00:00:01

ג'ני : אחים שלנו הלכו, כל המשפחה, משפחה של אמא שלי כולם,

מראיין: כולם?

ג'ני: משפחה, חברים, כולם, כל העיר, רק אנחנו נשארנו, לנו לא היה מזל כזה.

מראיין: כמה אנשים ניצלתם?

ג'ני: אנחנו היינו קרוב ל- 500, פה כתוב 350, כנראה שחלק הספיקו לברוח לאתונה. אז אלה שנכנסנו במחנה ריכוז, כנראה כתוב פה 350. לי היה רושם שקצת יותר. בסך הכל היו 510, זה נתינים ספרדים בסלוניקי, בזמן הפלישה של הגרמנים. אבל חלק הצליח לברוח לאתונה, אז היה להם גורל יותר גרוע.

מראיין: בואי תחזירי אותי אה

ג'ני: לאיזה תקופה?

מראיין: 60 שנה אחורה בערך.

ג'ני: 60? מה הייתי [צוחקת] אני הייתי בת 4 וחצי [צוחקת]

מראיין: כן.

ג'ני: אני לא יכולה להיזכר כל כך, למה אתה רוצה לדעת.

מראיין: איפה נולדת? מאיזה רקע את באה.

ג'ני: רקע יהודי מאד, ציוני מאוד.

מראיין: תספרי לי, תלמדי אותי. אני רוצה

ג'ני: תראה, המשפחה של אמי, משפחה של רבנים. הדוד הסבא שלי היה הרב הראשי של סלוניקי.

מראיין: אוקי.

ג'ני: יש בספר על סלוניקי, יש לך בטח את הספר, אז יש מאמר עליו, יש מאמר של אבא שלי גם כן על כל הרבנים שהוא היה גם כן אז ככה שנולדתי למשפחה של רבנים מצד אמא. גם האחים שלו וגם האבא היה הרב הראשי בסלוניקי. עכשיו, מצד אבא, אז היה ככה שהדוד היה הקונסול הספרדי, שאני נולדתי הוא כבר היה כבר. ואבא שלי היה

00:02:01

מראיין: כן.

ג'ני: יהודי תלמיד חכם. הוא היה סוחר, אבל הוא היה קודם כל תלמיד חכם. סמל היושר וה .

מראיין: כשאת מגדירה את משפחת הרבנים הזאת

ג'ני: וציוני מאד.

מראיין: תכף אני רוצה שנגיע לנקודה הזאת.

ג'ני: כן.

מראיין: משפחת הרבנים, מה שמם? מה השם שלהם?

ג'ני: בְּרוּדוֹ. הנה אתה רואה פה?

מראיין: כן, כן.

ג'ני: רב עמנואל בְּרוּדוֹ, הוא מפורסם.

מראיין: רגע, אז איך בְּרוּדוֹ מתקשר לעזרתי?

ג'ני: בְּרוּדוֹ זה שם של אמא.

מראיין: אה מצד האמא זה ש ?

ג'ני: מצד האמא זה. מראיין: אה. איך אמרנו קראו לאמא?

ג'ני: רֵינה.

מראיין: כן. כן.

ג'ני: אז זה מצד אמא. משפחה גדולה ענפה. כולם גרו ב

מראיין: כמה דורות אחורה את יכולה לציין רבנים שם?

ג'ני: אני נורא מצטערת, באמת, אמא במקרה, כשהיא כבר הייתה מאוד מבוגרת, פעם היא סיפרה על סבתא שלה שהייתה ממוצא הונגרי.

מראיין: כן.

ג'ני: אתה קראת בטח הסיפור שההונגרים היו הראשונים בעצם שברחו מפוגרומים והגיעו ליוון, וכנראה הייתה לה איזה סבתא שאפילו קראו לה, ככה השם שלה היה מדג'אר או מדג'ארי משהו כזה.

מראיין: מדיארי אולי?

ג'ני: אני מצטערת שזה היה בסוף היה בסוף החיים שלה רק שהיא סיפרה על זה, וכל הזמן זה היה מתרכז מסביב הסבא המפורסם הזה. אתה מבין? לא מצד אבא

מראיין: רגע אז היא סיפרה לך, שהייתה אה

ג'ני: הייתה לה איזה סבתא.

מראיין: סבתא ממוצא הונגרי.

ג'ני: ממוצא הונגרי שהיה לה אפילו שם שבאה מאיזה משפחה עם שם הונגרי איזה סבתא

מראיין: כן. איך זה מתקשר לרבנים?

ג'ני: אני כנראה שזה היה מצד אמא שלה.

מראיין: כן ושם היו רבנים?

ג'ני: הרבנים היה מצד אבא של אמא. זאת אומרת הסבא שלי והיו לו שני בנים רבנים הוא היה רב ראשי בעיר . אחד היה דיין מפורסם והשני רב שכל יהודי סלוניקי זוכרים אותם. אבל הסבתא הזאת, איך היא מופיעה, אני נורא מצטערת. ומצד אבא גם כן

מראיין: כן, אבל לסבתא הזאת אין קשר לענייני רבנים.

ג'ני: לא, לא, לא. אני כשאתה שואל כמה אתה יכול את יכולה ללכת אחורה, הדבר היחידי שאני יודעת זה

מראיין: כן. מה את יכולה כמה את יכולה ללכת אחורה מבחינת רבנים?

00:04:50

ג'ני: רק מהסבא הזה, אני לא יודעת על ה אני לא אגיד דברים שאני לא יודעת. מה היה הסבא של הסבא אני לא יודעת. באמת שלא. יכול להיות שיש אולי מישהו שזוכר, כל אין מי שלא זוכר את הסבא הזה. אבל אם הם יודעים ב

מראיין: רגע אז אני רוצה להבין משהו, אני פשוט רוצה לשאול את עצמי.

ג'ני: כן.

מראיין: אז את נולדת בסביבות שנות העשרים, נכון? למשפחה שהיא עם שורשים רבניים.

ג'ני: כן. מצד אמא. מצד אמא.

מראיין: כן.

ג'ני: משפחת בְּרוּדוֹ, מפורסמת על אה שאז האבא היה

מראיין: האבא של אמא מ ?ג'ני: היה רב ראשי, היה רב ראשי והיו לה שני אחים רבנים אחד דיין, אחד רב שאנשים זוכרים אותם.

מראיין: ואבא של אמא היה רב ראשי בסלוניקי.

ג'ני: כן.

מראיין: כן?

ג'ני: הנה עוד לא מזמן

מראיין: איך קראו לו?

ג'ני: עמנואל בְּרוּדוֹ. הרב. איך היו קוראים זה? ח'רבי?

מראיין: חכם רבי.

ג'ני: חכם רבי היו אומרים ח'רבי. ח'רבי, עמנואל בְּרוּדוֹ. והם מספרים לי, אני לא יודעת, שביום שהוא נפטר הייתה ל סגרו את כל החנויות נסגרו שכולם יוכלו להשתתף בלוויה. זה אפילו לא מזמן מישהו סיפר לי, אה כן זה קרוב משפחה שהגיע מזה הוא התחיל לספר על היום הזה של הלוויה של הסבא. זה משהו היסטורי אם אתה רוצה.

מראיין: כן. מי עוד היה רב במשפחה?

ג'ני: אז השני אחים של אמא. יש לו בנים פה, הבנים שלהם חיים.

מראיין: איך קראו להם לשני האחים?

ג'ני: האחים, אחד יצחק.

מראיין: יצחק בְּרוּדוֹ.

ג'ני: יצחק בְּרוּדוֹ והשני מרדכי. לאחד יש לו בן באתונה והשני יש לו

מראיין: גם הם היו רבנים?

ג'ני: כן. רבנים מפורסמים.

מראיין: של ?

ג'ני: אחד הוא היה דיין.

מראיין: מי? את יודעת?

ג'ני: יצחק, הוא היה דרשן כנראה.

הפסקת חשמל קטעה את הדברים

00:06:58

מראיין: המשך שיחה עם ג'ני נחמיאס לאחר הפסקת חשמל קצרה ואנחנו כבר

ג'ני: מסכן

מראיין: כן, אנחנו כבר בתקופה של סיום לימודיה בבית הספר 'אלשייך'.

ג'ני: כן.

מראיין: כן, אז, עד איזה אוקיי, אז למדת שם שש כיתות או כמה?

ג'ני: לא, למדתי בית ספר עממי, ואחרי בית ספר עממי היה תיכון של 3 שנים, אבל זה תיכון לנש לבנות.

00:07:31

מראיין: כן.

ג'ני: כשסיימתי את הלימודים בבית ספר אלשייך, אז אני למדתי 4 שנים בבית ספר אמריקאי.

מראיין: ואחר כך עוד 4 שנים?

ג'ני: כן טוב שמה הייתי כאילו הייתי צריכה להתחיל מחדש כי זה היה שפה לגמרי אחרת, אבל בגלל זה שהייתי בוגרת בית ספר, אז עשו איזה קורס מסוים של בנות שגמרו כבר בית ספר אחר, אתה מבין?

מראיין: [דיבור לא ברור]

ג'ני: כן. כן.

מראיין: כן.

ג'ני: 'אגרבה לה מונטר' קראו לזה. שגמרתי.

מראיין: כן. שזה בעצם מה נותן לך? איזה

ג'ני: תראה זה היה נקרא תיכון לבנות, שאחרי זה מי שרוצה ללמוד בסמינר בשביל להיות מו אז היה 'בְּרֶוֶה סוּפֶּרִיור' וזה לא היה קיים. אצלנו לא היה קיים.

מראיין: התואר הזה של 'הבְּרֶוֶה' מה נותן לך?

ג'ני: שגמרת בית ספר תיכון של בנות, של בנות.

