00:00:01

מראיין: ב-22 לפברואר 85' , צד אחד, התחלה. מרי, בשיחה קצרה לפני ההקלטה את סיפרת לי שתמיד עסקת בתפירה. התחום מאוד משך אותך. בתוך הבית. תספרי לי קצת על הבית, מה היה הבית בסלוניקי .

מרי מסורתי כמו כל הבתים. מסורת, של שבת, של חגים. בוודאי שיום שישי בערב אף אחד לא היה אוכל אם אבא לא היה מגיע. החג הזה למשל את [דיבור לא ברור] שהוא נעים, אם היה סבתא פה בביתה, היא לא הייתה יושבת בשולחן שלי בערב שבת, ערב שישי.

מראיין: כן.

מרי: זה היה המסורת

מראיין: אה את זוכרת, אה, במיוחד את שבת או שאת זוכרת עוד כל מיני אה ?

00:01:00

מרי: אני זוכרת גם את שבת, אני זוכרת גם את הסוכה ששם היו עושים את הסוכה אבי זכרונו לברכה ככה, בחצר. פה עושים עם הקרש. ביוון זה היה עם איך קוראים לזה אני לא יודעת, קָנִיָאס, זה משהו עגול כזה.

מראיין: קנה סוף. קנה סוף. בּוּסִים כאלה.

מרי: יש גם, מתוק ויש גם לא מתוק.

מראיין: אהה קנה סוכר.

מרי: נכון.

מראיין: קנה סוכר.

מרי: כן. דבר כזה ללא סוכר. היו עושים את הסוכר. זה היה מאוד שמח, כל השמונה ימים בבית זה היה אבא לא היה עובד, היה בא מוקדם והיה, וכו' וכו .

מראיין: כן. מה אבא היה עוסק בסלוניקי?

מרי: איך אומרים את זה בעברית?

מראיין: תגידי לי

מרי: חָאסָאפּ .

מראיין: קצב, לא?

מרי: קצב. קצב. כן, קצב.

מראיין: היה לו עסק משלו? או

מרי: היה לו עסק, זאת אומרת, הוא לא היה מוכר את הבשר, הוא היה אִימְפּוֹרְטֶר שהיה מביא את הסחורה.

מראיין: כן.

מרי: זה היה אחד באמת מהעשירים. אבל אחר-כך הוא התחיל לאט-לאט ליפול, וליפול, וליפול, וליפול עד שהגיע לגמרי, ללא כסף. ואז אני הייתי בגיל תשע, שמונה וחצי, משהו כזה.

מראיין: כן. האמא הייתה עקרת בית?

מרי: כן.

00:02:25

מראיין: אה את היית האחות הגדולה? הקטנה?

מרי: הקטנה.

מראיין: הכי קטנה בכל המשפחה?

מרי: זאת אומרת היו אחרים אבל לא חיו.

מראיין: כן, אני מבין. אה מה את יכולה לספר לי על אחיות שלך, על רָשֶׁל ובֶּלָה?

מרי: שרָשֶׁל בשבילי היה כמו אמא שנייה. ועם בֶּלָה הייתי רבה הרבה. כי [דיבור לא ברור] אבל זה ודָנִי היה אח מאוד גרוע בשבילי, הוא היה מרביץ לי הרבה, זה אני נזכרת מהילדות שלי. אבל אני הייתי חזקה. בשביל זה הייתי מקבלת.

מראיין: מה הן עשו? הם היו אה נשואות? אחים ?

מרי: לא.

מראיין: לא, עדיין לא?

מרי: לא, עדיין לא, זמן שאני אומרת בתשע וחצי, כי אז לא היה הבדל גדול בין אחיות, או בין האחים. חמש שנים, שש שנים, שנתיים אתה מבין. והאחות הגדולה דווקא, זו לא הייתה מאמא שלי. כי אמא שלי התחתנה עוד הפעם. זאת אומרת התחתנה בפעם הראשונה עם אבא שלי שהוא היה כבר נשוי. ואשתו מתה, עזבה לו ילדה, שזה רָשֶׁל, שאני מאוד מאוד אהבתי אותה. ואנחנו היינו אחיות. היא הייתה, היה לנו אותו השם . לפני שנסענו ללאגֶר , אחותי הצעירה יותר התחתנה קודם, היה לה בן. השנייה התחתנה אחר-כך, היה לה בת. אבל הבת, אני לא זוכרת הרבה כי זה היה בזמן הגטו כבר. אם, היא, הילדה מתה בסָלוֹנִיק , או שלקחו איתה ביחד. אבל הצעירה יותר, היה לה בן, בן שלוש והיא הייתה בהריון של שבעה חודשים. בצורה כזו סלח לי.

מראיין: מה אה את יכולה לספר לי על הרובע שלכם? על אָפְרוֹדִיטִיס? זו הפעם הראשונה שאני שומע על אָפְרוֹדִיטִיס, על הרובע הזה. מי היה גר שם?

מרי: יהודים, הרבה יהודים.

מראיין: כן, אבל, זאת אומרת מאיזו שכבה? משכבה של אה פועלים? של עצמאים? של סוחרים?

מרי: אני לא יכולה להגיד את זה כי אני לא ידעתי, הייתי ילדה. הייתי קטנה מאוד, חמש, מה אני יכלתי לדעת את זה?

מראיין: ממה שאת שמעת אחר-כך? את הסיפורים?

00:04:56

מרי: לא שמעתי שום סיפור, שמעתי איזה סיפור שזה באמת, אני לא יודעת אם טוב להגיד את זה, כי היה קרוב לזה, היה איזה מין בית בושת גדול מאוד, בתים, לא בית. וזה היה אסור להיכנס ברחוב הזה. זה מה שאני יודעת.

מראיין: ליהודים היה אסור או למי?

מרי: לא, לכולם.

מראיין: אהה .

מרי: זה היה ממש אה פּוּבְּלִיקוֹ , זה לא היה יפה.

מראיין: כן. איפה את למדת?

מרי: בבית ספר עממי.

מראיין: איך קראו לו?

מרי: 'פִּינְטוֹ'.

מראיין: בית ספר 'פינטו'?

מרי: כן.

מראיין: את זוכרת מה למדת? למדת קצת עברית, תנ"ך ?

מרי: כן. הייתי יודעת גם לדבר טוב מאוד עברית. הייתי כותבת עברית, קוראה עברית. אבל בזמן אחר-כך התחלתי לשכוח מזה ולמדתי קצת מפה, קצת משמה דברים אחרים.

מראיין: באיזה שפה התקיימו השיעורים?

מרי: ביוונית. מספרים בעברית. כי מעולם לא הלכתי בכיתות גבוהות מאוד, אתה מבין?

מראיין: מה אז, למשל, ידעתם על ישראל? על מדינת ישראל, על ארץ ישראל?

מרי: הייתי שומע את זה מאבא שלי, שהגענו לארץ, שקוראים לו פלשתינה.

מראיין: ו ?

מרי: וזהו, זהו. אני חושבת שאבי היה פה. בפלשתינה. באיזה פעם באה יש לראות את התמונה אבל אני לא זוכרת איפה היא, אנחנו עשינו תמונה משפחתית בשביל, לבוא לארץ. אז, אחר-כך אני לא יודעת מה קרה, איזה מלחמה, מה שהוא ? ולא הספקנו לבוא.

00:06:37

מראיין: כן. בגיל, צעיר מאוד את אומרת לי שנלקחת למחנות.

מרי: כן. הייתי בת, 12, כשבעלי, שיהיה לי בריא, כאילו, הוא מבוגר ממני ב-14 שנים. ואני לא ידעתי מה זה אהבה, בוודאי, אבל ראיתי אדם עשיר ו אני יודעת מה, וכולם היו אומרים יהיה לך מזל להתחיל לצאת איתו. לא הייתי מפותחת בעד הגיל שלי. והתחלתי לצאת. אני חושבת שהצטרכנו לצאת, מה זאת אומרת לצאת, אני הייתי יורדת אצל איזה בוטיק, והוא היה בא כל ערב לקחת אותי, זה כל מה שאני נזכרת. באיזה מוצאי שבת הוא היה לוקח אותי לקולנוע, לא מאוחר. כי שמה ביוון זה היה קולנוע מהבוקר עד הערב, כן? ואחר-כך הוא הלך אצל אבי. ביקש שהוא רוצה לקחת אותי. אז אבי אז אמר: "אני יש לי בנות יותר גדולות שהן עדיין לא נשואות, אני לא יכול לתת את הקטנה. אין לה שום דבר" . אז אה אז, בעלי אמר אני לא רוצה שום דבר. רק מקל אחד [דיבור לא ברור]. באותו הזמן אני חיכיתי לו בחנות חמש שעות, נבהלתי. חשבתי שהוא ברח הוא לקח כבר בגדים אני באתי להגיד לך שלום. אמרתי לו: "למה?" התפרצות כזו של ילדה קטנה. "למה?" אז אמר: "אבא שלך לא רוצה, שלך לא רוצה", זהו זה. אז אחר כך חוזר הביתה. "זה הכל בסדר. אני אתחיל [דיבור לא ברור]". בזמן הזה, זה שהוא לקח אותי הביתה אצלו. עד שאנחנו באמת התחתנו ב-42' בנובמבר. זה היה בלי אוכל, בלי שום דבר . הלכנו בלי אוטו, בלי שום דבר, באיזה בית של הבת דודה שלו שעשה את החתונה של [דיבור לא ברור]. ובקושי הצטלמנו. וזה היה הכול חושך ואנחנו היינו צריכים ללכת עם הטלאי הצהוב. ולא עבר שלושה חודשים, [דיבור לא ברור] ש'ברון הירש' [דיבור לא ברור] אותו הזמן בא אחד שלפני, לפני הגרמנים הוא היה חבר טוב של בעלי. חסון אם שמעת על זה. אז הוא בא יום אחד ואומר לחמי שתגיד לי מי קודם שיכין לי [דיבור לא ברור]. ובאמת אני אוציא אותה מהגטו. אז כשבעלי – שיהיה בריא - שמע את זה מאבא שלו שאומר את זה לו: "איפה שאתה הולך – גם אנחנו הולכים". ככה זה היה. [דיבור לא ברור] שחור כמו אותנו. אני הייתי נשואה שלושה חודשים. ולא ידעתי שהייתי בהריון וזה היה באמצע. פרוז'קטורים היו גדולים מאוד ב איך אומרים את זה? ברכבת. ויקחו אותנו. והמשכנו.

מראיין: כן. עכשיו, אני רוצה לשאול אותך, אה שאלה: מה את זוכרת מהתקופה, לפני שלקחו אותכם? את הרגשת משהו באוויר? הרגשת מה קורה?

