קלבו חיים
מקום לידה טורקיה
מחנות אושוויץ, יבוז'נו, ברסלאו
מספר אסיר 122060
00:00:08
מראיין: אתה סיפרת לי שאתה נולדת בטורקיה.
חיים: בטורקיה.
מראיין: והיית כמה שנים היית אתה גרת בטורקיה?
חיים: בטורקיה הייתי עד 12 שנים.
מראיין: בגיל 12?
חיים: בגיל 12 ביחד מיוון באנו.
מראיין: באיזה עיר, איפה?
חיים: קָארָאגָאץ' . כתוב גם בתעודה קאראגאץ' – כתוב..
מראיין: אחר כך אתה באת ליוון?
חיים: ליוון, לנֵיאַה אוֹרֶסְטִיאַס , עשינו עיר
00:00:40
חדשה שמה.
מראיין: מה זאת אומרת עשינו?
חיים: לא היה עיר שמה.
מראיין: כן.
אשת העד: אדמה.
חיים: אדמה.
אשת העד: ריק.
חיים: רק אדמה ריק. היוונים באנו מ מטורקיה ליוון, הטורקים הלך לטורקיה, היה מלחמה , גמר וזהו, ויותר לא היה. היה אדמה. למה אנחנו היה רישיון בשביל עושים עֲַרק וקוֹנִיָאק, לטורקיה לא היה רישיון, הרישיון שלנו זה ב מ מיוון. בשביל זה אנחנו - אבא שלי לקח הכל המשפחה שלנו, הביא לניאו אורסטיאס. שמה, מכיר העבודה למה, הרישיון. גם אני, אם באתי עכשיו מלַאגֶר , למה אני באתי לעיר שלי? למה היה רישיון של אבא שלי בשביל עושה ערק, קוניאק, הכול, הלכתי שם למה היה עבודה.
מראיין: כן.
חיים: הייתי שמה עד 63 , גם עוד עבודה עשיתי עם יוונים. מ-63 לקחתי המשפחה ובאתי לפה.
מראיין: איפה אתה למדת בניאו אורסטיאס, באיזה בית ספר?
חיים: באיזה בית ספר ניאו אורסטיאס? ניאו אורסטיאס לא. לא, אני הייתי בקָארָאגָאץ' שזה צרפתית קולג', רק שש חודשים הלכתי מדֶמוֹטִיקָה היה אחד עיר ניאו אורסטיאס מדימוטיקה.
אשת העד: על ליד.
חיים: על יד. 20 ק"מ היה. שמה, מ'אליאנס' - עברית, הלכתי רק שש חודשים, אח"כ הייתי מכנס בחנות.
מראיין: כן. כן. אני מבין. ומה עושים האחים האחרים שלך? מהם
חיים: אחים אחרים אחד היה ב שַׁאסְטְרֵי .
אשת העד: תופר.
חיים: מ השני אח עד הסוף אני למה אני באתי פה מארץ ישראל ב-35 , כי החנות של הערק, היה לה שני אחים היה לה שם. באתי ב-35 לשבת פה תשעה חודשים. היה עבודה קשה פה, 20 גרוש ביום, והלכתי חזרה. אם הלכתי חזרה מאחד אח היה שותף, עשינו אחר כך לסוחר, השניים אחים
00:03:11
אנחנו סוחר. השניים אחים היה אנחנו חנות ערק, אחד מהאחים היה שַׁאסְטְרֵי . חמש אחים. אחד היה ברח; אחד היה זהב.
מראיין: צורף?
חיים: אחד היה מי היה בא פה, הוא היה מאַרָט . על הגרמנים אם באנו, כל היהודים ברח לטורקיה ואחר כך שמענו אם הגרמנים לא עושים שום דבר ליהודים, האחים שלי באנו חזרה, למה אני היה חייל. אני היה חייל. זה אח היה מחמש ילדים מטורקיה, הוא בא פה, בשביל זה אני אומר אחד אח פה היה. ואחת אחות התחתן לטורקי. היה שמה חמישה אחים הלכנו ללאגר.
מראיין: הבנתי. כמה יהודים היו בניאו אורסטיאס?
חיים: בניאו אורסטיאס – 30– 40 משפחות.
מראיין: יהודים?
חיים: חמש משפחות אנחנו רק, המשפחה שלנו. 30 – 40 משפחות. אנחנו מטורקיה באנו שש – שבע משפחות. על הניאו אורסטיאס היה העיר טוב. בשביל זה באנו מדמוטיקה. דמוטיקה היה אלף יהודים שם. באנו מדמוטיקה, עשינו חנויות, לניאו אורטיאס. היה 30 - 40 משפחות.
מראיין: עכשיו, מה עושים היהודים, זאת אומרת איך זה להיות יהודים בניאו אורסטיאס?
חיים: איזה עבודה?
מראיין: לא, זאת אומרת איך היו החיים של היהודים?
חיים: טוב, טוב, ברוך השם.
מראיין: היה בתי כנסת?
חיים: בכל מקום היה בית כנסת. היה חנויות. היה מיוונים כומו אחים שותפות, אז באתי פה ב-63 . אין שום דבר מי שמדבר.
מראיין: בן כמה אתה היית לפני הלאגר? לפני המחנות?
חיים: לפני ללכת למחנות? 35 אם אני הלכתי 63 ? 33.
מראיין: אתה היית בן 33?
חיים: 33.
מראיין: אתה היית נשוי כבר?
חיים: כן.
00:05:22
מראיין: כן? והיו לך ילדים?
חיים: אחד ילד, ארבע שנים.
מראיין: כן. ואיך קראו לאישה?
חיים: שמה.
מראיין: איך קראו לה?
אשת העד: קוֹמוֹ סֶה יָיאמב'ה ?
חיים: קומו סה ייאמב'ה - רֶגִ'ינָה.
מראיין: ולילד?
חיים: לילד, סָלוֹמוֹן.
