סרדס שמואל
מקום לידה יוון
תאריך לידה 04/11/1918
מחנות אושוויץ, קאופרינג, אלאך, דכאו
מספר אסיר 182696
תאריך שחרור 28/04/1945
00:00:00
מראיין: שיחה עם סרדס שמואל, ב-26 למרץ 1985, בביתו ברחוב דניאל 17 בתל אביב. שמואל, אנחנו נתחיל בשיחה שלנו, בתולדות חיים שלך, בבית בקורפו.
שמואל: כן, אני נולדתי ב-1918. אני זוכר מבית ספר עממי, מכתה ג', הייתי בבית ספר עממי, הצלחתי, גמרתי את בית הספר העממי. המצב המשפחתי היה בינוני. למה היו כולם ילדים קטנים.
מראיין: רק שניה, איפה אתה למדת? באיזה בית ספר?
שמואל: פּוֹרְטוֹ דִימוֹטִיקוֹ סְקוּלִיר זה בית ספר
מראיין: אתה סיפרת לי, שלמדת בבית ספר 'פּוֹרְטוֹ דִימוֹטִיקוֹ סְקוּלִיר', מה זה היה הבית ספר הזה?
שמואל: בית ספר עממי.
מראיין: מי למד בו?
שמואל: קטנים.
מראיין: כן אבל בכלל, יהודים למדו שם?
שמואל: לא, היו כמה, תלמידים יהודיים.
מראיין: כן, אבל באופן כללי זה היה בית ספר של נוצרים?
00:01:38
שמואל: של נוצרים. זה היה בית ספר של נוצרים. לא, דירקטור היה יהודי בבית הזה. רק אני הייתי
מראיין: מה אתה זוכר בתור ילד מקורפו? בתקופה הזאת? היית בסך הכל בן שמונה – תשע?
שמואל: כן.
מראיין: מה אתה זוכר?
שמואל: איזה זכרונות אתה רוצה? של הבית? של עצמי?
מראיין: של עצמך.
שמואל: מה אני זוכר, שהיינו חברת ילדים אחרים, היינו משחקים.
מראיין: באופן כללי היית אומר שזאת היתה תקופה טובה?
שמואל: כן. תקופה טובה כן. כן. בזמני היה תקופה טובה. ובבית ספר שהייתי למדתי, לא היה לי הבדל בין הנוצרים לביני, לא היה לי הבדל.
מראיין: התייחסו אל היהודים בצורה שווה?
שמואל: זה בית ספר שהייתי אני לא היה
מראיין: כן אבל לפעמים בכלל בקורפו, בתקופה הזאתי
שמואל: לא, היה היה קצת אנטישמיות. היה. היה. בזמן של חגים של יהודים של פסח בפרט, אז היה קצת זה
מראיין: איזה אנטישמיות היתה אתה יכול ל ?
שמואל: היה למשל, בערב חג של פסח, של גויים הנוצרים היה להם מנהג כזה שהיו זורקים מהחלונות עציצים של קרמיקה, ישנות והיו אומרים על הראש של היהודים. ואנחנו היהודים ברגע ששמענו זה, היה חג של פסח, היינו אוכלים את הביצה שהיה קשה, והיו מסובבים והיינו אומרים איך שמסתובב הביצה, שיסתובב הראש של הנוצרים. אז אני לא יודע אם זה צריך לעשות את זה.
מראיין: אז זה למשל דוגמא של אנטישמיות הענין של הלזרוק
שמואל: אולי בחגים היה הדבר הזה, רק בזמן של חגים זה , בפרט של פסח.
מראיין: אתה סיפרת לי לפני שהתחלנו להקליט
שמואל: למשל, בבית הספר הפרופסור אומר המורה היה אומר , היו צועקים הילדים, היה אומר תשבו במקום אחד אל תעשו חֲבְרָה כמו של יהודים. חֲבְרָה זאת אומרת בית הכנסת, אל תעשו כמוהם זה בית הכנסת. זה חֲבְרָה.
מראיין: כן?
שמואל: כן.
מראיין: מה עוד אתה זוכר מהאנטישמיות הזאת?
שמואל: אני זוכר שהיינו הולכים טיולים ילדים, של בית ספר. בפרט היה לי חבר שקוראים לו סָמִי, סָמִי רגע, סָמִי איך היה השם של המשפחה ? אני אתן את ה . סָמִי דֶגְסִימָה. בסוגריים. ופֶּפֶּה וִיטַאל שהיום הוא , היום הוא חזן בעיר ווֹלוֹס , והנוצרים הילדים שהיינו במקום שהיינו מתרחצים, המקום הזה קוראים לו מוֹן רֶפּוֹס היינו זורקים גם בנים
00:05:47
מראיין: זה ליד הים?
שמואל: הים, כן. בתוך ה בים. כּוֹמוֹ אומרים פה ב
מראיין: איך זה נקרא? מוֹרֵיפּוֹ?
שמואל: מוֹן רֶפּוֹס.
מראיין: איך היו החיים בבית? מה היה החיים בבית? איפה הייתם גרים? באיזה שכונה? באיזה רחוב?
שמואל: זה היה כאילו כמו גטו, כל היהודים בדרך-כלל, בזמני, היו גרים במקום אחד, והרחוב שלי היו קוראים לו פָּלֶאוֹלוֹגוּ
מראיין: פָּלֶאוֹלוֹגוּ?
שמואל: פָּלֶאוֹלוֹגוּ
מראיין: איפה זה היה? בתוך הכמו הגטו הזה?
שמואל: כמו הגטו כן. כל השורה הזאת כמו הגטו. אבל זה לא גטו, לא היה גטו, למה היו גרים גם הנוצרים במקום הזה. אחד. שתים. שלוש היה בנין של 4 קומות. אנחנו היינו גרים בקומה הראשונה [דיבור לא ברור].
מראיין: אתה זוכר עוד משפחות יהודיות?
שמואל: כן.
מראיין: מי?
שמואל: משפחת מָתִתְיָה של אבא, מקליטים?
מראיין: כן כן.
שמואל: משפחת מָתִתְיָה, משפחת פֶרוֹס, משפחת אוֹסְמוֹ
מראיין: היום יהיה אפשר למצוא את הרחוב הזה בקורפו?
שמואל: עוד נמצא. עוד נמצא הרחוב, עוד יש יהודי עוד יש חנויות של יהודים. עוד היום.
מראיין: האמא שלי גם כן היתה גרה שם?
שמואל: לא, גרה במקום אחר, יותר למטה.
מראיין: אתה זוכר את הרחוב?
שמואל: לא. בדרך כלל שמה לא זוכר את ה
מראיין: אז תספר לי עוד הפעם על החיים של היהודים בבית איך היו ?
שמואל: אצלנו היה המצב, לא אַי אַי אבל, האבא היה מנהל של בית חרושת למטריות, של אהה של פֶרוֹס. זה של פֶרוֹס וזה איך שקראו, היו 3 אחים הבָּלָאבָּתִים של הבית החרושת הזה מטריות. היו עובדים הרבה יהודים שמה, יהודיות גם כן. ואבא היה אחראי על זה. והוא עבד כמעט 50 שנה שמה, בבית החרושת הזה. מזה היה מפרנס את הילדים, עד שיגדלו והיו עובדים חלק מהילדים.
מראיין: כן. האמא?
00:09:10
שמואל: האמא היתה עקרת בית, לא היתה עובדת. היה עוזר לאבא, והיו מביאים בלילה את המקלות שעושים את המטריות, והיה עושה פּוֹלִיטוּרָה.
מראיין: כן.
שמואל: כן.
מראיין: איך אתה זוכר את אבא שלך? איך אתה בתור איזה אדם הוא היה?
שמואל: זוכר אותו בן אדם טוב, יפה, מתנהג טוב עם הבית.
מראיין: בכל זאת, עוד משהו תספר לי
שמואל: כן, מאבא היינו מחכים את הפרנסה, כולם. עד שיגדלו אחר כך הילדים, אַבְרָמִינוֹ שגמר את התיכון, והוא עשה בחינות ונכנס אז לפני שיהיה בנק אַגְרוֹנוֹם, היה אַגְרוֹ-בָּנְק, היה אַפְטוֹנוֹמוֹס היה אַפְטוֹנוֹמוֹס אוֹרְגָנִיזְמוֹס איך אומרים בעברית? תכתוב ביוונית. היה אַפְטוֹנוֹמוֹס אוֹרְגָנִיזְמוֹס. אַפְטוֹנוֹמוֹס אוֹרְגָנִיזְמוֹס. עשה בחינות, נכנס והיה מתפרנס הוא היה עוזר גם כן בבית הרבה. היה עוזר. הוא עד היום הוא חי. כן. ואחר כך נהיה אַגְרוֹ-בנק. האַפְטוֹנוֹמוֹס אוֹרְגָנִיזְמוֹס הזה היה אַגְרוֹ-בנק ונכנס לאַגְרוֹ-בנק עד שהוא היה מנהל שמה בבנק הרבה שנים. ואחר כך, גרשו אותו הגרמנים, גרשו אותו הגרמנים הוא עבד הרבה שנים בבנק הזה, וחוץ מזה היה עובד בלילות גם בחברות אוניות, בשביל כרטיסים. בשביל לעזור בבית, היה עובד בחברות האלו, של נסיעות. אחר כך גדל גם הילדים האחרים בֶּלַאנְז' היה עובדת. למד תפירה מכנסים, בֶּלַאנְז'. וִיטוֹרִיוֹ גם כן היה למד חייט. והיו עוזרים בבית.
