00:00:01

מראיין: צד א', התחלת שיחה, סרדס אליקי 12.5.1985, בביתה ברחוב דניאל 17 בתל אביב. אנחנו מתחילים בשיחה שלנו אליקי ואת אמרת לי שנולדת ב-1923 בפברואר בקורפו. השאלה הראשונה שלי אליך, מה הזכרון הכי חזק שלך מהבית?

אליקי: הזכרון שלי היותר חזק מהבית, זה מה שאני זוכרת, שהייתי ילדה, היינו בבית 5 אחים, אני הייתי מאד מפונקת, למדתי בבית ספר פרטי היה קוראים דוידי.

מראיין: מה זה היה הבית ספר?

אליקי: פרטי. בית ספר פרטי, שהיו משלמים כל חודש.

מראיין: קודם אני אשאל אותך מה זה ילדה מפונקת?

אליקי: ממשפחה טובה נגיד, אֶהה ככה גידלתי בתנאים טובים.

מראיין: מה זה תנאים טובים? מה זאת אומרת תנאים טובים?

אליקי: זאת אומרת שלמשל כל הילדים של קורפו היה להם חדר, בית ספר, שהיו קוראים את זה, אני לא הייתי על זה. אני הייתי בפרטי. ההורים שלי היו משלמים כל חודש ופעמיים אחרי הצהריים היה מורה לריקודים.

מראיין: לפני בית הספר, במה אבא עבד?

00:01:22

אליקי: אֶהה עכשיו זה, אבא היה סוחר של יין כשר, היה מביא את הענבים מהכפרים, והיו באים אנשים מיוחדים ועם הרגליים היו עושים את היין

מראיין: אלה היו אנשים מקורפו?

אליקי: כן, מקורפו.

מראיין: היו דורכים את הענבים?

אליקי: כן, את הענבים והיו ככה, קערות גדולות לא יודעת איך אומרים בעברית, ומשמה היה יוצא יין, ומה שנשאר היו עושים חומץ. אז את היין הזה היה כשר. היה שולח אבא שלי לאלכסנדריה , וגם לברינדיזי איטליה. היה סוחר. ומה שאני זוכרת

מראיין: איך את זוכרת את אבא?

אליקי: אבא היה בן אדם בריא, אף פעם לא היה חולה, היינו בבית דתיים, והיה קבלת שבת, כל הבחינות, משפחה דתיה. הדוד שלי, אח של אבא היה גבאי בבית בית הכנסת והדודה שלי, היה גם כן שרוחצת את המתים, בלי כסף. חברה קדישא.

מראיין: לשם מצווה?

אליקי: מצווה, וגם היתה לוקחת את הכלות למקווה, בתור מצווה, אתה מבין?

מראיין: כן, מה עוד את זוכרת מאבא בתור בן אדם? איך הוא היה בתור בן אדם בבית?

אליקי: היה בן אדם טוב. בן אדם טוב, שקט, היה אוהב לעשות מצוות.

מראיין: כמו איזה מצוות?

אליקי: צדקה. ולמשל היו באים אנשים הוא ידע לעשות הרבה לכתוב איטלקי, היה מלומד על השפת האיטלקית והיה חלק מהשכנים איפה שהיה החנות שלו, הטברנה איך שאומרים ככה היו קוראים את החנות היה בא ועושה

מראיין: קורספונדנציה.

אליקי: בְּרָאוֹו. היו קוראים לו בָּמְבִּי, אֶל בָּמְבִּי אֶל בּוֹן, אברהם זה במבי, ככה בשם,

מראיין: איך קראו לו?

אליקי: קראו לו אברם , אבל השכנים שמה, קראו לו במבי.

מראיין: במבי אל מה?

אליקי: במבי שם, כמו שם, כמו מוטי, במבי. כולם היו מכירים ככה, אז היה כל כך טוב היו קוראים במבי אל בון , במבי הטוב. וזה מה שאני זוכרת מהמשפחה.

מראיין: מה את זוכרת מאמא?

אליקי: אמא היתה גם היא היתה טובה, היתה ממשפחה פוליטי מאנגליה, היה המשפחה שלה, והיא היתה עקרת בית, גם היא היתה טובה.

מראיין: שם המשפחה שלה היה פוליטי?

אליקי: פוליטי, כן.

00:04:27

מראיין: מאיפה את יודעת שזה מאנגליה המוצא שלהם?

אליקי: למה אני, סליחה, סבתא שלי היתה פוליטי, האמא היתה מצא גם. מצא

מראיין: לא הבנתי, הסבתא,

אליקי: הסבתא היה ממשפחה פוליטי, האמא של האמא.

מראיין: אז את אומרת שגם האמא היתה שייכת

אליקי: לא, אחר כך שהאמא, סבתא שלי התחתנה, והביאה את אמא שלי, התחתנה עם משפחת מצא.

מראיין: מה זאת אומרת משפחת פוליטי מאנגליה? מה את יודעת עליהם?

אליקי: סבתא שלי תמיד היתה אומרת שבאנגליה היו לה אחים, עשירים, והיה לסבתא שלי גם הרבה בתים ביוון, אז הייתי שואלת אותה מאיפה יש לך בתים, היא עשתה לי גם בית על השם שלי, טוב שאחר כך הלכה לזה היה בומבות הבומבות , איך אומרים, הפצצות, והבית הלכה

מראיין: הם סיפרו לך שהשורשים

אליקי: כן, כן כן

מראיין: הם פוליטי?

אליקי: כן פוליטי. כן.

מראיין: אני מבין. מה עוד את יכולה לספר על אמא?

אליקי: על אמא שלי? עקרת בית בבית, היה תמיד היא דואגת בשבילנו, בשבילי היו דואגים הרבה, ואחרי הצהריים אחרי בית הספר שהיה פרטי הייתי הולכת ללמוד ריקודים, וזה היה לי דבר נדיר אצלנו ביוון.

מראיין: מה זה היה בית ספר פרטי? עכשיו תספרי לי עכשיו ככה, שאני אדע בדיוק מה זה.

אליקי: בית ספר פרטי זה, למשל, אני אספר לך: כל היהודים, כל הבחורות היהודיות, היה בית ספר שלנו של יהודים. אתה מבין? היה בית ספר של יהודים. יווני זאת אומרת, והיינו לומדים יווני . אני לא הייתי עם הקבוצה הזה . הייתי לחוד. הייתי הולכת בבית ספר פרטי אחר

מראיין: איך קראו לבית ספר?

אליקי: דַוִידִי. דוידי. שמה היה גם כן בית ספר יווני, אבל היה ברמה יותר גבוהה, אתה מבין? היה רמה גבוהה. היה לי מטפלת, היה מביאה והיה לוקחת אותי לבית ספר, עוד חיה ביוון הנכדה של זאתי. היא זוכרת אותי. זה בשבילנו היה דבר נדיר.

מראיין: את למדת שם בגלל שהמצב הכלכלי בבית היה

אליקי: לא , היינו עשירים, היה לנו אפשרות, אמא שלי כמו איך שאמרתי לך, היה ממשפחה, רמה גבוהה. הדודה שלי היתה מורה לצרפתית. דודה שלי היתה מורה לצרפתית, ויש לי ביוון בן דוד, זה פרופסור. בקורפו. אבל אחר כך אחרי שהייתי גומרת את הבית ספר, הייתי באה הביתה מ-3 עד 5 הייתי הולכת לבית ספר יהודי ללמוד עברית. כי אבא שלי נורא דתי. ואהב נורא ללמוד. ובשביל זה אני יודעת גם לקרוא, לכתוב, עברית

00:07:58

מראיין: איך קראו לבית הספר הזה?

אליקי: חדר, בחדר היה, 'תלמוד תורה'. תלמוד תורה היינו קוראים את זה והיינו ולמדתי שמה הכתבה, למדתי דקדוק, למדתי גאוגרפיה, למשל מערת המכפלה ועוד כמה שמות שאני לא זוכרת למדתי מיוון. הר המוריה, יש פה משהו כזה, שאני לא הייתי ולא יודעת פה. הייתי מאד מרוצה.

היו באים מפה, מהארץ, מורים והיינו מביאים מורים. הקהילה היהודית היתה מביאה מורים, אחד היו קוראים לו שלום, אחד יפת, ואני למדתי עם המורה שולמית. היתה אחרונה, למדה ריקודים, למדה לנו שירים ציוניים, הכל, השירים ששרים פה אני יודעת מעל-פה, בעל פה, שלמדתי משמה.

מראיין: היא לימדה ריקודי עם?

אליקי: כן, 'הבה נגילה הבה' ולימדה אותנו 'שְׂאוּ נֶס ציונה' , עם איזה מקהלות, היינו צעירות אז היה והיה לה מאד מאד סבלנות. ותפילה, אחר כך היה מורה שהיו קוראים לו מָנְדוֹלִינוֹ . מנדולינו , והיה גם אחד שקוראים לו חכם, השם שלו היה חכם . ככה קוראים לו ולימד אותנו תהילים, פרשה. הכל.

מראיין: מה עשיתם?

אליקי: 4 בנות, התלבשנו מכלות, לחתן את התורה איך שאומרים פה. קוֹמִיסְיוֹן , לא יודעת איך אומרים , היה מאד יפה. אני ועוד ה-3, מסכנות, הן לא חיות. רק אני חיה מה-3 האלו. עשינו בבית הכנסת שהיה מאד מאד יפה. של שבועות. היו אנשים

מראיין: איזה בנות, את זוכרת את השמות שלהן?

אליקי: את השמות כן, אני זוכרת. אחת קוראים לה לוֹלָה, אחת רבקה, שאחותה חיה מָזַאתִי, רבקה, ואחת ליזה. ואחד אני אגיד

מראיין: הם כולם מתו במחנות?

אליקי: כן. היה מאד מרגש אותו היום כי לא ידענו, אנחנו דבר כזה שמה, ופתאום הרב, מורנו, הרב של , היוון, אירגן את זה.

מראיין: את סיפרת לי על בית ספר לריקודים

אליקי: אני הייתי לוקחת שיעור של ריקוד אחר הצהריים, בתור ש , וזה היה, איך אומרים, תשלום אחר, היה תשלום אחר זה.

מראיין: ספרי לי קצת על הלימודים האלה.

אליקי: על איזה לימודים?

מראיין: על השיעורי ריקוד.