מראיין: ואתם, היה לכם בית משלכם כבר ואתם אהה ?
חיים: לא היה. אני לא היה פה בשביל בית.
מראיין: אתה כן אבל אתם גרתם ביחד לפני הלאגר?
חיים: כן.
מראיין: ואתה סיפרת לי שבמאי 1943 באו הגרמנים.
חיים: כן. באו לקחנו . הגרמנים היה בעיר שלנו. לא באנו
מראיין: כן. איך איך אתם יודעים שרוצים לקחת אתכם, מה היה?
חיים: שמענו אנחנו עם סלוניקי לוקחים את היהודים. אנחנו אהה אם שמענו, אי-אפשר אנחנו עושים שום דבר. היה שתי שנים אנחנו עבדנו. שלוש שנים חופשי, גם בסלוניקי עבדנו חופשי היהודים. לא עשינו שום דבר הגרמנים. פתאום, הגרמנים, אחד יום באו, "מחר אתם", אמר לי: "אתם יהיה מוכן , באתי לבית כנסת". אם אנחנו הלכנו לבית כנסת עם משפחה כולם ביחד, אחר כך לקחנו מבית כנסת, הביאו איל לטְרין .
אשת העד: רכבת.
חיים: לרכבת.
אשת העד: נסעו ברכבת.
חיים: רכבת לקחנו , הביאו מסלוניקי . מסלוניקי העבירו
מראיין: רגע. עוד מה עוד קורה לפני שאתם עולים לרכבת? מה אתם חושבים?
חיים: אנחנו חושבים אם הביאו אחד מקום, אם גומר המלחמה, אם ייקחו כולם חזרה.
מראיין: כן. למה, כאילו, רצו לקחת אתכם?
00:07:26
חיים: מי הגרמנים?
מראיין: כן.
חיים: למה לקחנו את כל היהודים?
מראיין: לא, אבל מה אתם חושבים? זאת אומרת, ברגע שאומרים לכם אה
חיים: אנחנו שמענו אם בסלוניקי מכים [את] ליהודים.
מראיין: מה שמעתם? איך שמעתם?
חיים: מאיזה שמענו? שמענו הרבה.
אשת העד: אחד על השני .
חיים: אחד על השני. היה אנשים שמענו מאנשים מסלוניקי לוקחים. אם בסלוניקי לוקחים יבוא גם היום שלנו.
אשת העד: סליחה, אני רוצה [בלאדינו]: דיזילו קי טו אין איל טיימפו די לוס אלמאניס לאב'וראב'אס פ'ין אה סאלוניק אייאס אי בב'ינייאס .
חיים: עוד היינו. אני עוד עשיתי הרבה פעמים, הלכתי מאַלֶכְֹסָנְדְרוֹפּוֹלִי זה סחורה לאתונה. היה חופשי. אנחנו נותנים. אנחנו מרוויחים כסף, אם לא היה מרוויחים כסף אנחנו היה בישראל. למה העיר שלנו זה ארבעה ק"מ לטורקיה.
מרואיין: כן.
חיים: הלך חופשי. עשינו כסף הרבה. ליהודי הזה כסף העיניים – זה מכסף. איפה יש כסף. בשביל זה אנחנו לא פחדנו מהיוונים, אלה אבל פתאום באנו ולקחנו לנו . הביאו לסלוניקי. בסלוניקי, שם היה אחד מקום איפה לכל היהודים שמנו . שם היו שתיים ימים – שלוש ימים. אחרי שלוש ימים ששמה הביאו לאוניה לרכבת, מרכבת הבינו לאושוויץ. מאושוויץ למטה. אם למטה
מראיין: מה זה למטה?
אשת העד: ירדו מה
חיים: ירדו.
מראיין: ירדו?
אשת העד: [בלאדינו]: חכה, זה לא רק זה תגיד לו שכשאספו אתכם מה הרגשתם? מה עזבתם? מה דיברתם? זה מה שהוא רוצה לדעת.
חיים: [בלאדינו]: כשאספו אותנו יום לפני שאספו אותנו הודיע לראש הקהילה תודיעו לכל היהודים שיתאספו כל היהודים בשעה מסוימת בבית הכנסת ושייצטיידו בחבילה".
00:09:21
חיכינו לכל זה כי כבר ידענו שבסלוניקי אוספים את היהודים. כל מה שיכולנו, נתנו למכרים שלנו, בידיעה שאולי הם יחזירו לנו ואולי לא. והלכנו לבית הכנסת. התאספנו כולנו עם החבילות בידיים. באו הגרמנים. לקחו אותנו, הגרמנים, והורידו אותנו בתחנה. העלו אותנו על הרכבת, מהרכבת ישירות לסלוניקי. בסלוניקי היה מחנה שבו היהודים נאספו. הוציאו אותנו מהרכבת ולקחו אותנו לשם. שם - איפה שלקחו אותנו - היו שם אנשים רעים שהסתכלו עלינו בכדי לקחת לנו כסף שהיו שם יהודים וגם גרמנים. שם עברנו יומיים. אחרי יומיים העלו אותנו על רכבת. קרונות כמו חיות. עד שהגענו לאושוויץ. באושוויץ הגענו. הורידו את כולם למטה מהרכבת. כשירדנו למטה, היה מישהו מהמפקדים לראות מי כשיר לעבודה. כשהם ראו שיש אנשים שהם טובים לעבודה, הם הפרידו בינינו. אותנו, שלושת האחים הפרידו. ושני בני דודים. לכל אחד מאיתנו יש מספר מקועקע עוקב אחר השני. יש לי כאן דוד שיש לו מספר ביד שהוא גדול מהמספר שלי בספרה אחת. הורידו אותנו ולקח אותנו בלאגֶר . ושׂמו לנו את המספרים. ואמרו לנו להסתכל למעלה על הארובות "תבינו שהאמא, אבא, דודים ואחים עכשיו נשרפים". לנו לא היה מה לעשות הכריחו אותנו להוציא את הבגדים. נתנו לנו בגדים של הלָאגֶר, ומשם העבירו אותנו לאיפה שהולכים לישון. באותו הלילה הזה, הוציאו אותנו החוצה להעמיס אנשים מתים לתוך המכונית. העמסנו את המתים, וביום לקחו את כולנו לעבודה. בינתיים הייתי 40 ימים בתוך אושוויץ. במשך 40 יום האלה כבר איבדתי אח.
