00:00:01
לעדות זו לא נותרה הקלטה זמינה, ואנו מביאים כאן תקציר העדות כפי שנרשם במהלך הריאיון.
00:00:02
אמי עליה השלום, ג'וֹיָה לבית יָקָר, ואבי מאיר קָלְדֶרוֹן – דווקא מיוגוסלביה, מהעיר מוֹנָסְטִיר ולא מיוון ובשלב מאוחר יותר של חייהם עברו ליוון, לעיר פְלוֹרִינָה. (לפי הערכתי המשפחה הגיעה לפלורינה ב- 1925, שנת הולדתי, בעקבות מלחמת העולם הראשונה).
מונסטיר, עיר הולדתם , הייתה נתונה באותה תקופה תחת השלטון היוגוסלבי, ואבי נאלץ להתגייס לצבא. כנראה שבשל כך העדיף לעבור לפלורינה. אבא היה נשוי אז לג'וֹיָה לבית יקר, אשר נישאה לאבי לאחר שבעלה הראשון נהרג בעת הפצצה במונסטיר, ואילו אבי, אף הוא התאלמן כתוצאה ממות אשתו הראשונה בהפצצות על מונסטיר. מן המפגש של אבי ואמי נולדתי אני ב- מאי 1925. אל פלורינה הביאו הורי את ארבעת אחי הגדולים מִרים, גְרָסִיָה, יצחק ושרה וכן את ילדיהם מנישואיהם הראשונים – אָרְנֶסְטָה בתו של אבי מנישואיו הראשונים וחנה ולוּנָאר, בנותיה של אמי מנישואיה הראשונים. אני למעשה הצאצא הראשון שנולד בפלורינה. המשפחה גרה אז ברחוב כְרִיסוֹסְטוֹמוּ זְמִירְנִיס
מס' 18 קרוב לבתי-המשפט של העיר. (לפני שנים אחדות נסעתי לבקר בפלורינה ועדיין מצאתי את הבית, אמנם נטוי במקצת על צידו, אך צורתו החיצונית נשארה כשהייתה). בית בן קומה אחת, עם חצר גדולה וכולו בנוי מלבני-בוץ. היום גרה שם אישה מבוגרת שכלל לא מקורבת אל בני המשפחה, אלא חדרה אל הבית לאחר נטישתו. עד היום מסיבות שונות היא עדיין מתגוררת בנחלת אבותיי.
00:00:03
בטיול לפלורינה ב- 1978 העליתי עם עצמי זיכרונות מן העבר. אבי, איש אמיד, היה שנים רבות בעל בית-מסחר למכירת עורות ולאחר פשיטת-רגל, כתוצאה מבעיות כלכליות ביוון בשנות ה- 30 המוקדמות, הוא המשיך לעסוק בעִבוד עורות אך לשוק קטן ומצומצם. כתוצאה מכך נאלצה אמי לצאת לעבודה ככובסת, ובכך לסייע בפרנסת שמונת בני המשפחה. המצב הכלכלי היה קשה, בפרט כשהיה צריך לאחסן עוד מן הקיץ עצים להסקה ומצרכי מזון ואז הרגשנו את המחסור, פשוט לא היה מאין לחסוך לתקופות הקור. תמיד חיינו בצמצום. המצב נמשך כך עד 1939 – בתקופה הזאת התבצע הגיוס הכללי לצבא היווני, כתוצאה מאיום של ממשלת איטליה לתת לה מעבר לצבאה דרך יוון. שלטונות יוון סרבו וכתוצאה מכך הוכרז מצב חרום. פלורינה הפכה דרך מעבר לאלבניה.
00:00:04
בפלורינה חיו בין 550 – 600 יהודים כולל ילדים. להערכתי הם הגיעו לשם כמו אבי בתקופת המעבר בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה. רובם ממונסטיר שביוגוסלביה. בפי כולם הייתה שפת הלָאדִינוֹ, שהביאו עימם ממונסטיר. הלאדינו הייתה השפה השלטת בבית, נוסף לכך למדנו גם סְלָאבוֹ-מָקְדוֹנִית שהורכבה מסלאבית וממקדונית, ואותה למדנו מעסקי מסחר שהתנהלו בעיר וכן ממגעים עם הכפריים, שכן היא לא הותרה להוראה בבתי הספר היווניים, אולם בלעדיה קשה היה לבצע עסקי מסחר. אבל את החיים היהודיים בקהילות נִהלנו בלאדינו. רוב יהודי פלורינה וכך גם אנו שמרנו על מסורת-ישראל. כילדים מִדי חג בילינו בבית-הכנסת של פלורינה, שם התפללנו בלאדינו. חזן בית-הכנסת היה יצחק שלום, בעלה של אחותי החורגת אָרְנֶסְטָה. קולו הערב והנעים את שעות שהותנו בבית-הכנסת וכל חג הפך לחגיגה של ממש.