00:11:02

אליקי: אַהה על השיעורי ריקוד היה, איך אומרים, היה כינור, היה כינור והיה לנו את המורה, אני לא זוכרת עכשיו זקן, והיה לומד לנו את הפסיעות למשל, איך עושים, ואחר כך היינו קבוצה, למדנו יפה מאד, ופעמיים בשבוע היינו הולכים. היינו רוקדים.

מראיין: איפה זה היה?

אליקי: היה בקורפו, אחר כך

מראיין: באיזה בית ספר זה היה בקורפו, את זוכרת את השם איפה למדתם?

אליקי: דוידי, כן.

מראיין: הריקודים גם כן למדתם שם?

אליקי: כן, זה היה באותו בית ספר, באותו בנין ואחר כך סוף השנה, היינו הולכים כל אלה שלמדנו, באיזה אולם גדולה , והיינו עושים סוף השנה ריקודים סוף השנה. היה מאד יפה. ונהניתי. יש שמלות יפות, מודרניות מאז.

מראיין: כן?

אליקי: כן, וזהו. אחר כך היה סוף השנה, היה לנו 3 חודשים חופש.

מראיין: איך קראו למורה לריקודים? את זוכרת?

אליקי: אַהה בַּארְדָאקִי. בארדאקי. כן, היה ידוע.

מראיין: הוא גם היה יהודי?

אליקי: לא. אני היהודיה היחידה שהייתי שם. לא היה יהודי.

מראיין: מה עוד את זוכרת מהבית? איזה עוד דברים ככה מהבית, מהשכונה, איפה הייתם גרים?

אליקי: הייתי גרה ברחוב וַאלִיסָארִיוֹ , בערך המספר לא זוכרת, 18 מקום קטן, זה מה שאני זוכרת. היה חיים טובים.

מראיין: מה זה רחוב ואליסאריו?

אליקי: ואליסאריו, כמו שאומרים, רחוב דניאל, רחוב ירקון

מראיין: כן, אבל

אליקי: כן.

מראיין: מה היה מיוחד ברחוב הזה?

אליקי: לא היה כלום.

מראיין: דניאל קרוב לים

אליקי: כן.

מראיין: מה היה רחוב ואליסאריו?

אליקי: היה מקום שהיינו כל היהודים ביחד, ככה מסביב סביב, היה כל היהודים, ביחד. היינו מכירים את המשפחות ואחד עם השניה, כולם היו מכירים. והיינו באים אליהם, זאת אומרת היינו קרוב, היינו יכולים לצאת לים.

מראיין: משפחה אחת היתה עוזרת לשניה?

00:13:30

אליקי: כן. כן, היו שכנים טובים, היו עוזרים, היינו מבקשים, היו עוזרים לנו, היו עוזרים לנו.

מראיין: את מי מהשכנים את זוכרת, שמות?

אליקי: שמות? אני אגיד לך, בד"כ, ב שלי, היו גויים רק אחד אני זוכרת, קוֹרִינָה, אני זוכרת את קוֹרִינָה, בעלה אתה רוצה?

מראיין: כן

אליקי: חוּלִי.

מראיין: מה היה שם המשפחה שלהם?

אליקי: אוֹזְמוֹ. אוֹזְמוֹ קוֹרִינָה, חולי היה בעלה, והיה לו 4 ילדים, 2 בנות, ו-2 בנים, אחד מת מסכן, עכשיו באשדוד.

מראיין: עוד איזה משפחות?

אליקי: ולמעלה היה עוד אחד, קוראים לה סְטֶלִינָה, סְטֶלִינָה, בֶּן צִיוֹן, בעלה בֶּן צִיוֹן, והיה לו 2 ילדים.

מראיין: אבל איך היה שם המשפחה שלהם?

אליקי: נָחְשׁוֹן. נָחְשׁוֹן. זהו, אחר כך היו שכנים

מראיין: עכשיו עם האוֹזְמוֹ הזה, ומשפחת נָחְשׁוֹן את אומרת הייתם בקשרים טובים

אליקי: כן כן היינו בקשרים טובים, היינו גם בהגדה , אבא שלי היה עושה הגדה כל פסח, והיו באים אנשים זרים. לשמוע את ה'הגדה'. היה יורדת משפחת נָחְשׁוֹן , אחר כך היה גם עולים הילדים של אוֹזְמוֹ, לשמוע, ועוד 2 אנשים מבחוץ שהיו תמיד רגילים שבאים. ולא היינו מתחילים, אם לא, הם היו באים.

מראיין: הבית היה תמיד פתוח?

אליקי: כן תמיד תמיד. פתוח ו היה.

מראיין: מה קורה בקורפו? בואי נשאל אחרת, כשאת לומדת ריקודים ובכל התקופה הזאת, בת כמה את? באיזה שנה את היית?

אליקי: היית בת 13, 12, בגיל בית ספר, עד כתה שש . אני למדתי 6 שנים. בית ספר

מראיין: זאת אומרת זה היה ב-1936, 1937?

אליקי: כן ככה.

מראיין: מה קורה בקורפו בשנים האלה מבחינה פוליטית?

אליקי: מבחינה פוליטית היה זמנים שהתחלנו לחשוב על מלחמות, היינו שומעים שלוקחים את היהודים מגרמניה, ולוקחים אותם עם, איך אומרים

מראיין: רגע, ב-1937 ו-1938 עוד לא לקחו את היהודים מ

אליקי: מגרמניה כן, היה, שמועות ככה.

מראיין: 1937, 1938 התחיל הנאציזם לעלות, אבל עוד לא לקחו אותם.

00:16:27

גבר: זרקו אותם מהארץ, ואני זוכר שבאו בקורפו, כמה היו יהודים מגרמניה שנולדו הסבא סבא שלהם

מראיין: כן, זה סיפרתַּ לי, זה סיפרת לי.

אליקי: אני אגיד לך, ב-1940 התחילה המלחמה ביוון [אליקי פונה באיטלקית-יהודית לגבר שדיבר קודם – ככל הנראה בעלה – וככל הנראה מוודאת את השנה]. אז ב-1935, 1936, היינו כבר, היה מתחיל הסיפור

גבר: יהודים מגרמניה זה התחיל בעצם

אליקי: היה מתחיל הסיפור, שמועות, אתה מבין? מגרמנים שלא רוצים אותם, ולא עובדים, זורקים אותם מעבודות, והפחד היה, היינו נורא פוחדים שלא יקרה גם לנו, ואחר כך שמענו שלוקחים אותם, לוקחים אותם, מוציאים אותם את הבגדים שלהם ומכניסים אותם בוַאגוֹנִים

מראיין: אני מבין. את עד איזה גיל למדת? את גמרת תיכון?

אליקי: לא, תיכון לא. 6 שנים אני גמרתי, אצלנו היה 6 שנים בית ספר עממי.

מראיין: ואחרי עממי מה?

אליקי: אחרי עממי, אני הלכתי ללמוד קצת תפירה. אבא שלי לא רצה שאני אמשיך לימודים. למה? היה כל כך פרימיטיבי, מה אומר? אם אני למשל אצא או מורה או משהו, במקום שלנו, בקורפו בפנים, לא היה חסר מורות, היה מלא, הוא אומר אולי שולחים אותך אצל חוצה לארץ זאת אומרת או באתונה, או באיזה כפר, היה מאד פרימיטיבי, היה מאד שומר על זה, על כבוד המשפחה זאת אומרת

מראיין: את החלטת בעצמך לא ללמוד תיכון?

אליקי: לא, אני לא התחלתי, מה שאמרתי לך, ואבא שלי לא רצה, כי יש לי כמה חברות שהלכו לבית ספר מסחרי, והחברות שלי. ועשו כמה שנים חלק גמרו גם, אבל אני לא ותמיד אני הייתי ולא אהבתי את זה אבל לא היה לי מה לעשות.

מראיין: איפה למדת תפירה?

אליקי: מה, שם?

מראיין: כן.

אליקי: השם למדתי ב: 'מיכאילה'.

מראיין: זה אשה פרטית?

אליקי: אישה. פרטית. לא פרטי, אשה שיודעת לתפור ובעלה חי ביוון.

מראיין: מה היה שם המשפחה שלה?

אליקי: [פונה לגבר ושאלת באיטלקית יהודית]

גבר: השם משפחה היה

אליקי: נוֹ אִימְפּוֹרְטָה . אף פעם לא ניזכרתי השם שלה אף פעם לא זכרתי את השם של המורה שלי.

מראיין: ספרי לי קצת עליה.

00:19:10

אליקי: על המורה שלי?

מראיין: כן

אליקי: היא לא היתה מאה אחוז, ולא רצה להתקדם אותנו, בשביל לא ללמוד את המקצוע, הבנת? זה היה מאד מאד קשה. אני הייתי אצלה 4 שנים, אילו הייתי במקום אחר, הייתי צריכה להיות הרבה יותר פעילה יותר.

מראיין: זאת אומרת היא לא לימדה טוב, בשביל שלא תתקדמו?

אליקי: כן. היא המשיכה גם שמה באותו מקום, למשל, לפעמים אומרים לה " תן לנסות זה". "לא לא צריך"! אנחנו הבנו את הרמז. הבנת? היא לא רוצה לקדם אותי, אני תמיד בוכה על זה. אני רואה פה, ואני תמיד חושבת על זה. 4 שנים, ככה כל שנה, היינו יכולים להיות יותר מתקדמות אבל היא לא נתנה. תמיד אותו דבר, אין להתקדם.

מראיין: מה הלאה, מה עוד קורה בקורפו?

אליקי: על מה?

מראיין: אחרי התפירה.

אליקי: אחרי התפירה, אחר כך שעברנו באותו יום, כבר כשאני הייתי שמה, התחילה המלחמה היוונים והאיטלקים, שרצו, האיטלקים רצו לעבור מיוון בשביל ללכת למקום אחר, מקורפו. האיטלקים רצו לעבור מקורפו, לתת להם את הקורפו, לכבוש, אז מטאקסס הגדול של ה נתן להם תשובה לא. אתם לא תעברו מפה, ואנחנו לא ניתן לכם את הקורפו. ואז באו ביום שישי בבוקר, אוירונים, עם דגל יווני, ולא היה היה שקט והתחלנו כולנו אֶהה, מלמטה שזה יווני ופתאום נתנו פצצות כאלה שנפלו ברובע היהודי הרבה יהודים, אותו היום נהרגו מהפצצות.

מראיין: כן, מה קורה אצלכם בבית, עם ההפגזה של האיטלקים?