מרי: וודאי. אפילו שהייתי צעירה מאוד, הרגשתי שזה היה מתח, גבוהה מאוד. כאילו היינו זזים מהגטו. אני לא ראיתי את אימא שלי הרבה חודשים. היא הייתה מחוץ לגטו. יום אחד, אני זוכרת, תלו אותי על הדלת שעשו בשביל הגטו בשביל לדבר עם אימא, זה היה עם אחותי זה היה, אני לא זוכרת בדיוק. אז בא מישהו אחר כך ומשך אותי, שאני ארד משמה שאני לא אדבר. ממש כמו בבית סוהר.

מראיין: לקחו אותכם מהרובע שלכם ולאן העבירו אותכם?

מרי: לא, אנחנו היינו כבר בתוך הרובע, זה היה הגטו.

00:11:36

מראיין: זאת אומרת, אבל יצאתם מהרובע הרגיל, יצאתם מאפרודיטיס?

מרי: אני כבר כשהתחתנתי אז יצאתי

מראיין: אה סליחה.

מרי: בוודאי.

מראיין: זאת אומרת את אחרי החתונה גרת ב אה ב'ברון הירש'.

מרי: לפני החתונה עוד הייתי כבר ב'ברון הירש'.

מראיין: ואחר כך נשארת

מרי: לפני המלחמה, זאת אומרת

מראיין: כן.

מרי: לקחו אותי אצלהם.

מראיין: כן. מה את עוד זוכרת? היו שלטים ברחובות? היה פרסומים בעיתונים?

מרי: את זה אני לא זוכרת, בוודאי שהיו, אבל איך להסביר לך, הייתי ממש ילדה אבל. אפילו שהייתי נשואה, הייתי ילדה ידעתי שמשהו לא הולך טוב, הייתי מפחדת. אבל לא שידעתי על כל דבר ודבר מה שהם היו עושים.

מראיין: היית מדברת, למשל, עם החברים מהכיתה, מהגיל שלך?

מרי: לא, לא היה לי שמה אף חברה, חוץ מאחד, שהיא הייתה מבוגרת ממני ואני הייתי הולכת אצלה לפעמים, זה הכל. חוץ מזה הייתי כל הזמן עם חמתי, חמי, גיסתי, שלא נדע .

מראיין: מה קורה הלאה? לוקחים אותכם?

מרי: לוקחים אותנו, אז היו הרבה אנשים בתוך ה החדרים כן

מראיין: כן

מרי: ולא אכלנו ולא שתינו, לא בגלל שלא היה, הם שמו לנו אוכל, אבל עדיין אתה, הרגשת את עצמך שאתה עוד משהו. ולא היית יכולה לאכול את הדברים האלה. אבל אני זוכרת את זה כמו היום שהיה הרבה פֵיגוֹס . תאנים. כן. ושמה לא רציתי לאכול, וזה היה קשה מאוד, מי ששהיה צריך ללכת לנוחיות, אני זוכרת שכמה ימים שהחזיק את הנסיעה, תסלח לי אני לא עשיתי קיבה. כיוון שלא היה לאן. אנשים היו עושים כאן בוָאגוֹן , אבל אני לא יכלתי. רק כשהיה עוצרת הרכבת אז היינו יורדים. בשביל ללכת לעשות את ה"קטן" . אז לאחרי כמה ימים הגענו כבר

00:13:39

שמה, זה היה בלילה גם. אני זוכרת כמו היום, שאני הלכתי עם חמתי מיד שירדנו התחילו הגברים לחוד והנשים לחוד. אז אני: לאן ללכת? הלכתי והתחרטתי. והיה גם שורה של צעירים יותר, ושורה של גברים, לחוד לגמרי, ושורה של מבוגרות יותר. אז אני

מראיין: מה רואות העיניים שלך מרגע שאת יורדת?

מרי: משהו מוזר. כאילו שאתה חולם איזה חלום לא טוב. איך להסביר לך את זה אני לא יודעת. אז, אני הלכתי עם חמתי ופתאום בא גרמני אחד. עושה לי ככה עם האצבע, שאני אצא מהשורה של הזקנות 'ושם אותי בשורה של הצעירות אז אני ברחתי עוד הפעם, בלי לדעת מה אני עושה. הלכתי עם גיסתי. וגיסתי היו לה ילדים. הלכתי איתה. לא עברתי כמה רגעים, שוב פעם הוא בא ולוקח אותי ככה עם האצבע, בואי, בשורה של הצעירים. הוא היה יכול גם להרביץ לי, אני לא יודעת איזה מזל מין השמיים היה לי. אז בפעם השלישית שאני ברחתי, אני הלכתי לעוד גיסה ולקחתי ילדה ביד. ואותו הגרמני בא עוד הפעם ולקח אותי ושם אותי בשורה של הצעירות. אז הידידה הזאת שהייתה ב'ברון הירש', אמה, היו קוראים לה: "מרי, מרי מה את רוצה לקבל מכות? תשארי פה". לא ידענו מה מתרחש שם. כל אחד היה חושב שאנחנו נגיע למקום וכולם נהיה שם. זה היה הכל לילה.

מראיין: כן.

מרי: אז כשהגענו לשמה הכניסו אותנו אחר-כך, כבר התחילו בשורות. הביאו אותנו לאיזה מין צריף, ישבנו שם הרבה שעות. אז הביאו אותנו לצריף, כמו שאמרתי וישבנו הרבה שעות שמה. הדבר הראשון שהם עשו לנו זה לשים את המספרים. וכל אחד, אני חושבת, אני יותר הייתי מפחדת שלא יצא המספר וכמו שהיו אומרים מהתחלה שמרביצים. אז, אחרי זה הגיע אמבטיה. באמבטיה זה היה קודם לגזור את השערות עד הסוף.

מראיין: אנחנו ממשיכים.

מרי: כן. אז, אמרתי שיעשו לנו את המספרים. וגזרו לנו את השערות עד הסוף. ואף אחד לא היה מכיר אחד על השנייה. שזה פנים לגמרי אחרות. לגמרי אחרות זה בן אדם בלי שערות, מה יכול להיות? אז אה , רֶנֶה, למשל, הייתה קורא את גיסתה שהייתה יושבת לידה: "פְלוֹרִיקָה, איפה את פְלוֹרִיקָה?" -"אני פה" היא הייתה אומרת, -"אוי, אני לא מכירה אותך". ולבשו לנו מן בגדים כמו חיילים, קרוע ו ואז ישבנו שמה, זאת אומרת יש גם עוד הרבה דברים שאני לא יודעת מה אתה רוצה שאני אגיד את זה, אתה תמחוק אחר-כך. כשאני הלכתי עם השערות היה לי שיערות מאוד ארוכות וילדה בת 15 וחצי, עוד לא הייתי, אז אחת משמה, אמרה לי: "תראי אותי טוב". שראה שיש לי את התמונות של החתונה. אז תן לי את התמונות. "תראי את אותי, כי אני לא יכיר אותך". אז באמת כשאני יצאתי היא נתנה לי את התמונות. ואני החבאתי את התמונות באחת הסנדל שנתנו לנו איזה מין נעליים שאני לא יודעת איך זה היה, מעץ אז ואחר-כך, גם לא הייתה עדיין הביאו אותנו בבלוקים . הבלוקים זה היה אז

00:17:38

קָרנְטִינָה . אני באמת הייתי בהיסטריה, כמו כל אחד ואחד, אבל כל אחד חושבת לעצמו, בוודאי צעירה, וכל הזמן הייתי בוכה איפה אימא, וכל הזמן הייתי אומרת איפה בעלי גם? כי אני לא ידעתי. אז בקיצור, למחרת כבר נהיה בוקר ואנחנו רואים כולם מה זה, עם גברים אנחנו ולא חושבים שגם אנחנו בלי שיערות. ואז נודע לנו שכולם נשים. אין גברים. שכולם נשים. אז מפעם לפעם, הם היו לוקחים אותנו עד הדלת של השער, של הלאגר, והיו מחזירים אותנו. וכשעברו את ה-40 יום, אז, יום אחד הם באו ושאלו מי התופרת מי יודעת לתפור. אני לא הייתי אף פעם אוהבת ללחוץ, כמו שראיתי שם די קפצו בשביל להגיד שהן תופרות, אז הייתה לי בת דודה, זיכרונה לברכה ואמרה לי תיגשי גם את.

מראיין: איך קראו לה?

מרי: ז'וּלִי. ז'וּלִי אָסֵיאוֹ אז תדעי שגם את, אני לא אהיה אחראית על מה שהולך שמה, מרביצים, אני יודעת, בשביל להיכנס לתור, במקרה הבְּלוֹקוֹבַה קראה לי אומרת: "בואי הנה מחפשים תופרת". לקחו אותי.

מראיין: ואיך את אומרת היא תפסה אותך? היא ידעה מי את?

מרי: אני לא יודעת, כנראה שדיברנו, שאני יודעת לתפור

מראיין: עוד לפני?

מרי: לפני את זה, כן. והיא אמרה: "בֶּנֶה , גם את יודעת לתפור. תכנסי לשורה". אז אני הייתי אחת מהאחרונות. וכשהגענו לנֶהשְׁטוּבֶּה , שככה זה היו קוראים, נֶהשְׁטוּבֶּה, אז במקום לקחת את הראשונות, לקחו אותי, זה היה מזלי. לקחו אותי. ואני הייתי מוכרחה לעבור נַאכְטֶסְטֶר , זאת אומרת בלילה. והתחלתי לעבוד שמה. והקאפּוֹ שהיה שמה היא הייתה אישה מאוד, מאוד, מאוד טובה, אָנוּשְׁנֶה. זה היה השם שלה בצ'כיה. היא קיבלה אותי כאילו שהבת שלה, אני לא יודעת, הנכדה שלה, אני לא יודעת, אהבה אותי מאוד. והיינו מעבירים את הזמן. יום אחד בהיר, בא פתאום פסק דין שאומרים: אף יהודי שלא [דיבור לא ברור]. רק אאוסקומנדו . החוצה לעבוד. אז כבר נודע שאני בהריון, שאמרתי שערב אחד אני מסתובבת משהו בבטן ואני צעקתי אז אָנוּשְׁנֶה באה ואמרה: "אל תפחדי, את בהריון". אך מאיפה ידעתי מה זה בהריון? ידעתי מה זה בהריון אבל אני לא יודעת מה, מה, מה גודל בבטן? אז לקחו אותנו ושמו אותנו ל אָאוּסֶנקוֹמָנְדוֹ. שם הייתה אחת צִילָה, בשם צִילָה גם צ'כיה. היא הייתה אָנְוַויזֶרִית . היא הייתה מלווה, כאילו לא קָאפּוֹ, פחות מקאפו, היה לה על השרוול כזה מן חתיכה אדומה. אז היא לא הייתה מרשה לי, שהיא ידעה שאני בהריון, שאני אסחוב אבנים, אז היא אמרה: "תבוא אחריי ואל תעשה שום דבר". אז אני התחלתי ללכת אחריה.