מראיין: ואחרי זה מה אפשר לעשות עם זה?

ג'ני: אחרי זה, מי שרוצה להמשיך הלאה, אז או שהולך ל'בְּרֶוֶה סופריור', וזה צרפתי, זה תוכנית צרפתית, זה לא זה לא היה קיים, זה זה פרטי. זה לא שייך ליוון, אתה מבין?

מראיין: כן.

ג'ני: אז זה, אז לא היה. אני לא יודעת איפה יכלו להמשיך ב'בְּרֶוֶה סופריור' ביוון, אז רוב הבנות היו מסתפקות עם זה, או מי שרוצה ללכת לאוניברסיטה למשל, אז היה צריך להשלים בתיכון, בתיכון יווני.

מראיין: ואת לאן המשכת עם ה'בְּרֶוֶה' הזה?

ג'ני: אחר כך אני למדתי 4 שנים בבית ספר אמריקאי. אז למדתי את השפה האמריקאית ולמדתי כל מיני מקצועות שבכלל לא היו קיימים אפילו בבית ספר תיכון כי זה היה אמריקאי. זה היה לגמרי, כמו פסיכולוגיה.

מראיין: איך קראו לבית הספר הזה?

ג'ני: 'אנטוליה'. 'אנטוליה גירלס סקול'. קצת זה לא בדיוק מיסיונר אבל פרופגנדה לשפה שלהם, אמריקאים היו להם בטורקיה ואחר כך בנו ביוון. היה להם לבנים, היה קולג' לבנים והיה בית ספר לבנות.

מראיין: זה אנטוליה?

ג'ני: זה נתן לי הרבה מאד הבית ספר הזה.

מראיין: בית ספר אנטוליה לבנות?

ג'ני: 'אנטוליה גירלס סקול'. ככה קראו לזה.

מראיין: 'גירל'? הכוונה לבנות כן?

ג'ני: בטח. כי של הבנים, קראו לה הקולג', כי זה היה קצת יותר. שם היו עוד כמה שנים.

מראיין: כן.

ג'ני: בגלל זה שהייתי דתייה, כי גמרתי בציונים מאוד גבוהים. רצו יכלו

מראיין: בת כמה גמרת את כל הלימודים האלה?

ג'ני: בגיל 18. כי הלא נכנסתי אני נולדתי אפשר להגיד בינואר, כן? ב-25 לדצמבר, אז התחלתי כיתה א' ב-5 וחצי ולא ב-6, אז תמיד הייתי לפני. לא, לא חיכו שאני אהיה בת 6 בשביל להתחיל את הלימודים. אז היו 6 שנים + 3 שנים + 4

מראיין: מה למדתם מיוחד בבית הספר הזה? מה היה?ג'ני: תראה, הייתה להם תוכנית קצת מבוססת על אה על הרבה יותר מודרנית. הכל מה שנחוץ לבת לקבל

00:11:03

השכלה כללית היה שמה. היה קצת סוציולוגיה, פסיכולוגיה, דומסטיק סיינס [Domestic Science] , מה שלא היה קיים ב [דיבור לא ברור] הייתה איזה אחות מלמדת איך לטפל פשוט להכין בחורה שמתבגרת לצאת לחיים. זה היה מאוד מעניין. הייג'ין היה, היגיינה, דברים שלא היו קיימים בבית ספר בבתי ספר אחרים. וחוץ מזה המון חוגים. זה מה שלא היה, כיתה אחת מזמינה את הכיתה השנייה לתה, ו והצגות לארגן, מה שלא ידענו, כי מה שלמדנו שם זה רק לימודים. אז לי זה נתן הרבה. חוץ מזה, טיול. אה, רגע היסטורי אופ ארט למדנו. וטיילנו ביוון בסוף ה ב-39 בדיוק לפני פרוץ המלחמה טיילנו בכל העתיקות, בפלופונז ובקורינתוס ו . הכל מה שלמדנו אחר כך הלכנו לבקר. ופרצה המלחמה.

מראיין: כן.

ג'ני: מה שיכולתי לעשות זה ללמד אנגלית. ככה התחלתי. ארגנתי כל מיני חוגים, הייתי עוברת מעבירה מה שאני למדתי. כי השפה האנגלית היא לא הייתה כל כך אז, כולם היו צמאים ללמוד אנגלית, צרפתית ברור שכולם.

מראיין: בואי נחזור לשאלה, מה אבא עשה?

ג'ני: אבא שלי הייתה לו חנות ברחוב הראשי בסלוניקי. גלנטריה תקרא לזה, אבל היו לו גם אה

מראיין: סדקית?

ג'ני: טוב. כן, תקרא, כן תקרא לזה סדקית. כי הוא היה מספק גם את כל החומרים ל איפה שעושים חוגים וזה ודַּנְטֵלים תחרוֹת, הוא היה מביא מחוץ לארץ, הוא היה כמעט היחידי שם. הוא היה סוגר את החנות בשבת וזאת הייתה בעיה.

מראיין: בעיות של פרנסה היו בבית?

ג'ני: לא.

מראיין: מצב כלכלי,

ג'ני: לא, לא היינו זה, אבל לא היה חסר לנו שום דבר. שום דבר. פסנתר לא קנו לנו כי אבא רצה שנלמד שפות, ו ושפעם ניסע לארצות לפלשתינה שנדע נהיה מוכנים עם השפה וזה. ששלחו אותי לבית ספר אמריקאי. אחותי למדה בית ספר איטלקי אחרי הצרפתי. ועזרנו קצת. לפעמים הייתי עוזרת קצת בחנות, בקיץ הייתי הולכת לחנות קצת, לעזור במכירה, אבל לא הספקנו הרבה, היה מלחמה.

מראיין: אמא מה עשתה?ג'ני: אמא הייתה עקרת בית. לא, בצעירותה היא הייתה תופרת מפורסמת, תפרה לבד בבית, אבל היא הייתה

עקרת בית. שהיו באים הרבה אליה לעזרה הייתה עונה לכל אחד.

מראיין: איך היית מסכמת את החיים שלך עד גיל 18 בערך?

ג'ני: חיים מאוד רגילים של בחורה יהודייה מבית דתי וציוני. לא היה שום דבר מיוחד, הצטרפנו ל לתנועה 'הציונית כללית', קראו לזה של צעירים. 'אָסוֹאָסיוֹן ז'וּאן ז'וּאִיף' ככה קראו לזה. אה.ז'י.ז'י קראו לזה, AJJ. כן, זה היה 'אָסוֹאָסיוֹן ז'וּאן ז'וּאִיף' של יהודים צעירים. אז זה כבר אחרי בית ספר, תיכף שגמרתי את הבית ספר, התחלתי אבל הספקנו שנה לפני שהזה שהגרמנים נכנסו. כי הייתה לנו מלחמה עם האיטלקים. אל תשכח. המלחמה פרצה אצלנו היא פרצה כבר ב- 40 אז הספקתי ככה. המלחמה התחילה ב- 39 . אמנם אנחנו חיים את זה כל רגע, אבל אלינו ממש הגיע ב- 40 ונפלו המון יהודים.

מראיין: מה בדיוק קורה בתקופה הזאת? עכשיו אני לא אשאל אותך שאלות. תריצי אותי את בהיסטוריה שלך.

ג'ני: על מה? עם המלחמה?

מראיין: כן. מה קורה.

ג'ני: פרצה מלחמה עם ה יוון-איטליה.

מראיין: אולי את רוצה שאני אפסיק את זה? יהיה לך יותר נוח?

00:16:27

ג'ני: כן. לא, אני לא יודעת, אני לא מתייחסת כי אני לא שומעת. אני לא שומעת ככה שלא אכפת לי [צוחקת]

מראיין: עזבי את זה

ג'ני: כשאני אשמע יהיה לי לא טוב.

מראיין: כי אני כבר בטראנס של ה

ג'ני: כן, אז אתה מבין, אז רוב המגויסים היו יהודים, אלה שנשלחו לאלבניה.

מראיין: איך ה ?

ג'ני: זה השפיע נורא.

מראיין: איך התחלה של המלחמה השפיעה על היהודי הקטן בסלוניקי?

ג'ני: אז זהו, שכמעט כל היהודים היו מגויסים, והם היו ב והם היו בזה בחזית. קודם התלהבנו נורא. היו לנו ניצחונות. סרגנו גרביים לכל החיילים. כתבנו מכתבים לחיילים אלמונים לחיילים מכי חברים. עד שהתחילו להגיע הפצועים וה פצועים, והקטועי רגליים. המון מהחברים שלנו. כי אם קפאו שמה באלבניה, אז הם כרתו להם את הרגליים. חוץ מזה, היו חללים. זה התחיל להשפיע נורא והפחד שהגרמנים כבר מתקרבים. עד שהגיעו. עד שהגיעו בערב חג פסח.

מראיין: [דיבור לא ברור]

ג'ני: ערב חג פסח הם הגיעו אלינו. אחח זה היה נורא. הדבר הראשון ששמענו זה היה האופנועים שלהם. ככה הם כשהם נכנסו, כשכבשו עיר הם

מראיין: זה היה בפסח ארבעים ו ?

ג'ני: 41 . 41 נכנסו. אופנועים ואחר כך ה כל הרכב הצבאי, כל הרעש, כל פחד מזה. ושמענו את המגף הגרמני על הכביש. הלילות היה]...] ככה זה התחיל. תראה, לנו הייתה הרגשה אולי בגלל זה שאנחנו ספרדים, אולי לא יגעו בנו. אבל זה פגע ביהודים. זה התחיל תיכף ומיד. הם התחילו טוב זה שמעת בטח מכולם לא? אני לא צריכה לספר את זה.

מראיין: אבל, בסדר, תספרי מה קורה בבית.