אליקי: עם ההפגזה של האיטלקים, אנחנו ירדנו תכף למטה בקומה ראשונה, היה איזה כי היו תמיד אומרים לרדת למקומות נמוכים, הבנת? אז ירדנו כולם ביחד, היינו נורא מפחדים, בלילה, כשהיה מתחיל חושך, היינו הולכים לחנות לקנות מה שהיינו יכולים ככה, בשביל לחיות, ועוד פעם, היה קשה מאד, לא היינו יכולים להתרחץ, היינו מפחדים לעלות למעלה ככה בקיצור, האיטלקים כבשו את קורפו. ואז יצאנו מהמקלטים, והחיים התחילו קצת יותר קל.

מראיין: האיטלקים כבשו בסוף את קורפו?

00:21:50

אליקי: כבשו את קורפו. אחרי הרבה הרבה פצצות. אחרי הרבה הרבה התנגדות, כבשו את קורפו, וישבו כמעט 3 שנים, האיטלקים בקורפו. אבל היה מצב טוב. בפרט ליהודים היה מצב טוב, כי ידעו לדבר איטלקית, וסידרו את החיים שלהם. היו תופרים להם, היו עושים חברה, ריקודים, והיה טוב. 3 שנים.

אחרי 3 שנים, התחילו לריב האיטלקים והגרמנים, אני לא יודעת מפוליטיקה, והגרמנים רוצים בחזרה את קורפו. הגרמנים. כי בכל יוון היה כבוש מגרמנים. הגרמנים לא כבשו לא כבשו האיטלקים בעצמם את קורפו, האיטלקים. הגרמנים כבשו את קורפו, ונתנו מתנה לאיטלקים, כאילו אתם רוצים אותה כל כך, קחו אותה. וזהו כבוש מאיטלקים. והיה חיים טובים אפשר להגיד, עם האיטלקים.

אבל ביתר יוון, אתונה וזה היו מתים מרעב האנשים. למה היה כבוש מהגרמנים, והגרמנים לא היה עבודה, לא היה אוכל, לא היה כלום. אחר כך הם כשרבו ביניהם, השניים, רבו הגרמנים והאיטלקים, והגרמנים רוצים בחזרה את קורפו. והאיטלקים לא נותנים. ואז מה אגיד לך, איזה פצצות. מה אני אגיד לך, היינו במקלטים, אל תשאל! אז התחילו אנחנו היינו במקום למטה, אמרתי לאמא שלי, אז היינו 5 אחים יתומים בלי אבא, עם האמא, אמרתי לאמא שלי, אם אני לא נשארת יותר בחנות הזה למטה, כי מאד פחד, יכול להיות כל הבית יפול עלינו. אז בקיצור, בלילה זרקו כרוזים הגרמנים ואמרו, אם אתם לא נותנים לנו את קורפו אנחנו נשרוף לכם, מכל המקומות, מהיבשה ומהים, ומכל המקומות וככה היה.

לא נתנו את קורפו האיטלקים, והתחילו שרפות. אני לקחתי את האחים שלי, והלכנו באיזה מקום, ולמחרת הבית הזה נפלה. ואילו אני לא הייתי עושה ככה, אנחנו היינו כולנו למטה. והיה מצב גרוע מאד. 15 יום הקורפו היתה נשרפת, אש. ובלי אוכל ומה אגיד לך, היה טרגדיה. המצב הזה.

מראיין: היה כל הזמן מלחמה ממש, פגזים

אליקי: אחרי שבוע כן.

מראיין: מלחמה ממש בין הגרמנים לאיטלקים?

אליקי: כן. ביניהם רבו, לא יודעת מה קרה שמה בגבול, והגרמנים רוצים חזרה את קורפו, והאיטלקים לא נותנים, לא אומרים בבקשה. אז הם זרקו כרוזים, אתם לא נותנים עד 12 את קורפו אנחנו נשרוף לכם. וככה זה היה, שרפו אותנו. אומרים, כל היהודים כמעט איבדו את הבתים שלהם. כל היהודים, והיינו במקלטים, היה לנו לכלוך, כינים במקלטים, לא היה לנו בתים, לא היה לנו איפה ללכת להתרחץ, היה מצב מאד קשה, אבל אחר כך בשעות, ש , איך אומרים, נכנעו האיטלקים ובאו הגרמנים. באו הגרמנים אז כשבאו הגרמנים שמו הוראה, עד שעה מסוימת להיות ברחוב נגיד, עד 5. מי שהיה יותר היו תופסים אותו, והיה אוכל לא היה בכלל, בכלל אוכל. היה מתים מרעב. אנשים היו מתנפחים, ונופלים על המדרכות מהאוכל, נפוחים. היה מצב מאד גרוע. עד שאחר כך התחיל הענין שלנו. שמו לבחורים, של היהודים, שמו הוראה כל בוקר ללכת לתת, לאיזה בית ספר. איך אומרים, מסדר. מסדר ולקחו את התעודות זהות ושמו על התעודות זהות, יוּדֶה . והיו הולכים הבחורים, עד שהם חוזרים בחזרה.

00:26:31

מראיין: באיזה בית ספר היו הולכים?

אליקי: בית ספר איטלקי, זה היה בית הספר האיטלקי, היה בית ספר גדול, כבשו הגרמנים את בית הספר הזה והיו הולכים היהודים, והיו נותנים את ה זה, ושמו את היוּדֶה, ואז שחררו אותם שיחזרו הבחורים והבעלים, איזה מתח, איזה מתח, מה היו עושים הגרמנים? נותנים לחזור אחד אחד, והיו אומרים "שקט שקט". למשל, היו שואלים "ראית את אח שלי"? "כן כן, הם יבואו". אתה מבין מה הם היו עושים? לא היו משחררים את כולם ביחד, עוד מתח. שעות שלמות של מתח. ובשעה 5 היינו נסגרים בבית. אין מה לעשות.

מראיין: ואז איך קרה שאספו את כולם?

אליקי: אחר כך בקיצור, יום אחד, אמרו לנו, בא הראש של הקהילה היהודית, פֵרו קוראים לו, פרו, הראש קהילה, עשה לנו אסיפה באיזה מקום, אמר "כולם תבואו אני רוצה לדבר איתכם". אז הוא אמר לנו "מחר בבוקר ב-5 אתם תהיו בסְפִּיָאנָאדָה ". ספיאנאדה זה כמו

מראיין: כיכר

אליקי: זה כמו כיכר ולא יעשו לנו כלום, רק הגרמנים רוצים לנו לספור, "אל תביאו דברים, אל תביאו שום דבר, אל תביאו אוכל, אל תביאו כלום. אנחנו חוזרים הביתה. ותשימו לב, אם אחד לא בא מהמשפחה, הגרמנים הורגים את כל המשפחה שלו". אז היה מצב קשה. אפילו אם אחד רוצה לברוח, היה חושב על האחרים. וככה עשינו.

הלכנו, והיה אחד, דבר מאד מאד מרגש, שראינו אחד, שהביא את אמא שלו, שהיתה בשיתוק, אמא שלו היה לה בשיתוק, מה הוא עשה? הביא את אמא שלו עם כסא, השאיר אותה באמצע הככר והוא ברח. הבנת? מזרחי. מזרחי. עכשיו הוא נפטר ביוון במצב גרוע מאד. וזה מאד מאד היה מרגש. השאיר את אמא ש מליונר! מליונר! השאיר את את אמא שלו שמה וברח. והוא היה אחר כך הוא היה מת מהרגש שהיה לו.

ונכנסנו שמה ל , בשעה 5 נשארנו כל היום, נשארנו כל היום בככר עם שמש שמש, ובסוף הכניסו אותנו ככה, בכוח, כמו זבובים, במחנה הצבאי. במחנה הצבאי של יוון זאת אומרת, ונשארנו שמה כמה ימים, בלי אוכל, לא בלי אוכל, קצת אוכל שהיה, 'הצלב האדום' היה נותן אוכל, 'הצלב האדום'.

מראיין: ומה את הרגשת?

אליקי: פחד, פחד. מה אני אגיד לך. ופתאום רואים גרמני אחד אומר לזקן אחד "תוריד את הכובע"! היה זקן, מסכן זקן מבוגר, תוריד את הכובע, ונתן לו עם המקל בּוּם [תיאור צליל המכה], מה אני אגיד לך, פחד. את זה לא אשכח בחיים. מסכן, וברמה גבוהה כל הצרות שקורים זה ברמה גבוהה.

00:29:39

מראיין: מה זאת אומרת כל הצרות שקורות במלחמה זה מרמה גבוהה? מְהָ

אליקי: כן, למשל את זה

מראיין: למה את מתכוונת?

אליקי: אני מתכוונת, היום, למשל זה הזקן, היה עשיר מאד. עשיר, מליונר. עשיר מאד ואומרים לו תוריד את הכובע. היה שמים דווקא לו, למשל כאילו הם יודעים שהוא עשיר פוטנציאל, איך אומרים, נתן אחד עם המקל פה, מה אני אגיד לך, ככה פה. ככה לוקחים אותו, תפסו אותו. הוא לא יכול לדבר, מי יכול לדבר? שום דבר, לא מה שלומך, ולא זה והיו

מראיין: את חשבת על הבית, על מה שהשארת?

אליקי: לא לא, נתנו את המפתחות, נתנו להם את המפתחות, לא חשבנו על כלום, לא רצינו כלום, רק רצינו לחיות. שום דבר לא היה איכפת לנו. למה, בזמן המלחמה, שהיה כבושים האיטלקים, היינו נותנים את הרהיטים של הבית, ושרשראות של היהודים גדולות, בשביל שתי תפוחי אדמה בשביל קילו קמח, הבנת? אז היינו אומרים, באנשים של הכפר שהיו מביאים, זה לא חבל שאני אתן לך את השרשרת הזה, ושרשרת הזה טבעות ועניינים עם כל כך הרבה זהב, אז מה הם אומרים, תאכלי את הזהב, תאכלי את השרשרת. הבנת?

מראיין: כן

אליקי: ולא היה איכפת לנו שום דבר, היינו מורידים את הרהיטים, למי שנשאר בית או למי שהיה משהו היה נותן תן קילו שועית , תן לי קילו, תפוחי אדמה, תן לי עשר ביצים, כי היהודים תמיד היה להם את הזהב, ואפילו את הבתים שרפו, הזהב היה אצלנו. ולא היינו חושבים שום דבר, לא על הבית, לא היה איכפת לנו, רק היה איכפת לנו איך לגמור, להפטר מהענין הזה. אֶהה התחילו שמה אחרי היה בא 'הצלב האדום' ונותן לנו קצת אוכל, מי היה תאבון לאכול, לא היה לנו תאבון לכלום.

