00:00:01

מראיין: שומעים? ב-10 לאפריל 85 , צד שתיים, התחלת שיחה. דָרִיוֹ, אתה נולדת ב-27 לפברואר 1927. מה אתה יכול לספר לנו על התקופה בה פחות או יותר אתה ילד בסלוניקי ? מי היו בני המשפחה, לאיזה משפחה נולדת? איך אתה זוכר אותם? איפה גרתם?

דריו: בסדר. טוב, כאמור נולדתי ב-27 לפברואר 1927 בסלוניקי, אבי יוסף סֶבִי היה מוזיקאי, אמי לוּנָה סֶבִי לבית אֶסְפוֹרְמֶס הייתה עקרת בית. אחות גדולה בשם לוּצִיָה, היגרה לצרפת, פריז, ב-1930, נשלחה למחנות הריכוז יחד עם בעלה אלברט כהן ושני ילדיהם, פֶּרְלֶפִין וזֶ'רָר. שמותיהם נמצאו בין אלה אשר לא חזרו מהמחנות. אח בשם יצחק, כיום מתגורר בארצות הברית. אחות בשם שָׂרִינָה, אשר נלקחה ולא חזרה. עוד אחות בשם סְטֶלָה, אשר בזמן הכיבוש ברחה להרים יחד עם בעלה ונשארו בחיים. ואני האח הקטן. תקופת הילדות, ב-1933 נכנסתי לבית ספר יהודי צרפתי, בו למדתי עד 1939, ולאחר מכן המשכתי ללמוד בגימנסיה עד כניסת הגרמנים ליוון, שזה היה באפריל 1941. באותו התקופה הבתי-ספר היו מושבתים ולא היו בכלל לימודים. זכור לי שלפני מלחמת העולם השנייה, יהודי יוון לא ידעו הרבה על הגרמנים, פרט לעובדה שלא אהבו יהודים ושהיו רודפים אותם. בזמן המלחמת העולם השנייה היו כל מיני שמועות על רדיפות, ולכן כאשר נכבשה סלוניקי, היהודים היו מלאי חרדה ודאגות בפני העתיד. בעלי אמצעים ברחו דרומה לכיוון אתונה, משם לטורקיה, וחלק גדול מהם חיפשו מצאו דרך והצליחו, עלו ארצה. אך רובנו למעשה נשארנו בסלוניקי. עם היכנסם לסלוניקי, לא הורגש משהו מיוחד פרט לעוצר משעות הערב המוקדמות, ובמחסור בדברי מזון, ורק כעבור זמן מה החלו לבקש מועד הקהילה את רשימות היהודים. ב ככה שמאפריל 41 עד יולי 42 החיים התנהלו באי ודאות לגבי העתיד, אך בצורה שקטה וכמעט שלא היו הבדלים בין היהודים לנוצרים. בפברואר 43 החלו הצרות. אה ב התחילו לסמן את החנויות של היהודים, של המוסדות היהודים, התחילו לרשום את ההון של היהודים, למעשה חיסול ההון היהודים.

00:03:26

ביולי 42 זה היה שבת, אספו את כל הגברים וריכזו אותם בכיכר החירות , לשם רישום או דבר דומה. אבי ואחי היו ביניהם, וכאשר חזרו הביתה בשעות הערב וסיפרו לנו את הזוועות שהם עברו, נהיה לנו לא טוב. הם הועמדו דום במשך למשך שעות מספר, ללא כיסוי ראשם, והכריחו אותם לזחול וללכת על ארבע כמו חיות. צעקו והרביצו מכות רצח, וכל זאת מפני מה? כל אותו ערב אבי שתק ורק אחי עוד נותר לו קצת כוח, וסיפר לנו את הזוועות של אותו היום. מיד לאחר המסדר המפורסם, נאלצנו לענוד את 'הטלאי הצהוב' , דבר אשר לא הפריע לי בכלל ולפעמים הייתי גאה על כך. בכלל לא התביישתי אם כי היו מספר יהודים אשר פחדו. ימים מספר לאחר מכן החלו להופיע במספר גדול של חנויות ובתי הקפה שהיהודים אינם רצויים. במשך הזמן נודע לנו שהרב הראשי של סלוניקי, רב קוֹרֶץ , נקרא אל הגרמנים, אז לא ידעתי לשם מה, ומאוחר יותר היו שמועות שהוא נלקח על ידם לגרמניה או לפולניה, כדי לבקר מספר מחנות, ובחוזרו לסלוניקי סיפר על ביקוריו ומה שעיניו ראו. על העבודה הפורייה שהיהודים עושים, על בתיהם היפים בהם מתגוררים, על חייהם היפים שהם חיים שם, כך שאין מה לדאוג. אינני מסוגל לענות על השאלה הזו, ייתכן והראו לו דברים אחרים, אך זה מה שסופר לנו. כמובן שהיהודים נרגעו קצת אך למרות הכל מספר צעירים ובעלי אמצעים חיפשו דרך לברוח להרים ובעיקר דרומה לכיוון אתונה, אשר כידוע אתונה באותו זמן הייתה כבושה על ידי האיטלקים בשנת 43 , תחילת 43 , החלו לרכז את היהודים בגטו בשכונת 'ברון הירש' . זו הייתה שכונה שרובה ככולה היו חיים בה יהודים. יהודים משכונות אחרות נלקחו לשם, ולאחר מספר ימים היו מעמיסים אותם על הרכבות משא ומעבירים אותם צפונה, לכיוון פולין. ב-28 ליוני 43 אני זוכר את היום הזה, בשעה שש בבוקר, השכונה שלנו הוקפה על ידי חיילים גרמנים ושוטרים יהודים אשר עבדו בשירות הגרמנים. פקדו על כל הגברים עד גיל 40 לצאת מחוץ לבתיהם, עם חפציהם האישיים. לראשונה יצא אחי עם חפציו, שסך הכל היה מין תרמיל גב וקצת כסף, אני בתור ילד קטן החלטתי לעקוב אחריו כדי לראות היכן לוקחים אותו. ראיתי את המקום, ולאחר מכן חזרתי הביתה. איך שנכנסתי הביתה כדי לבשר את הבשורה להוריי על המקום שבו מרכזים אותם, כבר חיכו לי אנשים ואמרו לי שגם עליי לצאת וללכת אחריהם. לא הועילו כל ההפצרות של הוריי על שאני עדיין ילד קטן, ובסופו של הדבר נפרדתי בדמעות מהוריי ואחיותיי והלכתי עימם. אינני יכול לשכוח את המבט של אמי היקרה ודמעות בעיניה. ניסיתי לדובב אותה באומרי לה שאין לה מה לפחד וכי אני גדול ואוכל להסתדר. זכור לי דבריה האחרונים, להשתדל להיפגש עם אחי. זו למעשה הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אמי ואחותי שָׂרִינָה. השתדלתי ללכת לאותו מקום בו ראיתי קודם לכן את אחי יצחק, אך לדאבוני כיוונו אותי למקום אחר. שעות מספר לאחר מכן סידרו אותנו בשורות והחלו להוביל אותנו ברגל לכיוון 'ברון הירש', מרחק של חמישה-שישה קילומטר. זו הייתה מין תהלוכה מוזרה אשר הייתה שמורה היטב ומוקפת על ידי חיילים גרמניים ושוטרים יוונים. בהגיענו ל'ברון הירש' פיזרו אותנו בבתים של השכונה של השכונה, אשר הייתה שמורה ומוגדרת מכל הצדדים ולא הרשו לנו לצאת החוצה. חיפשתי דרך להתקשר איכשהו עם אחי ולמזלי הגדול פגשתי שוטר יהודי מכר, שמו היה אלברטו מוֹדִיאָנוֹ, וביקשתי ממנו שיברר היכן נמצא אחי. בלילה הוא בא ואמר לי שמצא אותו והשתדל להעביר אותי אליו. במשך הלילה לא קרה דבר. למחרת בבוקר כל אותם דברים אשר נמצאו בבית זה ובבתים סמוכים נלקחו החוצה עם חפצינו ונאמר לנו שיעבירו אותנו למחנות העבודה. היכן? לא ידענו. אותו שוטר יהודי אמר לי שאשתדל ללכת כמה שיותר אחורנית, בסוף השורה, כי בדעתו להבריח אותי אל אחי. לאט-לאט ובתור ילד קטן הגעתי לסוף השורה, ומשם בעזרתו האדיבה ובריצה הסתלקנו מהמקום ונלקחתי אל אחי. השמחה כמובן הייתה גדולה, ושם נודע לי שגם אבי נלקח יום קודם לכן ונמצא בקרבת מקום בבית אחר. באותו ערב של היום באותו ערב של אה באותו ערב, אה סליחה, באותו ערב של היום השני בגטו, ראינו את אבי