ג'ני: זה היה מאד, מאד קשה. זה התחיל העניין של ה שכבר מזון להשיג, המלחמה על מזון. לקמח. היו קונים הכל ב'שוק שחור'. הכל ב'שוק שחור'. היו קונים חיטה והיינו צריכים לברר את זה ואחר כך לטחון את זה ואחר כך לאפות את זה בבית. ככה אכלנו. אבל לא היה חסר לנו המזון הבסיסי. אני מדברת על הסביבה שלי, היו אנשים שמתו ברחובות. זה גם כן אני לא אשכח.

מראיין: את אמרת שאתם הייתם נתינים ספרדים. תנסי להגדיר מה זה נתין ספרדי?

ג'ני: מה זה נתין ספרדי? כשהבנים לא הלכו לצבא.

מראיין: אבל בואי נלך אחורה, בזכות מי, מי איך בנאדם פתאום מקבל?

ג'ני: תראה אני נולדתי ככה, כי הדוד שלי כבר היה כבר איש קונסול ספרדי. אז כל המשפחה שלו

מראיין: אז זאת אומרת מי שהיה אזרח ספרד ובא לגור ב

ג'ני: לא, לא, זה יש כמה תיאוריות על זה.

מראיין: בוא נשמע את התאוריות.

ג'ני: אני לא יודעת. יש פה כמה תיאוריות, אני לא יודעת. אני בעלי אומר משהו, אני לא יודעת. יש כאלה שאומרים לעובדה שכמעט כל המשפחות שהיינו זה היה כמעט אותו השם. היו המון גטניו היו בְֶּנבֶּנִישׂתי, היו סָפּוֹרְטָה. הם טוענים שאלה אולי באמת עוד נשארו מזמן האינקוויזיציה שהגיעו, אז נשארו עם הנתינות הספרדית. אני קשה לי קשה לי

מראיין: זה לא הגיוני, זה לא הגיוני.

ג'ני: קשה לי זה לא יכול להיות שכל התקופה הזאת הם נשארו. הרי הם עברו כל כך הרבה זה

מראיין: 400 שנה.

ג'ני: בטח.

00:21:31

מראיין: לא, לא.

ג'ני: הייתה איזה תקופה מסוימת שאני לא יודעת בדיוק צריכים לקרוא אולי, בעלי יש לו תיאוריה מיוחדת. מי מאיזו תקופה זה שמישהו בא, וכל ה המון יהודים נהפכו לנתינים ספרדים. אני נולדתי בגלל זה שהדוד שלי כבר היה, היה ספרדי והוא רצה שכל המשפחה שלו. כשאני נולדתי, אבא שלי כבר היה נתין ספרדי, בטח הסבא לא היה.

מראיין: טוב, זאת תעלומה עכשיו, איך פותרים את זה? איך אנחנו יכולים לדעת?

ג'ני: אני אגיד לך, אני לא פה, אני לא יכול להגיד לך, אני יכולה לקרוא הלאה ולהתעמק בזה ולהגיד מזה, איך הם נשארו? יש כמה תיאוריות. נראה פה אם הוא אומר, אני לא חושבת וזה לא לכולם אותו הדבר. תראה, היו המון נתינים זרים ביוון. היו איטלקים.

מראיין: כן, אבל נתין כמה שההיגיון אומר, זאת אומרת מישהו שיש לו בטח איזושהי תעודת זהות או פספורט ספרדי או אה

ג'ני: או שהצליחו, הצליחו לשנות. אני מתארת לי שזה עוד בהתחלת המאה. בהתחלת המאה כבר היו כבר היו נתינים ספרדים, והם המשיכו הלאה. למה הבנים לא הלכו לזה הבנים לא הלכו לצבא, וזה ליהודי זה נורא חשוב. אבל מה הייתה להם בעיה אחרת של עבודה, תמיד טְרָבַייִ . אתה מבין? אז הם היו צריכים לחדש את זה כל שנה היו היו בנים שלמדו מקצוע חופשי, למשל, ונמאס להם כל פעם לבקש רשות אז הם החליטו, אני הולך לצבא ואני ואני לא אכפת לי מה שההורים שלי. אלה אחר כך, אה, בזמן המלחמה, לא יכלו לחזור חזרה. אתה מבין? אבל מי שהיה מתחתן עם נתין ספרדי היה נהפך לספרדי. בת שהייתה מתחתנת עם יווני

מראיין: מישהו במשפחה אצלכם נאמר התחתן עם מישהו מספרד או מה?

ג'ני: מצד אה כן בטח.

מראיין: הו, אז זה מה שאני מחפש. ג'ני: יש כאלה, אה מספרד אתה אומר?

מראיין: כן.

ג'ני: לא, ספרד לא.

מראיין: אז איך? איך קיבלתם את זה?

ג'ני: אני, אני אומרת לך, אני מהמשפחה שלי זה עוד מהדוד שהוא שהוא היה בחור צעיר הוא התחיל לעבוד בקונסוליה הספרדית בתור והוא, הוא כבר קיבל את הנתינות. כנראה שמי שעבד שמה אחר כך הפכו אותו לקונסלייר ואחר כך לוויס-קונסול

מראיין: זאת אומרת, זה הדוד שלך.

ג'ני: הדוד, אח של אבא, אז ברור שהוא היה כבר ספרדי, אז כל המשפחה שלו נהפכה לספרדית. אבל אל תשאל אותי מתי. אני יכולה לשאול אולי אולי אחותי זוכרת, יודעת יותר פרטים. אני יודעת שנולדתי ככה.

מראיין: זאת אומרת הדוד שלך היה עובד בקונסוליה הספרדית.

ג'ני: בתור, בתור בחור צעיר ואחר כך הוא נהפך לוויס קונסול . הוא היה גם קונסול הוֹנוֹרֶה מברזיל.

מראיין: איך קראו לו, איך קראו לדוד הזה?

ג'ני: סלומון עזרתי. גם הוא היה בעצם הלידר שלנו בזה. הוא, כל המשא ומתן זה היה דרכו.

מראיין: רגע זה סלומון עזרתי?

ג'ני: כן. דרכו היו עושים את כל ה . לו הציעו בזמן שהיינו כבר במחנה ריכוז, הציעו הציעו לו זה להוציא אותו ממחנה.

מראיין: בתור מה הוא עבד כצעיר בשגרירות? בתור מה? באיזה מה? מה?

ג'ני: הוא היה פקיד ב בזה ואחר-כך הוא נהפך למזכיר, ואחר כך

00:25:18

מראיין: בספרד או בסלוניקי?

ג'ני: לא. רק ביוון. אין דבר כזה. אבל למה הייתה קונסוליה ספרדית ביוון? היו כבר נתינים ספרדים. עכשיו תשאל אותי ממתי זה, אני מוכרחה לשאול את זה, אולי תשאיר את זה ככה, קצת בסימן שאלה כי לא מזמן אני שמעתי תיאוריה מבעלי ואני לא כל כך הסכמתי איתו, ויש כאלה, אני צריכה גם לקרוא, אולי בספר על סלוניקי כתוב שם. צריך שמה לברר. אבל אני לא יודעת, כמה היסטוריונים כל אחד כתב יש ספר של ז'וזף נחמה מסלוניקי הוא היה היסטוריון, יש מולכו מזה שהוא כתב.

מראיין: והדוד הזה מאוחר יותר מה עשה?

ג'ני: תראי , אחר כך במלחמת האזרחים בספרד, אז כבר לא היה קונסול, הוא נשאר בעצם הנציג היחידי בסלוניקי. באתונה כן היה. באתונה הייתה שגרירות, אצלנו היה רק קונסוליה. לא הייתה שגרירות.

מראיין: כן.

ג'ני: אז הוא היה הנציג של כל הנתינים ספרדים, לא רק בסלוניקי, היו בכמה מקומות קטנים כאלה ביוון העתיקה, נדמה לי כמה, למה אלה הם היו ספרדים? תשאל אותי.

מראיין: מה הוא עושה אחר כך, אחרי, הדוד הזה?

ג'ני: הוא היה איתנו כל הזמן.

מראיין: לא, אבל אמרת לי שבהתחלה בצעירותו הוא היה כפקיד ב

ג'ני: הוא, הוא היה פקיד, אחר כך הוא עלה בדרגה, הוא היה קונסולייר

מראיין: שזה ב ?

ג'ני: בשגרירות, זה עלייה בדרגה, אחר כך הוא הפכו אותו לוויס-קונסול . סגן איך קוראים ויס בעברית?

מראיין: אה

ג'ני: סגן קונסול, סגן קונסול. אז על-יד זה נתנו לו אחר כך הוא היה קונסול, קונסול כבוד מברזיל. חוץ מזה, נתנו לו, הלא חיפשו יהודים. הרבה יהודים היו קונסולים. היה מפורטוגל. קונסול הוֹנוֹרֶה מה שקוראים.

מראיין: עכשיו מה ?

ג'ני: הדגל הברזילאי אז היה לנו קצת יותר.

מראיין: מה שינתה פה מלחמת האזרחים?

ג'ני: במלחמת האזרחים אז אה אז לא בא קונסול. היה הקונסול שהיה, קודם היה קונסול זה מהשמאל . אחר כך כשפרנקו עלה אז ברור שקראו לו, ומאז מיוון, מספרד. זאת אומרת

מראיין: לדוד?

ג'ני: לא לדוד. לקונסול, הדוד היה ויס קונסול.

מראיין: כן. כן.

ג'ני: כן הוא אבל כבר עבד גם משכורת לא היה מקבל וזה, אחר כך שילמו לו תוך כדי.

מראיין: כן.