00:00:05
כילד, רכשתי השכלה בבית הספר "הממלכתי מס' 4" בפלורינה שם סיימתי 6 כיתות ראשונות בהצטיינות אולם מחוסר אמצעי מחיה לא המשכתי בלימודי התיכוניים. אז עבדתי כבר אצל בעל חנות למוצרי סִידקִית, וכך סייעתי בפרנסת הבית. אט-אט צרפתי אלי גם את אחי, דָרִיוֹ דוד, וקיימנו בכבוד את המשפחה עד תקופת הכבוש הגרמני. כאן החלה התפנית בחיי הבית.
00:00:06
תקופת הכבוש זכורה לי היטב. בתוך הנוף הפסטוראלי של פלורינה התחוללה הדרמה היהודית האיומה. ראוי לציין שחיינו כיהודים עם האוכלוסייה הנוצרית התנהלו על מי מנוחות. מעולם לא היו לנו איתם שום בעיות, הערכנו אותם והם אותנו כך שהתופעה האנטישמית הייתה חדשה לנו באופן יחסי. לפתע פתאום נקטעה השלווה. דרך יוגוסלביה חדרו הצבאות הגרמניים לפלורינה, זה היה בפסח 1941, ומטרתם הייתה לחצות את יוון בדרך לצפון אפריקה. אולם הם תקעו יתד בפלורינה. שמענו עליהם. ידענו שהם כבר זרעו הרס בסלוניקי אבל חשבנו שמצבנו יהיה טוב יותר. לא תארנו לעצמנו את הסוף. אולם המציאות הייתה גרועה יותר. במרכז פלורינה, ברחוב המרכזי, ראינו פתאום כרוזים בגודל 80 X 60 [סנטימטרים] ובהם מצויר הפרצוף היהודי בעל האף הגדול, כשהוא יושב על שטרי כסף ומטרתו – לנצל את הגויים. הכרוזים הופצו על-ידי ארגון "שלושת האֶפְּסִילוֹנִים" (ארגון האחדות הלאומית היוונית) זה מדהים שדווקא היוונים היו אלה אשר שתפו נגדנו פעולה. הארגון הזה קבל גיבוי גם מראש הממשלה, מֶטָקְסַס, שהיה מיודד עם ראשי השלטון הגרמני.
חשנו מושפלים. שכנינו הגויים התפרצו נגדנו. מאוחר יותר רק נכנסו הגרמנים לפעולה של ממש. אמא ואבא לא נכנסו לפאניקה הם לא תארו לעצמם שגרמנים יבצעו נגדנו פעולה אנטישמית. הייתה להם אמונה של ממש בתרבות הגרמנית המפוארת.
בסביבות דצמבר 41 ינואר 42 החלו יהודי פלורינה לצאת לעבודות כפיה, במאמץ לסייע למלחמה נגדנו. (עמ' 4) הועסקנו בכל מיני עבודות – חטיבת עצים, ארגון מחסני תבואה, סבלות ועוד. בדרך כלל עבדתי במחסני התבן ובמחסני המזון. בעיקר עבודות סבלות וארגון פנימי. יום העבודה נמשך יותר מ- 8 שעות ללא אוכל או תנאים כלשהם. להערכתי העבודה שלי שם נמשכה בין שנה לשנה וחצי, גם יתר בני המשפחה נוצלו לעבודות השונות עד תקופת השילוחים.
