00:00:01

מראיין: [18 בינואר] 1985, בבקשה, אתה סיפרת לי, שנולדת ב-28/10/1913 בסלוניקי , אתה יכול לספר לי קצת על הבית, על הבית שלך?

אלברטו: כשאני נשארתי ילד קטן, צעיר, הייתי בחיים של אותו ילד. הייתי בלי אימא שלי היה סבל אני ואחותי אבל אחר כך כשהתחתנתי, לקחתי את החיים קדימה ועשיתי מסעדה, עשיתי אולם חתונות 'וֶנוּס' זאת אומרת זה מקום ידוע בסלוניקי. אבל חתונות בכל מוצאי-שבת, נשפים וכל מיני דברים כאלה והייתי חי עד איזה זמן

מראיין: איפה גרת בסלוניקי?

אלברטו: אני גרתי באיטאליאס

מראיין: זה שכונה?

אלברטו: רחוב איטאליאס.

00:01:17

מראיין: זה רחוב איטאליאס.

אלברטו: רחוב איטאליאס.

מראיין: ואיפה למדת?

אלברטו: אני אחרי שבית ספר ראשון ב במאה ו איך אומרים את זה? סיין אי סינקואינטה אי אונו זה היה איזה שכונה שהיינו גרים בה.

מראיין: 151?

אלברטו: 151.

מראיין: כן.

אלברטו: אז שם היה איזה בית ספר, אני לא זוכר בדיוק איך קוראים לו. בית ספר 'אֶלִיסֶה פְרָאנְסֶה' זה היה קרוב לבית, קרוב לשכונה.

מראיין: ב'אֶלִיסֶה פְרָאנְסֶה' אתה למדת בתיכון?

אלברטו: כן. כן. בתור ילד בתור אה כן. אבל לא הרבה זמן מה שנשאר לנו, כתיבה צרפתית וזה, מעט מאד. פָּארְלֶה פְרָאנְסֶה מדבר צרפתית, שומע צרפתית אבל לא כמו ממש. אחד או שתיים.

מראיין: הבנתי. אבא שלך נולד בארגנטינה בטורקיה?

אלברטו: בזמן הטורקים כן למד בטורקיה

מראיין: במקדוניה, ואחר כך עבר לארגנטינה

אלברטו: כן

מראיין: ואתה נולדת בארגנטינה ובגיל 3 באת ל

אלברטו: חזר אבא כשנפטרה אימא נפטרה אימא שלי והוא חזר אצל המשפחה שלו. עם שני הילדים, אני ואחותי שרה. אז הוא ראה שהוא סבל באימא שלו ולמשל במשפחה שלו, דווקא במשפחה של האימא הראשונה אז הוא התחתן פעם שנייה והתחיל לעשות משפחה שנייה ונשארנו בסלוניקי, עד 1924 הוא חי.

מראיין: אמא שלך קראו לה סֶנְיוֹרָה קַבֶּלִי

אלברטו: הראשונה.

מראיין: הראשונה.

00:03:18

אלברטו: כן.

מראיין: והיא כבר הגיעה לסלוניקי?

אלברטו: לא.

מראיין: לא. ולאבא שלך

אלברטו: לא. לא. רגע. רגע. אימא שלי נפטרה בסלוניקי. לא. לא. השנייה נפטרה בסלוניקי, הראשונה בארגנטינה.

מראיין: כן, בסדר. תספר לי קצת מה

אלברטו: זה לא כותב, לא כותב עכשיו

מראיין: זה הכול מקליט.

אלברטו: מדבר?

מראיין: כן.

אלברטו: לא אני

מראיין: זה בסדר, אין לך מה לדאוג. תספר לי קצת, כשהתחילה המלחמה אתה כבר אה

אלברטו: נשוי

מראיין: נשוי

אלברטו: עם שלושה ילדים.

מראיין: עם שלושה ילדים.

אלברטו: כן.

מראיין: איך אתם הבנתם שהולכת להיות כזאת מלחמה? אתם הבנתם? אתם ידעתם משהו? שום דבר

אלברטו: לא. המלחמה נהיה כשאני הייתי גם חייל לפני זה ביוון. בתור חייל יווני.

מראיין: מה עשית בצבא?

אלברטו: בצבא הייתי ב במקום עבודה. זאת אומרת שְׁלוֹסֶל פַאכְמָן. בעבודה לא במלחמה. במלחמה כשאני הייתי זריז במכונאות וכל מיני דברים כאלה. אז ככה עבדתי, לא הלכתי למלחמה. אז אחרי זה שהתחתנתי כבר לא היה יותר

00:04:50

התחתנתי צעיר התחתנתי צעיר, הייתי עוד בצבא, גמרתי צבא, התחתנתי, התחלתי לעשות משפחה, התחלתי לעשות עסקים שלי. אז הלכתי באיטליאס לגור. מקודם הייתי גר בסִיֹין אי סִינְקוּאֶנְטָה אִי אוּנוֹ = לפני היה השכונה של אה

מראיין: ככה קראו לשכונה?