אחר כך יום אחד, בוקר טוב, והכניסו אותנו בקבוצות קבוצות בצ'אטרי , צ'אטרה באיטלקית זה קוראים זה

מראיין: רפסודות.

אליקי: כן, ככה, והיינו הולכים ובאמצע הים היה גם אוירונים.

לא ידענו עוד אם היה של אוייבים, פחדנו שלא יעזבו אותנו, מה אני אגיד לך, והגענו במקום ראשון, הגענו בלֶפְקָדָה . לפקדה. שמה, היה סיפור, קצת מעניין בשבילי.

מראיין: ספרי לי.

00:32:26

אליקי: שמה בלפקדה, היה 'הצלב האדום' והיו מתנדבים הרבה גויים מהבנקים, כמו פה בויצ"ו, מרמה גבוהה נגיד, אז אֶהה מסביב הבתים היו גרמנים עומדים עם הרובים ולמטה היה גינה. היה גינה, ואנחנו הלכנו בתור, כמו חיילים לקבל את האוכל שהיו מחלקים. אז אומר לי היה אחד, מבוגר, לבוש יפה, אומר לי, תראי איזה בחורה יפה נגיד, אצלנו אומרים יפה, בשבילי, ליפול לידיים של הגרמנים. הוא אומר לי, לכי תגידי להורים שלך, אני אתן כסף, ואני תתחתני עם הבן שלי. אני מנהל בנק פה. והוא היה באמת אישיות, אז אפילו לא חשבתי על זה. אז אני חוזרת, נותנת את האוכל לאמא שלי, ופתאום באות הקרובות שלי, שהיו מאחורי ואומרות לי, אליקי, תגידי, אמרת לאמא? אז אמא שלי, מסכנה אומרת: מה קרה? מה קרה? אז ככה וככה, אז אימי אמרה לי שתעשה מה שהיא רוצה. אני לא אומרת לה, אני לא אומרת לה כן או לא. אז איך אני אשאיר את המשפחה?לא רציתי אפילו לשמוע. ותאמין לי, אני אף פעם במחנה, לא התחרטתי להגיד מה אני עשיתי. אף פעם לא התחרטתי.

להפך, אני הייתי מבסוטה שאני הגעתי איתם, עם ההורים שם.

מראיין: כן, הלאה. מה עוד קורה אחרי זה?

אליקי: אחר כך מלפקדה לקחו אותנו בלפּאטראס , פאטראס, היה גם שם, לא יודעת אם איכפת לך, אם אתה רוצה לסגור פה אולי לא

מראיין: תמשיכי תמשיכי,

אליקי: בפאטראס לקחו אותנו בפאטראס, אתה מכיר מה זה פאטראס, מקום? אז אנחנו , לאמא שלי היה לה קצת זהב במעיל שלה, למטה במכפלת. במכפלת אז כולם הולכים קונים דברים, מביאים כל מיני דברים, אנחנו היינו שמה, יתומים ורואים, ורוצים אבל אמא שלי מסכנה אומרת, אתם יודעים מה? אולי אנחנו הולכים יותר הלאה ויהיה לנו צורך של כסף, שיהיה לנו. אז אנחנו רואים שכן שמה, כל טוב. כל טוב. אז אמא שלי אומרת . בקיצור, מה הוא עשה, כנראה שהמעיל של אמא שלי היה תלוי בחלון, ותפס את הביטנה, ומשחרר משחרר פה, ראתה ש היה פה הרבה את הזהב, לקח את הזהב, הלך ומכר אותו וקנה מהכסף שלנו הוא קנה דברים.

מראיין: אבל איך המעיל הגיע אליו?

אליקי: המעיל היה תלוי בחלון. ואנחנו יושבים על הרצפה. כמו זה פה למטה. בינתיים בן אדם עושה ככה ככה. תפס פה את הזה, לקח את הזה, חתך את הזה הלך וקנה וקנה, ואנחנו 5 יתומים בלי הורים, בלי אבא, ותאמין לי לא אכלנו כלום. אז אחר כך אמא שלי מסכנה הלכה ראתה את הביטנה, מה אני אגיד לך. אנחנו קראנו אחד מהמשטרה של היוונים, שהיה איתנו, אז הוא אומר, לקח אותו ואומר כן זה נכון, זה עשיתי. טוב, אבל זה לא כאב לך הלב שעשית את זה באשה אלמנה? והם רואים ולא יכולים לאכול, לא, לא הלב שלהם אומר: טוב, אני אקח לכם איפה שאני מכרתי. אז היה מאוחר כבר כי הגרמנים נתנו הוראה שאנחנו נלך. הבנת? וכבר הלך הלך הענין.

00:36:15

מראיין: אז הסיפור הזה עם השרשרת קרה ב

אליקי: בפאטראס, כן היה נורא עצוב.

מראיין: מה התחנה הבאה שלכם? איפה אתם אחר כך הלכתם?

אליקי: התחנה הבאה שלנו היתה בחַיִידַרִי , חֲיִידַרִי. שמה היה גם עצוב למה, חילקו את הגברים מהנשים, הבנת? כל הזמן קודם היינו ביחד. בחיידרי שם לקחו את הנשים ולקחו את הבחורים והיה מאד קשה, כל אחד, עם הילדים, והבחורים והיה קשה. היה מכות שם רצח, ולא היינו יכולים לפתוח פה, ושם גם

מראיין: איפה לקחו את האחים שלך?

אליקי: את האחים שלי הביאו, את זינו לקחו עם הגברים, ואת היתר השאירו איתנו למה היו קטנים לא היה גיל גדול. זינו היה אחרי, היה שנה יותר קטן ממני ב-24 ו-3 האחים נשארו איתנו. אחרי ישבנו שמה כמה ימים, ימים נוראיים, מלא מתח, ואחר-כך אמרו לנו אם יש לכם זהב או מה שיש לכם, תזרקו את זה במזודה, שמו אחת מזוודה ככה גדולה, ובסוף מה שנשאר לנו מזהב או יהלום משהו, היה אחרון אחרון חביב. זרקנו אותם שמה, וגמר הענין. ואחרי כמה ימים שמו אותנו בקָאמְיוֹנִים

מראיין: מה זה קאמיונים?

אליקי: קאמיונים זה אוטו משא. אוטו משא, והכי גרוע היה שלא ידענו אבל ראינו שאיתנו לוקחים גם את המשוגעים היהודיים החולים. הוציאו, הבנו שזה הסוף. היו איתנו

מראיין: מה זאת אומרת הבנו שזה הסוף?

אליקי: למשל אמרנו שלא מוציאים יותר, זכר ליהודים. כי מבית המשוגעים להוציא את החולי נפש, למה להוציא אותם? היו משאירים אותם שיתרפאו. בבית החולים היה גם אישה שהיתה שעשה הפלה והולידה, מסכנה, הביאו אותה עם ה

מראיין: לחיידרי הזה?

אליקי: כן, לחיידרי. וראינו פתאום, לא ידענו שהגענו במצב כזה. ודווקא האשה הזו היתה גם איתנו בטרנספורט. בוַואגוֹן.

מראיין: וזה באתונה?

00:38:46

אליקי: בחיידרי, אתונה, חיידרי זה באתונה. ומשמה שמו אותנו באוטו משא, והעבירו אותנו לתחנת הרכבת. לא יודעת בדיוק איפה זה התחנת רכבת של אתונה. הכניסו אותנו כמעט 80 – 90 איש בכל רכבת . ונתנו לנו קצת צימוקים שחורים, בלי לרחוץ אותם. מלא חול. ושמו לנו כמה חביות של מים. והמים הראשונה היתה טובה, והשניה השניות מלמטה היה מסריחים, לא היינו יכולים לשתות. לכלוך שאי אפשר לתאר, כינים היו, הולכים כמו נמלים עלינו, בכל הגוף ולא היה רק בראש, באיפה היינו נוגעים, איפה שהיה לנו קצת מגרד, היה כינה. איזה כינים, זבובים, עם כנפיים. עם כנפיים. ועוד דבר היה מאד מאד עצוב, שהיו גם מתים. מתו כמה בוַואגוֹן שלנו. והיה חם, ולא ידענו מה לעשות. זרקו עליהם אבקה, מלמעלה, איזה מן אבקה אני לא יודעת, אחר כך יש מישהו, שעוד חי אליאס של חנקה אם אתה מכיר, זה שעובד ב אז היה יוצא מהוַואגוֹן, למה היה סגור כל הוַואגוֹן לא היה פתוח, היה ככה. היה אחד קָפּוּּ , אחד הקפוּ , היה רוצה לגיד אחד קָאפּוּט , אחד מת אחר כך אחרי כמה זמן, שלא יהיה ריח, היינו עוצרים באיזה מקום, לוקחים אותו, שמים אותו באיזה תא לחוד. והיה את המים, בתחנות לא יודעת בהונגריה, בולגריה עברנו כל העניינים האלו. היו מביאים לנו קצת מים עם הדלי היה יוצא אחד וכל הצרכים שלנו היינו עושים בדלי, אחר כך היה יוצא אחד וזורק, ורוחץ את הדלי מביא בחזרה, והיינו הולכים הלאה, עד שהגענו באושוויץ שמה, בירקנאו . ב-2 בלילה הגענו.

ב-2 בלילה היה אור, כאילו היה שמש אורות. אז ירדנו מהוַואגוֹנִים הולכים מכות שלא בא בחשבון תמיד, אז באו הרבה מסלוניקי, כנראה שגרמנים ידעו שיבוא טרנספורט יווני, ושמו אותנו יוונים, כי אנחנו לא ידענו גרמנית בכלל. אז אומרים לנו הסלוניקאים אל תגידו שאתם חולים, אל תגידו שאתם חולים, למה זה חולים אומרים חולה כואב לי פה, כואב לי פה, וזה לא יעבור, הבנת? אז מסכנים ידעו את הרמז, הסלוניקאים, ואומרים אל תגידו שאתם חולים, אל תגידו שאתם חולים. ולא אמרנו שאנחנו חולים. אפילו אם היה מישהו, הפרידו אותנו. הפרידו.

שם היה גם בשבילי מצב גרוע מאד. הפרידו את הזקנים.

מראיין: מה את הרגשת? כל הזמן תספרי לי מה את הרגשת.

אליקי: אני כל הזמן הרגשתי, זאת אומרת של הוַואגוֹן שהיינו[...?]

