00:00:01

מראיין: אברהם, אה אולי אנחנו נתחיל עם השאלה שמתבקשת, מתוך השם שלך: נג'ארי, איפה זה נג'ארי, איזה משפחה?

אברהם: אה נג'ארי זה שם משפחה שקשה לי לגלותה ליסודה שלה. אבל זה אה , זה זהו השם המקורי שלי.

מראיין: מי נשא את השם הזה בבית? אתה יודע על כמה דורות ש

אברהם: כמה דורות לא אז בוודאי שסבי ואבי. אחים של אבי, ו , וכך זה הולך. אבל מה, במשך הזמן יש כאלה אנשים שמנסים, או שלא בכוונה או שלא שכן בכו , כל אחד קורא את שמי נג'ארי, או נג'ר, או נגר, ואני תמיד ככה אה מעמיד אותם על נכונות הזהו השם: נג'ארי, ולא נג'רי, ולא זה רבותי. זהו השם המקורי שלי, נג'ארי. אפילו המורה היווני בבית הספר ביוון, אז גם כן היה קורא לי נג'ארי. וזהו.

מראיין: מי האישיות במשפחה הוותיקה ביותר שאתה יכול לזכור? סבא, סבתא?

00:01:39

אברהם: אני אה האדם הכי הכי קרוב לי, אני כי הייתי בתור ילד, מכיר, הכרתי כמובן את כל הזמן את צלם אימי ממול עיני. אני הייתי מאוד ככה, אני זוכר אותה היטב. יתר בני המשפחה, סבתי וכל אלה זה כמין חלום. אני לא הכרתי אותה טוב.

מראיין: ספר לי על אמא.

אברהם: אמא, היא התאלמנה בצעירותה אפשר להגיד, כשאני הייתי בגיל 9. ואז עליה היה לפרנס את שתי אחיותיי ואותי, בית אז, באין ברירה היא נכנסה לעבודה כדי לפרנס את הילדים.

מראיין: ממה האבא נפטר?

אברהם: האבא, עד כמה שלי ידוע, הוא היה חולה תקופה די ארוכה, כי אני ככה לעיתים רחוקות מדי, הייתי נוסע עם אמא לבקר אותו בבית חולים שכב הרבה זמן, כנראה שמחלה מאוד מאוד אה

מראיין: אתה לא יודע את שמה?

אברהם: את שמה יכול להיות שאני ככה עכשיו אני מנחש, שחפת. שחפת ריאות. ואז הוא נפטר. וזהו

מראיין: באיזה בית חולים הוא שכב?

אברהם: הוא שכב את שמו של הבית חולים אני לא יודע, זה היה זה לא , לא בבית חולים של 'ברון הירש' .

מראיין: כן.

אברהם: זה היה בבית חולים של היוונים, שמה זה היה. זו הייתה מחלקה מיוחדת שזה, זה בנפרד של בית ח מחוץ לבתי החולים. כי זה היה מחלה מאוד נפוצה כזו שהיא, היא מדבקת וכולי וכולי. אז היו אז הוא היה ב , בהסגר איך שאומרים.

מראיין: כן. במה אמא עבדה?

אברהם: אמא עבדה, היא נכנסה לבית חרושת של טבק.

מראיין: איזה?

אברהם: של אה לא יודע את שמו. אבל, זה בית חרושת שזה בעל הבית או המנהל והיה גם כן יהודי, של הבית חרושת הזה. ולאחר תקופה מסוימת שמה, אז המנהל לקח אותה כעוזרת בית אצלם, אצלו בבית.

מראיין: תגיד, קודם, איפה היה בית החרושת הזה?

00:04:34

אברהם: בית החרושת זה היה בקוֹלוֹמְבּוֹ, במרכז העיר. בקוֹלוֹמְבּוֹ.

מראיין: כן.

אברהם: ואחר תקופה אז היא עבדה אצלו בבית

מראיין: קולומבו זה רחוב?

אברהם: זה רחוב אֶגְנָאתִּיאָה , זה רחוב כן. קולומבו זה רחוב.

מראיין: כן.

אברהם: ואחרי זה היא עבדה אצלו בבית.

מראיין: כן.

אברהם: במשק בית. לעבוד. בישול. עבודות בית.

מראיין: כן.

אברהם: ומהשכר אז היא הייתה מקיימת את המשפחה.

מראיין: זה היה שכר דל, שכר גבוה?

אברהם: שכר דל מאוד. שכר דל מאוד. זה זה לא כמו שהיום שיש הסתדרות שמאחדת ענין הפועלים [דיבור לא ברור] שמה זה כמו שאז היה נהוג פרוטות לתת.

מראיין: איך אתה זוכר את החיים בבית עם מצב כזה?

אברהם: אה זה, החיים בבית היה מאוד קשה. מאוד קשה. זה לא קל, אבל אחרי אחרי איזה שנתיים, יכול להיות שלוש, משהו כזה, אז אחותי הגדולה יצאה לעבודה. והיא עבדה במתפרת אה גם כן ברחוב אֶגְנָאתִּיאָה, שהיו מייצרים שמה מטפחות.

מראיין: איזה רחוב?

אברהם: אֶגְנָאתִּיאָס.

מראיין: אלי נתיאס?

אברהם: לא. לא. אֶגְנָאתִּיאָס. אֶגְנָאתִּיאָס. אז שמה היו מייצרים מטפחות, כל מני סוגים. לנשים, ולגברים, עם מונוגרמות.

מראיין: כן.

אברהם: ושמה היא עבדה, וזה כמובן עזר עזר בפרנסת המשפחה

00:06:39

מראיין: הסתדר המצב הכלכלי?

אברהם: לא, לא בהרבה, כי בכל זאת האמא דאגת האמא הייתה, עוד איכשהו כן לחסוך, נדוניה לבנות.

מראיין: מממ תספר לי על זה, זה תמיד שומעים אבל על זה אני רוצה לשמוע.

אברהם: האמא תמיד, הדאגה שלה זו הייתה איך לאסוף את כל הנדוניה לבת ברגע שיבוא החתן בבית, ויבקש את ידה, אז צריך לתת לה משהו. אז היו דרישות. מה הסכום של הנדוניה שתיתן

מראיין: כן.

אברהם: מה היא תביא, אם היא תביא מצעים, כמה זוגות, כמה כריות, כמה כותנות לילה, כמה קומביניזונים . ואת זאת אמא, היא תמיד פחדה גם, היא תמיד הייתה אוספת פרוטה פה, פרוטה שמה, והיא תמיד הייתה קונה כל מני דברים כאלה. קודם לבת הגדולה הייתה אומרת, אחר כך נראה, אלוהים גדול. מכונת תפירה היא הייתה צריכה לדאוג לה. כי אלה הם דברים שה משפחת החתן היו מאוד מאוד מקפידים. אם היא תביא מכונת תפירה, אם היא תביא מכונת בשר, מכונת טחינה לבשר. כל מני דברים כאלה, ובסופו של דבר אם היה יוצא מישהו שזה, לא רצה כזה, אז הוא היה אומר שזה מה נתת? מה הבאת? לא הבאת כלום. או, הבטחת מכונת תפירה ולא הבאת אותה וכולי. זה

מראיין: אפשר להגיד במילים אחרות שבגודל הנדוניה עמדה הצלחת החתונה?

אברהם: זה חלק, חלק גדול כן, חלק גדול. זה מאוד מאוד חזק כל הנדוניה הזאת.

מראיין: כן.

אברהם: וכמובן, כמובן פה, ישנו הדגש הזה שזאתי ילדה, ילדה יתומה מאב. אתה מבין? מה המשמעות של הדבר?

מראיין: כן.

אברהם: זה לא משפחה אמינה ושיש עושר בבית וכולי

מראיין: כן.

אברהם: זה מאוד מאוד היה קובע נקודה הזאת.

מראיין: באיזה גיל זה היה, התקופה הזאת שלך?

אברהם: התקופה שלי זה היה בגיל אה אבא התאל , אבא נפטר בגיל 9 כשהייתי אז בגיל 12-11.

00:09:20

מראיין: איפה אתה למדת?

אברהם: אני למדתי בבית הספר של של 'הברון הירש' בשכונה שלנו. בית ספר יהודי. אבל היו גם שיעורים מורים יווניים, ולמדתי גם את היוונית, וגם את העברית. היה לנו שמה מורים לעברית ו וזהו. שמה בבית הספר אני סיימתי את ה-6 כיתות בבית הספר.

מראיין: כן.

אברהם: והייתה לי אפשרות להמשיך ללמוד, אבל אני לא המשכתי. ודווקא הייתה לי שמה קהילה יהודית שהייתי, אני יודע, שאני אלך להמשיך בלימודים, והם יעזרו לי במתן הקצבות וכולי, אבל לא, אני העדפתי לבוא לעזרת המשפחה ולעזרת אימי.

מראיין: מה היה האינטרס של הקהילה שתמשיך ללמוד?

אברהם: אגיד לך מה האינטרס של הקהילה, הרי היה לי מורה בעברית, שהוא ראה שמבחינת העברית אצלי, מבחינת התנ"ך, מבחינת ה , אז אני הייתי מאוד ככה חרוץ, מאוד ידעתי את השיעורים, הייתי ילד, אפשר להגיד טוב, אז לכן הוא הביא את זה והוא שאל אותי בזמן סיומי את 6 הכיתות. 6 כיתות זה בית ספר עממי בחוץ-לארץ. אם אני רוצה להמשיך, אז הוא מוכן לבוא ולעזור ו , ובהשגת הכסף ולא חשוב כמה וכולי. אז הוא בוודאי, עם הקשרים שלו, אז הוא הלך והוא בא אחרי זה ומבשר לי: "אברהם בוא, תמשיך ללמוד, אני יודע שאתה תצליח במשהו", אבל אני אמרתי לו בסופו של דבר שאני

מראיין: איך קראו למורה הזה?

אברהם: נדמה לי שזה היה וֶרְסָאנוֹ. וֶרְסָאנוֹ. הוא גם היה חזן של בית הכנסת, וֶרְסָאנוֹ.

מראיין: אבל אתה העדפת לעזור למשפחה.

אברהם: אני אמרתי שאני חייב לצאת לעזור לעזרת המשפחה, זה לא יכול להיות.

מראיין: . ועשית את זה, ויצאת?

אברהם: ועשיתי, והלכתי במקום להמשך לימודים הלכתי ללמוד מקצוע סנדלרות.

מראיין: ואיפה למדת?

אברהם: אני למדתי בשכונה, אצל אֶלנֵקָוֶוה.

מראיין: אצל מי?

אברהם: אה אֶלנֵקָוֶוה. אֶלנֵקָוֶוה. יש כאן איזה עיתונאי, דובר , איזה, בצפון שמה, שאֶלנֵקָוֶוה זה המשפחה שלו. זה במשפחה שלו. אחד האחים שלו זה , זה היה סנדלר, ואצלו אני הלכתי ולמדתי תיקונים, הוא גם היה עושה נעליים חדשות.

