00:00:00

מראיין: כן. שיחה עם אה מזל ששון ב-7.5.85 במשרדי ארגון "הניצולים" בלוינסקי 68. מזל, השאלה הראשונה שלי אליך אה... קשה מאוד. את לא זוכרת כמעט שום תאריך מהתאריכים שעברו עליך.

מזל: לא. לא זוכרת.

מראיין: בוודאי לא את אה תאריך הלידה שלך. איך את מסבירה את זה?

מזל: הייתי קטנה מאוד אז אני לא זוכרת את זה. זה עברו כל כך הרבה צרות באותו הזמן, הבנת? אז הכל נמחק מ מה זה שלי, נו, מה

מראיין: מהזיכרון.

מזל: מהזיכרון, כן. אני מדברת אפילו לילדים שלי אני לא סיפרתי כלום.

מראיין: איך את מסבירה את השכחה הזאת? עכשיו כשאת מדברת אז לאט לאט, לא למהר.

מזל: איך אני מסבירה את השכחה? אני רציתי לשכוח, לא רציתי פשוט מאוד להיזכר מכל מה שעבר עלי

מראיין: למה?

00:01:05

מזל: כי זה זה זיכרונות מאוד לא נעימים. זה סבל וזה כאב. איך להגיד לך? זה הפרדה מההורים, פתאום אני נשארתי לבד, בלי הורים, בלי אחים. זה כל הזה זה רציתי לשכוח את כל העבר הזה. כל מה שעבר עלי. באתי לארץ והתחלתי בחיים חדשים כאילו שנולדתי כאן בארץ מחדש.

מראיין: מה בכל זאת את זוכרת מהילדות שלך?

מזל: מהילדות שלי אני זוכרת ככה הייתי בהתחלת כיתה ד'.

מראיין: כן.

מזל: שהלכתי ללמוד ופתאום זה היה יום שישי בבוקר, את היום הזה אני זוכרת. התחילו להפגיז אותנו האיטלקים . ו מיד חזרנו הביתה. ופה התחילה לנו כל הצרות באמת. מקלטים, לא, לא היו מקלטים אז כי תחת הבית היה לנו בית בקומה גבוהה אז הלכנו מתחת הבית במרתף והסתתרנו. אחרי זה הייתה הפוגה. האיטלקים כבשו את קורפו והיה לנו קצת מנוחה. אחרי זה נכנסה גרמניה ל... למלחמה והתחילו הפגזות עם הגרמנים. אז היה מצב מאוד מאוד קשה. ההפגזות שהיו

מראיין: ההפגזות האלה שיבשו לכן את החיים?

מזל: בוודאי. הרבה. שיבשו את החיים הרבה.

מראיין: את היית אומרת שבעצם מאז זו התקופה הראשונה שבה החיים מתחילים ללכת ולהתדרדר?

מזל: כן. מאותו הזמן מתחיל הכל להתדרדר. כן. איך שהתחילו הגרמנים את ההפגזות שלהם. כי מיד אנחנו נכסנו מן בונקרים כאלה שהיינו חודשים על גבי חודשים. אחרי זה רצנו לכפרים. כי בכפרים לא היו מפגיזים. למי שהייתה לו היכולת

מראיין: כשאת אומרת החיים התחילו להתדרדר

מזל: כן.

מראיין: מ מאיפה הם היו ולאן הם עברו?

מזל: היה לנו חיים מאושרים

מראיין: תספרי על הבית.

מזל: הייתה לי ילדות מאוד מאושרת.

מראיין: כן.

מזל: כן. כי לאבא שלי היה לו חנות.

מראיין: איך קראו לאבא?

מזל: אה שמואל.

מראיין: כן.

מזל: הייתה לו חנות עם פועלים. ואני זוכרת את אימא שלי שהייתה יוצאת כל אחרי הצהרים מביאה לו את הקפה בחנות. אני הייתי הולכת הייתי ילדה מאוד חביבה לאבא שלי, הייתי הכל

מראיין: למה הייתה החנות?

מזל: חנות של אה אינסטלציה כזה. של הברזלים לא יודעת איך קוראים בארץ את הדבר הזה. דברי פחים ככה לא יודעת מה זה

מראיין: איך קראו לזה באיטלקית? ביוונית?

מזל: דברי פחים, פחחות, פחים. לא יודעת. לא יודעת איך קוראים לזה.

00:03:40

מראיין: השם של זה באיטלקית את לא זוכרת?

מזל: לא זוכרת.

מראיין: ביוונית, לא זוכרת?

מזל: [דיבור לא ברור] אני יודעת מה זה?

מראיין: כן. בסדר. אז הזיכרונות הראשונים שלך זה מהחנות של אבא?

מזל: הזיכרונות הראשונים שלי זה מהחנות של אבא כי אני זוכרת שאני הייתי ילדה קטנה והייתי נסחבת עם האימא שלי כל יום אחרי הצהריים בחנות אצלו. כי הייתי הקטנה ואהבו אותי הרבה. אז באה מלחמה ושיבשה לנו, ושיבשה לנו את כל החיים.

מראיין: כן. באיזה רחוב הייתם גרים?

מזל: אָגִיָה סוֹפִיאַס

מראיין: תספרי לי קצת על הבית

מזל: על הבית?

מראיין: כן.

מזל: גרנו בקומה הרביעית.

מראיין: החנות הייתה קרובה לבית?

מזל: אה לא כל כך קרובה. אבל גם לא רחוקה. שם זה חנות רחוב אחד ארוך

מראיין: כן. איפה החנות הייתה? באיזה רחוב?

מזל: גם כן באָגִיָה סוֹפִיאַס בסוף.

מראיין: אילייה ?

מזל: אָגִיָה סוֹפִיאַס.

מראיין: אהה אייליה סופיה?

מזל: לא. אָגִיָה סוֹפִיאַס.

מראיין: כן.

מזל: אָגִיָה עם אה כן, אָגִיָה סוֹפִיאַס. אנחנו היינו גרים יותר למעלה והחנות היה יותר למטה.

מראיין: מה זה היה הרחוב הזה בקורפו?

מזל: רחוב הראשי, של היהודים. אפשר להגיד ששם היינו רוב היהודים. לא כולם, כן? זאת הרחוב

הכי הרבה שאני זוכרת.

מראיין: זה רחוב מרכזי בקורפו?

מזל: רחוב מרכזי, כן. כי שם היו משחקים הילדים והיו הבתי ספר.

מראיין: כן. מה עוד את יכולה לספר עליו?

מזל: על הרחוב? איך שהיו מתאספים הילדים ומשחקים איך היה לנו, באמת, לכולנו ילדות מאוד מאושרת. לפי מה שאני זוכרת, כן.

מראיין: כן. אמרנו שתספרי לי על הבית.

מזל: על הבית, זהו מה שאני אספר לך על הבית. מה שאני זוכרת זה היה שאימא הייתה עובדת בבית. הייתה תופרת. וזה מפעל היה נותן לעשות מכנסי ספורט, דברי ספורט. מכנסי התעמלות הייתה עובדת ו אמרתי לך, שאחר הצהריים הייתה גומרת, מפסיקה עם העבודה והולכת לחנות לאבא כי אחי גם כן היה בחנות כל הזמן. היה עוזר לאבא. אחותי הייתה לומדת תופרת. הייתה אצל תופרת לומדת ו זהו. זה היה החיים הכי טובים, הכי מאושרים שהיינו בבית.

00:06:24

מראיין: תתארי לי את הבית. איך הוא היה נראה מבפנים?

מזל: בית גדול מאוד. בית גדול. היינו רגילים הבתים ביוון הם גדולים.

מראיין: כן.

מזל: בית גדול וחדר אחד היו יושנים הילדים ובחדר ההורים. היה לנו גם כן מן חדר אוכל כזאת. לא היה לוקסוס. היה בית די ככה איך אני אסביר את זה? אז ביוון לא היה לנו את כל התענוגות שיש לנו כאן בארץ, כן? פריז'ידר וגז ודברים כאלה לא היה לנו. היינו מבשלים עם פחם כזה, עם ארובות כאלה

מראיין: כן.