00:00:07
בסביבות פסח 43' הגיעה הפקודה – "על הגברים היהודים להתאסף בבית הכנסת של פלורינה – למפקד". את פעולת הריכוז שלנו בצעו שלושה יהודים מסלוניקי, שכנראה שתפו פעולה עם הגרמנים. העובדה שדברו אלינו יהודים בלאדינו, חשנו בטוחים, היינו בטוחים שדבריהם דברי-אמת. הם ספרו לנו על נסיעה קרובה לגרמניה, לצרכי המאמץ המלחמתי. הידיעות נתקבלו באתונה. היינו המומים, ולא תארנו לעצמנו חדשות כאלה. ראוי לציין שכבר לפני המפגש בבית-הכנסת יצרנו קשר עם פרטיזנים יהודיים שנתנו לנו רמזים שנצטרף אליהם. הם כנראה ידעו מה צפוי לנו, אולם מכל הקהילה היהודית הקטנה של פלורינה רק 3 הצטרפו לפרטיזנים, והם אכן ניצלו. היו אלה: מְשׁוּלָם פֶּסח, יוסף כהן, ופנחס כהן. הם ניצלו ובני משפחותיהם הושמדו. יש מקום להניח שהיו לנו סיכויים טובים יותר אם היינו מצטרפים אליהם. אנחנו חששנו מפירוד המשפחה. אני זוכר שיומיים לפני הגרוש בא הביתה קשר של הארגון הפרטיזני שהתחנן שהצעירים בני 17 – 20 יצטרפו אולם האב, שהיה בעל הסמכות, ציווה עלינו לשמור על אחדות המשפחה. שמרנו על האחדות והושמדנו כליל. אני באופן אישי, כולל אחותי אלגרה היינו קרובים להצטרפות אך היות שאני הייתי המפרנס המרכזי של הבית נכנענו ונותרנו.
00:00:08
המשך: הגרוש מפלורינה כלל כמה שלבים. בהתחלה נאספנו "בבית-הספר הממלכתי השני" קרוב לנהר סָקוּלֵיבָאס
. זה היה בשעת בוקר מוקדמת. יצאנו מן הבית כשאנו מנסים לסחוב כמה שיותר חפצים כולל מזומנים ודברי ערך שהוכנסו למצעים וכרים. הצטיידנו כמו-כן בביסקוויטים ובגדי חורף, אולם השארנו מאחורינו מטען רגשי עצום, נעקרנו מן הבית. הצעד הראשון שבצעו הגרמנים היה – איסוף דברי הערך, אחר-כך תוך שעות אחדות עלינו על רכבות-משא ויצאנו לסלוניקי, שהייתה תחנה מרכזית בדרך לשלוח. חשבנו שבסלוניקי כבר נדע פרטים יותר רציניים על העתיד לקרות, אולם שם גילינו מציאות עכורה יותר. הוכנסנו להסגר במחנה "ברון הירש" ובו שהינו כ- 4 עד 5 ימים עד לשִלוח. כנער ניסיתי להבין את אופי המקום ומיד יצרתי קשרים עם נערים יהודיים נוספים. חיינו בפחד. הכרתי שם בחור צעיר בשם: דניאל חֲגוּאֶל שהיה שייך למשליטי הסדר היהודיים במחנה. נוצרו ביננו קשרי סימפטיה. היינו מרבים לדבר, להחליף חוויות, לעודד ולהתעודד. את דניאל פגשתי מאוחר יותר במחנה ההשמדה בבירקנאו. מצבו היה טוב יחסית. זה היה בהתחלה כשעוד היה לנו מעט שומן מעל עצמותינו.
00:00:09
איני זוכר את התאריך בו עזבנו את סלוניקי, אולם זכור לי כי ב- 4.5.43
בחצות הגענו לבירקנאו ונעמדנו לסלקציה הראשונה. כנער הייתי נמוך קומה ונדמיתי לילד. בסלקציה הזאת נשלחתי לקבוצה השמאלית להשמדה. אולם באיזה חוש עליון עברתי לקבוצה הימנית, אלה שנכנסו לעבודה במחנה. את בני משפחתי לא ראית מאז אותו לילה. הם כולם נעמדו בקבוצה השמאלית, הייתי גם אני אמור להיות עימהם.
בבוקר של ה- 5.5.43 הועברתי למחנה בירקנאו הישן ונכנסתי לבלוק מס' 5. לאחר כל תהליכי הקליטה הידועים הועברתי לבלוק 25 לקרנטינה. שם היו רבים מיהודי פלורינה. החושך בעיניים היה גדול. אסירים שהסתובבו מחוץ לבלוק ספרו לנו מה קורה עם שאר אחינו ואחיותינו. סרבנו להאמין אולם תוך כמה ימים התבררה המציאות ופשר ענן העשן המיתמר מעל המחנה התברר לנו.