מראיין: [בלאדינו]: מה חשבת?
חיים: [בלאדינו]: למה לחשוב? כלום. שנפלנו בידיים שלהם! כי לא היה לנו כלום ואמרו לנו: הנה יש מתים. ברגע שאמרו לנו שאמא שלי ואבא שלי והילדים כבר מתים וגם אמרו לאבא שלך אני כבר סיפרתי לך את זה גם אבא .
מראיין: היה בן 15 – 16 שנים
חיים: [בלאדינו]: בינתיים, אחרי 40 ימים הרימו אותנו משם את שני האחים. והעבירו אותנו ליבוז'נו . לאגֶר יב'וז'נו. מאושוויץ ליבוז'נו אחרי 40 ימים - כשאיבדתי, כבר שם אח אחד, שם. ביבוז'נו היו לנו כמה ימים שעבדנו בצריפים. כשסיימנו עם הצריפים משם לקחו אותנו לעבוד במכרות פחם. בהתחלה הם השאירו אותנו חופשיים, בדרך היה כמעט 3 קמ'. היה תקופה שהיינו הולכים 2-3 וכשכמה ברחו אז שמו לנו שלשלאות. 20 מאיתנו היינו קשורים באמצעות מוט ביחד ברגליים והורידו אותנו במעלית למטה. זה היה כמעט 1000 מטרים למטה. עבדנו כמו כלבים עם המגלב היו מאיימים עלינו ביד ובינתיים יצאנו משם,
00:13:32
חזרנו חזרה. התרחצנו ונתנו לנו מעט אוכל לאכול. בתוך המכרות היו הרבה מכות, שם הרבה מתו. אנחנו שהיינו שני אחים – עבדנו ביחד, נתנו אחד לשני אומץ. אנחנו באנו שהגיע הזמן . יום אחד כשחזרנו ללאגר ראינו 20 חבלי תלייה.
מראיין: חבל תליה.
חיים: [בלאדינו]: אנחנו הבנו מישהו מאיתנו הולך עכשיו לתלייה. כשנכנסו פנימה, שמו אותנו בתור. הבנו שהם לוקחים אותנו ופתאום הגיעו שתי מכוניות והורידו אנשים – שאנחנו הכרנו – אלה שעבדו במכרה. אלה אנשים שחפרו [תעלה] בכדי לברוח. הם תפסו אותם. הם לקחו אותם והבנו שאלה כבר אבודים. כבר יהרגו אותם. אבל הם לא הרגו אותם, הם הביאו אותם לידינו שיראו לנו כדי שלא יהיה לנו אומץ לנסות לברוח גם כן. שמו להם שרפרפים מתחתם ולקחו אנשים מאיתנו שימשכו אחד אחד את השרפרפים מתחת לרגליהם, כדי שיחנקו. זה נגמר. בינתיים, כשהגיע הזמן, כשהרוסים היו
אשת העד: [בלאדינו]: חיים , תספר קודם את הסיפור של הכלב
חיים: [בלאדינו]: כן. כן
אשת העד: [בלאדינו]: כן. כן. על הסבל שהיה לך
חיים: [בלאדינו]: לכולם, לאחדים, הגרמנים שלחו אותם יותר רחוק והם היו מסתכלים למעלה מסתכלים עליהם. הם היו מושכים אותם עם המקל והיו הורגים אותם. לי היה גרמני עם שתי אצבעות. יום אחד הוא הקפיץ כלב עלי. הוא קרע לי את כל הבגדים. אבל הכלב לא הרג אותי. והוא לקח אותי ונתן לי בגדים אחרים. והוא צחק.
אשת העד: [בלאדינו]: תספר על העצמות, על השיניים, תספר את הכל
חיים: [בלאדינו]: מה את רוצה שאני אספר? מה?
אשת העד: [בלאדינו]: את מה שהוא רוצה.
חיים: [בלאדינו]: בינתיים, כשהרוסים כבר היו צריכים להגיע, הגרמנים ראו שהרוסים מתקרבים, לקחו את כולנו לאט לאט בכדי שנלך ברגל לברסלאו . בדרך, מי שלא יכל ללכת, היו הורגים אותו. הם , בעבר כשלא יכלו להביא עוד עובדים ואני יום אחד שהתנפחה לי הרגל ולא יכולתי לעבוד. שלחו אותי לבית חולים שיטפלו כדי שיהיו להם פועלים וכדי שאוכל לעבוד. וזה היה המטרה למה לקחו אותנו בצעדה. ועשו לי טוב. ובינתיים שני האחים עד ברסלאו. אנחנו הלכנו עד ברסלאו ומאצלנו לא היו אנשים שמתו. כשהגענו לבסרלאו הגרמנים רצו לנוח. הכניסו אותנו בפנים בברסלאו, שם הם נחו ואחי, מסכן, רץ מפה לשם בכדי להביא משהו לאכול.