00:09:09

מרחוק, צעקנו אליו, אך אינני בטוח אם הוא ראה אותנו. צעקנו, ביקשנו ממנו להשתדל ולהתקרב אלינו. אך דבר אחר דבר אחד זכור לי: איך שהוא נדחף על ידי אותם השוטרים היהודיים ונקלח להיכן שנלקח. יותר לא ראינו אותו. למחרת בבוקר הוציאו אותנו החוצה, סידרו אותנו בשורות, ומשם הובלנו ברגל לתחנת הרכבת של סלוניקי. שם העמיסו אותנו על קרונות מסע, 70-60 איש בקרון, והובלנו דרומה לכיוון אתונה. כעבור שלושה ימים של נסיעה ובצפיפות כה גדולה, ומבלי שאפשרו לנו לעשות את הצרכים, הרכבת נעצרה, דלתות הקרונות נפתחו, והנה ראינו שאנו נמצאים ליד תִיבָּס , כ-60 קילומטר צפונית מאתונה. במקום לא היה דבר פרט לשני אוהלים גדולים וארוכים, שם הוכנסנו לאחד מהם, השארנו את חפצינו ויצאנו מיד לעבודה. נאמר לנו על ידי הגרמנים שעלינו לבנות תחנת רכבת גדולה במקום. רוב הילדים נלקחנו הצידה ועבודתנו הייתה להוביל מים לפועלים אשר עבדו די קשה. בין כל היהודים היו גם כאלה אשר מעולם לא החזיקו כלי עבודה בידם, כגון: פקידים, סוחרים, מנהלי בנקים, וכך נאלצו לעשות כן תחת השוט של הגרמנים. היו גם ביננו פועלים כמו למשל פועלי נמל סלוניקי אשר לגביהם לא הייתה בעיה העבודה הפיזית, והם למעשה אשר עודדו את החלשים וגם היו עושים את העבודה שלהם. אלה ממש היו הגיבורים אשר בשירים ובמילה טובה, היו מעודדים את החלשים שביניהם אשר מעולם לא החזיקו פטיש, מקוש, או טורייה בידם. בנוסף ליהודים הסתובבו במקום גם מספר גויים אשר לא ידענו את טיבם. לאט-לאט, רכש רכשנו רכשו את אמוננו ויכולנו לסמוך עליהם. יום בהיר אחד שמעתי אחד מהם שואל על אחי, ובלי לחשוב הרבה שאלתיו במה העניין, ונאמר לי שיש לו פתק עבור אחי. הפתק היה מאחותי סְטֶלָה, ואז נודע לנו שהיא הצליחה לברוח לאתונה ולהצטרף אל חברהּ שכיום הוא בעלה, אשר ברח קודם לכן לאתונה. כן נודע לנו, במשך הזמן, שההורים ובייחוד האמא, הכריחה אותה למרות כל הסכנות לברוח לאתונה נגד רצונה. מאחר שנודע להם שאחי ואני נמצאים בתיבס , ובהיותה באתונה אולי תוכל לעזור לנו בדבר מה. זה למעשה הדבר אשר הציל את אחותי סטלה. במשך הזמן ולמרות הקשיים הגדולים והעבודה הקשה, התרגלנו למקום והתחלנו להתארגן. מספר יוונים גויים עזרו לנו קצת והיו מביאים לנו עיתונים וגם היו מבצעים עבורנו שליחויות מספר, ביניהם די מסוכנות כגון: העברת פתקים לאתונה, ובקשת עזרה מאחינו היהודים שם. השמירה במחנה הייתה יחסית דלילה, וללא כל גדר תיל. ואפשר לומר שאחרי שעות עבודה ובימי ראשון, היינו די חופשיים. לא זכור לי אם היו מתקיימים מסדרים תקופתיים וזה נוצל על ידי מספר יהודים אשר ברחו להרים בעזרתם של יוונים. הגרמנים יצאו מגדרם כאשר נודע להם על בריחתם אך חוץ מאשר הכנסת פחד באומרם שיהרגו את הורינו אשר מחכים לנו בסלוניקי כביכול, או שיהרגו קרובי משפחה של הבורחים הנמצאים בתיבס , לא עשו דבר. האמת היא שלא ידענו דבר על כל אלו שנשארו בסלוניקי והקשר עימם היה מנותק לגמרי. למרות הכל נמשכו ניסיונות בריחה בודדים, והרבה מהם חיים עד עצם היום הזה. בתיבס נשארנו עד תחילת אוגוסט 43 , ושוב אני מדגיש שהייתה לנו אפשרות לברוח להרים או לאתונה. הפרטיזנים היו יורדים כמעט מדי לילה, ומנסים לשכנע אותנו לבוא עימם להרים או לח ולא לחזור לסלוניקי. אך אהבת המשפחה ניצחה. מה כן שהאמנו שהורינו ואחיותינו מחכים לנו בסלוניקי, ואנו רצינו לחזור אליהם ולהצטרף ליקירינו. אינני יודע מדוע האמנו לגרמנים, אך זאת עובדה שקשה לתפוס את משמעותה. למרות הכל, מספר האנשים אשר היו להם קרובים באתונה או בסביבה, ברחו והצטרפו אליהם. זכור לי שביקשתי מאחי לברוח גם כן, וזכורה לי גם תשובתו: "אם תברח דע לך שיהרגו אותי. וחוץ מזה איך אתה מעז לחשוב ולהשאיר את ההורים והאחות לבדם"? התווכחתי איתו שאינני מאמין לגרמנים, שההורים מחכים שההורים מחכים לנו. לכן, כרגע יש לנו הזדמנות לברוח ומי יודע אם תהיה לנו אחרת. בסופו של דבר תעמולת הנאצים ניצחה והתוצאות ידועות. גם בדרך חזרה מתיבס לסלוניקי היינו כמעט חופשיים. כל הקרונות היו שמורים בסך הכל

00:14:21

על-ידי שני גרמנים בלבד. מה עוד שהגשרים היו מפוצצים והיינו עושים את דרכינו ברגל, כך שבכלל לא הייתה בעיה להסתתר או לברוח. אבל שוב, אותו דחף, אהבת ההורים והקרובים, לראות אותם שוב, זה מה שניצח בסופו של דבר. כשהגענו לתחנת הרכבת בסלוניקי, ראינו פתאום שהתחנה מוקפת מחיילים גרמנים. הורידו אותנו במהירות ובאכזריות מהקרונות המשא, והמסע הרגלי לכיוון הגטו החל. אנו אשר עד דקות לפני כן היינו כמעט חופשיים, הנה לפתע פתאום שוב אנו מוקפים על ידי אותם הנאצים. בגטו 'ברון הירש' נוכחו לדעת שכל מה שהובטח לנו אינו קיים. לא הורים, לא קרובים, ולא כלום. כאשר שאלנו את יושבי הגטו היכן ההורים שלנו, נאמר לנו שאף אחד כמעט לא נשאר בסלוניקי, כולם הועברו למחנות בפולין. ובין רגע המורל שלנו נפל. ניסינו לחפש פירצה כלשהי כדי לברוח מהגטו אבל זה היה מאוחר. זכור לי שאחי אמר לי: "דריו, אולי תלך לחפש פירצה כלשהי בגדר, אולי עוד אפשר לברוח". הלכתי וחיפשתי, אך לשווא, לא מצאתי כלום. הכל היה סגור הרמטי. אפילו אי אפשר היה להתקרב לגדר. ושוב נאמר לנו על ידי הגרמנים שהורינו וקרובינו מחכים לנו ליד הגבול הבולגרי או היוגוסלבי. וכשבקרוב נצטרף אליהם. עוד באותו היום אני זוכר זאת היטב, החזירו שלושה בחורים צעירים לגטו אשר קודם לכן ברחו ותלו אותם לנגד עיננו. ושוב קשה לשכוח את דבריו של אותו הרב הראשי דר' קוֹרֶץ שאמר לנו לאחר התלייה: "רבותיי, לא כדאי לברוח, ראו התוצאות". אותו האיש אשר אמר והבטיח לנו שהגרמנים הם בסדר ושהיהודים אינם סובלים במחנות העבודה, ושהגרמנים מקיימים את הבטחותיהם, אותו האיש עמד שוב לפנינו וניסה לשכנע אותנו שנהיה ממושמעים ושום דבר רע לא יקרה. לאחר מספר ימים באוגוסט הועמסנו שוב על קרונות מסע 80-70 איש

מראיין: רגע, אוגוסט 43

דריו: אוגוסט 43 , נכון. 80-70 איש בקרון, סגרו אותנו פנימה כמו חיות, והמסע אל הבלתי ידוע החל. הסבל היה קשה מנשוא, חום, צפיפות, צימאון, ללא אפשרות לעשות את הצרכים. וכאשר הגענו לגבול הבולגרי, באו הגרמנים ואמרו לנו שיש למסור להם את כל הכסף וכל דבר בעל ערך שברשותנו. היו אנשים אשר מסרו שעונים, טבעות זהב, כסף, ודברי ערך אחרים. אני משום מה לא מסרתי את שעוני ולא את הטבעת, והסתרתי אותם בכיסי. אותו דבר עשה אחי ומספר אנשים אחרים. מדוע? אינני יודע עד עצם היום הזה. זכור אולי יהודי אחד מהנדס במקצועו, ושם משפחתו היה רְאוּבֶנִי. אחיו שלמה ראובן מרדכי שנמצא בתל אביב.

מראיין: מה השם של אותו איש?

דריו: אממ

מראיין: טוב זה לא.

דריו: השמו לא זכור לי, אבל ידוע לי, אני בטוח אני משוכנע שהוא היה אחיו של שלמה ראובן מרדכי. אשר לאחר שהרכבת החלה שוב לנסוע, הראה לנו בגאווה שעון כיס אשר הסתיר בכיסו: "הכל אני מוכן לתת להם, אבל לא את השעון". ועדיין זוכר אני את הצחוק בפניו. הרכבת המשיכה את דרכה צפונה, והסבל מיום ליום גדל יותר. המים אשר לקחנו במימיות אזל. התחננו בפניי הגרמנים כאשר הרכבת הייתה נעצרת בתחנה כלשהי לפח לפתוח לנו דלתות ולאפשר לנו לשתות מים ולעשות את הצרכים. האנשים החלו לדפוק בדלתות בקרונות, כתמורה הם ירו באוויר, ומפחידים אותנו. היינו רואים את המים מרחוק ולא יכולנו להגיע אליו. מה לא היינו נותנים עבור כוס מים. לאחר שחצינו את הגבול הבולגרי, פתחו את הקרונות והכניסו בכל קרון שני חיילים גרמנים. וכך נאלצנו להצטופף עוד יותר, מאחר והם דרשו עבורם רבע קרון. כאשר ביקשנו לדעת מהשומרים, היכן המשפחות מחכות, נענו בתנועת ראש סתמית או בהבטחה שעוד מעט ניפגש עימם. הם ידעו שעדיין ישנה אפשרות לברוח, אם כי קלושה, ולכן עצם התקווה שבכל