אלברטו: בסיין אי סינקואנטה אי אונו

מראיין: כן, ככה זה היה השם שלה? הבנתי. אתה זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעת את המילה גרמנים, שמעת שלוקחים אתכם?

אלברטו: לא. רק אנחנו שמענו שהגרמנים לפני כמה ימים ללכת, כשאני כמעט הטרנספורט הראשון, הם הביאו אותנו ב'ברון הירש' . ב'ברון הירש' היה איזה בלוק, זאת אומרת, שכונה של יהודים שמה, הכניסו את כולם שמה ופתאום איזה בוקר אמרו לנו לכו [דיבור לא ברור]. אמרו לנו שאנחנו נלך בגרמניה ב לא שואה ולא כלום. מעבירים אותנו. בלי לשמוע מה? איך? הלכנו, מה יש. לא חשבנו שדבר כזה יקרה לנו. לפרוד משפחה, לפרוד את הילדים ממשפחה, ואני פה והיא במקום אחר. לאבד אחד את השני. עלינו לרכבות.

מראיין: אתה רואה פה איזה תמונה שבה כתוב שכאילו אתם ברכבת?

אלברטו: אותי ברכבת, את עצמי לא. לא רואים. רכבות פתוחות כאלה שמו לנו.

מראיין: אתם נסעתם בכאלה רכבות פתוחות?

.אלברטו: כן, כן, כן.

מראיין: כמו בתמונה מספר 18.

אלברטו: כן.כן.כן.

מראיין: תספר לי קצת על הרכבות האלה כמו שאתה רואה פה

אלברטו: התמונה, התמונה לא היה לגמרי מה שנראה. השומר שם היה במשמורת שם שלא נברח, אחרי שעברנו שמה שבורים, מת, מתים. אז לספר זה שהלכנו שמה בצד היה דלי בשביל לעשות פיפי, ואוכל היו מביאים כמה חתיכות לחם יבש ככה, אנחנו אני לא זוכר בדיוק כמה ימים ללכת באושוויץ , למרכז. אושוויץ היה המרכז של השואה. הביאו אותנו, ירדו, הכניסו אותנו באושוויץ.

מראיין: מה אתה זוכר? מה אתה ראית בעיניים?

אלברטו: בעיניים שלי ראינו שם בלוקים ו ומאתיים איש היינו נכנסים בכל צריף. בלוק זה

00:07:51

צריף. בכל צריף היו שמים 200 איש. קומה מיטות של קומה של שלוש קומות. שני אנשים לכל קומה. זאת אומרת לכל מיטה, יש לי מין דבר כזה . לא. לא. אין פה. יש לי עוד תמונות, אני יודע היה שלוש כמו קומות היה, שני אנשים בכל קומה, בשני מיטות שישה אנשים. [דיבור לא ברור] ואז ככה בלוק 200 איש בכל בלוק

מראיין: ואתם איך שבאתם לאושוויץ הורידו אתכם ב ישר, ומה עשו איתכם?

אלברטו: הוציאו אותנו הכניסו אותנו באיזה וָאשֶֹה , אמבטיה עם דוּשׁ. קודם כל להיכנס להיכנס באמבטיות, כמות אנשים, כמה שיכולים ולהוציא את הבגדים בחוץ. כשיצאנו החוצה נתנו לנו את הבגדים של השואה עם פסים, לבן כחול, לבן כחול. אחר כך עשו לנו בשורות בחוץ של גמרנו אמבטיה, הוציאו, הביאו לנו בבלוק 5. היה בלוק 5, 6, 7 עד 24 בלוק. באושוויץ היה בלוק 5. אז שמו לנו בשורה ושמו את המספר ביד, מחט כזה דיו את הסימן . את המספר שלי. ואחר שלחו אותנו קרנטינה . קרנטינה, זה מקום שלא היה לא לצאת החוצה, לא לערבב אנשים עם אנשים בתוך, כל אחד בבלוק שלו. מזה העבירו בטרנספורט להביא אותנו מאושוויץ ללאגֶר העבודה. זה מחנה עבודה. מחנה עבודה זאת אומרת היה בּוּנָה , לנו בונה. היה מחנות אחרות גם.

מראיין: ואיזה מחנות עוד היה?

אלברטו: בונה זה מחנה עבודה. קרוב ל פולניה קרקוב אז במחנה הזה היינו בעבודה ואני אותו הרגע הייתי צעיר הייתי גיל כזה הייתי פיקח, אמרתי אני שְׁלוֹסֶל אני פַאכְמָן . היו שואלים מה יודעים עבודה? שאלות שהיה. אמרתי אני פַאכְמָן.

מראיין: מה זה פַאכְמָן?