ג'ני: אבל הוא היה מוכרח לטפל באינטרסים של ה . זו הייתה תקופה קשה. כמה שנים אחר כך בא קונסול כבר של פרנקו, מטעם פרנקו. אז הוא נשאר נייטרלי. אומר לי, אין לי אני לא פוליטי. אבל זו הייתה תקופה וכל, כולנו היינו קצת בפחד, אני יודעת. אל תשכח שזה היה סמוך מאוד למלחמת העולם השנייה.

מראיין: אני חושב, כמו שאני שומע את הדברים, זאת אומרת שהנתינות שלכם היא בעצם בזכות העבודה של הדוד.

ג'ני: לי, אולי במשפחה שלי

מראיין: כן כן.

ג'ני: אבל אני לא יודעת על אחרים.

מראיין: ולגבי המשפחה

ג'ני: אני לא רוצה להיכנס בפרטים, על כל פנים, היו 510 נתינים ספרדים.

.

00:29:16

מראיין: כן. מה קורה אז?

ג'ני: אז ככה שהגרמנים כבר כבשו, אז הספרד הייתה ניטרלית. אז זה היה הפלוס שלנו, שלא היינו צריכים ללכת עם כוכב ולא לגור בגטו ולהמשיך לעבוד . דוד [קוראת למישהו בצד]

מראיין: כן. את אומרת לספרד לא הייתה עמדה ב

ג'ני: אז בגלל זה גם העבירו אותנו לא למחנה ההשמדה ורק למחנה הזה

דוד [הבעל]: שלום.

מראיין: שלום.

דוד [הבעל]: אתם עובדים קשה אני רואה.

ג'ני: מה זאת אומרת

מראיין: כן בואי נמשיך. אז את אומרת שבינתיים אתם הייתם ללא 'טלאי צהוב'?

ג'ני: כן וניסינו לעזור כמה שיותר ליהודים היוונים. כי אנחנו יכולנו, היינו חופשיים לנוע בכל מקום, לעשות להם כל מיני קניות. אני אפילו טיפלתי בנגיד קצת התחלתי מרופאים לכמה חולים שחשבו אולי זה היה עוזר להם, שהתחיל ה שהתחיל הגירוש כבר. טוב העניין של גטו וזה אתה כבר שמעת מאחרים,

מראיין: כן, כן,

ג'ני: אתה לא צריך ממני,

מראיין: לא, אני רוצה את האסקפט הזה של ספרד.

ג'ני: האספקט שלי זה זה, שאנחנו היינו חופשיים שם. לא היה לנו פחד שבלילה שאנחנו מסתובבים ברחוב שאסור לנו להסתובב או שיראו שאנחנו יהודים, אבל לא זזנו ברור בלי ה , בלי הזה בלי התעודת זהות. אבל אף אחד אף פעם לא קרה שבדקו אותי. טוב, אחר כך התחיל הגירוש אתה שמעת על זה ואנחנו נשארנו אחרונים.

מראיין: מה קורה בבית?

ג'ני: אז ככה שאחר כך הודיעו שגם היהודים הספרדים צריכים לעזוב. אנחנו נוסעים לספרד. יכניסו אותנו למחנה, ככה אמרו לנו, לא ידענו בדיוק ספרד, מה זה ספרד בשבילנו, איך יקבלו אותנו?

מראיין: כן.

ג'ני: וזה נמשך ונמשך הנה הפספורט כבר ישנו, ואנשים כבר התחילו למכור רהיטים וכבר סגרו את העסקים שלהם והם מכרו מה שיכולנו, כי לא יכולנו לסחוב איתנו שום דבר, כל אחד התחיל לחשוב מה לסחוב.

מראיין: כן.

ג'ני: זה היה איזה מין סימן שאלה כזה גדול שאף אחד לא ידע ל איך לקרוא את זה. אז כנראה, פה כתוב בספר, אם אתה תקרא פה, כל הוויכוחים האלה בין ספרד וגרמניה. מי יקח מי ישלם מי זה ותנאים כאלה. אייכמן בא והוא אמר שייקחו אותנו ל כנראה לווינה, ומווינה שיבואו הספרדים לקחת עם, כנראה שהיו זה אני לא ידעתי, זה שקראתי מאיפה הוא קיבל את הפרטים האלה לא יודעת, כנראה שהיו מסמכים אחר כך ביוון, כי הוא נסע ליוון.

מראיין: כן.

ג'ני: כנראה שהוא קיבל את הפרטים האלה. אני רק יודעת מהבית, שהדוד היה מצלצל לאתונה והוא רצה שיגידו לו מה הולך. כל הזמן היו אומרים לו: "קֶה נוֹסֶה אָּפּוּרֶה לָה קוֹלוֹניה" . אתה יודע מה זה?

מראיין: לא.

ג'ני: אפורל בספרדית זה "שלא תדאג" להתכווץ, זה אפורל, הקולוניה זה, זה הקולוניה הספרדית, זאת הייתה התשובה. ו"מאניינה" , כמו שכל הספרדים יודעים להגיד. זה זה היה שיגעון. זה של מתח. את היית ככה - מה יהיה איתנו? וחוץ מזה אנחנו כבר חיים בעיר בלי יהודים זה היה פשוט זוועה.

00:33:11

ג'ני: זוועה. בטח גם זה אף אחד לא יכול לספר כי אנחנו היינו אחרונים, איך שהיהודים עזבו אז באו הפליטים מ מת'ראקיה מצפון

מראיין: יוון.

ג'ני: יוון. שהם גורשו משמה. הבולגרים גירשו אותם. אז הם באו. נכנסו לבתים של היהודים. שהיהודים עזבו, פתר להם את הבעיות יופי. זה היה זוועה. והם עקרו חלונות ודלתות, וכל מה שנשאר, הלוא השאירו דברים היהודים. הם רק היו מריחים שלמחרת אולי תהיה איזה, איך אומרים ראפיו [לא ברור] שסוגרים את האזור, כן? אז הם כבר היו מתכוננים בלילה לבוא לגנוב דברים שהיו זקוקים, הם עצמם גם כן היו פליטים. ואנחנו היינו צריכים לראות את זה. זה היה זוועה ללכת ברחוב ולא לפגוש אף יהודי חוץ מאנשים שלנו.

מראיין: עכשיו מה קרה עם האיטלקים?

ג'ני: האיטלקים ככה הם לקחו אותם

מראיין: גם עברו תהליך דומה?

ג'ני: לא. איטליה תמיד אמרה שהיא מוכנה לקחת אותם. קודם כל, הם היו מוכנים להביא אותם לאיטל לאתונה, באתונה היה אזור כיבוש איטלקי, אחר כך הם נפלו בפח המסכנים האלה. גם פה יש, יש לך על האיטלקים.

מראיין: כן.

ג'ני: והם הקונסול האיטלקי, קודם כל הייתה קונסוליה ביוון, זה לא כמו הספרדים שלא היו בסלוניקי. בסלוניקי אני מתכוונת. הם ניסו לעזור, הוציאו אנשים ממחנה ריכוז. האיטלקים היו יוצא מהכלל. היו אנשים שכבר היו בתוך מחנה וכבר היו מוכנים על יד הקבר, כמו שאומרים, אז התחילו לחפש מי נולד איטלקי במשפחה, נולד איטלקי, עם נתינות איטלקית. אז האיטלקים היו מוכנים במקום לתת תעודות ולהוציא אותם משם. ניצלו המון. רגע אחד

מראיין: עכשיו את אמרת לי מקודם,

ג'ני: אבל זה לא שייך לנו, הם כבר לא היו אנחנו נשארנו אחרונים.

מראיין: כן, את מקודם אמרת לי משהו במרומז על ה

ג'ני: על מה?

מראיין: על התחושה של האמביוולנטיות של הכפל רגשות הזה. מצד אחד אני יהודייה, מצד שני אני בזכות הנתינות הספרדית הזאת, מצליחה להישאר.

ג'ני: נכון, זה תמיד, זה היה קשה מאד.

מראיין: איך השלמת עם הדבר הזה?

ג'ני: אז היה לי נורא קשה לקבל את זה. מה זה? אני הולכת עם חברה, היא צריכה להיכנס לגטו בלילה ואני יכולה להסתובב. אני יודעת שאותה ייקחו כבר ל אז היו אומרים ייקחו אותה לקרקוב, שמה יעבדו במחנה עבודה, לא ידענו דבר אחר, זה מה שידענו. אני הייתי יותר שקטה, אני ידעתי שאותנו לא יכולים לקחת. אנחנו ניטרליים. אז זה זה הייתה הרגשה לא טובה. אני. יש אנשים שהיו נורא שמחים. ברור, מהיותם אה זה גם אנושי מאוד.

מראיין: יש עדיין כמות גדולה של אנשים בארץ שהם ניצלו הודות לנתינות הכפולה הזאת.

ג'ני: כן. בטח. בטח.

מראיין: מי למשל?

ג'ני: המון.

מראיין: אני מכיר למשל את אה

ג'ני: ספורטה יש הרבה.

מראיין: כן.

00:36:41

ג'ני: כל ספורטה שתפגוש שתדע שזה, הם היו במחנה ריכוז איתנו. גטניו יש הרבה.

מראיין: שאלתיאל.

ג'ני: שאלתיאל משפחה גדולה מאוד, כל השאלתיאלים.

מראיין: זה גם אותו פרופסור מויצמן ממכון וויצמן?

ג'ני: כן, כן [דיבור לא ברור] בטח, מכירה טוב מאד את המשפחה, כל המשפחה, אבל חלק מהמשפחה שלהם חזרה ליוון. חלק. הם היו הרבה אחים עם הילדים.

מראיין: כן.