00:19:07

זאת נפגוש את יקירנו ימנע מאיתנו יימנע מאיתנו הבריחה. הדרך לפולין ארכה שבוע עד עשרה ימים, אינני זוכר בדיוק, המצב הגיע עד כדי כך שמספר אנשים מרוב שהיו צמאים החלו לשתות את השתן שלהם. קשה לשכוח את הרגע בו אחי אמר לי: "דריו, אני מוכרח לשתות דבר מה, אין לי ברירה". והוא עשה מה שהיתר עשו. קשה גם לשכוח על בחור מסוים שאינני זוכר את שמו, שמרוב ייאוש קפץ מהרכבת כאשר זאת עברה מעל הגשר וגורלו לא ידוע עד עצם היום הזה. לילה מסוים, לקראת העשירי, שתיים עשרה לאוגוסט 43 הרכבת נעצרה, ובחוץ נשמעו צעקות ונביחות כלבים. הרגשנו שהגענו לאיזשהו מקום. הקרונות נפתחו ולעיננו התגלה מחזה קשה לתארו. פרוז'קטור מאירים עלינו מכל הכיוונים, גרמנים חמושים מלווים בכלבים נובחים הקיפו את הקרונות מכל הצדדים. מספר אנשים לבושים בתלבושת משונה של אסירים, אפור ולבן, הסתובבו בסביבה. הצעקות החלו שוב: "רָאוּס, רָאוּס" , כלומר לצאת מהקרונות. ירדנו ולקחנו עמנו את התרמיל הגב, אך נאמר לנו שאין צורך לקחת את חפצינו ואפשר להשאירם בקרון. נאמר לנו להסתדר בשורות, הבקשה הייתה מלווה בצליפות שוטים ובדחיפות. היינו מפוחדים וכל אחד ניסה להישמר וכך הסתדרנו בשורות. נעמדתי ליד אחי ולאחר מכן כולנו עברנו בפני איזשהו גרמני אשר באצבעו היה מסמן שמאלה או ימינה. ראינו שמפרידים בין המבוגרים והילדים מצד אחד, לבין הגברים היותר חסונים מצד שני. כשהגיע תורי תורו של אחי, הוא נשלח עם הגברים החסונים ואילו אותי סימנו לעבור לשורה של המבוגרים והילדים. אינני זוכר איך זה היה בדיוק, אבל התורים היו מקבילים אחד ליד השני. נאמר לנו שהמבוגרים והילדים ייסעו למחנה במכוניות ואילו אחרים ילכו ברגל וזאת בגלל מחסור במכוניות. אני זוכר את הצעקה של אחי אליי. האם אתה לא מסוגל ללכת ברגל? תצטרף אליי. מבלי לחשוב הרבה קפצתי משורה אחת לשנייה, ועד כמה שאני יודע, זה מה שהציל אותי עד היום. את הדבר הזה אני לא יכול לשכוח לעולם, כי למחרת כבר נודע לנו מה ש מה היה גורלם של אלה אשר נסעו במכוניות. משם נלקחנו ברגל למחנה גדול, אושוויץ ובּירקנאו . הכניסו אותנו ולאיזשהו חדר והתפשטנו ערומים לגמרי. השעה הייתה שתיים או שלוש לפנות בוקר והיה קור כלבים, דבר שאנו לא היינו רגילים לו. נשארנו ערומים עד השעה שש או שבע בבוקר ולאחר מכן הכניסו אותנו למקלחת. גילחו את ראשנו ולאחר שהתקלחנו קיבלנו מכנסיים ומעיל, אם אפשר לקרוא לזה מכנסיים ומעיל, ולאחר מכן הוציאו אותנו החוצה ושם הרמנו את השרוול, יד שמאל, וחרטו לנו את המספר ביד. מספרי הוא 137142 ואילו מספרו של אחי, אשר היה לפני, הינו 137141. מאותו היום כבר לא היו לנו שמות, וכל אחד ואחד מאיתנו היה מספר. מאוחר יותר קיבלנו איזשהו סיר גדול, עמדנו בתור וקיבלנו איזשהו מרק לאכול. אבל מי רצה לאכול? למי היה תיאבון? רוב רובם של אנשים לא אכלו, ואלה שעמדו סביבנו והכוונה לוותיקים, התנפל ועל הסירים שלנו באומרם: "חכו אם עוד תצטערו על כך". כאשר שאלנו את אותם הוותיקים שכבר היו במחנה, מה גורלם של אלו אשר נסעו במכוניות, נאמר לנו שנלקחו למשרפות . התחלנו לשאול, מה פירוש משרפות? ואז תשובתם הייתה שנלקחו לתאי הגזים, לאחר שנחנקו שחנקו אותם, וזרקו אותם למשרפות פשוטו כמשמעו. והנה האר הארובות עשן של המשרפות. בתחילה חשבנו שהם משוגעים או שיצאו מדעתם, וזאת בגלל התקופה הארוכה שהם יושבים במחנות, אך לדאבוננו במשך הזמן התחלנו להאמין בהם ובייחוד כאשר במו עינינו ראינו את הלהבות שהיו יוצאות מאותם התאים והצעקות אשר נשמעו קודם לכן מאלה שהיו נחנקים. באותו הגיהינום נשארנו כשבועיים ימים. לא עשינו דבר ונאמר לנו שאנו נמצאים בקרנטינה . בבקרים כאשר היינו שומעים את הגונג המפחיד היינו יוצאים החוצה ורואים אנשים מחושמלים ליד הגדרות. זה היה מראה בלתי סימפטי. שם המחנה הזה היה בירקנאו. לקראת תחילת ספטמבר 43 , נלקחנו למחנה אושוויץ, מרחק הליכה של מספר קילומטרים.

00:24:18

דריו: גם כאן פגשנו אנשים יוצאי יוון שעמם יכולנו לשוחח ולהבין אחד את השני. עם יתר האסירים לא הייתה לנו שפה משותפת פרט לעברית שחלק מאיתנו שלט מבית הספר. אבל שוב, העברית שלהם הייתה משונה כי אנחנו דיברנו עברית נקייה, הכוונה לעברית ספרדית, והעברית שלהם הייתה אשכנזית. בהתחלה גם לא שלטנו בשפה הגרמנית, יידיש או פולנית, והיה לנו קושי גדול ללמוד את המספר אשר חרוט ביד בעל-פה בשפות הנ"ל. ממש שברנו את השיניים, אבל לא הייתה ברירה. כל אחד ואחד מאיתנו החל לשאול את הוותיקים אשר פגשנו באושוויץ על גורל יקירנו. על אבא, אמא, לא נודע לנו דבר. על אחותי שרינה שמענו מפי אחת החברות שלה בשם נִינִי, שעד לפני כחודשיים הן היו יחד. עד שלילה אחד נלקחה ויותר לא ראתה אותה. היא לא יכלה להחזיק מעמד וגורלה לא נודע לנו עד עצם היום הזה. באמצע ספטמבר 43 , העמיסו אותנו על קרונות רכבת מסע ונסענו לבלתי ידוע. כעבור יומיים או שלושה של נסיעה, דלתות הקרונות נפתחו, וראינו שאנו נמצאים בתוך שכונה באזור מופצץ לגמרי, בית אחד לא עמד והכל היה הרוס. לא ידענו היכן אנו נמצאים. הטרנספורט הזה היה כולו של יוצאי יוון, 500 איש ועוד שלושה אסירים אחרים שהם היו חובשים או רופאים יוצאי פולניה, אינני זוכר את שמותיהם, ומה שזכור לי הוא שהיו, שהם היו חובשים. והם היחידים אשר יוכלו להבין את הגרמנים. מפני, כפי שציינתי אנחנו לא שלטנו בשפה הגרמנית. הגרמנים, חוץ מגרמנית לא ידעו שפות אחרות, לא צרפתית, לא אנגלית, לא איטלקית, לא ספרדית ולבטח לא יוונית. באמצעותם של שלושת החובשים הנ"ל, אשר שלטו גם צרפתית, נודע לנו שאנו נמצאים בגטו ורשה. מה היה באותו הגטו ומדוע הופצץ בצורה כזו, לא ידענו באותו העת. הגרמנים אמרו לנו באמצעות אחד המתורגמנים המתורגמנים, שעלינו לפנות את ההריסות, לאסוף את הלבנים, לנקותם ולרכזם. וכי עלינו לבנות במקום מחנה חדש כך וכן נאמר לנו שכל מה שנמצא בין ההריסות כגון כסף, זהב, יהלומים וכולו, יש למסור להם מיד וכתמורה נזכה למנת אוכל נוספת. יצאנו לעבודה והתחלנו להרוס מה שנשאר, ועבודת הבנייה החלה. למזלנו באותו מחנה עבדו גם פולנים נוצרים אשר היו מתגוררים בוורשה. הם היו בעלי המקצוע ואנחנו הפועלים השחורים. מספר לא מבוטל של פולנים שלטו בצרפתית ועימם יכולנו לפחות לשוחח. מפיהם נודע לנו שגטו זה הופצץ על ידי הגרמנים מאחר והיהודים אשר היו בתוכו התקוממו והתמרדו נגדם. לומר את האמת, אנו לא ידענו דבר על ההתקוממות והמרד שהיה במקום. על גבורתם ועל לחימתם הנועזת של היהודים. וכמה שהם החזיקו מעמד עד שהגרמנים הפציצו אותם מהאוויר, שום דבר לא ידענו על כך. העבודה בוורשה הייתה קשה ומפרכת. האוכל היה מעט, מין צבע שחור בתור קפה בשעות הבוקר, ליטר מרק מים בצהריים ומנת לחם של 150 גרם וקצת מרגרינה בתור ארוחת ערב. בנוסף לרעב סבלנו גם מהקור ולבושנו היה דל ביותר. כמובן שבתנאים אלה לא היינו מסוגלים להחזיק מעמד, ואנשים החלו ליפול. החלו הגניבות ואחד היה גונב את הלחם של השני. חלק מהאנשים אשר היו משאירים את הלחם עבור למחרת בבוקר, היו נוכחים לדעת כאשר היו מתעוררים, שהלחם נגנב להם. ומזה למדנו לקח, שהמקום הבטוח ביותר הוא לאכול אותו, ושזה ימצא בקיבה. במשך הזמן החל להתפתח מסחר במקום. יהודי יווני חי וקיים בסן פרנסיסקו שבארצות הברית, שמו לא זכור לי אך הכינוי שלו הוא 'פָּנִייֶה'. 'פָּנִייֶה' הוא פירושו בפולנית: אדוני. אותו 'פָּנִייֶה' הלך לפועל פולני ואיכשהו ובסימני ידיים נתן לו להבין שהוא מוכן לתת לו את מעילו הטוב שהוא לובש, כנגד מעיל ישן, ושהפולני יצטרך להביא לו בתמורת העסקה, הוא דורש מזה חצי לחם. בין סימני הידיים היה זורק המילה היחידה הפולנית שהוא ידע, 'פָּנִייֶה' פה, 'פָּנִייֶה' שם, וכך נשאר לו כינוי זה עד עצם היום הזה. הפועל הפולני תפס העניין, והנה למחרת הביא מעיל ישן ובעזרת מברשת וצבע אדום צויר הפס הרחב שהיה חייב להיות בגב המעיל. בעזרת סכין גילוח, גורד הצבע ממעילו של 'פָּנִייֶה'. מה עשה 'פָּנִייֶה'? הלך וקנה מעיל טוב ממישהו אחר תמורת הרבע לחם. וכאשר נגמרו המעילים, המשכנו עם המכנסיים. וכך המסחר החל להתפתח.