מראיין: כן

אברהם: אז הלכתי ללמוד אצלו. וכמובן קיבלתי לא קיבלתי הרבה כסף אבל משהו קיבלתי, כן? לא זוכר מה התשלום היה, אבל קיבלתי.

מראיין: וזה היה, מה שנקרא, שוליה? העוזר שלו? או שממש היה לו בית ספר לסנדלרות?

אברהם: לא, לא, לא, כ כמתלמד אצלו, כשוליה, הייתי גם כן נשלח ל לכל מיני שליחויות גם. כמו ללכת לקנות לו אה אני יודע מה מסמרים, או כל מיני צרכים שהוא היה צריך בשביל העבודות.

מראיין: כן. תספר לי משהו על החיים היהודים בסלוניקי באותה התקופה.

אברהם: החיים היהודיים בסלוניקי, אני, תוך התקופה, זאת אומרת אחרי זהו, אני הגעתי למצוות, בגיל 13. אני שמעתי מכל החברים שלי שהם לומדים את הפרשה של עליה לתורה, ושבת הבר מצווה שלהם וכולי, ואני באתי אצל אימי ואמרתי סיפרתי לה, "אמא, את יודעת מה? כל החברים שלי הם מגיעים למצוות והם נשלחים ללמוד אצל מורה הדרשות שלהם" וכולי, "למה שאני לא אלך?". ואז אימי אמרה, "מותק, אין בעיות, אתה גם תגיע למצווה, ומה אתה רוצה, ללמוד את הדרשה? אנחנו נעשה לך חגיגה. רק תשאל מי המורה שמלמד את הדרשה." ואז, אני שמעתי הייתי מתחת לקרבת החברים, אז שאלתי מי המורה שלהם, ואמרו לי שזה אדון יהודה גֶ'רָסִי. הוא גם היה שָׁמש, לא שמש, מין גזבר של הבית הכנסת 'אוהל משה הירש' ב'ברון הירש'.

מראיין: מה היה שמו עוד פעם?

אברהם: יהודה גֶ'רָסִי. יהודה, אני חושב שאחד הבנים שלו הוא גר בחיפה היום. הוא חי, הוא גם כן ממשיך במסורת הזו של אביו. אדוק, ודתי, וכולי. ואני עם אימי באנו אליו, והוא לקח אותי לידיים ולימד אותי את הדרשה של הבר מצווה.

מראיין: איזה פרשה זו הייתה?

אברהם: זו הייתה דרשת "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אני קצת ככה ארחיב פה.

מראיין: כן.

אברהם: לאחר קריאת הדרשת בר מצווה שלי אז בא באו, בא הגבאי של בית הכנסת ואומר לי "אברהם, אני רוצה שאתה כל שבת תבוא פה לבית הכנסת ותקרא פרשה. אתה תהיה כמין חצי חזן. רק את הפרשות. למה? קרה פה אסון נורא" הוא אומר, "החזן של בית

00:15:36

הכנסת נפטר, ואין לנו חזן. קשה. קשה לנו יהיה, ואני מאוד מבקש שאתה , ככה".

מראיין: איזה בית כנסת זה היה?

אברהם: זה 'קהל קדוש אוהל משה הירש'.

מראיין: 'קהל קדוש'?

אברהם: כן, זה ק"ק.

מראיין: אוקיי.

אברהם: 'אוהל משה הירש'. זה בתוך 'ברון הירש'. בתוך השכונה הזאת. והבטחתי לו, בסדר אמרתי לו, אין בעיות. ואני, בכל שבת בבוקר הייתי בא, מוכן ומזומן לקרוא את הפרשה. להוציא את הקהל לידי חובה, פרשת השבוע אני הייתי קורא. כל שבת. כשבא ימים נוראיים וכל זה, אני הייתי שייך גם כן למקהלת, של הבית הכנסת. הייתה מקהלה שמה. אז אני הייתי גם כן שייך, אחד מהחברה'. וכשהגיעו הימים הנוראיים, האדון וֶרְסָאנוֹ, זה המורה שלי של בית הספר, הוא היה החזן שמה. ואז הוא הזמין אותי למעלה בתיבה, נתן לי את הידית, ואמר לי "תקרא הפרשה, תקרא את הפרשה". מה אני קראתי בימים הנוראיים? הרי יש המון עולים, אז יש, אתה יודע מפסוק מסוים עד פסוק מסוים שאפשר לעלות את כל זה, מהראשון עד האחרון, אני קראתי את הפרשה. ואז הגבאים אמרו לנו [דיבור לא ברור], "חברה', אתם תהיו בסדר. את , את הפזמונים את הנגינות, את המנגינות, את כל הזה , אם תהיו בסדר. ותהיו ככה, משמעת, וכל זהו, ואתם תבואו על שכרכם. אל תדאגו, הכל יהיה בסדר". בסדר. אחרי הימים הנוראיים כל אחד הוזמן אל הגזבר, וקיבל, אני יודע, שי. איזשהו נניח, עשרה דרכמות, כל אחד. כשאני, גם כן עמדתי בתור לקבל את השכר שלי, באתי אליו, אז הוא אומר לי "אברהם, אמא בבית?" אמרתי "כן. למה אדוני, מה יש"? -"לך תקרא לאמא". אה, אמרתי לו, כשבא התור שלי לקבל את ה , את השכר שלי, אז הוא אומר לי לך תקרא לאמא. אז אני הלכתי וקראתי לאמא. "אמא, ככה וככה". -"מה הוא רוצה? מה עשית"? אמרתי: "לא עשיתי כלום, אני הייתי בבית הכנסת כמו כולם, ושרתי וזמרתי וזהו. אז כל אחד קיבל משהו, ואני לא קיבלתי, הוא אומר לי: לך לאמא". אז באנו, אז הוא מזמין את אמא בפנים, אז הוא אומר לה, "תראי גיברת אלגרה. כל ילד מהמקהלה קיבל כך וכך, שי מבית הכנסת, היו בסדר, היו נהדרים עם ה[דיבור לא ברור] שלנו. אתה יודע. ואברהם, לאברהם מגיע יותר. למה? כי הוא כל השנה קרא את הפרשה פה בבית הכנסת, לא היה לנו חזן, אין לנו עוד חזן, אבל בינתיים גם חצי חזן חצי תפילה הוא. אז אנחנו, הקהילה, והבית הכנסת החליט שצריך לתת משהו מיוחד במינו לאברהם". והוא נתן לה סכום, אני יודע אולי מאתיים דרכמות, במקום עשר, מאתיים. אז אימי לקחה, יצאה, תודה רבה תודה רבה. ואני יצאתי מרוצה שיש לי לאימא, משהו ביד. אז בסוף אומרת אימא, "אברהם מה עשית להם שכך וכך"? אמרתי, "אימא, אני אגיד לך, אני כל שבת בבוקר, את לא רואה אותי בבית שאני קורא דרשה,

00:19:16

מזמר לך כל השבוע? וזה ". אבל זהו. הלכתי. טוב, אז זה בסדר, וכולם היו אומרים "תראה, מה שזהו ילד יתום וזהו ותראה רצון של הילד". זה דבר חשוב מאוד. בשעה טובה הגיע מועמד לבית הכנסת כחזן, ואז נתנו לו היתנו לו תנאי: "עם כל הכבוד, אתה התקבלת, הכל יהיה בסדר, אבל תנאי אחד. אברהם נג'ארי קורא חצי פרשה כל שבת בבוקר". זה התנאי. הוא אומר "בסדר, אין בעיות. אוקיי". ואז בשבת הראשונה אני עולה לתורה, לוקח את הידית, ואני קורא, קורא "לוי ישראל" בשבת בבוקר, זה שני. ואז אני הייתי צריך לקרוא, הש השלישי שזה שני, שלישי, והרביעי. אז כשבאתי , באתי לשלישי, אז הוא אומר לי "תן לי את הידית", אמרתי לו: "לא, מוטי, זה אני חסר לי עוד אחד, אני צריך לקרוא עוד אחד". אז לא, הוא התרגז עליי, הוא חטף ממני את הידית. אז אני נעלבתי, עטפתי את הטלית, וזרקתי לו את זה בפרצוף. ואמרתי לו "שלום, אתה כבר לא תראה אותי בבית הכנסת". וברחתי הביתה. וזה נורא, נורא ככה, כאב לי, למה עשיתי את הדבר הזה, אבל לא יכולתי לסבול, למה, כי, מה היה עליו להפסיד? שום דבר. הוא קודם כל הוא חזן, מושלם, הכל בסדר, במקום שישמח, שהוא יתן לי יאפשר לי, כי הביצוע שלי הוא כזה חזק, אז לא. אז לא רציתי, ואמרתי לבית הכנסת. וזהו, ובאו אחרי זה, וביקשו ממני, "אברהם זה לא יפה וזה לא זה ; מה יהיה מה לא יהיה", אמרתי "לא יהיה שום דבר, תנו למצב הזה שיהיה יכול להיות שזה יירגע ". אבל לא חזרתי. ככה, זו הילדות שלי, מאוד מאוד רציתי להגיע למשהו. אבל זה בדת.

מראיין: חשבת אולי להמשיך בכיוון של חזנות?

אברהם: אני אגיד לך, אני נשבעתי מאז, ולאחר גמר המלחמה, בחזרתי ליוון, לסלוניקי, אז הרב הראשי היה קֹובֹו, נדמה לי נדמה לי, הוא גם היה מורה בבית הספר, או יושב ראש הקהילה היהודית, או הרב הראשי, נדמה לי. והוא היה בבית הספר שלי, אז הוא שמע שאני ידעתי ספר תורה לקרוא וכולי, אז הוא אמר לי אם אני מעוניין, זה היה ב-46' , ב , לא ב-45' . אם אני מעוניין להמשיך בזהו במסורת הזו של ה ולשמש כחזן, כחצי חזן, בבית הכנסת שלנו ביוון, ולהישאר אצלם, ואני לא רציתי. אני לא רציתי. אמרתי שזה לא התחנה בשבילי . התחנה הסופית זה, אני אחפש אותה. אז התחלנו לשמוע על ארץ ישראל, וכולי, מה אני צריך את יוון, אני מאוד לא, לא סבלתי אותה.

מראיין: ברצינות?

אברהם: בכל הרצינות. אם יש אם יש שונאים, שאני שונא אותה, זה רק את היוונים. אני זוכר את התקופה הזאת של הכיבוש, איך שכבשו את יוון הגרמנים, אז תכף הם שינו את עורם. החליפו החליפו את השלטים. הכניסו שלטים אשר אם הם ביקשו מהם ל להציג בחלון ראווה, הכניסה אסורה ליהודים, אז הם הוסיפו עוד משפטים! על מנת להכביד עוד יותר. להראות את השנאה שלהם. את כולם הייתי הייתי ככה רואה רוצה לראות אותם מתחת לאדמה. איך שהם התנהגו כולם.