מזל: היה אוכל וגם לא היה מכבסות. כל זה לא היה. אז זה היה חדש בשבילנו פה בארץ. היו חיים פשוטים ו מאושרים. היינו יוצאים בערבים לחוף הים, זה מה שאני זוכרת. בערבים בקיץ. היינו יוצאים לחוף הים. היה מקום שכולם היינו נפגשים.

מראיין: כן. איזה מקום? איך קראו למקום הזה?

מזל: סְפִּיניָה היו קוראים לזה

מראיין: זה חוף?

מזל: זה חוף כזה, כן. חוף עממי כזה, שהיינו יורדים, היינו קונים אבטיח או מלון

מראיין: סְפִּיניָה.

מזל: סְפִּיניָה, כן.

מראיין: כן.

מזל: והיינו עוברים את הלילות שלנו שמה. היה בית קפה קרוב למקום הזה והיה לנו איזה פטיפון גדול והיינו משמיעים מוזיקה. זה היה תענוג שלנו/

מראיין: כן.

מזל: אמרתי לך, חיינו חיים פשוטים ו טובים.

מראיין: איך קראו לבית קפה?

מזל: אני לא יודעת. זה היה החוף של יוון לא החוף, אלא מן נמל כזה של יוון. לא ממש נמל, אבל מן מקום גדול. שהעם היה יוצא שמה בלילות.

מראיין: כן. איפה את למדת בקורפו?

מזל: בבית ספר עממי.

מראיין: איך קראו לו?

מזל: אֵיבְּרָאִיקוֹ סְכוֹלִי ככה זה קוראים לו.

מראיין: מי היו המורים?

מזל: בבית-ס בית ספר היהודי

מראיין: כן.

00:08:36

מזל: אבל המורים יוונים. ואני זוכרת שהייתה נָטָה בטח אתה מכיר אותה, נָטָה כיום בארץ. היא הייתה מורה לעברית. של 'תלמוד תורה'. אבל אני לא הספקתי ללמוד אצלה כי הייתי מאוד צעירה. אצל גָטֶנְיוֹ. ישראל גָטֶנְיוֹ. היא הייתה מורה בחוץ לארץ.

מראיין: כן.

מזל: כן. מורה לעברית.

מראיין: המורים היו גויים?

מזל: המורים היו גויים, כן.

מראיין: עד איזה כיתה למדת בבית ספר הזה?

מזל: אני... גמרתי כיתה ג' והתחלתי כיתה ד' ולא גמרתי. כיתה ד' כמובן גמרתי אותה בזמן הכיבוש הנאצי.

מראיין: כן

מזל: אז לא למדנו כי לא הלכנו כל כך לבתי הספר.

מראיין: כשאת אומרת אה... התחיל הכיבוש הנאצי.

מזל: כן.

מראיין: ופה אני נותן לך שאלה אחת ואת ממשיכה את כל ההיסטוריה

מזל: בסדר.

מראיין: בלי בלי שום עצירות. אני לא רוצה להתערב בשאלות. אז בואי

מזל: אני מעדיפה שתשאל אותי, ככה אתה נותן לי את הזיכרון שלי

מראיין: בסדר. מפעם לפעם אני אשאל.

מזל: עדיף, עדיף תשאל אותי, כן

מראיין: תנסי להחזיר, להחזיר את המוח ככה 40 שנה לאחור

מזל: אני אומר לך, אני 40 שנה לא דיברתי על זה ואף פעם לא שוחחתי עם אחד על זה. זה קשה לי קצת

מראיין: כן. כשאת אומרת אה התחיל הכיבוש הנאצי

מזל: כן

מראיין: למה את מתכוונת?

מזל: כשאני אומרת התחיל הכיבוש הנאצי מה זה, היו הפגזות של הגרמנים יום ולילה.

מראיין: כן.

מזל: והאיטלקים נכנעו. האיטלקים נכנעו ומסרו את העיר. ואז כבשו הנאצים את המקום, כן? וזה התחיל לנו חיים שחורים. רעב, לא היה אוכל. סבלנו. מה אני אגיד לך? אי אפשר לתאר את הסבל שסבלנו בכיבוש הנאצי. פחד. פחד ורעב זה רדף אותנו כל הזמן.

מראיין: כן.

מזל: מאוד קשה להיזכר את כל זה, אני אומרת לך

מראיין: מה .היה התחושה בבית? מה חשבו בבית?

מזל: פחד פחד. פחד. כל הזמן פחדנו. פחדנו לא יכולנו לצאת, היה עוצר. בשעה שש בערב היו סוגרים כבר את העיר. אף אחד אי אפשר לצאת החוצה.

00:10:56

מראיין: את זוכרת למשל איזה שיחה בין אבא ואימא על הנושא הזה?

מזל: לא. אני לא זוכרת. אני יודעת שאנחנו נורא מפוחדים. כל הזמן פחדנו.

מראיין: מה דמיינת בראש? מה זה ש כל המצב הזה?

מזל: אה לא הכניסו אותי בשיחות של ההורים כי אני הייתי תלמידה קטנה. הייתי תמיד אה ככה בצד עומדת. אבל אני זוכרת את החרדה בבית. אבא סגר את החנות ולא היה ממה לאכול, כן? הייתה תקופה שאני הלכתי לכפר ונשארתי לבד בכפר.

מראיין: תספרי לי על זה.

מזל: כן.

מראיין: כן.

מזל: אה [..] להמשיך לספר? כן?

מראיין: כן.

מזל: אה בזמן הפגזות של הגרמנים ברחנו לכפרים. אז עכשיו איך שלא יהיה אבא צריך לעבוד, נכון?

מראיין: כן.

מזל: אז אבא חזר לעיר והתחיל להמשיך לעבוד ככה בהפוגות של הפגזות. ואני נשארתי לבד בכפר. לבד עם קרובים. קרובים אחרים. אני ו אחותי, כן? אימא ירדה לעיר אה לטפל באבא, לשמור, להיות יחד איתו בקרבתו.

מראיין: כן.

מזל: והמצב היה מאוד קשה כי לא היה מה לאכול. ממש, זה משהו שקשה לתאר את כל זה. היינו רואים גרמנים היינו מסתתרים, היינו פוחדים, היינו נכנסים בתוך הבונקרים, שלא יפגעו בנו.

מראיין: ידעתם מה קורה באירופה בתקופה הזו?

מזל: לא, שום דבר לא ידענו. כלום לא ידענו.

מראיין: חשבתם שמשהו יקרה לכם? משהו רע?

מזל: כן. פחדנו כל הזמן שמשהו רע יקרה לנו.

מראיין: את זוכרת משהו מעיתונים? רדיו? משהו מה קורה?

מזל: לא היה לנו רדיו, להגיד לך את האמת

מראיין: כן.

מזל: לא היה לנו רדיו. היה לנו [מילה לא ברורה ]

00:12:45

כזה בכל מני קצוות של העיר ועם זה היינו שומעים את החדשות. היינו משפחה ממוצעת. לא היינו משפחה של אה אמצעים שיהיה רדיו ושיהיה כל הדברים האלה. זה חיים פשוטים, איך להגיד לך. לא היה לנו רדיו בבית. כי לא היה לנו גם חשמל. אני

מראיין: כן.

מזל: לא היה לנו חשמל. היה לנו מנורות כאלה, מנורות נפט.

מראיין: כשאת אומרת אה ברחתם לכפרים, זאת אומרת שאת כבר לא למדת?

מזל: לא. לא. לא למדתי

מראיין: הפסקת את ה לימודים?

00:13:27

מזל: אני לא למדתי. אני הפסקתי, כן. אני את הלימודים שלי הפסקתי בכיתה ד'.

מראיין: מה אז מה עשית כל הזמן?

מזל: מה עשיתי כל הזמן? בכיבוש הנאצי לא היה לא היו בתי ספר. אני אומרת לך, רוב הזמן הייתי בכפר .

מראיין: מה עשית בכפר?