00:29:37

דריו: אך במשך הזמן הגרמנים החליפו את תלבושתנו בחליפות הפסים המפורסמות. במשך הזמן כאשר היינו חופרים מצאנו הרבה מאוד זהב, יהלומים וכסף. לא ידענו מה לעשות. דברים קטנים כגון טבעות קטנות או עגילים קטנים היינו מוסרים לגרמנים, ואת היתר מחביאים בכל מיני מקומות, שאבוי לנו אם הגרמנים היו מוצאים על גופינו דבר הזה. תמורת דברי הזהב שהיינו נותנים לפולנים היו מביאים לנו לחם, מרגרינה, בצל, נקניק. וכך, למעשה יכולנו להחזיק מעמד מהרעב והקור. אבל לא לכולם היה אותו מזל למצוא זהב בין החפירות. כמובן שהיו גם כאלה אשר היו מתקיימים רק על רק עם האוכל שהיו מקבלים מהגרמנים. החורף הגיע, 40 מעלות מתחת לאפס, דבר שלא היינו רגילים. המקסימום בסלוניקי היד עד 10 מעלות מתחת לאפס. ובנוסף, לבושנו היה דל ביותר, עם אותה פיג'מה דקה וכפכפי עץ על הרגליים. האנשים החלו ליפול מהרעב והקור. בנוסף לכל הצרות האלה פרצה במחנה גם מגיפת טיפוס , והקורבנות היו רבים. אני זוכר את אחד החברים הטובים שלי ליאון, ליאון היה שמו, אשר בוקר אחד אמר לי: "דריו, אני חושב שהגיע העת שלי". ניסיתי לעודד ולעזור לו, אבל לא היה לי במה. ואותו חבר הלך לעולמו. בוורשה נעשו ניסיונות לברוח מהמקום. אחד מאלה בשם שאול, לא זכור לי שם משפחתו, עבד במכבסה, ובתור שכזה היה רשאי לנסוע העירה בלוויית גרמנים, כמובן כדי למסור ולקבל כביסה. במכבסה קשר קשרים עם פולניה אחת אשר הבטיחה לו שתעזור לו לברוח. הוא באמת ברח אך לרוע מזלו נתפס. ביום א', יום המנוחה, בשעות הצהריים, תלו אותו לנגד עינינו ולנגד אחיו. זכור לי כשקשה היה להחזיק את אחיו. הוא רצה ללכת לנשק אותו לפני מותו, אך יחד עם זאת לא רצינו שהגרמנים ידעו שהוא אחיו של הבורח, כי אחרת מי יודע. כפי שהזכרתי קודם, אילולא אותם הפולנים הגויים אנו אני לא מאמין שהיינו מחזיקים מעמד עם המזון שקיבלנו מהגרמנים. מאותם הגויים ראינו מעשים טובים וגם לא כל-כך טובים. אחד המעשים הטובים היה על מהנדס אשר ידע גם צרפתית ואני עבדתי אצלו במשרד בתור ילד שהייתי אז. הייתי מביא עצים ומנקה את המשרד שלו ועוזר לו כשהיה יוצא בחוץ בכל מיני מדידות. אותו המהנדס את שמו אינני זוכר - ואני מצטער על כך - היה מביא לי כל בוקר לחמנייה או חתיכת לחם. לפעמים היה נותן לי סיגריה, ותמיד היה עם חיוך על פניו, מעודד אותי והיה אומר שיהיה טוב. יום אחד תוך כדי שיחה שאל אותי מהיכן אני, מה גורל משפחתי, ואם יש לי מישהו ביוון. אמרתי לו שנדמה לי שיש לי אחות אשר בזמנו הייתה באתונה, אך אינני יודע מה גורלה. ביקש ממני את כתובתה, שמא הוא יוכל לעשות משהו ולאתר אותה. פחדתי לתת לו שם וכתובת, שלא הייתי בטוח בכוונותיו ואולי הוא רצה להפיל אותה בפח על מנת לקבל פרס. לאחר המלחמה נודע לי מאחותי שהיא קיבלה איזשהו מסר מאיתנו. אינני בטוח אם זה ממנו או לא. כמובן שגם אנו עזרנו לאותם הגויים כמו איתור משאבות, טרנספורמטורים, מכונות שונות בין ההריסות, והוצאתם מחוץ למחנה עם מכונות פסולת. כשתמורה היינו זוכים לפעמים בכמה לחמים, סיגריות, בצל, שׁוּם ודברים אחרים. כידוע יהודי יוון הם סוחרים טובים, וגם כן במחנה הפעילו את כל החושים כדי לזכות אפילו בפרוסת לחם. בין ההריסות חלק מהאנשים מצאו זהב, מטבעות של עשרים דולר זהב, לירות אנגליות ותכשיטים שונים. בהתחלה היה נמכר מטבע של עשרים דולר זהב תמורת לחם אחד או שניים. אתה יכול לתאר לך עד כמה שאותם הגויים התעשרו מאיתנו. במשך הזמן נודע לנו שעבור מטבע זה בשוק האזרחי בוורשה, אפשר לקבל עד 500 זלוֹטים . ואנחנו בסופו של דבר הצלחנו לקבל מהם עבור אותה מטבע עד לסכום של 450 - 480 זלוטים. כאמור המסחר התפתח לאט-לאט וזה היה אחד הגורמים שבגללו הצלחנו להחזיק מעמד. כי גם לסבול מהרעב ומהקור לא נראה לי שהיינו נשארים בחיים. כי למרות הכל הרבה מהחברים שלי, ולמרות הכל הרבה מהחברים שלנו נפלו. מהגרמנים סבלנו הרבה אך יחד עם זאת המצב הגיע לידי כך שכל אותם הבְּלוֹקאָלְטֶעסְטֶע , הלָאגֶרפִיהרֶר היו מקבלים מאיתנו משכורות שבועיות.