מראיין: לא, לא, כבר במחנה כשהגעת כבר לאושוויץ, פתחו את ה מה חשבת לאיפה הגעת?

00:42:34

אליקי: אֶהה לא יודעת, גם אני לא הרגשתי. אבל פחד של המוות הרגשתי תמיד. הייתי נורא מודאגת שלא יהרגו אותנו. אני נורא פחדתי מהמוות. אז כשירדנו שמה היה אור יום, כמו שאתה שמש, אז התחילו להפריד פה מהר מהר, לקחו כנראה כמה פועלים, כי כל טרנספורט שהיה מגיע, לגרמנים, היה להם הוראה, למשל אנחנו רוצים 200 פועלים, 300 פועלים, הבנת? 100 נשים, 50 בחורים, הם הפרידו. אז בקיצור, אותו הרגע, אני היה לי בידיים את ראובן, את אח שלי, למה הוא היה עייף, לא יכול היה יותר ללכת. אז הוא אומר לי "עליזה , תיקח אותי בידיים, קח אותי בידיים". אז אני לקחתי את ראובן בידיים. והגרמני לקח את אחי, את ארמנדו, למה ארמנדו מראה שהיה מפותח מספיק, ואני ואמא שלי, וכריסטינה והילד הולכים. פתאום בא הגרמני, ראה שאני יכולה לעבוד משהו, לוקח את הילד מהיד שלי, שם אותו על הרצפה, ואומר לי את, שאני אלך שמה עם הבחורות. אותו הרגע, לא יודעת, אמא שלי מסכנה אומרת לי: "אליקי, אליקי, אל תשאירי אותי לבד עם הילדים". מה אני יעשה. כי היו שני ילדים קטנים, "תשלחי לי את זינו או את ארמנדו שיעזרו אותי" , כאילו השטן, איך שאני עברתי משמה ללכת לפה, לא יודעת, ראיתי את ארמנדו. אמרתי לו, ארמנדו, לך לאמא, אמא רוצה אותך להחזיק את הילדים לעזור לה. ארמנדו הלך. הלך לקרמטוריום

מראיין: הוא הלך איתה?

אליקי: הלך איתה, הבנת? במקומי.

מראיין: כן, מה אחר כך קורה? הוא הלך איתה ו ?

אליקי: הוא הלך איתה, וגמרנו, הלך עם האמא. אז אני , אנחנו לא ידענו, אחר כך בבוקר, למחרת, לקחו אותנו ל באותו לילה לקחו אותנו להתרחץ, איך אומרים לעשות לנו [דיבור לא ברור בגרמנית] לָאוּזֶה בָּאנִיוֹ להתרחץ. נכנסנו ב , כשהיינו בחוץ מהדלת, אף אחד לא רוצה להכנס בפנים, פחדו, אז ברגע אחת קרובה אני זוכרת, אני הראשונה, אמרתי טוב אתם מפחדות, אני נכנסת לראות מה הולך פה. לא ידענו שהיה ככה, לא ידענו. אז נכנסתי אני ואמרתי להם אין כלום, בואו, אנחנו הבנות, בואו אנחנו מתרחצות. אז נכנסנו שמה, הוציאו את כל הבגדים, והתרחצנו, לפני להתרחץ גילחו אותנו [לנו את] כל השערות וכל העניינים, ונכנסנו. נתנו לנו בגדים אחרים. יצאנו אחד לא היה מכירה את השניה, מרוב זה בלי שערות, ובגדים כאלה, לא היינו מכירות. רק עם שמות היינו קוראים אליקי, לינה, עליזה, אחד עם השניה, היינו קוראים, אז אנחנו הכרנו אחד את השניה. ואחר כך לקחו אותנו למחרת, אנחנו ישנו, למחרת עוד פעם עשו לנו סלקסיון ואחר כך הבנו מה הולך, הבנת? ויש הרבה בחורות שלקחו את האמא שלהם גם בבוקר, אמא של מתילדה. היה אמהות צעירות שנכנסו יחד עם הבנות אותו לילה, מהבִּלְבּוּלָצִיָה, אבל למחרת בבוקר אז עוד פעם סלקסיון הגרמנים לראות מה הולך, ולקחו את האמא. את האמא של הזה. ונכנסנו בבלוקים, והתחלנו אחר כך לעבוד, לקום בבוקר צֶלאַפֶּל , וזהו.

מראיין: במה עבדת?

אליקי: אני עבדתי ברחוב עבדתי. אני נורא נורא הייתי מפחדת מהסלקציה. כשאני הייתי שומעת סלקסיון בלילה, שהיה לפעמים בלילה, היה שריקה, זאת אומרת לקום, סלקסיון, פעם ראשונה עברתי, לא ידעתי

מראיין: איך היתה הפעם הראשונה של הסלקציה? תספרי לי.

אליקי: לא ידענו. פעם ראשונה באנו מהזה, הגנב לא יודעת איך קוראים אחד שיש שמה, לא יודעת מי זה היה, היה עושה עם האצבע , ידוע לך איך עשה עם האצבע, אבל פעם ראשונה לא ידענו מה זה. שמאל ימין לא ידענו מה זה. אחרי, מסכנה היתה אחת, חברה שלי, שחשבו שהיא בהריון, עשו לה ככה, חשבו בהריון, התחילו לסחוט לה את החזה, לראות אם יוצא חלב, ולא היה דבר כזה, רק שהיא היתה מלאה, וברוך השם היא באה, היא עוד חיה, היא באה איתנו. אחר כך שאלנו מה זה כל זה, מה זה דבר כזה, אמרו סלקסיון.

סוף צד קלטת

00:47:24

התחלת צד קלטת

מראיין: כן.

אליקי: אל תגידו שאתן חולות, ואתם עכשיו הולכות לעשות לכם את המספרים ביד, ואל תצעקו ואל תעשו שום , תשבו כמו בחורות טובות, אבל היינו מקבלים המון מכות, למה לא ידענו את השפה. בשום פנים ואופן לא ידענו את השפה. אחר כך שמנו לא ידענו כלום. אחר כך שמו אותנו אחת מתורגמת, תורגמן, מאתונה, שהיא היתה יותר רעה מה , מהרעה היתה רעה. לא היתה נותן לנו לדבר כלום. והיא התחילה להסביר לנו, ולהגיד, ולאט למדנו כמה מילים. התחלנו גם כמה שירים. אני בטוחה ש ששמעת את השירים, לא? את השירים שלנו

מראיין: לא. לא. תיכף תשירי לי גם.

אליקי: [מצחקקת] אז אתה רוצה שאני אשיר?

מראיין: כן תכף.

אליקי: בטח. אז קודם כל זה שיר ביוונית, שאי אפשר לשיר ככה מילים, להגיד לך את המילים?

מראיין: כן,

אליקי: [ביוונית] אחר כך [שרה] אתה מבין קצת משהו?

מראיין: ביוונית אני בכלל לא מבין.

אליקי: אָהה זה בכלל, לא טוב. אחר כך זה עוד [שרה ביוונית] למה, כל פעם היו אומרים לנו הגרמנים, זִיְנֶגן, זִינְגֶן זה לשיר. אז אנחנו היינו שרים וכל מה שיוצא מהפה, הם לא מבינים מה שאנחנו אומרים, הבנת? אבל זינגן זינגן, גם לעבוד לקום בבוקר בשעה 3, לא היינו רואים שמש, כי בחושך קמים ובחושך חוזרים הביתה . ואני עבדתי בקומנדו סַיִיזֶה , זאת אומרת החורים היו כמו בריכה

מראיין: רגע, כן, מה זה הסייזה?

אליקי: ואז הסייזה , זה, צוֹאָה איך אומרים, סייזה זה שאנחנו מוציאים את העגלה עם הסייזה . הבנת? זה היה נורא מגעיל כי איך היינו לוקחים את העגלה, היה משפריץ מבפנים פְלַאךְ פְלוֹךְ פְלַאךְ פְלוֹךְ כל זה היה משפריץ בפנים. אבל היינו עושים גם צחוק. היינו אומרים ראיתם דבר כזה?

00:50:43

מראיין: איזה צחוק הייתם עושים?

אליקי: כן, לפעמים היינו עושים גם צחוק בינינו. היינו עושים, אני הייתי בלאגר מאד עושה להם צחוק, כן, הייתי מאד עושה צחוק. איך ככה אתה לא יודע למשל, של קורפו למשל, היה קורה למשל, בקורפו היה אשה עקרת בית, פתאום היה אומרת, היה דלת פתוחה, היה אומרת, או, או ראית ראית מה קרה? החתולה אכלה לי את האוכל. וככה היה בימים ההם. אז אני אחר כך שמה במחנה, היה לנו המיטות. 3 קומות מיטות, אז למטה היו בחורות, הן חיות, הן רואות אותי אומרות [נוקשת שלוש נקישות] או אֶסְפֶּרָנְסָה [אומרת משפט באיטלקית-יהודית שקשה להבינו] איזה צחוק. איזזזה צחוקקק היו אומרים אבל גם פה, גם פה, איך את אליקי, תתחיל קצת תתחילי. הייתי עושה להם צחוק, ובפנים הפחד של הקרמטוריום היה הורג אותי.

ימים שלמים הייתי בורחת אני, היו אומרים החברות שלי, איפה היית? לא יודעת, בורחת מהקרמטוריום. מתה. מתה. הייתי רואה את האש, לא רציתי להאמין שאולי, למה היינו עובדים גם בעצים. היינו חותכים עצים, עם סכין ככה. ככה סכין צָ'ח, צָ'ח כל יום. קומנדו.

מראיין: כן

אליקי: עץ ככה, ככה, אוֹ, אוֹ, אוֹ אולי העץ הזה ישרוף אותי. וזה נכון, זה היה בקרמטוריום. והיינו אומרים, בחייך אל תעשה [צוחקת].

מראיין: מה עוד היית עושה, מה היית עובדת?

אליקי: אני כל הזמן עבדתי בכביש, לא בבית חרושת כמו אחרים, כל הזמן בכביש עם גשם, ורטובים, רטובה כל הזמן, לא היה לי מקום, ככה חסוי , מה שקצת, בפחים, בבית חרושת וזה, בבירקנאו. אני עבדתי כל הזמן בחוץ. קר קר אלוהים. היה גשם עלינו, הייתי חוזרת בלילה, איך אומרים, אוספת ככה את הבגדים, שמנו אותם לישון, ובבוקר עוד פעם הבגדים היו רטובים ואיזה קר. היה נורא הזמן הזה בבירקנאו.