ג'ני: עכשיו נפטר אבא שלו. הוא היה האחרון שטיפל בפצועים שלנו, אם אפשר לקרוא לזה פצועים. כמה [דיבור לא ברור] משהו כזה שקיבלנו. אז פה בארץ נשארו הרבה מאד. הרבה מאד. הרבה חזרו ליוון, כמה אבל ההרגשה הזאת זה כבר כלום, מה שהיה לי, ההרגשה שלי ביוון מה שהיה לי אחרי המלחמה. כשנודע לי מה ש[....] הגורל של האחרים, ואנחנו עוד חיים בברצלונה אוכלים שקדים ומרציפן וזה . לא ידענו עוד בדיוק מה ש . במחנה הריכוז, אם אתה כבר רוצה להגיע למחנה ריכוז. טוב, אני כתוב פה, את התאריך נכון? ב-29 לפברואר ליולי אז ריכזו את היהודים בזה בבית הכנסת ומשמה נשלחו למחנה ריכוז על יד התחנה, תחנת הרכבת וביקשו מהמשפחות להצטרף אליהם וזה בדיוק מה שעשינו בלי בלי לחשוב חצי דקה. יש כאלה שלא באו, אבל מעטים מאד.

מראיין: מה הייתה כביכול העילה ל ?

ג'ני: אז זהו, הגרמנים טענו ככה, זה מה שהסבירו לדוד שלי, כי הוא כאילו היה הלידר שלנו כן? אז הסבירו לו ספרד עוד לא עוד לא מקבלת אתכם, בינתיים תעברו למחנה המעבר. זה מה שאמרו להם לראשי משפחה. אז נכנסנו למחנה .

מראיין: בכל זאת לא הסכימו להשאיר אתכם שם ב ב ?

ג'ני: לא, היו צריכים לנקות את השטח, מה איתך? זה היה מסוכן מאד.

מראיין: מה עשו למשל עם הרכוש שלכם? הרכוש של היהודים אני מבין בזזו. אבל שלכם?ג'ני: תראי אני אגיד לך. לא. של אחרים בטח בזזו.

מראיין: בוודאי.

ג'ני: שלנו ככה היה אמרתי לך כמעט כל אחד מכר את ה את המעט רהיטים, אבל מה, על כל מה שזה היה זהב ותכשיטים, זה גם כתוב גם פה, בא המזכיר של השגרירות מ מאתונה ולקח את זה לכספת. קיבלנו את זה אחר כך, אחרי המלחמה. אתה מבין? ככה הספרדים היה להם עוד מזל אחד, והיו יהודים מאד אמידים. אז הם, היה להם קילוגרמים של זהב, קילוגרמים. טוב את הסיפור של היהודים היוונים אתה בטח שמעת שהעשירים היו תופסים אותם, והם היו צריכים לגלות איפה הכסף שלהם. והיה מי ש"טיפל" בם "טוב". יהודים, מהמשטרה הצבאית, הצבאית האזרחית של היהודים הפּוֹלִיטוֹ פִילָקְס הם היו מטפלים בם או-אה! שרק יגלו איפה הכסף. טוב, הם היו זקוקים גם לכסף, למה הם רצו את הכסף? בשביל לארגן את הזה לשלוח אותם לאושוויץ זה גם כן צריך כסף, למה שהם לא ישלמו בעד הנסיעה?

מראיין: מה אתם השארתם בכספת הזאת בתור משפחה?

ג'ני: אני לא זה אבא שלי השאיר, הוא לא היה כל-כך כזה עשיר אבל היה לו כנראה איזה לירות זהב וביטוח חיים. אבל היו אנשים שהשאירו. אני לא יודעת כמה קילוגרמים זהב הוציאו סחב הזה הוא היה כומר. כתוב פה

מראיין: מי זה?

ג'ני: ה זה שעבד בשגרירות, המזכיר בשגרירות ספרד באתונה, הוא היה כומר.

מראיין: ואיפה הטמינו את הכסף הזה?

ג'ני: באתונה. באתונה בשגרירות. אחרי המלחמה קיבלו את זה, כל אחד קיבל חזרה. זה היה רשום.

00:41:22

מראיין: זה ממש פרשייה

ג'ני: כן. כן. זה מה שאני אומרת לך, אז תתאר לך איך אתה חי שאתה מתחיל לשמוע מה שקרה לכל אחד, ופה אנחנו יוצאים באמצע המלחמה. נכון שהיינו קרוב מאוד למוות, קרוב מאוד. עם הכלבים שלהם ועם ה . מחנה הסגר. וחוץ מזה גם רעב. אבל מה לא עבדנו. זה לא היה מחנה עבודה. היה לי קר, היינו רעבים. אבל לא עבדנו. וחוץ מזה המשפחה ביחד היו שני בלוקים לנשים, שני בלוקים לגברים. היה טיפול רפואי, אחת נזקקה זה היה לקחו אותה באמת. לאיזה עיר אה

מראיין: לאן יצאה הרכבת שלכם?

ג'ני: לברגם בלזן ישר. אמרו לנו בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן בַּייִ צ'ילה צ'לה זה היה עיר. ברגן בלזן זה היה צ'לה כן? ולא לא רחוק מהאנוֹבר , כי זה ממש צפונה.

מראיין: אתם ידעתם מה זה ברגן בלזן ?

ג'ני: לא היה קיים בימינו אז זאת אומרת המחנה הזה, זה היה רק בשבילנו. הוא היה חדש לגמרי. מצאנו כמה פולנים שמה עם נתינות אה אחד ארגנטינאי או אחת ברזילאי אני יודעת כל הניטרליים, מארצות ניטראליות, אבל לא כולם היו תעודות של זה אמרו לנו שרק שתי משפחות נשארו.

מראיין: ספרד ועוד איזה מדינות היו שם?

ג'ני: היו שתי משפחות עם נתינות ארגנטינאית, פולנים. הם באמת היו ב הם דיברו ספרדית. אבל כל ה כל היתר זה היו אנשים ב'שוק שחור', כסף, אני לא קנו להם תעודות. הם הם נמצאו איתנו, אבל כנראה אחרי שאנחנו עזבנו, הם התחילו לבדוק, אז נשארו רק שתי המשפחות האלה.

מראיין: באיזה שלב בֶּרְגֶן בֶּלְזֶן הופך להיות מחנה ככל המחנות, לא רק כמחנה לנתינים.

ג'ני: תראה, אנחנו מה שראינו ככה אנחנו היינו במחנה שזה קראו לזה 'מחנה מעבר', משני הצדדים שלנו היו מחנה אסירים היו אסירים פוליטיים אני לא יודעת . שמענו צרפתית, שמענו איטלקית כבר בזמן אלה שעבודת פרך שהיו עושים, אתה מבין? ואת הזה אתה יודע מהסיפור, אלה שנשארו אחרונים מהוועד הקהילה שלנו, כאילו אלה ששיתפו פעולה עם עזרו להם .

מראיין: מה עשיתם שם 6 חודשים?

ג'ני: חיכינו רק שיביאו אוכל לצהרים. התארגנו לכל מיני פעילויות גם שם לימדתי אנגלית. רצו לשלם לי בסיגריות, אמרתי אני לא מעשנת [מצחקקת] אבל גם כן ארגנתי שמה. והיו לנו כמה ספרים. אז זה זה שלושה ביחד היינו קוראים. אחד באמצע, אחד פה ואחד פה בשביל לקרוא ספר. אחר כך היינו קוראים את הדפים ומעבירים הלאה. כולם רוצים, זה היה, הלך 'חלף עם הרוח', היה לי במקרה, כל אחד שהיה לו ספר היינו היינו צמאים לקרוא משהו. אז לכל אחד שהיה ספר אז היה מוציא את זה, וזה היה עובר בצורה כזאת.

מראיין: זה ספרים שיצאתם איתם מהבית?

ג'ני: כן, אבא שלי קודם כל הוציא ספרים שלו שהביא הנה, ספרים תפילה.

מראיין: כן?

ג'ני: בטח.

מראיין: דברים כאלה

ג'ני: והם, הם התארגנו שם והיו מתפללים כל בוקר, היו פולנים דתיים. הוא מצא שפה משותפת איתם, אגב. כל בוקר היו קמים, מתאספים. היו להם, את כל הזה לא, לא, לא חיטטו בזה שלנו, רק מכסף היה אכפת להם, אבל ככה לא. הבאנו קצת אוכל איתנו. זה קנו. קצת קשקבל. קצת צימוקים, אתה יודע, דברים כאלה. כמה החזיקו מעמד? יש כאלה שהחזיקו הרבה. היה להם באיזה מקום שאף אחד לא יראה. היו מארגנים ערבים, בדיחות וכל מיני שירה ומשהו היו צריכים לעשות. עם התקווה שיום אחד אולי אז יום אחד ראינו שהביאו את ההולנדים המפורסמים הם היו האחרונים. אבל לא אלינו. והיינו רואים איך שהיו

00:46:25

לוקחים את ה בבוקר היו לוקחים לעבודה את היהודי יוון שנשארו האחרונים אלה מוועד הקהילה. ה'פרוטקציונרים' שהיה הרב קוֹרֶץ גם כן בפנים.

מראיין: אתם פגשתם אותם שם?

ג'ני: היינו רואים, לא יכולנו לפגוש אותם. היינו רואים אותם שהולכים לעבודה וחוזרים בערב. היו עוברים על ידינו.

מראיין: כן, עכשיו איך

ג'ני: לא יכלו לדבר, יש כאלה שהייתה באמת משפחת שאלתיאל, למשל הייתה אחות נשואה ליווני, שנשארה, אז כשהיא הייתה עוברת, היא יכלה להגיד שלום מרחוק. [דיבור לא ברור]

מראיין: זאת אומרת הייתם כל הקבוצה של 500 וכמה יהודים.

ג'ני: היינו לחוד, מנותקים מהזה מנותקים מהיהודים היוונים.

מראיין: אבל שמרתם על מסגרת משפחה?