00:21:12

מרי: באותו הקומנדו הזה היה עוד אוֹבֶּרשַׁרפִיהרֶר אס.אס שהרעוּת של הבן אדם הזה לא קיים בחיים, לא קיים. אז סיפרו לי שכל יום היו מוכרחים לבוא שלושה, ארבע נשים, שהכלב נשך אותם, שלו, בוודאי, או שהוא היה מרביץ עם איזה שְׁנוּר שהיה לו מעור, זה היה מאוד, מאוד רע, בן אדם רע, אנטישמי. אז אותו הזמן שאני הולכת איתה ואני חוזרת עם צִילָה, פתאום הוא ראה ואומר לה: "קוֹם הֵר" . "תבואי! תבואי תיקח אותה גם"! ואני בוודאי חזרתי ביחד איתה. אז היא ראתה שאני אבודה כבר. אבודה כאבודה, היא הייתה [דיבור לא ברור] כמו שאומרים היווניים. או תַּחְטִי אִי בַּחְטִי מה שיהיה שיהיה. שואל: "למה היא לא עובדת"? - "היא בהריון". "מה? היא בהריון? היא נשואה"? אז פולנייה אחת שעבדה הרבה זמן עם האוֹבֶּרשַׁרפִיהרֶר הזה, ראה שהוא רק הוציא מילה ולא עשה לי שום דבר עוד, אז היא אומרת: "כן היא נשואה" - "מאין את יודעת"? - "יש לה את התמונה שלה ב בנעליים". אז הוא רצה לראות את התמונה. אני הוצאתי את התמונה, נתתי לו לראות, "אז טוב", הוא אמר: "בואי חזרה ותשבי". התיישבתי. למחרת, איך שאני יושבת בקור הכלבים של פולוניה , פתאום אני מרגישה שני ידיים מחזיקים לי את ה . אז הוא אומר: "בואי איתי". אני הלכתי איתו בקָנְטִינָה , הוא שם לי שרוול, אדום, שגם אני, כאילו, פחות מקאפו. אז, בגֶ'סְטָה של היד, הוא אמר שאני אהיה אחראית על עשרה אנשים. ואני לא יודעת, אני, לא יָה ולא נִיכְטְס שהיה התחלה של [דיבור לא ברור]. אז, יום אחד הוא קרא לי, הוא אמר: "בואי לקנטינה". אני הלכתי איתו לקנטינה, לקנטינה מאוד גדולה. הוא אותו הרגע היה עושים שמה צ'יפס. אז הוא בא ואומר שאני אוכל צ'יפס. אני הייתי עדיין ביישנית, לא היה עוד שישה חודשים, חמישה חודשים שאני הייתי בלאגר. עוד היה בַּיישׁוּת של יוון. אמרתי לו: "לא, אני לא רעבה". אז הוא אומר: "לא בשבילך, בשביל הבייבי". עד היום אני לא אשכח את המילים האלה. כי חשבתי שאס.אס. לא יודעים מה זה "לא בשבילך אלא בשביל הבייבי". אז נתן לי בכוח, ובאמת אני הייתי מאוד רעבה. וכך נמשך. יום אחד בהיר גשם של פולניה , כמו שאומרים, זה זוועה. אז, זאתי הצילה, שהצילה אותי קודם אלוהים, אז לקחה אותי והלכנו לאיזה מקום שהיה, כמו שיש ביפן, כאלה מ מקש. אז אנחנו שמה, תחת לזה, שלא נתרטב. אז אותו הרגע בא קומנדו של גברים. אז היה מהאדים, מרחוק, אז בא הקאפו, של הגברים, איך שהיא, שהוא נותן לה את היד, לצילה, מסתכלת עליי והוא עושה ככה: "אלוהים". אז היא אומרת לה: "מה קרה?" – "מרגיש לי אחד בלאגר, שזה בדיוק היא". אז כנראה שהיא שאלה "איך קוראים לו"? ואני שומעת שהוא אומר: "דויד פִּיטְשׁוֹן". אז אני קפצתי ואמרתי, ב ב ב בקצת שאני הבנתי: "מַיין בְּרוּדֶר" . "זה אחי"! אז הוא אמר: "איך קוראים לך"? אמרתי: "מרי נחמן". אז הוא הסתכל ביומן שלו ואמר: "אני מחפש את לִיזָה פִּיטְשׁוֹן". אמרתי: "זה אשתו של אחי". אחי היה מחפש את אשתו. אז הוא אומר לי: "את רוצה שאני אביא את אחיך לכאן, שאת תראי אותו"?" אמרתי לו: "כן, תביא אותו". וכל יום בשבילי זה היה יום של שנה. ויום אחד ראיתי הנה אני שומעת את המוזיקה: "אל תראה שאני שר, אני רוצה לבכות". זה אחי שר. אז בזמן הזה, אני כל הזמן הייתי מתחילה לאכול את הידיים

00:25:42

שלי, למה? שאני רציתי את התאנים שהיה ברכבת. כאילו שאלוהים שם לאחי בתוך תוכו שיפיל את התאנים. העיקר הוא בא, הוא מתנשק איתי, הרגע שהכי האס.אס. עומד ומסתכל שלא יבוא מישהו יותר גדול ממנו, כן? כדי שאני אספיק להתנשק ולדבר עם אחי. כל הקומנדו עמדה עמד, אף אחד לא עבד, מלראות את הקטע הזאת. אז אחר כך הוא בא ואמר: "מספיק! להתחיל לעבוד! ולשיר"! ואחי התחיל לשיר. הביאה לי סוודר, שלא יהיה לי קר. לא יודעת מה התחיל לשיר איתו. וקודם אמר, אה האס.אס., שיתחיל גם רֶנֶה עוד לשיר. רֶנֶה פחדה שזה אולי אמרה לה שהיא תשתוק, אז כשהיא השתתקה אז הוא אמר: "לא! שימשיך ל לשיר"! אז ככה זה היה איזה שעה, שעה וחצי, והם חזרו למקום. בינתיים בזמן הזה, אני כאן התחלתי כבר להרגיש לא טוב. היו לי הרבה שרצו לעזור לי, אבל אני הייתי רואה שהם עובדים קשה כמו שאני עובדת. וזה לא היה לי נעים שהם היו חוזרים ללאגר שהם יתחילו איתי, לשים לי קוֹמְפְּרֶסִים , היה לי חום ולא ידענו מה יש לי. אז זה היה רֶוִויר שאומרים, בית חולים של זה אה זה היה קָאפּוּט חולים. אז אני אמרתי להם: "אני לא יכולה יותר, אני מוכרחה להגיע, אני בחודש שביעי. אני מוכרחה ללכת".

מראיין: ללכת לאן?

מרי: להוֹסְפִּיטל, לבית חולים. אז אפילו שהם ידעו שזה לא בטוח שאני אלך לבית חולים אבל לא היה ברירה אז אני הלכתי. אני הלכתי ללילה השנייה, אני אמרתי שם. יש לי חום גבוה מאוד, זה נקרא שהיה לי [דיבור לא ברור]. והילד הבכור הלך כפרה עליו, בשבילנו, שיהיה בגן עדן. אז אותו הלילה אני פתאום מרגישה, תסלח לי באמת

מראיין: אותו הלילה?

מרי: אותו הלילה היה לי כאבים גדולים בבטן ואני לא יודעת מה זה לידה. אני לא ידעתי. אני יודעת שזה יהיה לי כאבים ואני חשבתי שאני רוצה ללכת לעשות קיבה. שמה מי יבין? אין אחיות, אין שום דבר. אז היה איזה מין סיר, אני קמה, אני רואה שיש לי כאבים חזקים מאוד, אני לא יכולה, כי החום גם שורף אותי, אז אני הולכת למיטה עוד הפעם. לא עברתי כמה רגעים שוב פעם כאבים, אני יורדת, אני הולכת עוד הפעם לסיר הזה, תסלח לי, ואני מרגישה שמשהו יורד לי מהבטן. אני שוב פעם חושבת, כל הזמן, שזה מי יודע מה יש לי בתוך הבטן? אני מרגישה, שמה את היד שלי, אני רואה משהו עגול אז בא לי כאב חזק, נפל הילד, כנראה, אני לא ידעתי ונשאר הטבור. אז אני עשיתי ככה עם העיניים, סגרתי את העיניים עם היד ומשכתי את זה. משכתי והלכתי לשכב. במחשבה שלמחרת אני אראה את הילד. שמה ישנה אחד שגרה בדֶטרוֹיט קוראים לה תֶרֶזָה. היא הייתה גם בבית חולים. היא קמה והיא באה ואומרת לי ככה: "תתעוררי ותראי איזה בן עשית. איזה גודל זה, זה בן"! אני רק הסתכלתי ושוב פעם ישנתי. זהו. למחרת אני יותר בריאה, זאת אומרת אין לי חום, אני מתכופפת לראות אולי הילד היה עוד ברצפה, הילד כבר היה וזה גם, מלאכים כי אם היו תופסים שאני ילדתי, גם אותי היו שמים בתנור.

00:29:17

מראיין: אבל הם לא ראו שאת, בהריון?

מרי: מאיפה היו רואים? רזינו, לא היה אוכל, לא היה שום דבר, איך? עם הבגדים האלה? ה לא נורמליים. אז, לאחרי בערך שלושה שבועות, חודש, אני הייתי לבד, בער לי. אני רזיתי מאוד. וקיבלתי פה צלקת מהדברים האלה שהיו נותנים לנו לכסות. כנראה שאני הייתי מאוד עדינה עוד.

מראיין: משמיכה? ממה?

