00:00:07

מראיין: טוב, שיחה עם קוֹבוֹ פְרִידָה בתאריך 15.1.1985, צד אחד. פרידה, את סיפרת לי שאת נולדת ב- 24.4.1921 בסלוניקי. מה את זוכרת מהתקופה של הילדות בסלוניקי?

פרידה: היה לנו ילדות טובה מאוד, היו לנו הורים עם אמצעים טובים. הלכנו לבתי ספר טובים, למדנו. היה לנו, בסה"כ היה לנו ילדות טובה, היינו בבית עם אמצעים טובים.

מראיין: איפה את מה עשו ההורים שלך?

פרידה: אבא שלי היה סוחר.

מראיין: כן והאמא עקרת בית?

פרידה: עקרת בית, כן.

מראיין: תספרי לי קצת על הבית ספר, איפה לומדים היהודים?

פרידה: אני למדתי בבית ספר יסודי, בבית ספר "אליאנס", עשיתי שמונה שנים שמה ושמה גם למדנו גם על יהדות וגם השפה צרפתית ויוונית ואנגלית. אחרי זה הלכתי לבית ספר צרפתי ב"אליאנס דה פראנסז" ושם הייתי עד שהגרמנים נכנסו, זה היה השנה האחרונה שלי של הלימודים, הספקתי לסיים וכשהגרמנים באו לא יכולתי להמשיך את הלימודים שלי. למדתי בעצמי גרמנית בבית וזה עזר לי הרבה במחנות.

00:01:52

מראיין: כן?

פרידה: היות שאף אחד לא ידע, אז אני הייתי המתרגמנית של הבנות שהיו, שעבדו איתי וגם בבלוק, איפה שהיינו יושנים . עבדנו ב'קנדה קומנדו' , היינו 50 בנות והתנאים זה היו באמת קשים. אבל האוכל, מבחינת אוכל לא סבלנו כמו שכולם. להפך, היינו עוזרים לאחיות שלנו.

מראיין: מה עשו האחים שלך בסלוניקי?

פרידה: האח שלי הגדול היה עוזר לאבא והשני היה עוד בבית ספר.

מראיין: כן, אני מבין. את השתתפת בתנועת נוער?

פרידה: ושמה דווקא הייתי בצופים של היוונים, היות שהייתה ציוויליזציה גדולה שם, הייתי בצופים ב-YMCA , גם כן זה היו יוונים ונוצרים ויהודים ביחד.

מראיין: מתי הייתה הפעם הראשונה שאת שמעת שמתכוונים לקחת את היהודים, לשלוח אותם מסלוניקי?

פרידה: לא ידענו שום דבר במשך השנה וחצי – שנה ושלושת רבעי כשהגרמנים היו ביוון. רק החודש האחרון, בחודש פברואר הכול זה היה בשקט. אז נתגלה שאנחנו צריכים לחיות בקְרָקָאוּ כל היהודים ביחד, ככה הסבירו לנו.

מראיין: כן, בכל אופן מה את שמעת? מה שמעתם, מה קורה באירופה?

פרידה: לא שמענו שום דבר, היות שלקחו לנו את כל המקלטים, גם מהיוונים וגם מהיהודים.

מראיין: כן, אבל לפני שלוקחים לכם?

פרידה: לפני, אז ידענו שבגרמניה, יהודי גרמניה סבלו מכל הרדיפות של הנאצים וחוץ מזה לא היה לנו ברור לנו שום דבר ולא יכולנו לתאר שדבר כזה יכול לקרות גם לנו, מי ידע שהיטלר יגיע עד אצלנו?

מראיין: כן. בכל אופן, מתי הייתה הפעם הראשונה כאילו שאת זוכרת שבה הודיעו שצריך,

פרידה: להתכונן.

מראיין: להתכונן? תספרי לי .

00:04:25

פרידה: זה היה בפברואר, סגרו אותנו בבתים, לא נתנו לנו לצאת, חוץ מהסביבה, איפה שהיינו גרים. זה היה, אני הייתי גרה בוַואסִילֶאוֹ קוֹנְסטַנְטִינוֹ ולא יכולנו ללכת יותר מכמה, איזה 200 מטרים מהבית וגם כן בערבים זה היה עוצר ואנחנו אירחנו בבית שלנו משפחות שהיו גרים מעבר לגבול הזה. היינו צריכים לגור כולם ביחד והצטופפנו וגרנו שלוש משפחות בדירה אחת, אז במשך החודש הזה, הגורלי, שהחליטו שכבר יום אחד ברור, באו לקחת אותנו וזהו זה. עזבנו הכול ולקחו אותנו ל'ברון הירש' .

מראיין: כמה זמן עבר עד שלקחו אתכם ל'ברון הירש'?

פרידה: איזה שלושה – ארבעה ימים היינו ל'ברון הירש'

מראיין: לא, עד שלקחו אתכם.

פרידה: אז בסה"כ לקחו אותם במשך חודש וחצי כל הפעולה הזו כבר נעשתה. בהתחלת פברואר כבר סגרו אותנו בבתים, אנחנו יצאנו בסוף מרץ, בסוף מרץ או התחלת אפריל, יצאנו מהבית ו-6 לאפריל כבר הגענו לאושוויץ.

מראיין: את היית בתקופה הזאת לפני 'ברון הירש' עם כל המשפחה?

פרידה: בטח.

מראיין: ומה את הרגשת? אני רוצה שאת תספרי לי.

פרידה: זה היה נורא, זה היה נורא. אני, היה לי הרגשה לא טובה. היות שקראתי הרבה ספרים, מה שמתרחש באירופה עם היהודים, אני אמרתי להורים שלי מפה בוא נברח להרים. שהגרמנים ייקחו אותנו ויהרגו אותנו, לא יעזבו אותנו בבתים שלנו, לא רצו להאמין והיות ששמה היינו קשורים אחד עם השני במשפחה, אז אני שתקתי, אבל הראש שלי היה עובד יותר מדיי בזמן הזה ואני, משהו היה אומר לי בלבי שפה זה יהיה הסוף של היהודים.

מראיין: עוד לפני שבכלל באו ואספו את היהודים?

פרידה: אני רוצה לספר, אולי זה לא מעניין. מה ש

מראיין: הכל מעניין.

פרידה: כן? היות שהיה לי כאבים בצד ימין ואמרתי זה אפנדיציט. כשהיינו הולכים, היינו מסתתרים במקלטים, כולנו היה לנו קצת כסף, אבא חילק לנו קצת כסף, שלא ידענו מי יצא חי מן המקלט. אז אני לא אמרתי להורים שלי עם הכסף הזה הלכתי ל רק בית חולים אחד היה קיים אז, בעד זה שכולם היו מלא פצועים וזה, היה בקָלָמַארִי הבית חולים של הנזירות ואמרתי שיש לי כאבים נוראיים ואני מוכרחה לעשות ניתוח וכשטלפנתי לאבא ב- 12 וחצי, אז אני הייתי כבר, שיבוא, עד שהוא הגיע כבר ניתחו אותי. עם הפחד שיהיה לי כאבים ולא יהיה לי יכולת ללכת, אם הגרמנים ייקחו אותנו ברגל, שלכל הפחות, שאני אהיה בריאה וזה עשיתי וזה היה באמת גבורה גדולה בעד זה שלא היה רגיל בזמנים האלה לעשות דברים בלי החלטה של ההורים.

00:07:58

מראיין: כן?

פרידה: זה משהו אולי לא מעניין, אבל אני רוצה להגיד,

מראיין: לא, זה מעניין.

פרידה: הלב שלי היה אומר משהו, היות שהייתי עוזרת לאדון מולכו לתרגם איזה ספר, מה שהיה.

מראיין: איזה ספר?

מרואיינת: איזה ספר, זה היה באנגלית, על הסבל של היהודים בגרמניה, זה נכנס לי בראש שאולי יכול לקרות גם לנו. בעד זה אמרתי אולי לכל הפחות להיות בריאה כדי לסבול, אם יקרה לנו משהו, שיזרקו אותנו מהבתים.

מראיין: איזה ספר זה היה?

פרידה: אני לא זוכרת. אני לא זוכרת, זה היה שלו וכשהוא גמר לכתוב את הספר הזה באו הגרמנים, זה כבר הגרמנים נכנסו מסלוניקי ובאו לעשות להם חיפוש בבית ולקחו לו הרבה ספרים יקרים מ- 400 שנה שהיה לו. היה לו איזה ספרייה מאוד יקרה, לקחו לו הרבה 'מרוזנברג' כותבים אותם, איזה חיילים מיוחדים שהיו מתעניינים על התרבות של היהודים והספר היחידי שלא היו יכולים למצוא אותו זה היה הספר שהוא כתב על הזוועות שהגרמנים עושים ליהודים בגרמניה והוא הסתיר את זה בתוך, בתוך אֶה איפה שמחממים את הבית.

מראיין: האח?

פרידה: האח ולא מצאו את זה ואני הייתי באותו היום בבית, כשהגרמנים באו לקחת את הספרים.

מראיין: שעשו לו חיפוש בבית?

פרידה: את החיפוש.

מראיין: מה הוא היה, איזה דמות הוא היה, מולכו?

00:09:45

פרידה: מולכו היה היסטוריון. קודם הוא היה מורה של בית ספר "אליאנס" גם כן בעברית והוא היה עושה מחקר בבית הקברות של היהודים, לגלות את המצבות של היהודים המפורסמים שהיה לנו בסלוניקי אחרי שהגיעו ל , אחרי גירוש ספרד. הגיעו הרבה אנשים מפורסמים וביניהם היה גם השם שלנו, זה גם כן איזה שם של, אנחנו הצאצאים של איזה די מדינה, הרב מהרשד"ם שמואל משה דה מדינה , זה אותו השם של האבא שלי וגם כן הרבה מצבות של דיינים וסופרים וזה הוא היה, השטח שלו לעשות מחקרים וכל הזמן שהיה נותן, אחרי שהגרמנים באו הרסו לנו את בית הקברות המפואר הזה.

מראיין: מה את הכרת מהתרבות של ההורים שלך, אם את כבר מספרת לנו?

פרידה: אבא היה בן אדם משכיל והוא היה עוסק במסחר, היה לו מסחר גדול, שהיה עושה במסחר עם ספרד ועם צרפת ועם אנגליה ועם גרמניה. היה יוצא היה עושה כמו תנובה פה, ייצוא של ביצים. היה קונה מבולגריה ומטורקיה יותר בזול והיה מוכר יותר ביוקר לאירופה. זה היה מסחר של ביצים.

מראיין: כן, והמהרשד"ם, ואיך את היית מסדרת?