00:00:10
לאחר 40 ימי ההסגר בקרנטינה יצאנו לעבודות במסגרת הקומנדוס. כל מיני עבודות משונות הטילו עלי לבצע ביניהן – העברת חול ובוץ בתוך המעיל שלי ממקום למקום. המעיל המרופט שלי הפך לכלי נשיאה. באחת הפעמים, כשבצעתי עבודה בזויה זו, שמעתי במקרה שיחה של 3 גברים מפלורינה מדברים ביניהם ומעלים האחד בפני השני את הטענה שהעונש של המחנה הוא כנראה משום שהאל העניש אותם על שלא סייעו מעולם לעניי העיר. הייתה להם תקוה להינצל על-ידי חזרה בתשובה. לרוע מזלם הם התנפחו מרעב לאחר כשבועיים ימים. לי אישית, מן הרגע הראשון לכניסתי לתופת הייתה הרגשה פנימית שכנראה אנצל. אולם אז לא ידעתי עדיין שמסלול הייסורים שלי עוד לפני. האינסטינקט הפנימי, יצר החיים היה עז בקרבי והוא גבר על כל מכשול וצרה שנקרתה בדרכי.
לאחר כחודש בבירקנאו הישן, יום אחד, הרגשתי רע מאד. הייתי משלשל ללא הרף והגשם ירד ללא הפסק. רטוב עד לשד עצמותיי, נכנסתי לשירותים הקבוצתיים במחנה כדי לתפוס מחסה מפני הגשם. היות והשירותים היו למעשה בורות ענק, התיישבתי מעל הבור הענק, אלא שרגליי קפאו מקור ונרדמו. שעה ארוכה נותרתי בתנוחת צפרדע, כשאיני מצליח לצוות על גופי לקום ולצאת. לבסוף הורגש חסרוני בשורת העובדים וקצין אֶס.אֶס. מצא אותי בשירותים ושלח אותי למחנה מעצר בתוך בירקנאו. נשלחתי למין צינוק – בו היה עלי לרצות עונש זמן ממושך, אולם לא הוכנסתי לריצוי העונש עד שלא "נשפטתי" בפני שופט. כדי להיכנס למשפט ראשי גולח למשעי והוכנסתי לרחצה בבריכת מי-שתיה שיועדו לסוסים, כשאת ראשינו קרצפו במברשת פלדה לסרוק סוסים. לאחר תהליך ה"חיטוי" המוזר והאכזר הזה הוכנסתי למשפט, רגליי לא עמדו לי, ובשעת המשפט פשוט התמוטטתי בשעת ההלקאה – קיבלתי 25 מלקות. לאחר מכן נשלחתי לבלוק להמשך ריצוי העונש. אסירי בית המעצר סומנו בעִגול בד אדום שהוצמד לבגד וכך זוהו. העבודה שלנו הייתה מלאכת מוות. עבדתי כעציר-אסיר בחפירת תעלות עמוקות ובסמוך לקרמטוריום, שאת תפקידן המדויק איני זוכר. את מזוני הייתי מוצא בעשבי פרא שצמחו במקום לאחר הגשמים.
00:00:11
באחד הימים אכלתי מין עשבים חמצמצים, שכנראה היו מורעלים, וקיבלתי חום גבוה. חשתי ברע אולם הייתי חייב להמשיך בעבודה. חשתי שוב כמו באותה הפעם בשירותים. שוב נשלח מולי קצין אס.אס., שוב קיבלתי אגרופים בפרצופי, והקאפּוֹ שהגיע אף הוא למקום והחל בועט בי ברגליו. חיסנתי עצמי כמו קיפוד, התקפלתי, התעגלתי וכמעט שלא הרגשתי כאבים, למרות שהמכות היו עזות. לא די בכך שקיבלתי מכות בלי-הרף קצין האס.אס. ציווה להשליך אותי לתוך תעלת מים עמוקה שהתמלאה במי גשמים. נזרקתי מגובה של כ- 5 מטרים לתוך התעלה שממנה בקושי יצאתי, וכשיצאתי שוב קבלתי מכות. התהליך הזה קרה 3 – 4 פעמים עד שלבסוף הניחו לי, ושלחו אותי לעבודה בשנית.