מרי: משמיכה, כן. משמיכה כמו סמרטוט. אז מגרד לי והייתי מגרדת כל הזמן. אז לאחרי שלושה, או חודש, שלושה שבועות או חודש, פתאום אני שומעת שמישהי נכנסת ועושה ככה: "איפה מרי הגְרֶצִ'ינְקִי"? "איפה מרי הגְרֶצִ'ינְקִי"? אז היא עוברת מהמיטה שלי, היא לא מכירה הרבה, בצורה שאני הגעתי, 37 ק"ג, אז זה היה דרסטי. אז אני מסתובבת ואני רואה מי זה, אנושנה, זאתי שהייתה ואמרה לי: "זה לא אותו מה שיש לך, אלא, את בהריון, עד צ'כיה. אז היא אומרת לי ככה: "אוי אלוהים" היא עושה כשהיא רואה אותי, "גשי מרי מחר את מוכרחה לצאת מהלאגר מה " איך קוראים? "מהרוויר". אמרתי לה: "אבל אין כח, אני לא יכולה לקום!" "את מוכרחה! אני אומרת ואת מוכרחה". זה היה קצת בצרפתית וקצת עם מישהי שבעייתית. "ואנחנו לא נמצאים יותר בלאגר א'. אנחנו נמצאים בלאגר ב'. כשאת תלכי לאמבטיה, אז שמה, השְׁרַייִבֶּר יגיד לך: "את לא יכולה ללכת ללאגר ב', כי את חלשה מאוד, את צריכה ללכת ללאגר ב' א'. אז את תגיד שאת לא רוצה ללכת שמה, שיש לך כוח ואת יכולה לעבוד". אמרתי: "שנייה ואין לי כח לקום". - "את מוכרחה לצאת מחר" אז למחרת עשיתי מה שהיא אמרה, עם אה , שמיכה אחת על הגוף, כולי ערומה מלמטה, הביאו אותי לאמבטיה. בדיוק אותם המילים. "את לא יכולה לעבוד"! שאני בלאגר א'. - "לא!" אמרתי, "אני מוכרחה ללכת ללאגר ב'". - "מה את תעבדי"? "בנֶהשְׁטוּבֶּה איפה שעבדתי" כי שוב פעם התחילו לקחת. אז אני הולכת, לא הספקתי ללכת שמה, כמה שהכירו אותי: "מרי איך את נראית? איך את רזית? למה באת פה? את לא יודעת איזה לאגר, איזה בלוק זה פה, זה בלוק מאוד עצוב. ראשית כל שיהיה לנו בְּלוֹקאָלטֶעסְטֶע שהיא משוגעת" באמצע הלילה היא קמה עם הכאבים מתחילה להרביץ לכל אחד ואחד ואני, כמה שפחדתי מאוד. אז בנוסף לזה כל בוקר הולכים ולוקחים של מאה וחמישים קילו, את הדליים האלה של תה, "ואיפה את תוכלי לקחת את זה? ובאים האוקראינים ומרביצים לנו שרוצים לגנוב אותו...] ולשם"? ועשה ממני שחור. ואני התחלתי לבכות. איך שאני בוכה זה נהיה כבר בסביבות אחת, הנה אנושנה באה, הקאפו שהייתה. "איפה מרי"? אז היא רואה אותי שאני בוכה. "למה את בוכה"? - "מה שאמרו לי, שפה נותנים ככה לעשות ומרביצים שם. בלוקאלטעסטע היא משוגעת ". - "באמת אמרו לך את כל זה"? אמרתי: "כן". אז היא עושה ככה, כפיים, בידיים ו להזמין את כל השְׁטוּבֶּלִים. שְׁטוּבֶּלִים זה היה אלה שהיו מחלקים את הלחם, את הפרוסות, אני יודעת מה, את הנקניק, את כל הדברים שפעם אחת ביום הם היו נותנים. - "אז תסתכלו עליה", היא אמרה. "מהיום הילדה הזאת לא צריכה לקום מהמיטה לפני שהאס.אס. יבוא.

00:33:03

מרי: כי לנו היו מקימים בשלוש בלילה עד שש שהיה באו לעשות לנו את הצֶלאָפֶּל . "נוסף לזה, כל יום תתנו לה חלב לשתות עד כמה שהיא רוצה. שלישית כל, לא לשלוח אותה להביא את התה. נו מרי? בזה סיימנו. את מרוצה"? - "אמרתי כן, אבל נראה עכשיו מה יהיה עם הבלוקובה שהיא משוגעת". גם בסדר. בערב כבר, יוצאים בצֶלאָפֶּל איך שאני עומדת אחורנית, באה חברה שלי והיא אומרת: "את רוצה לראות אותה? הנה תראי אותה, תסתובבי ותראי" אמרתי: "אני לא מסתובבת, אני לא רוצה לקבל מכות". לא הסתובבתי. אז שמה, בשער של הכניסה של הבלוק, היה שני דלת גדול מצד אחד היה חדר קטן שזה היה של הבלוקאלטעסטע שהייתה אחראית ומצד שני זה היה של האלה שמחלקים את המאכלים. אז איך שאנחנו נכנסים, נותנים את הפרוסה לחם ואת הדברים, ומצד שני זה הבלוקאלטעסטע. אני פתאום מרגישה שני ידיים תופסים אותי ככה, מאחורה ומכניסים אותי לחדר של הקאפו, של הבלוקאלטסטע. אז בחורה, אז היא הייתה בת 25, יפיפייה, רק העיניים שלה היו קצת פוזל, אז היא אומרת: "את מרי"? אמרתי: "כן". "בואי תשבי". מיד היא שלחה שיעשו לי ביצה, היה שבעה חודשים שאני לא אכלתי ביצה, אז אני הייתי ביישנית עדיין, אמרתי: "אני לא רוצה". אז היא אומרת: "לא, תאכלי. תאכלי. למה אתה לא לוקח מהביסקוויטים? הם טובים מאוד". גם זה יצא ב . אז, בקיצור, היא ישבה התיישבתי והתחלתי לאכול, אותו הרגע נכנסת הקאפו, אומרת לי ככה: "נו, מרי? איך הבלוקאלטעסטע"? אמרתי: "טובה" - "נו בטח, היא הבת שלי". אתה מבין? מאותו היום שבאתי כל יום היא הייתה מכניסה אותי לפנים, לחדר שלה. היא הייתה מסתכלת עליי, היא הייתה נותנת לי צביטות, כשאני הייתי חיוורת ולא הייתי קולטת מה הולך. יום אחד בהיר לקחו את כולנו לשדה. אני לא אשכח את זה עד יום המוות שלי. שם היה אחד שהיא הייתה לָאגֶראָלטֶעסטֶע , אה קוֹמָנְדָנְט של כל הלאגר, אבל לא אס.אס. כומו הֶפְטְלִינְגֶה זאת אומרת אה פְּרִיזוֹנֶרִית , אבל היא הייתה מין דבר אחר, לא בגלל שהיא יהודייה. אז הבלוק הבלוקובה שלי הלך על ידה ומשהו דיבר איתה ואני ראיתי שהיא מסתכלת עליי והיא עושה ככה: "דַאס גוֹט וַייס" . אלוהים יודע. משהו מתרחש שאני לא יודעת. חוזרים בלאגר. אז בערב כולם בערב, סביבות חמש, כולם ערומים כמו שהאימא שלנו ילדו אותנו, היא לקח אותי היא תחילה לתת לי צביטות, ראתה שזה לא עזר להיות אדומה, לקח, נייר אדום התחיל לצבוע לי את הפנים ואנחנו הולכים לאמבטיה. זה היה הראשון, הסלקציה הראשונה שהיה בלאגר. במצבנו, זאת אומרת. אז, נכנסנו אמבטיה, בפינה הזאת הייתה ריקה, בפינה הזאת היה שרשרת אחת. והאס.אס. היה עומד בדלת, היה אומר: "לשון בחוץ"! והיה עושה או ככה, או ככה. אז היא, עשתה נראה לי שאני אכנס קודם. והיא עומדת אחריי ואיך שהוא אומר לי "לשון אֶרָאוּס" בחוץ אז הוא עושה ככה, מצד הזה שאין שרשרת. אז זה הלך מרוב השמחה שלה שאני לא הולכת ללאגר ואני לא יודעת שכולם נישקו אותי שמה, אני לא יודעת מה היה. בחזרה, אז אני שאלתי: "מה יש? מה קורה"? לא ידעתי. וכולם לא ידענו מה זה, שזה היה סלקציה. אז אמרו זה היה סלקציה. אלה ששמו מצד השרשרת זה בשביל לשים אותם בגז. אז יצאתי. אז אמרתי "אני צריכה לא צריכה לחשוב עכשיו". לא ענתה לי. לא הלך לא הלך היום .

00:37:26

מרי: אני צריכה להיות חזקה ולצאת מפה. אז החלב היה קר כמו אני לא יודעת מה. הלבישו אותי חמה. התחלתי לעבוד שמה עוד הפעם. ונתנו לי, באמת, את כל ליבם. והתחלתי לעבוד. עד שיום אחד, שוב פעם סלקציה לא כל כך גדולה, קטנה, ואני כבר לא עובדת בלאגר הזה, אני עובדת איפה שרֶנֶה הייתה עובדת בביבר בוֵובֶּרַיי סליחה. אז אני כועסת, אני צועקת, שמפה היו שומעים עד אלנבי! שאני עוברת סלקציה ויש לי פה את הכתם הזה שאמרתי לך מהרֶוִוירְט. אז באה הבלוקאלטעסטע שלי: "למה את צועקת? מה קרה מרי"? היא שמעה והיא באה. אמרתי: "תקחו אותי כבר, אנחנו יודעים כבר מה זה בגזים" - "אל תפחדי, זה שום דבר זה לבדיקה שמקבלים אותך. ל ל לרפות את זה". ובאמת היא עשתה את כל הדברים בעד שאני אהיה בחדר של הבלוקאלטעסטע איפה שאני אלך לקחת את הבדיקה הזו. לשים לי משחה ושזה יעבור. ואחר-כך הלכתי לוובֶּרַיי, איך שאני עובדת יום אחד לוובֶּרַיי, זה היה

מראיין: מה זה היה ה ?

מרי: הוובֶּרַיי זה היה ששם היו עושים, צמות של סמרטוטים. היו עושים גם של חמישה סנטימטר חגורות [דיבור לא ברור] שזה היה עם מקלות כאלה שעושים. זה היה ככה, חמישה-חמישה היו. והיה גם שהיו עושים מהשערות שגזרו לנו צמות בשביל האוניות . כל דבר זה היה , איך אומרים אה ? עבודה בשבילהם, כן.

מראיין: כן.

מרי: אז, אה את כל דבר שהם היו עושים זה היה לבִּיזְנס לַיין . אז, בהתחלה שאני התחלתי לעבוד בוובֶּרַיי, הגיע איזה נער שהם רצו למשל, חמישים מטר של צמה, שתעשה מהסמרטוטים. היינו קולעים את השמלות שלנו והיו ממשיכים, כי לא היו נותנים לנו מָטֶרִיָאל אה חומר, בשביל לעשות את זה. אז אחר-כך בפרוטקציה אני עברתי ל[דיבור לא ברור] לחגורות האלו שזה היה על אה מקל. אז יום אחד איך שאני יושבת, אז אומרים: "דום"! נכנסת האוזריקה שזה האס.אס. עם ברִילָה כזאת שחורה. כזאת שזה היה הפחד לראות אותה. היא עוברת. איך שהיא עוברת כנראה שהיא הציצה עליי, אז היא חוזרת והיא אומרת לי ככה: "מה את עושה פה"? מי הייתה זאת? כשאני הייתי בהריון והיא הייתה סורגת, היא אמרה שגם בשביל הילד שלי עשו אבל רק שהילד לא יהיה שלי, זה היא, בעצמה. אומרת: "למה את עובדת פה"? - "כי אני עובדת פה". - "מחר אני רוצה לראות אותך". - "טוב". למחרת, היא לקחה אותי איפה שהגברים עובדים וזה היה אסור שיהיה נשים שמה. אז אני נכנסתי לשמה, שמו בדלת, שאסור להיכנס גבר. ואני התחלתי לדפוק לה. עד שיום אחד בוובֶּרַיי אנחנו היינו כמו אחיות מהלאגר, אומרת שהיא עוברת ל'קנדה' . אֶפֶקט קנדה. ואני רציתי להיות ביחד איתה כי זה היה אשוויץ. אז אני מבקשת מהעוזרת הזאת, שהיא תעשה את כל מאמץ שאני אלך עם אחותי בגלל שאנחנו רק שנינו נשארנו. אז היא אמרה: "תגמרי את הדברים שלי. את תגמרי את הדברים שלי. ואני אשלח אותך לשמה".