00:17:03
חיים [בלאדינו]: אני הייתי כל כך עייף, הלכתי ונשכבתי באיזה מקום, אחרי שעתיים הגרמנים אספו אותנו את כולנו בכדי להמשיך לגרמניה. אותי הם לא מצאו. אני פתאום קמתי, התחלתי לחפש, ואמרו לי שם: האנשים שלך כבר הלכו. הם הלכו ואותך חיפשו. הם רצו אותך. אמרתי להם שאני יום אחד אמצא אותם. ושם היינו 8-10 ימים. ומשם, כשהבינו הגרמנים שהרוסים בכל זאת מגיעים, לילה אחד התחילו לירות מעל כולם שהיו במחנה, רק כדי להפחיד אותנו כדי שנכנס לתוך הצריפים והם שיוכלו לברוח. הם ברחו. אנחנו, כשהם ברחו – היו כמה מקומות שהיו שם משוחררים צרפתים – הלכנו לשם, אכלנו שתינו, פחדנו ללכת שלא ניפול עוד פעם לידי הגרמנים. אחרי 3 ימים, לילה אחד, הגרמנים חזרו חזרה, כי הרוסים לא הגיעו, הם נכנסו לתוך הצריפים ובחוץ הרגו כמה, ולקחו איתם כמה. בצריף שלי – 27 – הם לא הגיעו. פתאום בבוקר, כשהתעוררתי, אמרו לי: אתה יודע שהגרמנים היו זה וזה. אני לא יודע. אני לא יודע. מה שראינו – טוב ורע – החלטנו להתאחד. 5 מאיתנו . 2 מסלוניקי 2 מדמוטיקה ו-1 מניאו אוריסטיאס. לקחנו שמיכה, כל אחד, אנחנו החלטנו שאנחנו נלך – מאיפה שיצאנו. ברוך השם, הולכים הולכים הולכים, פתאום סְטוֹיִ (Stoj = ברוסית: עצור), סטוי, זה תעצור ברוסית. כשעצרנו הם ראו שאנחנו לבושים בבגד של הלאגר, שאלה ואלה הם יהודים "ואי דה דאמה" . תלכו הביתה. עוד קצת הלכנו, יצאנו לאיזשהו מחוז ובמחוז הזה נכנסנו לאיזה חנות. לקחנו קוֹנְסֶרְבֶים הכל שפכנו שם . אף אחד לא היה בחוץ שיכול למצוא אותנו כי נכנסו הרוסים. עם הזמן הלכנו, נכנסנו לאיזה בית. פתחנו את הדלת וזה היה בית של גרמנייה. המסכנה, מאד פחדה. אבל אמרנו לה: "אל תפחדי. אנחנו מהלאגר". נכנסו בפנים נתנו לה קוֹנְסֶרְבֶים היא בישלה לנו. ישנו שם. בלילה כשישנו, פתאום התעוררנו הגיעו הצבא הרוסי. הצבא הרוסי באו ממקום מאד קר כי שם מאד קר, דפקו בדלתות בכדי להכנס הביתה. נכנסו אלינו וראו שאנחנו מהלאגר: "תעזבו אותם, אלה מהלאגר", הם אמרו. עזבו אותנו. בבוקר, אמרתי להם: "אחים, הַיידֶה, קדימה, מהר, אנחנו לא ידועים מה יקרה. לדרך". קמנו. שהרוסים לא עשו לנו כלום. הלכנו קצת. פתאום נפלנו ללאגר של רוסים. בלאגר הזה - הרוסי - דפקנו [בדלת] ויצאו לנו קצינים רוסיים יהודיים. הם קיבלו אותנו, נתנו לנו לאכול נתנו לנו לשתות. הם שלחו אותנו לאמבטיה להוציא את הכינים. ואז הם אמרו לנו: "אתם תשארו פה אין מסילה לצ'כוסלובקיה. הכל נהרס". מה שהם חושבים הם יקחו אותנו מכיוון מפולין עברנו להונגריה, צ'כוסלובקיה. היינו שם 3-4 ימים, הרוסים כשהם ראו שמסילות הרכבת כבר נעשו הביאו אותנו לרכבת ושלחו אותנו לצכוסלובקיה. בצ'כוסלובקיה קיבלה אותנו אישה יהודייה. היא עשתה לנו אוכל, לשתות הכל משם, ביום, עלינו לרכבת לסלובקיה.
00:21:28
חיים [בלאדינו]: בסלובקיה התחלנו ללכת לרומניה. עד שהגענו לבורקשט . כשהגענו לבוקרשט, שם בקהילה היהודית, קיבלו אותנו הקהילה היהודית הספרדית. היו גם אשכנזים. אספו את כל הגברים ולקחו אותנו איפה שיש זקנים. המקום איפה שהיו זקנים יה שם מקום לאכול. שם אכלנו ושתינו. פתאום משפחות יהודיות לקחו אותנו והביאו אותנו לבתים שלהם. נתנו לאכול ולשתות. היה שם בחור בשם לֵיאוֹן בָּאטִיט מאתונה, מסכן הוא נפטר. הוא לקח אותנו ליוונים. היוונים נתנו לנו כסף - והכל. במקום הזה היינו חודש. שם נתנו לנו בגדים של הג'וינט . היה שם ג'וינט. מתי שבאנו אני שקלתי 35 קילו כשיצאתי משם. הם היו עצמות והיו אנשים שאכלו הרבה ומתו בדרך. אני לא נתתי שנאכל הרבה. כי אני הייתי הגדול מכולם. היינו בבוקרשט חודש, ומבוקרשט לקחנו את הרכבת לנסוע לג'וּרְג'וּ בגבול בג'וּרְג'וּ אמרו לנו : "לכו לשם תיקחו חתימה מהרוסים". את החתימה הזאת לא לקחנו מכיוון שאנחנו לא הבנו רוסית. כשנכנסנו פנימה לבולגריה עם הספינה, הבולגרי ראה שאין לנו חתימה. משם לקח אותנו למאסר. שם הם יצרו קשר עם הקהילה היהודית והביאו לנו אוכל. בזמן שאכלנו ושתינו, אחר כך הבולגרים רצו לקחת אותנו לסופיה . בדרך, המובילה עד שהגענו לסופיה . בסופיה, כשהגענו, השוטרים הם בדקו מה יש לנו במזוודות. מה יש לנו? בכדי לגנוב ולהכניס אותנו למאסר. פתאום דיברנו בינינו במקום בספניולית , החמישה. ילדה אחת עברה לידינו – זאת היתה משלנו – יהודייה. "מה קרה לכם"? – "זה וזה " אנחנו אומרים. - "אל תפחדו אני אעזור לכם עכשיו". היא קמה והלכה למעלה ושלחה מישהו בשם: סַלוֹמוֹן בָּאלִי. אני עוד זוכר את השם שלו. זה 40 שנה סלומון באלי.