00:34:52

דריו: בימי א' היינו עובדים רק חצי יום, ובשעות אחר הצהריים היה אָפֶּל , שזה היה מפקד, ביחד עם הדו"ח נוכחות שהבְּלוֹקאָלְטֶעסְטֶע היה מוסר לגרמנים היה דוחף לו שטר של 500 או 1,000 זלוטי, ועל-ידי כך היינו זוכים לקצת מנוחה מהם, או לא היינו מקבלים מכות. שמות של הגרמנים לא זכורים לי, אבל לכל אחד מהם היה היינו מדביקים לו כינוי. אחד מהם למשל היה שמן, ולא מעט סבלנו ממנו. היינו מכנים אותו 'דַאס גֶאנְצֶע' וכאשר היה נכנס למחנה היינו מזהירים את כל אחד ואחד כי 'דַאס גֶאנְצֶע' נכנס ויש להיזהר ממנו. 'דַאס גֶאנְצֶע' בגרמנית פירושו הקשב . לפני אותו אָפֶּל, אותו גרמני היה צועק: "'דַאס גֶאנְצֶע'" כלומר מין הקשב , ולכן הכינוי שהדבקנו לו. ואם כיום אנו מדברים ביננו ורוצים להיזכר בימים ההם, כמובן שאנו משתמשים בכינויים או בכל מיני סימנים שהיו לכל אחד ואחד. במשך הזמן באותו המחנה, בוורשה, החלו להביא טרנספורטים של יהודים יוצאי פולין, הונגריה, בלגיה, הולנד וצרפת. וכך המחנה הזה גדל מ-500 איש, שהיינו בהתחלה ועד קרוב ל-5,000 איש. העבודה הייתה קשה, אך יחד עם זאת היו מספר ג'ובים. ומי אותו היהודי שאינו רוצה בג'וב? אחד הג'ובים היה הקומנדו 'זָאנְקפַאראָבָּקְסֶן' אינני יודע אם אני מבטא זאת נכון בגרמנית. זו הייתה קבוצת אנשים שהיינו יוצאים מידי בוקר לוויסלה של וָורְשָׁאוּ שם היינו מעמיסים את החול או הפְּיָאסֶק בפולנית. היו מכוניות משא. המכוניות היו מביאות את החול למחנה והיו משתמשים בו לבניה. הקאפּוֹ שלנו היו כולם גרמנים אסירים שפוטים, ולבושים עם אותם הבגדים כמונו, אבל בהבדל אחד: להם היו מגפיים, סוודר ולבוש עבה יותר מאשר לנו. חלקם היו טובים וחלקם היו גרועים יותר מהאֶס.אֶס. הגרמנים. קשה לשכנע, קשה לשכוח שמו של אותו יוּפּ, אשר לפי הסימן הירוק שהיה על דש מעילו הוא היה פושע. צבע ירוק היה סימן לפושעים. צבע אדום היה לקומוניסטים וצבע ורוד להומוסקסואלים. כאשר אותו יוּפּ היה תופס מישהו בדבר מה, היה מרביץ מכות כאלה שממש היה מחסל אותו במקום וזאת מבלי שהגרמנים, האס.אס. יגיבו על כך. לקראת יוני או יולי 44 התחלנו לשמוע רעשים והדי תותחים מרחוק. לא ידענו במה מדובר, עד שלקראת ה-25 ליולי 44 הקימו אותנו באמצע הלילה, עשו מפקד והתחלנו לצעוד. לאן? לא ידענו דבר ולא נתנו לנו דבר, פרט לשמיכה אחת ותו לו. כל אותו יום הלכנו ללא הפסק, מבלי לקבל דבר מה לאכול או לשתות. עברנו דרך כפרים ושדות. מספר אנשים יצאו מהשורות, נכנסו לחצרות הבתים וחיפשו דבר מה לשתות. הגרמנים לא ישבו בשקט והחלו יורים בכל אותן אנשים אשר יצאו מהשורות והרגו אותם במקום. לקראת הצהריים של היום השני של הצעדה, עברנו מעל גשר אשר מתחתיו היה נהר, גובה הגשר היה כ-15 עד 20 מטר ומספר רב של אנשים החלו לקפוץ לתוך הנהר. שוב החלו היריות אחרי הקופצים ומי הנהר נהיו אדומים מהדם אשר נשפך. למרות ההרג, אפשרו לנו בסופו של דבר לשתות מים מהנהר. קשה היה לשתות את מימיו אשר היו מגואלים מדם של החברים. ביום השני של אותה הצעדה, לקראת שעות הערב, קיבלנו מנת לחם יבשה ללא כל שתיה. בלילות היינו ישנים בשדה הפתוח והיה קר מאוד והיינו מכסים מתכסים עם אותה השמיכה הבודדה שהייתה ברשותנו, אם כי היו חלק מהאנשים אשר לא יכלו לשאת אפילו את השמיכה הבודדה וזרקו אותה בשדות, כך שבלילות לא היה להם במה להתכסות. מידי יום אנשים הלכו ונחלשו. לא היה כוח ללכת ואלה אשר היו מפגרים היו מוצאים את מותם. בתחילה, לא ידענו מה פשר היריות, עד שנודע לנו מפי הגרמנים שיורים בכל אלו אשר לא מסוגלים ללכת. הגרמנים היו סוחבים איתנו ילקוט צד. ביום השלישי או הרביעי של הצעדה, פנה אלי גרמני אחד ואמר לי: "תסחוב את התרמיל הצד. ותצעד על ידי ואל תנסה לברוח ממני". לא הייתה לי ברירה, לקחתי את הילקוט שלו וצעדתי כל הזמן על ידו. התחלתי לפשפש בתוכן הילקוט

00:39:36

והרגשתי שיש בפנים לחם או משהו רטוב. אמרתי לעצמי שלא אכפת לי למות, אבל לפחות, שבע. לאט-לאט התחלתי לפגר, ונשארתי קצת מאחור. כיסיתי את עצמי עם השמיכה, פתחתי את הילקוט והתחלתי לזלול את הלחם. אחי אשר היה לא הרחק ממני הרגיש בנעשה ונתתי לו פחות מהחצי הכמות הלחם אשר מצאתי . כן היה בתוך הילקוט בקבוק סודה. שתיתי את השלושת רבעי ואת הרבע הנותר נתתי לאחי. וזאת לאחר הפצרות רבות. היום כאשר אני נזכר בדבר הזה, אני שואל את עצמי: אלוהים אדירים, איך יכולתי לתת לאחי רק רבע מאותו הלחם והמים?! אבל אז לא התנהגנו כבני אדם, אלא כחיות. וכל אחד דאג רק לעצמו ולא היה אכפת לו מהאחרים. ברור שבמשך הזמן הגרמני חיפש אותי, אך למזלי לא איתר אותי בין כל אלפי האסירים. ביום השמיני של ההליכה, כבר היו חסרים כמה מאות אנשים. בשעות הערב נעצרנו במקום חניה כל שהוא, ללא כל כוח רעבים וצמאים. הצימאון היה כה גדול, שכבר לא ידענו מה לעשות. בקשתינו הייתה רק אחת: מים. התפללנו לאלוהים שירד גשם, אבל זה לא עזר. לפתע שמענו מאחד האסירים, מיוצאי גרמניה, מהנדס במקצועו, שלדעתו במקום בו אנו נמצאים יש מים ויש צורך להתחיל לחפור. התחלנו לחפור עם הידיים, עם אותן הכפות שהיו ברשותנו. בעומק של מטר וחצי או שניים מצאנו מים. ההמולה הייתה גדולה. האנשים החלו להתנפל וקשה היה לעשות סדר ולהשתלט עליהם. הגרמנים החלו שוב בירי. גם הם היו צמאים. ביקשנו מהם שלפחות יביאו לנו אתי חפירה או כלים אחרים, כדי שנוכל לחפור מהר יותר. לא היה להם כל כלים ולבסוף החלו גם הם לחפור, כדי למצוא מים. כל אותו הלילה אנשים התאגדו בקבוצות וחפרנו וחפרנו, עד שמצאנו מים. וכל הזמן רק שתינו ושתינו. ורצינו לקחת עמנו מים לדרך, אך חוץ מאותו סיר של ליטר אחד, לא היה לנו דבר ולכן בכוס גדולה מילאנו אותה מים ולמחרת בבוקר, בזמן הצעדה, החזקנו אותה בשתי ידיים, כאילו החזקנו זהב בידינו. כך שבאותו היום היינו אומנם רעבים, אך לא צמאים. כעבור יומיים של הליכה נוספת והגענו לאיזשהו תחנת רכבת. לא ידוע לי שם המקום. העמיסו אותנו שוב על קרונות משא ולקראת אותו ערב הגענו לדכאו . נאמר את האמת, אנו לא ידענו דבר על מחנה זה ורק בגמר המלחמה שמענו על המעשים שנעשו במחנה הזה. גם בהגיענו לדָכָאוּ היינו צמאים ומזלנו היה שהכניסו אותנו למקלחות חמות ושתינו מים חמים, רותחים ממש. באותו מחנה נשארנו רק יומיים ולא עשינו דבר. ביום השישי העמיסו אותנו על קרונות והפעם לשם שינוי קרונות נוסעים ממדרגה ראשונה, ממש מחלקה ראשונה. לא הבנו את השיגעון הזה של הגרמנים. כל אחד מאתנו קיבל חצי לחם ורבע חבילת מרגרינה וכך, לאחר הרבה מאוד זמן הרגשנו את עצמינו כבני אדם. אך הנסיעה ארכה רק מספר שעות. הורידו אותנו ליד איזשהו יער. נכנסנו לתוכו ולאחר הליכה לא כל-כך ארוכה הגענו שוב למחנה. מאוחר יותר נאמר לנו כי שם המחנה הינו וואלְדלאגֶר . במחנה היו צריפים עגולים ולכל צריף הכניסו 20 איש. כל אחד ואחד קיבל שמיכה אחת בלבד, ללא מזרון, כמובן ועל הרצפה היה מפוזר קש. למחרת בבוקר, בשעות המוקדמות, לקחו אותנו ברגל, מרחק הליכה של שעה, למקום שקוראים לו 'בָּאוּשְׁטֶלֶה' . כל הזמן עבדנו בבטון והיינו יוצקים מטרים על גבי מטרים של בטון ועיקר עבודתנו הייתה לסחוב בעיקר עבודתנו הייתה לסחוב שקי מלט, שמשקלם היה 50 קילוגרם. במשך הזמן נודע לנו שלמקום שלנו קראו לו מילְדוֹרף וואלדלאגר ואילו החלק השני של הקבוצה שלי שיצאנו יחד מדכאו הובילו אותם למחנה מִילְדוֹרְף, אשר לא היה כל כך רחוק מאתנו. בוואלדלאגר היה קשה לי יותר וללא כל אפשרות לארגן דבר מה, כגון: לחם, תפוח אדמה ו . הכסף לא היה שווה דבר. נעשה ניסיון על ידי מספר אנשים להשיג לחם על-ידי הגרמנים והסוף היה שהגרמנים לקחו להם הכל ולא נתנו להם דבר. כאן נזכרנו בימים הטובים שב שבוורשה. לאחר הניסיון הזה, לאף אחד לא היה לו האומץ לפנות לגרמני כל שהוא ולהציע לו כסף או זהב תמורת לחם. במצב זה, שוב החלו הגניבות אחד מהשני, אשר