מזל: שום דבר, כלום. סתם הסתתרנו. כל פעם ששמענו אווירונים אז הסתתרנו. כי בזמן הכיבוש הנאצי אז היה לנו גם הפגזות מהאנגלים. האנגלים גם התחילו להפגיז אותנו.

מראיין: בגלל מה?

מזל: אה בגלל גרמנים. הם אמנם היו מפגיזים את ה מטרות ה ה של החיילים האנגלים של החיילים הגרמנים, כן? אבל בכל אופן היינו פוחדים אנחנו. הם לא היו מפגיזים את האוכלוסייה. לא היו מפגיזים, לא. אבל הפחד היה פחד כל הזמן.

מראיין: איך קורה מה השלבים באים? מה הלאה? כמה זמן את בכפר?

מזל: אני בכפר הרבה זמן.

מראיין: בערך?

מזל: אני לא זוכרת. אבל הרבה זמן, כן? עד שנתן נרגעו קצת הרוחות וירדנו לעיר. ובינתיים התחילו השמועות שהגרמנים רוצים לספור אותנו ורוצים שנהיה כל היהודים שירדו מהכפרים. הם רצו לרכז את כל היהודים שיחזרו לבתים שלהם.

מראיין: כן.

מזל: שיחזרו כולם ולא יעשו לנו שום רעה.

מראיין: כן.

מזל: ככה הן טענו כל הזמן. עד ש בוקר אחד לא בוקר אחד אלא, אחרי צהריים במשך השבוע הזאת יצאה שמועה שכל היהודים צריכים לבוא לספור אותנו. הם רוצים לעשות סקר כמה יהודים נמצאים. הם הוציאו כרוזים שכל היהודים - היה יום שישי בבוקר - צריכים לבוא לאיזה מגרש. זה קראו לו פְּלָאתֵיאָה .

מראיין: כן.

מזל: שסך הכל הם רוצים רק לספור אותנו לראות כמה אנחנו. ולא יעשו לנו שום רע. ואחרי זה אנחנו כולנו חוזרים לבתים שלנו. אז קמנו בבוקר בוקר מוקדם, כל היהודים, זה לפי התור הלכנו, ל מגרש הגדול הזה.

מראיין: כן.

מזל: לפְּלָאתֵיאָה, כדי שיספרו אותנו.

מראיין: כן.

מזל: אתה יודע, ילדים אה זקנים, מבתי חולים הוציאו, מהכפרים באו. כולם, באופן אוטומטי הלכנו ככה שורות, שורות, שורות לתוך המקום הזה. כשהם ראו שכבר כולם הגיעו אז הם העמידו בארבע פינות את התת מקלעים. הם העמידו לנו ככה שאף אחד לא יוכל לברוח מזה. זה באמת אני זוכרת חזק מאוד. זה נצרב לי בזיכרון די טוב. הם העמידו לנו מקלעים ושמירה חזקה שאף אחד לא יכול לברוח. ספרו אותנו. זה לקח יום שלם לספור אותנו ואחרי זה הכניסו אותנו בתוך ה זה נקרא המקום הזה קָסְטְרוֹ . זה מקום מחנה של הצבא. צבא יוונית.

00:16:09

מראיין: כן.

מזל: זה לא בתוך העיר זה ממש בקצה העיר מן מקום כזה, אם אתה ראית בתמונות איזה פעם. פרוּריוֹ פרוּריוֹ זה נקרא.

מראיין: כן.

מזל: זה מבצר.

מראיין: כן.

מזל: בעברית זה נקרא מבצר כזה. הכניסו את כל היהודים לשמה. ושמה עזבו אותנו. עד שבא הג'וינט והם אה נתנו לנו קצת אוכל, קצת מזון. שם השאירו אותנו הרבה זמן. ממש סבלנו שמה מרעב. מחלות. מרעב. כי לא היה מי ש ייתן לנו. גרמנים סגרו אותנו וזהו. אני לא זוכרת כמה זמן נשארנו אבל אני זוכרת שאחרי זה לקחו אותנו עם רפסודות. לקחו אותנו לפָּטְרָה זה יום ולילה נסענו במין רפסודות כאלה בלי אוכל בלי שום דבר.

מראיין: כן, נסעתם ברפסודות.

מזל: נסענו ברפסודות והביאו אותנו בפָּטְרָה. שמה נתנו אותנו לשמירת האֶגְז'וֹנִים. הכניסו אותנו.

במין בתים כאלה, אתה יודע מה זה אֶגְז'וֹנִים ?

מראיין: לא.

מזל: השוטרים היוונים. לא שוטרים, אלא המשמר ה חיילים היוונים. כאלה שהולכים עם החצאיות האלה

מראיין: אה האלה עם ה

מזל: אֶגְז'וֹנִים קוראים להם. אֶגְז'וֹנִים.

מראיין: כן.

מזל: הם שמרו עלינו. אבל היינו די טיפשים כי הרבה יכלו לברוח ולא יודעת אם ברחו. אז גם כן לא ראינו את הגרמנים. הם השאירו אותנו בידיים שלהם והם הלכו הגרמנים. ואחרי כמה זמן הכניסו אותנו בתוך משאיות

מראיין: רגע, סליחה רגע. האֶגְז'וֹנִים האלה זה לא המשמר של המלך?

מזל: כן. המשמר של המלך. כי המוסד היה אז היה את המלך ביוון. אני לא יודעת. אבל אני זוכרת שהם שמרו עלינו.

מראיין: כן. איפה שמו אתכם ב

מזל: בפָּטְרָה שמו אותנו בבתי ספר. אני זוכרת שזה היה בבתי ספר. אני זוכרת שזה היה בבתי ספר. אבל הזהירו אותנו שאף אחד לא יזוז שאף אחד לא יצא מה מהחדרים.

מראיין: כן.

מזל: אבל עכשיו כשאני זוכרת, היה לנו די חופש שיכולנו לברוח אבל אף אחד לא העיז לברוח. כי הפחד, אני אומרת לך, הפחד רדף אותנו כל הזמן. ולא היה גם כסף לאנשים.

מראיין: כן. מה קורה הלאה?

00:18:17

מזל: מה קורה הלאה? משמה אני לא זוכרת כמה זמן נשארנו. אחרי זה הכניסו אותנו למשאיות ולקחו אותנו לאתונה. למחנה חֲייִדַרִי . אם שמעת על זה.

מראיין: כן.

מזל: שמה בתוך המחנה היינו די הרבה זמן. כל הזמן, ממחנה למחנה. ככה. ומשם ריכזו את כל היהודים. יהודים מכל מיני ארצות, והביאו אותנו בחֲייִדַרִי ומשם טרנספורט לגרמניה.

מראיין: מה זה היה החֲייִדַרִי הזה?

מזל: חֲייִדַרִי הזה חֲייִדַרִי היה מחנה של עצורים. אבל היו גם יוונים שמה. הרבה יוונים היו

מראיין: איזה עצורים?

מזל: עצורים אה פרטיזנים, כל אלה שהתנגדו ל יוו לגרמנים אז הם עצרו אותם. כל מי שהתנגד להם. היו הרבה עצורים יוונים שמה גם כן.

מראיין: מה את הרגשת? בואי נעזוב רגע את ההיסטוריה.

מזל: כן. מה אני הרגשתי? אני הרגשתי תמיד פחד. שמשהו יקרה, משהו רע יקרה. עצם העובדה שלוקחים אותך וסוגרים אותך באיזה מקום ושומרים שומרים עליך אז אתה פוחד. בייחוד ילדים קטנים. פוחדים מזה.

מראיין: כן.

מזל: ושמה בחֲייִדַרִי אנחנו שמענו כל הזמן שהורגים את היוונים. הורגים את הפרטיזנים. כל הזמן יצאו שמועות כאלה. שאוי ואבוי מי שיצא, מי שיברח איזה דבר עלולים להרוג אותו. חיינו באיומים. הבנת? כל הזמן איימו עלינו.

ומראיין: זה גם היה סיבה שלא לא ניסיתם אולי להתקומם ולברוח?

מזל: לא, לא יכולנו. לא יכולנו. שמרו עלינו כל הזמן. איימו כל הזמן.