פרידה: ואבא תמיד היה מספר שאנחנו הצאצאים של הרב משה, שמואל משה די מדינה מהרשד"ם, שהיו מספרים הרבה אגדות, אבא היה מספר תמיד על האגדות של הרב הזה, שהוא בנה 31 קהילות בכל רחבי, בבלקן ושהוא פעם ירד בקושטא וכולם היו בנמל מבוהלים, אמרו שהאריה של הָ , של המלך היה לו גם כן איזה זוֹר , אז ברח לו האריה וכולם היו מבוהלים שהרב הזה שירד מהאנייה, הוא עם החוכמה שלו, הוא השתיק את האריה, האריה בדיוק היה על יד הנמל. השתיק אותו וככה תפסו אותו והמלך בשביל לשלם לו, אז הוא אמר מה אתה רוצה שנעשה בשבילך, שתבנה לנו קהילות ובאמת הוא עזר לו לבנות קהילות לספרדים שחזרו מגירוש ספרד.

מראיין: אז אנחנו חוזרים לתקופה שהייתם עוד בבית ושולחים אתכם ל'ברון הירש'.

פרידה: כן.

מראיין: מה זה היה 'ברון הירש'?

פרידה: 'ברון הירש' זה היה התחנה אחרונה לפני לעלות על הרכבות, שמה זה היה מאוד עצוב. היו גרים הרבה אנשים בחדר אחד והיו מחלקים לנו אוכל, דבר שלא יכולנו לתאר דבר כזה וכשהגיע הזמן, אני זוכרת שיצאנו ל'ברון הירש', בדיוק זה היו כמה מטרים, מ'הברון הירש' אולי זה היה 200 מטרים, מ'הברון הירש' לתחנת הרכבת. אז הגרמנים רצו כמה צעירים ולקחו גם את אחי שהוא היה אז כבר בן 16 וזה היה נורא, חשבנו שכבר איבדנו אותו, אבל הוא, היה לו את המזל, אחר כך לקחו אותו לעבודות קשות וזה היה מזלו שהוא ניצל. במקום לבוא לאושוויץ הוא עבד ב"טִיבֶס" , זה היה בין אתונה ללָארִיסָה ושם מצא הזדמנות איך לברוח משמה והוא בא לאתונה. היות שאבא היה לו גם עסק באתונה, השותף שלו הסתיר אותו בבית שלו כל הזמן שהיה יכול, ככה הוא ניצל.

00:14:28

מראיין: כמה זמן הייתם ב'ברון הירש'?

פרידה: ב'ברון הירש' היינו איזה חמישה שלושה – ארבעה ימים ובדיוק.

מראיין: מה אמרו לכם, לאן אתם הולכים?

פרידה: זה שם לא היו אומרים שום דבר, לא ידעו לא על שמאל ולא על ימין, זה היה איזה בלבול גדול, לא ידעו בדיוק מה מתרחש. רק הם ידעו שמחלקים לנו מרק כל יום בצהריים וזהו זה ולקחו אותנו לרכבות. איך שהגענו לרכבות לקחו לנו את כל התכשיטים, אמרו לנו שנזרוק הכול על איזה סדין שהכינו על הרצפה חוץ מטבעות נישואים ועלינו ועשינו את המסע הזאת במשך תשעה ימים. הרבה אנשים בקרון אחד, אולי 93 היינו.

מראיין: את זוכרת את הקרון, את זוכרת מי נסע איתך?

פרידה: יהודים מהעיר שלי.

מראיין: כן, אבל אנשים שאת הכרת אותם?

פרידה: אנשים, בטח שהכרנו עם כל השכנים בבת אחת.

מראיין: את יכולה להגיד קצת שמות?

פרידה: היה איזה משפחת אַטאַס, היה משפחת קְרִיסְפִּין, משפחת נַחְמִיאַס, זאתי, קַמְחִי גם כן, שאני אמרתי לך שעלינו על הרכבות ביחד עד היום ש .

מראיין: איך קראו לה?

פרידה: אָלְגְרָה קַמְחִי, עד היום שהיא נספה, אז היינו ביחד כל הזמן הזה.

מראיין: מי עוד את זוכרת, עוד שמות?

פרידה: כל כך הרבה שמות, שאי אפשר להיזכר. אני אנסה.

מראיין: בסדר, לא חשוב. את נסעת עם ההורים?

פרידה: כן.

מראיין: ועם כל מי?

פרידה: עם כל המכירים שלנו, זאת אומרת אנחנו השתדלנו להיות כולם ביחד. גם כן שֲׁאַלְתִיאֶל, משפחת שֲׂאַלְתִיאֶל ומשפחת בֶּזָ'ה ומשפחת מָטָלוֹן, היינו ביחד.

00:16:31

מראיין: תספרי לי קצת על הנסיעה הזאת, מה הרגשת?

פרידה: הנסיעה. בנסיעה הזאת, היות שאני ידעתי גרמנית, הגרמנים רצו שאני אתקן להם את הגרביים יום אחד, אבל לא ידעתי,

מראיין: בנסיעה עצמה?

פרידה: בנסיעה, לא ידעתי בשביל מה לוקחים אותי לקרון שלהם וגם כן ההורים היו מאוד מבוהלים מזה. רק תודה לאל שלא קרה שום דבר רע, כל אחד היה מוציא את הגרביים מהרגל המסריח שלהם ונתנו לי חוטים ותיקנתי להם את הגרביים ונתנו לי לאכול והתנהגו בסדר, אין לי שום דבר מה להגיד נגד זה.

מראיין: מה את הרגשת כשבאו להוציא אותך מהקרון והעבירו אותך לקרון שלהם?

פרידה: זה היה בסדר גמור, שכבר לא קרה שום דבר רע וכבר פגשתי את ההורים שלי ושמחו שכולנו ביחד. לא ידעתי קודם בשביל מה הם קוראים לי, הם ביקשו אם מישהו יודע לדבר בגרמנית. וזה הייתה נסיעה נוראה הזאת, שלא ידענו מה יהיה מאיתנו. כשהגענו לשמה ובכל זאת לא שמנו לנו בראש דבר כזה, דבר כל-כך מה יקרה לנו. איך שחילקו אותנו מצד אחד הצעירים ומצד אחד המבוגרים. פעמיים הלכתי על יד אבא שלי, אמרתי להם יש לי את המטריה שלו, אני צריכה לתת לו את המטריה. הייתי הולכת להביא את המטריה, עוד פעם היו מגרשים אותי. אז אני אמרתי אני נשואה, אני צריכה ללכת עם הנשואים, לא, לא. היה מישהו שהיה מדבר צרפתית בין האֶס.אֶסים . והיו מביאים אותי עוד פעם על יד הצעירים ועשינו את הדרך הזה, קודם כל זה היה לילה ועשינו את הדרך הזה גם כן בלילה מאושוויץ עד בירקנאו עם גשם ובכל זאת לא ידענו מה מתרחש, מה שיהיה הסוף יהיה כל כך מר

מראיין: אבל מה את ראית, את יורדת מהרכבת, מה את רואה?

פרידה: מהרכבת ירדנו, עזבנו את כל המזוודות שלנו, קודם כל אמרו לנו לכתוב בדייקנות את השם ואת הכתובת כדי שנמצא את זה אחר כך בקלות וכולנו היינו עסוקים רק לכתוב את השמות שלנו במזוודות. ביד היה לי מזוודה קטנה עם קוניאק, עם סוכר, עם סוכריות, כדי שיהיה לנו משהו ביד ואת זה הבאנו עד בירקנאו, איפה שלקחו אותנו ושמה הפשיטו אותנו ולא היה לנו אפילו ממחטה לנקות את העיניים שלנו, שכבר התחלנו לראות חושך בעיניים. זה היה כל הלילה החזיקו אותנו שמה גם למחרת, עד שסידרו לנו מספר. אתה רוצה שאני אספר על המספר? והבחורה שעשתה לי את המספר ביד אמרה לי "את תצאי חיה מפה". איך זה יכול להיות? היא עשתה את החישוב והמספר שלי 41092 זה מתחבר, זה יוצא 18 , לי לא היה ידוע ש- 18 זה ח"י והייתי כל הזמן חיה עם המחשבה שאני מוכרחה לצאת חיה מפה.

00:20:06

מראיין: כן?

פרידה: היות שעברתי גם כן הרבה ימים קשי כומו כולם, הרבה פעמים שעשו לנו את כל האַסוֹרְטִירוּנְג הזה, בעברית אומרים פריאז', בצרפתית, איך אומרים בעברית? חלוקה.

מראיין: הפרדות?

פרידה: הפרדה כזאת. אז הייתי תמיד משתדלת לברוח והייתי שמה את כל הכוח שלי לברוח מאיפה שהיה בנקודה של הסכנה גם כן.

מראיין: עכשיו, פשוט תשתדלי לספר לי אחד אחרי השני מה קורה.

פרידה: על הלאגר?

מראיין: לא, עוד לפני כן. מה אומרים כאילו החברים שלך, אנשים שנמצאים איתך?

פרידה: אף פעם לא היו יכולים להאמין שאני יבוא בחיים משמה, למה? בעד זה שהיה לנו חיים מאוד טובים וחבל אנשים האלה לא חזרו. אלה שהיו עדינים מהבית ולא חזרו אף פעם, הם נפלו כומו זבובים. זה היה קשה להם, לא האקלים והצורה של האוכל והכול זה היה קשה. היות שבסלוניקי היה זמן רעב, אנשים היו רגילים לרעב והיו מחפשים בפחי זבל, היה לנו שנתיים של בצורת ושל חוסר מזון, אנשים היו מתים ברחוב כמו זבובים ותתאר, אלה שהיו רגילים על החיים האלה, הם היה להם יותר כוח התנגדות והילדים שבאו מבתים אמידים, הם נפלו מהר מאוד. כשאני חזרתי אף אחד לא רצה להאמין שאני חזרתי ביניהם. אתה מבין? זה היה קשה מאוד להאמין, אחותי נספה שמה והרבה כמוני נספו.

מראיין: כן, אני מבין. מה קורה, איפה המקום הראשון? עושים לכם מספרים ואיפה המקום הראשון?

פרידה: אחרי המספרים לקחו אותנו זה היה עד הלילה, בלי אוכל, זה היינו כבר אולי 24 שעות בלי לשים שום דבר בפה. לִיבְּשׁוּ אותנו איזה בגדים של החיילים הרוסים וקראנו שזה היה עם הסימנים של הצבא הרוסי ולקחו אותנו בבלוק, כולנו בשורה. איך שהולכים.

מראיין: רק הנשים, בחורות?