מראיין: כן. בוא נמשיך עם ההיסטוריה. מה הלאה, מה קורה?

00:23:32

אברהם: מה הלאה? הלאה מה קורה? אני זוכר את מלחמת איטליה-יוון. נדמה לי שזה היה ב-39' או 40' , משהו כזה. כן.

מראיין: כן.

אברהם: ואחרי זאת, זה היה בכיבוש כיבוש בזהו הגרמנים ביוון זה היה 41' נדמה לי. ב-41' איפה שנדמה לי, אם אני לא טועה, ששנה שלמה בכלל הם השאירו אותנו ככה, די רגועים. הם בכלל לא נגעו בנו. בכל אופן ככה ככה יש לי הרושם. אבל ב-42' הייתה התארגנות, ושלחו אותנו משלוחים של גברים, כן, בחורים צעירים לעבודות פרך. זה, מזלי זה היה, אני נפלתי מ במקום כזה, אולי לסלול אני יודע, או להניח פסי רכבת או, עבודות שכאלה לא יודע, פיתוח כזה. לא יודע בשביל מה. המצב היה בכי רע. לא אוכל, לא שום דבר, קר. אני, המזל שלי זה היה שנפלתי מתחת להר הזה, אולימפוס , בפריפריה ההיא. ישבתי שמה, חולה, אין תשוש, איך איך אני אגמור פה אמרתי, ריבונו של עולם, מה חטאתי, מבחור צעיר הגיע לפה מה , לא יודע מה לעשות, מתי אחזור הביתה, לא חוזר הביתה מזל, עזר לי, לא זוכר בדיוק באיזה תקופה אני ישבתי שמה, אבל לא תקופה ארוכה כי אחרת הייתי נשאר שמה בוודאי. חזרתי הביתה. שיחררו אותנו, לא יודע. וחזרתי הביתה. ו וזהו המצב אז התחיל, התחיל להידרדר

מראיין: איפה אתה רואה את המעבר בין התקופה השגרתית בסלוניקי, להידרדרות? איפה בדיוק הנקודה של המעבר הזה?

אברהם: הנקודה, נקודת המעבר זו הייתה מאז ששלחו אותנו, במשלוחים האלה לעבודות פרך. וממצב רגיעה, מצב רגיעה, בבת אחת הטרנספורטים האלה, המשלוחים, העבודות.

מראיין: איך היית איך היית מגדיר את המצב החדש? מרגיעה, למה?

אברהם: המצב החדש, מרגיעה למצב למצב, אני יודע, לקטסטרופלי. קטסטרופה באמת.

מראיין: בעקבות מה?

אברהם: בעקבות המשלוחים וביצוע העבודות פרך. עבודות אשר לא לא היינו מוכנים לבצע אותן. לא ידענו מה מה לעשות.

מראיין: תפרט לי על התקופה הזאת.

אברהם: אני מה אני יכול לפרט? זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה, שעבדנו, חפרנו, ומזון אני לא לא זוכר אם כמה מזון היה שמה, מי היה נותן לנו את המזון, אני באמת לא זוכר. אבל אני זוכר שהגענו לאפיסת כוחות. אני בכל אופן, כילד, אני הגעתי לאפיסת כוחות. יושנים באוהלים. אבל מה? שמעתי גם שהמבוגרים אני לא לא זכרתי. אני לא זוכר שבערבים, בלילות, היו באים יורדים מה מההרים, מהגבעות שמה יורדים

00:27:50

למטה לכיוון האוהלים האלה, עם אה קבוצות-קבוצות. ראש הקבוצה הוא ענד פעמון, כביכול, כל השמירה הזאת, אם היו שומעים פעמון, אז היו חושבים שזה עדר עובר, ולא בני אדם. ואז היו מלחשים, וקוראים: "בואו איתנו, עלו איתנו להרים, אנחנו צריכים אתכם, אתם תעזרו לעצמכם". משפטים כאלה. ככה סיפרו לי החברה שמה. "בואו איתנו". אבל אף אחד לא הלך, אני חושב, שמה.

מראיין: מה הם היו עושים בהרים?

אברהם: הם היו פרטיזנים. הם, הם ברחו להרים, הם הם עלו לשמה נגד כל המשטר הזה. הם התארגנו. לא, אף אחד לא ברח. אף אחד לא הלך. והסיבה היא פשוטה: איך נעזוב את המשפחה? מה

מראיין: בעקבות מה אתם הגעתם לעבודות פרך האלה?

אברהם: בעקבות זה בתור יהודים. שצריכים היינו , הם היו צריכים פחות עבודה פה.

מראיין: מי זה הם?

אברהם: יכול להיות שזה היוונים בשיתוף עם ה . אני חושב שזה קשה לי להגיד לך, לא יודע מה. אבל זה בוודאי היה ב בידיעת הגרמנים.

מראיין: בוא תספר לי קצת לפני כן, לפני העבודות פרך, מה קורה בסלוניקי.

אברהם: מה קורה בסלוניקי. אמרתי, אני ב בזמן הכיבוש הזה הגרמני ביוון, אני אני לא ראיתי היו שמועות, היו פליטים שבאו מהז , מאירופה . האשכנזים. אני זוכר שבקהילה שלנו היו כמה פליטים כאלה מאירופה, מגרמניה נדמה לי. שהגיעו ולא ידעו לאן ללכת אז כל החברים שמה של ה הבית הכנסת, כל הנבחרים, עזרו להם במקום מקום מקומות לינה, בכלכלה, ועזרו להם גם כן לצאת מיוון, כי

מראיין: מי, מאיפה הגיעו הפליטים האלה?

אברהם: מאירופה.

מראיין: איפה, אבל איך הם מגיעים דווקא לסלוניקי?

אברהם: הגיעו לסלוניקי, זה אני יודע. הגיעו לסלוניקי. כנראה שהם ברחו דרך היבשה, דרך ה אני יודע יוגוסלביה וכל ה וכל הארצות האלה. הם ברחו. ברחו גבולות.

מראיין: זה פעם ראשונה שאני שומע על זה.

אברהם: אני ברחו גבולות. אני, למה אני זוכר את זה, כי אני הייתי ב בככה, קרוב לבית הכנסת. אני שמעתי, ואני ראיתי, הייתי גאה בהם. בזה בדת הייתי גאה, רואה אדם עם זקן כזה אני , אני כולי הייתי רואה את ה , לא יודע הייתי, חושב אותם כמלאכי

00:31:17

עליון. כן, שהם ירדו מהשמיים. תראה, איזה הבעת פנים. אני בהם ככה, הייתה לי תחושה מאוד מאוד אה

מראיין: לבושים גם עם כל ה

אברהם: הם לבושים, כן, הם לבושים עם החליפות האלה השחורות ו וזהו. והאנשים שלנו מהשכונה עזרו להם עד שעזבו את יוון ועלו ארצה.

מראיין: אז, יש כאן איזה מצב פרדוקסלי. להם עזרו להגיע ארצה, ואתם נשארתם שמה?

אברהם: כי הם היו פליטים. הם היו פליטים. ולנו, זאת אומרת זה היה אני מספר את זה ביוון עצמה, בסלוניקי עצמו, אבל מהמקום הזה, מקום העבודה, איפה שהקצו אותנו לעבודות פרך, משמה אף אחד לא ברח, כי לא רצה לעזוב את המשפחה בסלוניקי. הלכו רק הגברים שמה לעבודות. אתה מבין? ואלה שהגיעו ועזרו להם, בצדק, כי הם היו פליטים. הם באו מה מה זהו הם היו נרדפים. אז היו צריכים ל משהו לעזור להם. להוציא אותם מהמצוקה הזאת, ולהבריח אותם. שילכו למקום, איפה שהם רוצים. בארץ ישראל. הם ידעו שזה ארץ ישראל.

מראיין: הם סיפרו לך מאיפה הם באים?

אברהם: הם הם סיפ אני שמעתי שהם באו מג מגרמניה, הם באו ושמה המצב, המצב הוא לא טוב. היהודים רודפים את היהודים שמה, והורגים את היהודים, ועושים להם כל מיני צרות. עושים להם כל מיני צרות.

מראיין: איך אתם האמנתם לדברים שלהם?

אברהם: אנ אני, אנחנו האמנו, האמנו ככה באמיתות הזהו ה

מראיין: אז למה בכל זאת כן ניסיתם לעשות משהו, לנסות אולי לברוח?

אברהם: אני, שוב אומר, כי ה הדבר הוא פשוט מאוד, עד שלא מגיעה המאכולת על הצוואר, אז אף אחד לא זז. אף אחד לא עוקר את ה זה. עד שלא רואים שזה באמת הגיעו מים עד נפש, שזה אין כבר, אין מנוס. חייבים לעזוב. חייבים. אז, אבל בו בזמן שאתה שומע שפה זרקו את היהודים, או שהרגו בגרמניה כל כמה מאות יהודים. זה לא חשוב. שלהציל, זה נכון, אבל זה זה לא העילה לקום ולעזוב בית וזהו ולברוח. ולא נברח. כי ה מה אגיד לך, החיבור הזה של המשפחה, ההידוק הזה של כל בני המשפחה, או שכולם יצאו, או שאף אחד לא יצא. כולם היו מלוכדים שמה. כל משפחה היא משפחה מלוכדת. לא נעזוב. לכן, היה נורא. יכול להיות שחלק גדול, בוודאי הלכו להרים וכולי, פרטיזנים, אבל זה כתוצאה מזה שהמצב היה מאוד קשה, או שהתחילו לשמוע, מי יודע, שהוקמו מחנות וכולי. זה גם יכול להיות.

מראיין: איפה נכנס לתמונה הזאת הרב קוֹרֶץ ?

00:34:43

אברהם: לתמונה, הרב קוֹרֶץ, זה אני שמעתי על הרב קוֹרֶץ בהשבת, השבת שהביאו את כל הגברים גם אני בתוכם בפלתיאה אלפ אלפתתלוס ? איך קוראים לזה?

מראיין: בכיכר החירות.

אברהם: בכיכר החירות. יש , יש לך גם תמונה, צילום, פה בספר הזה של [דיבור לא ברור]. ועשו לנו כל מיני תרגילים, ושמה זה נעשה. שמה זה נעשה הרישום, כדי להוציא אותנו לזהו ל

מראיין: ואתה חושב שהרב קוֹרֶץ נכנס פה לתוך תמונה עכורה? לתוך מצב קשה בכל מקרה?

אברהם: אה אני קשה לי להגיד, אבל אני ככה אני, אני התרשמתי מאוד בסיפור הזה של ה על הרב קוֹרֶץ.

מראיין: לא, אבל תנסה לחשוב אתה, בתור יהודי סלוניקאי.

אברהם: אני בתור יהודי סלוניקאי ה מה אגיד לך ? התרסק לא יודע , נוצר נוצר הרושם כביכול שהרב קוֹרֶץ, כאשכנזי, אז הוא לא כל כך ככה ככה התקבל הרושם, לא כל כך עמד על על על זכויות היהדות בסלוניקי. בתור אשכנזי, מה אכפת לו.