מראיין: כן, מזל. עכשיו, את אה מציעה לקפוץ מהחֲייִדַרִי, כי זה בעצם הייתה התחנה האחרונה שלכם ביוון

מזל: נכון, כן.

מראיין: ומשם אתם יוצאים ברכבות ל לאושוויץ .

מזל: כן. לאושוויץ. עכשיו, לא ידענו לאן מובילים אותנו, כן?

מראיין: כן. את את רוצה לקפוץ על העניין של הרכבות.

מזל: כן. כן. בסדר גמור.

מראיין: בואי נשמע עכשיו מה קורה באושוויץ.

מזל: באושוויץ איך שהורידו אותנו זה היה לילה. איך שהורידו אותנו אז העמידו אותנו, העמידו אותנו בשורות. שורות הגברים לחוד ונשים לחוד עם הילדים.

מראיין: כן.

מזל: אנחנו הגענו למחנה ומיד ראינו את המשרפות האלה ולא תיארנו לעצמנו מה שזה. לא ידענו מה קורה. ראינו רק להבות. בתוך ה

מראיין: כן.

מזל: תאי הגזים כן, כל הזמן. העבירו אותנו ואז התחילה סלקציה. ופה אני רוצה לספר לך מקרה

00:21:10

מראיין: כן.

מזל: באמת מה שקרה לי. אני כל הזמן הייתי על ליד האימא שלי.

מראיין: כן.

מזל: קודם הפרידו את אבא שלי עם אחי, את אחותי הפרידו, ואני הלכתי בשורה בתור של האימהות עם הילדים.

מראיין: כן.

מזל: הלכתי מרחק די גדול בין האימהות והילדים ופתאום בא אלי גרמני, תפס אותי - שאני הייתי תופסת את האימא שלי - תפס אותי, וזרק אותי רחוק. זרק אותי לעבר השורה של ה צעירים. ואני סך הכל הייתי בת עשר. עשר. שתים-עשרה לא זוכרת בת כמה הייתי.

מראיין: כן.

מזל: הייתי ילדה קטנה. וזה המזל שלי שאני ניצלתי בחיים. כי בא הגרמני הזה תפס אותי בכוח וזרק אותי לעבר השני. ו פתאום הופיעה אחותי. בתוך הטור הזה ראיתי את כל הבנות הצעירות ואחותי ו נצמדתי אליה כי פחדתי כל הזמן. ומשמה הביאו אותנו לתוך ה אה לתוך ה מקלחות הגדולות האלה.

מראיין: איך את מסבירה את זה שבעצם זה היה הסיבה שבגלל זה ניצלת?

מזל: זה מה הסיבה שניצלתי. אני לא יודעת, זה נס מאלוהים, מה אני אגיד לך. כי אני כל הזמן נצמדתי לאימא שלי. הייתי קטנה.

מראיין: מה היה קורה אם היית הולכת עם אימא?

מזל: אז היו הורגים אותי באותו ערב, כן? מה היה קורה ! אני, להיפך, נצמדתי אליה כי פחדתי. לא רציתי לעזוב אותה ובא גרמני בדחיפה גדולה משך אותי, ככה, וזרק אותי בזריקה אחת לעבר השני.

מראיין: אם היית נשארת עם אימא היית כאילו נשרפת גם את.

מזל: בוודאי, בטח. כן ואני כל הזמן בכיתי. רציתי את האימא שלי, רציתי להיות על ידה. וזה המזל

שלי שאני ניצלתי. נכנסתי בין המבוגרים. זה הדבר היחיד שבאמת נשאר לי בזיכרון חזק מאוד.

מראיין: כן. מה עוד?

מזל: מה עוד? משמה לקחו אותנו למקלחות. מה זה מקלחות? זה מקרה מאוד לא נעים. למקלחות האלה. הפשיטו אותנו.

מראיין: כן.

מזל: ו נשארנו ערומים ככה, כולנו. להרבה זמן. התחילו לספר את השערות, מכל הגוף, מכל המקומות. זה היה מחזה מאוד מזעזע שקשה מאוד להיזכר בזה. בייחוד שהיו מבוגרים ב היינו גם הצעירות שמה. התחילו להוציא את הטבעות, את הדברי ערך שהיה לכל אחד. לקחו מה שהיה. מה שכל אחד לבש לקחו לנו את זה. אה עשו לנו תספורת קרחת, ונתנו לנו איזה בגד כזה אה , מיד עשו לנו דִי.דִי.טִי כזה, בכל הגוף.

מראיין: כן.

מזל: מן אבקה כזה, ונתנו לנו ללבוש איזה סרבל כזה, את החלוקים האלה שלבשו האסירים.

מראיין: כן.

00:23:58

מזל: וכל הלילה נצמדנו שמה במקלחת הזה. אחרי זה נודע לנו שהם לא ידעו מה לעשות אתנו. או להכניס אותנו לתאי הגזים או להשאיר אותנו ככה לחיות. רק למח אחרי כמה זמן אנחנו סיפרו לנו על זה. כי כנראה שגם אנחנו היינו מיועדים למשרפות

מראיין: שם גם נתנו לכם מספרים ביד?

מזל: את המספרים למחרת. נתנו לנו ביד, כן. למחרת בבוקר, כי זה היה כל הלילה עברנו בתוך המקלחות האלה בעמידה וערומים. אז למחרת בבוקר, אחרי שקיבלנו את הבגד הזה ללבוש אז שמו לנו את המספר ביד. וחילקו אותנו לבלוקים.

מראיין: מה הרגשת?

מזל: שוב, אני אחזור על זה. פחד. מה הרגשתי . מה יכולה להרגיש ילדה קטנה בתוך ה בתוך האסון הגדול הזה שרואים. ראינו כל הזמן את הלהבות האלה ו היו קאפּוֹ . הקאפו של הפולניות והרוסיות. אז מיד הם אמרו לנו: פה שורפים את ההורים שלכם. ואם לא תהיו, אם לא תצייתו בפקודות שלהם גם אתכם יעבירו שמה. גם שמה זה היה איום של הקאפו. קאפו-לַאגֶר. כל המעבר הזה, כל הדבר הזה זה היה מן פחד כזה, מן רדיפה כזה, מן אה קשה לספר לך את כל זה. מי שלא יודע, מי שלא הרגיש את זה זה מאוד קשה. מזה מתחיל לנו כבר אה עבודות. הכניסו אותנו לעבודות. עבודות קשות. לקחו אותנו כל בוקר לעבודה ו זהו. כל בוקר הלכנו לעבודה עם מעט אוכל, מעט מאוד רק איזה מרק נתנו לנו של בהמות בצהריים לאכול ופרוסת לחם בערב. וזה עבר לנו הרבה זמן באושוויץ. עד שלקחו אותנו ל לברגן בלזן .

מראיין: רגע. רגע. לפני. איזה עבודות עשית באושוויץ?

מזל: עשיתי עבודות קשות מאוד. אני עמדתי במבחן קשה מאוד. מכיוון שלא הייתה לי את הכוח לגיל שלי, כן? ועבדתי יחד עם צעירות, יחד עם בוגרות ממני בהרבה. אבל התאמצתי ועבדתי קשה כדי שאני אוכל להישאר בחיים. כי את כל החלשים, מי שהיה חלש היו מיד הורגים. היו שולחים מיד לתאי הגזים. את כל החלשים, את כל החולים.

מראיין: כן. מה עבדת?

מזל: אני זוכרת שהיו לנו נותנים לנו מן קרונות כאלה לסחוב קרונות עם אבנים בתוך מסילת ברזל. או שהיו נותנים לנו לקצור ביער. לקצור אה ענפים כאלה ביער. הרבה עבודות קשות.

מראיין: מה עוד? עוד איזה עבודות?