מראיין: בָּאלִי?
חיים: [בלאדינו]: באלי. באלי קוראים לו. הוא מהקהילה בסופיה והוא היה שם. הוא ביקר אותנו פה פעמיים. האיש הזה לקח אותנו. הוא אמר למשטרה: תפסיקו לחפש במזוודות. סגרנו את המזוודות. הוא לקח אותנו למעלה. הוא התחיל בעבודה שלו עם שאלות. כשהוא ראה שאנחנו כולנו מדברים, הוא אמר להביא את המשטרה הז'נדרמריה הבולגרית. באמת הגיעה הז'נדרמריה הבולגרית, הם הפרידו בינינו, כל אחד בתא נפרד. הם רצו לבדוק אם אנחנו מדברים אותו הדבר כולנו. אחרי שראו שדיברנו אותו הדבר אמרו לנו: "בסדר גמור. תשארו פה". ונשארנו שם. כשהיינו שם, דאגו לנו מהקהילה היהודית – הביאו לנו אוכל. האיש הזה סלומון באלי ראה שחסרה חתימה, היה שם אחד זַ'ק בְּרָכַה, לא מכיר את האיש הזה ואיפה הוא נמצא, הז'ק ברכה הזה לקח אחד מהחבורה שלנו, חזר בחזרה לקח את החתימה מהרוסים וחזר חזרה לסופיה.
00:25:42
חיים [בלאדינו]: בסופיה, אם מישהו שהיה שם שהם רצו להתנקם אחד בשני הם עשו אותנו כאילו שאנחנו מדראמה . העיר דראמה או קוואלה - שמה הם עשו הרס גדול ליהודים. ולקחו אותנו לשופט בכדי שאנחנו נגיד שאנחנו מהמקום הזה. אבל, אנחנו מתראקיה . ואנחנו לא היינו משם. היינו מוכרחים הלכנו לשם ואמרנו להם שהם "עשו לנו כך ואמרו לנו כך". עזבו אותנו בסוף. ביום - סלומון באלי הזה עם שוטר בולגרי, הוא אמר לשוטר הבולגרי: "אתה לוקח אותם את החמישה ותביא אותם לגבול יוון. אם אתה לא מכניס אותה ליוון אתה לא חוזר בחזרה". האיש לקח אותנו. הביא אותנו לאיזה רכבת קטנה בשביל המקום הזה. הכניס אותנו והעביר אותנו ליוונים. וחזר. כשאנחנו שם אצל היוונים, היוונים שמעו מי אנחנו, הביאו אותנו לסלוניקי. בסלוניקי, בקהילה היהודית קיבלו אותנו בקהילה היהודית. הם לא האמינו בקהילה היהודית, כי אנחנו היינו הראשונים, אחד שעבר מאתונה ואחר כך עברנו לסלוניקי. הם אמרו: "זה לא יכול להיות" . מי שחזר חי ואמרנו למשפחות שלנו שחזרנו. הם רצו לשלוח אותנו לבית הכנסת. לישון ולתת לנו אוכל. כי הקהילה הזאת לא היתה זאת אני אמרתי: "אני לא ישן בבית הכנסת. אבל גם בלי כסף. אני אלך לבית מלון". לידי, לקחתי עוד שני בחורים, שניים היו מסלוניקי, לקחתי אותם והלכנו למלון. כסף אין לנו, אבל חשבתי שבעיר שלי - השארתי כסף יווני שישלחו לי. פתאום, יצאתי החוצה פגשתי מישהו שהיה חבר שלי – יווני. הוא התחיל לנשק ולחבק אותי – בגן עדן שינוח – ואז אני אומר לו: " יאני , זה וזה ". - הכל בסדר" הוא ענה. - "הכסף שלך, הכל בסדר. אני אתן לך עכשיו קצת כסף וכשתגיע לאוסטריאדה אני אתן לך את הכסף". נתן לי את זה. אכלנו. שתינו. ומשם אמרתי: "אני לא רוצה ללכת לניאו אורסטיאדה". הלכתי לאתונה. מפני שבאתונה אחי שלי שלח אותי לנוח הוא היה סוחר גדול של חגורות באותו הזמן – הוא (אחי) שלח איזה 5 ארגזים , אבל מה שיש לי? אין כלום רק שאני אמצא אותו שם. כשהלכתי לאתונה, מצאתי את הבן של נוח. אמר לי הבן של נוח: נתנו אותו לבחור בשם באלי. הבאלי הזה יווני לקח את זה לגרמנים. אני אמרתי לו את כל הדברים בפתיחות, אנחנו את הדברים אבל לך אנחנו ניתן כל עוד שאתה אח של מוֹאִיז קָלְבוֹ. האיש עשה מאמצים. רץ ועשה בכדי שאני ומה שיכל לתת לי וחזרתי בחזרה לאוסטריאדה. התחלתי לעבוד. זה ההיסטוריה שלי. פה 27 - 28
מראיין: חזרה לנקודה של אושוויץ. אתה אמרת לי מקודם שאתה היית 40 יום באושוויץ.
חיים: רק 40 יום.
מראיין: רק 40 יום. וכל היהודים מניאו אורסטיאס גם כן היו באושויץ?
חיים: כולם שם הבינו, [בלאדינו]: אחר כך מה אתה חושב? היו כולם שם. משם הוציאו 5 שעבדו. היתר
00:29:41
שרפו אותם. בניאו אוריסטריאה כשחזרנו חזרה, אני, הבן דוד שלי ועוד אחד שמת, אלברט , לא קיים . מדמוטיקה מהעיר שלי הגיעו 6-7 צעירים
מראיין: פה בארץ?