00:22:44

פרידה: בחורות, כן. ועם מכות לא יודעים איפה לוקחים אותנו, כבר קיבלו אותנו עם איזה שוט ועם מכות על הראש. ההתנהגות של הקאפו של הבלוק, זה היה משהו שלא יכולנו להאמין דבר כזה. למה מרביצים לנו, לא עשינו שום דבר ושמה ישנו באותו הלילה אחד על יד השנייה ולמחרת בבוקר נתנו לנו פעם הראשונה אחרי 36 שעות חתיכה לחם ואיזה מים, כאילו תה לשתות וכבר התחלנו להבין שאנחנו כבר בבתי סוהר, לא בקרקאו , איך שאמרו לנו שנחיה, שנעשה איזה עיר, איפה שכל היהודים ביחד נחיה. שם זה היה קרנטנה אחרי שבועיים לקחו אותנו

מראיין: מה זה, זה מעבר?

פרידה: מעבר, כן. אחרי שבועיים לקחו אותנו לעבודות ועוד פעם ביקשו מי יודע גרמנית לדבר ולקחו אותי, חיפשו 50 בנות, כולן בריאות ושהן היו עם מצב בריאות טוב ואני ביניהם ולקחו אותנו לזָאוּנָה להתרחץ ועשו לנו כל מיני בדיקות. אפילו בדיקת , אפילו עשו לנו רנטגן בריאות אם אנחנו בריאות ולקחנו אותנו לעבוד בקנדה קומנדו ושם הייתי שנה וחצי.

מראיין: מה זה היה?

פרידה: קנדה קומנדו, זה היה באושוויץ. שם היו מביאים הגברים כל מה שהיו מוציאים ברכבת, כל המזוודות וכל הבגדים של היהודים ומהבגדים האלה היינו מסדרים חבילות והחבילות האלה היו שולחים אותם לגרמנים. אז שם עבדנו איזה שנה וחצי, אחר כך זה קרה כשכבר צריכים לזוז ולעשות כי מרגישים שכבר הרוסים מתקדמים והתחילו לעשות טרנספורטים לגרמניה. אני אספר לך משהו מעניין. איפה שאנחנו עבדנו היה גם גַז קָאמֶר , שהיו עושים חיטוי בבגדים בשביל לשלוח לגרמניה. פעם חיסלו קומנדו של זוֹנְדֶרקומנדו בגז קאמר הזה. אלה שעבדו בבוקר ניקו את הגז קאמר ואנחנו, כשבאנו בלילה לעבוד זה היה קבוצה שהייתה עובדת ביום וקבוצה בלילה. אלה שבאנו בלילה לעבוד שלחו אותנו בחזרה ולמחרת אלה שעבדו ביום ניקו את הגז קאמר, היה מלא דם. התברר שהזונדרקומנדו הביאו קבוצה של זונדרקומנדו, עשו להם מקלחות, איפה שאנחנו היינו רגילים לעשות מקלחות, כל יום אחרי העבודה ולקחו אותם לגז קאמר, כאילו רוצים לחלק להם בגדים, הכניסו אותם בפנים והרגו אותם שמה. למחרת הכול היה מלא דם כשחזרנו לעבודה וניקינו את הגז קאמר. אנחנו שהיינו עובדים בקנדה היו עושים לנו חיפושים גדולים אחרי העבודה.

מראיין: למה?

00:26:24

פרידה: למה? בעד זה שהבנות היו עושים אוֹרְגַנִיזִירֶן , זאת אומרת אנחנו היינו פוגשים בדברים מאוד יקרים ובמקום לזרוק אותם לאיזה ארגז, איפה שכל יום, מה שהיינו מוצאים בין הבגדים, היינו מוצאים תכשיטים יקרים, דולרים, אז הבנות, היו כאלה שהיה להן אומץ להסתיר על גופן ולהביא בלאגר ועם זה היו עושים ביזנס. היו קונים, היו מביאים לבְּרוֹטקָאמֶר , זה היה איפה שנותנים את ה , המחסן של האוכל. היה להן אומץ ללכת לשמה, למכור את הזהב שהביאו, או את המטבעות הזהב ותמורת זה לקבל קצת סוכר, קצת מרגרינה. זה היה הרגל בלאגר, אחרי העבודה היינו עושים קצת ביזנס.

מראיין: מה ראיתם בין הדברים של היהודים?

פרידה: מה ראינו, קודם כל ראינו כסף שהיו מביאים טרזיינשטאט עם משה עם התמונה של משה רבנו ואת 'לָה טָאבְּלָה דִי לָה לוּאַה' .

מראיין: לוחות הברית.

פרידה: כן, זהו. וכל מיני, היו מביאים אפילו מכונות תפירה שמה. כל דברי ערך שלהם, הייתי למשל רואה באיזה כובע, החשדנות, היה אומר לי לפתוח את הסרט של הכובע, אולי אני אמצא משהו שמה. באמת מצאתי איזה שעון עם יהלומים, אבל לי, אני הייתי מאלה הפחדניות, שלא הייתי נוגעת בשום דבר. קודם כל, הייתי הדוֹלְמֶצֶ'רִין שלהם והיו אומרים לי אם הם,

מראיין: מתורגמנית?

פרידה: מתורגמנית ואם הם יגנבו את אשמה. אז ככה שבאמת הייתי תמיד אומרת לבנות לא לנגוע ולא לסכן את עצמן, אבל היווניות היו בנות מאוד אמיצות.

מראיין: עם מי את עבדת, את זוכרת שמות?

פרידה: עם הרבה בנות. עם דֶזִי.

מראיין: שם ושם משפחה את יכולה להגיד?

פרידה: כן. דֶזִי בַּרְזִילַי, בֶּלָה גְרוֹטַאס, אֶסְטֶלָה אָרוּךְ, סְטרֵיאָה אָלָלוּף, סוּזִי יָקוֹאֵל, אוֹלְגָה בֶּן רוּבִי, אָלֶגְרָה קַמְחִי, אֶרִיקָה בָּרוּךְ ושמות משפחה אני לא יכולה להיזכר, זה הרבה-הרבה בנות.

מראיין: ואתן הייתן יווניות שם כולן?

פרידה: כולן יווניות מסלוניקי.

מראיין: כולן מסלוניקי?

00:29:17

פרידה: כולן, למה, באנו ביחד באותה טרנספורט וסידרו אותנו בעבודות יחד וככה היינו כל הזמן ביחד ואחרי שכבר התחילו לעשות טרנספורטים אחרי שנה וחצי, הרבה בנות שלחו אותן אולי לאוסטריה, אולי לצ'כוסלובקיה, איפה שהיו מעוניינים ואותי לקחו עוד פעם בבְּזֶ'זִ'ינְקָה , שם זה היה בקְלַיידוֹנְגְס קָאמֶר של הנוצרים ואני הייתי מקבלת את הטרנספורטים של הנוצרים, היות שידעתי לכתוב קצת גרמנית. הייתי מקבלת אותם, כותבת מה שהביאו, מלווה אותם לבית מרחץ, מסדרת אותם בבלוק וכשהיה בא זמן שאלה כבר סיימו את העונש ושולחים אותם הביתה בחזרה, הייתי עוזרת להם לקחת את הבגדים, להלביש אותם. אפילו לעשות להם רוֹלים בשערות כדי שיהיה להם תלתלים ומורחת להם אודם בשפתיים ומלווה אותם בתחנת הרכבת.

מראיין: זה בבז'ז'ינקה?

פרידה: בבז'ז'ינקה, כן. שם היה גם כן קבוצה של בנות שעוד היו עובדים עם הטרנספורטים של היהודים, עוד מעטים אז היו באים. זה היה סוף 1944.

מראיין: זה אחרי שעבדת בקנדה?

פרידה: בקנדה, לקחו אותי עם 32 בנות נוצריות, אני הייתי היהודייה היחידה. אלה היו בנות של גנרלים פולנים שהיו פוֹלְקסדוֹיְיִטְשׁ , שלא רצו ללכת להילחם ברוסיה, בתור עונש שלחו את הבנות לאושוויץ. הן היו נוצריות ממשפחות טובות מאוד והן היו, אני איתם הייתי חיה טוב מאוד, היה לנו בית יפה עם בגדים טובים ואוכל טוב. אז שם הייתי בארבע חודשים האחרונים עד שבא היום שעשו את האֶוַואקוּאָצִיָה של אושוויץ ב- 18.1.45 ועשינו את הליכת המוות כולנו ביחד ואני יחד איתם, זה היה במשך שבוע עד שהגענו לבְּרֶסְלָאוּ , שם עלינו על הרכבות ולקחו אותנו לרַאוְוֶנְסבּרִיק .

מראיין: בואי נתעכב עוד קצת על התקופה שאת עובדת בקנדה קומנדו.

פרידה: כן?

מראיין: את זוכרת דברים מיוחדים?

פרידה: אני זוכרת, כן, שהיו באים, באו הטרנספורטים של יוונים, הטרנספורטים הכי עלובים, כנראה הם היו אנשים שעבדו באֶרְגַה , איך אומרים בעברית?

מראיין: מכונות?

פרידה: לא, עבודות פרך. לקחו אותם בשביל לסלול כבישים, לקחו קבוצה של יהודים וכשכבר, הם כבר גמרו את העבודות, אז לקחו אותם לאושוויץ. הם באו עם מלא כינים ואנחנו היינו עובדים אז עם הבגדים האלה ואני מצאתי תמונות של אחי. אחי הגדול גם כן היה ביניהם ומצאתי את התמונות שלו והסתרתי את התמונות אחר כך עד זמן מסוים. כשכל פעם היו לוקחים אותנו להתרחץ היו לוקחים לנו את כל הדברים, ככה לא היה לי הזדמנות יותר לשמור.

00:32:53

מראיין: מה הרגשת פתאום כשאת ראית את התמונות?

פרידה: נורא, אני מצאתי אפילו את הבגד ים שלי בין הדברים שלו, אני לא יודעת אפילו איך זה התגלגל ומצאתי גם בגדים של אמא שמה.

מראיין: את ידעת מה קורה עם שאר בני המשפחה באותה תקופה?

פרידה: האח הקטן ידענו שעדיין ביוון, האח הגדול, הוא לא בא איתנו, הוא בא כמה חודשים אחרינו, הוא רצה להסתתר והוא פספס איזה אונייה שבאה לקחת כמה פרטיזנים והוא פספס והוא לא הגיע בזמן. ככה סיפרו לי חברים שלו שחיכו לו על יד הים בסלוניקי, בא איזה צוללת ולקח כמה בחורים וביניהם היה צריך גם אחי והוא לא הגיע בזמן כנראה שלא היה לו הזדמנות איך לברוח מהגטו ולא הגיע בזמן. אז ככה שהוא הגיע יותר מאוחר ושם אני ידעתי איפה שהוא עובד ואני ואחותי לא היינו אוכלים ביום ראשון, כל יום ראשון את הלחם, היינו שולחים לו ואני הייתי מביאה כמה בגדים, גרביים, או איזה גופייה מ'קנדה' איפה שהייתי עובדת, הייתי עושה לו חבילה ונותנת למכירים שהיינו פוגשים בדרכים. איך שהיינו הולכים לעבוד היינו פוגשים גברים בדרכים ובסכנה גדולה היינו מוסרים אחד לשני. או הם היו מוסרים לנו מכתבים, או אנחנו היינו מוסרים להם איזה חבילה קטנטונת.