מזל: איזה עבודות? אני זוכרת את הקרונות האלה, שפעם אחת לא יכולתי לסחוב בכוח אז תפס אותי גרמני ויש לי צלקות בגב שלי ממכות. התחיל להכות אותי חזק. על אף שבכיתי וכל כך התחננתי שאין לי את הכוח לסחוב את הקרונות האלה, לא יכולתי יותר. אז עם השוט נתן לי מכות בגב. הרבה מכות נתן לי. עשה לי פצע בגב. יש לי את הסימן בגב. ואז אני ראיתי אמרו לי: תהיי אמיצה. הגדולות, אחותי גם כן משכה אותי כל הזמן, החזירה, עזרה לי כל הזמן שאני אחזיק מעמד. שאני לא אפול. שאני לא אתמוטט. שאני אעבוד כרגיל. וככה זה עבר בתקופה הזאת.

מראיין: כמה זמן היית עם אחותך? מתי אחותך נעלמה ממך?

מזל: זה אחותי זה היה טרגדיה גדולה. זה במסע הקר השלג, אם שמעת על זה.

מראיין: אה , בסוף.

00:28:04

מזל: זה מהס

מראיין: עוד מעט. אנחנו לא עוד לא שם.

מזל: כן.

מראיין: מה עוד את זוכרת מהתקופה הזאת?

מזל: מהתקופה הזאת אני זוכרת שאני הייתי זה היה נקרא לוֹיְיזֶרקוֹמָנדוֹ . זה היה היינו ב איזה קבוצה שהיו שמה כינים, אלוהים ישמור מה שזה היה. זוועת אלוהים. לא יודעת למה בחרו חלק מאתנו להביא אותנו לאיזה מחנה שזה היה הכינים וה מלא כינים ככה. זה היה מן מקום מזוהם מאוד, שהיינו צריכים לעבוד שמה. ושמה איך שלא יהיה אני אני ואחותי ברחנו. ברחנו לקבוצה שניה. זה היה מן מקום כזה של מלוכלך. מאוד מלוכלך.

מראיין: איזה עבודה? מה היה העבודה לעשות?

מזל: לא זוכרת. זה היה כל כך זוועתי שאני לא יכולתי, לא נשאר לי מזיכרון שלי המקום הזה. אני זוכרת שהיה לוֹייזֵרקומנדו היו קוראים את זה. זה היה מלוכלך. מאוד מלוכלך. אולי לנקות את ה נוחיות, לא יודעת. לא זוכרת.

מראיין: לוֹיְיזֶר ?

מזל: לוֹייזֵרקומנדו. לא יודעת את הפירוש אפילו לא יודעת. אבל כך היו קוראים את זה. זה מן עבודה מלוכלכת וקשה מאוד. עד שהצלחנו להשתחרר ולברוח מזה. כל בוקר היינו הולכים וחוזרים בערב. אני זוכרת אני רוצה לציין לך גם כן מקרה אחד שהייתה לי עם קאפו פולנייה.

מראיין: כן.

מזל: אה היא ממש חיבבה אותי. היא הייתה קוראה לי קְלַיינֶה , זאת אומרת קטנה. והיא תמיד הייתה משגיחה שקאפו אחרים לא ירביצו לי.

מראיין: ב לוֹייזֵרקומנדו זה היה?

מזל: לא. לא. לא. לא.

מראיין: לא שם?

מזל: זה היה במחנה באושוויץ.

מראיין: כן.

מזל: כן. לוֹיְיזֶרקוֹמָנדוֹ זה היה משהו זוועתי אי אפשר להיזכר על זה. הכינים היו כאלה כינים בגודל בתוך הגופים שלנו. היינו מנסים להוציא אותם וכל בוקר היו עושים לנו DDT ובערב גם כן. מגרדים, שערות כמובן לא היה לנו, כן? גילחו לנו את הראש. כל הזמן. אבל זה זיכרון מאוד קשה הכינים האלה. הלכלוך הזה. לא יודעת איזה עבודה זאת הייתה, לא זוכרת. עד ש יצאנו מהעסק הזה ונכנסנו למחנה כרגיל.

מראיין: איך ברחת מ לוֹייזֵרקומנדו?

מזל: איך ברחתי? היו הולכים ככה בשורות והסתכלנו. הצלחנו להתחמק מזה. אני ואחותי הצלחנו להתחמק מהם. וחזרנו למחנה איפה שהיינו כל הזמן.

מראיין: כן. מה הלאה?

00:30:54

מזל: הלאה? מה הלאה? איפה נגיע הלאה?

מראיין: איפה שאת זוכרת. מה את זוכרת הלאה?

מזל: אה אני זוכרת אחר כך שלקחו אותנו לבירקנאו. לא, לברגן בלזן לקחו אותנו. וכל הזמן הייתי עם אחותי.

מראיין: את זוכרת באיזה חודש? באיזה שנה זה היה?

מזל: לא. אני לא זוכרת. לא. אולי היה 45 . זה היה ב 45 , כן? אני לא יודעת, אבל היו מוציאים אותנו למסע שלג לעשות. היינו הולכים בשלג הרבה, הרבה היינו הולכים. יחפים, בקור כזה, ברעב.

והיינו עושים מסע ארוך לתוך השלג.

מראיין: הלכתם ברגל לברגן בלזן?

מזל: ברגל. ברגל. כן, הלכנו ברגל. ואחותי הייתה מאוד מאוד חלשה. הייתה חולה.

מראיין: זה היה בפינוי של אושוויץ? פינו את כל אושוויץ?

מזל: פינו את כל אושוויץ, כן. פינו את כל האושוויץ לברגן בלזן. הלכנו הרבה הרבה ברגל הלכנו. בתוך הקור ובשלג. והיו הרבה שלא הצליחו להגיע, לא יכלו ללכת יותר והיו נושרים בדרך, כן? ופה זה זיכרון הכי קשה שלי שאני איבדתי את אחותי. בתוך הליכה הזאת היא התמוטטה ונפלה.

מראיין: ואת לא שמת לב?

מזל: אני שמתי לב, כן בוודאי. אני שמתי לב אי רציתי להיות איתה כי אז אני באמת רציתי למות, לא יכולתי יותר להחזיק מעמד. ביקשתי למות כבר לא לא רוצה יותר לחיות, לא יכולה יותר לסבול את כל הסבל הזה. אחותי נפלה בתוך השלג, ובאו ומשכו אותי. משכו אותי הלאה. הילידות קורפו. כן? החברות. שכולנו היינו קבוצה אחת. צוות אחת היינו ביחד.

מראיין: כן.

מזל: דאגנו אחת לשנייה כל הזמן. דאגו באמת. והיות והייתי קטנה אז באו ומשכו אותי. משכו אותי הלאה לא להסתכל אחורה לאיך שאחותי נפלה לסדק. כי אחרי שהלכנו כמה מטרים אז אני ראיתי כבר הגרמנים איך ירו בה. וזה הדבר ש רודף אותי כל הזמן.

מראיין: את מרגישה אשמה במשהו?

מזל: אני מרגישה אשמה כזה למה אני לא נשארתי איתה. זה מאוד קשה לספר את זה.

מראיין: אולי בכל זאת?

מזל: מאוד קשה, אני אגיד לך את האמת. זה רודף אותי ממש, הרבה רודף אותי הדבר הזה. שאני אומרת אולי אני הייתי נותנת לה יד והייתי מושכת אותה אולי הייתה ממשיכה לחיות. אבל אני הייתי, גם כן, כל כך חלשה שאותי משכו כדי להמשיך הלאה. זה כבר ה ניתק לי כל הקשר עם החיים. איך הייתי כי כל עוד שהייתי שהייתה לי אחותי על ידי אז היה לי מין ביטחון כזה, היא הייתה גדולה ממני. היה לי איזה ביטחון. ופתאום אני ראיתי את עצמי לבד. לא לבד, יחד עם כל הקבוצה אבל אה היה קשה לי. קשה לי להמשיך בזה. רציתי כל הזמן ביקשתי מאלוהים הלוואי ואני אמות, הלוואי ואני אמות. לגמור עם כל זה. לנוח כבר. אבל עודדו אותי. להמשיך לחיות. כדי שנוכל לספר יום אחד מה שעבר עלינו.

מראיין: הגעתם לברגן בלזן

00:34:16

מזל: כן.

מראיין: מה עשיתם שם?