ובקיצור, יש הרבה דברים שאני שכחתי, אבל אני פוחדת שאני לא אשכח את זה. יום אחד בבירקנאו, בא טרנספורט. אתה יודע מה זה טרנספורט?

מראיין: כן.

אליקי: וכשהיה בא טרנספורט היו סוגרים אותנו, כאילו אנחנו לא יודעים מה הולך, כאילו לא שומעים את הרכבות, בשביל לא להיות, לא היינו הולכים אפילו בעבודה אותו היום. אז הטרגדיה של אותו היום היה ככה. בשביל שאני לא אגיד משהו לחברה שלי, למִירְקָה שמו לה את הכלב עליה והיו אומרים היא בקורפו עכשיו , אתה לא תדע מזה , ממנה, אמרו לה, הכלב תעשה לה מה שאתה יכול, אז אני ברחתי, לא רציתי אפילו לראות. שמו לה את הכלב מסכנה. היא חיה, אבא שלה מנהל בנק ביוון.

00:54:18

מראיין: רגע, לא הבנתי. בא טרנספורט

אליקי: אֶהה כן, בא טרנספורט, והם לא רוצים חושבים שאנחנו לא יודעים שהטרנספורט הזה יש שבויים בפנים. וסגרו אותנו אמרו לנו בְּלוֹק שְׁפֶּרֶה . בלוק שפרה זה כולם בבלוק, ולא לצאת אף אחד. בשביל שום דבר. בלוק שפרה. רק היו אומרים בבוקר לנו צֶלאֲפֶּל , זאת אומרת זה אותו בוקר, ואחר כך בפנים. בקיצור, אותו היום בא טרנספורט, כל היום דוֹנְג דוֹנְג דוֹנְג דוֹנְג הרכבות, אין בית שימוש לצאת אין כלום. אני, תסלחי לי כמו הבן שלי, בא לעשות פיפי אז הגב שלנו היה חלשה כי מהעבודה מהקור מזה ולא יכולים להחזיק אני לא, לא יכולתי לעשות. מה אני יעשה? מה אני יעשה? היינו במיטה אחד תשע , שש , תשע לא יודעת, כמה. ככה כולם מדברות מה מו זה וזה, אז אני אמרתי לחברות שלי, הם גם חיות עכשיו, שתיים וגם אחת קרובה שלי, אמרתי אני לא יכול יותר להתאפק. אני לא מתאפקת יותר, מה אני יעשה. הפכתי את עצמי. הייתי קופצת, אז מסכנות האלו, אמרו לי, בואי ננגב לך את הסיר שלך, כי כל אחד היה לה סיר מיוחד בשביל אוכל, תעשי בסיר. אחר כך את זורקת את זה, וזה סיר שלך, את לא נגעלת אפילו מהסיר שלך, תרחצי אותו טוב טוב. אנחנו נשב מסביב אז תשבי באמצע ותעשי בסיר שלך. אמרתי בסדר, [דיבור לא ברור] אני הלכתי, עשיתי את זה, פתאום הוא, ימח שימה ושם זיכרה, היתה אחת רוסיה, למה הבירקנאו, שם שהיינו זה היה גם כמו בית סוהר, בשביל הגרמנים בשביל הפושעים בשביל שעושה דברים לא נעימים היו שולחים אותם לשם. רק שלא היו שורפים אותם. אחר כך היה אותו הזכויות . אז היא הלכה והלשינה לו לבְּלוֹקוֹבַה . הלכה והלשינה, באה הבלוקובה. אתה יודע מה זה בלוקובה? באה הבלוקובה, עם צינור ככה גומי, והתחילה על המיטה, היא עלה על המיטה התחילה: וַארוּם גֶּמַאךְ וַאס אִיסְט גֶּמַאךְ זִי? פוּ פוּ פוּ פוּ! אוי אוי אוי אז בסוף אני רואה שאין ברירה. כולם, אז גם היינו מסכנות שיקבלו מכות בגללי? אמרתי: אִיךְ גֶּמַאךְ אמרתי, אני עשיתי. דוּ גֶּמַאכְט? שכבי! מה אני אגיד לך, היא לקחה אותי, שמה אותי בפרוזדור, הפרוזדור למטה, היו אבנים כאלה קטנים קטנים, שכמו בים, שיש את זה ברצפה. ונתנה לי 2 בלוקים קטנים, ככה, ואני אִין קְנִיאֶן! אִין קְנִיאֶן, זה על הברכיים איך אומרים. ואמרה לי, והיא מסתובבת מסביבי ומרביצה

00:57:38

אותי כי אני לא יכולה להחזיק את הבלוקים, נופלות לי מהידיים, והיא אומרת למעלה הבלוקים! זהו, ואיזה מכות קיבלתי, והאף שלי נהיה, ממה אני פחדתי? לא פחדתי מהמכות, פחדתי אולי שלוקחים יש סלקסיון למחרת והרופא רואה אותי באף, ואני הראשונה שאני נכנסת לקרמטוריום, תגיד לי זה מחלה או משהו, אין מה לדבר, זה ממכה וזה.

ואחר כך, מה אני אגיד לך, זה היה יום, יום אחד, העוזרת שלה, של בלוקובה, העוזרת היה יהודיה מהונגריה. היו קוראים לה חִילָה, זה נקודות שאני לא שוכחת. אני ידעתי עברית. כי למדתי בבית ספר. אמרתי לה חילה, תראי, אני גם יהודיה. אמרתי כמו את. מה אני עשיתי? אני לא עשיתי כלום, רק ככה וככה, קשה לי לא הייתי יכולה, תעשי לי טובה, תעזרי לי אמרתי לה, אין לי כוח לזה. ובאמת היא מסכנה, הלכה לבלוקובה, וביקשה ממנה רחמים. ובינתיים הבחורות שלא רואים אותי שמה בוכות בוכות בוכות. להרוג את עצמם. למה לא רואים אותי שמה? אז היא אומרת לי: טוב בסדר.

בלילה, עכשיו תקומי בלילה תשבי כל הלילה בחוץ, ובבוקר תקחי גם את הסיר ככה גדול כמו של זבל, מה שעושים את הצרכים בלילה, תזרקי. אמרתי לה טוב, טוב בסדר. אז הלכתי קצת להכין, אז כל החברות אומרות איך הצלחת לעבור? איך השתחררת מזה? אמרתי דיברתי עברית, ודיברתי עם חִילָה והיא שחררה אותי. אבל כל הלילה נשארתי בחוץ, וקיבלתי שיתוק בפה. הבנת? ואני קמתי בבוקר ואני רואה, פה היה יבש, חזרתי ולא ידעתי מה לעשות, אז התחילו כל החברות, עם תה עם מכות ועם זה, וקצת קצת להגיד להתיישר, אבל לא התיישר לגמרי וזה היה גם בעיה אותו לילה. אילו לא ידעתי עברית, לדבר עם הבלוקובה, מי יודע מה היה קורה לי. כי אני לחשוב, הייתי מפחדת

מראיין: וזה קרה תיכף אחרי המכות האלה אחרי ה

אליקי: אחרי הפיפי נגיד. אָה, סליחה רגע אחת. ומה היא עשתה לי? היא אמרה לי תשתי את הפיפי. זה חשוב מאד. אז אומרת לי, ברגע שהיא אמרה אָה רוּנְטֶה הורדתי גם את הסיר, של הפיפי כי לא היה מקום איפה לזרוק אותי והיא אומרת לי תשתי עכשיו.

מראיין: את עשית את זה?

אליקי: בכמה לגימות, אז כשכולם רואים אותי, חברות, לפעמים, עוד נזכרים, עושים צחוק על זה. כן. גם התביישתי קצת מ , מזה ותעשי פיפי, מה שתית את הפיפי שלך.

מראיין: איזה חברות היו לך שם, את זוכרת שמות?

אליקי: כן, חברות שלנו של המשפחות, היה אַלֶגְרָה.

מראיין: שמות מלאים את יודעת?

אליקי: שפירא ו היה אַלֶגְרָה ושם המשפחה שלה של עכשיו אתה רוצה?

01:00:47

מראיין: של אז.

אליקי: אֶהה אֶקְיִיָה דִיאַס מָתּתִיָה. אַלֶגְרָה מָתּתִיָה ואחותה אֶסְתֶּר. ואֶלָה מָתּתִיָה, גיסתה. היה גם סְפֶּרֶנְסִינָה מָתּתִיָה אם אתה רוצה, זאת סְפֶּרֶנְסִינָה היתה הרה שהיה שמה, ולקחו אותה כנראה שהיה לה הפרעות מי יודע מה, לקחו אותה לבית חולים שמה, ולא ידענו כלום ממנה.

מראיין: איזה סְפֶּרֶנְסִינָה זאתי?

אליקי: סְפֶּרֶנְסִינָה היה אשה, סְפֶּרֶנְסִינָה סָאגָה היא לא היתה עוד נשואה. לא יודעת, כנראה שהיתה בהריון, ולפני זה, לא יודעת מה, ומסכנה לקחו אותה שם, גם היא היה קרובת משפחה, לקחו אותה ברְוִויר לבית חולים, אז, אסתרינה, שזה גם קרובה שלי, אומרת, לא יודעים מה קרה לסְפֶּרֶנְסִינָה , מה את חושבת? אמרתי, טוב, איך נלך לבקר אותה? בלילה הולכים מאוחר. אז מחר בבוקר לפני אפל, אמרתי אנחנו נלך לבית חולים נראה אולי, נראה אותה מה הולך, מסכנה. אז הלכנו לא היתה במקום, אמרנו מה זה פה, שם, אמרו, אתמול בערב נפטרה. אז איך שאנחנו נכנסים, רואים 2 גוויות בחוץ, אחת פה אחת פה מכוסים, ואז אמרתי לה טוב, מה לעשות, בוא נראה ובאמת הוצאנו את השמיכה וראינו שהיא כבר מתה. לא יודעת אם היא מתה או שעשו לה משהו באמת. כי שמה היו מתים הבחורות, והיו שמים אותם בשמיכה, בשמיכה, הבנת? לוקחים 2 בחורות, 2 מפה 2 מפה, בשמיכה, והיו לוקחים אותה.

מראיין: עוד איזה סיפורים מיוחדים את זוכרת?

אליקי: הנה זה מה שאני זוכרת. אחר כך, הסדר של יומיום לקום מוקדם, ללכת מוקדם, לא היה לנו אוכל, מתי שהיינו באֲפֶּל אותו רגע היה מתחיל לנו הבטן, שלשולים מהפחד. למה היינו מפחדים שיבוא רופא אולי. מהפחד.