מראיין: את קיבלת איזה מכתב?

פרידה: כן, בטח. לא ממנו, רק אני קיבלתי מכתב גם מאיזה קרוב משפחה.

מראיין: את זוכרת ממי?

פרידה: בטח, מ אָסֶאוֹ, זה המשפחה, שמעון אָסֶאוֹ. הוא, נודע לו שאני חיה והוא כתב לי מכתב ועוד, גם כן עוד קרוב משפחה שעוד הוא חי בסלוניקי וקוראים לו סלומון סַפִיחַה, גם הוא כתב לי מכתב. שאני אעשה סבלנות ושאני לא אאבד תקווה ומילים כאלה בשביל לעודד אותנו ושניפגש כולנו אחרי המלחמה, איזה מן מילים שמעודדות.

מראיין: וזה הכול בקנדה, שאת עובדת?

פרידה: כן, לדאבוננו שמעון אָסֶאוֹ, אמרו לי שבזמן הנסיגה הרגו אותו, אבל סלומון סַפִיחַה, הוא חי בסלוניקי והוא בא הרבה פעמים לבקר אותנו בישראל.

מראיין: שנה וחצי היית בקנדה קומנדו?

00:35:50

פרידה: כן.

מראיין: ואחר כך את עוברת?

פרידה: לבריג'ינקה ,

מראיין: בז'ז'ינקה?

פרידה: בז'ז'ינקה. כן. זה גם כן, שם היה לנו משרפות.

מראיין: כן?

פרידה: שם קרה אז שהיה מרד, בדיוק אני הייתי שמה ושמענו איך שהיוונים כבר יודעים שיבואו להרוג אותם, שמענו איך שהם שרים "אַפּ טַה קוֹקָלָה וְגַלְמֶנִי טוֹן אֶלִּינוֹן טָה יֶרָה" . שכבר יודעים שיבואו, אלה שלא, שתפסו אותם חיים יודעים שיהרגו אותם, אז שרו את ההמנון היווני ואנחנו שומעים את זה, למה? עשו לנו אַנְטְרֶטֶן . חשבנו שגם

מראיין: מה זה אַנְטְרֶטֶן?

פרידה: כולנו, מסדר, בעברית זה מסדר וחשבנו בשביל לספור אותנו, אם מישהו לא ברח בינתיים בזמן המרד הזה שעשו, אז שרפו, שרפו קרמטוריום אחד.

מראיין: זה המרד שמדברים על המרד של היוונים?

פרידה: של היוונים, כן.

מראיין: את יכולה לספר על זה עוד?

פרידה: אני לא יודעת שום דבר, אני רק שמעתי, ששמעתי מהאוזניים שלי איך ששרים את ההמנון היווני.

מראיין: איפה את היית?

פרידה: אני הייתי במרחק מאוד קטן, זה היה מאיפה שאנחנו היינו יושנים , עד המשרפה, זה היה, זה ברחוב צר. זה היינו רואים הכול, איך שאנשים באים, נכנסים שם ולא יוצאים יותר. זה היו הטרנספורטים של סלובקיה, האחרונים שהגיעו.

מראיין: באיזה שנה זה?

פרידה: זה היה 1944, זה היה בנובמבר. מנובמבר עד ינואר לא באו אף אחד יותר ולא היו משרפות, להפך. היינו רואים איך שהורסים את המשרפות וראיתי יוונים שהכרתי, אחד אַלְפַנְדָרִי, היות שפעם לקחו אותנו, התמלאו בתי-שימוש ולקחו אותנו עם דלי להוציא את הלכלוך, בשורה שניים שניים, היו מביאים את זה רחוק בשביל לשפוך וראינו בחורים יוונים ששרים והורסים את הקרמטוריום, הורסים עם פטישים, הורסים את האבנים של הקרמטוריום.

00:38:16

מראיין: את יכולה לספר לי עוד על המרד הזה?

פרידה: אין לי הרבה מה לספר, אנחנו היינו יושנים ופתאום, אחרי שעבדנו בלילה ופתאום שומעים צעקות ויריות וכולנו קמנו. אני אספר לך משהו, אלה שעבדו ביום, מהקרמטוריום ברח יווני אחד בשם וֶנֶסִיָה ובא להסתתר מתחת לשולחן של אשתו שהייתה עובדת שמה בבלוק איפה שהיו עושים את החבילות. הוא הסתתר ובא האס.אס., ראה שהוא ברח והרג אותו מתחת לשולחן, איפה שאשתו הייתה עובדת ואני , האס.אס. הזה, אחרי הליכת המוות שעשינו, הוא ליווה אותנו עד הסוף, עד שנכנסנו לראוונסבריק. הוא היה מתנהג לא רע איתנו, בעד זה שכבר היינו איתו הרבה זמן. רק הוא היה שומר עלינו איך עובדים ב'קנדה' ואחר כך פגשתי אותו גם בבז'ז'ינקה, שהיה שומר על הבנות שהמשיכו לעבוד באותו עבודה בקרמטוריום של בז'ז'ינקה ואז נודע לי שמה שהוא עשה, שהרג את היווני הזאת בשם וֶנֶסִיָה, שהוא הסתתר מתחת לשולחן של אשתו, איך שהיה לנו שולחנות גדולים ומתחת זה היה מכוסה עם סדין והוא הסתתר מתחת. אבל רדפו אחריו והרגישו שהוא הלך והסתתר.

מראיין: אנחנו עכשיו נמצאים כבר בנובמבר 1944.

פרידה: ו- 4.

מראיין: מה הלאה, מה קורה הלאה?

פרידה: זהו, בנובמבר 1944 לא מביאים יותר טרנספורטים.

מראיין: מה הרגשתם? מה חשבתם?

פרידה: זה, הרגשנו שכבר זה מגיע הסוף, למה? אני הייתי עובדת עם הנוצריות האלה ובדיוק אחרי החדר שלנו היה איזה מגדל עם שומר, אז נוצריות היו מתיידדות איתם, הם היו גרמני טוב והוא היה מוסר להם עיתון והם היו קוראים חדשות ואני הייתי מוסרת לכולם וכבר זה היה רגעים שהיינו חושבים שכבר,

מראיין: איזה עיתון זה, את זוכרת?

פרידה: עיתון של הגרמנים.

מראיין: את לא יכולה לזכור?

פרידה: לא יודעת.

00:40:40

מראיין: לא?

פרידה: לא יודעת, זה אני לא הייתי קוראת. הם היו מוסרים לי בלילה בשקט, ומאוחר בלילה היו מצטופפות כל הפולניות האלה והיו קוראות את העיתון והיו מוסרות לי את החדשות, שהרוסים כבר מתקרבים, הם מאוד קרוב לאושוויץ ואני הייתי מוסרת לחברות שלי ליווניות את החדשות ותמיד היו מחכים לי, "נו, פרידה, מתי תבואי לספר לנו מה שמעת היום".

מראיין: מה את חושבת באותה תקופה, מה, היית כבר במחשבה שאת תצאי משם?

פרידה: כן והייתי מאוד חזקה. אז הייתי בריאה גם כן, אבל בבירקנאו עבר גם לי ימים קשים. הייתי, עברתי טיפוס, טיפוס כינים בְּלֶאק-טִיפוּס והייתי מאושפזת שישה שבועות בבית חולים, לא יצאה אף יהודייה חיה. היו עושים את ה האֲסוֹרְטִירוּנְג איך אמרנו שאומרים בעברית?

מראיין: הפרדה ?

פרידה: את ההפרדה הכי חזקה שהיה יכול להיות ואני הסתתרתי תחת איזה מיטה של נוצרייה, היה יהודים רק, יהודיות רק היו לוקחים למשרפות והגובה של המיטה הייתה אולי עשרה ס"מ. נכנסתי שם ולמעלה היו בנות פולניות עם צלעות שבורות, הביאו אותן מוַרְשָׁה. שם היה איזה מרד אז ואפילו נתנו עונש גם לנוצרים - פולנים והיא לא אמרה שום דבר שאני מסתתרת מתחת למיטה. כשכבר נגמרה ההפרדה הזאת לא נשאר אף יהודייה בבלוק וכשאני יצאתי מתחת למיטה עוד הייתי כולי פצועה, למה? היו גם חתיכות של זכוכית, כולי דם, לא הבחנתי בזה, זחלתי כמו נחש מתחת למיטה והיה לי מזל גם כן שבבלוק היו אוהבים אותי מאוד. הבְּלוֹקוֹבַה חיפשה אותי והיא באה לקחת אותי מהבלוק, מהבית חולים ורחצה אותי בזאונה , נתנו לי בגדים ולקחו אותי שוב לעבודה. אפילו הפולנייה הקאפו הוציאה לה את תחתוני הצמר משל הגוף שלה ונתנה לי ללבוש את זה כדי שיהיה לי חם. בארבע בבוקר כשיצאנו למסדר היה קר מאוד, זה היה חורף. כולם היו אוהבים אותי ונתנו לי גם טיפות קָרְדִיָאזוֹל שיהיה לי טוב בלב וגם לקחו אותי בעבודה. אפילו הקאפו הכי רע שמה, איזה בָּאנִי ברנש שהיה המוות לראות אותו. הוא, היה לו סימפטיה איתי בעד זה שהייתי מתקנת בעניינים של עבודה, כמה חבילות הבנות עושות, הייתי צריכה למסור דין וחשבון. הוא היה מביא לי אוכל, ארוחת בוקר וככה כולם ביחד עזרו לי שאני אהיה חזקה ועבר לי ואני הייתי בריאה מאז.

מראיין: זה עוד בתקופה של בירקנאו?

פרידה: בבירקנאו.

00:44:10

מראיין: זאת אומרת, לפני ה'קנדה'?

פרידה: בקנדה.

מראיין: בקנדה?

פרידה: כשהייתי עובדת בקנדה קומנדו.

מראיין: כמה זמן היית אחר כך בבז'ז'ינקה?

פרידה: זה ארבעה חודשים.

מראיין: ארבעה חודשים?

פרידה: כן.

מראיין: ואחר כך הגיע השחרור?