מזל: בברגן בלזן גם כן התחלנו לעבוד. רוצה להגיד לך שעל אחי לא שמעתי אף פעם כלום ממנו. אני לא יודעת מתי הוא נפטר ואיפה הוא נפטר. כלום לא יודעת עליו, וזה מאוד כואב לי הדבר הזה. כי לא הצלחתי לדעת אף פעם. הרגו אותו באותו הערב? לא הרגו אותו באותו הערב של הסלקציה? - לא יודעת. עם הרבה ניצולים ניסיתי לדעת ואף אחד לא ידע להגיד לי כלום עליו. הוא היה אז בן 15. אף פעם לא ידעתי כלום עליו.

מראיין: שום דבר? מהערב הראשון?

מזל: אף פעם, אף פעם. לא. כשחזרנו ליוון אני ניסיתי לשאול אולי אתם יודעים משהו על אחי, מישהו ראה, אף אחד לא ראה. את אחותי אני יודעת כן מתי מתה, אבל אחי כאב לי נורא. כי אין משפחה מאוד אהובה.

מראיין: וההורים, גם כן את לא יודעת מה?

מזל: ההורים, אני יודעת כמובן שבאותו ערב באושוויץ גמרו אותם כן? אחרי זה הבנו את כל מה שמתרחש. עוד באותו הזמן היינו המומים. לא ידענו מה קורה. ראינו את המשרפות ולא ידענו מה קורה. סיפרו לנו שורפים פה את אנשים. מה שורפים? איך שורפים? מה עושים? לא ידענו. במשך הזמן כשאתה נמצא בתוך הסבל הזה ואתה רואה אז אתה כבר אה מתחיל להבין איפה אתה נמצא. מה קורה. אבל באותו הזמן ש שהגענו לאושוויץ - לא הבנו.

מראיין: כן. בואי נחזור לברגן בלזן.

מזל: כן.

מראיין: מה עוד קורה שם?

מזל: בברגן בלזן זה נמשך אותו התהליך של עבודה קשה. לקחו אותנו על יד הנהרים . נהר, כן? אתה יודע מה שזה נהר. לנקות את הנהרים , לנקות אה כל-מיני כל-מיני עבודות קשות עשינו שמה. שמה, לפעמים היינו יושנים גם בבתים של איכרים. היינו הולכים עושים את העבודות של האיכרים גם כן. איכרים הגרמנים. הרבה פעמים לקחו אותנו בערבים לישון בתוך הזה בתוך בקתות כאלה של גרמנים.

מראיין: כן. כמה זמן היית שם?

מזל: בברגן בלזן? עד השחרור.

מראיין: יש לך איזה חוויה קשה שאת זוכרת מברגן בלזן?

מזל: חוויה מברגן בלזן? כן, הייתי פעם חולה. הייתי חוויה דווקא שהתנהגו אותי בסדר. היה היה לי פה מרוב עבודות קשות יצאו לי בלוטות כאן, בידיים שלי. והייתי חולה מאוד היה לי הרבה חום. והיה לי גם טיפוס. ואני זוכרת שלקחו אותי לבית חולים דווקא טיפלו בי בבית חולים. עשו לי ניתוח אפילו פה ביד.

מראיין: בבית חולים בברגן בלזן?

מזל: בבית חולים בברגן בלזן, כן.

מראיין: בכל זאת, עוד איזושהי חוויה, משהו מה?

00:37:05

מזל: לא. אני לא זוכרת. הכל אה מעורפל אצלי. קשה לי להיזכר. מן תת-הכרה כזאת שאני לא רציתי

להיזכר מכל זה, נמחק ממני מה ראש שלי.

מראיין: למה את אה כפית על עצמך לשכוח?

מזל: לא רציתי. אני התביישתי מכל זה. מכל מה שעבר עלינו. מבני אדם הפכו אותנו למן בהמות. למן דבר שכל הזמן פוחד. למן דבר שרודף אותו כל הזמן. אז לכן לא רציתי לספר. לא רציתי שידעו מה עבר עלינו.

מראיין: והילדים? מה אמרו?

מזל: הילדים לא שאלו. הם אה כיבדו את השתיקה שלי. רק עם בעלי דיברתי כל הזמן. היות וגם את ההורים שלו לקחו. אז הוא רצה לדעת, להתעניין מה עם ה אבא שלו, אחים שלו. רצה לדעת, איך היה במחנה, מה לא היה. הוא כל הזמן שאל אותי ובינינו דיברנו כל הזמן. ככה שילדים אה לא ישמעו. בסתר.

מראיין: מה קורה בשחרור? אני מבין שאנחנו כבר מתקרבים לשחרור

מזל: כן.

מראיין: כי את הרבה פרטים לא זוכרת.

מזל: כן, אני הרבה פרטים לא זוכרת, כן. בשחרור הגרמנים עזבו אותנו הרבה זמן בתוך הבלוקים האלה. בתוך הבלוקים סגורים. תראה, אנחנו כבר ידענו שמשהו מתרחש כי אנחנו שמענו כל הזמן הפגזות. בתוך ברגן בלזן שמענו הפגזות רחוקות. לא על יד המחנה. רחוק מאוד שמענו הפגזות. והגיע הזמן שאנחנו כבר לא רואים גרמנים. הכל שקט. הכל דממה כזאת. וכשבאו האנגלים ופתחו את השערים אז ראו באמת רוב התושבים היו גוויות שמה. השאירו אותנו הגרמנים בלי אוכל, בלי מים, בלי כלום. עזבו את המחנות והלכו. ואז פתאום באו הגר האנגלים, פתחו את השערים וראו עם שורץ על הרצפה ככה, על הבלוקים, על הארץ. רובם היינו חולים. אני ניצלתי להודות זה שהייתי חולה באמת. למה כשבאו האנגלים והביאו לנו מזון, הצעירים היו רעבים אז התנפלו על המזון. ומזה הם הרבה מתו. ואני הייתי משותקת, לא יכולתי לזוז מהמקום אז לא התנפלתי על האוכל ומיד לקחו אותי לבית חולים. בית חולים שדה שהם הקימו ה אנגלים.

מראיין: כן.

מזל: לא סיפרו

מראיין: כן. כן.

מזל: אה אם אתם לא שמעתם על הדבר הזה?

מראיין: יש כל-מיני

מזל: יש כל-מיני גרסאות?

מראיין: כן.

מזל: אני יודעת, שהגרסה שלי היא כזאתי.

מראיין: כן. בסדר גמור.

מזל: אני לא קמתי על האוכל וזה וניצלתי.

מראיין: כן.

00:40:01

מזל: ואחרי זה אז האנגלים לקחו אותנו לבית חולים ו לבית הבראה. הם ראו את המצב האנגלים. ממש זה נדהמו, לא יכלו להאמין בעיניים שלהם. כל כך הרבה הרוגים. כל כך הרבה מתים שוכבים מת על חי. רק מתוך תזוזה, שמישהו זז איזה יד איזה דבר אז הם הרגישו שיש עוד חיים שמה. לקחו את המתים מיד, הוציאו את כל המתים ואת כל החולים הפנו לבתי חולים והתחילו לטפל בנו ביד חזקה. במסירות, כן. כמו שצריך.

מראיין: כן.

מזל: והם הצילו אותנו. אחרי כמה זמן התחלנו להתאושש כולנו, כן?

מראיין: כן.

מזל: אה אחרי זה האנגלים לקחו אותנו לאיזה מחנה צֶלֶה היו קוראים. זה מחנה הבראה.

מראיין: כן.

מזל: הם אחרי שהבראנו, אני לא זוכרת כמה זמן זה עבר, הביאו אותנו לבְּרִיקְסֶל, בְּרִיקְסֶל . בלגיה. כן ומשם הטיסו אותנו ליוון. אחרי כמה זמן. הביאו אותנו ו

מראיין: ומה עשיתם בצֶלֶה?

מזל: בצֶלֶה?

מראיין: כן.