00:44:31

היו מלוות באלימות ובגלוי. אדם היה הולך עם מנת לחם בידו, היו מתנפלים עליו שניים, שלושה אנשים, גומרים לו את הלחם והיו מסתלקים מהמקום. אפילו אם היית תופס אותו, מה יכולת לעשות?! מצד שני, אם היית הולך ומלשין אצל הגרמני, היה בטוח שחי לא היה יוצא מזה. לכן העדפת לשתוק וללמוד לקח שכל מה שיש לך - אתה צריך לחסל את זה במקום ולא להשאיר את זה למועד אחר. בתנאים כאלו נהפכנו לחיות ולא היה שום רגש אנושי. התחלנו לחפש בפחי אשפה, וכאשר היינו מוצאים קליפות רקובות של תפוחי אדמה היינו מאושרים. חלק מהאנשים עבדו במטבח, בקילוף תפוחי אדמה ולהם היה מספיק אוכל וגם היו עוזרים מידי פעם לחברים שלהם. אך נשאלת השאלה, לכמה אנשים יכלו לעזור?! בעלי מקצוע כגון: חייטים, צבעים, ספרים ומכונאים, היה להם טוב יותר מאחר והם היו מארגנים מידי פעם שאריות של אוכל מהגרמנים. לאחר חודשים מספר של בעבודת פרך באותו 'בָּאוּשְׁטֶלֶה', באו הגרמנים ושאלו על אנשים אשר יודעים לעבוד בבארות, בְּרוּנְנֶנבָּאוּ . יצאו מספר אנשים, ביניהם גם אני. כאשר שאלו אותי אם אי פעם עבדתי בבארות, עניתי להם שכן, למרות שלא היה לי מושג. מכל אותם אנשים - שישה במספר - רק אחד בשם וִיטָל, היה בעל מקצוע. כל היתר היו ממש בּוּרים. העבודה הייתה לא קלה והתחלנו לחפור באר בעזרת מכונת קידוח ולהניח צינורות לעומק. כל זאת בהנחיות של אותו וִיטָל, אשר היה מסביר לנו איך לגשת לכל דבר ודבר. הגרמנים שלנו מ'אוֹרְגֶניזָצִיוֹן טוֹדְט' , היו משום מה לא כל כך גרועים. וביניהם היה סמל אחד בשם וָולְטֶר, שמשום מה היה שייך ללופטוואפה - לחיל האוויר הגרמני. אותו וָולְטֶר היה דואג לנו. הוא מידי פעם היה מביא לנו קצת תפוחי אדמה או שאריות אוכל, שהיה מארגן מהגרמנים האחרים. וָולְטֶר היה בחור צעיר, סימפטי והיה עובד יחד עמנו.

סוף צד קלטת

00:46:58

התחלת צד קלטת

מראיין: כן, אפשר להמשיך.

דריו: מידי פעם היה מתרחק, משאיר אותנו לבד, נכנס ליער והיה תופס איזשהו צבי צעיר, הורג אותו ומביאו למקום העבודה, ושם כבר היינו מבשלים ואוכלים איתו בצוותא. עם אותו וָולְטֶר עבדנו תקופה של מספר חודשים. הוא גם דאג לנו להשגת טבק, לאחר שהראנו לו את הדרך. במחנה הזה היה איזה שהוא חוק משונה: אדם אשר היה מסוגל לסחוב על גבו מעל שני שקי מלט, כלומר מעל 100 קילוגרם, היה מקבל מידי פעם חבילת טבק. אותו וָולְטֶר היה מעשן פָּייִפּ , אך במקום טבק שלא היה בנמצא, היה דוחף לתוך המקטרת שלו עלים יבשים. לאחר שאמרנו שיש אפשרות להשיג טבק אצל מפקד המחנה, אם יבוא ויאמר לו שאנו עובדים קשה, קפץ על המציאה ובאותו ערב נכנס למפקד המחנה ואמר לו שאנשיו עובדים קשה וביקש עבורנו יותר אוכל, לחם וטבק, שהכינוי הזה היה צוּלָאגֶר . מפקד המחנה נענה לו וכך היינו מקבלים כל ערב במקום ליטר אחד של מרק - שניים. פעם אחת בשבוע הקבוצה שלנו הייתה מקבלת חבילה קטנה של טבק. כן ביקש וקיבלנו בגדים רזרביים, כי העבודה שלנו הייתה לעבוד עם בוץ. לנו זה היה ברור שמהטבק שאנו היינו מקבלים, החצי שייך לו. אך הוא בשום פנים ואופן לא הסכים לכך והיה מתחלק עמנו שווה בשווה. טוב עשה אותו וָולְטֶר שהתנהג עמנו בצורה אנושית, כי בסופו של דבר ומאוחר יותר, גמלנו לו על מעשיו. הפרטים בהמשך. לקראת ה-20 באפריל 45 בשעות הבוקר המוקדמות, נלקחנו מהמחנה זה. העמיסו אותנו על קרונות רכבת, בנסיעה לבלתי ידוע החלה שוב. עלי לציין, כי ימים מספר בהיותנו ביער בעבודה השגרתית שלנו, שמענו רעש של מטוסים רבים והתפוצצויות קרובות אלינו. למעשה, לא ידענו מה מתרחש בעולם. קיבלנו לחם אחד וקצת מרגרינה ונאמר לנו שזה צריך להספיק לנו ל-4 ימים. ביום השלישי של הנסיעה לקראת שעות הערב, הרכבת נעצרה, דלתות

00:49:18

הקרונות נפתחו פתאום והשומרים הגרמניים החלו לצעוק: "אתם חופשיים, אתם חופשיים". לא ידענו מה לעשות ולאיזה כיוון לברוח. בסופו של דבר, ירדנו מהקרונות והתחלנו לרוץ לכל מיני כיוונים. לא הספקנו להתרחק יותר מקילומטר אחד או שניים ופתאום הופיעו מולנו גרמנים רכובים על אופנועים עם "סירה" ועליהם היו מותקנים מקלעים. הגרמנים החלו לירות בנו ולצעוק שעלינו לחזור לרכבת. לא יודע את שם המקום בו היינו, אך הוא היה בערך מחצית הדרך בין מילדוֹרף למינכן . כאמור התחלנו לרוץ חזרה לכיוון הרכבת, כשהגרמנים יורים עלינו כל הזמן ומספר אנשים נהרגו. לאחר שעשו מפקד, ספרו את החיים וההרוגים, נוכחו לדעת שחמישה אנשים חסרים. שלושה מהם ראיתי אחרי המלחמה והשניים האחרים - לא שמענו דבר מהם. מפיהם נודע לנו שהם הסתתרו בחווה בחווה אה עד שבאו האמריקאים. מדוע פתחו לנו את דלתות הקרונות ואמרו לנו שאנחנו חופשיים? ומדוע בזמן הבריחה החלו לירות בנו? אינני יודע. אולי הייתה להם כוונה להרוג אותנו במקום, אינני יודע. כאמור, מספר אנשים נהרגו ונשארו בשדה ורבים אחרים נפצעו. קשה לי לשכוח מחזה קשה. אח ראה את אחיו הפצוע קשה וביקש שנעזור לו לשאת אותו חזרה לכיוון הרכבת. כאשר ניסינו, בא הגרמני והחל לירות בנו. כמובן שברחנו, אך היריות השיגו גם את האח השני ושניהם נשארו מוטלים על שדות גרמניה. שכחתי לציין קודם לכן, שבזמן הצעדה מוורשה לדכאו, אחד הבחורים ביקש לברוח. זה היה באחת ההפסקות או קצת מנוחה שהגרמנים היו מאפשרים לנו מידי פעם. הבחור נכנס לתוך צינור ביוב ישן ומישהו אחר סתם את הפתח של הצינור. הבחור הזה לא נראה יותר ולא שמענו ממנו דבר. לאותו בחור, אחות בחיפה וכשסיפרנו לה את הסיפור, החלה לבכות ולשאול מדוע הוא ברח, הרי היה בחור חזק וחסון והיה מסוגל להמשיך את הצעדה. גם אנחנו הסכמנו איתה אך הוא רצה לברוח. שוב הרכבת החלה לנסוע והפעם הרגשנו שהיא נוסעת הלוך ושוב באותה סיבה וללא כל מטרה. ב-29 לאפריל 45 הרכבת שלנו הופצצה ע"י מטוסים של בנות הברית. הטייסים לא ידעו לבטח מה יש באותה רכבת. הרכבת נעצרה שוב והתר והתרחקנו מהקרונות. הפעם, למודי ניסיון מהפעם הקודמת, לא התרחקנו הרבה כי פחדנו ששוב יחלו היריות. הפצצה הופסקה, כנראה בגלל הסיבה שהטייסים זיהו את תלבושתנו, שאנו אסירים יוצאי מחנות השמדה. הם רק זרקו פצצה קטנה בקטר של הרכבת, חיסלו אותו והסתלקו מהמקום. נאספנו חזרה, האבדות היו רבות. הרוגים ופצועים, גם מקרב הגרמנים אשר שמרו עלינו. לקראת אותו ערב של ה-29 באפריל 1945, הביאו קטר אחר ונסענו כל הלילה. שוב הרגשנו שהרכבת נוסעת הלוך ושוב ולא ידענו את אשר עומד להתרחש. בשעות הבוקר הרכבת נעצרה וראינו שהגרמנים שומרים על הרכבת רק בקצוות. פחדנו לרדת מן הקרונות ולעשות צעד כלשהוא, אשר ירג ירגיז את הגרמנים. באותו יום של ה-30 באפריל 1945, לקראת שעות הבוקר, בא אחד הקצינים הגרמנים אשר היה הטְרָנְספּוֹרטפִיהרֶר . כלומר, מפקד השיירה וקרא את אחד האסירים, צ'כי במוצאו, אשר שלט היטב בגרמנית. אינני זוכר את שמו. למזלנו הצ'כי הזה היה בקרון שלנו. הבחור התבקש על ידי הטְרָנְספּוֹרטפִיהרֶר לעבור מקרון לקרון ולבקש מכל האסירים, שלטובתם, הם לא יעזבו את המקום. הבחור עשה זאת ולאחר שחזר אלינו, תחקרנו אותו ומפיו נודע לנו שהגרמנים רמזו לו, שאנחנו מוקפים מכל הכיוונים ואין לאן לנסוע. ושתוך השעות הקרובות אנו נשתחרר. ולכן, הטְרָנְספּוֹרטפִיהרֶר ביקש שלא נעזוב את המקום, מאחר ואין הוא מסוגל יותר להשתלט על שומריו הגרמנים. נשארנו בקרונות ולא זזנו. הציפיה לקראת הבאות הייתה מלווה במתח. במרחק של איזה 500 מאות מטר מאתנו היה איזה שהוא כביש. לקראת שעות הצהריים, נשמע רעש שרשראות של טנקים, אשר הולך ומתקרב. לאחר מספר דקות, נראתה על הכביש שיירת טנקים, ללא יכולת זיהוי להשתייכותם. אחד הבחורים, הונגרי במוצאו, אשר היה עמנו בקרון, החליט שיהיה מה שיהיה, הוא ירוץ לכביש כדי לזהות את הטנקים. הוא יצא מהקרון והחל לרוץ בזיגזגים לכיוון הטנקים. עקבנו כל הזמן אחריו ונוכחנו לדעת שהגרמנים לא הגיבו.