מראיין: אני רוצה לשאול אותך שאלה קשה. את מי מהאחים אתה הכי הרבה אהבת? למי אתה הכי היית קשור מהאחים שלך?
שמואל: למי הייתי קשור?
מראיין: כן
שמואל: עם הגדול עם אַבְרָמִינוֹ, הייתי ואחי הקטן יותר קטן ממני, קצת. למה, הוא, עד שהתחתן, היה תמיד במשפחה.
מראיין: איך קראו לאח הקטן?
שמואל: מוֹאִיזִינוֹ שהוא אֶהה
מראיין: אַבְרָמִינוֹ ניצל?
שמואל: ניצל כן.
מראיין: ואיפה הוא חי באתונה?
שמואל: באתונה. הוא פנסיונר אגרו-בנק.
מראיין: למה אתה היית קשור לשני האחים האלה?
שמואל: למה הוא היה, אַבְרָמִינוֹ היה מטפל בנו הרבה, גם בי וגם למוֹאִיזִינוֹ . הוא היה קונה לנו בגדים, הוא היה לוקח אנחנו לטיולים, הוא שהיה בצבא, חודש לפני שהשתחרר לקח אותנו ביאנינה לטיול וחזרנו ביחד איתו כשהשתחרר; והוא חלק מהלימודים שלי אני חייב אצלו , לאַבְרָמִינוֹ שעזר.
00:12:49
מראיין: מה אתה למדת?
שמואל: בבית ספר מסחרי. קוראים ביוונית 'אֶמְפּוֹרִיקִי סְכוֹלִי'
מראיין: זה התיכון כאילו?
שמואל: תיכון. היה תיכון.
שאלה: איך קוראים לבית הספר הזה?
שמואל: 'אֶמְפּוֹרִיקִי סְכוֹלִי'. שמה למדו כמה תלמידים יהודיים.
מראיין: מה היה מיוחד בבית הספר הזה? מה למדו בו מיוחד?
שמואל: בית הספר הזה, שייך הרבה בנקאות, שייך בנקאות, וחשבונות. בוודאי היו גאוגרפיה הסטוריה, כל הלימודים האלה.
מראיין: עד איזה גיל למדת שמה?
שמואל: עד 1936 שגמרתי.
מראיין: זה 4 שנים למדת?
שמואל: לא, 6 שנים.
מראיין: 6 שנים תיכון?
שמואל: 6 שנים תיכון. אז היו 6 שנים עממי, ו- 6 שנים בית ספר תיכון. בזמני. קודם היה 'שכונת ציון' .
מראיין: מה עשית אחרי התיכון?
שמואל: אחרי התיכון הלכתי נתתי בחינות להכנס לבית ספר קציני חיל אוויר. וזהו, לא הצלחתי זה אני לא יודע, שאני בלימודים כתבתי טוב או שזה לא היה לי פרוטקציה. פעם השניה, הכרתי מישהו שהיה מכיר קצין גבוה, קולונל בחיל אוויר, גוי בוודאי שהיה עובד, אחותי שמה היה מכיר , הבעל בית של אחותי היה מכיר את הקצין הגבוה הזה, קוראים לו דָאוּלִיס, קולונל של חיל האוויר.
מראיין: והוא עזר לך?
שמואל: עזר, ואני נכנסתי לקציני חיל אוויר, נכנסתי לאיך אומרים רב סמל סמל לא זוכר בית ספר טכני של חיל האוויר. ואומרים 'סְכוֹלִי טֶכְנִיטוֹן אַייְרוֹפּוֹרֵאיס'
מראיין: סקולי ?
שמואל: 'סְכוֹלִי טֶכְנִיטוֹן', בית ספר טכני, איך אומרים בחיל אוויר של חיפה
מראיין: סקולי
שמואל: 'סְכוֹלִי טֶכְנִיטוֹן'
מראיין: כן, ו ?
שמואל: אַייְרוֹפּוֹרֵאיס'. אתה מבין? פָּאלֵיאוֹ פַאלִירוֹ . המקום קוראים לו פָּאלֵיאוֹ פַאלִירוֹ .
00:16:17
מראיין: כן. כמה זמן למדת שם?
שמואל: 3 שנים.
מראיין: ו אחר-כך?
שמואל: 1939.
מראיין: בין איזה שנים? בין 1939
שמואל: 1939
מראיין: עד 1939?
שמואל: עד 1939. ב-1936 כשנכנסתי בפעם הראשונה, באמצע השנה היה עוד הפעם בחינות של התכנסות בבית הספר הזה, ואז נכנסתי עוד הפעם, ונכנסתי עד ב-1939.
מראיין: כן
שמואל: כשיצאתי סמל ראשון
מראיין: אני מבין. למדו איתך יהודים?
שמואל: לא, רק אני הייתי שמה. היו, חיילים של חיל אוויר יהודים, היו. בחיל האוויר, יהודים.
מראיין: עכשיו 1939 זה כבר שנה שבה מתחיל היטלר לעלות לשלטון
שמואל: כן, ב-1933 הוא נכנס לשלטון.
מראיין: כן, אבל 1939 זה תאריך קלאסי
שמואל: כן נכון, 1939 כשאני יצאתי הלכתי לבקר את אחותי בארְטה . למה היא היה נשואה. אחותי אַרְנֶסטָה, היה נשואה בארטה.
מראיין: אתה יכול לספר
שמואל: כן, היה נשואה בארטה ומה אני עשיתי, נשארתי כמה ימים שמה, והתאהבתי באיזה שכנה של הבית של אחותי. קוראים לה רֶבֶּקָה. היא היתה בת יחידה.
מראיין: כן.
שמואל: היה משפחה עשירה, ואז אמרו לי למה אתה צריך להיות בצבא? וזה, אנחנו עוזרים לך, ותיפטר מהצבא. והתפטרתי מהצבא והתחתנתי, ואז היה גם אחותי שמה, והתחתנתי בארטה. ואז פתחתי חנות סיטונאות סיטונאות ואיך אומרים
מראיין: למה?
שמואל: מהכל εμπόριο לכל מיני, מהכל למשל שמפו, סוכר, איך אומרים את החנות הזה בעברית? דברי
מראיין: כמו מכולת?
שמואל: לא מכולת, בסיטונאות, אני לא הייתי מוכר קילו קילו. בסיטונות זה. שם היו אומרים λογινόκο εμπόριο הייתי מביא בפיראוס, באתונה הרבה מקורפו הייתי לוקח מבית חרושת פָּטוּנִישׂ קונטיינר סבונים והייתי מוכר בחנויות שמה בארטה. שקיות סוכר, שקיות אבקות כביסה, שקיות אהה
00:19:18
מראיין: בסדר.
שמואל: כן, כל זה, כללי. אז מה ששייך למכולות מכולת, מה ששייך ל
מראיין: כן, אז פתחת שם חנות סיטונאית, של זה, ומה הלאה?
שמואל: ו-1940 נהיה מלחמה. קראו אותי בצבא.
מראיין: איזה מלחמה היתה?
שמואל: מלחמה העולם השניה. נגד איטלקים ונגד גרמנים.
מראיין: כן וזה היה שם בסלוניקי, זה היה?
שמואל: לא, לא בכל יוון.
מראיין: בכל יוון זה התחיל? אבל הם התחילו לא התחילו מאיזור של
שמואל: לא, זה אחר כך היה שמה, היה מלחמת העולם זה ב אז, היה האיטלקים נתנו לסִיגַפוֹ נתנו לו פה הוראה שהראש הממשלה, מוסוליני נתן לשגריר שלנו, שהצבא האיטלקי לעבור מיוון, להמשיך את המלחמה, ואז ראש הממשלה היה מטאקסס .
מראיין: רגע, עם מי היתה בדיוק המלחמה הזאת?
שמואל: נגד האיטלקים בהתחלה.
מראיין: יוון נגד האיטלקים?
שמואל: יוון נגד האיטלקים.
מראיין: איפה הם נלחמו? באיזה אזור?
שמואל: כל יוון.
מראיין: כן אבל איפה היתה החזית? זה לא כל ה
שמואל: החזית, היה באזור האֶפִּירוֹס. בסוגריים נכנסו מאלבניה.
מראיין: כן.
שמואל: אלבניה. אני השתתפתי במלחמה הזה, ומתי [דיבור לא ברור] החיל אוויר בתור פקיד.
מראיין: כן, ואז עזבת את האזור הוא של
שמואל: של ארטה?
מראיין: את ארטה?
שמואל: לא, הבית שלי היה שמה, והלכתי לאתונה, כשקראו אותי בצבא. והמקום שלי היה באתונה. פַאלִירוֹ. לא טָאטוֹיִו סליחה. טַאטוֹיִ.