פרידה: הגיע השחרור וזה לא שחרור, זה צרות חדשות. זה היה הליכת המוות שלנו את כל האוֹבֶּר-שְׁלֶזִיָה ברגל, אומרים שזה הסִיבִּיר של אירופה, זה רק שדות מלא שלג. זה היה נורא יום ולילה בדרכים, ככה שזה סיפור מאוד ארוך לספר על ההליכה הזאת.

מראיין: כן, תספרי לי קצת את ההתארגנות לפני, מה קורה לפני?

פרידה: נתנו לכולנו חצי לחם.

מראיין: זאת אומרת, רגע, אני רוצה כאן להבין. נגמר התקופה של אושוויץ?

פרידה: ומתחילה,

מראיין: ומכינים אתכם, מה קורה ליהודים?

פרידה: לא הכינו, לא הכינו שום דבר. ערב בהיר אחד אמרו לנו, חילקו לנו שמיכות, שניים שניים שמיכה אחת וככה יצאנו לדרך. הרוח היה כל כך חזקה שהענפים שהיינו הולכים, הקצה של היער הקצה של היער זה היה שביל ואחרי השביל הזה זה היה תהום, זה היה מאוד סכנה לעבור. היינו שתיים שתיים עוברים. הרוח היה תופס לנו את השמיכות, נשארנו אפילו בלי שמיכות, כל כך חזק, כל כך הייתה חזקה ובלילה היינו יושנים . פעם לקחו אותנו באיזה אורווה, בתוך איך קוראים לזה, מה שאוכלים הבהמות, היה מלא.

מראיין: כן, חציר.

00:45:51

פרידה: ונכנסנו, עשינו חורים ונכנסנו, זה היה דבר גדול, אז היינו כולנו רטובות מהשלג יום ולילה והלחם הזה שנתנו לנו נעשה קשה כּוֹמוֹ אבן, לא יכולנו לאכול אותו, שברנו את השיניים שלנו, לא היה לנו איך לאכול את החצי לחם. אחרי זה כשגמרנו ללכת ברגל

מראיין: אתם ידעתם לאן אתם הולכים?

פרידה: לא, אחרי שגמרנו את ההליכה, לקחו אותנו לרכבות, היינו יומיים – שלושה על הרכבות.

מראיין: רגע, כמה זמן אתם הלכתם?

פרידה: הלכנו איזה ארבעה – חמישה ימים וברכבות היינו עוד יומיים, זה היה רכבות פתוחים. זה היה של פחם. זה היה נורא, 123 בנות ברכבת אחת, בקרון אחד עם שני אֶס.אֶס. ושני כלבים ולא נתנו לנו שום דבר והיינו כבר מאוד מאוד חלשות, היינו רבים מי , שלא יגנבו לי את השלג ש

סוף צד קלטת

00:47:04

התחלת צד קלטת

פרידה: בראוונסבריק.

מראיין: זה אחרי הנסיעה ברכבת?

פרידה: ברכבת. הגענו לראוונסבריק ושמה הרבה בנות נספו בדרכים. לא היו יכולים להמשיך והיו נופלים ומי שלא היה לה

מראיין: מה זה הראוונסבריק הזה?

פרידה: ראוונסבריק זה מחנה מאוד גדול, זה לא רחוק בין המבורג וברלין. מה הייתי אומרת, על הדרכים נספו הרבה בנות, היינו צריכים לפעמים היינו צריכים גם לרוץ. זה היה לפי התכנית של הגרמנים, אז מה הם ידעו וכמה זמן אנחנו צריכים. היינו עושים ק"מ, כל שמונה רגעים היינו עושים ק"מ. היה לנו גם שם שעונים איתנו.

מראיין: מאיפה היו שעונים?

פרידה: אז אנחנו מ'קנדה קומנדו', בכל זאת יכולנו להסתיר משהו ולי היה גם כן כמה טבעות זהב עם אבנים יקרים והרבה סבונים. כשיצאנו אמרתי כל הסבונים שבמשך הזמן הזה שיכולתי לאחסן, אז לקחתי בדרך כדי שיהיה לנו מה להתרחץ. קודם כל שהייתי לבושה טוב מאוד, עוד עם הנעליים של אושוויץ הגעתי עד סלוניקי ומסרתי אותם במתנה, הן היו במצב טוב והיה לי הזדמנות להתלבש טוב.

00:48:39

מראיין: בגלל העבודה ב ?

פרידה: כן. אז בראוונסבריק היה איום ונורא, שכחו לתת לנו אוכל והיינו שוכבים באיזה צֶלֶט היו קוראים לזה. זה אוהל מאוד גדול, 3000 בנות, המיטות היו שלוש קומות ובכל קומה היינו יושבים שש בנות. שמה זה היה גם מקום בשביל להשתמש בתור בית שימוש, הכול זה היה שמה. רק בלילה בשלוש היו לוקחים אותנו החוצה וכולנו עם הקרשים של המיטות שלא, אם נעזוב את הקרשים מישהו אחר ייקח את המיטה שלנו ולא יהיה לנו לאן לנוח קצת. שם היינו שישה שבועות, אוכל לא בא לנו. איזה פרוסה לחם הם היו נזכרים לתת לנו כל שלושה – ארבעה ימים ומשם התחילו עוד פעם לחלק ולעשות טרנספורטים ואני הגעתי לנויישטאדט-גלבה עם 35 בנות יווניות, ביניהן היו הרבה בנות שהן היו יצאו מהבלוק עשר .

מראיין: מה הן למשל סיפרו לך?

פרידה: הזוועות של הבלוק עשר, הם לא היו מספרים הרבה, אני הייתי רואה אותם כל יום שהיינו באושוויץ, הבית חולים שלהם היה מול, בקרבת איפה שהיינו עובדים ואלה שהיו יותר בריאות היו לוקחים אותן לטייל וכל אחת היה לה איזה סלסלה ביד. בדרך, בפולניה גודלים כאלה כּוֹמוֹ איזה

מראיין: פטריות?

פרידה: לא פטריות. סֶרֶיזִיקָס מַאלִינָה, מאלינה היו קוראים את זה, זה כמו איזה דובדבנים קטנטנים זה גודלים בדרכים.

מראיין: תותים?

פרידה: תותים קטנים ובתוך הטיול היו לוקחים אותם לקטוף כאלה פירות והיינו רואים אותן שהן היו מאוד חיוורות הבנות האלה. חוץ מזה, כשהם היו באים לחפש למשל, לפעמים היה בא ד"ר מנגלה לחפש בנות בשביל לעשות איזה זריקות, היינו כולנו בורחים מפחד שלא ייקחו אותנו לבְּלוֹק עשר, היינו מסתתרים בבתי שימוש כדי שלא יתפסו אותנו. אז היו עושים היו באים פתאום בלי להודיע ואת מי שתופסים, תופסים.

מראיין: ומה היום את יכולה לספר, מה עשו שם בבלוק 10?

פרידה: את זה במדויק אני לא יכולה להגיד, מה שאני שמעתי וכולם שומעים אותו הדבר. אני רק יכולה לספר פעם בהתחלה שמישהו ברח מהלאגר, זה היה פולניה או נוצרייה או יהודייה, אני לא יודעת, וזה היינו חדשים בלאגר ונתנו לה מלקות 25 מלקות, בשביל לראות את זה, זה היה כמו איזה מחזה. סידרו אותנו כאילו שעושים איזה תהלוכה. סידרו אותנו יפה יפה מסביב ושמו אותה את הבחורה הזאת באמצע על איזה שולחן ונתנו לה, כל מכה זה היה כאילו שהסוף שלה מתקרב, הצעקות זה היה נורא זה נתנו לנו, המחזה הראשון שראינו אחרי חודש שבאנו ללַאגֶר ועוד הייתי ביום שרצו לתלות את מַאשָׁה. מַאשָׁה? מָאיָה? זה בחורה סלובקית שברחה מהלאגר ואחרי שישה שבועות החזירו אותה. היא הייתה לוֹיְיפֶרִין זאת אומרת היא הייתה עובדת במשרד עם הגרמנים והיא הייתה באה לספור כל בוקר עם הגרמנים בכל בלוק ובלוק והיינו מאוד מְסָמְפֶּטִים אותה, היא הייתה בחורה מאוד נאורה ויפה והיא עשתה את הגבורה הזאת כדי לספר לעולם מה מתרחש שמה, אבל לא הצליחה בסופו של דבר. אחרי שישה שבועות הביאו אותה בחזרה ורצו לתלות אותה בנוכחותנו, אבל מישהו נתן לה איזה סכין גילוח ובאותו רגע חתכה לה את הורידים ובתור עונש לקחו אותה חצי חיה לקרמטוריום ואלה שלקחו אותה זה היו עוד בנות שהיו עובדים באותה עבודה שלה, זאת אומרת לוייפרין כמו אלה שעושים כל השליחויות של האס.אסים, להביא מסמכים מבלוק לבלוק. דווריות. ש לוייפרין זה אם מתרגמים .

00:53:33

מראיין: זה בתקופה שלך ב ?

פרידה: באושוויץ.

מראיין: מתי? ממש בהתחלה כאילו

פרידה: אולי אחרי שנה. אולי אחרי שנה, אולי איזה עשרה חודשים זה קרה. מה שאני זוכרת, ברח לי השם שלה עכשיו, מאיה? וזה כולנו גם כן ראינו את המחזה הזה.

מראיין: עכשיו עוד על התקופה הזאת של אושוויץ, את שמה לב שאנחנו קצת קופצים מ אבל זה לא משנה אחר כך אני .

פרידה: כן.

מראיין: אני אחר-כך מסדר את זה. אתם ידעתם כבר מה זה משרפות?

פרידה: כן, בטח שידענו. זה היה יום ולילה היו בוערים ובלילה זה כאילו זיקוקי דינור היינו רואים בשמיים וכשהיו שורפים הרבה אנשים לעיתים קרובות, בהתחלה לא כל יום היו שורפים. כשבאו הטרנספורטים מהונגריה למשל זה היה נורא, הריח של הבשר החי הזה, היה אי אפשר היה לסבול אותו איך ששורפים.

מראיין: מה היה התהליך של המוות? זאת אומרת, בן אדם, היו שורפים חיים, אנשים חיים?

00:54:51

פרידה: לא, אנשים חיים היו שורפים את הילדים הקטנים, את זה ראינו, את הצעקות שמענו וראינו מרחוק. היו מביאים אוטומובילים פתוחים כאלה כמו אוטומובילים כאלו שמובילים חצץ. מלא ילדים קטנים והיו שופכים אותם בבורות עם מים וסיד והיו שורפים אותם חיים. את זה היינו רואים מרחוק ומרגישים את הצעקות ושומעים את הצעקות.

מראיין: של הילדים?

פרידה: של ילדים קטנים.

מראיין: וזה באיזה שנה?