אלברטו: פַאכְמָן זה איש שיודע עבודה מקצוע, בעל מקצוע. אז שמו בצד. השני רופא שמו עם אחר. כל אחד אחר היו עושים כל אחד במקום אחר. פתאום, הלכנו לבלוק אני הייתי במרץ להחזיק מעמד, נצא משמה מהיום הראשון שנכנסתי, אמרתי אני אעשה מה שיכול על מנת לצאת, יש לי ילדים. משפחה אין להם. אז לקחו את הגברים, ואת הנשים, ואת הילדים לחוד. כשירדנו מהטרנספורט הפרידו הפרידו את המשפחה. אז הגברים מהצד, ונשים. ואנחנו חשבנו כל הזמן שאנחנו אחרי כל הביקורת וכל הרפואה וכל זה, מה שיקרה אנחנו, מביאים אותנו עוד פעם למשפחות. לא היה דבר כזה. איבדנו את הכול. בכל זאת היה לנו תקווה שיום אחד אנחנו ניפגש. יש לאגרים אחרים יש קוֹנְצֶנְטרָאצִיוֹן קָאמְפּ גם אחר. בירקנאו אה שכחתי שמות, כל מקום באושוויץ, בונה, בירקנאו, דכאו . היה מקומות שהם הביאו את ה , היינו חושבים שיהיה לנו הזדמנות אנחנו ניפגש בחזרה . אבל אחרי במשך זמן כשהיינו בלאגר, שמענו שיש קרמטוריום . ושזקנים, נשים, כל מיני שלא היה שווים יותר אומץ , עבודה למשל היו הורגים אותם בבלוקים היו שמים גז

00:12:54

ושורפים אותם. אז כשאני דיברתי: צריך לעבוד פה. פה צריך לעשות בן אדם של להיות, להגיע, לצאת מה מהלאגר, צריך להיות כלב עם עבודה, כשעבודה לא יתנו לו ללכת לקרמטוריום. וזה היה האמת. זאת אומרת זה הציל אותי.

מראיין: איך אתה ידעת שזה מה שאתה צריך, עבודה?

אלברטו: כשראיתי שכל פעם שאני אמרתי אני שְׁלוֹסֶל. אני פַאכְמָן. שְׁלוֹסֶל, ב גרמנית לא ידעתי. אז כשהיו שמים בצד עם בחורים יותר חיים ומי שהיה ככה מרגיש את עצמו זקן או פחדן או משהו כזה, היו זורקים ביחד. הבנו שפה משהו שורף משהו שרוף יהיה. משהו לא בסדר. אחרי שנכנסנו והייתי כמה זמן, נהייתי גם עבדתי לעשות ניקיון בבלוק, עבדתי לעשות מיטות וזה נהייתי שְׁטוּבּדִינְסט . שְׁטוּבּדִינְסט זה ניקיון, נתנו לי ברָסְמִי לעשות סדר, סידור בבלוק איפה היינו יושנים האלה שהיינו . אחרי כמה ימים שלחו לנו בבּוּנָה מאושוויץ שלחו אותנו בבונה ללָאגֶר עבודה, זאת אומרת אַרְבַּייטְסלָאגֶר היו קוראים את זה, בּוּנָה. היה כל מיני בית חרוש בתי חרושת, אז זאת אומרת היה לנו פתוח שמה היינו צריכים לעבוד בשביל לחיות. עובדים, חיים. לא עובדים, שורפים אות אותנו. ומה יהיה אלוהים לקחנו בסבלנות. בדרך כלל לא היה לנו ברירה. לברוח? לבכות? להרביץ? לא היה לנו שום דבר מזה. הברירה היה: מי איך להישאר בחיים, להציל את עצמנו ולראות את הסוף. וככה ראינו את הסוף. עבדתי קשה, הייתי שְׁטוּבּדִינְסט אחר כך. ארבייטסלאגר גם שלוסל. אני עם מכונאים, לא היו מכונאים מה הייתי עובד קשה. חוץ מעבודה הייתי בבלוק בעבודות ניקיון. עם עבודה זה אני יכלתי להציל את עצמי והצלתי את עצמי. אם היה טמבל אם היה משהו שלא היה יכול לחשוב זאת אומרת פיקחות, מה שהיה צריך לעשות איתם, היו לוקחים אותם לבירקנאו, בירקנאו זה הלאגר שהיו מביאים את כל הזקנים, את כל החולים לגמור אותם. [דיבור לא ברור]

מראיין: אתה ראית למשל משרפה? איפה ששורפים?

אלברטו: לא. אחרי שהשתחררנו ראינו את המחנות שריפה אבל לא

מראיין: מה זה היה? איך זה היה?