חיים: פה בארץ לא.
אשת העד: כל המקום.
חיים: פה בארץ יש שלוש – ארבע, יש מדמוטיקה. יש שלוש. יש עכשיו. [בלאדינו]: בלאגר ביבוז'נו מעטים ניצלו.
מראיין: עכשיו תספר לי בעברית לאט לאט.
חיים: [בלאדינו]: קשרו אותנו עם שרשראות. והגרמנים היו צוחקים עלינו כי אנחנו היינו לא רק יהודים, היו גם פולנים שם. וגם רוסים. כדי שנשיר להם שירים ברוסית. אבל אנחנו היהודים – נתנו לנו לסבול יותר מהם. בגלל זה ביד שלנו יש לנו חצי שד"י אני לא יודע אם אבא שלך היה במקום הזה כי ביבוז'נו שׂמו אותנו
מראיין: עוד פעם, מה זה היה יָבוֹזְ'נָה
חיים: יבוז'נה? יבוז'נה היותר גרוע מכל הלאגר. מכל הלאגר !
מראיין: למה?
חיים: למה זה אלף מטר למטה לעבוד בשביל קָרְבּוֹן , יוצא החוצה הכול שחור. למעלה נותנים לנו הוַאגוֹנִים האנגלים, אם בא הואגון למטה שמים סיגריות, אחד את השני אוכל בשביל הסיגריות. אחר כך, אם באנו מהלאגר שלנו מ-44 . מ-44, מסכנים זה מהונגריה עד 44' מהונגריה לא |לקחנו . באנו משם אנחנו גנבים כולם, אחד את השני רוצה הלחם לאכול, למה חצי לחם נותנים . המסכנים [בלאדינו]: מתחת לכרית משלנו באו ולקחו לו [העד בוכה] והוא צעק: "הלחם שלי, הלחם שלי". היה יום אחד איזה רופא הונגרי, הוא היה מחפש בכל הטור אם כולם בסדר? אם חסר אחד חסר שני הלאגר יבוז'נה זה הכי גרוע.
מראיין: כמה זמן היית ביבוז'נה?
חיים: עד הסוף. 40 יום הייתי באושוויץ', אחר כך עד חודש הייתי ביבוז'נה.
מראיין: אתה באושוויץ אמרת לי אתה בן 33.
חיים: כן, 33. [בלאדינו]: על 10 נולדתי, עד 43 זה 33.
מראיין: 33 זה לא קצת מבוגר? זה לא בן אדם קצת מבוגר?
חיים: אני, היה הכוח גדול, בשביל זה עבדתי זה בעבודה, זה לא היה קל העבודה שעשינו. בשביל זה הרבה
00:32:49
מתים מהר מהר. למה, אם אתה אי אפשר לעבוד, בא רופא, הסתכל פה, זה לא בשביל עבודה, מחר על אוטובוס, לשרפה.
מראיין: אתה הרגשת שבגלל שאתה מבוגר, אתה הרגשת שאתה עוזר לאנשים אחרים ל ?
חיים: אני רציתי [בלאדינו]: לצאת משם חי. היה לנו אומץ אחד לשני. שני האחים שהיינו עד הסוף שאמרתי שהגענו לברסלאו והגענו יחד
מראיין: כן?
חיים: [בלאדינו]: אחד לשני עזרנו.
מראיין: עד ברסלב הייתם שני אחים ביחד?
חיים: שני אחים ביחד. כן.
מראיין: איך קראו לאחים שלך?
אשת העד: איך קראו לו? יהודה
חיים: יהודה.
מראיין: יהודה קלבו ומי עוד?
חיים: ואני. השניים. [בלאדינו]: היינו שלושה אחים הוציאו אותנו לעבודה, אחד, מואיז קלבו, הלך . האחד אחרי 40 יום נפטר באושוויץ.
מראיין: אח שלך האחד כבר מת תוך 40 יום באושוויץ?
חיים: באושוויץ.
מראיין: אחר כך אתה עם האח שלך יהודה?
חיים: יהודה עם אני ביחד הלכנו עד ברסלאו, אני נשאר בברסלאו, למה אני אמרתי, הלכתי לישון, לא ראיתי עם כולם בא ופתאום אני לקום, רואה איפה יהודה, איפה יהודה, את זה סיפרנו, הלך לגרמניה איך אני אחר-כך יסתכל
מראיין: ואיפה עוד שני אחים?
חיים: איזה שני אחים?
אשת העד: הם עמדו קצת, לא היה כוח.
חיים: [בלאדינו]: השניים האחרים? אותו היום שרפו אותם
מראיין: ביום הראשון?
חיים: ביום הראשון.
מראיין: איך אתה יודע שביום הראשון שרפו אותם?
00:34:36
חיים: סיפרנו שם, תסתכל [בלאדינו]: תסתכל לארובות. סיפרנו שמה [בלאדינו]: הזקנים שחיו שם
מראיין: מי שהיה לפניכם באושוויץ אמר?
חיים: כן, זה סיפרנו. אתם לא רואים, זה אמא שלך, הילדים שלך, אתם צריך יש סבלנות פה, אם אתם לא היה לשבת שקט, אתם גם אותו דבר יהיה,
מראיין: כן.
חיים: פחד.
אשת העד: [בלאדינו]: וכל אה שכל דקה ותספר לו שכל רגע אתם חיכיתם למוות
חיים: [בלאדינו]: ברור, חיכינו למוות. העבודה שעבדנו. היו מכים אותנו עם מגלב בישבן. היינו צריכים למלא 20 קרונות. אם היינו ממלאים רק 18 היו הורגים אותנו.
מראיין: כן?
חיים: [בלאדינו]: היה גם יהודים רעים זה רק בשביל לקחת לחם בחינם
מראיין: מה זה יהודי רע, למשל?