00:41:05

מראיין: מה היית עושה?

מרי: מעילים, שמלות, חצאיות, חולצות. בזמן שהיה

מראיין: של בגדים יום-יומיים או של ?

מרי: יום-יומיים בשבילה. מחוץ ל התפקיד שלה. אז יום אחד בהיר היה אזעקה, אני באמת פחדתי כי הייתי לבד. והנה האוּנְטֶרשַׁרפִיהרֶר נכנס. אני אמרתי: "זה הסוף שלי". הרבה מספרים שהגרמנים עשו רע מאד לנשים, אבל מצדי אני יכולה לומר שהם לא שמו אצבע לנשים. מה שעבר עליי. עכשיו אני נמצאת לבד, עם המכונה, והוא בא אחריי והוא אומר לי ככה: "את מפחדת"? אני לא הרמתי את הראש כי פחדתי לראות אותו. אז אמרתי - "לא". מה להגיד לו? כן? אז אני אמרתי אם עכשיו הוא רוצה לאנוס אותי, הוא יכול לאנוס אותי. אם אני אברח, הוא יוציא את הרובה וזהו זה. מסכן, הוא נכנס הוא שאל רק אם אני מפחדת והוא יצא בחזרה. זה הכל. ולאחרי יומיים אני עברתי גם לאושוויץ . עם רֶנֶה ביחד.

מראיין: מה הרגשת באותו רגע שהוא יצא?

מרי: משהו, חופשיות. שלא יעשה לי שום דבר, קצת פחדתי.

מראיין: חשבת שזה מזל איזה

מרי: אני כל הזמן אומרת: מאז שהגרמני בא ולקח אותי משלושה שורות, ואמרה ואמר לי שאני אהיה בשורה של הצעירים. אז אני אמרתי אם אני אחיה איזה פעם, זה הודות לאלוהים. הודות לאלוהים. נוסף לזה, אחרי שאני ילדתי ונשאר את ה איך קוראים, את הדבר הזה שבא אחריי הילד?

מראיין: שלייה.

מרי: שלייה בתוך הבטן, אני לא ידעתי. אני הייתי משתעלת, אני הייתי רואה חתיכות של בשר. זה היה למזל, אני אומרת את זה עד מזל גם. למה זה יכול לחנוק את הבן אדם. יום אחד, הקאפו, המשנה, שוב פעם רואה אותי עצובה. היא אומרת: "מה קרה"? בינתיים אני קיבלתי את הקילו . הייתי יותר טובה, אז אמרתי: "אני מתביישת להגיד לה בפנים ככה וככה קורה". – "בואי איתי מיד לרופא לרופאה". מביאה אותי לרופאה שזה היה כל מה שאמרנו [דיבור לא ברור], זאת אומרת, עם מספרים, וההיא אומרת לה שהיא צריכה שאני צריכה לעשות גרידה. אז היא אמרה לה: "אני רוצה שיום אחד מרי תצא מפה ושיהיה לה ילדים משלה, בסכינים האלה אני לא שמה אותה". - "אז מה צריכים לעשות"? – "צריכים לעשות אמבטיות"! – "איפה לעשות אמבטיות". היא אמרה לי: "אל תדאגי, אם תהיי תחת המיטה שזה היה על שלושה קומות, את תיכנסי לעליונה ושמה את עושה את זה". ובאמת עבר לי, באמת עבר לי. מישהי אחרת הייתה מתה מזה, אז אני לא מתה ואני חיה. איך לא להגיד שזה

00:44:04

מאלוהים? אני לא יודעת. אני לא יודעת. אולי אני אתה מקבל אותי כמו פרימיטיבית, אבל אני אומרת שזה נכון. זה נכון. יש אלוהים בשמיים. זה מהתחלת הלאגר שאיתי התנהגו מאד יפה. כמו הגרמנים, כמו הגרמניות, כמו הצ'כיה, הפולונים, כולם בסדר גמור איתי. אבל אני גם הייתי מאד נאיבית. מאד נאיבית. אוכל היו נותנים לי, על פי שכולם היו מת מרעב, היו נותנים לי יותר. היה לי הרבה אומרים, פרוטקציה שאומרים. אז וככה זה המשיך, אנחנו היינו כל הזמן עם רֶנֶה. ויום אחד בהיר, כבר היה, אני לא יודעת איך אומרים את זה בעברית אֶוָוקוּאָצִיָה זאת אומרת, לגמור את האושוויץ וללכת הלאה. אז אנחנו יוצאים משמה בלילה, כל הזמן זה היה בלילה. החיטה אז גודל זה היה מעל לראש שלנו. כל הזמן בלילה. ברור [דיבור לא ברור] כי אז כבר התחלנו ללמוד קצת את השפה, היינו שומעים שגרמנים גרמנים היו נפגשים ואחד היה אומר "איפה אתם מביאים אותם? כבר הכול סגור שמה" כי זה היה סוף המלחמה והם היו ממשיכים לקחת אותנו, ולקחת אותנו, ולקחת אותנו, והלאה, והלאה, והלאה. ואני שנתיים וחצי אני לא ראיתי את בעלי. ידעתי שהוא חי. אבל לא ידעתי, לא ראיתי אותו, לא ראיתי אותו.

מראיין: מה עם התקופה שלך מָלְכוֹבַה ?

מרי: מָלְכוֹבַה גם הלכנו לעבוד, אני הייתי עושה את הכדורים בתנור [דיבור לא ברור], זה היה מסוכן. אז היינו תקופה לא גדולה מאד, תקופה קטנה של אה .

מראיין: איך עברת לשם, למָלְכוֹבַה? מאיפה עברת לשם?

מרי: עם רכבת.

מראיין: רגע, אז את היית בבירקנאו , אחר כך אושוויץ.

מרי: אושוויץ ואחר כך מָלְכוֹבַה ואחר כך ראוונסבריק . ראוונסבריק זה היה לאגר ש

מראיין: ומתי הייתה האווקואציה, אחרי באושוויץ הייתה האווקואציה?

מרי: אווקואציה כן. כשהתחילו להוציא אותנו מהלאגר.

מראיין: אז זאת אומרת שמהאווקואציה את עוברת למָלְכוֹבַה.

מרי: כן, כן.

מראיין: אז אני רואה שחסר לי מקום.

מרי: אז שמה זה היה זוועה, שמה יש את כל, מיד כשנכנסנו, רֶנֶה הייתה מאד [דיבור לא ברור] אף פעם לא נתן לנו הרגשה שיש פחד, אבל כשנכנסנו לרָאוֶונְסבְּרִיק הזה, זה היה משהו

00:46:58

מראיין: רגע אנחנו מדברים על מָלְכוֹבַה, לא?

מרי: כן. במָלְכוֹבַה זה היה מקום קטן שלא הרבה עבדנו, איזה שלושה חודשים, משהו כזה היינו שמה. אבל כשהגענו לרָאוֶונְסבְּרִיק שלא נדע אלוהים! איזה מן איזה מן דבר זה היה. אה כלא אבל בצורה לא נורמלית. נכנסנו שמה אז היינו מרגישים שדוחפים עלינו.

סוף צד קלטת

00:47:37

התחלת צד קלטת

מראיין: כן, היו דוחפים אתכם אז

מרי: כן. אז רֶנֶה אמרה: "בנות שתדעו שהפעם זה האחרונה. זה בשביל הגזים". למה שכל כך הרבה אנשים היו שהיו הולכים אחורה, אז מה חשבנו? שבטח זה בשביל הקרונות וכל אחד רוצה להציל את עצמו. אבל כשנכנסנו לשמה, קירות. מה אני אגיד שארבע קומות זה היה, אבל קומה אחד בוודאי אבל הקירות כל כך גבוהות. נכנסנו לשם לא ראינו אף אחד. הלכנו לאיזה מין בלוק, הכול מים. כאילו שבוונציה היינו, אוכל אין. שום דבר אין. אז מי שהיה יותר חזקה, רֶנֶה למשל, היה הולך לאורגניזציה בשביל מאכלים וכל הדברים האלה שהיו הולכים במטבח. והיו באים אחרים והיו גונבים לה את זה מהיד עד שהיא הייתה מביאה, והיינו אוכלים מה שהיה לאכול. עד שלמחרת ראינו שזה לא לאגר של קרמטוריום . אבל מה שמה היה דבר משונה, היית רואה בבלוקים אחרת כשהתחלנו כבר להסתובב, באמצע יום, כי לא עבדנו, נשים יפהפיות, עם גיטרה בידיים. אבל לא היו יכולים לדבר. מה עשו להן אני לא יודעת, רק ששמענו שהוציאו להם את הלשון בכדי שלא יוכלו לדבר. יפהפיות. ונקי היה בפנים. והייתה התנגשה כמו בסיפורים שמספרים הסבתות לנכדים שהיה עיר כזה, שאף אחד לא היה מדבר, בצורה כזאת זה היה שם. כולם מלובשות, לא כמו סִיסְטֶם של לאגר אבל לא היו מדברים. זה מאֶקְספִּירֶנסָה שהיו עושים להם. ומשמה

מראיין: בגיטרות, היו מנגנים בגיטרות?

מרי: סתם, סתם. ומשמה זה כבר היה אווקואציה אחרונה שאנחנו

מראיין: כמה זמן היית בראוונסבריק?

מרי: גם לא הרבה, שלושה, ארבעה חודשים. לא הרבה. כי זה היה הסוף כבר.

מראיין: הייתם יוצאים לעבודות שמה?

מרי: לרָאוֶונְסבְּרִיק, אני חושבת שלא הספקנו לעשות ל לעשות לעבוד.