מראיין: עכשיו, נולדו לך ילדים שם?
שמואל: כן, נולדו 2 ילדים, יצחק, השם שלו היה יצחק, והשני היה שלום. והוא השני נפטר, היה מחלה דֶפְטֶירִיתִי אז והוא ונפטר. ונשאר יצחק.
מראיין: ואתם כולם, לאשה הזאתי, רבקה והילדים, ואתה למחנות אהה יצאתם למחנות?
00:22:17
שמואל: כן. כן. ותפסו אהה ונכנסו ב-1944, 24 בלילה אפריל זה היה יום ששי. אני זוכר שהיה שמות, שהם נכנסו רגע אחד, אני לא צריך להגיע ככה[....]
מראיין: עוד לא עוד לא, אנחנו עוד לא מגיעים לזה. אז אתה אמרת לי שאתה ב-1940 לקחו אותך לאתונה לצבא, אז בתקופה הזו נולדו לך 2 ילדים.
שמואל: כן, 2 ילדים
מראיין: יצחק ושלום?
שמואל: כן, לפני שאני אכנס לצבא, ב-1939, שאני התפטרתי שאני התפטרתי מהצבא
מראיין: הילדים נולדו ב-1939?
שמואל: סוף 1939, כן.
שמואל: כן,
מראיין: עכשיו, ב-1940 אתה בצבא?
שמואל: כן
מראיין: באתונה?
שמואל: ב-1939 קראו אותי בצבא אחרי שהתפטרתי קודם לפני כמה חודשים, ושחררו עוד הפעם. היה שקט קצת ואחר כך קראו עוד הפעם. באותו השנה.
מראיין: כן, עכשיו אהה זאת אומרת אפשר להגיד שכאילו אתה למחנות יצאת מארטה?
שמואל: כן, מארטה יצאתי. כן מארטה, יום שישי בערב היה.
מראיין: מה אתה זוכר מהתקופה הזאת לפי המלחמה?
שמואל: היו הגרמנים
מראיין: רגע שניה, שניה. קודם כל בוא נגיד ככה, כמה זמן אתה היית באתונה?
שמואל: כמה חודשים.
מראיין: בכלל בלי להיות בבית?
שמואל: בלי להיות בבית. אחר כך השתחררתי.
מראיין: כן.
שמואל: וחזרתי הביתה עד 1940.
מראיין: כשאתה חזרת הביתה לארטה, איך היתה שם הסיטואציה, הרגישו משהו?
שמואל: כן, היה שמועות שיהיה מלחמה. היה רעש של מלחמה. אבל לא חשבנו כל כך באופן פתאומי.
מראיין: כן. איך אוספים את היהודים של ארטה באותה תקופה?
שמואל: איך?
מראיין: איך אוספים את היהודים של ארטה, איך אוספים אתכם?
שמואל: עוד לא צריך להגיע תיכף לזה עוד לא המלחמה.
מראיין: בסדר
שמואל: באו הגרמנים אחר כך
00:24:52
מראיין: אז בסדר אז נלך לפי הסדר שאתה רוצה. כן.
שמואל: אז אחר כך קראו אותי עוד הפעם בצבא. ואז התחילה המלחמה נגד האיטלקים, שש חודשים נלחמנו נגד האיטלקים. אולי יותר. ומהתחלה, האיטלקים אהה
מראיין: איפה, באיזה חזית זה היה המלחמה נגד האיטלקים?
שמואל: החזית היה באיזור אפירוס
מראיין: כן, תמשיך
שמואל: קארפטי פשוט תפסו את הגבול
מראיין: האיטלקים?
שמואל: האיטלקים, סגרו את הגבול, וכמעט היו נכנסים עוד מה קָאלְפָּאקִי
מראיין: בקָאלְפָּאקִי? שמה עבר הגבול?
שמואל: שמה היה הגבול.
מראיין: כמעט שהם כבשו את יָאנִינָה.
שמואל: היו כמעט, עוד לא כבשו אבל כמעט.
מראיין: כן.
שמואל: ואחר כך, למה היה באופן פתאומי ההוראה שנתן מוסוליני זה לראש הממשלה של יוון ולא הספקנו לארגן איזה התנגדות. אחר כך, נהיינו חזקים וקיבלו מכות ותפסנו אנחנו כמעט חצי אלבניה. וגנרל אחד יהודי שהיה הראשון שתפס את המקום, לא יודע בדיוק זה קוֹרִיצָה אני חושב, גנרל יהודי. פְרִיזִיס והוא נכנס ואמרו לו, תרד מהסוס. אני לא אתן את הכבוד הזה לאיטלקים, ואז נהרג אחרי שנכנס בתוך העיר הזה שתפס. ואחר כך ראו הגרמנים שהאיטלקים לא יכולים לנצח את היוונים, אז נתנו גם לנו הוראה שנכנעים. ואנחנו לא רצינו להכנע, ונהיה מלחמה גם נגד הגרמנים.
והחזקנו את המלחמה יותר מצרפת, 40 יום. ואז נכנסו הגרמנים ביוון, והתחילו הצרות. ככה.
מראיין: אז אתה אומר שנכנסו הגרמנים, והתחילו הצרות.
שמואל: כן
מראיין: איזה צרות?
שמואל: תכף כשנכנסו הגרמנים בארטה, תפסו את היוון כן? שנכנסו בארטה רצו מראש הקהילה, שכל בוקר להגיד את ה , שנהיה במסדר. והיו לוקחים
את הצעירים, למשל היו לוקחים לעבודה.
מראיין: איך אתה זוכר למשל, איך אתה זוכר את הפעם הראשונה שבאו ואמרו לך אתה בתור יהודי צריך לבוא למסדר כל בוקר, מה הרגשת?
שמואל: לא חשבתי ש לא חשבתי שיהיה התוצאות האלו מה שהיה. חשבתי בהתחלה שיהיה צרות ולוקחים אותנו בעבודה, יכולים להסתדר עם כסף או עם מתנות שהם מבקשים מאיתנו כל פעם. הראש הקהילה, היה מבקש שאנחנו פעם עם כסף, פעם עם דברים. וחשבנו ש , אף פעם לא חשבנו שיתפסו אותנו באופן פתאומי. שמענו שתפסו את היהודים של סלוניקי, אבל לא ידענו שלקחו אותם במחנות. חשבנו שתפסו אותם והם עובדים בתוך הסלוניקי או בחוץ, אבל היו שמועות שלקחו אותם בפולוניה . לאושוויץ, היו שמועות.
00:28:56
מראיין: כן.
שמואל: אני כשקראו אותי לעבודה, הייתי משלם לגוי כסף, וברגע שקראו את השם שלי, הוא היה אומר: אני פה. והיה הולך לעבודה במקומי.
מראיין: כן, מה עשית במקום זה?
שמואל: במקום זה?
מראיין: היית בבית?
שמואל: לא, הייתי עובד. הייתי עובד ככה, בשקט. אבל המצב הזה לא המשיך, גם הרגישו הגרמנים, שאנחנו עושים ככה, ולא המשיך אהה .
מראיין: מה עשו לכם ברגע שתפסו את זה שאתם רימיתם?
שמואל: היה שתפסו אותנו, היה יום שישי בערב. אני שומע
מראיין: באיזה תאריך זה היה? אתה זוכר?
שמואל: היה 24 במרץ. יום שישי בערב.
מראיין: 1943?
שמואל: 1944.
מראיין: 1944. כבר כן.
שמואל: ואני שמעתי צעקות מיהודים ברחוב, וגם את הקול של אחותי ארנסטה. והיה אומר ביוונית: Μας πιάσανε תפסו אותנו! אז אני קופץ מהחלון, מהבית, מהצד האחורני , למה חֲמִי היה שוחט פרות, ובתוך החצר הזה היה כבשים ופרות ואני נכנסתי שם ביחד כאילו אני רועה. רועה. וחיפשתי את הקָאפָּה הזו איך שקוראים ביוונית, וחיכיתי לראות מה נראה. וראיתי את היהודים שלוקחים אותם. ובינתיים אני שומע את אשתי, אומרת: Μας παίρνουνε לוקחים אותנו. ואת הילד שהיה צועק אבא אבא, בָּבָּה בָּבָּה. את הילד שהיה צועק בָּבָּה בָּבָּה. ולא יכולתי להחזיק מעמד, ויצאתי החוצה, ונתתי את עצמי לגרמנים ביחד עם אשתי וחמותי. למה חמי היה מת באמצע המלחמה של האיטלקים. אותו ערב, קיבלו אותנו באיזה קולנוע, סגרו אותנו בקולנוע, זקנים, ילדים, חולים
מראיין: איך קראו לקולנוע הזה? אתה זוכר?