מראיין: כמה זמן היית באושוויץ?

אליקי: באושוויץ לא, באושוויץ לא הייתי הרבה.

מראיין: בבירקנאו?

אליקי: הייתי 6 חודשים בככה בערך אחר כך עשו לנו, יום אחד, יום אחד אחרי כמה זמן שהיינו שמה, עשו לנו אפל לכולם, כולם היה על הרגליים

מראיין: זאת אומרת עד דצמבר 1944, את היית שם?

01:03:23

אליקי: כן, אחר כך עברתי למקום אחר, אז יום אחד שמו את כל המחנה ברגליים, בקיצור באו, היה, אנשים לבושים עם עניבה והכל, זה לא ידענו מה זה, בקיצור אותי לקחו עם קבוצה אחת, לקחו אותי, נפרדתי מהחברות שלי. אותו רגע, גם היה מרגש גם אותו הרגע, נפרדתי מהחברות שלי. איפה לוקחים אותה? איפה לוקחים אותה? אמרתי טוב, מה לעשות. שקט, אדוני גדול אמרתי להם. אני גם אמרתי, אולי לוקחים אותנו לשריפה, לא ידעתי.

אחר כך בדקו אותנו פה, לראות אם זה, יש כוח, כי אני הייתי תמיד חזקה. הייתי חזקה. בקיצור לקחו אותנו בלילה, לראוונסבריק . למחנה ראוונסבריק, איפה שאמרתי לך קודם. וזה ראוונסבריק. עשינו שמה קָרנטִינָה . קרנטינה אתה יודע מה זה? 40 יום שלא יהיה לנו משהו. אבל מה, מהצריפים היינו שומעים צעקות צעקות. וכל הצריפים היו סגורים, מה זה? מה זה? אחד עם השני, אחר כך הסבירו אחרות, שהם לוקחים את הבחורות, ומעמוד השידרה לוקחים להם איזה חומר. לא יודעת, נסיונות, משהו. והם מסכנות, בלי הרדמה. וצעקות, ופחדנו אולי יעשו גם לנו את זה. ולא רצינו את החיים שלנו. אני בינתיים הייתי עם הרוסיות, גמרתי.

מראיין: כן, גמרת עם ה

אליקי: גמרתי עם היווניות. אז הלכנו שמה בראוונסבריק, וישבנו בקרנטינה, ולא שמעתי בכלל מעמוד השידרה, ואחר כך יום אחד לקחו אותנו מראוונסבריק, ועשינו אמבטיה, ולבשו אותנו בגדים טוב יפים

מראיין: רגע, כמה זמן היית שם, כל כך מעט זמן?

אליקי: בראוונסבריק? היינו 40 יום.

מראיין: זה הכל?

אליקי: זה הכל, קרנטינה.

מראיין: לא עבדתם, לא ?

אליקי: לא לא כלום, רק היינו בטיפול שמה. אוכל קצת ואין עבודה בראוונסבריק. אין עבודה. אז כנראה ש , כמה בחורות ש , ככה שמצא חן בעיניים שלהם, אלה היו סוחרים של בתי חרושת שבאו לקחת אותנו, והכניסו אותנו באמבטיה, עשו לנו בדיקות בכל הגוף איפה שצריך ואיפה שלא צריך, לראות אם יש לנו איזה זהב, או משהו איתנו, בכל המקומות. והלכנו עוד פעם טרנספורט.

טרנספורט הלכנו במָלְכוּב . מלכוב הזה, היה הרבה הרבה בונקרים, ככה חדרים חדרים חדרים, של בית חרושת של אבקת של חומרי נפץ. אז שמה לא היינו רואים לא יום ולא לילה. לא שמש. כל היום לילה. היה לוקחת אותנו גרמניה פעם בנוחיות, איתה, וזהו זה. היינו שוקלים את האבקה, שיהיה בדיוק. אוכל כמעט כלום. עבדנו שמה עבודה קשה. היה מאד מאד קשה העבודה. אחר כך משמה היינו שומעים שומעים ש , שהולך להשתחרר, שהמלחמה הולכת להגמר, כל מיני שמועות. לילה אחד, אמרו לנו, לקום. לקום. והתחלנו לצאת מהמחנה

מראיין: רגע, לפני כן, כמה זמן עבדתם במלכוב?

אליקי: אָהה במלכוב, עבדתי עד לשחרור, עד ל-1945.

מראיין: זאת אומרת בערך מפברואר 1945 עד מ ?

01:07:32

אליקי: כן, עד מאי, שהשתחררנו. התחלנו ללכת ללכת, מהשתי צדדים היה לנו, שומרים גרמנים, מי שלא יכולה ללכת ברחוב, היה נופלת. אין עזרה. לא היינו יכולים לתת לה עזרה, למה גם אנחנו היינו רזות. אבל לפי השמועות, אומרים שהיו הורגים אותם. היינו שומעים יריות, אבל לא ידענו מה זה. אפילו האחות היה על ידינו לא היינו יכולה לעזור לה, כי לא היה כוח להרים אותה. אם היינו מרימים אותה היינו גם אנחנו נופלים. מהרעב, היה רעב.

המים היה מסריח מברזל, המים שהיינו שותים היה ריח של ברזל, היינו שותים מים אחרי כמה דקות היו כאבי בטן. היינו מתגלגלים, לא היינו יכולים לשתות מים. כן, הלכנו הלכנו הלכנו, 8 ימים כמעט ככה, עד שבאמצע הדרך ראינו ג'יפים של שחורים, אמריקאים. אז אמרו אמריקן, אמריקן, ואמרתי כמו שאמרתי לך פה, אז עפו כל הגרמנים שהיו לידינו. נשארנו לבד. והתחלנו גם ללכת.

ובלילה היינו יושבים תחת עצים, כמה קַאמְרַאד איך אומרים, שהיינו יחד כמה חברות, ביום, היינו אומרים אנחנו צריכים ללכת מהדרך שבאו האמריקאים. מאיפה באו? היו רחובות ארוכות ארוכות. לא יודעת איך שלא הרגו אותנו בדרך. עד שהגענו באיזה מקום, ורואים הרבה הרבה הרבה פליטים שהיו שמה. ונשארנו גם אנחנו שמה מה

מראיין: באיזה סביבה זה היה? את זוכרת?

אליקי: זה היה בהָגֵנַאוּ , הגנאו קוראים למקום הזה. גרמניה. אז היינו רזים, רזות, לא היה לנו כוח לעבוד, אני ועוד כמה חברות שמו אותנו באוכל, מיוחד, דיאטה מיוחדת אוכל, לא היה לנו, לא היה טוב לנו מה שהיו נותנים.

מראיין: כן, מה איך טיפלו בכם האמריקנים?

אליקי: האמריקנים טיפלו בנו טוב. תכף כשהיינו במקום הזה, הכניסו אותנו בבתים, בתי מלון, לא יודעת מה זה היה. נתנו לנו תכף חבילות. חבילות של אמריקה. בפנים היה כל טוב. כל טוב. עד סיכות בשביל השערות שהיה. סיגריות, אוכל, צמר גפן, כל הכל הכל, אין מה להגיד. אבל מה, היו הרבה שהתנפלו ואכלו, והלכו . התחילו לאכול, מצאנו שמה דגים, ובשר וכל מיני עניינים, היה בקופסאות היה לא טוב לפעמים אנחנו היינו רגילים, לקצת אוכל. אז הם התחילו לאכול והרבה מאד סבלו משלשולים, מהרבה דברים ולא חיו כבר, הלכו.

מראיין: מה אחר כך קרה?

אליקי: אחר כך קרה עוד משהו. אחר כך התאספנו, האמריקנים הוסיפו אותנו למשל יוונים עם יוונים ואיטלקים ואיטלקים, שנהיה כולם ביחד, שיעשו טרנספורטים כולם ביחד. ואני נפגשנו כמה יוונים. לא מקורפו, אלא מיאנינה , מארְטה מקומות אחרים. והיינו שמה ביחד.

01:11:32

פתאום בא מישהו, יווני ואומר, אתם יודעים מה? 100 קילומטרים מפה, יש עוד יוונים, אז אני אמרתי, עוד יוונים. אני הייתי בטוחה שהמשפחה שלי לא חיים אף אחד, אפילו אח שלי זה, זִינוֹ, לא שמעתי ממנו. ואמרתי גם הוא אולי הוא מת. אמרתי אולי אני הולכת לברגן בלזן , ברגן בלזן היה המקום הזה שהיו הרבה יוונים, אמרתי אני אלך לברגן בלזן לראות מה הולך שם, אולי אני אמצא שם איזה קרוב משפחה, איזה משהו.

אז קמתי בוקר אחד, אני הייתי מאד פעילה. אחר כך, לא היה איכפת לי כל כך, אמרתי אמרו חברות שלי לאיפה את הולכת? אמרתי אני הולכת לברגן בלזן, לראות שם, איך תלכי עד ברגן בלזן מפה? אמרתי איך הגעתי? אמרתי הלכתי לתחנת הרכבת, עליתי [צוחקת] באיזה רכבת היה מלא קוֹקְס, מלא אבקה של קוֹקְס קָרְבּוֹן. פחמים, היו פחמים ואני עליתי שמה. לא היה איכפת לי, רק רציתי לחפש מישהו, איך אני אלך ליוון לבד? בסדר, האוטו הולך הולך, בקיצור ירדתי בברגן בלזן, שאלתי איפה יש פה מחנה פליטים, היה לי גם אישור, היה לנו אישור מיוחד לפליטים להכנס למקום של הפליטים, היה את השומר בחוץ אחד, אומר אני, אני לא יודעת באיזה שם אני דיברתי איתו, הראיתי לו את הכרטיס, אומר תכנסי.

נכנסתי, בית ראשונה, דפקתי ת'דלת , ואני רואה את קורפו. בנות מקורפו. עוד היא חיה. לליקי, לליקי , צעקות, מאיפה באת? פה שם. אז מה אומרת מישהי, באיטלקית? אומרת לי ראית אותו? ראית אותו? את מי? אח שלך! למעלה. מי, אחי שלי? זִינוֹ? למעלה. היה רגע מה זה מרגש. עליתי קומה חמישי וראיתי את אחי. אני והוא נשארנו ככה! לא חיבוקים לא נשיקות, כאילו היינו פסל מככה. חשבנו שכבר היה איזה מחלה. אחר כך התנשקנו וזה הכל. אמרתי עכשיו זה, נו, עכשיו תבוא איתי, על החברה שלי. איפה שאני הייתי שמה. ויחד איתו היה גם אח , היה גם בן דוד שלי, שהיה ניצול מהשמדה. אחד בן דוד שלי, ובינתיים הבן דוד שלי, בן של אחות של האמא שלי, כתב מכתב לאח שלו דרך הצלב האדום שהוא חי, והוא חוזר ליוון.