מראיין: תסביר לי את זה. זה, אני אני בכוונה לפעמים מקשה עליך כי אני רוצה לא כי אני רוצה להוציא ממך את הדברים.

אברהם: ה איך, איך לספר לך? זה הרב קוֹרֶץ. אני שמעתי אז, בתור אני יודע, ילד, זה הכל משמועות. שהרב קוֹרֶץ הוזמן לכל מיני לא, הוא הוזמן כמה פעמים לגרמנים. לא יודע איך קראו להם וכולי. ואז הוא, כשהיה יוצא מהישיבות האלה, וכולי, אז הוא תכף היה מוריד את כל הגזירות שלא יודע אם זה מאיניציאטיבה שלו, אבל זה יכול להיות שזה היה כתוצאה שכפו עליו לעשות ככה. זה גם יכול להיות. הגרמנים. אז הוא היה מוריד. למשל, אני יודע, שבת אחד, אז הפיצו שמועה שכל הגברים צריך להיות, צריך ללכת להתפלל בבית הכנסת, ב'ברון הירש'. גם את זה אני שמעתי. שבת בבוקר, כל גבר, כל ילד צריך להתפלל בבית הכנסת

מראיין: מכל סלוניקי.

אברהם: לא. יכול להיות שמכל סלוניקי אבל היות ואנחנו, גרנו בשכונה, אז אני שמעתי בשכונה שלנו. כן, להתפלל. מה הכוונה שלהם הייתה? שמעתי ככה, לאחר, לאחר שהיו נכנסים כולם להתפלל בבית הכנסת, אז היו הולכים ושופכים, אני יודע, או ששורפים או שמעלים את כל בית הכנסת על, על דינמיט אחד, עם כל היהודים.

מראיין: והם עשו את זה?

00:38:12

אברהם: הם לא עשו את זה.

מראיין: הם לא עשו. אז אלו היו שמועות של ה

אברהם: הם היו שמועות, הם לא עשו, ב בהגיון, למה? כי הם היו מא הם היו מאבדים את כל ה את כל הזהו הקו שלהם שמה, התחבולה הזאת של

מראיין: אתה חושב שהרב קוֹרֶץ שית הלך איתם בקו אחד, בקו התחבולה, כמו שאתה מגדיר את זה?

אברהם: אה אני יכול להיות שכן, אבל לא רוצה ככה שזה יהיה על בטוח במאת האחוזים. ככה ההיגיון שלי אומר, יכול להיות שהוא חשב שאם אני אשרת אותם, יכול להיות שאני אציל את עורי. זה גם יכול להיות, זו אפשרות. ו ויש יכול להיות אה

מראיין: איך היית, אתה בתור ניצול, איך היית שופט את המעשים שלו?

אברהם: אני הייתי שופט אותו בצורה שלילית. אני הייתי שופט אותו בצורה שלילית. כי אם היה הרב השני, מה שמו, חביב, אז הוא היה הולך ומקריב את עצמו על קדושת השם. ולא היה עושה את זה.

מראיין: הרב שהיה קודם.

אברהם: כן. ככה אני חושב.

מראיין: אבל בכל זאת הקהילה לא הרגישה משהו שמסתתר מאחורי הדברים שלו.

אברהם: לא הרגישו. לא. לא.

מראיין: מה הלאה, מה עוד קורה?

אברהם: מה עוד קורה? קורה ככה שריכזו אותנו בזהו בגטו שמה, בבית. בתוך השכונה שלנו.

מראיין: זה היה אחרי ה בית הכנסת, שהרב מספר לכם מה קורה.

אברהם: כן. כן. כן.

מראיין: איך אתה זוכר שיצאת מהפגישה הזאת עם הרב קוֹרֶץ? קודם כל תצייר לי אותו, אתה זוכר אותו, בחזות?

אברהם: אני זוכר אותו, אני זוכר שהוא עשה ביקור נימוסין בבית הספר שלי. כשהוא נכנס אז בתפקידו, אני לא זוכר באיזה שנה זה היה, אבל אני זוכר אותו. שהודיעו בבית הספר שהיום יש לנו אורח, מכובד מאוד, זה הרב הראשי של העיר סלוניקי. הוא אשכנזי, זוכר אותו היטב. היטב עם הגלימה שלו.

00:40:44

מראיין: תתאר לי אותו. ממש תנסה לצייר לי תמונה.

אברהם: אוקיי. עם המצנפת הזו, והחצי עגולה כזו אני יודע; ו והזקן המקוצר שלו. זה היה מקוצר; עגול פנים, נדמה לי גם. אני זוכר אותו, שהוא בא וביקר אותנו בבית הספר. בתור ילד מאוד אבל לא לא יודע אנחנו היינו רגילים לראות רב, עם השרוולים הזהו עם הגלימה הזאת של שרוולים רחבים כאלה, עם הזקן שלו, ועם הכובע הזה או איך קוראים לכובע הזה של הרבנים האלה?

מראיין: קפוטה?

אברהם: קפוטה כזו כן.

מראיין: כן.

אברהם: קפוטה, וההליכה שלו ההליכה של הרבנים האלה על הזה שלנו, אני אומר, על הספרדים שלנו.

מראיין: כן.

אברהם: ולא לראות את ה ראיתי אותו רב וזה מכובד הכל טוב ויפה, אבל הוא מודרני כזה, הוא ליברלי כזה. אני רב ראשי יכול להיות. ו קשה. קשה מאד.

מראיין: כן, מה עוד קורה לך, איך?

אברהם: אחר כך זה זו התקופה שהתחילו להפיץ שמועות שאנחנו מפנים אותנו מיוון.

מראיין: באיזה תאריך זה היה?

אברהם: זה נדמה לי שזה לא זה היה, נדמה לי ככה שזה היה בפברו חודש לפני הפינוי. זה היה בפברואר, אולי 43 . זה הלך צ'יק צ'ק, צ'יק צ'ק. התחילו להוריד פקודות, כן? ואז כל משפחה נא לבוא לבית הכנסת הושיבו שמה אה פקידים, כן, להחלפת מטבע. אתה תמסור את הכסף שיש לך תקבל תמורת זו מין שטר כזה, כן, לקבל זלוטים שאתה תגיע לפולין, שאתה תוכל, להסתדר שמה אתה תקבל את הכסף בחזרה וכו'. ופה, שוב פעם הורדות כאלה של פקודות אה

מראיין: כמו, איזה פקודות היו?

אברהם: אז זהו שאני לא זוכר, אבל על הכסף אני זוכר. אני לא זוכר, באמת לא זוכר איזה פקודות זה היה. אבל בסוף, הורידו פקודה שעליה

מראיין: אתה סיפרת לי מקודם על השלטים ברחובות.

אברהם: כן.

00:43:52

מראיין: מה היה כתוב בשלטים האלה?

אברהם: השלטים האלה, זה היה כתוב למשל בשכונה שלי, כן, זה היה בתחנת הרכבת שמה זו הייתה השכונה, כן, תחנת הרכבת זה היה הגבול שלו. אז שמה היו בתי קפה של יוונים, הפרנסה שלהם זה היה מהיוונים עצמם, כן מהיהודים עצמם שגרו בשכונה. היו בחורים צעירים אז זה הם היו חיים מזה, אומר. הפרנסה שלהם זה היה מהיהודים. אז ברגע שנכנסו הגרמנים והתחילו נגד היהודים הוראות לא להיכנס לבתי קפה.

מראיין: מה למשל היה כתוב שמה?

אברהם: הכניסה ליהודים אסורה בהחלט. אסורה בהחלט. מה פתאום. אין הבדל שישימו שלט כזה, מה פתאום? הנה מה פתאום? לא האמינו. החברה' בעצמם לא האמינו יוֹרְגוֹ למשל, יוֹרְגוֹ הוא שם את השלט הזה בבית הקפה שלו? איך זה, איך זה מתלבש? איך זה מתקבל יוֹרְגוֹ שהוא אח שלנו ו כן.

מראיין: איך היו הכתובות האלה ביוונית? אולי תגיד לי ביוונית, למשל.

אברהם: ביוונית? לא זוכר [צוחק], לא זוכר.

מראיין: עוד איזה כתובות היו שם מה עוד כתבו?

אברהם: אה לא זוכר. באמת לא זוכר. לא זוכר. זה צריך מישהו שהוא אם תשאל את סלומון ביב'אס אז הוא יודע את ה , איך ה מה שנרשם בהודעות האלה. זה

מראיין: אתה זוכר למשל בית קפה מסוים ששם היה

אברהם: שום דבר לא.

מראיין: ממש אסור להיכנס?

אברהם: כן בטח.

מראיין: למשל?

אברהם: זה היה זה היה בכיכר בכיכר של הרכבות. של התחנת הרכבת. בכיכר תחנת הרכבת, בסלוניקי, זה גבל גבל לשכונת 'ברון הירש'. שמה זה היה השכונות של בתי הקפה.

מראיין: כן. מה קורה בבית? במשפחה בתקופה הזאת?

אברהם: במשפחה קורה דבר כזה. לאחר שנוצר מצב כזה, סיפרתי לך בקשר לאיסוף נדוניה לבת, והאמא תמיד חשבה לחסוך, והיא חסכה. היא חסכה האמא. אה אבל הגיע ב-41 42 ככה לא, 41 , סוף 41 החורף הזה. המצב המצב הכלכלי

00:46:55

בכלל של כל היהדות סלוניקי זה היה בכי רע. למה? כי אז הם פוטרו מהעבודה, הם לא, במקומות עבודה עבדו יהודים הרי. בנמל או במכס, או במקומות שהאלמנט מרכזיים וכו', אז הוציאו את היהודים. יהודי היה אסור ללכת ולעבוד במוסדות ממשלתיים, עירוניים. אז כולם אבטלה הייתה. אוכל לא היה מספיק. הגרמנים כמובן, קודם כל זה היה בשבילם, הדאגה להם, קודם כל, ויכול להיות שהם היו מייצאים גם כן, דברי מזון לארץ שלהם. ואז הגיע המצב מצב הרעב בכי רע ומחלות. חורף, קר. והקציבו אז הנהיגו בהקצבה לתת לכל משפחה לחם בקיצור, מנת לחם ולא מחיטה, כי עם מזהו "בבוטה" קראו לזה, מתירס. מתירס. אנשים התנפחו מחוסר תזונה, מחוסר ויטמין. הם מתו, נפלו על המדרכות. בכלל, המצב היה רע מאוד. ואז, אני אספר רק על המשפחה שלי. על אמא שלי. אני הייתי השתדלתי לנסוע כמה פעמים בכפרים יווניים. כסף הם לא רצו היוונים שמה, כדי לקחת אני יודע, חיטה להביא חיטה בבית ולאפות לחם וכו'. לחם כסף הם לא רצו. הם רצו רק דברי זהב, תכשיטים. וקיבלו. קיבלו. ואני שמעתי את אמא שלי שהיא אמרה: "גמרנו. אין חסכונות, אין שום דבר, רק שנהיה בריאים". אני כמה פעמים נסעתי הבאתי חיטה בבית, זה נכון.