חיים: למשל הם פולנים יהודים, בשביל יהיה טוב מגרמנים שמנו זה עם המנהל, הבנתי. הם יהודי על יהודי נותן מכה בשביל לעבוד, בשביל הכול.
מראיין: כן. בינואר 45 אתה משתחרר כן, ובאפריל אתה מגיע לסלוניקי בחזרה?
חיים: בחזרה לסלוניקי.
מראיין: איך אתה מגיע מברסלאו לסלוניקי?
חיים: מברסלאו לסלוניקי? הרבה ימים ברגליים, הרבה ימים באוטו, הרבה ימים באוניה ברכבת.
אשת העד: ברכבת.
מראיין: כן?
חיים: וכל המקום שני ימים, שלושה ימים, רק בבוקרשט לשבת חודש. מסופיה שלושה ימים – ארבעה ימים, הרגליים ככה היה.
מראיין: התנפחו.
חיים: אני אמרתי לך, אני היה יצאתי 35 קילו.
מראיין: בסלוניקי, מה אתה רואה באותם ימים, מה יש בסלוניקי באותם ימים? הלא לקחו משם את כל היהודים, לקחו את כולם.
חיים: כולם לקחו, מה זה יהודים? זה פרטיזנים, פרטיזנים זה בא בחזרה. לסלוניקי היה אחד קטן, [בלאדינו]: בסלוניקי היתה קהילה קטנה
אשת העד: [בלאדינו]: מה אתם הרגשתם כשהגעתם למקום וראיתם שהכל ריק
00:37:00
חיים: [בלאדינו]: איפה לסלוניקי. אני לא הייתי סלוניקאי. איפה שהייתי היתה קהילה קטנה. סלוניקי לא היתה מקום קטן. היהודים היו מה שהיו שם.
מראיין: ומה אתה עושה בסלוניקי?
חיים: עשיתי שלושה – ארבעה ימים לשבֶת, אחר כך הלכתי לאתונה.
מראיין: לבד?
חיים: לבד, לבד.
מראיין: אף אחד לא?
חיים: לבד, מאחד האוטובוסים. [בלאדינו]: עשר פעמים התקלקלו העגלות. בדרך עם כרכרות , אוטובוס עד שהגעתי לאתונה. באתונה היה לי משפחה של האישה
מראיין: מה אתה אתה חשבת שאתה תמצא מישהו מהמשפחה?
אשת העד: [בלאדינו]: אתה חשבת שתמצא מהמשפחה?
חיים: [בלאדינו]: אני לא חשבתי שאני אמצא, אני הלכתי רק בשביל נוח, אבל מצאתי אח ואחות מהצד של אישתי. שיהיו בגן עדן. מאישתי
מראיין: ואתה ישר אמרת: אני לא מאמין שאני אמצא מישהו מהמשפחה, ידעת שכולם מתו?
חיים: כן, כן. בסלוניקי אני סיפרתי.
אשת העד: לא, לא.
חיים: [בלאדינו]: רגע. היינו מחכים שהסלוניקאים יגיעו. שהם יחזרו חיים. ומי שהגיע ראשון לסלוניקי זה היינו אנחנו, וסיפרנו להם מה שהיה שם, ושלא יחכו. והם לא האמינו. וכשהגיעו סלוניקאים אחרים - אז הם האמינו. בגלל שהיה לנו יחד איתנו שני סלוניקאים. והם גם סיפרו.
מראיין: הם לא האמינו לשום דבר?
חיים: איך?
מראיין: הם לא האמינו מה שאתם מספרים?
חיים: לא האמינו, אבל אחרי 15 ימים באנו עוד ילדים.
אשת העד: הם אמרו שהם משוגעים.
חיים: באנו מישהו אחר אחר כך, אחד אמר זה גמר. זה גמר. מי יבוא יבוא
מראיין: וחשבו שאתם מספרים שטויות?
חיים: שטויות.
מראיין: שזה לא יכול להיות?
00:38:57
חיים: כן.
מראיין: ומה אתה הרגשת?
חיים: שום דבר, מה הרגשתי? שום דבר.
מראיין: שום דבר?
חיים: רצינו, נתן לי אחד מתנה 100 דרכמות אחר כך: לך לבית כנסת לישון. אני אומר לו אני לא לישון.
אשת העד: [בלאדינו]: הוא בא עם הרבה מחלות ועדיין הוא סובל מהמחלות שהוא הביא משם. לחץ דם, אולקוס שהוא לא היה אוכל שם. הוא גם אכל קילו אחד של בצל, כי לא היה לו מה לאכול.
חיים: [בלאדינו]: ואני כשהגעתי לפה ביקשו ממני מארגון יוון שלחו אותי לאיזה עו"ד
מראיין: לאן אתה הולך?
חיים: לחיים שלי.
מראיין: חזרת חזרה?
חיים: ניאו אוריסטיאדה.
מראיין: ניאו אוריסטיאדה?
חיים: אם הלכתי שם, היה שם, שמתי קצת סחורה, קצת זהב של יוונים שם, נתן לכולם, כל הכבוד. אחד גם לקח שלו בשביל לישון, אשתו שלו נעליים בשביל הרגליים שמה. בשביל זה אני אחר כך, אם באתם אליי 17 שנים היה לשבת לבד אחד יהודי מהחנות, אם היה היוונים לא טובים.
מראיין: אתה היית היהודי היחיד?
חיים: כן.
מראיין: בניאו אוריסטיאדה?
חיים: באנו עוד שלוש בניאו אוריסטיאדה, מדימוטיקה ילדים, ראינו אם זה לא טוב ברח לאמריקה.
מראיין: הם נסעו לאמריקה?
חיים: לאמריקה.
מראיין: איך קוראים להם אתה זוכר?
אשת העד: כן.
חיים: כן. ניסים ג'יברי, לאון ג'יברי, מודיאנו צ'יליבי, איזק צי'ליבי, זה מודיאנו צ'יליבי, הבנתי שהוא נפטר שם.