00:54:25

דריו: ראינו שהוא הגיע לשיירת הטנקים ומשוחח עם יושביו. לאחר רגעים מספר, החל לנופף בידו ועושה סימנים לבוא אליו. בבת אחת כל יושבי הקרונות קפצו והחלו לרוץ לכיוון הטנקים. אלו היו טנקים של האמריקאים. לא כולם רצו לכיוון הטנקים. מספר אנשים נשארו במקום והחלו לחסל חשבונות עם הגרמנים. אותו בחור הצ'כי, אשר אף הוא נשאר, ביקש לא לגעת בטְרָנְספּוֹרטפִיהרֶר, מפקד השיירה, כי אם אנחנו נשארנו בחיים - זה רק הודות לו. והאמת התבררה מאוחר יותר, כאשר באו האמריקאים והחלו לאסוף את הגרמנים. כאשר האמריקאים החלו לחקור את הטְרָנְספּוֹרטפִיהרֶר, הוא שלף מכיסו נייר שעליו פקודה חתומה ע"י היטלר או ע"י אחד מהמוסדות הגבוהים של האס.אס., שעליו להוביל את השיירה להרי טירוֹל ושם יחסל אותנו. הדרך לטירול כנראה הייתה חסומה וזאת כנראה הסיבה שהרכבת נסעה הלוך ושוב. לדבריו, הוא רצה להרוויח זמן עד שיבואו האמריקאים וליבו לא נתן לו לרצוח את האסירים. מה כן, שהשחרור נראה באופק. כנראה שהאמריקאים שוכנעו מדבריו, כי מספר ימים לאחר מכן שוחרר ממחנה השבויים, ומה עוד, שלא היה שייך לאס.אס. בשלב מאוחר יותר, קצין זה ביקר אותנו ואנשינו היו מתייחסים אליו יפה. השמחה וההמולה הייתה גדולה. היינו רעבים וביקשנו מהאמריקאים אוכל. האמריקאים החלו לזרוק לנו כל מיני דברים. זכור לי שתפסתי דבר מה מבריק, אשר נזרק אלי על-ידי אחד החיילים ודחפתי אותו לפי מבלי לבדוק את התוכן. התברר שזו הייתה קופסא של סיגריות. אחי מצד שני, הלך ומצא דברי אוכל אחרים ואמר לי: "תדע לך שאם תאכל הרבה עכשיו, אתה עלול למות. תאכל מעט, בכל חצי שעה או שעה, עד שהקיבה שלך תתרגל". לא יכולתי להחזיק מעמד. הייתי מאוד רעב וכל דבר אשר מכניס לפה - הייתי בולע אותו. בסופו של הדבר, הוא אשר שמר עלי, כי אחרת לא יודע מה היה גורלי. כל אותם אנשים אשר התנפלו על האוכל - מצאנו אותם מתים. למחרת היום, היה ה-1 במאי אחד חג הפרחים והאביב ואנחנו אספנו גוויות של חברים, אשר מתו כתוצאה שהפריזו באכילה. לא ידענו מה לעשות עימם ואז יצא מישהו אשר ידע קצת להתפלל ואמר פרקים. היינו צריכים לערוך להם קבורה. קבורה של יהודים. נשארנו באותה תחנת רכבת ארבעה או חמישה ימים, עד שבאחד הערבים הביאו אותנו האמריקאים למחנה אשר היה בקרבת מקום. שם המחנה היה פֶלְדָאפִינְג . מאוחר יותר, נודע לנו שהמחנה הזה היה משמש את האס.אס. היטלריוּגֶנְד . המחנה היה יפה, בתים יפים, חדרים מרוהטים להפליא, מקלחת, מים חמים כל הנוחיות. לפני כניסתנו לחדרים עשו לנו חיטוי, כי היינו מלאי כינים ומלוכלכים. את הבגדים שלנו שרפו אותם במקום, ולאחר מקלחת חמה קיבלנו גופיות ותחתונים וגם פיג'מה. פיג'מה אזרחית כמובן. פיג'מה אנושית. הכניסו אותנו ארבעה אנשים בחדר מסודר עם מיטות, סדינים לבנים, כריות, שמיכות נקיות. בקיצור, חדר של מלכים. ניסינו לשכב במיטות אך זה היה בלתי אפשרי. הגוף שלנו לא היה רגיל לשכב על מזרון רך, ולכן למחרת בבוקר כאשר התעוררנו, מצאנו את עצמנו שוכבים על הרצפה. עד שלאט-לאט במשך הזמן התרגלנו גם לזה. באותו מחנה פֶלְדָאפִינְג החלו לרכז את כל האסירים אשר השתחררו בסביבה והחלו להפריד ביניהם. כלומר, יהודי יוון בנפרד, פולין בנפרד, הונגריה בנפרד, צרפת, בלגיה, הולנד. ועמנו יחד באותו מחנה ראינו גם שבויים רוסיים משוחררים. העיר מינכן לא הייתה רחוקה מאתנו ומידי פעם היינו מגיעים אליה ומסתובבים בין ההריסות. מינכן הייתה מלאת שבויי מלחמה גרמניים. והנה יום אחד, בהיותנו במינכן ראינו שהאמריקאים מובילים שיירה של שבויים. הם נראו עלובים למדי וקשה היה לתאר שמספר ימים קודם לכן היו האדונים של המקום. הייתי עם עוד בחור אחד אשר עבד יחד עמי בקומנדו בְּרוּנְנֶנבָּאוּ והנה פתאום בין השבויים ראינו את וָולְטֶר ביניהם. התחלנו לצעוק בשמו, אך הוא כנראה פחד והחל להסתתר בין השבויים האחרים. אבל אותו היה קל להכיר, מאחר והוא לבוש הוא לבש מָדֵי של חיל האוויר. השומרים האמריקאים לא נתנו לנו להתקרב וגירשו אותנו מהמקום. לא הייתה ברירה והחלטנו ללכת אחר השיירה עד שהכניסו אותנו

00:59:33

לתוך אחד הקָזֶרְנוֹת . ניסינו להיכנס לתוכה אך השומרים מנעו זאת מאתנו. לבסוף ביקשנו מהשומר שיודיע למפקד המחנה שיש בידינו אינפורמציה חשובה מאוד וכי בין השבויים ישנם נאצים שאנחנו מכירים אותם. דבר זה עזר, ולאחר טלפונים עם אחד הקצינים, באו והכניסו אותנו לתוך המחנה. אמרנו למפקד המחנה שבין השבויים ישנו אחד ושמו וָולְטֶר והוא במדי חיל האוויר. סיפרנו לו את כל הסיפור, עד כמה שהוא עזר לנו ומי יודע אם בלעדיו היינו נשארים בחיים וברצוננו לגמול לו. מפקד המחנה היה מופתע ולבסוף שאל אותנו - שבמחנה זה ישנם אלפי שבויים ולא בטוח שנוכל לאתר אותו. מה כן, שאין אנו יודעים את שם משפחתו. בסופו של דבר עשה מסדר ועל-ידי רמקול החל להכריז בשמו. אך וָולְטֶר כנראה פחד ולא יצא. היינו בטוחים שהוא נמצא במקום. הצענו לקצין שהממונה שיבקש להפריד בין אנשי חיל האוויר ואז המלאכה הייתה קלה יותר. לאחר שהשבויים נפרדו, עברנו בין השורות והנה וָולְטֶר עומד ורועד מפחד. שאלנו אותו מדוע לא יצא כאשר הכרזנו את שמו ברמקול, "האם אתה לא זוכר אותנו"? וָולְטֶר נלקח למשרדו של מפקד המחנה ושם ממש התחבקנו. הוא לא רצה להאמין שאנו נזכור לו את הטובות שהוא עשה לנו. בסופו של דבר, וָולְטֶר שוחרר ונהיה לנהג אצל האמריקאים. במשך הזמן היה מבקר אותנו בפֶלְדָאפִינְג ומביא לנו מיני דברים שהיה מארגן עבורנו ובעיקר דברי אוכל ולבוש. הקשר נותק עמו לאחר שעזבנו את פֶלְדָאפִינְג בדרכנו לארץ ישראל. את מינכן היינו פוקדים כמעט מידי יום ביומו. יום בהיר אחד בהיותנו באחת הכיכרות, כיכר השוק השחור, ראינו מכונית משא צבאית ובדלתות המכונית היו מצוירים 'מגן דוד' ועליו כתוב ג'וּאיש בריגדה גרוּפּ . המכונית נעצרה ממש על ידנו וממנה ירדו חיילים בריטיים עם תג שרוול, שגם עליו היה 'מגן דוד' עם אותם המילים של ג'וּאִישׁ בְּרִיגָדָה גְרוּפּ. התקרבנו אליהם ושאלנו אותם אם הם יהודיים. שאלנו זאת בעברית וזכורה לי הפתעתם. מיד החלו לחקור אותנו ומתברר שהם מחפשים מחנה של יהודים ניצולי השואה. אמרנו להם שגם אנחנו ניצולים מהמחנות השמדה ונתבקשנו להראות להם את הדרך לפֶלְדָאפִינְג. אותם אנשי 'הבריגדה' החלו לארגן אותנו ולהזכיר לנו שהנה, אי שם במזרח התיכון, ישנו מקום ושמו ארץ ישראל וכי מקומנו רק שם. אין לנו מה לחזור ליוון או לארצות אחרות, אלא רק לארץ ישראל, בה נמצא את המנוחה שלנו. נאמר לנו ששם לא תהיה נשקפת לנו כל סכנה, כי זאת ארץ היהודים. לאחר שבועות מספר הופיעו שוב אנשי 'הבריגדה' ואמרו כי מינכן כי אה מי מכם מוכן כבר לנסוע לארץ ישראל. מבלי לחשוב הרבה התארגנו כבר מיד קבוצה של 40 איש. לקחנו את מעט החפצים שהיו ברשותנו ועלינו על מכוניות הצבאיות של 'הבריגדה' וביניהם אחי ומספר חברים אחרים. הגענו לאיזשהו מחנה צבאי בתוך גרמניה ולאחר ימים מספר שוב עלינו על מכוניות ונסענו לכיוון הגבול האיטלקי. בשעות הערב לקראת התקרבותנו לגבול האיטלקי, כיסו את המכוניות בברזנט והתבקשנו להיות שקטים בזמן מעבר הגבול, על מנת שהבריטים לא ירגישו. באותם ימים לא הבנו מה פירוש ש"הבריטים לא ירגישו". לאחר שעברנו לאחר שעברנו את הגבול, פתחו את הכיסוי וכעבור זמן מה הגענו לעיירה בשם טָרְווִיזִיוֹ . המכוניות נכנסו למחנה צבאי של 'הבריגדה', לחניית לילה. מיד עם רדתנו מהמכוניות כל החיילים קמו ממקומותיהם ובאו לראות אותנו והחלו לשאול שאלות מהיכן אנחנו וכו'. במחנה זה מצאנו שני חיילים ילידי יוון. איתם הייתה לנו שפה משותפת והם הביאו לנו מיד, מכל טוב. לאחר ארוחת ערב משותפת החלו החיילים לשיר שירי מולדת ואנחנו הצטרפנו אליהם. כבר אז נתנו לנו הרגשה שגם אנחנו שייכים לאותה ארץ הנקראת ארץ ישראל. רוב החיילים ויתרו על מיטותיהם ונתנו לנו אותם. הם כבר לא ידעו עוד מה לעשות עמנו. ההרגשה הייתה נפלאה בגלל היחס שקיבלנו. למחרת בבוקר, לאחר ארוחת בוקר, עלינו שוב על מכוניות צבאיות ולקראת הצהריים הגענו למוֹדֵינָה , עיירה בצפון איטליה. כאן הוכנסנו לבניין האוניברסיטה אשר היה מאוכלס בפליטים מכל אירופה וכולנו היינו מיועדים לעלות ארצה.