פרידה: זה היה בשנת 1944, כשהיו מביאים הרבה טרנספורטים של ההונגרים. זה היה נורא, כל יום כל הזמן היו מביאים טרנספורטים.

מראיין: וזה השיטה הזאת להרוג ילדים זה היה בגלל ש ?

פרידה: לא היה להם מספיק חומר בשביל להרוג, זה ככה זה יותר קל להם להרוג ילדים, אין להם התנגדות.

מראיין: את יכולה לתאר את זה, מה זאת אומרת לזרוק ילדים?

פרידה: זה היה נורא ואיום. זה היינו בוכים וצועקים, זה אצלנו הבכי הזה אמר זה היה מקהלה. כמו מקהלה, היינו מתחילים לבכות כולנו ביחד.

מראיין: עוד משהו מיוחד את זוכרת מהתקופה של?

פרידה: כן, אני זוכרת במיוחד. אני הייתי בבית חולים ומאוד התפלאתי למה אחותי לא באה לבקר, כשהיא הייתה אז אני הייתי עושה את כל המאמצים לברוח בלילה, שלא יראו אף אחד, איך אני נכנסת לבית חולים לבקר אותה והייתי מוכרת את הלחם שלי כדי לקבל איזה כף סוכר ולהביא לה, שהיא עם טיפוס והיא בבית חולים ואיך היא לא באה אחר כך לבדוק שאני בבית חולים? אז שמעתי שלקחו את כל הבנות שהיו בגְלֶג לאגר , את כל היווניות ושלושה ימים כבר צועקות והן ערומות ויודעות שהם לוקחים אותן למשרפות חיים. אז זה נודע לי ולא ידעתי למה לקחו רק יווניות. אחרי שחזרתי מסלוניקי וקראתי את הספר של רופא מֲטַארַאסוֹ, שמה קראתי שאז כשבאו בחורה אחת מיוון העתיקה היה לה איזה סכין קטן ודקר איזה אֶס.אֶס. בזמן שבאו טרנספורטים וכנראה שהיא קיבלה איזה טירוף הילדה הזאת, בשביל לעשות את זה, זה כוח עליון דחף אותה ואיך שאני קראתי בספר, דקר את האס.אס. ובתור עונש לקחו את כל הבנות של הלאגר היווניות ואני מכירה הרבה בנות מה שהן היו ביחד ובתוכו גם אחותי ושרפו אותן בקרמטוריום.

00:58:18

מראיין: זאת אומרת, שאת יודעת בדיוק מתי גם כן ?

פרידה: זה היה ב זה היה , אני יודעת, זה היה סוכות. בעד זה אני זוכרת טוב את התאריך הזה וכאילו שאני זוכרת את אחותי ועושה, מדליקה לה נר. זה היה בסוכות, ביניהן הייתה הבת של הרב, הרב הראשי מסלוניקי חַבִיבִי, מָתִילְדָה חַבִיבִי ועוד ועוד גָּ'אנִיקָה קְרִיסְפִּין ועוד הרבה בנות שהן היו אז ביחד.

מראיין: עכשיו, אנחנו הגענו לפני כן, לפני שהתחלנו בקפיצות בזמן כבר כמעט לשחרור אחרי ה .

פרידה: כן, לראוונסבריק, היינו ארבעה חודשים. שמה משרפות לא היו, מי שהיה מת היו לוקחים אותה לקבורה וזה היה זכות גדול, מי שהיה מלווה את המת הזה ונתן לעבור דרך השדות ואולי לגנוב איזה תפוח אדמה מהשדה ואז אני עבדתי בלעשות ביצורים. למה, היה לי נעליים, כל אלה שלא היה להם יותר נעליים לא היו יוצאים לעבודה והיו מלווים אותנו, לא אֶס.אֶסִים, של הוורמאכט , אנשים בלי רגל, בלי יד, אנשים נכים והם היו מתנהגים יפה איתנו. בסתר היו נותנים את האוכל שלהם, היו מביאים מרק בשבילהם והיו שומרים שאף אחד יראה והיו מחלקים לנו את האוכל. פעם אחת גם כן לקחו אותי בשדה תעופה, לא רחוק מהלאגר הזה היה שדה תעופה וקרה משהו נורא. אז זה היה 23 באפריל 1945 כנראה זה היה יום הולדת של היטלר ובאו מפציצים אמריקאים, מאות-מאות, זבובים לבנים היינו רואים בשמיים ואנחנו היינו עושים קָמוֹפְלָאז' אווירונים וממלאים אותם עם בנזין ומכסים אותם עם עלים של עצים ודוחפים, 15 בנות דוחפים את האווירון הזה. זה היה לא קשה, זאת אומרת בשבילנו היה קשה, אבל לא אווירון גדול והיינו דוחפים אותו תחת העצים, מסביב זה היה יער. לא הספקנו את האווירון הראשון כבר להביא אותו עד המטרה, שכבר האווירונים האלה שעברו מקודם, ראינו שעברו אחרי רבע שעה, הנה, כל האווירונים האלה באים ומפציצים את השדה התעופה הקטן הזה וזאתי שהייתה מלווה אותנו הייתה אישה אס.אס., היא אמרה לנו מהר לזחול תחת העצים ושמה היינו יותר משעה, היו מפציצים והגרמנים מהעמדות שלהם היו יורים לאווירונים, היינו תחת שדה קרב. הפנים שלנו נכנסו באדמה, לא ידענו מה לעשות. החזקנו בת עם בת, ידיים והפנים על האדמה שכבנו. אחרי זה, כשכבר נגמר הקרב כל העצים האלה של היער התחילו לבעור, זה היה שריפה. נתנו לנו מניפות גדולות כדי לכבות. לנו לא היה כוח לעמוד ומהלהבות חשבנו ששריפה יש בלאגר, זה לא היה רחוק. אלה מהלאגר רואים שיש להבות בשדה התעופה, אומרים בטח הבנות שלנו לא יחזרו יותר, נשרפו יחד עם העצים שמה, איפה שהם עובדות וזה היה שמחה גדולה שנפגשנו ואמרנו אם מהיום הזה השתחררנו בחיים אז נצא, נצא מהר מאוד לשחרור. זה אחרי שבוע כבר היינו משוחררות.

01:02:15

מראיין: איך היה השחרור?

פרידה: זה השחרור זה היה ככה. סגרו אותנו, זה כל בָּארָק כל צריף היה ארבע חדרים, סגרו אותנו במפתח וכולם ברחו, אנחנו רואים שנשארנו לבד. אין, לא, אף אֶס.אֶס. ששומר עלינו אפילו בדלת, אין אף אחד. אז מה עשינו? בחורה אחת בשם מֶרִי, היה לה כוח גדול.

מראיין: את זוכרת גם את שם משפחה גם?

פרידה: לא. וזאת נעשתה נוצרייה ביוון, היא התחתנה עם נוצרי, אני לא רוצה להיזכר יותר מדיי את השם שלה. היות שהיו קוראים לה מָרִיקָה לָה אֵיבְּרֵיאַה , למה? היא הייתה אומרת לנו קידוש כל יום שישי בלילה. כי כנראה שהיא התחנכה בבית ספר של יהודים והיה לה מנהגים של יהודים טהורים וזאתי , הכיסא היחיד שהיה לנו בחדר הזה, היא שברה את החלון ויצאה דרך החלון וכולנו קפצנו. היא שברה את הברזלים וכולנו קפצנו ורואים שאנחנו לבד. פתאום היינו שומעים שיורים מסביב היינו חוזרים שוב בחדר. אחרי הצהריים פתחו לנו את הדלתות, מי? רוסים ואיטלקים שהיו עובדים בבתי חרושת. באותו העיר היו כנראה בתי חרושת של דברי מלחמה והיו משתמשים בחיילים, בשבויים איטלקים ורוסים. אלה באו ופתחו לנו את הדלתות וזה היה שמחה גדולה. כולנו היינו מתחבקים אחת עם השנייה, הם באו והביאו לנו משאיות עם קמח, עם סוכר, עם מלח. אנחנו היינו לבושות, היה לנו גם סינורות , היינו פותחים את הסינור , לוקחים גם את המלח וגם את הסוכר בבת אחת וראינו שלא, אי אפשר להשתמש בזה. אחר כך נכנסו בחורות לברוט קאמר, שזה איפה שהמחסן של האוכל ומשם היו מעיפים לנו תפוחי אדמה ומרגרינה, חבילות מרגרינות. אני במקרה תפסתי חצי חבילה מרגרינה, כנראה שזה עזר לי בעד שהמעיים היו מְדוּבָּקִים מרוב, כבר לא היה לנו והיינו על הרצפה כמו, כמעט בלי נשימה יותר ואז הבנות התחילו לבשל תפוחי אדמה ולאכול וזה היה נורא. באותו הערב מתו שש בנות בעד זה שכנראה שהמעיים היו יבשות והתפוצצו ואז לא היה מי שייתן לנו אוכל ואנחנו בכוחנו ירדנו לעיר ומה ראינו בעיר? אף אחד, כולם ברחו.

מראיין: איזה עיר?

01:05:14

פרידה: נוֹיִישְׁטָאדְט . אז אותנו שחררו האמריקאים ולמחרת בבוקר. אחר כך האמריקאים ייסוגו ובאו הרוסים. כנראה שהגרמנים פחדו מהרוסים וברחו מהע ועזבו את העיר לבד ובשבילנו זה היה הזדמנות לעשות ביזה בעיר והשגנו הכול. בא לנו כוחות והתחלנו להיכנס לבתים ולאכול ולקחת מה שבא ליד. שלושה ימים זה היה ככה, אחר כך התחילו לחזור וזה היה אסור, אסור להמשיך דברים כאלה ובאו הרוסים, הרוסים זה היה מאוד לא נעים, לא היו נותנים לנו שום אוכל. הביאו לנו איזה סוס מת ואמרו לנו "תחתכו חתיכות, תבשלו ותאכלו" וכולנו היינו בדִיזֶנְטֶרִיָה. עם הכוחות האחרונים לקחנו מה שיכולנו וארגנו איזה עגלה וחמור ויצאנו לחפש איפה האמריקאים, אחרי שמונה ק"מ היו האמריקאים והם טיפלו בנו, נתנו לנו לאכול. לישון לא היה איפה, היינו ישנים תחת כיפת השמיים. זה היה בחודש מאי מזג אוויר מאוד יפה בגרמניה כנראה בזמן הזה ולאט לאט התחלנו להתארגן. ברגל, הלכנו ברגל ופתאום אנחנו רואים טִיטוֹ קָאמְפּ באיזה מקום שכתוב, נכנסנו. שומעים שמדברים ספניולית, "מי אתם", "אנחנו יוגוסלבים", הם היו יוגוסלבים מסקופיה, מסרייבו, מבלגרד מזגרב, היו ביניהם, הם היו 400 קצינים שעשו מלחמה נגד הגרמנים ונתפסו בתור שבויים ולקחו אותנו תחת חסותם ואנחנו היינו את הארבעה חודשים אחרי השחרור, היינו איתם והיה לנו טוב מאוד. עד שבא נספח יווני, אסף את כולנו ולקחו אותנו דרך בלגיה ליוון.