מזל: שום דבר. רק נחנו. נתנו לנו לאכול טוב, ונחנו כמה שאפשר יותר הרבה. הם אה נתנו לנו לגור בבתים כמו בני אדם. עם מקלחות, התחלנו להתרחץ, הג'וינט הביא לנו בגדים. התחלנו כבר להרגיש שאנחנו סוף סוף בני אדם. הלבישו אותנו, ניסו להוציא אותנו לקונצרטים גם כן. אני זוכרת, כן. האנגלים הביאו אותנו ככה עשו קונצרטים למען הניצולים. הביאו אותנו.

מראיין: את הלכת?

מזל: כן.

מראיין: היית מסוגלת לשמוע מוסיקה?

מזל: לא. לא. לא. אני לא הייתי מסוגלת ללמוד בארץ. אני לא למדתי. על אף הכל שהייתי ב'עליית הנוער' , לא יכולתי ללמוד. לא הייתי מסוגלת ללמוד.

מראיין: את חשבת על ההורים כל הזמן?

מזל: כל הזמן, כן. בוודאי. כל הזמן חשבתי על ההורים. כל הזמן הייתה חסרה לי האימא ו זה בן אדם, זה יתומים זה דבר מאוד מאוד קשה. שאתה כל הזמן תלוי באחרים שיתנו לך משהו לאכול, שיתנו לך משהו ללבוש. זה מאוד, הבדידות הזאת ה זה קשה. ובייחוד אחרי שאיבדתי את אחותי אז הייתי כבר גלמודה. לבד הייתי. עד שחזרנו ליוון, כן?

מראיין: מה עשיתם ב בריסל?

מזל: בבריסל? זה היה תחנה ש מעבר כזה. מן מחנה מעבר. מן נופש כזה עשו לנו האנגלים.

מראיין: כן.

מזל: כן? כדי להתאושש, לא לחזור ליוון סְקֶלֶטִים כאלה, כמו שהיינו. נתנו לנו לאכול טוב מאוד. מאוד מאוד טוב נתנו לנו לאכול. הג'וינט טיפלה בנו. בגדים ואוכל ו ולבלות לקחו אותנו.

00:43:31

מראיין: את רצית לחזור הביתה לקורפו?

מזל: כן. כן. אני חזרתי באמת לקורפו. חזרתי לאכזבה גדולה. כי ראיתי שאת החנות של אבא שלי... לקחו היוונים. בבית שלי גרו אחרים גם כן. והייתי מאוד מאוכזבת מכל זה. וחוץ מזה שהייתי בקורפו הייתי בחסדים של אה מבוגרים ש הם היו צריכים לטפל בי, לתת לי לאכול . זה היה מן אוירה לא נעימה. שגם הם היו סך הכל עצירים שחזרו מגרמניה, כן? גם להם לא היה

מראיין: בת כמה את היית שם?

מזל: אז תעשה חשבון, אני הייתי ילידת אז הייתי בת 15?

מראיין: שחזרת?

מזל: שחזרתי? התחילה מלחמה ב-41 , נולדתי ב-30 אז הייתי בת 15 בשחרור, כן. לא רציתי להישאר בקורפו. בשום אופן לא. אחרי שראיתי את החנות של אבא שלי שאחרים עומדים על זה ו את הבית שלנו אצל בידיים של אחרים אז בא לי לא טוב. חזרתי מיד לאת מיד חזרתי לאתונה. ביקשתי מהמבוגרים ש ישלחו אותי בחזרה.

מראיין: מי זה היו המבוגרים ששלחו אותך?

מזל: המבו הקוֹמוּנִיטָה . הקוֹמוּנִיטָה. איך אומרים קוֹמוּנִיטָה בעברית? לא יודעת. הארגון, נגיד

מראיין: ה קהילה.

מזל: הקהילה כן. הקהילה היהודית. היו כאלה שמטפלים. שאלו אותנו מה אתם רוצים? אז התחילו לדבר על ארץ ישראל. לבוא, שכל היהודים מתאספים בארץ ויהיה לנו בית ונקים משפחות. הרבה לא הבנתי אבל רק רציתי לצאת מיוון. לא רציתי להישאר עוד שמה.

מראיין: ושחזרת לאתונה.

מזל: חזרתי לאתונה הלכתי לזה לסוּנְיוֹ . היה לנו 'מחנה הכשרה' כזאת

מראיין: כן.

מזל: כן, ומשם אז חיכינו לעלייה בארץ.

מראיין: שעלית לארץ גרת אה ב

מזל: כשעליתי בארץ לקחו אותנו, אתה יודע, באתי בעלייה 'בלתי לגלית' .

מראיין: כן.

מזל: והיינו בתוך ספינות של דייגים. היינו בתוך למטה. ולמעלה עשו מפרשים כאלה כאילו שזה ספינת דייגים. הסתובבנו סביב חיפה איזה שבוע ימים, בשביל שלא ירגישו בנו האנגלים. עד שהאנגלים תפסו אותנו. עלינו כולנו לסיפון, הוציאו את המפרשים ו תפסו אותנו האנגלים. המפקד של 'ההגנה', מי שהביא אותנו כאן הוא הסתתר הוא נהיה כאילו סבל שמוביל את הדברים

מראיין: כן.

מזל: מבין? ככה אנחנו לא שלא ידעו שהוא המדריך, כן? הוא נכנס בין קהל, בין כולנו. הביאו אותנו ל בית ליד. בית ליד, כן? מחנה מעצר שמה. גם כן מחנה. גם כן. שמה. גם כן עוד לסבול, עוד עצבים ועוד עם האנגלים. אבל אני לא יודעת מה התרחש שמה כי אני הייתי מהקטנים אז באו מ'עליית הנוער' והוציאו את כל הקטנים משמה, והביאו אותנו למשק הפועלות בחדרה. מבית ליד ישר למשק הפועלות. שמה הכניסו אותנו לקבוצה של יתומים שבאו מיוון ב-45 . הם היו בוגרים מאיתנו בשנה.

00:46:54

מראיין: כן.

מזל: הכניסו אותנו שמה ללמוד. אנחנו היינו סך הכל שבעה מהניצולים ביוון. הבוגרים האלה הסתכלו עלינו בעין לא כל כך טוב. כאילו שאלה ניצולים הם באים לא יודעת. לא הייתה לנו הרגשה טובה. על אף הכל שהיינו בחברה של יוונים, לא הייתה לנו הרגשה טובה. הם פשוט לא הבינו אותנו. כי אנחנו לא רצינו ללמוד. היינו שבעה חבר'ה. סך הכל חמש בנות ושני בנים. בגיל של בגיל אה צעירים, כן?

סיום צד קלטת

00:47:28

התחלת צד קלטת

מראיין: כן, רגע. אז בארץ את היית ב חדרה ב ?

מזל: בחדרה, כן.

מראיין: במשק הפועלות כן. שם זה היה גם 'עליית הנוער'?

מזל: שמה זה היה 'עליית הנוער', כן. הייתה היו לנו מדריכים מאוד מאוד טובים שהם אהבו אותנו

והבינו אותנו. אבל ה הנוער |הקודם {הכוונה ל: "ותיקים"} לא אהב אותנו. הסתכלו עלינו בצורה כזאתי הנה אתם באתם מהמחנות. עצירים. לא הסתכלו עלינו בעין יפה. לא נקלטנו יפה אצלם זה לקח הרבה זמן. עד שנקלטנו. ובמשך הזמן הזה כולם עזבו את המקום. רק אני נשארתי. כולם עזבו את חדרה. חזרו לעיר. ואני נשארתי

מראיין: מי מי את זוכרת מי עוד היה איתך? שמות את זוכרת?

מזל: כן. היה וִיטוֹרִיָה

מראיין: אבל שמות מלאים אם את זוכרת?

מזל: אה לא זוכרת. היה פָּמְפִּירִי אני לא יודעת איך קוראים לו. היה אחת שקראו לה רָחֵלִיקָה, כי הם עזבו כי ההתנהגות של ה בוגרים לא הייתה טובה כלפינו. הם עזבו. היה להם איזה קרוב בארץ, בתל אביב, אז הם עזבו לתל אביב. אני נשארתי

מראיין: רגע

מזל: בבקשה?