אשת העד: הוא התחתן יחד איתי ואנחנו היינו לבד היה לנו ב
מראיין: כן?
00:40:50
אשת העד: הוא התחתן יחד איתי ואנחנו היינו לבד.
מראיין: אתם התחתנתם בניאו אוריסטיאדה?
אשת העד: לא נכון, באתונה.
מראיין: באתונה? יחד?
אשת העד: בניאו אוריסטיאדה היינו משפחה אחת. היינו כמה שנים לבד. והיה העבודה שלו, הוא לא רצה לעלות באתונה למה היה קשה. לא ידעתי
חיים: היה רישיון בשביל לעשות עראק, ביוון יש כל העיר רישיון, חמש רישיון, שמונה, עשר, אני היה רישיון של אבא שלי שם, בשביל זה לבד שם, אם לא צריך היה אני אבוא פה מישראל, לא היה צריך ללכת. אבל מוכן עבודה שם, בשביל זה.
מראיין: ואיפה את היית באותה תקופה?
אשת העד: במלחמה.
מראיין: כן?
אשת העד: אני יצאתי מאלכסנדרופולי והלכתי לאתונה, לחֲלְקִידָה , מחלקידה נכנסו האיטלקים, שם עבדנו קשה מאוד כולם. משם שמענו שגרמנים נכנסים, הלכנו לאתונה. מאתונה נכנסנו שלוש משפחות, המשפחה אחד בבית אחרת. אני עשיתי תעודת זהות , עשו לי. ועם התעודה הזה אני הלכתי כל הזמן לשלוש מקום איפה היה המשפחה שלנו. לפעמים לתת אוכל, לפעמים לראות מה הם, מה קרה להם. למה לכל המקום, כל השמונה ימים לקחו מיוונים היהודיים, הגרמנים ולקחו באיזה מקום והרגו להם, וכל הזמן היה לנו פחד לשמוע אולי האחים שלי, אולי האחות שלי היה גם שם. ויצאתי כל היום עם משקפיים שחורות ועל הראש איך אומרים טורבאן ? וכולם חשבו שאני זקנה והלכתי כל הזמן ככה עם התעודת זהות, לראות מה פה ומה שם והיה חיים קשה. אח אחד היה קונטבלו , איך אומרים? עבד ברכבת. הם רצו לקחת אותו למה היה כל הנייר ומצאו אותו, לקחו אותו לשם באיזה מקום, שם נתנו כמה כסף בשביל לקחת אותו, לקחנו אותו אחרי שהוא בא בבית, היה מחלה דם למטה, אחרי כמה ימים הוא נפטרה ולא יכולנו לקחת אותו ולשים על אדמה מפחד שהיה לנו מהגרמנים. הסיפור שלי גם זה, קשה מאוד.
מראיין: ואת לא היית במחנות?
אשת העד: אני לא הייתי, אנחנו היינו באתונה כל הזמן.
מראיין: כן, עכשיו, אתם התחתנתם?
00:43:59
אשת העד: באתונה, ב- 45 ואחר כך שהתחתנו אני הלכתי לניאה אורסטיאדה הייתי שם כמה שנים.
חיים: שתי שנים הייתי, אחר כך לקחנו מ-48 חייל.
אשת העד: הוא היה עוד פעם חייל ביוון.
מראיין: ביוון?
אשת העד: נכון.
חיים: אחרי. היה מלחמה יוון מיוון , היא הלכה לאתונה.
אשת העד: אני הייתי בהריון והלכתי לאתונה והוא נשאר לבד שם, אני הלכתי להורים שלי.
חיים: היא אף פעם לא באה.
מראיין: היית בתור חייל?
אשת העד: נכון.
חיים: נכון.
מראיין: ונלחמת במלחמה אמרת לי של יוון?
אשת העד: יוון עם , היה כולם יוונים.
חיים: ב-48 פה מלחמה, גם שם הייתה מלחמה.
מראיין: איזה מלחמה? תספר לנו.
חיים: ביוון?
מראיין: כן.
חיים: אחד את השני, זה קומוניזם. קומוניזם שמה עד מי היה עד גיל 30, אני מ-30 הלכתי חייל, לקחנו חייל, הייתי.
מראיין: כמה זמן היית חייל? שמונה חודשים?
אשת העד: יותר משנה היה חייל.
חיים: יותר משנה.
מראיין: ואיך אתה מרגיש? אתה יהודי, לקחו אותך במחנות ופתאום אתה גם צריך לעשות צבא?
חיים: מה לעשות? יוון זה המקום שלנו.
מראיין: אז הסכמת ללכת בצבא?
חיים: בצבא. אם אני מרוויח כסף שם, אם אני יש חנות אני ביוון.
אשת העד: החיים שלו היה שם.
חיים: תעודה שלי זה יוונית, לא היה יהודי כמו עכשיו, צריך ללכת.
00:45:50
מראיין: ובכלל לא רצית לבוא לארץ?
חיים: אני רציתי לבוא לארץ.
אשת העד: הוא היה בארץ.
חיים: אני אמרתי מ-35 אני באתי לארץ.
מראיין: באת ב-35 לביקור.
חיים: עבדתי פה.
מראיין: איפה גרת ב-35 ?
חיים: ב-35 אני עבדתי שתי חודשים מראשון לציון ב'כרמל', 20 גרוש ליום. אחר כך 20 גרוש לא היה בסדר, באתי בתל אביב, הלכתי [לעבוד] בבנין 35 גרוש. אני הייתי חזק. עבדתי ב-35, שלושה חודשים – ארבעה חודשים, זה לא מספיק. הלכתי קבלנות, עבדתי 80 גרוש ביום, עשיתי על עשר לירות, ברחתי עוד פעם חזרה.
אשת העד: מיוון.
חיים: מיוון בשביל ללכת אליי, אם לא אני הייתי פה עכשיו?
מראיין: ועד[ ...]
תגיות הקשורות לעד