מראיין: איך אתם נסעתם מבלגיה ליוון?

פרידה: אנחנו נסענו עם אווירונים, 14 אווירונים. האווירון שלי התקלקל, כשהגענו לפוֹגִ'ָיה , זה היה דרום איטליה, עשו תחנה כדי למלאת דלק שלנו כנראה שהיה איזה קלקול ונשארנו עוד שלושה ימים בפוג'יה ונסענו לבד. זאת אומרת, עם הקבוצה של 14 בנות ועוד גבר היה איתנו, יווני ונסענו לאתונה, שמה קבלת פנים זה היה לא יפה לגמרי.

מראיין: למה?

פרידה: ולקחו אותנו באיזה בית ספר כולנו ביחד, לכלוך, בלי מיטות, על הרצפה. נתנו לנו חצי לחם ואיזה קופסא של סלמון מסריח. מים לא היה באתונה, רצינו לשתות מים, כל השעות האלה לא היה לנו. כשיצאנו מפוג'יה נתנו לנו חבילה, אז זה מה שהיה לנו, חבילה מאוד קטנה. שיצאנו מבלגיה לפוג'יה נתנו לנו יותר אוכל, אבל עם ההתרגשות, עם שמגיעים, נראה את מי נמצא בחיים, זה היה רגעים שאי אפשר לתאר וזה היה מאוד עצוב בבית ספר הזה. בינינו היו הרבה מקורפו ואני זוכרת איזה ילד, כנראה כשהוא בא ללאגר היה בן 12, כשחזר הוא היה רק בן 13 וכשהוא בא מחפש את אמא שלו, עם צעקות. "איפה מַאמַאוּ" וזה והרגשנו רע מאוד, התחלנו כולנו לבכות. והיהודים, אף אחד לא דאג לנו. לי במקרה היה שותף של אבא באתונה, שבאו לחפש אותי והייתי המאושרת של כל הבנות, אבל אחרי זה שמעתי הרבה דברים לא יפים, אף אחד לא פתח דלת. למחרת זה היה ראש השנה, אני הלכתי לבית הכנסת עם השותף של אבא ועם אשתו, שכבר קנו מקומות. באו בנות, רצו לבוא לבית הכנסת, השמש לא נתן להן להיכנס ובבית הכנסת היו חיילים אמריקאים, אנגלים, עוד היו, זה לא היה הסוף של המלחמה, החיילים של הבנות הברית עוד היו ביוון. קמו, קם אחד ממקריטי ועשה סקנדל. אפילו ביום הראשון של ראש השנה באה משטרה להפריד בין היוונים של אתונה וגם לבין אלה שחזרו מהמחנות. לא נתנו להיכנס לבנות בבית הכנסת בעד זה שלא היה לנו מקום שמור. אז איך אתם רוצים שיהיה לנו מקום שמור אם רק יומיים חזרנו מאושוויץ?

01:10:35

מראיין: ידעו מה זה אושוויץ?

פרידה: הם סיפרו לנו שהראשונים שהגיעו לקחו אותם בתור משוגעים, מה מספרים כאלה סיפורים. הם לא חיכו, לא חשבו שדבר כזה יקרה. אני לא מתארת שאחרי השחרור, שכל אחד היה לו כבר מקלט רדיו ולא שמעו את מה שמתרחש או שגם הם היו, סבלו די הרבה, הסתתרו.

מראיין: לא רצו לדעת?

פרידה: לא רצו לדעת. לא רצו לדעת. כשהגענו ביוון גם כן זה , כשהגענו בסלוניקי, גם לי היה מזל גם כן לפגוש עוד שותף שלקח אותי בבית שלהם, אבל הבנות אחרות איך היו חיות, בתוך בית כנסת עלוב, בנים ובנות כולם ביחד, זה היה מאוד עצוב. שלבוא לעיר ולפגוש כאלה. לי במקרה, כאילו שנולדתי מחדש ככה קיבלו אותי.

מראיין: את התחלת לחפש אולי את ההורים?

פרידה: אני אספר מקרה מאוד מעניין. מישראל יצא איזה יהודי בשם אַלְשֵׁייךְ, אִיזָק אַלְשֵׁייךְ , הראשון שהלך לחפש יהודים ולהביא אותם לארץ והוא עשה קבוצה של 40 בחורים מביא אותם לארץ, זה הראשונים שהגיעו בתנאים מאוד קשים. ביניהם היה אחי ועוד דִינוֹ בֶּנפוֹרָדוֹ ועוד אחד שכבר מת, לֶוִי.

מראיין: מה השם?

פרידה: אבא שלו היה לו חנות של כובעים, זה היה איזה שם ידוע בסלוניקי. לֶוִי הזה שמוכר כובעים, אַלְבֶּרְטוֹ לֶוִי. הוא היה בצבא קבע בחיל האוויר, הוא כבר מת הוא לא חי. בחור מאוד נחמד. אז זה, האִיזָק אַלְשֵׁייךְ הזה ארגן את הקבוצה הזאת ועוד מחכים לי שאני אבוא שיכניסו אותי גם כן לזה בין אלה. אז אִיזָק אַלְשֵׁייךְ הזה היה חבר טוב של גיסי מ , מהחלוצים הראשונים שבאו לסלוניקי ב-1931 ואני הגעתי בדיוק אחרי הצהריים. בבוקר הם נסעו, זה היה יום ראשון בבוקר, הם נסעו לארץ ישראל. וכשאני ירדתי מהאוטו שהביאו אותנו לבית ספר, מהשדה התעופה של סָלָמִינָה לבית ספר הזה, איפה שכל היוונים, כל אלה שחזרנו היו גרים, אז מישהו אומר לי אחיך חיכה לך עד היום בבוקר. לי יש אח בחיים, כן, אח שלך מוֹרִיס, הוא ניצל והוא חי, אז זה היה רגעים שמאוד מרגשים, מצאתי את האח שלי חי הקטן, לא ידעתי מה התרחש במשך הזמן הזה.

מראיין: כן?

01:13:43

פרידה: והוא הגיע לארץ עם הספינה הראשונה בין 40 הבחורים. אני אחר כך המשכתי הלאה, נסעתי לסלוניקי לחמישה חודשים.

מראיין: מה מצאת בסלוניקי?

פרידה: בסלוניקי מצאתי, זה היה מאוד עצוב. עוד לא התארגנו, עוד הקהילה לא היה מה לתת לבחורים שבאו בלי שום אמצעים, זה היה כל יום סקנדלים. שמעתי גם דברים לא נעימים מאלה, מאלה של הארגון הזה.

מראיין: איזה ארגון?

פרידה: למה, כמה יוונים התארגנו כדי לטפל בבחורים האלה שבאו, קודם כל שלא התנהגו יפה.

מראיין: יוונים נוצרים?

פרידה: לא, יוונים יהודים, יהודים של האלה שעוד ממשיכים להיות בתור ראשי הקהילה. אז יש אחד שלא רוצה להגיד את השם, אמר: "להיטלר לא נשאר עוד קצת גז כדי לגמור, זה מה ששלחו לנו בחזרה"! למה? המסה שחזר, זה היה מסה הכי ירודה, היו דופקים בשולחנות, רצו כסף. ומאיפה? קצת סבלנות, עשו איזה מאמצים, גם כן כל צהריים היו נותנים להם אוכל חם. במרכז של העיר עוד נשאר איזה קהילה שהיו קוראים לה קהילת דֶה לָה פְּלָאזָה, איפה שהיה השוק העשיר של יהודים בסלוניקי ושם היו מחלקים אוכל חם לכולם. זה לא היה מספיק לזה, הם רצו כסף. כדי הם חיים, כל מי שחי צריך כסף היה, זה היה עצוב מאוד לשמוע את זה.

מראיין: אחר כך חמישה חודשים מה עשית?

פרידה: הייתי בסלוניקי, הייתי גם כן אצל, זה הם היו יותר ממשפחה בשבילי, שותפים של אבא יהודים. שטיפלו בי, לא היה לי, לא היה חסר לי שום דבר, הייתי בין אנשים כמו אמא ואבא וגיסי בא בינתיים לראות אותי בסלוניקי, גיסי מפה מארץ ישראל.

מראיין: הוא בא מישראל, נסע לשם?

פרידה: כן והוא מאוד עשה מאמצים להביא אותי לארץ דרך הקונסוליה ההולנדית והוא הבטיח להם די כסף, אבל אי אפשר היה לעשות את זה.

מראיין: למה?

פרידה: בגלל שפה האנגלים היו להם את הסידור שלהם, רק אלף יהודים בחודש היו צריכים להיכנס. אז הלכתי כמו כולם להכשרה, הייתי באתונה, פְרַאנְקוֹגְלִיסִיָה, בהכשרה של פראנקוגליסיה ובסוף היינו איזה כמעט עשרה חודשים בפראנקוגליסיה ואחר כך בסוּנִיוֹ . היינו איזה שישה שבועות עד שבאו לקחת אותנו עם הספינה של מעפילים והיינו איזה

01:16:47

מראיין: מה עשיתם בהכשרה?

פרידה: אז קודם כל בפְרָאנְקוֹגְלִיסִיָה זה היה איזה בית יפה עם שדה מאוד יפה, שהיינו כל יום יוצאים ומטפלים בגינה. שמה היה גודל חסוֹת וכל מיני ירקות של העונה. כאילו שאם היה בא מישהו לראות מי אנחנו כדי להגיד לנו שאנחנו לומדים חקלאות, זה היה מאוד סודי את כל העניין הזה של ההכשרה, בעד זה שהאנגלים היו ביוון.

מראיין: מי טיפל בכם שמה?

פרידה: היו, היו אנשים מאוד טובים שבאו מישראל, קיבוצניקים וגם כן היוונים שלנו, זאת אומרת הבחורים היהודים שלנו התנהגו לא יפה. גנבו מהמחסנים וכשהיה בא אחד אני זוכרת איזה שַׁכְנַאִי, זה היה לו איזה מקום מאוד גבוה בצבא האנגלי, בינתיים היה מטפל גם בעניין של היהודים וכשהיה בא השַׁכְנַאִי לבקר אותנו הבחורים שלנו היו מרימים את היד, אומרים: "'הייל היטלר'", והם היו שותקים והיו סולחים להם. היו אומרים "איזה אצבע לחתוך ולא ינזול דם. כולנו אחים, אנחנו צריכים לחנך אותם, הם לא מחונכים". הם לא ידעו שיש לנו חומר כל כך אִיגְנוֹרָאנְט בסלוניקי, אני מתביישת להגיד את זה. היה לנו בנדיטים ממש, שאני לא רוצה להגיד את השמות, היו מסוגלים לגנוב ושיהיה להם את התענוגות שלהם.