מראיין: ואפו עם זה לחם?

אברהם: מה? אפו עם זה לחם כן, וכל החסכונות הלכו. ו כמונו

מראיין: מכרתם כביכול גם את הנדוניה של הבנות.

אברהם: את הנדוניה, לא יש לי סיפור, את הנדוניה.

סוף צד קלטת

00:49:45

התחלת צד קלטת

מראיין: המשך שיחה עם אברהם נג'ארי מתאריך ראשון במאי 85.

אברהם: כן, שאלת בקשר לנדוניה, איפה שמנו את הנדוניה של לבנה, של אחותי.

מראיין: כן.

אברהם: או של לבנה על מנת להשיג אוכל כן, מזון וכו'. על הנדוניה יש סיפור כזה. כשראינו שהמצב לא טוב ואז עומדים לסגור את הגטו, לסגור את השכונה הזאת 'ברון הירש'. ולרכז את כולנו ולא לתת לצאת. אז האמא אספה את כל הנדוניה שהיה בבית של אחותי. לקחה עגלה ונסענו איתה אצל מכיר יווני. זה היה מקצה אחד של העיר, עד לקצה השני. מצאנו את המשפחה הזאת שהיא הייתה מכירה טוב את המשפחה שלנו. ואימי מסרה לו את כל הנדוניה שלנו. היא ביקשה ממנו שישמור את זה. ואם יגיע היום, שאני יודע, המצב יהיה טוב וכו', אז אנחנו נבוא ושיחזיר לנו את כל הסיפור. בזה נגמר העניין עם הנדוניה, מסרנו אותה לידיים נאמנות איך שאומרים. חזרנו הביתה.

00:51:22

מראיין: כשחזרת אחרי המלחמה, לסלוניקי חזרת?

אברהם: חזרתי.

מראיין: והלכת לחפש את האיש?

אברהם: כן.

מראיין: מצאת אותו?

אברהם: כן, חזרתי אחרי המלחמה ליוון, והדבר הראשון אמרתי אני ארד אחפש את היווני כדי לפחות יכול להיות שיהיו דברים שמה שאני באמת אצטרך לשמור אותם, כן, מזכרת המשפחה. אחותי. הלכתי, חיפשתי אותו ומצאתי אותו. "בוקר טוב". – "בוקר טוב". – "אתה בוודאי לא לא תזכור אותי. גם אני לא, לא זוכר אותך היטב היטב, אבל אני יודע שפה זה היה הבית שלך כך וכך נכון וכו'. אם זכור לך, שבפברואר 43 באנו פה עם אימי אלגרה שמה. והבאנו לך לשמירה את כל הנדוניה של אחותי שאז ". – "אההה" ככה במין קבלת פנים נלהבת כזו. "אההה ברוכים הבאים. מה שלומך? מה שלומך? כן אני זוכר היטב, אבל מה קרה פה? אני לא אני לא מבין? " הוא אומר. "אחרי שאתם מסרתם לי את כל הנדוניה. לא עבר איזה חודש, חודש וחצי. בא מישהו ואומר שהוא נשלח על ידכם בשמכם, שאני אתן לו את כל הנדוניה. ואני פחדתי לא לתת לו כי הוא יכול היה ללכת ולהאשים אותי אצל הגרמנים שאני לקחתי דברים של יהודים לשמירה, ונתתי לו". ואז כל כך ככה הפליא אותי, אבל שאלתי אותו שאלה נגדית: "תגיד לי בבקשה, האם אתה בתור יווני, פחדת מיהודי שהוא ילך וילשין אצל הגרמני? במקום שהיהודי ילך ויפחד ממך, שאתה תגיד לו מילה תסתלק מכאן, זה לא אתה. תיכף אני אלך למצוא למסור אותך לזה לגרמנים. את זה, הוא פחד. אתה פחדת ממנו במקום שהוא יפחד ממך? אבל לא חשוב", אמרתי לו, "מזה תועלת לא תראה. איפה שהמשפחה הלכה הלך גם הנדוניה לא חשוב, אבל אתה תועלת מזה לא תראה". בזה, אני גמרתי עם הנדוניה של אחותי. הוא לא נתן אפילו סמרטוט אחד. הוא לא החזיר. ופחד שלא יבואו, יעשה לו צרות. עכשיו אתה תופס למה שאני, אני רוצה לראות את כולם מתחת לאדמה? עד כדי כך הם אנטישמים, זהו.

מראיין: גם היום אתה חושב שהם אנטישמיים?

אברהם: כן. יצא לי לנסוע ליוון עם חברים ב-65 , אני רק הסתכלתי עליהם. קודם כל, מדובר על קיץ, אז אתה לא יכול להסתיר את המספר שלך שביד. אז השאלה: "או למה לא עשו אותך גם סבון "? לא עשו את זה, הם נורא אנטישמים. אני אומר לך. היום מישהו בעבודה אומרים: יאללה בוא נצא לאיזה טיול, לא רוצה לראות אותם. אני נוסע לטבריה יותר ממה שזה ארץ שלי. זה המקום שאני אוהב אותו. אני הולך ברצון. אני אטייל פה כל השנים שלי, עד היום האחרון שלי. יוון, בשום פנים ואופן לא. לא רוצה לראות אותה. תאמין לי. זהו.

00:55:25

מראיין: אתה היית אומר אפילו שהם נשארו יותר אנטישמים מהגרמנים?

אברהם: תשמע, לגרמנים אני קשה לי להגיד לך, הבט, קו הגרמנים זה היה ברור כן, לחסל את היהדות. לא היה לנו ככה, זה היה תורת הזהו שלהם

מראיין: הגזע

אברהם: כן. לחסל את היהודים, היהודי הוא כזה וכזה, אני מבין אותם. אני מבין אותם, זו הייתה תקופה ש . אבל היוונים, מה יש לי מה יש לו איתי? מה עשיתי לו? אבל לבוא ולכבד אותי וזהו במין משפטים כאלה. ריבונו של עולם לא עשיתי לו כלום, להיפך. הגרמנים, אני מבין. הייתה התקופה שלהם שזו הייתה המטרה שלהם, בסדר. זו גזירה. אבל היוונים במצב נורמלי במצב שאין לי איתו שום דבר?!

מראיין: כן. אתם מוסרים את הנדוניה, ומה הלאה, מה קורה?

אברהם: כעבור תקופה קצרה, פחות מחודש אולי, הגטו נסגר. השכונה נסגרת. גדרו את המח את הזה את השכונה. ואז הם הפיצו את השמועה שאנחנו, מפנים אותנו לפולין. מקומות נו , מחנה עבודה. ושמה אנחנו נסתדר.

מראיין: כן.

אברהם: וכו' וכו', אז יום לפני זה הוא ב-14 לחודש מרץ. להחרים את הדברים, מה שיש לא לקחת הרבה. משהו, ככה כי שמה יהיה לכם כסף, יהיה לכם הכל. תסתדרו, תקנו, תעשו מה שאתם רוצים. רק דברים אלמנטריים כאלה לקחת וזהו. וב-15 לחודש מרץ בבוקר מפנים אותנו מהמחנה מהשכונה, מהגטו.

מראיין: מה קורה בבית?

אברהם: כן.

מראיין: שתי האחיות, אמא ואבא לפני הפינוי, לילה לפני שנוסעים.

אברהם: לילה לפני שנוסעים אנחנו היינו, ישבנו על החבילה שכל אחד הכין לו. ישבנו על החבילה כדי לשמוע את האות היכון ולצאת, לצאת את השכונה לכיוון לא יודעים לאן אבל חיכינו. וראינו שכל אחד ואחד יושב על החבילה. כל אלה שהיו בתוך המחנה, כי את כולם יפנו.

מראיין: הרגשתם ירודים?

אברהם: הרגשנו?

מראיין: ירודים.

00:58:32

אברהם: אה ירודים, בוודאי. הרגשנו מאוד מתוחים. ירודים, לא יודעים לאן. היה גם קר. קר, חורף. אז גם לא ידענו מה יקרה. לאן? איפה? כן, בבקשה להסתדר, לצאת, לצאת. ויוצאים כל אחד לפי התור שלו, לפי שורות. יוצאים את השכונה. תחנת הרכבת הייתה בקרבת המקום. וראית את כל היוונים סביב מחוץ לגדרות איך ש איך ששמחו, איך שהאושר שלהם ראית בפנים. שמפנים אותנו. הביאו אותנו לתחנת הרכבת והעלו אותנו לקרונות של בהמות, כאלה סגורים. בפנים זה היה התכולה של הקרון היה למשל, אני יודע בין עשרים .

מראיין: כן.

אברהם: אז הכניסו פי שלוש, פי שניים, חיות. אפילו בהמות אז יכלו להסתכל ולראות אם המקום מתאים או לא מתאים. שום דבר לא. שום התייחסות לא. ובפנים היו גם כן חביות של דג דג מלוח כדי לתת לנו לאכול. דג מלוח ושעועית . מים לשתות אין. איפה לעשות את הצרכים אין. ו זה . והרכבת נוסעת. נוסעת, נוסעת, כן. מה שהיה בקרונות, ריבונו של עולם. לא מאחל לאף אחד. 6 ימים, 15 ב-21 למרץ, וזה היה הגענו לתחנת הרכבת באושוויץ מחוץ למחנה, כמובן, זה היה יום פורים. פורים. בחצות הגענו.

מראיין: זה מעניין העניין שבחצות זה, כולם הגיעו בחצות. זה לא משהו שאני מנסה לתפוס אותו. בחצות למה אולי יש לך איזה שהוא הסבר?