אלברטו: היה תנורים כאלה, זאת אומרת, אחרי שהיה שמים באיזה חדר, איזה בלוק, חדר פותחים גז, הורסים את כולם, יש תמונה פה . הורסים את כולם, זאת אומרת מתים מאוויר שהיה נותנים בגז, אחר כך שמים בתנורים. אלה שהיו מביאים מעבירים, שהיה גם לָאגֶרים אחרים עם חדר גז, יש לי ציור גדול כזה. מה שאתה הנה אושוויץ, הצריפים שהיו . לא זה לא אושוויץ זה בּוּנָה זה הצריפים שהיו

מראיין: זה ציור מספר 10, זה בּוּנָה אתה אומר?

00:16:58

אלברטו: כן.

מראיין: תתאר לי מה מה אתה רואה פה?

אלברטו: אני רואה את הבלוקים שהיו לנו.

מראיין: כן.

אלברטו: הבתים גבוה , שמירה

מראיין: מגדלי שמירה.

אלברטו: מגדלי שמירה. ופה היו שמים לנו, אני מתקרב לבלוק היו תולים מי שבמקרה רצה לברוח, או משהו לא בסדר, בכדי להבין , לתת לנו את הלוקחת , היו תולים אותו. ב ב לעשות שורות-שורות. הבנת אותי? קוֹמוֹ סֶה יָאמָה אה פְּרִיזֶנט אתה יודע, שנראה מה שעושים

מראיין: כן, הצגה.

אלברטו: הצגה. אתה ת . ואיך שהיינו באים לעבודה, עובדים, איך שהיה שמירה, איך שהיה רכבות שהיו לוקחים מהבלוקים מה שנשרפו להביא לבירקנאו. דברים כל מיני דברים כ .

מראיין: איזה חוויה למשל אתה זוכר, דבר הכי גרוע שאתה זוכר מהמחנות?

אלברטו: גרוע זאת אומרת מה שקרה עליי? אהה ? מה שקרה לי שאני קיבלתי מכות. 25. תסלח לי, בטוסיק. בשולחן. 25, וזה שחשבו שאני לא זוכר בדיוק 25 היה לי משפט, ונתנו לי 25. היו נותנים הרבה לדברים כאלה, כל פעם. או שחשבו שאני רוצה לברוח או שגנבתי חתיכת לחם, למשל. אז קיבלתי 25. זה היה הכי גרוע אני אמרתי גמרתי אחרי המכות האלה והצעקות האלה שקיבלתי. לא קיבלתי כאלה איך אומרים תנור שחשבתי שאחרי שהורסים אותי במכות אחר כך מביאים בקרמטוריום. קיבלתי נכות גב. כל כך הרבה מכות קיבלתי בגב שהגב שלי אה ש 25% נכה. עכשיו אני 65% נכה. זאת אומרת במשך הזמן הגיל לאט-לאט-לאט עולה. אני כשבאתי מהגרמנים 32% אחוז - זוכר טוב – 32% אחוז נכה מהגב. רגליים וגב.

מראיין: כן. אני מבין. בתקופה הזאת כשאתה היית באושוויץ אתה ידעת מה קורה עם המשפחה שלך?

אלברטו: לא. כשהם נפטרו גמרו איתם לא. לא.

מראיין: לא.

00:20:01

אלברטו: היינו יודעים שהם נמצאים ב אנחנו הלכנו באַרְבַּייטְסלָאגֶר זאת אומרת לאגר שהולכים לעבוד, כמה עובדים יותר, וכמה עובדים טוב וכמה עושים את עצמנו טוב יכול להיות שנישאר בחיים ניפגש את המשפחות. כשגמר המלחמה כשהלכנו טרנספורט אנחנו חיפשנו, שיהיה לכל הפחות נצא, היו שומעים, היו אומרים כל מיני רעיונות של כל אחד. היינו שומעים ככה, ככה, ככה, כל מיני אבל האמת אמרנו שנלך נצא נראה. אין דבר כזה, לא יכולנו להאמין בחיים שאנחנו עובדים פה, נותנים את הנשמה והרסו את המשפחה. הם באיזה לאגר נמצאים בטח. כל מיני דברים היינו שומעים אבל האמת היה בדיוק בזמן שיצאנו חופשי וחיפשנו להשיג. היה לי אחים, היה לי קרובים, הייתי מהאלה הבחורים שהיה לי כוח בחיים. אז נמצא. לא מצאתי אף אחד. אף אחד לא מצאנו בחיים. בשביל זה נשארתי בודד, החלטתי לבוא בארץ. כשבאתי ארצה, התחתנתי ועשיתי משפחה שנייה.

מראיין: כן. אחרי השואה, אושוויץ. איפה אתה הלכת?

אלברטו: תיכף ומיד ליוון. לראות, בכל זאת חשבנו מישהו יחזור.

מראיין: מה מצאת ביוון?

אלברטו: שום דבר, אף אחד.

מראיין: איך, תתאר לי קצת מה היה, איך נראה המקום.