מראיין: זאת אומרת הייתם זרוקים כל הזמן

00:50:03

מרי: כל הזמן זרוקים. היינו מחפשים, כשכל הזמן היו זורקים אותנו היינו מחפשים לאגר, לאן ללכת. כי לא ידענו, אנחנו בייחוד מיוון לא ידענו את הפולוניה ללכת לדעת איך לברוח משמה. אתה מבין? אז יצאנו בדרך לבד בשביל אה איפה שהם ניתקו אותנו. אז זה היה 5 למאי, אני חושבת שאנחנו השתחררנו. אז עלינו כבר, אחרי שהלכנו הרבה רגלית, היו הרבה אס.אס.ים איתנו. אבל כל שעה במקום 100 למשל, היה 80. במקום 80 עד שהגיעו אם היה איתנו 20 אס.אס. זה הרבה. כולם התחילו לברוח, כי היה איזה מין עצים שמה בדיוק בגודל של הבן אדם אבל שאתה לא יכולת לראות מה מה מתרחש מאחוריי העץ הזה. אז כשהגענו למקום שזה כבר לייפציג , אז שמה האס.אס. אמר שאנחנו צריכים לנוח קצת. אז נחנו, ואז הם שוב פעם ברחו. אנחנו היינו גם עם צרפתיות, ואני אומרת אותו הרגע שעומדים בשביל לצאת, אני אומרת לה: "את יודעת מה? אני לא יכולה יותר ללכת". – "מה את מדברת"? - "אני לא יכולה יותר ללכת, יהרגו אותי? שיהרגו אותי. אני לא יכולה יותר ללכת". לא הספקתי להגיד את המילה הזאת, פתאום הצרפתייה קמה מתחילה מתחילה להגיד "אלוהים מה אני רואה? האמריקאים נכנסים". פה אני אומרת לה "את השתגעת"? וזה היה אמת. אותו הרגע, האמריקאים נכנסים ללַייפְּצִיג. אז אנחנו כבר איבדנו אחת מפה אחת משמה, האמריקאים התחילו לזרוק ממתקים, שוקולדים, קונסרבים וכל הדברים האלה. ואנחנו הלכנו לאיזה בית של יוגוסלבית אחת. ישר עברנו. כל הזמן הזה שאני מדברת, ה איך קוראים לו, האזעקות, זה היה אחד אחרי השני. למחרת בבוקר כשקמים כבר אנחנו עוצרים בדרך איפה ללכת. אזעקה. אז הגרמנים אומרים שאנחנו נלך למקלט. איזה מקלט? לאן אנחנו יורדים? איפה אנחנו נמצאים? לא יודעים שום דבר. הולכים בקיצור לאיזה בית, שזה היה סמטה ויושבים שם אין אף אחד. אין אף אחד. דברים אין לנו, אנחנו לבדנו. אז התחלנו להסתובב בפנים. בית, לוקסוס של לוקסוס. אף אחד, אף נפש חי אין שמה. יורדים עוד הפעם למטה, אנחנו מחכים מה יהיה ומה לא יהיה. בינתיים התחילו לבוא גְרוּפִּים של הולנדים שהיו הרבה הולנדזים בלאגר ואחר כך בא יווני אחד, שאנחנו הכרנו אותו ואומר לנו: "מה אתם עושים פה? כבר אנחנו חופשים הרוסים נכנסים". הרוסים נכנסו. אז בוא נלך בחוץ, בוא נלך, יצאנו בחוץ. והרוסים כשהיו רואים את הסמל פה, של המספר שיש לנו ביד, היו אומרים "אל תפחדו, נלך הביתה כבר". נלך הביתה ובכל זאת, אותו הערב שאנחנו שמה, למעלה, רואים שבאים רוסים הרבה מאד. ואנחנו לא ידענו, ילדות, יוצאים בחלון. הם מסתכלים שיש בנות. איזה ארבעה, אוטומובילים גדולים, אז אותו הרגע אני אומרת לרֶנֶה "אני נורא מפחדת". חשמל אין, שום דבר אין. בינתיים אנחנו כל כך לאכול משמה, שכל המרץ שלנו היה זה היה לאכול. מדבש, לעוף, לעוף מדבש, אני יודעת מה זה היה לנו כבר דיזינטריה . אז אני אמרתי איך נלך לנוחיות, כי שמה בגרמניה, אז הבתים לא היו עושים את הנוחיות ביחד. אז אותו הרגע, אנחנו שומעים רמקול אומר שהצרפתים מדברים ואומרים זה לא חשוב, יהודים, נוצרים, כל מי שרוצה ביטחון יכולים לבוא לקָזֶרְנָה שלנו. אמרתי לרֶנֶה: "את יודעת מה? אנחנו מוכרחים ללכת אליהם". והלכנו אצלהם. זה היה חדר כזה ועוד אחד, אולי היינו 50 נשים שם. הם טיפלו בנו הצרפתים. ומשמה, אז הלכנו אצלהם וכל ערב היו שמים שישמרו עלינו חיילים, למה שהרוסים עשו הרבה דברים לא טובים לנשים. וכשהיו באים בבוקר, והיו רואים שהרבה

00:54:35

אנשים ישנם, היו שואלים את הצרפתים, איפה הם ישנים אז הם היו אומרים שאנחנו פעם אחד, שלא ידעו שאנחנו יושנים שמה. ואחר כך התחיל עוד הפעם, מרכבת לרכבת להגיע לצרפת.

מראיין: למה בחרת לצרפת או שפשוט כולם ככה נסחבו לצרפת?

מרי: לא. אני אגיד לך, ראשית כל, שאני לא ידעתי אם בעלי חי, שיחיה עד 120. לא ידעתי. אמרתי מה אני אלך לעשות ביוון, בינתיים, נודע לנו אין מה לדבר בשנתיים האלה שלא נשאר לא הורים, לא שום שום אף אחד כמו שאומרים. אמרתי נלך לצרפת, אם כבר, נלך במקום אחר. אז החלטנו כולנו ביחד ללכת לצרפת, אז כשהגענו לצרפת, אנחנו ראינו ברכבת, כשירדנו בתחנה כולם מוחאים כפיים. חשבנו שאולי זו העדה שלהם, בצורה כזה. בקיצור הלכנו לשגרירות, הלכנו לפה, הלכנו לשמה. בכינו ברחוב שלא ידענו לאן לפנות, אז אמרו לנו ללכת לקונסוליה היוונית. הלכנו לקונסוליה היוונית, הוא אמר שיש מקום אחד, שבמקרה לקחו את הבת שלה והיא, היא אימא היא הוציאה מהפה, אם הבת שלה תחזור מגרמניה, את הבית שיש לה היא תעשה את זה מקום לקבלת את המעפילים . וקיבלו אותנו לשם. קיבלו אותנו לשם. למחרת באו מהקומפני של היהודים לבקר אותנו, בלי לדעת בוודאי מי אנחנו. אבל הם ידעו שבאו יהודים מיוון. אז באו אז הם התחילו להגיד אם אתם שמעתם שאנחנו מוחאים כפיים, מאין לנו לדעת שזה בשבילנו. למה לא אמרתם שאתם יודעים שלא ידענו? ההיא קרחת ניגשת אליי ואומרת לי ככה: "תגידי מותק, זה מאלוהים או לא" אני רוצה שאתה תגיד עכשיו. "אין לך אף אחד. תזכרי טוב". היא התלבשה עליי. "תזכרי טוב, אבל אין לי את אף אחד. אבל עוד הפעם" היא אומרת "תזכרי טוב בזמן שאני הייתי בת חמש הייתה לי בת דודה, שנסעה לאוֹרָן. וזה אני ידעתי, שהיא התחתנה ונסעה לשמה עם אקספרס. ואח"כ שמעתי מאימא בוודאי זכרונה לברכה שבעלה פתאום היא נכנסה בבית וראתה אותו שהוא תלה את עצמו. לא יודעת שום דבר חוץ מזה. אמרתי לה היתה לי בת דודה אחד שהיא הייתה באוֹרָן" ו ו היא אומרת לי ככה. "אני יודעת היא הייתה תופרת ויום אחד היא נכנסת מה[דיבור לא ברור] שהיא חזרה הביתה, וראתה את הבעל ". – "איך קוראים לה נכון שקוראים לה אָלֶגְרָה"? אמרתי: "כן". – "מותק, אָלֶגְרִיָה שלך במָרְסֵיי". אמרתי: "רֶנֶה, אלוהים ישמור, איך אחרי כל כך הרבה שנים אָלֶגְרה פה ומאיפה היא יודעת"? התלבשה עליי זה לא מילה. ואחרי שעה היא לקחה אותנו להיות בבית שלה. מגיעים לשמה היא איננה. אז היא איננה ויש שם ארבע ילדים קטנים אז האישה שהביאה אותנו, שואל אותם "איפה אמא"? - "אמא הלכה לשוק". - "אז תשבו". אני בינתיים אמרתי, אני אלך לראות כי בדרך-כלל היהודים יש להם תמיד תמונות של כלה על המזנון, אני אלך לראות. אני נכנסת ובאמת זה בת דודה שלי. אפילו שעברו, אני לא יודעת כמה שנים, עשרים חמישים אני לא יודעת מאז שהיא נסעה אז אנחנו מחכים לה והנה היא מגיעה אז האישה הזאת אומרת לה: " אָלֶגְרה, יש לך אורחים". "אָדִיוֹ" היא אומרת "דֶה אוֹנְדֶה" ? "שבאו מהלאגר. זה בת דודה שלך". אז אני יוצאת, הכרתי אותה. היא הייתה פוזלת מעין אחת, את זה אני זוכרת יותר. הקטנים

00:58:36

זוכרים דברים קטנים. אז היא במקום להגיד מֶרִיקָה, אז היא מחבקת אותי ואומרת בֶּלִיקָה שזה האחות הגדולה יותר.

מראיין: היא התבלבלה כנראה.