שמואל: המקום קוראים קִילְקִיס. פְּיָאצָה קִילְקִיס. פְּלָתֵיאָה קִילְקִיס קוראים את המקום. ובבוקר, מרחוק היו באים גויים מכירים אותנו והיו מביאים לנו חבילות. יכולתי לברוח, אבל הפחד שלא הורגים את האשה ואת הילד, נשארתי גם אני בפנים בשביל ובשעות הצהריים באו כמה אוטו משא, העלו אותנו בצעקות באוטו משא האלה באוטו משא, לא זוכר בדיוק כמה אוטו משא היה, והגענו באֲגְרִינִיוֹ . שמה נכנסו אותנו במחסנים, של בית חרושת סיגריות פָּפָּה פֶּטְרוּס. זוכר עוד יומיים שמה
00:33:57
מראיין: פָּפָּה פֶּטְרוּס?
שמואל: פָּפָּה פֶּטְרוּס, זה השם של בעל הבית, שהיה. ישבנו אני חושב יומיים שם. אחר כך קיבלו אותנו משם, והגענו בפּאטְרס .
מראיין: איך היתה הנסיעה מאֲגְרִינִיוֹ לפאטרס?
שמואל: מאגריניו לפאטרס היה עד המקום אני חושב שקוראים קְרִיאוֹנֶרִי , למה מהמקום הזה לפאטרס היה ים
מראיין: כן, עברתם עם אוניות?
שמואל: ואני קצת אהה לא אוניות סירות גדולות.
מראיין: איך אתה הרגשת באותה תקופה?
שמואל: רע מאד. רע מאוד. הייתי חושב לברוח, אבל לבד לא רציתי, רציתי לברוח עם המשפחה. והיה לי הפחד שהורגים את אחותי, את חמותי, ו
מראיין: פחדת כל הזמן ממוות? פחדת?
שמואל: לא, פחד לא היה לי. פחד לא היה לי. גם לא נכנס לי בראש שיהיה מוות. מפאטרס היו רכבות
מראיין: איך הרגישה אישתך רֶבֶּקָה, איך היא הרגישה?
שמואל: היה בּוֹכֶה , אשתי היה בוכה , ואני אומר לה הייתי אומר לה, סבלנות אולי לוקחים אותנו למקומות עבודה, אף פעם לא חשבתי שיהיה מוות לא חשבתי . ומשמה לקחו אותנו ברכבות באתונה. באתונה כשהגענו, איך קוראים המקום הזה ? נשארנו כמה שעות.
מראיין: מה מצאתם באתונה כשהגעתם לאתונה?
שמואל: לא, אנחנו היינו בחֲייִדַרִי . היו אחרים אחרי, ונשארנו כמה מקום על התחנות של ה של הרכבות. והרכבות היו ממשיכים הלאה. לא ידענו לאן. אז בא ה'צלב האדום', עם החלונות היו זורקים לנו חבילות.
מראיין: בתחנות רכבת של אתונה?
שמואל כן. ואז המשכנו בערך, אני זוכר, 10 ימים סגורים בתוך הרכבות
מראיין: מה היה בתוך החבילות של הצלב האדום?
שמואל: היה קופסאות, היה סרדינים, היה אוכל.
מראיין: אתם, כשנפגשתם באתונה, בתחנת הרכבת הזאת, והייתם כמה ימים
שמואל: לא ימים, שעות
מראיין: אהה, ענין של שעות, אתם ניסיתם לשאול אנשים לאן לוקחים אתכם?
שמואל: לא, לא היה לנו, לא היה לנו קשר
מראיין: לא היה לכם קשר.
שמואל: לא היה קשר.
00:37:32
מראיין: זאת אומרת שמו אתכם לבד באיזה מקום?
שמואל: כן. לא היינו, בתוך הרכבות. לא יצאנו החוצה. היינו בתוך הרכבות כמה שאני זוכר. ובתוך הרכבת היה 2 חביות, היה בחביות האלו צימוקים אני חושב, וחבית אחד היה בשביל השרותים. אבל היינו כולם ביחד. והחלונות היו סגורות מ , ברזלים כאלה עם קוצים איך קוראים לזה ?
מראיין: אהה תיל כזה. כמו תיל
שמואל: כן. כן. ובקושי היה יוצא היד, ושהיו נותנים לנו 'הצלב האדום', שברנו את החוטים האלה, וכמה שיכולנו הכנסנו כמה קופסאות. אבל לא היה מספיק. ואחר כך המשכנו בדרך, 10 ימים אני לא זוכר בדיוק כמה ימים. היו הרבה ימים. ובתוך הרכבות מתו כמה אנשים. היה ריח מסריח ובתחנות היו עומדים, היו יורדים כל פעם 2 מאיתנו, זורקים את החבית עם השרותים שהיה
מראיין: ואיך היתה הנסיעה הזאת, תתאר לי אותה קצת.
שמואל: הנסיעה הזה אני התחלתי לפחד. אז זה אני התחלתי לפחד. בעצמי אמרתי, לא נצליח לחיות מהם. בעצמי לא סיפרתי לאף אחד, אבל לעצמי הייתי אומר.
כשהגענו, כשהגענו במקום המדוייק שאני לא ידעתי שזה אושוויץ. לא ידעתי מה זה הרגע הראשון מה זה זה, הוציאו אותנו בצעקות מהרכבות, ואז, באו כמה גרמנים, והתחילו בצעקות: לעמוד בשורה. מרחוק היו יהודים שתפסו אותם קודם מאיתנו, והם סלוניקאים, והיו אומרים לנו, תעזבו את הילדים, ולנשים היו אומרים אל תחזיקו ילדים, היו אומרים לנו, השבויים האלה שהיו שמה, בשקט. אבל היו שואלים למה? והם לא היו עונים למה. או פחד או לא היה להם זמן. האלה היו עובדים ברכבות, מתי שבאים הרכבות היו עובדים בשביל להוציא את הדברים, להוסיף מה שנשאר שמה מאיתנו.
אז, לא זוכר, מי זה הגרמני הזה, התחיל לעשות הפרדות בין זקנים לחולים, ואשתי לקח את הילד, חשבנו שאנחנו נחזיק את הילד אולי יש טיפול אחר, ואז נפרדתי אני ואשתי, בלי לדעת מה שיכול לקרות, מה שקרה.
שמואל: קיבלו אותנו בקרנטינה ומשמה התחילו להגיד לנו: אם יש לנו דברים? אם יש לנו לזרוק במקום. היו שולחנות עם שבויים, עם גרמנים גם ביחד חיילים אֶס. אֶס., והיו לוקחים את המסמכים. לא מסמכים, היו רושמים את השמות, מאיפה הגענו בן כמה, וגרמני אחד התחיל לעשות בנו ביד את המספר. וכשהתחיל לתת לנו את המספר שלי, היה כואב והייתי צועק, תיכף קיבלתי סטירה חזקה. ואז שתקתי, הייתי לוקח את הכאב, למה לא היה מספר זה נקודות כל פעם כל פעם, היה כואב כל פעם שהיה, אבל כשקיבלתי כמה סטירות הייתי מחזיק את עצמי בשביל לא להמשיך הלאה. זהו. [העד נאנח עמוקות]
00:42:56
מראיין: כמה זמן היית בקרנטינה?
שמואל: סליחה [העד בוכה]
מראיין: כמה זמן אתה היית בקרנטינה?
שמואל: כמה ימים. כמה ימים.
מראיין: איך היתה ההרגשה שמה? מה על מה דיברתם אתה זוכר על מה דיברתם שמה?
שמואל: כל הזמן היינו מדברים מה יהיה איתנו? היו הורים אחרים שהיו לוקחים אותנו לעבודה והגיע הזמן לגמור הקרנטינה. בתוך הקרנטינה מתו גם כמה מארטה. כמה אנשים מתו מארטה, ונכנסנו אחר כך למחנות עבודה ששמענו קוראים: בירקנאו. שבויים אחרים שפגשתי בתוך המחנה, גם יהודים יווניים מיוון מסלוניקי, גם אחרים אומרים: פה תראו, תעבדו, תדעו שמתו ההורים שלכם, האש הזה שאתם רואים, זה ילדים זה הזקנים, ואז אין לכם תקווה, מהמשפחה. מי שנשאר פה, תשתדלו לחיות כמה שאפשר, תעבדו כמה שאתם יכולים, תשתדלו לחיות. זה העצה שאנחנו קיבלנו בימים הראשונים במקום עבודה.
שמואל: היו לוקחים אותנו לעבודה, והכל, כל אחד ידע באיזה בלוק הוא שייך ואני זוכר את הבלוק שהייתי שייך, מספר 25. הבְּלוֹקוֹבִי היה בן אדם רע מאד, לא יודע מאיזה עדה היה. מכות כל לילה היה קמים, היה בא בלילה בחושך והיו קמים והיו נותנים עם מקל בטוסיק, 25, עד שאחרים התעלפו אחרים החזיקו מעמד.
לא יכולתי לברוח להסתתר, לחֲבּוֹת את עצמי למה לא היו רואים, לא היה אפשרות לחֲבּוֹת . במזלי במזלי הביאו אותי בבלוק 28, שהבְּלוֹקוֹבִי היה איש טוב מאוד, ידע צרפתית, לא זוכר מאיזה מקום היה. והוא בשקט הסביר אותנו תראו, תעבדו, ולא היה מכות בלילה. בלילות לא היה מכות. וכל בוקר היו יודעים את המקום שאנחנו שייכים לעבודה.