אלברטו: המקום נראה עם כמה יוון וזה בסלוניקי, במדינה. בסלוניקי כשהלכנו היה הכול ריק, הכול שרוף. הכול בלי אנשים, בלי יהודים. מעט מאד שברחו לא יודע באיזו צורה, היו בהרים. וכשהיינו שואלים מה קרה במקרה יודעים משהו, בא מישהו, שום דבר. לא היה משהו

מראיין: איפה הלכת, איפה ישנת, איפה אכלת?

אלברטו: בסלוניקי.

מראיין: אצל מי? היה מישהו שקיבל אתכם?

אלברטו: קרוב לא. קרובים לא היה. אני אגיד לך שבאמת איבדתי את עצמי ברגעים האלה. לא יכלתי לחשוב מה מה יהיה החיים שלי? הסתובבתי כמו משוגע ברחוב; התחלתי לעבוד באיזה מסעדה בתור עוזר טבח, עוזר זה ושמה למדתי גם טבחות. שמה אמרתי אין לא היה כמו לתת, זאת אומרת, שהיה גם מאלה האנשים, לא היה אנשים ככה שנתנו עזרה. לא היה מי שייתן לנו עזרה. מפה משמה חיפשתי איך להישאר בחיים, לאיזה מסעדה אני התחלתי לעבוד בתור עוזר מלצר, בתור טבח, עוזר טבח ומזה נשאר לי מתנה הטבחות ב במקצוע.

מראיין: אה אתה היית באיזה תקופה של 'הכשרה' ?

00:23:44

אלברטו: הכשרה לא. הייתי לא הייתי ב'הכשרה'.

מראיין: אתה לא הלכת?

אלברטו: לא הלכתי, הלכתי לזה . לא הלכתי ל'הכשרה'. יש אנשים שהלכו ל'הכשרה', שעברו גם בארץ. אני באתי מעצמי.

מראיין: כן. איך הגעת לארץ?

אלברטו: בארץ, אחרי שהיה שמה 'ברון הירש'. 'ברון הירש'. שמה העבירו אותנו ואמרו שנלך לישראל, נלך לישראל לישראל לישראל מה נעשה היה פרופגנדה איך אומרים, חזק, ו ונכנסתי בזה, לא היה 'הכשרה', זה היה קונצנטרציון , לא לָאגֶר, לא קאמפ . אבל איפה נמצאים כל היהודים. ואחרי 3-4 ימים נשארתי שמה. היה טרנספורט הראשון הטרנספורט שהיה, הראשון-הראשון אני הלכתי באתונה, לפיראוס . מפיראוס לישראל.

מראיין: ובאת באנייה ב'הנרייטה סאלד' ?

אלברטו: ב'הנרייטה סאלד'.

מראיין: נכנסת בארץ ולאיפה אתה הלכת?

אלברטו: בארץ פה? 'בית עולים'. הייתי 'בית עולים' כמה זמן

מראיין: איפה, בתל אביב?

אלברטו: בתל אביב באתי חיפשתי אנשים מכירים, חיפשתי מה ש

מראיין: את מי מצאת בתל אביב? היה מישהו שמצאת, חברים?

אלברטו: חברים שהיו עוד מסלוניקי? לא. לא מצאתי. רק את נחמיאס יושב ראש מארגון חיפה. הוא היה שכן שלי בתור ילד, מצאתי אותו. אז במשך הזמן אחרי זמן, מצאתי אותו. שאלתי מה יהיה, מה נעשה מה זה? יש פה סוכנות , יעזור לנו, יעשה לנו נתנו לנו בדיקות. אז כשאני הלכתי פה ב'סוכנות' לראות שהם נותנים משהו, עזרה קטנה משהו אה אם אני הייתי רווק הייתי רווק, לא היו נותנים. אם היית בא כשבאו כמה אנשים מסלוניקי, מ'ההכשרה' שית לא התחתנו אבל נהיו זוגיים הם היו מקבלים איזה עזרה יותר גדולה. אבל אלה שהיו רווקים ובודדים היה קשה לקבל מה. אני במזלי הטוב נכנסתי ב'סוכנות' כשהיה פה שכחתי את השם שלו מנחם, מנחם. שהיה עובד ב'סוכנות היהודית', הוא קיבל אותי בצורה ככה יפה ונתן לי ב'הכשרה', רחוב הרצל למטה יש שמה איזה מועדון סי ייאמה , רחוב הרצל יש שם איזה מקום שהיו גם מעפילים . לקחו לשמה כמה מעפילים. אז לאט-לאט משם אני יצאתי בשוק לבד לחפש את עצמי להציל את עצמי, שלא הייתי יכול לקבל, ה'סוכנות' גם עזר לי הרבה, כשראו שאני רוצה לעבוד בשביל לחיות, לא לחפש נדבה.

00:27:27

רציתי שיתנו לי משהו לעשות. וככה עד שבא הזמן הטוב שהתחתנתי ועשיתי משפחה שני וחי ברוך השם.

מראיין: והגעת לגור פה?