מרי: כן. כשהייתי קטנה מאד, היא לא הכירה עוד כל כך הרבה. אמרתי לה: " אָלֶגְרה זה לא בֶּלִיקָה, זה מֶרִי". היא התחילה לבכות. והתחלנו לבכות. וישבנו כמה שעות שמה, האישה הזאת שהביאה אותנו לשמה עזבה ואחרי כמה שעות אנחנו הלכנו לאיפה שהיינו 'לֶה סָנְדרֶה דֶה פֶּה' שמה זה היה קורה ככה שהם מחזיקים את כל אלה מ מהמעפילים. אז בערב בערב, לקראת ערב, בא בעלה שהיא אמרה לי, הוא אומר "אני בעלה של אלגרה, באתי להגיד לך שאת לא לבד. אני באתי לקחת אותך. שתבוא בבית ויש לך אימא ואבא", שזה הם. אמרתי לו: "תשמע, אני לא יכולה לצאת מפה כי יש לי ארבע אחיות איתי: רֶנֶה, פְלוֹרִיקָה ועוד רָשֶׁל ואֶסְתרָה מָאֶסְטרוֹ". תשמע טוב מאד, הוא אמר "לי יש חדר אחד וחצי, אני יכול לקחת אותך אבל לקחת כל כך הרבה אנשים איתי" שמה זה היה [דיבור לא ברור] זה בלתי אפשרי". אז אמרתי לו: "תשמע, אל תיקח את זה בלב" אמרתי לו [דיבור לא ברור] "אנחנו נבוא כל יום אצלכם, אבל לישון אנחנו נישן פה". הייתי הולכת תמיד אצלהם, בזמן תקופה של אינני יודעת בדיוק אם זה היה שישה חודשים או חמישה חודשים שהלכנו בצרפת, הם טיפלו בנו, אין מילים. היינו יכולים להיכנס לכל מקום בלי כסף. רק להראות להם את המספר, היו 100% הצרפתים. מיוון, השגרירות כולה בגדים אתה רוצה, מה שאתה לא רוצה היו נותנים לך. מהש מהקונסוליה היו נותנים לנו דמי כיס שיהיה לנו. ובינתיים אני התחלתי קצת לעבוד שמה, עם רֶנֶה ביחד. יום אחד בעיר עברה דודה שלי היא אומרת לי, היא חיה שתהיה בריאה, היא אומרת לי: "מֶרִינְקָה, את חושבת ללכת בסלוניקי"? אמרתי: "מאיפה באת עליי אלגריה, יש לי הרגשה שבעלי חי שיחיה עד 120". ושהנה "אם בעלך חי, במשך 24 שעות בעלך יבוא לכאן. אבל אם את נוסעת ליוון, בעלך לא בא לכאן ולא את הולכת אליו. זה הפקרות, תישארי פה". לא, אני מוכרחה לחזור. היא מחבה את המזוודות, מזוודות של סמרטוטים שהיה לנו בוודאי. רֶנֶה ישנה שמה, ואני הלכתי על הרגליים איפה שמחכים את האנייה שיבואו בשביל שאנחנו נחזור ליוון. אז עם רֶנֶה הייתי תמיד בשיחות, אז היא אומרת שלנו אין פתרון. שזה יום אחרון שאנחנו בצרפת, וככה זה מתגלה שרֶנֶה בבית ואחרי יומיים אנחנו כבר באנייה והפלגנו בשביל יוון. כשבאתי ביוון, נכנסנו ב'אוֹגְדוֹ סְכוֹלִיוֹ' השמינית של התיכונים, אז איך שהאוטו נכנס בפנים אני שומעת שמישהי עוצרת והיא פה, סְטֶלָה מָאסָארָנוֹ אומרת לרֶנֶה כי היא בת דודה שלה: "רֶנֶסָה סָלוֹמוֹ חי". באותו הרגע היה לי משהו, אמרתי: בואי, אמרתי לעצמי, בעלה חי. רֶנֶה לא תהיי איתי יותר, זה ידוע, היא תלך עם בעלה. לא הספקתי לעשות את ה את המחשבה הזאת, פתאום היא אומרת "מֶרִי, גם חַנִיקוֹ פה". אז פְלוֹרִיקָה יצאה לחפש אותנו, היה דבר כזה, שלפני שאנחנו הגענו. הם היו ביוון, סָלוֹמוֹ וחַנֶא היו חברים, כל יום הם היו הולכים לאָגֶ'נְסִיָה , לדעת מתי מגיעה אנייה מצרפת כי הם ידעו שאנחנו חיים בצרפת.

01:02:46

מראיין: ואיך הם ידעו את זה?

מרי: אני לא יודעת. דרך הקוֹמוּנִיטֶה , אני חושבת.

מראיין: אתם השארתם איזה הודעה באיזה מקום?

מרי: לא. לא. כנראה היוונים אני לא יודעת. אז כל יום אלה היו באים לראות מתי יגיע, מתי לא יגיע. דווקא היום שאנחנו היינו צריכים להגיע, הם לא באו. העיקר חיכינו עד ארבע שפְלוֹרִיקָה הלכה לחפש אותם, שהיא הכירה טוב מאד את אָתֵינָה . עד סביבות חמש אנשים כבר לא רוצים לזוז, רוצים לראות מה יהיה, הפגישה בין בעל לאישה ואחים. שזה אח של רֶנֶה, מָרִיוּ סֶבִי שנמצא ב היה בדטרויט, עכשיו אני לא יודעת באיזה מקום הוא נמצא. אז זה היה התחבקנו, התנשקנו. הלכנו לבית מלון, מים לא היה, שום דבר הצנע הייתה ביוון, שלא נדע. זהו, באנו בסלוניקי. באנו בסלוניק , והיה שם איזה בית יתומים, 'אָבּוּהָב' שמה נתנו לנו חדר.

מראיין: אָבּוּהָב?

מרי: אָבּוּהָב, כן. אז הלכנו לשמה, לאחרי כמה חודשים שוב פעם אני בהריון, שיהיה לי בריא מהבן הגדול שלי, וגם רֶנֶה בהריון ממִרים אז פתאום היא אבל אה היו בשנים קטנים, פתאום סָלוֹמוֹ בא יום אחד ואומר לחַנִיקוֹ לבעלי, "אתה יודע מה חַנִיקוֹ, אני החלטתי ללכת לפלשתינה". – "אם אתה רוצה ללכת, תלך". בינתיים בעלי מצא את הבית חרושת של הגָזוֹזִים שהיה לו שמה עם שותף יווני. אמנם רצה רק כסף, גרמני שזה לא היה שווים אחר כך. אבל זה לא חשוב, הוא מצא את הבית חרושת. אמר: "טוב, אתה תלך אבל אני לא יכול עדיין לצאת". אתה פיקח אבל אני לא יכול עדיין לצאת". אז הם היו באתונה כמה זמן, עד שהם הפליגו לתל אביב ואנחנו ישבנו שלושה שנים ביוון. עד שאני ילדתי את הילד, וכל פעם היו באים מפה לעשות, אבחנה איך לבוא לישראל. אני לא רציתי לבוא, אז לא רציתי לבוא. כי הייתי חיה טוב שם, אבל יום אחד בעלי אמר: "נו באמת , יש לי אח" ואח שלי היה פה. אמרתי לו: "בוא, בוא נלך לישראל". באתי לישראל נהיה לי חושך, לא ציפיתי לראות את ישראל ככה. קיבלתי מחלת עצבים, הייתי חולה. זה שש שנים. שש שנים. [דיבור לא ברור] רציתי לאבד את עצמי. עד שבינתיים התחילו מהגרמנים לתת את הפיצויים. ואז הלכתי והיה לי מכתבים מאד של רופאים שיהיו בגן עדן היו פרופסורים לא סתם. וכולם היו אומרים שאני אקבל 80% נכות. וכשעברתי את הוועדה עם דוקטור סָחָרוֹף, שזה בקריה . מה שנתנו לי זה היה 25 [אחוזים]. אז לאחרי יומיים אני הלכתי אצלו, הוא אומר: "מה מותק" אמרתי: "איזה מותק דוקטור"? זה היה בושה מה שאני דיברתי. הוא אומר: "מותק, אבל את לא נראית שאת חולה". אמרתי: "מה זה, זה צריך להיות כתוב במצח שאני חולה"? 25 [אחוזים]. – "תגיד תודות על הכל שאני אמרתי שיתנו לך רק 25 [אחוזים] כי את לא נראית לי חולה". ואחרי שלוש שנים אבל אני עשיתי ערעור.

מראיין: מה זאת אומרת, ממה בדיוק סבלת, ממה

01:06:43

מרי: ממלנכוליה, מ כמו שפה קוראים דיכאון. שאני הייתי כל הזמן בבכי, לא רציתי לראות את אף אחד. נוסף לזה, אמרו אולי אם אני אעשה עוד ילד אני אהיה יותר בריאה. עשיתי את דן, שיהיה לי בריא, והיה יותר גרוע. אני לא טיפלתי בו כשהיה ילד קטן אלא בעלי טיפל בו. ולקח הרבה זמן עד שאני הבראתי. הבראתי אומרים אז בכל זאת נתנו לי 25 [אחוזים], ולאחרי כמה שלוש שנים אני עשיתי ערעור. אז אני לא ידעתי שפה, אצלנו, במדינה שלנו אנשים צריכים ללכת כמו עניים בשביל לקבל מה שזה ריפוי שלי. כי אני לא הלכתי לעובדת סוציאלית, אני הלכתי עם חליפה, עם נעליים כמו כל בן אדם. לא אמרו לי, אילו היו אומרים לי, גם אני הייתי עושה אותו הדבר. אז אני הלכתי ורופא צעיר מאד אמר לי: "כן מה הגברת רוצה"? אמרתי: "אני עשיתי ערעור". - "למה"? - "למה שאני מקבלת". הוא אומר: "תקומי רגע". אני קמתי. הוא מסתכל עליי, כאילו שאני כן אומר לי: "איך שאת מלובשת יוצאת מן הכלל. ולמה פתאום דורשת יותר"? אמרתי: "תשמע" עם העברית שאני ידעתי "אני לא באתי לעזרה סוציאלית, אני באתי לקבל מה שמגיע לי מה שעובר לי אתה לא יודע". אז הוא אומר: "תלכי הביתה, תקבל את התשובה בבית". קיבלתי תשובה? שום דבר. אמרתי פרנציפ. אני אעשה משפט, עשיתי את המשפט, הפעם הזמינו אותי שישה רופאים. ואיך שאני התיישבתי שמה, עשו לי מין איזה מן שאלה מאוד שהזיק אותי והתפרצתי מבכי לא חלילה של משוגעות. אז אמרו לי: "אל תבכי גברת, לכי הביתה".

מראיין: מה הייתה השאלה? את יכולה לזכור אותה? ?

מרי: אבל שלא יהיה את זה ב זה

[הקלטה הופסקה לרגע בשל חסיון רפואי]

מרי: קיבלתי את התשובה בבית, עלו ל-30%. עכשיו תודה לאל אני הבראתי, הבראתי כן. כמובן שמשהו נשאר, אין מה לדבר. והתחלתי עם החוליות שלי ועם הראומטיזם שלי, שזה מהלאגר. שיום אחד בהיר, אני לא עבדתי באאוסקומנדו ופולניה יהודייה אחד, ניגשה אליי ואמרה: "למה את לא עובדת"? אז אני אמרתי: "מה אכפת לך אם אני לא עובדת"?! אז איך שאני אמרתי לה ככה, קראה את האס.אס., האס.אס. נתן לי בעיטה אחת ושכבתי במים, בבוץ, אז את כל הצד הזה מאז אני סובלת. אז אמרתי לבעלי אני אלך עוד הפעם לנסות, עברו עוד שש שנים. אמר: "עוד לא את יכולה". ובאמת כל דבר שאנחנו נזכרים על זה, זה עושה רע מאד. ישנם הרבה לילות שאנחנו חולמים כל הזמן על אותו העניין, אני שומעת את בעלי גם עוד יותר ממני, שהוא בוכה באמצע הלילה. והוא צועק. שזה לא נשאר דבר. מי יודע מה .

מראיין: איך את היית מסכמת את הפרק הזה בחיים שלך?

מרי: היום? איך אני הייתי ? אני אמרתי לך, ואני אגיד עוד הפעם, יש לי דודה, לא מהלאגר שלפעמים היא אומרת: "אוי אלוהים" אז אני אומרת לה "דודה, למה אתה מדבר על אלוהים? למה אתה לא אומר, למה את לא אומרת שזה לא האֶל מוּנְדוֹ , אלא אנשים, אנשים רעים. זה אלוהים מעניש אותנו". אז היא הייתה אומרת לי כל הזמן

01:10:45

שתהיה בריאה: "למה את אומרת ככה מה הילדים הקטנים סבלו ששרפו אותם"? אמרתי: "זה על יד הגדולים, שרפו גם את הקטנים". ובאמת, היום היא באה ואומרת: "את צדקת כשאת אומרת שהעולם לא העולם, האנשים, העולם הוא בסדר גמור. אנשים רעים מאד. רעים מאד". וכל הזמן אני אומרת שלי זה מאלוהים שעשה לי הרבה ניסים ונפלאות. אני לא יודעת שמישהי אחרת הייתה חיה במה שאני עברתי, זה עוד ה שום דבר מה שאני סיפרתי לך.