היה היו קומנדו כזה, שמחמישים איש, והיינו יוצאים מחוץ למחנה, והיינו עובדים באדמות. לפי דעתי היה עבודה סתם. לא היה עבודה עם הרבה תועלת.
סוף צד קלטת
00:47:04
תחילת צד קלטת
מראיין: שיחה עם סַרְדַס שמואל ב-26 למרץ 1985 המשך מקסטה 27B. בוא נמשיך.
שמואל: יום אחד בא הקָאפּוֹ. אוֹבֶּר קָאפּוֹ , ולקח מהמקום שהיינו עובדים כמה, ביניהם הייתי גם אני. לא ידעתי לאן הוא לוקח אותנו.
יצאנו מהמקום עבודה, והמקום הזה היה חוץ מהמחנה, היה כאילו בית חרושת, הם קוראים לו וִיבֶּרַייִ ומה היה שם? היו מביאים חוטים, סמרטוטים, ולמדו אותנו באיזה מכונה לעשות חגורות כאלה. והיו בפנים גם בחורות.
מראיין: בשביל מה היו החגורות האלה?
שמואל: החגורות האלה ששמעתי היו עושים אותם בשביל האוניות, הסירות, שמגיעים על יד הנמל, שלא פוגע באבן של הנמל
מראיין: הבנתי.
שמואל: בנמל, שלא היה פוגע. והיינו עושים עגולים כאלו . גלגלים כאלה עגולים מהחגורות האלה. ושאלתי אחר כך ואמרו לי שזה בשביל האוניות ושמה היה מצבי יותר טוב. בגדים החלפתי יותר טובים. מדוע, שמה, לפי שאני ראיתי היו באים כל פעם לביקורת, קצינים גדולים. היופי הזה לא החזיק הרבה זמן. אחרי חודשיים, היה טרנספורט. שכחתי להגיד שבזמן שהייתי עובד בוִיבֶּרַייִ, לילה אחד בבלוק 28, בא גרמני אחד ביחד עם הבְּלוֹקוֹבִי, ואומר, אַלֶס יוּדֶן אֶרָאוּס! כל היהודים בחוץ! יצאנו בחוצה, לא זוכר את החודש, אבל יודע בדיוק שהיה קר מאד. קר מאד. יצאנו את הגופיות, היינו ערומים עם התחתונים, ועל יד הגשר שהיינו צריכים לצאת, היינו בשורות 5-5, ופתאום אני רואה שלוקח מספרים הוא בודק את ה [דיבור לא ברור] של הידיים, הגרמני הזה, וראה שעושה סלקציה. עכשיו, לא ידעתי בשביל מה זה. אז בטוח אני ידעתי שזה, שיש בשביל קרמטוריום. חבר שלי שהיה מארטה, אני אומר לו: תעזוב, נברח! לא בשביל להציל את עצמנו, בשביל שרואים שאנחנו בורחים שיתנו לנו כדור. והוא אומר לא, לא יודעים עד הרגע האחרון, יכול להיות איזה נס, תראה ב בתנ"ך של היהודים כתוב הרבה דברים שהיה נס . אני לא האמנתי, ולא נתתי עוד להמשיך, ואני ברחתי וחיכיתי את הכדור בגב, שאני אמות.
אבל איך שהייתי בורח, טוב שהיה הרבה אורות, פרוז'קטורים לא הרגישו ונפלתי. נפלתי, אבל הגרמני היה לוקח את המספרים והיה שואל בכל אחד באיזה בלוק שייך.
שמואל: עכשיו אני הייתי ברצפה, ולא ידעתי מה קורה. פתאום רואה שחלק לקחו אותנו, לקחו אותנו בחזרה בבלוק, וחלק יצאו מהמחנה. עכשיו אני רציתי, לחזור עם היהודים האלה שחוזרים בבלוק . שאני שייך גם כן, לבלוק 28, שלא נשאר אחר כך הרבה. איך שהיית עושה מאמצים להחזיק את עצמי לקום, לא יכולתי מהר. השומר, שהיה למעלה גבוה בפרוז'קטורים, הוא רואה מה שהוא מתלונן שם מה ש הוא , איך אומרים, עשיתי הייתי עושה מאמץ לקום, פתאום הוא שורק עם הצפצפה, ואומר: הִיר דִי יוּדֶה פה זה היהודי שברח, ובמקומי לקחו פתאום יהודי אחד. שמו בשורה 5-5 ויצאו אותם מהמחנות.
שמואל: מה התברר? שלקחו אותם בזוֹנְדֶרקומנדו . לעבוד בזוֹנְדֶרקוֹמָנְדוֹ. זוֹנְדֶרקוֹמָנְדוֹ זה היהודים האלה שהיו עובדים בשביל לקחת את האחרים מהחדר גז, ולשרוף אותם. ברגע שבאו כמה גרמנים, המכות שנתנו לי, התעלפתי. התעלפתי ואת סליחתכם עשיתי על עצמי. חשבו שאני הייתי כבר מת. אז חשבתי שגמרתי את הצער, ומה, באופן פתאומי שבאו שני אֶס.אֶס. עם מָנוּאֶלָה כזה מה זה נקרא מָנוּאֶלָה? פעם באוטובוס או במכונות, היו נותנים בשביל להדליק את המכונה
00:53:43
מראיין: מָנוּאֶלָה.
שמואל: מָנוּאֶלָה. וזה הכי חזק שתפסתי. הכניסו לי מאחורה, עד שיצא דם מהפה, ולא ידעתי מה קורה כלום. אבל נשארתי עד הבוקר שמה. ומהמכות שקיבלתי הייתי מתעורר אבל לא הייתי, על עצמי, לחשוב מה לעשות. ואני רואה חברים שלי, ואומרים תחזיק במצב רוח [בוכה] והוא חי היום דניאל יוחנן שהוא בא גם עד בזמן שעברתי בוועדה הרפואית . והוא ראה אותי בצורה כזאת, קורא גם אחרים , ובינתיים באה העגלה שמוסיף את המתים, והוא אומר לאחרים: אל תיקח אותו והוא אומר הוא עוד לא מת. ולקחו אותי בתוך הבלוק. בתוך הבלוק שסיפרתי, היה צריך להיות טרנספורט. ובכוח, איך שהיו הולכים 5-5 תפסו אותי החברים, יוונים, מארטה והכניסו אותי בתוך הרכבת. ומאז הגעתי בקָאוּפֶרִינְג . נסענו כמה ימים.
מראיין: כשמעבירים אותך מבלוק 28 לקָאוּפֶרִינְג.
שמואל: כן.
מראיין: כן, תמשיך.
שמואל: בטרנספורט הזה מצאתי את אחי אברמינו.
מראיין: ואתה לא ראית אותו כמה זמן? מההתחלה?
שמואל: ראיתי אותו, שלא היינו ביחד. לא היינו ביחד. היה בבלוק אחר, גם כן הוא בלאגר, ב ב בלָאגֶר בֶּה קוראים לזה לָאגֶר בֶּה. אבל, לא היה לי קשר. הוא היה בבלוק אחר.
עכשיו היינו כל הזמן ביחד. תפסתי את אחי אברמינו והגענו לקָאוּפֶרִינְג. היה חורף לא יכולנו לזכור את החודשים. לא יכולנו לזכור את החודשים. אבל היה חורף, קר, והיו צריפים, חצי, לא גבוה. חצי
00:56:27
מראיין: עכשיו, כמה זמן היתה הנסיעה מבירקנאו לקָאוּפֶרִינְג?
שמואל: יומיים. יומיים.
מראיין: כן.
שמואל: יומיים. אמרתי לך שהיה צריפים כאלה למה, החצי היה תחת האדמה. והחצי היו למעלה מהאדמה, ושמה, היו 4 מחנות. היו א, ב, ג, ו-ד . כמה שאני זוכר אני הייתי בלאגר א' ביחד עם אחי.
כשלוקחים אותנו עשו רשימות, ולקחו אותנו לעבודה. היו קמים ב-3 בבוקר
מראיין: איזה עבודה זו היתה?
שמואל: בבקשה?
מראיין: איזה עבודה?
שמואל: רגע. לקחו אותנו לעבודה והגענו באיזה מקום, איך שסיפרתי, איך ששמעתי היו קוראים קומנדו מוֹל, מה היה הקומנדו מוֹל? היו עובדים אנחנו בטוּנֶל . והיו מקום גדול מאוד, היו הרבה עובדים שם, יותר מאלף אנשים. מכמה מחנות.
מראיין: מה היתה העבודה שהם עשו?
שמואל: עבודה שהם היו עושים, זה מוסיפים ברזלים, היינו , עבודות סבלות. עבודות סבלות. שמה היה לי את האח אברמינו, וגם מואיזינו. והיינו הולכים ביחד לעבודה.
מראיין: רגע, איפה היה מואיזינו, הוא גם נסע איתכם באותו בלוק?
שמואל: הוא נסע אבל לא איתי. נסע עם בלוק אחר
מראיין: ונפגשתם שם?