ג'ני: כן, בטח, כבר בלילה זה

סוף צד קלטת

00:47:27

התחלת צד קלטת

ג'ני: היינו (...) מקומות קבועים כאלה.

מראיין: מה היו התנאים שם במחנה?

ג'ני: היה חדר אוכל אם תקרא לזה חדר אוכל, אבל היה תנור שחימם אותנו. שולחנות מעץ וזה וספסלים מעץ והמיטות וזה היה שתי קומות כל הצעירים ברור שישנו למעלה, היה קר מאוד, קר מאוד. בהתחלה אפילו לא היו לנו בתי שימוש אחר כך בנו. טוב, התרגלנו לכל דבר, הלכנו בחול מאוד לא נעים. קר, כל אחד תפר לו משמיכות, תפר לו מעילים, השתדלנו. אבל הייתה איזה אפידמיה של שפעת שזה היה משהו זוועה. אה שכחתי על אפֶּל היו קוראים לנו בשעה 3 כולם והיינו צריכים לעמוד בשורה חמישה-חמישה. והיו באים לבדוק אותנו אה לספור אותנו. מה היה עוד ? שְׁנֶבָּאוּם זה היה השם של היהודי מארגנטינה, אז הוא ידע גם גרמנית טוב.

מראיין: כן.

ג'ני: אל תשכח שהם כמעט לא היו אנשים שידעו גרמנית איתנו. היו כמה מעטים, אבל הוא ידע גרמנית טוב. אז הוא היה "קומנדנט" של המחנה. אז הוא היה אחראי

מראיין: תשמעי זה ממש פרשיה שלא ידועה. זה משהו.

ג'ני: [מצחקקת] אז היינו צריכים בשעה הזה בשעה 3 כל יום, לעמוד בחוץ. היו אנשים מאוד חולים. היה לנו זה הייתה אפידמיה של שפעת. כמעט כולם שכבו, את הנשמה הוצאנו. אני זוכרת אני ואחותי לא קיבלנו אז היינו צריכים לשרת אותם ולהגיע לכל אחד לתת משהו לשתות ולטפל. ואז זה הייתה בעיה שהוא בא והוא רוצה שכולם יקומו וזה, אבל הוא הסכים להיכנס לחדרים לחדרים ולספור אותם. וחלמנו על שעה 3 בלי אָפֶּל. איך פעם אולי נזכה לזה. לא שוכחים, אתה יודע. הוא היה אומר בגרמנית, היו הרבה מבוגרים מאיתנו. היו המון אנשים מבוגרים זאת הייתה בעיה. אבל מה, מעניין, הגישו עזרה רפואית אחד שהייתה שהפילה, היא הייתה בהיריון, הפילה, לקחו אותה. הביאו אותה למחנ לבית החולים. אני חושבת שזה היה בצ'לה ששמה הביאו אותה. טיפלו בה יפה, והצילו אותה. היו שני מקרים כאלה שהגישו עזרה רפואית טובה. אה רגע, והיו שתי תינוקות שרק נולדו במחנה ביוון, ב יומיים לפני שיצאנו, הגישו להם חלב. היו מביאים במיוחד בשבילם, שתי תינוקות האלה. זה גם כן היה. ובחגים

מראיין: את יכולה לזכור למי הם נולדו התינוקות האלה?

ג'ני: בטח. יש לנו אחד , אפילו קראו לה בָּרוֹנָה, בגלל זה שהיא נולדה ב'ברון הירש', אבל פה קראו לה כבר ורדה. משפחת חסיד זה היה. אחד משפחתה חסיד ואחת ספורטה. אחח הן סבלו אלה מסכנות

00:51:31

האימהות. אבל הם התפתחו.

מראיין: איפה התינוקות היום?

ג'ני: היום הן כבר אימהות, בטח אל תשכח.

מראיין: כאן בארץ?

ג'ני: כן. שתיהן בארץ. התחתנו פה. תראה, זה היה בארבעים הם נולדו ב-43 שזה היה . שתיהן בארץ. אחד נולדה איזה שבוע לפני שנכנסה, השנייה נולדה ממש אז שמו לה מיטה.

מראיין: למשפחת חסיד אה

ג'ני: חסיד וספורטה היה.

מראיין: מה נולד למשפחת חסיד?

ג'ני: בנות. 2 בנות. אבל היו גם ילדים קטנים.

מראיין: ואיך קראו לה? לבת הזאת של חסיד?

ג'ני: לבת של חסיד קראו נתנו לה שם בָּרוֹנָה אחר-כך ורדה. השנייה רבקה. נדמה לי שרבקה. טוב לה הספיקו כבר לתת שם לפני שנכנסנו ל אחר כך היה

מראיין: רגע אני לא הבנתי, איפה נולדו הילדים?

ג'ני: אחד נולדה במחנה ה'ברון הירש', אתה שמעת על 'ברון הירש'?

מראיין: כן. כן.

ג'ני: ב'ברון הירש' עצמו איזה יומיים לפני שיצאנו.

מראיין: כן.

ג'ני: אז זה אבל מה עשו? שמו לה מיטה בתוך הזה בתוך הקרון, עם התינוקת, שלפחות כי היינו 13 יום בדרך. היינו הייתה דרך ארוכה מאוד. עם המון הפגזות. בנירנברג , מה שהיה לנו. הגרמנים שהיו איתנו ממש ברחו והסתתרו מתחת לזה הם חשבו שאנחנו עפים.

מראיין: כן.

ג'ני: אז לא, אני רוצה להגיד התנאים. אני מספרת

מראיין: אז רק תינוק אחד ב'ברון הירש' נולד והשני?

ג'ני: השני נולד כמה ימים קודם.

מראיין: גם כן ב'ברון הירש'?

ג'ני: לא. לפני שנכנסנו ל'ברון הירש'. שבוע לפני זה גם כן הייתה מקרה של תינוקת אה של שבוע אחרי הזמן. אז להם היה איזה טיפול מיוחד, הגישו להם כל יום חלב, חלב עם קצת דייסה משהו כזה. זה הסכימו לעשות.

מראיין: ולמשפחת ספורטה איך קראו, את יכולה לזכור?

ג'ני: מה?

מראיין: איך קראו לתינוק הזה של ספורטה?

ג'ני: נדמה לי רבקה, נדמה לי, כי אחר כך נולדה פה עוד אחד. זכרתי את השם או רבקה או שתי שמות, יש שם שתי בנות, כולם נשואות יפה, עם ילדים כולם. הם לא זוכרות את זה. זה אחרים זוכרים את זה. אבל חוץ מזה היו ילדים קטנים, שהם נורא סבלו. קיבלו דלקת אוזניים, שלשולים. אבל ניסו לטפל. היה בא רופא מהמחנה של ה איך אומרים בֶּלִיזֶ'רָה אלה הארצות שהיו במלחמה איתם. אז שמה החזיקו גם כן אסירים. על ידינו. אז אלה גם כן רובם היו להם תעודות לא כל כך כשרות, אבל היה רופא אחד פולני שהוא היה בא. ואני הוא ידע אנגלית טוב, אז אני הייתי מתרגמת שלו, הייתי הולכת איתו מחולה לחולה ופעם אפילו הביאו איזה רופא גרמני, הייתה איזה בעיה אחד שפחדו שיש לו איזה מחלה מדבקת ונורא פחדו. אז הוא ביקש ובא הגרמני, אז גם כן קראו לי לתרגום.

מראיין: את זוכרת עוד איזה אפיזודות מיוחדות מבֶּרְגֶן בֶּלְזֶן?

00:55:18

ג'ני: אז ככה. באו החגים. ויש יהודים אהה אבא שלי היה מקבל אוכל כשר. מהמחנה השני ששם היו המון יהודים דתיים, אז היו מביאים בשביל כמה פולנים בשביל אבא, נדמה לי שרק אבא שלי, האחרים לא. היו מביאים להם אוכל כשר. זה גם כן הישג גדול. ובחגים הייתה זה ביום כיפור וראש השנה ממש תפילה רגילה ונתנו לנו לאכול משהו ספיישל במוצאי יום כיפור, זה לזכותם. תראה, אל תשכח שהם פחדו יום אחד, אולי יצטרכו לקחת אותנו לספרד ואנחנו נספר מה שהיה שמה. הם היו מוכרחים להיות פחות או יותר בסדר. והיו לוקחים החוויה הגדולה של השבוע, זה היה שלוקחים אותנו למקלחות. זה היה התענוג הכי גדול. אז זה היו לוקחים את הבגדים, מכניסים לפלסטיק כזה בשביל לייבש אותם, ופולנים שהיו איתנו, אמרו: "אתם יודעים מה שעושים ליהודים"? כי הם היו כבר עברו את המלחמה לפנינו, אז היו מתחילים לספר לנו על היהודים. בזה במחנה השמדה. לא האמנו. ממש כעסנו עליהם. היו אומרים: "אתם חושבים שאתם תראו את האחים שלכם? אתם השתגעתם? אתם יודעים מה שהולך בפולנד "? – "מה פתאום" אמרנו "לוקחים אותם לעבודה בחורים חזקים בריאים הם יעבדו". מעניין אם היו...] היה ברוסית שמה כתוב במחנה. זה היה מחנה ממלחמת העולם הראשונה, ועוד היה כתוב ברוסית כל מיני . אז זאתי הייתה שמחה גדולה להתרחץ במים חמים, ובערב היה לנו עוד נקמה היינו שומעים את ה את המטוסים אמריקאים ואנגלים איך שהיו מפציצים עוברים דרכנו ומפציצים, היינו שומעים מרחוק את כל הפיצוצים, וכבר יכולנו להבדיל שהם היו כבר ריקים בבוקר הם היו חוזרים, אז שמעו את הרעש של המטוסים לגמרי אה

מראיין: מתי יצא?