מראיין: אני בטוח שאת עברת גם כן ימים לא קלים שם.

מרי: בוודאי.

מראיין: איך זה בכל זאת שאת משתדלת לזכור את הטוב שהיה, את הקל, אלו שעזרו לך?

מרי: למה, אני סיפרתי לך מה שהיה בלידה. אני סיפרתי לך מתי שהביאו אותי ל

מראיין: לא. אני מבין, אני מבין. אבל את בכל זאת חושבת ש ש שאם לא היו כל הניסים האלה וזה באמת ניסים

מרי: נכון. נכון. זה באמת ניסים.

מראיין: את היית נשארת שם?

מרי: כן. 100%! 100%! רֶנֶה, שהיא אחות של אבא שלי כן. אני חושבת שגם היא אוהבת אותי כמו שאני אוהבת אותה, הייתה לנו שפה משותפת, וכל הזמן שאנחנו נפגשים התפריט של כל דבר זה רק לדבר על לאגר, מה עשינו, ומה עברנו ומה לא עברנו. אז היא אומרת שאני רוצה ניסים. אני לא רוצה ניסים, אני חיה בתקווה של אלוהים. ויש אלוהים בשמיים.

מראיין: גם היום?

מרי: גם היום, וגם כל הזמן. אני לימדתי את הילדים שלי הילד שלי עושה כיפור כמו כל אחד ואחד אפילו שהוא בחוץ לארץ. הוא לא אוכל חזיר, תסלחי, תסלח לי. הוא לא אוכל חזיר. הוא שומר וכשאני הייתי בטורונטו וראתה אותי, אז הוא אמר: "אמא, את צדיקה אמא". אני לא יודעת אם אני צדיקה, כי אני לא יכולה לומר שאני, אני לא מעשנת ביום שבת. אבל אני עולה לאוטו ביום שבת. זה לא פשוט. אבל אני לא מעשנת. אני לא עושה בישולים, אני חלילה אם יתנו לי מאות, מאות של מאות דולרים אני לא אתפור שמלה בשבת, שבת אני אחלל, חס וחלילה. וכל דבר שאני עושה זה בעזרת האל ובעזרת האל עוזר לי. כן.

מראיין: הסיפורים של השואה של המחנות עברו גם בבית לילדים? או שאתם בתקופות מסוימות השתדלתם לא?

01:13:38

מרי: אני אתן לך דוגמא קטנה, זה לפני 13 שנים, אני לא יכולה בדיוק לזכור, זה היה ערב, דוד סָלוֹמוֹ של דודה רֶנֶה היה עובד בבנק בלילה וזה היה סילבסטר, בערב זה היה סילבסטר. הבן שלי היה כבר בן 18. אז לי היה בית קטן וכשאני הייתי פותחת את הספה בשביל הילדים מה שהיה נשאר זה החתיכה הזאת מהשולחן. אז אנחנו יושבים ולידו יושב, לידו זה הגדול שקוראים לו יהודה. כל הזמן הוא שמע את הסיפור הזה, אין מה לדבר. וכל הזמן שהוא היה שומע את הסיפור הזה הוא עוד יותר עמוק הוא היה נכנס, עוד יותר עמוק ועוד יותר עמוק. הערב הזה שיש לו מסיבה. אנחנו התיישבנו עם רגליים מפה לשמה, מפה לשמה. שוב פעם הלאגר הבן שלי ישב בצורה כזו, הוא גבוה שיהיה לי בריא. הוא ישב ככה נהייה שתים-עשרה וחצי רק לשמוע, בצורה כזה. את העיניים, בעיניים של דודה רֶנֶה ושלי. "לא", אמרתי לו, "לך למסיבה". – "עזוב אותי אמא, אני לא רוצה מסיבה אני לא רוצה שום דבר". עד כדי כך, הוא בפנים-בפנים. וכשהיה הסרט 'עמוד האש' קודם כל הציגו את זה בטורונטו. וכולם שמה כבר יודעים שההורים של לֶלוֹ זה מהשואה, אז כשראו את החלק שראו מ'עמוד האש', באו כולם אצל יהודה ואמרו: "יהודה, ככה עברו ההורים שלך"? - "מה שאתם ראיתם זה אפס, ממה שההורים שלי", זאת אומרת אלה שהיו בלאגר, "מה שהם שרדו" הוא חי בזה, הוא חי בזה. הקטנצ'יק, זה ממש בן יתומים. בגיל שנתיים אז הוא היה עושה ככה, הוא רוצה למחוק את זה . בגיל שלוש הוא התחיל להגיד: "סבתא מה זה"? - "אתה לא יודע עכשיו מותק, כשתהיה גדול אני אספר לך". ארבע, - "סבתא נו תספר". - "אתה עדיין קטן מותק, כשתהיה גדול". ובאמת כשהוא הגיע בגיל שש אז הוא אמר "סבתא נו תגיד לי" אז אני הסברתי לו, אז הוא בתור ילד קטן הוא נשאר בצורה לא נעימה. וגם דני שיהיה לי בריא, אותו הדבר. אבל לָלוֹ יותר מדבר, דני יותר בשקט אומר, בשתיקה אומר את זה.

מראיין: את מרגישה שעשית עם זה טוב שהם יודעים את זה?

מרי: בוודאי. בוודאי. לא רק זה, כשיש משהו על הלאגר והילדים נמצאים, כל שנה הם באים. אז אני אומרת: "היום אתם לא תצאו, תיראו מה שעברנו". - "אבל אימא אנחנו יודעים את זה". - "לא תיראו גם זה אחרת כשרואים את זה בטלוויזיה". בוודאי שאני מוכרחה להגיד להם, שאלוהים לא ייתן להם עוד הפעם שיבוא הדבר הזה. אתה יודע איזה רע עשה לי כשאני ראיתי בטלוויזיה, האמריקאית הזאת, שהייתה בוכה באושוויץ, אמר הקריין: "מה את אומרת על זה"? - "אני מפחדת, אני מפחדת". -"ממה את מפחדת"? - "שלא יבוא עוד הפעם".

מראיין: את מאמינה שהיום את במדינה כזאת שהסיפור הזה יכול לחזור? בארץ, אולי בחוץ לארץ, יכול לחזור.

מרי: כן. תמיד.

מראיין: את חוששת שזה יכול?

01:17:05

מרי: יש לי תמיד את החשש ואני

מראיין: למרות שהיום העולם כאילו יודע יותר ושמע יותר?

מרי: אני אגיד לך משהו, שמוליק. אם לא בסדר אתה תמחוק את זה. אני שונאת את האנשים היהודים שנוסעים בגרמניה, אני שונאת. אין לי אמונה אליהם, אפילו שמישהו, שלוש, ארבע עשו לי טוב זה דבר אחר. הבן אדם אומרים מפה ייתן את הנשמה, צריכים להגיד את האמת. אבל אין לי אמונה אליהם. חוץ מזה שיש לי הרבה עבודה עם קהל, שקליינטים שלי שלחו את הבנות שלהם, בתור שהיא מנגנת כינור שהיה פסטיבל בגרמניה ושמעתי כשהיא חזרה היא הלכה עם חברה שלה, שהיא במקרה, פולנייה וידעה קצת יידיש, היידיש עם הגרמנים זה דומה קצת. ונכנסו לחנות ואני לא יודעת מה הם רצו לקנות אז השנייה שזה הבת של הקליינטית שלי אומרת לה בעברית: "נו כמה הוא רוצה"? - "מה אתן מישראל? עוד לא גמרתם" נו, יש טיפה חשש. וגם מהם וגם מהערבים.

מראיין: אז מה מחזיק אותך בכל אופן בטוחה פה?

מרי: לא, פה זה יותר בטוח מכל מקום. אין מה לדבר. אבל, סליחה מה שאני מפחדת זה עליכם, על הילדים שלנו, שלא תזכו לזה. שזה יהיה אפשר להימנע.

מראיין: את רואה גם את הדור השני או השלישי של הגרמנים כמי שסוחבים באחריות הזו שאת גם כן אומרת, לא זה לא שייך להם זה היה ההורים שלהם.

מרי: אם לא 100%, 80%, כן. שמוליק בוא נדבר הגיונית, אתה אמרת מחזיק שאתה הדור השני, אתה מחזיק טוב מהגרמנים? לא, נכון?

מראיין: לא.

מרי: אז אותו הדבר גם הם. הם יחזיקו טוב על היהודים? בשום פנים ואופן לא. בשום פנים ואופן. לשקר את עצמנו? לא. ואני שונאת את אלה שהולכים שמה וגרים שמה, יהודים. אני מפחדת ללכת שמה. אני עברתי בפעם האחרונה שנסענו לטורונטו, דרך אנגליה, אני חשבתי אותו הרגע שאני לא באנגליה אלא בגרמניה. הבן של מצלצל מטורונטו כי זה היה לי תקלה עם אווירונים, מצלצלת מטורונטו כמה פעמים לא מצאו אותנו כי לא ידעו להגיד את השם 'נחמן' אז כשאני יצאתי, אז הוא אומר: "אימא איך אתם מרגישים"? – "בסדר גמור". – "איפה אבא"? – "אבא אוכל". – "אימא תגמרו לאכול, תיקחו טקסי ספיישל ותלכו לטייל בלונדון, כשתיראו את לונדון בלילה זה משהו". אמרתי לו: "כן, כן " אבל איפה אני הלכתי למיטה מהפחד. אני חשבתי שאני בגרמניה, כל הזמן שהחלון היה קצת ככה עושה, זז קצת, הייתי חושבת בדיוק מה שקרה ליהודים שלנו של הכדורגל. עד שאני יצאתי משמה, אני לא יודעת איזה נזק קיבלתי.

מראיין: גם כש

01:20:34

מרי: אין לי אמונה באף מקום, אין לי אמונה באף מקום, אין לי אמונה באף מקום. אני חושבת שטוב למה, אני אסביר לך, כי הרבה פעמים באים הגברים ומדברים שחס וחלילה פה לא יכול לקרות את זה כי אני לא כל כך אינטליגנטית מאד בשביל לדעת את זה ופוליטיקאית. אבל, כפי שאני שומעת שלא יגיעו הגרמנים, שלא יעיזו אף פעם חס וחלילה לבוא אלינו לישראל, כי אנחנו נמות לפני שהם יבואו, אתה מבין? ויש לי את התקווה הזאת שלא ניפול על הידיים שלהם.

מראיין: ספציפית על הגרמנים?

מרי: כן, ועל הערבים. ומערבים אני פוחדת מאד, מאד.

מראיין: כן. יש עוד משהו מיוחד מהתקופה הזאת שאת רוצה לספר?

מרי: מה שאני מספרת לא צריך להיות בהקלטה.