באופן כזה נמשכו חיי במחנה יותר מחודש וזהו מקצת הסבל שעבר עלי, ולא אחת התפללתי לקבל כדור ובכך לסיים את הטרגדיה. עד שלבסוף עברתי את חודש העונש וחזרתי לתפקד במחנה הרגיל, בעיקר בבית החולים של המחנה, כיוון שמצבי הבריאותי היה נורא. בבית החולים פגשתי את יצחק שלום חזן בית הכנסת עליו סיפרתי, שהיה גם כן במצב רע. הוא לא הכיר אותי אולם אני זיהיתי אותו למרות שהיה נראה גרוע. לא הספקתי לומר לו אלא כמה משפטים קטועים וגם אותם בקושי קלט. כנראה שאלה היו ימיו האחרונים.
00:00:12
לאחר שהייתי בבית החולים ובו קיבלתי טיפול גרוע לכל מיני מחלות שתקפו אותי יצאתי שוב למחנה בירקנאו, אולם הפעם למחנה החדש, וגם בו מצאתי את עצמי במהרה בבית-החולים לאחר שנפצעתי בתאונת עבודה, בה פגע בי גזר-עץ ענק שנפל על רגלי השמאלית ושיתק אותי מעבודה. בבית-החולים עמדו שתי אפשרויות: א) לעמוד בסלקציות האין-סופיות ב) להבריא ולצאת החוצה. לבסוף כתוצאה מן האילוצים של המצב הבריאותי שלי יצאתי לאחר כחודש צולע אל המחנה. בדיוק אז התארגן משלוח אל העיירה יבוז'נה
בפולניה. כ- 200 איש התארגנו למסע.
:זה היה בנובמבר 43 '
אל יבוז'נה
הובלנו במשאיות פתוחות כששלג יורד עלינו. מצאנו את עצמנו במחנה עבודה אכזר. מחצית המחנה הועסקו בעבודות כריית פחם וחצי הופנו לבניית תחנת כח של AEG- סימנס
ידענו שהגענו למחנה נורא. כבר כשהגענו הוחזקנו לילה שלם בשלג. קצין האס.אס. שבא לבדוק אותנו הפליט: "כולם לתנור". אולם, לבסוף החליט להחזיק אותנו לניסיון ושלח אותנו לעבודה. ביציאה לעבודה ראיתי את יעקב כהן, בעלה של אחותי גְרָסִיָה כשהוא מתבוסס בשלג ובבוץ וטורי האסירים צועדים בסמוך לו.
00:00:13
כשעברתי לידו ניסיתי לדבר איתו, אולם הוא בקושי ענה לי. זו הייתה קבלת הפנים שלי במחנה. מאז התחלתי במסכת סבל חדשה. ביבוז'נה
הייתי עד לשחרור. קרוב לשנה שם עברתי תקופה קשה, שקשה בכלל לתאר ביחד עם כמה יהודים נוספים מיוון – ביניהם גדליה לוי מסלוניקי ויעקב גִ'בְּרִי מדימוטיקה שהיו קוראים לי בכינוי "פְלוֹרִינְקִי"
. מה אספר בקשר למחנה הזה. כל תיאור לא יהיה דומה למציאות. העבודה שלי הייתה חפירות ומילוי קרוניות עפר, ומאוחר יותר עבדתי כפועל על מכונת בטון. יום אחד תוך כדי עבודה במילוי קרוניות-עפר ברח אחד האסירים, רוסי במוצאו, ונעלם. נלקחנו לחקירה. אני באופן אישי עוניתי. חשבו שאני מסתיר מידע, אבל אני לא ידעתי שום דבר. בזמן החקירה תקעו את כפות ידי על משקף דלת וסגרו עלי את הדלת כמה פעמים. אצבעותיי התנפחו. חשבו שאני אגלה סודות, אבל לא היה לי מה לומר חוץ מאשר לצרוח.
00:00:14
מאוחר יותר נודע לנו שהוא הצליח להסתתר בתוך קרונית מלאה פחם. הוא ניצל. אנחנו עונינו.
בינואר 45
באחד הימים הקפואים עם -330c נתקבלה הוראה הפסקת עבודה. היינו מופתעים. חזרנו למחנה הלינה וקיבלנו את מנת המזון שלנו. לא היה ברור לנו למה אנו חוזרים למחנה, שכן היינו מורגלים שהגרמנים לא מפסידים שום יום-עבודה. קבלנו פקודה לקחת את מטלטלינו -2 שמיכות - ויצאנו לצעדת מוות. נצטווינו לצאת שלובי זרועות בטורים של 5 אסירים בכל קבוצה. הייתה פקודה חד-משמעית לא להרים שום אסיר שימעד. בצורה שכזו "שתלנו" אסירים רבים בשלג. הכוונה הייתה לסגת מן השטח, מבלי שנדע לאן. בלילה השני של המסע נעצרנו בחצות הלילה באמצע כביש אחרי קטוֹביץ' וגלייביץ' בכיוון בְּלֶכהאמֶר. שם כנראה הם יצרו קשר על-ידי אופנוען, והייתה הוראה לזרז את הפינוי מחשש פגישה עם הרוסים. באותו הלילה, עם הקור העז, נותרו עמנו רק בודדים. רבים מתו בעמידה בכביש.