אברהם: אני אה אני אגיד לך למה, יכול להיות בהשערה שלי, כי אם היינו באים בשעות הבוקר למשל או בשעות היום, קבלת הפנים שלהם הייתה כזו שהיו גם כן אסירים שבתוך המחנה שהיו לפנינו שמה, שבאו לפנות את הדברים שאנחנו הבאנו איתנו, אתה מבין? לנקות את הקרונות. אז אלה היו האסירים שבמחנה עצמו, שהיו לפנינו. עכשיו אם היינו מגיעים באמצע היום למשל, יכול להיות שהתגובה של של כל הטרנספורט הזה הייתה אחרת לגמרי מלראות שהיו שונים מהאנשים האלה. אז הגענו בחשיכה, בחצות, אחרי חצות זה היה קצת ככה. אני זוכר פתחו את הזה את הדלתות של הקרונות עם כלבי גישוש, כל הגרמנים כל האס.אס והיו גם האסירים, אז הם כבר פתחו: "לרדת! לרדת! לרדת! לרדת"! בצעקות, במכות טְרָאח בּוּם. ריבונו של עולם האימהות, הילדים, האחים והאחיות. ירדנו למטה על ידי מתורגמנים: "הבחורים הצעירים לעמוד מצד ימין. הקשישים מצד שמאל. נשים מצד הצפוני" אני יודע ופיזרו אותנו לפי קבוצות. את המבוגרים ואת הקשישים, ואת הקשישות, ואת הילדים שלא יכולים ללכת. היו משאיות. התחילו להעלות אותם למעלה במשאית. אני, למה אני צריך להיפרד מאִמי אני אמרתי? אני צריך ללכת עם אִמי. אז באו החברה': "בוא הנה, אתה צריך להיות פה, אתה שייך פה. האמא תלך ואז אנחנו נלך ונפגש איתם, אנחנו ניפגש איתם. זה לא זה שיפרידו, מפרידים אותנו מהמשפחות. להם קשה ללכת ברגל אז הם נוסעים עם הזה עם המשאיות, עם המכוניות. ואנחנו נגיע ברגל ונפגש משפחות, משפחות וניפגש". זו הייתה ההשערה. אבל לקחו, אספו אותם, את כל הזקנים, ישר לזה לבירקנאו לקרמטוריום. עוד באותו ערב. באותו לילה. אותנו הצעירים, לקחו אותנו לתחנת רכבת, ברגל ללכת זה. הכניסו אותנו לאושוויץ. אנחנו מגיעים לאושוויץ, אז יש רישום. נרשמנו

01:04:36

בדלת, בשער שמה. ואחר כך פיזרו אותנו במקומות מגורים בבלוקים וזהו. וגם בבלוק היה רישום, רשמו את כל אחד ואחד.

מראיין: רגע, אמא שלך נסעה עם המשאיות?

אברהם: עם המשאיות.

מראיין: זאת אומרת, לא ראית אותה יותר.

אברהם: לא ראיתי אותה יותר. לא. זו הייתה הפרידה שלנו.

מראיין: והאחיות?

אברהם: האחיות שלי הלכו עם הצעירות. אני הלכתי עם הבחורים. אז נכנסנו למחנה. נכנסנו לבלוק. היה רישום. ושלחו אותנו לעשות אמבטיה. ואחרי שעשינו אמבטיה וכו', אז עמדנו בתור כדי לקבל את המספר שזה שזה שימש שם ושם משפחה. וחזרנו לבלוק. למחרת התחלנו לשמוע מהוותיקים שהמשפחות "איפה המשפחות? איפה המשפחות"? – "מה אתם שואלים על המשפחות, המשפחות שלכם, אתם יודעים, אתם רואים את הארובות שמה? שם הלכו"! אין. [דיבור לא ברור] מי יכול לתאר, בן אדם יכול לתאר לו שזה המשפחה היא היא הכניסו אותה ישר לתנור? לשריפה? חשבנו שאלה אלה איבדו את השכל שלהם, הם לא נורמלים בוודאי. "מי יודע? איך? איך אתם מעזים לדבר בצורה כזאת? מי? האמא שלי שמה"? – "טוב. טוב. טוב. בסדר. תהיו עוד כמה ימים פה אז אתם תראו מה זה".

מראיין: כן.

אברהם: זהו, אנחנו נכנסנו לבלוק. הסגר, זאת אומרת קרנטינה . החזיקו אותנו, באמת לא זוכר כמה זמן, אבל למעלה משבוע בטח. לא זוכר באמת, אולי יותר משבוע, לא יודע. ביום ברישום שרשמו אותנו במחנה, אני נרשמתי שאני שאלו מקצוע הכלא הה זה היה פיקס. אתה יודע, פיקס. למופת היה. כל ה כל הארגון הזה. זה זה מה זה שעון? שום דבר לא. עברו את השעון. אחרי הקרנטינה

מראיין: מאיזה בחינה זה היה פיקס כל כך? תספר.

אברהם: פיקס. זה היה סדר למופת. האמבטיה, הרישום הקעקוע זה המספר. וסדר בבלוק הזה, המיטה צריכה הייתה להיות מסודרת למופת, ניקיון, אתה היית צריך להיות גם כן למופת. היו גם שלטים אחרי זה יותר מאוחר הבנו שזה אם היו מוצאים זאת אומרת כינה אחת כן, אז זה המוות שלך. כי זה לא יכול להיות. חייב לשמור על הניקיון היטב. יותר ממה שהחיים שלך.

מראיין: זה היה מין דיוק מפלצתי היית אומר? כאילו מפלצת.

01:08:39

אברהם: כן. כן. זהו. וככה היו נותנים לנו שם את ה את המנה, אוכל שזה חתיכת לחם, ועם המרק ישבנו. אז אני ברישום נרשמתי גם בזהו, במשרד של המחנה של אושוויץ נרשמתי כסנדלר כי שאלו מקצוע וכו'. וגם בבלוק עצמו, גם שם היה שאלות ששאלו אותך כל מיני נתונים, אז אני גם כן נרשמתי בתור סנדלר, כן. מה המקצוע שלך? סנדלר. אמנם לא הייתי סנדלר מעולה אבל בסדר. אחרי שיום אחד בבוקר אמרו שאנחנו מוציאים אותנו לעבודות משהו. גמרנו את הקרנטינה, גמרנו הכל. אנחנו מחר בבוקר יוצאים לקומנדו לעבודה. נתנו אותנו את הבגדים האלה, הפיג'מות האלה, עם כפכפים. ובבוקר קמנו, "להסתדר, להסתדר, להסתדר"! לקחו אותנו מאושוויץ, אני זוכר מאושוויץ, לבירקנאו. זה היה מרחק אני לא יודע איך המדידה היא נכונה, אבל כמה קילומטרים בוודאי ש . הגענו לבירקנאו לעבודה, עם הכפכפים האלה בשלג.

מראיין: הסבירו לכם מה זה בירקנאו?

אברהם: לא הסבירו שום דבר, שום דבר, שום מידע לא. אין לנו שום מידע רק מפי השמועות ששמענו מאלה שהיו במחנה. זה הכל. הגענו לעבודה. עם מכושים וטוריות. ואיפה היה מזלנו, לעבוד באותו יום? זה המשרפות . אני לוקח את זה לדוגמא. ומאחורי המשרפות למשל, אז היה היה צריך לנזול השומן כן, להוציא את כל השומן, אז אנחנו היינו צריכים לחפור תעלה מהמשרפה אני לא יודע עד לאן. אולי ל כדי לייצר גם את הסבון. אחרי זה אנחנו קשרנו אחד עם השני. אז אנחנו אני הלכתי לעבודה עם המכוש לחפור תעלה, כל הטרנספורט היווני הזה, הלכנו לעבודות התעלה הזאת. יום הראשון גמרנו. היום השני גמרנו באותו עבודה.

מראיין: ואתם ראיתם את השומן באמת זורם בתעלות האלה?

אברהם: אה אני באמת לא זוכר. אני באמת לא זוכר.

מראיין: אז מאיפה ידעתם שאתם עובדים בשביל הדבר הזה?

אברהם: כי אחר כך זה היה מאחורי המשרפות, זה היה גובל עם הבניין הזה של המשרפות

מראיין: כן.

אברהם: שאנחנו חפרנו את התעלה הזאת.

מראיין: עכשיו בדיוק המשרפות, זה, לפי התמונה פה זה המשרפות זה היה ממש בניין שלם.

אברהם: זה היה בניין עם הארובות, כן.

מראיין: והעבודה של השריפה התבצעה בתוך הבניין?

אברהם: בתוך הבניין, כן.

01:12:06

מראיין: ובתוך הבניין היו תאי שריפה או איך זה? אתה הסתובבת שם?

אברהם: : לא, קשה היה לראות. לא, בכלל לא נכנסנו לשם. אנחנו כל כל ה עצם ביצוע העבודה זה היה מבחוץ בצורה חיצונית.

מראיין: מי עבד בשריפה בפנים?

אברהם: היו היו קומנדו היה קומנדו מיוחד, שאחרי זה, שמענו שאלה שהיו עובדים תקופה מסוימת, אז היו גם כן מוציאים אותם מכניסים אותם. הם לא רצו שיבואו במגע עם אחרים. אתה מבין כדי שלא

מראיין: כביכול, כדי לא להזרים אינפורמציה?

אברהם: לא להזרים אינפורמציה. ולא ל

מראיין: עכשיו, כל כל הבניין הזה, כל האורך הזה. זה היה הבניינים

אברהם: אני , אני לא לא אני לקחתי כדוגמה בניין כזה, אני לא יודע אם זה בבירקנאו. ב-43 כתוב אני לא, לא יודע אם זה בבירקנאו איפה שאני עבדתי. אני, אני סתם לוקח את התמונה

מראיין: כן. כן, זה בסדר.

אברהם: אתה מבין? אז זהו. בסדר. עבדנו. אני אחרי ארבעה ימים של עבודה שמה ושמה זה היה מכות קיבלנו, אסור היה עליך לעצור אפילו לרגע. עם המכוש לעבוד ולחפור וזהו ואין כוחות. ואין שום דבר. אני ביום הרביעי, אומר לבן דודה שלי, "סָלוֹמוֹ אם אני היום הולך לאותה עבודה, אתה יכול להגיד עליי אשכבה בערב", אמרתי לו. "אני לא חוזר". הייתה לי הרגשה הרגשה כזו שהיום זה היום האחרון שלי. אני לא לא חוזר מהעבודה ויהי מה. אין כבר כח, אין כבר רצון לחיות. אין שום דבר. אנחנו בבוקר, יוצאים להסתדר לעבודה, ופתאום מכריזים מהבלוק שלנו, בלוק של היוונים. כל בעלי המקצועות, אין לצאת לעבודה היום, הישארו פה במקום. היתר נא להסתדר ולצאת לעבודה. טוב, אני, אני אמרתי, אני בעל מקצוע. אולי אלוהים שמע שמע את את הזעקה שלי. אני יודע, אולי הוא ריחם עלי. נשארתי. אחרי שכל הטרנספורט יצא, אנחנו נשארנו שם. באושוויץ. מסודרים. באים שני קצינים, ואחראי של הבלוק, שניהם מחזיקים רשימות. האחד, הרשימה של המשרד הראשי, והשני הרשימה של הבלוק. "כן, אלה הסנדלרים" – "כן". אני ידעתי, סנדלרים בעלי מקצוע מעולים במקצוע שלהם, ואני הכרתי אותם מה זאת אומרת. כל היוונים הסנדלים מסודרים, ואז אחד אחד עובר, מספר? מספר 106661. "מה אתה"? שואל אותי. - "סנדלר". האחד מסתכל ברשימה סנדלר מסתכל על השני בסנדלר הצידה. בסדר. בא השני, "מה המספר כך וכך? מה אתה"? - "סנדלר". באמת הוא רשום פה סנדלר, פה רשום חייט. טראח מכות. מאמא מיה שברו הם את כולם שברו. בא השלישי "מה אתה"? - "סנדלר" – "מה אתה? פה סנדלר, פה. נפח אני יודע משהו