אלברטו: לא פה.

מראיין: איפה?

אלברטו: הלכתי קודם כל באיזה בית, אחרי שהתחתנתי בבת-ים. עברתי בבת-ים . היינו בבת-ים באיזה צריפים שהיו באיזה מקומות שהיו חדשים עושים לעולים חדשים. ומשמה הלכתי אחר-כך לאחד-העם , איזה בית. 'פלישה' 'פלישה' בגג. עשינו 'פלישה'. הייתי עוד רווק. זאת אומרת שאני בודד. עשיתי 'פלישה'

מראיין: עם מי היית ב'פלישה' הזאת? אתה זוכר אנשים עם מי היית?

אלברטו: פֶּפּוֹ נחמיאס עליו השלום? לא. היינו שני אנשים. אם אני לא טועה, פֶּפּוֹ נחמיאס, הוא נפטר, מסכן. היינו שכנים בסלוניקי. אז אחר כך יוונים שאחד עם השני זה בית פה באחד-העם. ועד שמצאתי את ה אשתי, בחורה, הצילה אותי.

מראיין: ואיפה הכרת אותה?

אלברטו: פה בתל אביב.

מראיין: היא הייתה גם במחנה?

אלברטו: לא. לא. היא מטורקיה. לא בכלל לא. הם לא ראו במחנה. אז היא הצילה אותי, אנשים שהכרתי פה בעבודה, פה ושם. קרובים לא היה. אז הצילו אותי . למה כל הזמן אני אשאר רווק התחלתי להיות לא פיכח . דראגון התחלתי לעשות חיים אחרים, לא היה לי לשתות ולשחק קלפים. לא. רק איך אומרים, להסתובב בחיים, אהבתי הרבה להסתובב. עד שיצאו חברים , הוציאו אותי ואת אשתי, לא הרבה זמן, בתוך כמה חודשים התחתנתי וברוך ה' אני חי, נשוי. עם אישה וילדים ונכדים ואני מקווה שהלאה יהיה לנו עוד איזה נכדי נכדים

מראיין: כן, נינים.

אלברטו: נינים.

מראיין: אה עכשיו אתה מוכן, לפי התמונות, לספר לי מה מה אתה רואה בכל תמונה?

אלברטו: מה זה כל תמונה?

מראיין: כן. תמונה 18 אנחנו כבר ראינו, מה זה תמונה 13?

00:30:29

אלברטו: הפחד. כשנכנסנו כשלבשנו את הזה אחח מה שקרה לנו, פחד ממה שקרה לנו.

מראיין: כן. וזה אתה? לפי ה

אלברטו: לא, אני.

מראיין: אתה אמרת לי שהמספר הזה, זה

אלברטו: אני התחלתי פה לצייר.

מראיין: בחדר אנחנו ראינו בציור שזה אחד-אחד-שבע

אלברטו: אה אחד מאה אחד עשרה ארב ארבע מאות עשרים וחמש .

מראיין: כן.

אלברטו: זה המספר שלי. פה לא כתוב מספר כזה, לא יודע, יכול להיות אם זה אותה תמונה אז זה יכול להיות אני.

מראיין: זה אותה תמונה, כן.

אלברטו: בערך אני.

מראיין: מה אתה רואה בתמונה מספר 10?

אלברטו: בלוק. הלאגר שהיו באושוויץ. אושוויץ הכרתי את עצמי, הכרתי את עצמי מה שהיה קורה. איך שהיו תולים מי שרצה לברוח, היו תופסים בעונש, היו תולים. הביאו את זה, מי שרצה לברוח. אבל זה לא ממש מי שזה . מי שרצה לברוח, תלייה. מי שהיה עושים היו מעבירים לנו את העצב, אתה רואה, כל היהודים. מעבירים אותנו בפחד, בפחד, מה עושים, מה היו עושים? מהבלוק יוצאים לבלוק, לשרוף אותך בגז. זה אומר למשל מה שאומר מה שהיה קורה.

מראיין: מה אתה רואה בתמונה 12?

אלברטו: ב-12 זה לפני ה טיפוס . שבחוץ בבלוק בבוקר היו מתים ב בבלוק, היו מוציאים אותם החוצה. יבוא אוטומוביל לקחת אותם בבירקנאו.

מראיין: לשרוף?

אלברטו: לשרוף.

מראיין: כן. מה יש בתמונה 11?

00:32:29

אלברטו: שנשארנו בודדים ה זה בדיוק טרנספורט שני. במקרה הונגרי אחד נכנס בלאגר עם ילד. היה ילד ככה חי, זה זקן והילד נכנסו. ואני הייתי מביא לו, הייתי שְׁטוּבּדִינְסט' אז. הייתי מביא לו משהו לשתות משהו לאכול ברגע שהיו [דיבור לא ברור] זה טרנספורט מהונגריה שבאו אז כבר אנחנו היינו רגילים בתוך ה היינו עושים

מראיין: מה זה כאן ה ?