00:00:15
כשחודשה ההליכה – זורזנו. הקצב הואץ כשעברנו גשרים – הם פוצצו, כך נחסמו דרכי הרוסים שדלקו אחרינו. רבים התפגרו ולא הגיעו עמנו לעיירה קטנה בסביבות בלכהאמר, שם קיבלנו סוף סוף חצי ליטר מרק שבקושי הספקנו לטעום ממנו בגלל הפצצה של מטוסים, אולי אנגליים אולי אמריקניים, איני יודע. כשהסתיימה ההפצצה הוכנסנו לתוך סככה שהכילה רק את מחצית מהאנשים, שם נרדמנו. חלק נרדמו בחוץ, בכפור, בשלג ובקושי התעוררו עם שחר. את המתים קברנו בקבר-אחים והטמנו שם גם את החופרים, כך מספרת השמועה, אני לא הייתי עד לכך.
בבוקר המשכנו בדרך לבלכהאמר ולבסוף הגענו לשם בשעת צהרים. המחנה נחשב ל"שטח מת" – מצד אחד הרוסים ומצד שני הגרמנים. ניתנה לנו הוראת מנוחה בשטח ההפקר – ציפינו למזון, אולם זה לא היה בנמצא. כל הזמן חיינו תחת מטחי הארטילריה של שני הצדדים. קודם כל ברחו כתוצאה מכך אנשי האס.אס. סוף סוף היינו לבד, ללא שמירה. היות והייתי ללא שומרים מצאתי הזדמנות וברחתי מן השטח דרך חור בקיר בטון שהקיף אותנו. המעבר מן החור העביר אותנו לצד הרוסים, שהתמקמו ביער. מולי הזדקר חייל רוסי עם תת מקלע בידו שמיד הבין שהוא עומד למול אסירי מחנות.
00:00:16
המשך: תוך שניות התקבצו סביבנו קצינים רוסים שמיהרו להגיש לנו עזרה. בפעם הראשונה אחרי שנים רבות קבלתי לפי סיגריה ומעט ריבה על לחם ומיד פונינו לעורף הרוסי. את הדרך לכיוון העורף עשינו לבד ללא כל מדריך. לא פגשנו בדרך כל נפש חיה עד שהגענו לישוב ראשון, לא רחוק מן העיירה בוֹייטֶן
שם היה השחרור שלי.
בימים הראשונים שוטטתי בעצמי, ללא כל טיפול בסביבה, אולם במהרה הגיעה הוראה להוריד אותנו לקראקוב, שם התנהלו טרנספורטים לכל קצווי אירופה. חיפשתי יוונים כל הזמן, אולם לא מצאתי. רק כשהגעתי לקרקוב מצאתי שם באחד הבתים שלוש בחורות, ניצולות מיוון, שהיו מחוסרות-כל. במחנה בקרקוב התכנסו הרבה צרפתים, שהעמידו מולי פיתוי לנסוע ליוון. למרות שכבר נרשמתי לקבוצה שנוסעת לצרפת החלטתי להצטרף לבחורת האלה ואכן תוך זמן קצר התארגן טרנספורט של אסירים מיוון. הובלנו יחדיו ליוגוסלביה, הגענו למונסטיר והרגשתי שמעגל חיי נסגר. חזרתי שוב לעיר אבותיי, אולם הפעם יתום, אומלל ומחוסר-כל. תוך שעות מצאתי עצמי צועד ברגל לכיוון פלורינה, המרוחקת כ- 80 ק"מ, שם ביקשתי לפתוח בחיים חדשים, אולם הזיכרונות רדפו אותי. ניתקתי עצמי מפלורינה ויצאתי לסלוניקי שם החלו מתקבצים יהודי יוון אחרים שניצלו מן התופת.
*סוף הקלדת סטנוגרמה*