שמואל: ונפגשנו שמה. פעם היה נופל שהיה לעבוד ב-3 בבוקר, עד 2 בצהריים ופעם היה נופל מ-2 עד חצות כמעט. 10 בלילה, לא זוכר בדיוק את השעות. אבל כמה שאני זוכר היה קר, ורוח.
עכשיו כשאני בתוך המחנות השמדה, שהייתי כמה חודשים, רציתי לחיות והשתדלתי לחיות, רציתי לחיות. לא רציתי למות, והייתי בורח מהסלקסיון , הייתי בורח מה , מכל מקום שהיה דבר מסוכן. ולמה? רציתי לחיות.
מראיין: הקָאוּפֶרִינְג הזה מחנה השמדה או רק מחנה עבודה וריכוז?
שמואל זה הכל מחנות השמדה אבל לוקחים אותנו לעבודה, היה מחנות אחר
מראיין: לא, אבל השאלה שלי, היא אם בקָאוּפֶרִינְג היו שורפים?
00:59:43
שמואל: לא, לא היו שורפים. לא היו שורפים. לא היו שורפים. אבל העבודה היתה כל כך קשה, שאם היה ממשיך המלחמה, עוד כמה חודשים, לא חושב שהיינו ממשיכים לחיות. עכשיו זה סיפור אחר.
במקום עבודה, הייתי אני, אברמינו ומואיזינו, היינו עובדים ביחד. אבל הייתי בורח פעם לפעם מהעבודה, בשביל לחפש מקום, אולי לנוח, אולי לא לעבוד כל כך הרבה. הייתי בורח. למה שמה היו חיילים שהיו שומרים לנו, של הוורמאכט . חוץ מהאֶס.אֶס., והאלה שהיו שומרים אותנו היו מהוורמאכט. זקנים. פתאום מרחוק אני רואה איך אומרים, נקודה, של אור. והלכתי שמה ומה אני רואה? מערה כזו שעשו כנראה שבויים אחרים, שהיו קודם או שעבדו שמה, או שהיו הולכים לחבּוֹת את עצמם. ואני רואה קצת אש. והאש היו מחברים אחרים. ומה אני עשיתי? תפסתי כמה חתיכות עץ, ונתתי להמשיך את האש. ובחול, שהיו רואים את האש, עשיתי [דיבור לא ברור]
מראיין: כן
שמואל: קראתי את אחי מואיזינו, והוא יותר קטן ממני, ואברמינו היה עובד רחוק, קצת יותר רחוק. ואנחנו ביחד. אמרתי נתחמם קצת נשאר ואחר-כך יוצאים. אבל, נרדמנו. נרדמנו כשהתעוררנו, הקומנדו שלנו , כבר היה בלילה, היה אזעקה שברחו שני יהודים, חיפשו ואנחנו לא יודעים כלום מזה. ושיצאתי החוצה, תכף אני הרגשתי שזה פנים אחרים ואני אומר למואיזינו: Την φάγαμε זאת אומרת, תפסו אותנו. ומה אני אמרתי לאחי, בוא ננסה לדבר ביחד עם הקומנדו האחרים, נגיד אנחנו תופסים אותנו, נגיד אנחנו לא מפריעים את הבאים, ואנחנו עובדים עובדים עובדים. עברנו על המסדר השני, שאני ידעתי שזה לא, הקומנדו שלי, ידעתי שזה לא הקומנדו שלי, ומתי שהיה מסדר שבא הקומנדו למלא את המקום של אחרים, רואים שני יהודים מיותרים ואז באו אצלנו, ואני בשפה גרמנית, כמה שאני ידעתי, כמה שאני הבנתי, אני אומר להם, אַרְבַּיִיט אַרְבַּיִיט אַרְבַּיִיט דִי גַאנְצֶה נַאְכט גם שאנחנו, והם מרוב שהם היו רחמנות מאיתנו, לקחו אותנו ובטח אני חשבתי שנקבל מכות, מי יודע, והכניסו אותנו במטבח של המקום עבודה.
ונשארנו שמה, כמה שעות שעות. נתנו לנו אוכל, השומרים שהיו שם, אחד שנתן פקודה האֶס.אֶס. או הוורמאכט שהם מסכנים עבדו, עבדו את ה אנשים לא ידעו הם עבדו כל הזמן. ואז, עברנו כמה שעות יפה מאד.
כשבא הקומנדו שלנו, אני הכרתי תכף כשנכנס במטבח האחראי שלנו, האֶס.אֶס., ועושה עם האצבע: אוי ואבוי לכם, הבנתי שזה אשמתכם, אבל הוא לא לקח אותנו בעבודה. הוא נתן פקודה ואנחנו נשארנו כל השעות האלה נשארו שמה בתוך המטבח. כנראה שהיה נס מהשמים, היה רחמנות ועזבו אותנו שמה, כל השעות עד 11 בלילה. וככה קיבלנו כוח, קיבלנו מצב רוח עם אחי ואני אומר לאחי, עכשיו נראה שמה כשאנחנו מגיעים, מה יהיה.
גמר המסדר עבודה שעשו הקומנדו, שהיו שייכים אנחנו, ונשארנו במסדר ביחד עם אחרים.
כשהגענו בתוך המחנה בצד, האחראי האֶס.אֶס., הוציא אותנו החוצה. ונשארנו על יד הדלת. וכל אחד שהיה עובר בפנים, היה זורק רוק על הפרצוף שלנו. אמרתי עכשיו, משה, זה הצרה מואיזינו [באיטלקית] עכשיו אנחנו מתים. אני אמרתי את זה באיטלקית. כשגמרו כולם, לוקח אותנו האֶס.אֶס., לחדר מטבח של המחנה. ואומר ל , לאחראי שמה, תתן לנו בלוק של לחם קטן. ואני אמרתי אני חולם? זה נכון? זה לא נכון? וממלא אותנו גם את ה [דיבור לא ברור] סיר שהיה לנו בשביל אוכל, מלא מרק. אמרתי זה נס מהשמים. הוא הלך. ועזב אותנו שמה. שהולך בבלוק. חזרנו בבלוק .
זה הנס שקרה שהיה לטובת כל הזמן שאני הייתי שבוי. וכשחזרתי שמה אחי אומר, הייתי שמח, חשבתי שאתם ברחתם, ולא תפסו. אני אמרתי, בוא תאכל גם אתה, ונתתי גם לו לחם. המשכנו שמה לעבוד
01:05:52
מראיין: עכשיו במקום הזה
שמואל: רגע. במקום הזה, שיצאנו בעבודה, לוקחים אותנו במשמרות אחרות עכשיו, ואת מי אני מוצא שם? שני קורפיוטים אחרים, זה מָנְדִי דֶל פֶּפָּה, שהיו קוראים את הבן אדם הזה, שהייתי מכיר אני אותו מקורפו, וגם סָמִי בָּלֶסְטרָה, שהייתי מכיר אותו בקורפו.
מראיין: מָנְדִי דֶל פֶּפָּה?
שמואל: אני לא זוכר את השם השני ה . שיבוא אשתי אני תכף אני אשאל אותה
מראיין: ואת סָמִי בָּלֶסְטרָה
שמואל: סָמִי בָּלֶסְטרָה הוא היה עובד עם אבא שלו בקורפו, נעליים.
מראיין: מי זה הסָמִי הזה? בָּלֶסְטרָה?
שמואל: זה יהודי. מת עכשיו, הוא נפטר.
מראיין: כן, אבל מה היה לו ולמָנְדִי?
שמואל: כלום, היינו ביחד, שמה. שום קשר, רק היינו מאותו העיר.
מראיין: כן.
שמואל: וכשאני פגשתי אותם, כל יום השתדלתי שנהיה ביחד, בעבודה. ומה היינו עושים בעבודה? היינו נותנים לנו את והיינו מסתובב את העשבים ממקום למקום, זה היה העבודה שהיה לנו, ולא היה לנו כוח, בקושי היינו עושים את העבודה הזאת. ושהיינו חוזרים
מראיין: תספר לי קצת על מָנְדִי, מקורפו
01:07:30
שמואל: תיכף. כשהיינו חוזרים, היינו ביחד, למה היה קר והיינו קופצים אחד על השני, כמו שועל. ושלא יהיה לנו קר, היינו מחוברים ביחד, קשורים. היינו ביחד. אבל מה שאני ראיתי, גם אני הייתי רזה, אמרתי לאנשים האלו ימותו לפני. וככה נראה שהיה למה שאני לא ראיתי אותם יותר. אחר כך, ונשארנו בערך 15 ימים ביחד.
כשהיו חוזרים בעבודה היו מרימים סלק והיינו עושים בפה, כאילו הולכת למלאת את הבטן.
מראיין: מה היה הסוף עם מָנְדִי ?
שמואל: הסוף אני 15 ימים אחרי שאנחנו עבדנו ביחד בערך , אהה עוד יהודי אחד היה אחד, שכחתי להגיד, פֶּרִינוֹ. הוא היה נגר הכי טוב בקורפו.
מראיין: פֶּרִינוֹ איך היה השם המלא שלו?
שמואל: תבוא אישתי אני אשאל אותה מה היה השם. ואני ראיתי אותו שהוא מת, את הפֶּרִינוֹ. הוא נפל והיה מת.