01:04:30

דריו: לקראת החגים היהודיים של 1945, ראש השנה ויום כיפור, מישהו נזכר שהנה אנחנו יהודים וצריכים לבקר בבית הכנסת. הרבה אנשים לא רצו לשמוע את השם "בית הכנסת", לא רצו לשמוע את המילה "אלוהים". והרבה מאתנו לא האמנו שיש אלוהים, כי אחרת, איך זה יכול להיות שנתן לנו לעבור את כל הזוועות האלה? למרות הכל מספר אנשים הלכנו לבקר בבית הכנסת. קשה לי לשכוח את הרגשתי בבית הכנסת. היינו כמאובנים והתפללנו בשקט. התבוננתי סביבי וראיתי רק את אחי. חיפשתי את אבא, שרגיל הייתי לשבת על ידו, אך הוא איננו. חיפשתי בין הנשים שמא אראה את אמי ואחיותי, אך הן לא היו. התפילה הייתה מלווה בדמעות וכאשר יצאנו החוצה הרגשתי הייתה טובה יותר. באיטליה, נדדנו ממחנה למחנה ובמשך הזמן התארגנו בקבוצות. אחי ניסה וכתב מכתבים ליוון כדי לברר גורלה של האחות סטלה, שכאמור ברחה בזמנו יחד עם בעלה. היינו שולחים מכתבים, אך לא היינו מקבלים כל תשובה. המצב ביוון בימים ההם היה תוהו-ובוהו. ממש מלחמת אחים בין הפרטיזנים לבין הצבא. בסופו של דבר הוא החליט לנסוע לשם לבדו כדי לברר בקשר לאחות. בשום פנים ואופן לא רצה שגם אני אסע לשם, מאחר והייתי בגיל גיוס. נפרדנו בהבטחה שניפגש בארץ. ימים מספר לאחר נסיעתו קיבלתי מברק שאחותנו סטלה יחד עם גיסי, חיים בסלוניקי ומצבם טוב. קשה לתאר את שימחתי שהנה יש לנו אחות והיא חיה. רציתי לנסוע ליוון כדי לראותה, אך פקודת אחי שלא לנסוע לשם אחזה בי. ההתארגנות לקראת העלייה נמשכת ורובם היו מאורגנים בקבוצות. אני השתייכתי לקבוצת 'הנוער הציוני' והיינו ממוקמים באחד הכפרים ליד רומא גָאלִיקָנוֹ נֶל לָאצִיוֹ . הזמן נוצל ללימוד השפה העברית, הרצאות, ציונות וכו'. באחד הימים תקפו אותי כאבים חזקים באזור הבטן ומיד העבירו אותי לבית חולים. שם נותחתי בתוספתן. בהיותי בבית החולים הייתה עליה לארץ ודווקא קבוצתנו נבחרה. כך שכאשר יצאתי מבית החולים הייתי שוב בודד. לא הייתה לי ברירה והצטרפתי לקבוצה אחרת של אותה התנועה. עכשיו הם חיכו לעליה. באיטליה נשארתי עד ספטמבר 46 ובאחד הלילות העלו אותנו על אוניה קטנה, אשר החלה דרכה לארץ ישראל. שם האנייה בהתחלה היה הייתה "אֶלְמָה", אך במשך הזמן נהפכה ל"ברכה פוֹלְד" . זו הייתה אוניה איטלקית קטנה אשר בהתק בהתקרבותנו ארצה, נתפסה על ידי הבריטים ולאחר קרב עימם, האנייה נגררה לחיפה ושם העבירו אותנו על אנייה בריטית ונאמר לנו שיעבירו אותנו לקפריסין . על הטרגדיה הזו אני רוצה לדלג, כי הרבה כבר סופר על זה. בקפריסין לא נשארנו לשבת בשקט, התחלנו להתארגן והעברנו סדרת אימונים במסגרת 'ההגנה' . לי נועד תפקיד חשוב מאחר והייתי היחידי מכל האנייה שלנו, אשר שלט בשפה היוונית. בתוך המחנה היו נכנסים מספר קפריסאים, אנשי אחזקה, והתיידדתי עימם וקשרתי קשרים מצוינים. האנשים האלו היו עובדים בשתי משמרות ובמסגרת תפקידם היו נכנסים ויוצאים את המחנה. בידיהם היו תעודות כניסה למחנה, ללא כל תמונה ועובדה זו נוצלה היטב. יום בהיר אחד אמר לי אחד הקפריסאים: "מדוע אתה לא יוצא עמנו העירה? הדבר הוא מאוד פשוט. אחד מאיתנו אשר נשאר ממילא לעבוד במחנה, ייתן לך את תעודתו ואתה תוכל לצאת יחד עימנו בתור חשמלאי או מכונאי. הרי אתה שולט ביוונית לא כן"? קפצתי על המציאה ויצאתי מספר פעמים לפָמָגוֹסְטָה . לאחר מכן דיווחתי על כך לאנשי 'ההגנה' אשר היו בינינו ונתבקשתי לבדוק אפשרות של שיתוף פעולה עם הקפריסאים. יחד עימנו נתפסו כמובן גם אנשי הצוות האיטלקיים של האנייה ואותם היה צורך להבריחם מחוץ למחנה, על מנת לשלחם שוב לאיטליה, להבאת עולים. שוחחתי על כך עם הקפריסאים והם הסכימו מיד לשתף פעולה. הבעיה הייתה שהימאים אשר היו מיועדים להברחה לא שלטו ביוונית. ואז הוחלט להעביר אותם קורס של יומיים בלימוד מספר מילים, משפטים, שלפחות כלפי הבריטים יראו כיוונים. הניסיון הצליח ובמשך הזמן כל הימאים הזרים וגם הישראלים ביניהם הוצאו החוצה בעזרת הקפריסאים, כמובן. אף אחד מהקפריסאים לא רצה ולא קיבל כל תמורה. עליתי ארצה ב-15 לאפריל 1947. בעזרת קרובים וחברים ניסיתי להסתדר בתל אביב

01:09:33

והתחלתי לעבוד בכל מיני סוגי עבודות והשתדלתי להקים בית בישראל. הרבה זמן לא עבר והנה הכרזת המדינה ב-29 בנובמבר 1947. מיד למחרת החלטתי להתגייס מלא. את מלחמת השחרור עברתי בגדוד 13 של חטיבת גולני. הצבא מצא חן בעיני וניסיתי למצוא את עתידי בה ולכן חתמתי חוזה למספר שנים בצבא קבע. בינתיים הכרתי את אשתי וב-19 לפברואר 1952 התחתנו. שמה נינה לֶקְרָן, ילידת הולנד מאמסטרדם. גם היא הייתה במחנה ריכוז ברגן בלזן . לאחר שהתחתנתי, עזבתי את צבא הקבע ועבדתי במספר מקומות באופן זמני, עד שנכנסתי לעבוד במשרד הביטחון ובו אני עבדתי עד לפני מספר שנים. לפני כשנתיים יצאתי לגמלאות.

מראיין: סוף שיחה עם דוד דריו סבי.