מראיין: היה אתכם פָּמְפִּירִי מי עוד?

מזל: פָּמְפִּירִי אה מָרִיקָה. מָרִיקָה. וִיטוֹרִיָה, וִיטוֹרִיָה רָחֵלִיקָה אמרתי לך? רָחֵלִיקָה זאתי הייתה איתי מבֶּרְגֶן-בֶּלְזֶן. יחד היינו כל הזמן. היא נפטרה בארץ.

מראיין: איזה רָחֵלִיקָה? מה השם שלה?

מזל: רָחֵלִיקָה, אני לא זוכרת, ככה קראנו לה

מראיין: ווִיטוֹרִיָה את לא זוכרת גם כן?

ומזל: וִיטוֹרִיָה זה לא לא זוכרת את השמות שלהם.

מראיין: ומָרִיקָה את גם כן לא זוכרת?

מזל: לא. אה את השמות הפרטיים.

00:49:07

מראיין: כן. פָּמְפִּירִי, מָרִיקָה, וִיטוֹרִיָה, רָחֵלִיקָה

מזל: לא, היה עוד. היה היה משה אֶלחֲנַן, משה גם כן אֶלחֲנַן היה. משה אחד. היו עוד כמה שאני שכחתי אותם. אבל אני אומר לך, תקופה קצרה הם נשארו בחדרה והם עזבו. אני נשארתי היות והכרתי את בעלי שמה. נשארתי עד הסוף איתם.

מראיין: איך זה יצא שהכרת את בעלך שם?

מזל: הוא הכיר אותי.

מראיין: הוא היה לפני כן?

מזל: הוא היה כן , הוא בא ב-45 . ואיך זה קרה? כי אני לא רציתי ללמוד. הייתי מעדיפה ללכת לעבוד שמונה שעות מאשר ללמוד. לא רק אני אלא כל הקבוצה הזאתי שבאנו. לא מצאנו יחס טוב מהבוגרים, שיעזרו לנו. על אף הכל שהמדריכים היו טובים והבינו אותנו המדריכים, אז הנוער לא הבין אותנו. אז אחד המדריכים ביקש מבעלי שילמד אותי קצת עברית. שילמד אותי מילים עבריות. מילים. וככה זה נוצר לי הקשר איתו. הוא בא אחרי הצהריים, בחדר שלי וניסה ללמד אותי איך קוראים מזל, איך קוראים זה, ואיך קוראים זה ולמדתי את האותיות הנכונות. וככה נקשרנו. הוא ניסה לשכנע אותי להיכנס לכיתה וללמוד.

מראיין: מאיפה הוא היה? מ

מזל: בעלי? מפיראוס .

מראיין: נשלח למחנות?

מזל: בבקשה?

מראיין: היה במחנות?

מזל: לא. הוא הסתתר ביוון. רק את אבא שלו לקחו ואת אחיו. באותו טרנספורט שלקחו אותנו.

באותו הזמן. הם אמרו לנו שילכו לבית הכנסת, שרוצים לספור אותם וגם לקחו אותם במרמה. כמו שלקחו אותנו.

מראיין: כן. אחרי כמה זמן שהכרתם התחתנתם?

מזל: התחתנו ב 48 .

מראיין: אחרי כמה שנים

מזל: הרבה שנים. טוב, הייתה מלחמה בארץ ו התרוצצנו ממחנה למחנה גם פה. פה זה 'אוֹדִיסֵיאָה' אחרת.

מראיין: התחתנתם בטַל שַׁחֲר?

מזל: כן. כן.

מראיין: מה פתאום החלטתם להגיע לטל שחר?

מזל: מה פתאום החלטנו להגיע לטל שחר? אנחנו היינו גרעין של יוונים, במשק הפועלות בחדרה. והיה גרעין של טורקים ב כפר וִיתְקִין. אז הם החליטו לתת לנו ללכת להיות אז גייסו הם אותנו. ב-47 גייסו אותנו להיות אה חיילים ב מוצב. במוצב 'איתנים' זה היה נקרא. ליד תל מונד.

מול טוּל כָּרֶם. שם היינו מוצב כזה מגויסים במקום.

מראיין: כן.

00:52:17

מזל: כן. ו משמה אחרי זה העבירו אותנו למקום אחר. איתנים. זה נקרא מקום איתנים.

מראיין: כן.

מזל: ומזה יצא הגרעין של טל שחר. הגרעין ה הראשוני. טורקים ויוונים.

מראיין: זאת אומרת, הטורקים והיוונים החזיקו את המוצב הזה באיתנים?

מזל: החזיקו את המוצב הזה שבאיתנים כמה זמן, כן עד 47 . עד 47 עד 48 בעצם.

מראיין: זה היה מן

מזל: היינו מגויסים במקום.

מראיין: זה היה כאילו להחזיק את הקו?

מזל: להחזיק את הקו. היינו בתוך תעלות בונקרים כל הזמן והמקום מגורים שלנו זה היה מגדל מים. בלילה היינו עולים למגדל המים וישנים וביום, כל הזמן היינו בתעלות. בתוך תעלות מסתובבים. ושמה נהרגו לנו גם שלוש בחורים. מהצלפים של הגרמ , של ה אה הערבים. זה מול טוּל כָּרֶם. זה היה נקרא 'גרעין איתנים'.

מראיין: טוב. את רוצה להוסיף עוד משהו? עוד איזה משפט? משהו מיוחד?

מזל: תשאל אותי, אני לא יודעת מה מה עוד משפט

מראיין: משהו מאוד מיוחד שאת רוצה לספר עליו שנזכור אותו?

מזל: אה היינו באנו בטל שחר, כן? ב- 48 באנו לטל שחר 48, 49 באנו לטל שחר היה חיים וייצמן, הנשיא הראשון של המדינה והוא בא וברך אותנו. גרנו באוהלים כל הזמן. גרנו באוהלים ואז איחדו אותנו היות ואנחנו היינו מעט אז איחדו אותנו עם קבוצה של רומנים. גרעין רומני.

מראיין: כן.

מזל: כדי לעלות להתיישבות.

מראיין: כן.

מזל: כן, ואז התחילו גם כן הבעיות עם המסתננים. אנחנו שמרנו על המקום כל הזמן היינו גם כן בתור מגויסים היינו בטל שחר. בהתחלה לא היינו מתיישבים בטל שחר. היינו כמו חיילים מגויסים. לשמור על הקו מלטרון. ה גברים היו יוצאים ללטרון כל הזמן לשמירות ו כל הלחימות שהיו.

מראיין: זה יהיה זה יהיה טעות להגיד ש אתם היוונים הבודדים שהלכו למושב או משהו כזה?

מזל: לא יצאו גם בצוּר מֹשֶׁה יוונים.

מראיין: בצור משה?

מזל: לפי מה שאני שמעתי גם בצור משה יש יוונים, כן.

מראיין: כן. וכמה יוונים יש היום בטל שחר?

מזל: לצערי, אני היחידה.

מראיין: את היחידה?

מזל: כן, אני היחידה. כולם עזבו.

מראיין: אני מבין.

מזל: עזבו כולם, כן.

00:54:57

מראיין: ומי היום גר במושב? מי

מזל: בטל שחר? יש הרבה משפחות. זה מושב די מפותח. גדול. יש הרבה משפחות, ילידי הארץ הרוב. היות והוותיקים התחלפו אז מוכרים הוותיקים ובאים החדשים.

מראיין: וה ילדים בטל שחר גרים? הנשואים?

מזל: לא. לא. אין מקום לילדים.

מראיין: אי אפשר ל

מזל: לא. אין אפשרות לילדים. כי אני רוצה רציתי שהבן שלי יגור, הבן הבכור שלי רציתי שיגור בטל שחר כי אז הוא למד באוניברסיטה ב ברחובות. ואי אפשר היה. לא הייתה לו אפשרות. אז הוא עבר ללמוד ב באר שבע, באוניברסיטה בנגב.

מראיין: אני מבין. טוב, סוף שיחה עם אה מזל ששון ב-7.5.85