01:16:09

כזה בוא. יאללה מכות רצח וזה ואני עמדתי שמה ואומר: ריבונו של עולם מה קרה פה? אני לא סנדלר. אני לא קיבלתי מכות, איזה זכות הייתה לי. אלה בעלי מקצוע, מעולים, שנים עם חנויות. תראה מה שעשו מהם. אז זהו, לכן אמרתי שסדר למופת אצלהם. מה זה הסדר? הם לא אהבו, שכל סנדלר ושמה חייט. אם סנדלר אז סנדלר. זהו. ואחרי כל הביקורת הזו, אז אני הובלתי לבָּאָרק הסנדלרייה, לעבודה. כמובן שאני עבדתי בתיקונים. כי נעליים שלמות או מגפיים, כן, היו גם הייתה מחלקה שיצרו מגפיים למפקדים, הגרמנים. אבל אני נכנסתי למחלקה של תיקונים בשביל האסירים, כפכפים וזהו, טוב. עד כמה שאני סנדלר אבל בכל זאת לא מושלם. אז היינו מקבלים בבוקר, את הנורמה של העבודה. נורמה זה היה שש זוגות תיקונים, עכשיו היית עובר ואז היית מקבל שש זוגות כפכפים כאלה לתיקונים. מה שהיה צריך, זה היה צריך סוליות, אם זה היה צריך עקבים. פיקס. בערב אתה היית חייב לעמוד בפני מנהל עבודה ולמסור שש זוגות מתוקנים, הכל בסדר, וזה היה עובר ביקורת אם הכל בסדר. אני קיבלתי את העבודה בבוקר, אני התאמצתי, עבדתי, הוצאתי את הנשמה שלי, לא גמרתי יותר משלוש זוגות וזה היה מזל. לפעמים זוג לא היית צריך לעשות כלום, כלום. רק סתם "ללטף" אותו וגמרנו. אני שלוש זוגות, בערב הכריזו "נא למסור את העבודה"! כולם קמים על רגליהם וגם אני. ועומד בתור בפני המנהל והאס.אס. האחראי על הסנדלרייה, למסור את העבודה. בא אחד שש זוגות מוסר אותם, בודק הוא מוצא שזה לא בסדר, משהו לא היה בסדר ביחד, הזוגות אני יודע מה השכיב אותו, נתן לו 25 מלקות עם השוט. אני עמדתי בצד, ואני אומר: ריבונו של עולם הוא גמר שש זוגות קיבל 25. אני שלוש זוגות יש לי מה אני אעשה, ריבונו של עולם? מי יודע מה יעשה ממני? אני כבר הולך עם המחשבה הזאת שאני אני מכין את עצמי מבחינה נפשית למה שעלול לקרות לי בעוד כמה שניות. בא התור שלי, אני בא מוסר לו. "כמה זוגות"? – "שלוש" אמרתי לו. אז הוא בודק את השלוש זוגות הוא אומר לי, "אוי ואבוי לך", הוא אומר לי, ככה עם האצבע מצביע. מחר אני רוצה שש זוגות, אלוהים גדול עד מחר אני אומר. והוציא אותי הצדה, לא קיבלתי שום מלקות ברוך ה'. ושמה זה היה מכות, קיבלו אנשים וזהו. ולמחרת, אני באמת התאמצתי, הוצאתי שש זוגות, לא רציתי להסתכל שום דבר. עד שלאט לאט אני נכנסתי ל שְׁווּנג הזה, לסדר הזה, של גמירת העבודה שש זוגות נעליים ליום, אני הייתי חייב לגמור אותם. בזה

מראיין: כמה זמן עבדת שם?

אברהם: אני עבדתי בסנדלרייה מיום כניסתי שזה, נניח שבועיים אחרי זה, כן אחרי שבאתי. עד יום הפינוי. עד ינואר 45 . שזה היה יום הפינוי הכללי של אושוויץ. מבחינתנו. עבדתי שמה.

מראיין: יש לך עוד איזושהי אפיזודה מיוחדת שאתה זוכר מהסנדלרייה הזאת?

אברהם: כן יש לי אפיזודה מאוד, מאוד, מאוד.

מראיין: כן.

01:20:37

אברהם: קודם כל אני בבלוק שלי איפה שהייתי גר אני אספר לך על שני אלמנטים כאלה, שזה מאוד זה ככה אה בבלוק הזה, האחראי של הבלוק שלנו היה יהודי, יהודי פולני, שהוא חי כל הזמן שלו בצרפת, מבוגר. המספר שלו. זה היה נדמה לי 98,000 משהו כזה. והוא היה המיטה שלו הייתה טובה.

מראיין: הוא היה צרפתי?

אברהם: פולני,

מראיין: אהה

אברהם: פולני אבל הוא חי בצרפת. נדמה לי ששמו היה לוינסקי. נדמה לי. ככה אני שמעתי. לוינסקי, לוינסקי היה שמו. זה היה האולם איפה שהיו מסודרים את המיטות, כן, מיטות על קומות, שלוש. ופה באמצע ופה בצד שם המיטה שלו, זה היה שם. ולמזלי המיטה שלי הייתה פה. יום אחד, בן אדם, אני הצטננתי, זה לא פלא. ובאתי בלילה אני מאוד מאוד השתעלתי. אז הוא קם בבוקר והוא בא אליי ישר ואומר לי: "שמע, גְרֶק , אתה היום לא תלך לעבודה. היום אתה תלך לקופת חולים". אני ידעתי מה זה קופת חולים. קופת חולים זה זה יכול להיות להוביל אותי לשריפה. מה אני יודע, למה אני שם. אני אמרתי לו: "לא, אני הולך לעבודה". הוא אומר לי: "לא, אתה תהיה פה". אני לא שמעתי בקולו. אני הלכתי, הסתגרתי בזה בטרנספורט שלי, והלכתי לעבודה, לסנדלרייה. מנהל הסנדלרייה שלי, המחליף שלי, היה פולני, גוי. כשחזרנו בערב הביתה, זה היה מפקד. היו עושים מפקד, כן? בפני כל בלוק, לראות אם אנחנו, לא חסר אף-אחד וכולי. אז הסתדרנו והיה בא האס.אס. - האחראי על הבלוק - ועושה את הרישום, היה קודם-כל ה[דיבור לא ברור] והיה מוסר לו את הדו"ח שכך וכך אסירים, הם בבלוק הזה, מספר וכו' וכו', ואז הוא היה בסדר והיה מקבל בעצמו את ההערות שהיו, כן? את הרישומים. פתאום, האס.אס. הזה, בא ואומר וקורא, מקריא: "מספר 109661". אני שמעתי את המספר שלי, טוב שלא השתתקתי. באתי, תתקרב, באתי ועמדתי דום בפניו, והוא ככה: הידיים על המותניים שלו והוא שואל אותי: "תגיד לי איפה היית היום". אמרתי לו: "ארבייט" בעבודה. "מי זה מנהל העבודה שלך"? – "נִיפְּצָ'אק" אז הוא מקריא ככה בקול רם, קורא: "המנהל העבודה של הסנדלרייה, ניפצ'אק יבוא אליי". הוא בא, נעמד בפניו והוא שואל אותו: "תגיד לי בבקשה, איך הוא היה היום בעבודה"? הוא אומר: "היה מצוין". – "הוא הוציא את כל התוצרת"? – "כן", הוא אומר, "100%". אבל הגרמני, טְרָאח , הוא נותן לי עם הזה, עם הזרוע שלו, פה בפנים, טְרָאח, טְרָאח, והוא אומר לי: "פעם שנייה, תהיה ממושמע, תישמע להוראות שנותנים לך". זאת אומרת, הוא, היהודי, הלך, ומסר שאני הייתי צריך להיות היום בקופת-חולים, להישמע להוראות, חזרתי. זו הסיפור האחד.

מראיין: כן.

01:24:30

אברהם: הסיפור השני, הוא כזה. בשולחן העבודה שלי, בסנדלרייה, היו סביבי, חברה' יוונים, כולנו יוונים. והשולחן השני, היו גם יהודים אשכנזים, פולנים. יום אחד הגיע לשולחן הסמוך לי פולני עם גוי, מבחינה פוליטית הוא היה עצור שמה והביאו אותו כסנדלר לעבודה, אבל לא היה לו כל מושג של העבודה. והוא ביקש מהיהודי הזה, שישב לידו בשולחן, הוא פולני, שהוא יעזור לו בהכנת החומר, בהכנת שתי זוגות הנעליים שהוא היה חייב למסור בערב, והוא עוד יפצה אותו במשהו. ייתן לו אוכל לאכול. כי הוא ראה שהיהודי נעלם, היה גומר את עבודתו והיה באמת בעל-מקצוע טוב ועוזר לגוי הזה לגמור את העבודה. זה, הייתי בזה נמשך כחודש ימים. יום בהיר אחד, היהודי לא הרגיש טוב, אז הוא לא בא לעבודה, לא הופיע, הוא נשאר בבית בבלוק. ונכנסים לעבודה, אני מתיישב במקום שלי, אז הפולני הגוי הזה אומר לי: "גְרֶק , תעזור לי", הוא אומר "ואני באמת אעזור לך". המצב הוא כזה, שאני לא יודע, אני לא סנדלר, תעזור לי ובערב אני אחפש אותך, אני אביא לך אוכל. אוכל, זה באמת היה, היה מבוקש שם, כן. הייתי . "בסדר" אמרתי לו "אין בעיות, אני אעשה מה שביכולתי לעזור לך". גמרתי את העבודה שלי, אז אני כבר הייתי יותר מנוסה בעבודה, כן? וכולי, אז לקחתי לו, עזרתי לו. ואני שכחתי שבערב הוא אמר לי שהוא יביא לי משהו, אני לא אני בכלל לא שמתי לב. ומה ש[דיבור לא ברור], בסדר. חזרנו לבלוק אחרי המפקד, עלינו למעלה, כל אחד לא היה ממהר, כי אין מה להפסיד אוכל, כן, מה? לא חשוב. פתאום, "את אלברט, אלברט, אלברט, גְרֶק, גְרֶק, אלברט", בסוף הביאו אותו אליי. מהסנדלרייה, הוא נתן לי ככה סימנים שזה מהידע שרכשתי לו וכולי, אז הביא אותו: "אלברט, הוא מחפש אותך". אני ראיתי אותו מחזיק חבילה ביד. לחם, חמאה, נקניק. הוא אומר לי: "קח. קח", הוא אומר לי, "תאכל. ואני באמת מודה לך, אתה עזרת לי, אני מבקש שתעזור לי גם מחר וכל פעם אני אביא לך משהו. ומחר בבוקר, אל תביא ארוחת בוקר", הוא אומר לי, "לעבודה". הוא חשב שלי יש גם כן ארוחת בוקר לפני העבודה [מצחקק]. אמרתי: "בסדר, תודה רבה. חברה', בואו, יש ארוחה". ישבנו כל החברה', אכלנו, תודה לאל, הכול בסדר. למחרת בבוקר, הוא הכין גם בשבילי סנדוויץ'. הוא הביא בשבילו סנדוויץ', כי אלה, הגויים, היו מקבלים חבילות מהבתים שלהם, מהמשפחות שלהם. אז הוא היה מקבל דרך הצלב-האדום, כן כמובן שזה אז בשבילו זו לא הייתה בעיה, כן? לחם וזה, הוא, היה לו. אז בבוקר, אז הוא אומר לי: "אתה תעזור לי"? – "כן, בטח שאני אעזור". אני, כרגיל, התחלתי עם העבודה שלי. באתי, עזרתי לו ופתאום הוא הוציא ארוחת הבוקר, הוא אומר לי: "קח, תאכל". איך אני אוכל? אסור לי לאכול שם. אבל אתה יודע, רעבים וכולי, אז חיסלנו את זה אחרת בסדר. בערב הוא הביא לי עוד הפעם לחם וזהו וככה זה נמשך כל כך כמה ימים. כמה ימים אחרי זה, הוא בא ואומר לי: "אלברט, אתה יודע מה? עושים טרנספורט ובאו אתמול בערב, רשמו את המספר שלי, שאני חייב לעבור מהמחנה, מאושוויץ". טוב, בסדר. אז הוא בא, פולני, גוי. הוא אומר לי: "אלברט, אני לא אשכח לך את זה", הוא אומר לי. "אם פעם ניפגש", הוא אומר, "לא יודע איך להודות לך. שלום לך". והוא נישק לי נשיקה במצח. הוא אומר לי: "שלום, להתראות". הוא אומר לי. בסדר, שלום ולהתראות, הלך. שכחנו מזה. מה אני רוצה כאן לציין? לציין, בבקשה. מיהודי, תראה מה שעולל לי, ומגוי פולני, ההיפך מזה. אבל מה? אני, אחרי שפינו אותנו