ג'ני: כמעט כל לילה, זה היה ככה, אז היינו אומרים: "מפציצים אותם. מפציצים אותם". אולי מתקרבים. אבל שום חדשות לא היו לנו. לא ידענו שום דבר.

מראיין: של מי היו ההפצצות האלה?

ג'ני: מה?

מראיין: של מי היו ההפצצות האלה?

ג'ני: של הזה של האיירפורס הבריטי, בטח עם האמריקאים כבר, כי זה ב-44 . כבר אמריקאים היו איתנו, לא? וזה היה טוב.

מראיין: מתי יצאתם משם?

ג'ני: אז עכשיו ככה: בחודש ינואר נדמה לי, או סוף דצמבר , זה היה חנוכה, הדלקנו, מה לנו היה אפילו זה חנוכייה, מה אתה חושב. אבא שלי לא עוזב בלי חנוכייה, הוא הדליק הדליק קצת, מה עושים צמר גפן עם משהו, אז הוא אומר הנרות האלו אנחנו מדליקים כמו שהיה נס פעם, בטח גם לנו יהיה איזה נס. שבוע אחרי זה הגיעה הודעה, קראו לדוד שלי. אמרו לו תכין את הרשימה של כל הנתינים הספרדים פה. מה קרה? לא רצו להגיד. אבל קיווינו שאולי זה לטובה. והתחלנו עם התקווה:, כן. לא. זה ליותר טוב. זה פחות טוב. מי יודע מה יעשו איתנו? עד שבסוף ינואר הודיעו סופית שזה בשביל מחזירים אותנו לספרד. אז חילקו אותנו לשתי חבורות. שתי קבוצות, אנחנו עם הקבוצה השנייה. כי הדוד שלי רצה להישאר עד הסוף בשביל לראות שכולם עוזבים, הוא לא רצה לעזוב קודם. לקחו אותם אז אנחנו קיווינו שהם כבר בספרד אבל בכל זאת לא ידענו עד שלא הגענו לשמה לא יכולנו לדעת. הנסיעה לספרד הייתה גם כן קשה מאד. אז זה כבר היה רכבת שישבנו ולא קרון בהמות, כמו שהיה שלקחו אותנו לשם. אבל זה היה ארוך מאוד. נתנו לנו איזה לחם כזה גרמני שזה מאוד יבש וחמוץ, בינתיים עם הזמן זה נעשה קשה קיבלנו כולנו פצעים ב בזה בשביל לאכול את הלחם הזה. ופתאום היה קר, ופתאום היה חם. הרגליים היו מתנפחות וזה . הייתה עוד נחמה טובה, עברנו את כל החלק של גרמניה שהיא הייתה לגמרי הרוסה, אבל לגמרי, אנחנו ראינו את גרמניה. לגמרי את פרנקפורט את [שם של עיר לא ברור] את מינכן, כל החלק הזה, ראינו רק בתים הרוסים, היה שלג, והיה ריח כזה . זה לא שוכחים. והגרמנים שליוו אותנו הם היו בדיוק על ידינו, כי אנחנו היינו כאילו הקרון הראשי, בגלל זה שהדוד היה איתנו, אז דיברו ביניהם כל הזמן

01:01:41

אנחנו נגיע לצרפת ולספרד ואנחנו נקנה דברים ואנחנו נעשה כל הזמן התכוננו, חלמו. מה הם כבר יכולים ליהנות מכל ה ? הייתה עוד נקמה שלפני שהם הגיעו לספרד, לא נתנו להם לקחו אותם, הכניסו אותם לרכבת חזרה לגרמניה, לא הספיקו ל , עוד נחמה קטנה. נחמה, נקמה פעמיים.

מראיין: כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאת?

ג'ני: אויש, זה גם כן היה הרבה, קרוב לעשרה ימים. ברור שהם ישבנו כל הזמן, ברור שאי אפשר היה לשכב.

מראיין: לאן הגעתם?

ג'ני: עם הפסקות, עברנו את צרפת, את דרום צרפת, והגענו לסֶרְבֶּר , איפה שאתה רואה פה, סֶרְבֶּר זה הגבול, זה ככה: הגבול בפירנאים מצד אחד זה סֶרְבֶּר מצד אחר זה פֹּורְטבּוֹ זה ספרדי וסֶרְבֶּר זה צרפתי. סֶרְבֶּר עברנו לספרד פה. בדיוק שם עברנו את הגבול. ברגע שעברנו את הגבול נתנו לנו לאכול פיז'וניס . אתה יודע מה זה היה, עם לחם. איזה לא האמנו. נשארנו כל הלילה שמה עד שהורידו את כל החפצים וש

מראיין: סֶרְבֶּר רגע, הגעתם לסֶרְבֶּר

ג'ני: מסֶרְבֶּר עברנו לפֹּורְטבּוֹ. סֶרְבֶּר זה הגבול הצרפתי ליד הפירנאים.

מראיין: צרפת עם אה ?

ג'ני: עם ספרד.

מראיין: ספרד. כן.

ג'ני: כן. בגבול. אז פֹּורְטבּוֹ זה כבר ספרד. אז בלילה עברנו בפֹּורְטבּוֹ.

מראיין: שזה עיר קטנה, עיירה? מה זה?

ג'ני: כן, כן, אז כבר יכולנו לדבר ספרדית עם כל ה כל החיילים.

מראיין: פֹּורְטבּוֹ?

ג'ני: פֹּורְטבּוֹ, ככה קוראים לזה. שמה היו יהודים נתינים ספרדים מצרפת שנשארו כמעט כל המלחמה, הם הגיעו לשמה והם יכלו לחיות שמה.

מראיין: איך את מאייתת?

ג'ני: פֶּה.אוֹ.אֶר.בֶּה.אוֹ.אוֹּ

מראיין: ככה?

ג'ני: יכול להיות שצריך גם טֶה פה. נדמה לי שיש טִי באמצע. כן פֹּורְטבּוֹ. אפשר לבדוק ב . שמה חיכינו עד הבוקר והעבירו אותנו - אתה יודע ספרד ורוסיה אבל עכשיו זה השתנה - יש להם פסי רכבת יותר רחבים, לא יכולים, רכבת לא יכולה לעבור ממקום למקום, את הגבול. אז בשביל זה החליפו. לא יכלו להביא אותנו ישר לברצלונה מפֹּורְטבּוֹ נסענו עוד יום שלם, לילה שלם, גם כן די היה ארוך. הגענו הרוגים לברצלונה. שם כבר קיבלנו קיבלו אותנו מהג'וינט כאילו. הגענו במשפחה שלנו הייתה לנו הפתעה מאוד נעימה. אח של אבי שהיה חי כל הזמן בפריז גם כן הגיע שמה והוא היה פעיל בפֹּורְטבּוֹ בברצלונה, אז הוא בא לקבל אותנו. אז זאת הייתה גם כן אה . אח שלא ראינו, איזק. הוא היה גם כן אה הייתה לו גם כן נתינות ספרדית. ככה גם הוא ניצל.

מראיין: עזרתי?

ג'ני: עזרתי. אבל הוא היה מאוד פעיל אז בג'וינט. הוא ב'קומיטה ז'אן ז'ואיף' משהו כזה, הוא עשה הרבה מאוד בשביל.

מראיין: מה קרה עם הקבוצה בברצלונה?

ג'ני: אז ככה חילקו אותנו ככה לכל מיני בתי מלון קטנים פנסיונים. אפשר להגיד בתנאים די טובים, בטח, זה היה לוקסוס. ישנו על מיטה וקיבלנו כנראה הג'וינט היה משלם בשביל זה וקיבלנו פֶּזֶטָה ליום דמי כיס. והתחילו לחכות שגם יהיה, תהיה אנייה וניסע חזרה ל ניסע לפלשתין . אבל זה לקח די הרבה זמן. בהתחלה זה היה חלום נהדר, אחר כך זה התחיל להיות

01:06:32

משעמם.

מראיין: כן.

ג'ני: אני באופן אישי, אני

מראיין: בעצם הרי רק אחרי שנתיים הגיעה ל

ג'ני: לא. למה? אנחנו הגענו לפה בסוף 44 היינו 9 חודשים. אני. האחרים היו

מראיין: אה, שנתיים אני מבולבל עם צפת שם. כן.

ג'ני: אתה מבין? אני התחלתי להרגיש את כל מה שעבר עלי באמצע קיץ שמה. הרגשתי לא טוב. לא ידעתי מה, לא , אישית, אני לא היה לי תאבון, והיו לי דפיקות לב וירדתי במשקל ולא ידעתי למה. פה יש אוכל והכל טוב. קיבלנו גם טיפול רפואי, טיפולי שיניים, רופאים, הכל נתנו לנו בברצלונה. אז הרופא בדק אותי, הוא אמר שזאת הייתה תוצאה מכל מה שעבר עלינו. זהו והגענו. אה לקחו אותנו לקָדִיז . לנמל למטה בדרום ספרד ושמה חיכינו לאנייה. היינו כמעט חודש גם שם. בינתיים התארגנו, התחלנו ללמוד עברית. פגשנו המון נוער שעברו את הפירנאים ברגל. היה סרט על זה, ראית? עם אנטוני קווין ממש נזכרתי כל הצעירים שברחו עוד הגיעו מהולנד תתאר לך, מהולנד הם עברו את כל אירופה ברגל. הם הגיעו לזה הם היו עם הפרטיזנים, הגיעו לספרד והג'וינט טיפל בהם, והם היו בקבוצה שלנו בשביל לעלות ארצה.

מראיין: זאת אומרת ספרד הופכת לארץ מקלט?