אלברטו: זה הכניסה של ה של הבלוק. הכניסה של הבלוק. שיצא לחופשי , אז עשיתי בצורה כזה, זה מחשבה שלי. זה לא מה שהיה בדיוק, לא היה דבר כזה שם. עציץ לא היה. אני הייתי עוזב בזמן שאני עבדתי שְׁטוּבּדִינְסט לעשות ניקיון את הבלוק, לעשות מיטות, ככה לאט-אט-לאט-לאט היה יכול לעשות אוֹרְגָנִיזָצִיָה , אורגניזציה זה להביא משהו לאכול, משהו לשתות מהצד לאנשים שהיו מסכנים.

מראיין: בתמונה 9 מה אתה רואה?

אלברטו: שישה מיליון יהודים שנשרפו. זה שואה. זה שישה מיליון יהודים, שישה פינות מגן דוד.

מראיין: בתמונה 8?

אלברטו: איך לפני להיכנס בשואה, סִיווִילִים , הגרמנים היו רוצים, אלה כל אלה שהיו תופסים שרצו לברוח. ופה למטה זה החרב, פה זה אנשים בורחים במלחמה. המלחמה ביוון שאנשים אמא על ילדים , לא מעט היו מחפשים איפה ללכת

מראיין: איך אתה יכול לקרוא לתמונה הזאתי?

אלברטו: זאתי או זאת?

מראיין: למעלה. בתמונה למעלה.

אלברטו: כשהגרמנים היו הורסים, הורגים אנשים שהיו בדרך לברוח. ולמטה, אלה הם נשים שעוד לפני להיכנס בשואה היו במלחמה של היוונים, היו מחפשים איפה לחבות את עצמן.

מראיין: כן. בתמונה 7 מה אתה רואה?

אלברטו: להראות בדיוק מה זה אושוויץ. פה אני למשל מראה מה זה אושוויץ.

מראיין: אתה זה האיש באמצע עם היד למעלה?

אלברטו: כן. כן. מראה לאנשים שפה באתי ונהייתי מארגן של ארגון של מחנות השמדה . מארגן ארגון של כל ניצולי מחנות ומראה מה שהיה, מספר מה שהיה בשואה. השואה זאת אומרת סביב סביב סגור, עם רשת של אה

מראיין: חשמל?

אלברטו: לא חשמל, חשמל כן. חשמל חוטים עם אה פונצ'אדוס

מראיין: כן. גדר תיל.

אלברטו: גדר תיל. ומה מה מה כל הדברים. הנה המיטות, מה שסיפרתי לך, המיטה של 3 קומות, 2 אנשים בכל מיטה. בכל, זאת אומרת בתא גז

מראיין: כן. מה זה בתמונה מספר 6?

אלברטו: שבאתי באנו ארצה חזרה. זקן אחד, שבור אחד, מה שבאנו. שבורים, ומראים מה שיצאנו מהשואה, יצאנו מלאגר ובאתי חזרה הביתה.

מראיין: זה מה זה בתמונה 5?

אלברטו: זה לא מהשואה.

מראיין: זה לא של השואה?

אלברטו: לא.

מראיין: בסדר. בתמונה 4 מה זה?

אלברטו: ה הפרצוף, דמיון של היטלר. של נאצי בכל מה שעשה, מה ששרף את העם, את היהודים. עשה כל מיני יש כל מיני, הרבה צורות, הרבה דברים פה בתמונה.

מראיין: תמונה 2 מה זה?

אלברטו: הנה, הכול מה שקרה מראה לעולם הנחש הוא מראה למה כל מה שעשו לנו כשהיינו יהודים, בא הנחש הנאצי, נחש זה נאצי שמראה לכל המדינה שחזרנו חזרה מה שעשה לנו. הוא מראה מה שעשה לנו.

מראיין: מה זה בתמונה 3?

אלברטו: עוד פעם מה שהיה סגור. בודדים נשארנו, הוא מראה.

מראיין: עם היד למעלה?

אלברטו: כן. בודדים נשארנו, בודד. בודד וחולה.

מראיין: מה זה בתמונה 14?

אלברטו: או 14 אס.אס היה נכנס ברכבת והיה רואה אם מישהו נשאר בחיים - להרוג אותו ושכל אלה היו מוציאים מה , בשביל להביא אותם בבירקנאו, בתנורים. אם נשאר

00:38:22

מישהו בחיים, היו הורסים אותו

מראיין: ב-15, תמונה 15?

אלברטו: ב-15 זה אחרי שחזרנו 'מוּזְלמָנִים' בלי כוחות ובלי זה היינו שמה באיזה פינה יושבים לנוח. חזרה מהשואה.

מראיין: בתמונה 16 מה זה?

אלברטו: מספר הקורא על 'הקדיש', על האנשים ש , זה רב, קורא ואומר לאנשים מה שעשו מה שעשו שכל אחד ואחד היה מחפש לדעת מה נקרא עליו.