מראיין: את לא חושבת שזה בגלל שאנשים בכל אופן עברו כאלה חוויות?

פרידה: כולנו עברנו! כולנו עברנו! אבל התאפקנו, להפך. אנחנו צריכים, זה דף חדש. להיות מאורגנים, להראות להם שאנחנו בני אדם בכל זאת ולא , אפילו בסוּנְיוֹ היו אנשים שהיו מסתתרים באיזה, אתה רואה פה, יש לי תמונה מאוד מעניינת, שאתה יכול לראות את האוהלים.

מראיין: כן.

פרידה: היו מסתתרים באוהל ואני לא, הייתי בחורה בת 24, לא ידעתי מה זה חשיש. אני רואה מה עושים שמה? מפה לפה, משהו מעשנים ומוסרים לאחר. זה היה מאוד אסור להיכנס, פתאום לא יודעת, איך שמזדמן לי להיכנס שמה, שהייתי מחפשת את מישהו ואני רואה את המחזה הזה, זה היה נורא, זה לא יכולנו, אנחנו לא יכולנו לתאר שיש עוד שהיה לנו עוד אנשים כאלה, זה היה עצוב מאוד.

מראיין: אחר כך את אה

פרידה: לנו היה בסלוניקי חומר מאוד טוב, זה לא הכרנו, לא הכרנו.

מראיין: והם היו מכל מיני קהילות אחרות ביוון?

01:19:56

פרידה: יש שם, כשהיינו בסוּנִיו בטח. אבל כשבאנו בישראל היה לנו בחורים נהדרים. אני זוכרת המציל, אמרו לי שהוא מציל בעין חרוד, איזה נִיסוֹ, מאוד נחמד. בחורים נחמדים מאוד היה לנו שהיינו חיים איתם והתנהגות נהדרת, אלה היו מעטים.

מראיין: את הראית לי מקודם שאת כתבת מכתב משם.

פרידה: כן, מנִינְבּוּרְג לאחותי, הנה. אתה רואה?

מראיין: כן.

פרידה: זה ב-30 במאי 1945.

מראיין: את כותבת מכתב לאחותך?

פרידה: לאחותי.

מראיין: מנינבורג?

פרידה: כן.

מראיין: את מוכנה להקריא לנו אותו?

פרידה: כן, זה קשה קצת, בלי לתרגם. לאט לאט, בעד זה שהאותיות הן [מקריאה בצרפתית] Ma tres cher Vicky. Vraiment je suis folle de joie d'avoir de nouveau la chance et le bonheur de t'écrire je me trouve tout seul. Je ne sais pas ce que sont devenus le reste de la famille, ma seule joie ma seule espérance et je prie le bon Dieu qui qui qui m'emmène près de toi. Imagine-toi est arrive pendant 3 année de l'amour familial et de tous les droits de l'homme j'étais bien malheureuse mais je suis libre maintenant […] pour écrire pour le moment de nouveau de ton place bien fort merci quand même et les enfants la famille et toute la famille je t'embrasse tendrement [נשמעת בוכה].

מראיין: כן והמכתב הזה התקבל בארץ?

פרידה: כן, כן. ופה אם אתה רוצה זה ההספד שעשיתי לבחורה הזאת שאני הייתי איתה.

מראיין: זה הבחורה שנהרגה איפה?

01:22:55

פרידה: היא נהרגה בלֵייזֶה , זה קוראים המקום הזה איפה שהיינו אחר כך היוגוסלבים. אחרי היינו בצ'רצ'יל קאמפו , ליהודים אחר כך לקחו אותנו במקום אחר וזה היו קוראים טיטו קאמפ, זה עיר קטנה מאוד על שם לֵייזֶה .

מראיין: זה היה כבר בשחרור?

פרידה: זה בשחרור, זה הנקודה האחרונה, משם עברנו ל .

מראיין: זה אחרי נויישטאדט גלבה?

פרידה: נויישטאדט גלבה אחרי נויישטאדט גלבה היינו בנינבורג. בנינבורג, ושמה פגשנו את היוגוסלבים, בצ'רצ'יל קאמפ ומשמה התארגנו ולקחו אותנו בטיטו קאמפ בלֵייזֶן ושמה זה היה כמה ימים לפני שהיינו צריכים לעזוב את המקום, קרה את זה עם החברה הזאת.

מראיין: כדי לנסוע?

פרידה: לבריסל, כדי לנסוע כבר בחזרה הביתה.

מראיין: את מוכנה להקריא את זה?

פרידה: [מקריאה בלאדינו].

אני כתבתי במשך הארבעה חודשים האלה שהיינו בשחרור, כתבתי יומן, איזה יומן זה, מי היה יודע כמה זה יכול להיות חשוב. היו באים כל יום לבקר אותנו האנגלים, הצרפתים. הם היו עיתונאים, ואחד, הראיתי לאחד את היומן שלי ואת כל מה שעבר עלינו והוא הבטיח שיחזיר את זה ולא החזיר. זה באמת אני, האמנו לאנשים ונתתי לו הרבה הכתובות איפה הוא יכול להחזיר לי את זה והוא לא החזיר לי. זה היה מאד יפה כתבנו את זה ביחד עם עוד בחורה על שם אמילי קוּנְיוֹ, שהיא גרה ביוון, בסלוניקי וכתבנו את זה בשפה צרפתית, זה היה מאוד חשוב לוּ היה עכשיו את זה.

מראיין: כן, את תיארת שם את התקופה?

פרידה: הכול, כתבנו דפים ודפים בלי סוף כל יום, לא היה לנו מה לעשות. בין אלה שהיה לנו קצת יכולת לכתוב, זה היה זאת אמילי ואני וכתבנו וחבל שלא החזיר לנו את זה.

מראיין: כן. עוד איזה מכתבים יש לך איתך?

פרידה: זה מההכשרה, שהיו עושים, בכל זאת היינו מתארגנים נשפים ובידור.

מראיין: בתקופת ההכשרה?

פרידה: בהכשרה, כן. זה למשל שהיינו

01:27:12

מראיין: מה יש למשל?

פרידה: שהיינו בבריסל, בינינו גם היו הרבה פרטיזנים יוונים וארגנו איזה חגיגה מאוד יפה ולימדו אותנו את השירים של הפרטיזנים, לנו, לא היה לנו מושג מה מתרחש. זה היה בבריסל, יש לי גם.

מראיין: מה הנייר הזה מההכשרה?

פרידה: זה שירים שהיו מחברים הילדים, זה כמו איזה סאטירה למשל.

מראיין: מהתקופה של ההכשרה?

פרידה: מהתקופה של ההכשרה, כן.

מראיין: והיו שרים את זה?

פרידה: היו שרים, היינו כל ערב שבת, היינו רוקדים ושרים, זה היה מאוד שמח. גם בסוּנִיוֹ , זה היה מאוד שמח בזה, שכבר מתחילים תקופה חדשה, נוסעים לארץ ישראל, לא ידענו שבעיות חדשות יתחילו פה.

מראיין: מי כתב את זה?

פרידה: זה והיינו קוראים לו קָרָאבֶּט, השם הראשון לא זוכרת. היה לנו הרבה בחורים מאוד משכילים, היה לנו את איזה פוֹרְטִיס, אולי אתה מכיר.

מראיין: בנימין?

פרידה: לא. בנימין זה האח הקטן, האמצעי. בנימין זה היה, בעירייה היה עובד בתור אֶהה הבנימין. זה גם אח שלו, תגיד לו. אח שלו מרצ'לו. מרצ'לו פורטיס. בן אדם מאוד משכיל וגם כן הוא היה מארגן לנו ערבים מאוד מעניינים, עם שירים, אז הם היו אנשים משכילים. היה לנו גם ככה וככה.

מראיין: מה למשל יש כאן בשיר הזה?

פרידה: אתה חושב שאני יכולה להבין את הכתוב? [מקריאה בלאדינו].

זה על כל אחד היו שמים שמות, הנה. על הבֶּקָה הזאת שאמרתי לך שהיא מאותו מאמא שלך. [מקריאה בלאדינו].

קוֹבִּינִי זה, על כל אחד שמו איזה שם של עוגה והוא מתאר את כל אחד בתור עוגה. הם צריכים לאכול אותה, אתה מבין? זה סאטירה ואין לי חשק, אני יכולה את זה לכתוב עם היד שלי כדי שאני אבין יותר טוב, זה אני לא כתבתי, הוא חילק לנו את זה, זה לא הכתב שלי. זה קשה, אני מאוד מרוגשת עכשיו, אין לי סבלנות לקרוא את זה.

01:30:17

מראיין: בסדר, איך שאת,

פרידה: אתה יכול לקחת את זה, לתת לאמא שלך אולי.

מראיין: בסדר. זה דברים שכתב כאן, מה כתוב כאן?

פרידה: אנדאלו גוס, אבל זה לא, אנדאלו גוס. זה במקום, זה אם לאחד אתה נותן איזה שם במקום מה, אתה מבין?

מראיין: כמו פסבדונים כזה?

פרידה: פסבדונים כן. היו, זה היה בחור מקָוָואלָה , אני לא רואה אותו יותר, לא יודעת איפה הוא.

מראיין: שהגיע לארץ גם כן?

פרידה: שהגיע לארץ, כולנו הגענו לארץ ביחד.

מראיין: הגיע גם כן לארץ?

פרידה: כן.

מראיין: אחר כך את עולה לארץ דרך 'חביבה רייך' ?

פרידה: כן.

מראיין: עם האוניה?

פרידה: והיינו ב , תפסו אותנו האנגלים באמצע הדרך.

מראיין: כן?

פרידה: וזה הובילו אותנו לזה למחנה עתלית, היינו שבועיים עד ששחררו אותנו, אז הגיע הזמן לשחרר אותנו.

מראיין: ואחרי עתלית את כבר היית אצל אחותך?

פרידה: כן, אין לי מילים להגיד שאני סבלתי בארץ.

מראיין: זאת אומרת הגעת?

פרידה: הגעתי, אחר כך התארסתי וזה היה לנו חיים טובים כל הזמן ולא יכולה להגיד שאני סבלתי בארץ.

מראיין: כן, אני מבין. טוב, אני חושב שבזה נסיים.

פרידה: אני הולכת לעשות איזה קפה ונשתה קפה.

מראיין: לסיום.

פרידה: וכדי שנירגע קצת.

מראיין: בסדר.