מראיין: מה היה עם מָנְדִי, איך היה הסוף שלו?
שמואל: לא יודע. לא ראיתי אותו בכלל, אחרי 15 ימים שקמתי בבוקר, לא ראיתי אותו, נראה שלקחו אותו במקום אחר; נראה שהוא נפטר. אני לא יודע. אבל מה שאני עד עכשיו, לא ראיתי אותו בכלל. לא את מָנְדִי ולא את בָּלֶסְטרָה. היו הרבה יותר מבוגרים ממני, האנשים האלה. אני הייתי אז בערך בן 25. והם יכול להיות שהיו 45, 50
מראיין: כמה זמן היית בקָאוּפֶרִינְג בסה"כ?
שמואל: כמה חודשים. ומשמה בא, כן, שמה באה פקודה בוקר אחד, כולם להיות בחוץ! אבל, כמה שאני יכול לזכור, היינו שומעים את האוירונים, היינו מרגישים שקורה משהו, קורה משהו, אבל לא ידענו שהשחרור כל כך קרוב איתנו.
מראיין: כן.
שמואל: וקיבלו אותנו משמה, שהוסיפו אותנו, קיבלו אותנו בדרך ברגל. אבל אחי מואיזינו, לא היה יכול
מראיין: זה מה שקוראים צעדת המוות?
שמואל: לא, לא. צעדת המוות אני לא הייתי שייך. אחי מואיזינו
מראיין: אתם צעדתם מקָאוּפֶרִינְג לאֲלַאךְ ?
שמואל: אֲלַךְ. כן. אחי מואיזינו, הלך לגנוב מהמחסן של הדברי אוכל, לחם וזה, וראה אותו האֶס.אֶס. אישה ונתן לה מכה ברגל וכנראה שנשבר לה , הרגל. ואז צעקות
מראיין: היא הרביצה לו?
שמואל: היא הרביצה לו. נתן בעיטה, נתן לה בעיטה, עדיין היה זה . והוא לא יכול היה להמשיך איתנו, וחשבנו אולי זה לטובה להשאר שמה, חשבנו שזה יוצא לטובה. והמשכנו אני ביחד עם אחי אברמינו.
בינתיים גם אני נכנסתי במחסנים והוספתי כמה תפוחי אדמה, ולא הרגישו. ולקחתי איתי את התפוחי אדמה בתוך שק שמצאתי שמה בתוך המחסן הזה.
עכשיו הם משם, אנחנו הלכנו כמה ימים בדרך. ברגל. ובלילה היינו ישנים ברחובות, במקומות שהיינו עוברים.
יום אחד, הגענו באיזה מקום שהיה הרבה עצים כמו יער, כזה. הרבה עצים גדולים וגבוהים. אבל היינו שומעים אוירונים, אפילו פצצות היינו שומעים, אבל לא ידענו שהשחרור זה קרוב. לא חשבנו על זה.
ואחי אברמינו אומר לי במקום הזה: תראה, שמואלינו, אני עולה על העץ, ואני לא יורד אם לא הורגים אותי. אני לא יכול להמשיך הלאה. אני לא יכול להמשיך הלאה. אמרתי: אברמינו עכשיו שני אחים נשארנו אולי, נציל את עצמנו, אתה שומע אוירונים, שומעים פצצות, אולי זה שחרור. לא! הוא אומר. הם הורגים אותנו, הם הורגים אותנו. הם יהרגו אותנו.
ואני עזבתי. ובבוקר היה כאילו מסדר אבל אני חשבתי שבאמת זה מסדר. אבל הפחד של הגרמנים היה כל כך חזק, ועשו כאילו מסדר. והמשכתי ללכת ביחד עם האחרים. היינו בערך 500 איש בערך. והמשכתי ללכת. כשהמשכנו ללכת, הגענו לאיזה מקום ששמעתי אחר כך שקוראים אֲלַךְ.
שמה בא אחד, גרמני, עם אופנוע ואומר למפקד, אבל המפקד מזמן הזה של [דיבור לא ברור] לא עשה לנו צרות. לא עשה בכלל צרות. אפילו האנשים שהיו בשביל אהה לא יכולים ללכת, שמו אותם בתוך עגלה ואחרים, אנשים היו הולכים ואני חשבתי אולי אנחנו נגיע באיזה מקום והורגים אותנו.
כשבא הבן אדם הזה עם האופנוע אמר משהו למפקד, ופתאום אנחנו לא רואים גרמנים אֶס.אֶס. לא רואים אף אחד. אז היו ביחד איתנו פולנים שהיו יותר חזקים מאיתנו, היו רוסים ועולים למעלה, למה שהיינו כאילו וועד כזה גדול, שהיינו אנחנו בפנים. ועולים בחוצה למעלה, ורואים אותם שקיבלו נשק. פתאום שומעים שהם, יורים. ומי זה שבאים צבא מהגרמנים של וורמאכט, נראה שלא רצו שנופלים על ידיים של הפולשים והיו חוזרים ממקום שאיפה אנחנו, שהיו האמריקאים כנראה. למה אחר כך, שראינו פתאום טנקים עם אנשים שחורים, ומה, אלה היו אמריקנים. והם צעקו אמריקה אמריקה. אמריקה. וזרקו חבילות, שוקולד, אוכל. ומזה מתו גם כן הרבה. והמשיכו הלאה.
01:16:25
מראיין: איך אתה הרגשת ברגע הזה?
שמואל: הרגע הזה, לא הרגשתי כלום, אני הייתי מאד, איך אומרים, הייתי, כאילו בהלם, הייתי, איך אומרים ככה לא ידעתי, לא ידעתי מה קורה איתי. גם כולם. ואחרי כמה שעות אנחנו רואים צבא אמריקאי, ואומרים לנו תעמדו על המקום, אל תזוזו. ולקחו אותנו, באוטו משא, במקום אחד שקוראים אֲלַךְ. שמה היו אוהלים
מראיין: אוהלים של הצבא האמריקאי?
שמואל: של הצבא האמריקאי. אבל נראה ששמו אותם בשבילנו. היו אוהלים והביאו אוכל. מתו הרבה אנשים בזמן האוכל, בזמן שהיו אוכלים, מרוב זה שהקיבה לא היה מחזיק. ואני השתדלתי לא לאכול הרבה. שיהיה לאט לאט שמרתי על עצמי, השתדלתי, אמרתי עכשיו השתחררתי נרא ואני אשתדל כמה שאני יכול לחיות.
מראיין: קיבלתם טיפול כאילו רפואי?
שמואל: רגע אחד. כשבאו האמריקאים, מרוב שהיו כמה רופאים שהיו רופאים, אנחנו שהיינו חלשים, שמו אותנו באוהל מיוחד. ששמה היה רפואי מקום רפואי. מה שאני הבנתי, ראיתי שעשו לי זריקה, היה לי טוב בפנים, והביאו בקבוק של דם, ועשו מפה למטה, את הדם, מהמקום הזה. איך אומרים?
מראיין: מבית השחי.
שמואל: מפה הכניסו לי דם. יש לי עוד את הסימן הזה. הכניסו לי דם, ונשארתי יומיים שמה. אחרי יומיים קיבלנו אותנו באיזה בנין, שהיה בית חולים. שמה קיבלתי טיפול. קיבלתי טיפול ולאט לאט התחלתי לחשוב. יוונים, איתי, לא היה אף אחד. היו מעדות אחרות, פולנים, רוסים, איטלקים ויום אחד אומרים אנחנו לוקחים אותכם במקום שזה כל השבויים. והגעתי למקום שקוראים לו דכאו . את מי אני רואה שמה? הרבה קורפיוטים ורואה גם את אחי. והוא אומר: שאחרי שלושה ימים שאתה נסעת אני נשארתי שמה, הייתי אוכל עשבים והיו עוברים אמריקאים, והיו זורקים אוכל. בא איזה אוטו משא אמריקאי, תפסו אותי ביחד עם אחרים, והביאו אותי פה. ואז נפגשתי איתו.
מראיין: מה זה היה דכאו באותה תקופה?
שמואל: היה מחנה
מראיין: מה אתם מצאתם? מה אתה ראית בדכאו ב ?
שמואל: בדכאו ראיתי הרבה שבויים, הרבה שבויים. ואיך הסיפור שמה, היו גם אנשים גבוהים ראש הממשלה של מצרפת, הראש של הקומוניסטים מיוון זכריאדיס . אחרים שסיפרו לי שהיו האנשים האלה. בוודאי אני לא ראיתי אותם, אחרים. שהיו לפני. היו אנשים הרבה, עשרות אנשים גבוהים .
מראיין: איך קראו לאח שלך?
שמואל: אברמינו. כן. ומאז נשארנו ביחד, ואחי אברמינו אומר אנחנו לא צריך לעבוד לפה, אני הוא היה יותר פיקח ממני יותר אהה נראה שהוא לקח אינפורמציות יותר גדולות. והגענו למינכן .
שמה הוא נכנס באיזה בית, יפה, גדול, והיה הבעל בית של הבניין הזה, נראה שהיה איש מהרמה הגבוהה, למה היה בית יפה והיה הוא ואשתו.