מראיין: בתמונה 17 ?

אלברטו: בתמונה 17 זה גם אותו הדבר, מה שזוכרים משינה רואים סואינייו

מראיין: חלום.

אלברטו: חלום. רואים חלום מה שהכול, מה שקרה לנו המשפחה כולה שלי.

מראיין: המשפחה שלך?

אלברטו: כן.

מראיין: וכאן בתמונה 19 ?

אלברטו: זה היד עם דם, היד עם דם שם על היהודים. היטלר יד דם שם על היהודים.

מראיין: אתה הקמת בארץ את הארגון של הניצולים?

אלברטו: אני עשיתי את הארגון

מראיין: התחלת עם זה. באיזה שנה?

אלברטו: אני לא יודע חיים אולי אבא אולי יודע יותר טוב אני הצעתי לעשות את הארגון של מחנות ההשמדה .

מראיין: איך התחלת עם זה?

אלברטו: התחלתי פעם פעם להראות לחפש לדעת מה עם המשפחות שלנו, וכל זאת שהיינו ביחד וחיפשנו שמה, כל נראה, לדעת שנחפש מה יהיה על כל דבר צריך להיות מאורגן, מארגן. מה יהיה? באה דעה שלי לעשות ארגון ניצולי מחנות השמדה מכל הניצולים. לחפש מה שמגיע , מה ש שהיה, לא ליתן לשכוח זה הדבר הראשון,

00:40:58

אחרי שלא ליתן לשכוח מה יהיה לנו אחרי? לא תשלום כסף, אבל הכרה, הכרה לנו, והכרה שיהיה לנו ממה שעברנו, המשפחות ו כל הסבל שסבלנו. אז בשביל זה הקמתי את הארגון, הייתי כמה שנים איתם. והמשפחה שלי התחילה להגדיל לגדול, ילדים, משפחה היה לי גם עבודה, מסעדה כזה עבודה כזה שקשה לי היה להיות כל הזמן עסוק עם הישיבות ועם הזה. וכל אה את האמת אגיד לך, שקורה שהיו אנשים שלא היו, נו יכולים להסתדר .

מראיין: להתאים.

אלברטו: להתאים, להסתדר.

מראיין: כמו מי?

אלברטו: שמות אתה רוצה?

מראיין: אתה לא חייב, אתה לא חייב להגיד לי שמות

אלברטו: היו אנשים, אי-אפשר. לא נעים. יש אה

מראיין: בסדר. בסדר.

אלברטו: קרוב שלי, הקרוב ביותר זה היה קָלָמָרוֹ אחד אז לא הייתי יכול להיות עם אנשים כאלה, לא היו מבינים את הרצון שלי אפילו לחשוב שאני עושה מזה ביזנס.

מראיין: הבנתי, מה היום? מה התקוות שלך? מה אתה רוצה?

אלברטו: היום תקוות? [צוחק] להיות להיות זקנים, לחכות בשעה טובה, רק להיות להיות בריאים ולחכות טוב מהנכדים, משפחות, ילדים ונכדים.

מראיין: כן. יש עוד משהו שאתה רוצה להגיד?

אלברטו: מה אני יכול להגיד? ברוך השם אני חי. רק שאני נכה וחי מפנסיה של נכות. אני מקבל פנסיה של נכות ועם זה אני חי. ואני מצייר, לעבור בזמן שלי. שללכת לחפש פרנסה, עשיתי גם מסעדה גדולה פה, 'וֶנוּס' מסעדה 'ונוס' אז היום כבר לא נשאר כל-כך הרבה לי תקוות לחיות שנים הרבה. אז מה שאני חי יש ומקצת הפנסיה, קצת מהנכות וקצת לעבור את הזמן עם ציורים

מראיין: אני מבין. אתה רוצה לנסוע למשל לגרמניה? אתה תיסע אם פעם יגידו לך, אתה תהיה מוכן לנסוע?

אלברטו: אם מישהו מבקש, אני אלך. אם זה בשביל טובת הקהל טובת השואה חשוב, אני מוכן.

00:43:53

מראיין: באושוויץ אתה היית מוכן לבקר?

אלברטו: אני לא מפחד, אם אני אעשה אם אני יודע שאני אעזור. אני מביא איזה עזרה. אבל בשבילי ללכת לראות בחזרה עוד פעם, לא. אבל אם אני חושב שיש פה ארגון של מחנות השמדה, נניח, שירצו לשלוח מישהו שיהיה לעוד עד, אני מוכן. כל הזמן שזה עזרה וקהל ניצולי מחנות אני מוכן לעזור.

מראיין: כן, אני מבין. טוב בסדר אנחנו מסיימים בנקודה הזאת.

אלברטו: הכול-הכול-הכול מה שדיברנו זה לקח ?

מראיין: הכול.