ג'ני: כן, היה זה, יש בברצלונה סְקוֶור כזה פְּלָאתֵ'יאה היו קוראים לזה פְּלָאתֵ'יאה דה פולוניה . כי כולם דיברו פולנית שמה. זה היו כל אלה שהצליחו לברוח. הלכתי לחפש אותה, הייתי בברצלונה לפני שנתיים. נורא התרגשתי. אוייש.

מראיין: זו הייתה נסיעה ראשונה אחרי כל כך הרבה שנים?

ג'ני: אוי כמה שהתרגשתי. ביוון הייתי רק ב-80, שנות השמונים. יוון לא יכולתי, זה היה לי מאד קשה. בסלוניקי במיוחד וואו. סלוניקי היה לי זה היה זוועה כאילו , אתה יודע זה מין סיוט כזה, כמו הלילה שבא איזה סיוט ואתה מחפש ואתה רוצה לראות, ואתה לא חיפשת יהודים. אתה מחפש הכל מה ש , אתה לא מוצא שום דבר. משהו לגמרי זר. לגמרי זר. זה מסתכלת, פה זה היה חנות של אבא, פה זה היה בית הספר ופה זה היה השכן, או הבת שלה. אני ברחתי, היה לנו לילה שלנו במלון, חזרנו לאתונה מהר. לא יכולתי להיות. פגשנו אמנם שכנה מלפני המלחמה. חברה. והנה יש, יש יהודים בסלוניקי, הם אוהבים להיות שם. אתונה זה כבר אחרת. אתונה קודם כל יש יותר יהודים. בסלוניקי כל כך מעט היוונים עצמם הם עזבו, הגיעו היוונים, הפליטים הפרצופים הנוצרים שבנו שם.

מראיין: מה מוצאים שם היום?

ג'ני: מה?

מראיין: מה?

ג'ני: היהודים? שלנו? מסחר, מסחר, יש להם כנראה מועדון, בית כנסת אחד נשאר, עכשיו שמעתי שבנו אפילו בית אבות מפואר. נשאר הרבה כסף, אל תשכח. אני לא רוצה לדבר, אני לא יודעת פרטים, אבל אני מתארת לי שיש כאלה שהרוויחו מכל העסק. איפה היורשים של כל הרכוש הזה? טוב שפכו פה הרבה כסף, אני יודעת, באיזה בבנקים, מהוועד הקהילה. מכרו דברים [דיבור לא ברור] אולי יצא לי משהו, אני לא יודעת. גם לא מעניין. אבל לי היה נורא קשה. אז שמה בברצלונה באמת זה היה מקלט. תראה, הם אומרים ככה שאל תשכח שזה היה בטח אחרי מלחמת האזרחים, הם היו במצב קשה מאוד בספרד. ואז הם קיבלו המון דולרים אמריקאים טובים, אז היה להם כדאי. וחוץ מזה קצת המצפון, של פרנקו, בכל זאת, הנה אנחנו מקבלים חזרה, את היהודים. אבל כולם עזבו, כי אולי אחד נשאר שם. איך הוא הצליח אני לא יודעת. איך הוא הצליח להישאר, כנראה הוא מצא משפחה. להיפך, כשאנחנו באנו, היו כמה משפחות יהודיות שעלו על האונייה איתנו. הם חיכו לזה, כי הם נורא, פחדו מה היו, יש כאלה שישבו בבתי סוהר בזמן פרנקו. הלשינו עליהם

01:12:30

שהם קומוניסטים או רפובליקנים, הם סבלו מאוד, אז הייתה פשוט הזדמנות, נכנסו לאנייה שלנו.

מראיין: מתי עליתם לארץ?

ג'ני: אז אנחנו עלינו ב אמרתי לך, הגענו פה ב-4 לנובמבר 44 אז היינו כמעט 3 שבועות בעתלית ולתל אביב הגענו בדצמבר.

מראיין: ככה לסיכום, לסגור את המעגל. מה את הרגשת כשהגעתם לארץ? מה, מה חשבת?

ג'ני: זה הגשמת של חלום להגיע, אבל אני אומרת לך אצלי באופן אישי, ואני יודעת, אצל אחותי אותו דבר: ההרגשה, אני עד היום לא מתפטרת מזה, מהרגשת האשמה הזאת. האשמה, מה אני אגיד לך, למה לי היה מגיע, ולאחרים לא? ואני באופן אישי, אני אומרת, לא יכולה לסבול שיהודים שהיו איתנו מתחילים כל כך לבכות ולספר על מה שעבר עלינו. נכון עבר לנו, עלינו, אבל מה זה לעומת מה שהיה? בטח, היינו קרוב מאוד למוות. אתה יודע אלה שנכנסו אחרינו הם מתו ממחלות. אלה שברחו לאתונה והגיעו מאתונה לשם זה כבר היה סוף המלחמה. אז זה כבר התנאים שלהם היו עוד יותר גרועים. יש שם אנשים מתו ממחלות. מטיפוס. אבל אנחנו שהיינו בספרד אמרו לנו שגם ה ספרדים מאתונה יגיעו אלינו, והתכוננו, שוב פעם אכזבה. אז במקום לקחת להביא אותנו לספרד, לקחו אותנו משם.

מראיין: כן.

ג'ני: טוב, לא שוכחים את אף אחד. אמא שלי איבדה את כל המשפחה שלה. כל המשפחה. ואנחנו היינו נורא קשורים. אז נשארו רק מהשני האחים הרבנים האלה שאמרתי לך, אחד נשאר באתונה, ואחד אה שניים הלכו עם הפרטיזנים בהרים, שני בנים וזה מה שנשארו. זו הייתה משפחה גדולה לרב אחד, היו לו 11 ילדים נשואים, הם היו ילדים כאלה ככה שאנחנו במשפחה הרגשנו את זה טוב מאוד. וחוץ מזה, חברים, שכנים, מי לא?

מראיין: והיום?

ג'ני: אנחנו תראה, היום אני נפגשת יש לי, יש לי למשל מהכיתה, מאותו הכיתה שלי, במקרה היו עוד נתינות ספרדיות, אז שאלתיאל היו ממשפחת שאלתיאל היו שתיים. אחות של בעלי שזה אמא של טובה הזו, אז היא כבר הייתה פה. אז נפגשנו במקרה מאותו הכיתה ונשארנו פחות או יותר בקשר. עם כמה קשר הדוק מאוד, כאלה שנפגשים גם, חוזרים על החוויות. אבל תראה הזמן עובר, פתאום אומרים לי "את יודעת, היא הייתה איתנו במחנה", ואני כבר לא זוכרת את הפנים יותר. יותר אני זוכרת שמות. היו כל כך הרבה גטניו וחסיד, ספורטה. [דיבור לא ברור] הרגשה של החופש הרגשנו פעמיים. שלקחו אותנו, כשלקחו אותנו הצעירים, לקחו אותנו ברגל, לא היו מספיק כלי רכב, כנראה בשביל להוריד אותנו מתחנת הרכבת, מבֶּרְגֶן בֶּלְזֶן, אז אנחנו הלכנו ברגל 7 ק"מ בגשם ובזה הרגשה הכי נהדרת שיכולה להיות, פתאום הולכים. הולכים הרבה זמן ולא בתוך מחנה. וההרגשה השנייה שממש חופש זה היה שהגענו לספרד. זה ליווה אותנו כמה זמן, שהלכנו ופתאום הסתכלנו אם מישהו שומר עלינו, ואחר כך האוכל אנשים חלו שמה, התחילו לאכול דברים נו טוב, זה

מראיין: יש משהו מיוחד שאת רוצה להזכיר? מישהו מיוחד שאת רוצה?

ג'ני: יש כל כך הרבה את מי להזכיר. ממה? מהתקופה הזאת?

מראיין: כן, משהו שאת מרגישה שלא עלינו עליו בשיחה הזאת.

ג'ני: אה. אני יודעת שעם הילדים שלי הרבה דיברתי על זה, שיידעו. גם מאוד התעניינו על כל התקופה. וברור שזה יום השואה, אני מענישה את עצמי ואני רואה כל סרט, ספרים ממש אני אומרת שזה אסור, אסור לשכוח, אסור ל , אסור לא לסבול בוא נגיד. זה אני. למרות שלפעמים זה באמת מלווה אותנו בסיוטים. תראה, מה שלא יהיה, אני רואה שאני ובעלי ביחד רואים אותו סרט, מה שלי זה אומר, מי ש כי אני רואה את זה ממש פיזית. את הדברים שאני רואה רכבת, ושאני שומעת צעדים של גרמנים אני רואה אס.אסים או שאני שומעת גסטפו, אי אפשר, את חשה את זה בתוך הבשר, וזה מלווה אותי כל החיים. ברור. בכל פעם שזה מלווה אותי אז שוב פעם בא לי הרגשה הזאת שאיך אני זכיתי, ואחרים לא?

01:19:21

מראיין: כן. טוב. סוף שיחה.

ג'ני: זהו וכמה, כמה זה ילך? על הילדים שלי כן הם יודעים על זה. הנכדים כן יודעים. אני מקווה שהעבודה שלך ואחרים כמוך, אז זה יימשך הלאה ולא ישכחו. למרות שזה באיזה מקום דיברו מספיק, עדיין ידברו. הלא הייתה אינקוויזיציה בספרד - אני לא מזמן קראתי ספר - זה היה משהו נורא. למדנו בבית ספר היסטוריה וכל פעם שלמדו אינקוויזיציה, אבל בכל זאת עם הדורות זה חשבנו על משהו אחר. אולי אם יעברו הרבה דורות, אולי גם את זה יישכח. בהיסטוריה זה יישאר. אסור שילך.

מראיין: טוב. סוף השיחה.

ג'ני: אתה בטח חי את זה, אתה חי את זה הרבה יותר.