אני זוכר את השם שלו, שְׁפֶּרְמַן. קוראים לו. ושנכנסנו בתוך הבית הזה, הוא קיבל אותנו יפה, אבל, למחרת שהלכנו בשלום, אנחנו רואים את התמונה של היטלר, ואחי ואני התחיל להוציא שמה לשבור והכל, והוא מתקשר ובאה משטרה אמריקאית.
באה המשטרה האמריקאית, לוקחים אותנו המשטרה האמריקאית, וחשבנו שאנחנו מקבלים עונש וזה . וקרה להיפך. אומרים תחזרו. אומר הקצין, תביא אותם עוד הפעם שמה ואל תעשו צרות. וחזרנו עוד הפעם שמה. הבעל הבית הזה שאנחנו , ראה חזרנו עוד הפעם שמה, ונשארנו שמה שבוע שבועיים, אני חושב. אחר כך נהיה סדר. נהיה סדר ואני זוכר שרשמו אותנו לטרנספורט והגענו לאיטליה בטרנספורט. אספו אותנו בטרנספורט
01:23:02
מראיין: לאיפה באיטליה?
שמואל: לבּארי . ובבּארי , שמה במינכן, אחי, מוסיף כמה דברים בגדים, מוסיף כמה, קופסאות של חנויות שהיו חופשי, וככה מצאנו כמה דברים שלקחנו איתנו. ובאיטליה, עם הזה, הדברים שהיה לנו, היינו עושים ביזנס, היינו
מראיין: כן.
שמואל: כן, ובאיטליה נשארנו בבָּארִי במחנה הזה כמה ימים. היה לנו פתקאות ללכת למסעדה, מיוחד שהיה בשביל השבויים, והיינו מקבל אוכל, ואחר כך היה טרנספורט ליוון.
מראיין: לאן ביוון?
שמואל: ליוון באתונה. אוֹרְדוֹן גִימְנַסִיוֹ.
מראיין: מה מצאת באתונה כשחזרת?
שמואל: היינו סגורים בבית ספר שמה. אבל אני, שהייתי מכיר את האתונה מזמן שהייתי בפנימיה של חיל האוויר, אמרתי לאחי, אני אברח מפה ואני אראה מה אני אמצא באתונה מהמקום של היהודים. ושמה שמעתי שזה הבן, של אחותי ארנסטה אבל, וזה הבן למה היא התחתנה, את האבא שלה פעם השניה, זה הבן, גם הגיע אבל היה קטן [דיבור לא ברור] קיבלתי אינפורמציה מתאימה איפה שהוא נמצא, נשיקות ו צריך לבוא שמה ותביא גם את אברמינו. וחזרתי לגימנסיו, ברחתי משמה אני ואחי אברמינו, והלכנו אצלו הביתה.
מראיין: כן, אז אתם גרתם אתה ואחיך אברמינו אצל הבן אחותך?
שמואל: כן. אחרי כמה ימים אמרנו שנחזור בקורפו. כשחזרנו בקורפו, אני לא הייתי מכיר מה היה ברכוש, מה שלא היה למה אני הייתי באתונה, ומאתונה בארטה – הייתי נשוי. אבל אחי אברמינו, ידע. הלכנו לבית, הבית היה, היו גרים גויים
מראיין: כן.
01:26:02
שמואל: שמה, היה בכי. אחי התעלף קצת. והגויים שהיו בפנים קיבלו כאילו טוב . אבל אחר כך שאמרנו להם: תראו אנחנו זה היה בית שלנו , היה 2 קומות, 3 קומות. ואמרנו, תראה, קומה אחת אחרונה אנחנו צריכים לגור. ואז התחילו הצרות לא רצו . הבאנו את המשטרה, והבאנו גם את הראש קהילה בקורפו, ואז בטובות קיבלנו את הקומה השלישית. ולאט לאט נתנו להם כסף, נתנו להם כסף. מאיפה היה לנו כסף? אחי, אברמינו, שהוא חזר קיבל את כל המשכורות מהבנק, הכל בבת אחת. והיה לנו כסף והוא נתן להם רווח והם יצאו מהבית, ואז קיבלנו את הבית בחזרה.
הקהילה קורפו קיבל אותנו יפה. היה בית ספר שהיהודים שהיו קוראים לו 'תלמוד תורה', כמעט כל לילה היו עושים שם עושים לנו שמח בשביל לשכוח, שלא יהיה לנו מצב רוח רע. היו ריקודים, היו אסיפות. וכל אחד שהכיר אחד על השני, היינו קשורים ביחד. היו הרבה קשורים. ואז הכרתי את אשתי מהיום, אליקי. והתחתנתי איתה, לקחתי אותה הביתה לגור איתי. היה גם אח שלה, שהוא נפטר פה בארץ. והתחתנו, בבית הספר הזה שקוראים 'תלמוד תורה'. כל השבויים, השתתפו בחתונה שלי, מי שהיה בקורפו, בשביל לעשות שמח, ואני התחלתי לסדר את החיים ביוון.
מראיין: גרת בקורפו 5 שנים?
שמואל: גרתי בקורפו 5 שנים.
מראיין: איפה? בבית של ההורים?
שמואל: כן, בבית של ההורים, כן. ולצערי, היה מלחמת אחים. וקיבלו אותי בצבא. קיבלו אותי בצבא, ומחיל האוויר העבירו אותי בחיל רגלים, ואני לא ידעתי, איך להילחם בהרים. ואז, כשאני ידעתי טוב מאד יוונית וכמעט ידעתי חוקים של הצבא, קיבלו אותי להילחם נגד הקומוניסטים. בהרים. ומה נתנו לי? 2 סוסים. הייתי בגדוד של סוסים. להעביר חומר, נשק להרים להילחם נגד הקומוניסטים.
מראיין: איזה הרים? איפה זה היה בצפון?
שמואל: הייתי באזור, אהה , באֶפִּירוּס. בהתחלה הייתי השתתפתי בווּלְגָארָה , וגָארְמוֹס , כל ההרים האלה שהיה מלחמת אחים חזק מאוד. ובנס גם כן ניצלתי משמה. פעם בא לעשות ביקורת הגנרל, שאחר כך נהיה ראש ממשלה.
מראיין: לא משנה. עכשיו אתה, כמה זמן היית שם במלחמה הזאת?
שמואל: כמה חודשים. אהה טְסַאקַאלוֹטוֹס
זה זה עזר לי כשבא לעשות ביקורת, אומר, המפקד שלנו יבוא הטסאקאלוטוס וישאל כל מיני שאלות. ותגידו מה שזה נכון, מה שזה טוב, להילחם ו . כשהוא בא, אני , שאל: האם יש למישהו טענות? ואני יצאתי החוצה אני אמרתי: אני. ואני אמרתי: כבוד אדוני הגנרל, ראש ממשלה, שאני נלחם פה, ואני נלחם נגד הקומוניסטים אבל אני נשארתי לבד מכל המשפחה, ורוצה להילחם, אבל אני הייתי צריך להיות, אני חושב יותר אחורה. והוא קורא את המפקד השני, ואומר: תרשום. ואחרי כמה ימים באה פקודה להעביר אותי ביאנינה. ואז הייתי במשרד שמה ביאנינה.
01:32:02
מראיין: ועכשיו, באיזה שנה זה היה?
שמואל: 1945.
מראיין: 1945?
שמואל: 1945.
מראיין: אחר כך אתה חוזר, 5 שנים אתה בקורפו
שמואל: כן, אבל בינתיים אני הייתי הרבה ציונות. למה שחזרתי מהמחנות, אמרתי המקום שלי זה לא פה. והייתי שומע את המאורעות שהיו פה, מ'ההגנה' מ 'ארגון צבאי לאומי' , הייתי שומע את כל החדשות האלה ונהייתי יותר ציוני. והייתי עושה נאומים בקורפו. שישתתפו איתי לעשות 'עליה'. והיה יהודי עכשיו שקוראים לו, הוא מת עכשיו, שקוראים לו מזרחי, והוא היה גם כן איש שהיה כנראה מ'עליית הנוער' . לשלוח את הצעירים פה בארץ, והוא שלח הרבה. ושמעתי פעם ברדיו [דיבור לא ברור] יש לנו מדינת ישראל. נתנו את האישור במוסדות המיוחדות. באותו הלילה עשיתי דגל ישראלי. היה סיפור מעניין.
ולמחרת אני בחנות שלי הרמתי את הדגל הישראלי ביחד עם דגל יווני. בא הראש קהילה, אומר: מה אתה עושה צרות לנו? מה אתה מחפש מה אתה עושה צרות? אמרתי: מה עשיתי? אמר: תוריד! אמרתי: אני לא מוריד. תבוא משטרה! שתבוא משטרה. בא שוטר לא יודע אם הוא שלח או מישהו שלח, ואומר: למה יש לך דגל? אף אחד מהיהודים לא היה דגל.
מראיין: סוף שיחה עם סרדס שמואל.
שמואל: זה סיפור של העם היהודי.
תגיות הקשורות לעד