אז אמרתי למָרקוֹ, קוראים לו מָרקוֹ, עכשיו תבוא איתי, עם החברה שלי. הייתי בחברה מאד

אליקי: אה, מצאת את האח מָרקוֹ?

01:14:41

תשובה: לא את מָרקוׁ, את בן דוד שלי, את הבן דוד שלי שהיה יחד עם האח שלי. אז אמרתי עכשיו תבואו איתי עם החברה שלי, שמה ,איפה שהייתי. אומר לא, אני לא בא יש לי פה חברות, בקיצור הוא לא רצה לבוא איתי. מה אני שמעתי אחר כך? שהוא היה חברות, הוא רצה ללכת לאיזה כפר לגנוב משהו למה היינו כמו משוגעים שמה, עלה על האוטו, הוא התגלצ' , האוטו השני היה לו מאחורה גורר, הרג אותו. הרג אותו, איזה בחור. הרג אותו. מה לעשות.

חוזרים ליוון, אני עם אחי, אח שלי אומר איפה מָרקוֹ? אמרתי לו, לא הבנתי, אני לא באתי איתו. היא אמר הוא יבוא מהטרנספורט השני. עם האוירונים. כי מגרמניה לקחו אותנו לבלגיה, שמה היה תחנה של טרנספורטים, לקחו אותנו לבלגיה, אז אמרתי הוא יבוא עם ה , עם ההסעה השניה, אחר כך מישהו אמר לו. מה להגיד, והוא עוד בברגן בלזן הוא שמה קבור. לא רצה לבוא איתי.

מראיין: מה עם האח שלך?

אליקי: אח שלי, היינו כל הזמן ביחד.

מראיין: איך, הצטרפתם לחברים שלכם?

אליקי: לקחתי את אחי איתי, הוא בא איתי בבלגיה . היינו בהנובר וכמה דברים בגרמניה, הגענו בבלגיה , ושמה בבתי מלון.

אז אני אמרתי לאחי, זהו, למה אנחנו חוזרים ביוון, בוא נישאר בבלגיה. הורים אין לנו, הבית שלנו הרוסה. מה אנחנו נלך עוד הפעם שם, איפה שלקחו אותנו? נראה את המקומות, של ההורים, של כל העניינים שיהיה לנו זכרונות. הוא מה הוא אומר לי? אם את רוצה תישארי פה, אני הולך ליוון. אז זה לא היה יפה שני אחים, אחרי כל כך הרבה דברים ובעיות שהיה לנו שאני אשאר שמה, אמרתי לו בסדר, אתה נוסע ליוון אני גם באה ליוון. ונסענו איתו ליוון, 8 שעות של אוירון עשינו.

מראיין: מי הטיס אתכם? באמצעות מי זה היה? מי סידר לכם טיסה?

אליקי: אל תשאל, לא יודעת, אם זה היה גרמנים, בלגים או, יוונים, יוונים. לא יודעת. אמריקנים יכול להיות, לא יודעת. העיקר שאני לא רציתי לבוא, ולא רציתי אפילו להכנס באוירון. הכניס אותי בכוח, לא רציתי להכנס.

מראיין: מבלגיה?

אליקי: מבלגיה עד אתונה.

מראיין: מאיפה בבלגיה נסעתם?

אליקי: העיר בלגיה, לא? לא יודעת. זה חנויות היה שם, לא יודעת.

מראיין: כן, הגעתם לאתונה, מה עשיתם באתונה?

אליקי: באתונה, מרגע ששמנו את הרגל באתונה, היה רעל. רעל גדול. אני תמיד אמרתי לאחי, היינו רבים, אבל גם חבל שלא נשארת, אמרתי חבל שלא נשארתי, היה שם בָּלָגָן, שמו אותנו באיזה בית ספר תיכון, לא טיפלו אותנו , לא היה איכפת להם מכלום, שום יחס. היוונים איתנו, שום יחס. לכלוך, אחר כך באה אחד הקרובה שלי, אחות של מָרקוֹ, זה שהיא התחבאה באתונה. לא תפסו אותה ולקחה אותנו בבית שלה. באתונה. נשארנו כמה זמן, כמה זמן אפשר להשאר שמה? וחזרנו ביוון.

מראיין: לקורפו?

אליקי לקורפו.

מראיין: מה מצאת בקורפו? מה מצאתם?

01:18:28

אליקי: בקורפו? לא מצאתי כלום, הבית שלי היה הרוסה מהגרמנים, לא בית ולא עיר ולא כלום. לקח אותנו אורחים הבן דודה שלי, האח של מָרקוֹ, שזה היה, הוא התחבא והוא סיפר איפה הוא התחבא.

מראיין: כן.

אליקי: ונכנסו אצלו בבית, ישבנו כמה זמן, ואחר כך מצאתי את האדון פה, הלכתי אצלו בבית, [צוחקת] חבל שמצאתי אותו שמה, ככה לא היה משהו. לא היה מציאה, וזהו, התחילו התחלנו את החיים.

מראיין: איך את הכרת אותו?

אליקי: קודם כל אני אגיד לך משהו. בקיצור.

מראיין: בסדר. תדברי קודם.

אליקי: כן, לפני המלחמה הוא התחתן עם מישהי אחרת. היה אחת קרובה שלי, אז הייתי צעירה, ככה, אומרת לי, בואי בואי איתי, פה למעלה יש זוג חתנים, ירח דבש, בואי נגיד להם מזל טוב. אמרתי לה, נו גם את . אמרה בואי, הלכתי נתתי להם מזל טוב, פעם ראשונה. הבנת?

מראיין: כן.

אליקי: ואז, תחפש עכשיו מה יכול להיות בעולם, מזל טוב, היה לי בית טוב, עם קצר, עם תלתלים, ובשביל זה היה שמים את זה הוא קיבל נדוניה הבנת? הימים ההם ככה היה כמו הערבים של עכשיו אהה טוב לקחנו את הסוכריה, הלכנו הביתה ואחר כך היה מלחמה, אחר כך הוא היה גם במלחמה, נפגשנו ביוון, אומר לי , היינו מול גרים. אומר לי, אני זוכר פעם שאת יודעת לתפור, את יכולה לבוא לתפור לי איזה פה צווארון אני יודעת מה, היה רחמים איך אומרים, הלכתי פה לתפור לו, ובאותו הזמן עשה לי שבויה. תפס אותי.

מראיין: איך הגעתם לארץ?

אליקי: הגענו בארץ עם אוניה.

מראיין: באיזה שנה?

אליקי: בשנה ב-1950. ואני לא רציתי לבוא בארץ, האדון שלי רצה לבוא. גם עם אח שלי ביחד, עם אחי כולנו ביחד היינו, תמיד היינו ביחד. בארץ נורא סבלנו.

מראיין: נולדו לך עוד 2 בנות

אליקי: ביוון נולדו, 2 בנות נולדו לי, ו-5 שנים אני לא, כבר היה לי הפסקה עם ילדים, לא רציתי יותר. כי מאד התעייפתי עם השתי בנות היה אחת אחרי השניה. אחת נולדה ב-1946, ואחת נולדה ב-1947. ובלי עזרה, ובלי בית ביוון. כשהתחתנתי איתו היינו גרים בתנאים גרועים מאד. גרועים תנאים. בלי מים הבית היתה , נוחיות כמו ערבים, היה נורא נורא, אז אמרתי גמרנו. 2 בנות וזהו זה. אחר כך באתי ארצה, והייתי כמו הקופים. מה שעושה האחד עושה גם אני. בתור שבויים, שעברנו כל כך הרבה שנים, שום דבר אין לנו. לא עושים לנו. מה שנראה לי עזרה.

01:22:08

מראיין: טוב, יש לך עוד איזה שהוא סיפור שאת רוצה באופן מיוחד לספר? לזכור?

אליקי: לא. סיפורים שמה, של שמה, לא.

מראיין: תספרי לי אולי, למה הורדת את המספר מהיד?

אליקי: למה הורדתי את המספר מהיד?

מראיין: כן

אליקי: למה, זה נשרף [צוחקת]. למה התייאשתי, לא הכירו אותי הרבה בפיצויים. והייתי בלי פיצויים. על הפיצויים? התייאשתי. וגם עכשיו אנחנו בהפסד על הפיצויים. בהפסד גדול

מראיין: איך את הורדת את המספר הזה? איך הצלחת?

אליקי: נשרפתי, נשרפתי, נשרפתי

מראיין: אמרתי לי מקודם שזה היה מ , ממגהץ, ממשהו?

אליקי: כן, כן מגהץ.

מראיין: לבד החלטת לעשות את זה?

אליקי: אם אני לא יהודיה, אז לא צריך כלום, לא זה, ולא זה. אתה יודע, באים פה החברות שלי, מכירים שלי, ופה, ילדים שיהיו בריאים, קטנים קטנים ככה, הם ילדים שלי, אתה מבין? אחד נולדה ב-1957, אחת ב-1959, וזה שנה אחרי שנה וחצי. אז לאבא אין פרנסה כמו שצריך, ובאים פה החברות שלי ובוכות. אומרים לי אליקי, את לא הולכת לראות, אני קיבלתי 30%, אחת קיבלה 25%. אמרתי מה אני יעשה, לאיפה אני אלך? ובאמת באמת היה אפשר, הילדים בבית ספר, והוצאות ותלבושות, הכל. היה יאוש גדול. איפה ללכת? איפה ללכת? ואני מגיע לי. מגיע לי. למה לא? אתה אומר אתה נמצא במצב גרוע מאד. היתה באה ובוכה. וגם אחי זכרו לברכה היה אומר את יושנת , ותאמין לי מהבוקר עד הערב, אני מסתובבת בשביל הפיצויים, מהבוקר עד הערב, וכל המקומות, הדלתות סגורות. אין מה לעשות. אין מה לעשות

מראיין: בסוף גידלתם ילדים לתפארת.

אליקי: כן כן. נכון. אבל [משפט באיטלקית –יהודית לא ברור]

מראיין: סוף שיחה עם סרדס אליקי ב-12 למאי, 1985.