01:29:56

מאושוויץ, המחנה הראשון שנכנסנו, זה היה בגרוֹס-רוֹזן . גרוס-רוזן, זה היה מחנה, גיהינום אומרים שיש בעולם הבא, אני לא מאמין, אמרתי שגרוס-רוזן, זה היה הגיהינום שבעולם השני יש. איפה בעולם הבא גיהינום? גרוס-רוזן זה היה מחנה ששמה, זוועות. עמוד חשמל, אתה בבת-אחת היית צריך להרים אותו, עם ביצות, עם שלג ולהוביל אותו, מקצה המחנה לקצה השני וחזרה, וכל היום להתהלך עם זה, עם הקור. ואם אתה נעצרת ואם אתה נעמדת - ריבונו של עולם. מזל שלנו, שלי, שהתקופה הייתה קצרה שם במחנה הזה. אחרת, ריבונו של עולם.

מראיין: איך עברת מאושוויץ מגרוס-רוזן?

אברהם: זה בהליכה, זה

מראיין: בפינוי של אושוויץ?

אברהם: בפינוי הכללי של אושוויץ.

מראיין: תתאר לי קצת מה קורה במחנה לפני הפינוי.

אברהם: לפני הפינוי אני אמרו שמפנים מפנים אותנו, עקב זה ש'הצבא האדום' מתקדם ומצד שני האמריקאים באים גם כן. מפלה לגרמנים, ככה שמענו. ודחוף, דחוף, יש צורך בפינוי המחנה. מפנים. וכך זה היה. מפנים אותו ופינו אותנו. בינואר 45 , בהתחלת ינואר, בשיא המהירות, אפשר להגיד. בשיא המהירות. והסתדרנו בשורות, נתנו לנו עם כיכר לחם נדמה לי, לדרך. חשבנו שיובילו אותנו ברכבות שום-דבר, זה הכול ברגל. הכול ברגל זה היה. ובדרך בדרך האנשים, היו כאלו שלא יכלו להמשיך.

מראיין: רגע, אתה שמחת לעזוב את אושוויץ?

אברהם: אני כן שמחתי. אני שמחתי, כי מה? מה שבתוך אושוויץ אני הכרתי, אבל אמרתי: "יותר גרוע, בוודאי שלא יהיה". כך אני חשבתי.

מראיין: אבל התבדית.

אברהם: התבדיתי. ובגרוס-רוזן, בכניסה של המחנה, אני פוגש את הפולני הגוי. צֶלֶם הוא היה. זו הייתה כוונה, הוא הכיר אותי. הוא שואל אותי: "אלברט, יש לך משהו לאכול"? הוא שאל אותי. אמרתי לו: "אני באמת מצטער, שום-דבר". ראיתי אותו, רק עצמות. זו התמונה הראשונה שראיתי ואמרתי: "מאמא מיה, לאן הגענו? מי יודע מה יהיה פה".

מראיין: מה היה שם?

אברהם: שמה, זה מכות, עבודות, ביצות, לא אין אוכל. עד שהגענו לשמה, בדרכים, כן? בהליכה הזו ב אנשים נפלו בשולי הכביש, בשולי הזה היו יורים בהם. אסור לך לעצור. רק היית שומע ירייה, אז הרגליים שלך כמו נשר עפו. רק לשמוע ירייה, ראית אותה. לא רצית להישאר אחורה, לבל יתחשק לו, כי אתה יותר מדי אחורנית, אבל היה

01:33:42

מוריד אותך לשוליים ותכף נותן לך מרביץ בך כדור. אחד ושני אחים היו בזה בשורה הזאת, שלפניי, אני יודע. שני אחים, האחד אמר: "אני לא יכול", טָאק , ככה נשכב על השוליים של הכביש, בא הגרמני, נותן לו כדור. בא האח שלו, רואה את אחיו, הרי רצחו אותו, הרגו אותו, הוא אומר לגרמני: "איפה שהרגת את אחי" הוא אומר, "תן גם לי כדור". בוא, טָאק, טָאק, נתן לו כדור. היית שומע ירייה, אז הרגליים עפו, עפו. ואיזה הליכות. איזה ייסורים היו. זה צרור זה היה עד שהגענו לשמה, הייתי תקופה קצרה מאוד שמה, במחנה הזה. זה למזלי, אפשר להגיד. משמה

מראיין: מה היית עושה שם?

אברהם: לא, לא הייתה שום עבודה. סתם. סתם. להתהלך, לרוץ. מפה לשמה. עם ה אני יודע? עם שוטים בידיים, ומרביצים. זה עד שהגענו ומשמה פינו אותנו. פינו אותנו וחצי דרך עשינו ברכבות, עד שהגענו לבוכנוולד . בוכנוולד, המחנה שלו זה היה על הר. והיית צריך יש לה רכבת מיוחדת, לטיפוס, לטפס בהרים, כן? עם כאלו, נו פסי רכבת יותר צרים, אני יודע? זו הייתה רכבת מיוחדת, אבל מזלנו, הגענו לעיר הזו של בוכנוולד למטה, אז הייתה הפצצה של האווירונים אמריקאים שמה והפציצו להם את מכונות המים וכל העסק הזהו אנחנו עולים למעלה למחנה, אז אין כניסה למחנה, למה? כי אין מים, לא מגיעים מים, אתה לא יכול לעשות את הדיזאינפקציה , אז

מראיין: מי הפציץ את המחנה?

אברהם: נדמה לי שזה הרוסים, או אווירונים אמריקאים, משהו כזה. משהו כזה. אז לא חשמל ולא מים, כי הפציצו אותם, את כל הנקודות האלה שמה. אז הגענו בכניסה של המחנה, של בוכנוולד, לא נתנו לנו להיכנס, עד שהלכו ותיקנו את מערכת המים ואז הרשו לנו להיכנס. כמובן שכל אחד השתדל להיכנס, אחד מהראשונים, כי אם אתה נכנס הראשון, אז אתה עובר את כל החיטוי הראשון ואז אתה ניגש לחדר האוכל, כי יבדקו שיהיה גם אוכל, מנה חמה אולי, מרק וכולי. אז כל אחד השתדל איכשהו להידחף ולהיכנס, לעשות את החיטוי, לעבור את החיטוי וכך זה היה. אנחנו נכנסנו, אבל שוב, לא האמנו שזה יכול להיות, דבר כזה. אני, עם החבר שלי נכנסים, באולם הזה, איפה שחיכינו להיכנס לאמבטיה, אז החבר שלי שואל: "נו, מה זה פה"? – "פה זה לפני האמבטיה, פה מגלחים וזהו"? אז החבר שלי הולך בפינה והוא מפעיל את האצבע שלו, לראות אם זה יידבק פה, אם יש שערות פה, אם זה נכון. אתה מבין מה הכוונה? אז הוא אומר: "יש סימנים, יכול להיות שזה נכון". וזה היה נכון. והכניסו אותנו לחדר האמבטיה, שזהו שם היו חביות כאלו עם ליזוֹל גם כן, מים עם ליזול. היית צריך לטבול את עצמך, כיסוי ראש, עם החיטוי הזה. והיו כאלו שלא יכלו. הייי עברנו. ואז, נכנסנו וקיבלנו את מנת הלחם ומרק חם, שתינו בבוכנוולד והובלנו למקומות לינה בבלוקים. צריפים כאלו. וזהו. גם שמה זה לא לא ישבנו הרבה זמן.

מראיין: ומה עשיתם בבוכנוולד?

01:38:48

אברהם: בבוכנוולד לא עשינו שום עבודה, רק אה אני למשל, כמעט כל היום שאני הייתי לא עבדנו שום-דבר, רק היינו בבלוק. יוצאים למפקד אה זהו למפקד וזהו. אבל עבודות לא עשינו. ושבועיים אולי הייתי שמה, משהו כזה. טרטרו אותנו שוב-פעם לדרך. שוב-פעם לדרך. עליי לציין דבר כזה: אני כל התקופה הזאת, כל המעבר, כל הפינוי הזה, אני לקחתי איתי, הובלתי איתי בסנדלרייה היו מוצאים כל-מני תכשיטים של היהודים, שהיו מסתירים. אנחנו, יום אחד

סוף צד קלטת

01:39:57

התחלת צד קלטת

אברהם: בלירות זהב, כתרים ושתי טבעות היו עם יהלומים, אולי בקוטר כזה של האצבע. אני, את שתי ה הזהו , הטבעות האלו אני החזקתי איתי כל הזמן. רק הגעתי ל באֶוָוקוּאָצֶיָה הזו, בפינוי הזה של בוכנוולד, אני בדרך בדרכים, הגענו לאיזשהו יער, זה היה באמצע באמצע ההליכה, לא לכאן ולא לשמה, באמצע שום נכנסנו לאיזה כפר כזה, עם צריף, עם חווה כזו מוזנחת, ושמה אנחנו כמה ימים, אין אוכל, אין שום-דבר. ואז אני הראשון שפגשתי שם, אזרח הוא היה, כן? של הכפר הזה. אני הראיתי לו את הטבעת, אמרתי לו: "לחם, לחם, יש לך לחם? ואתה תקבל את זה". אז הוא הביא לי כיכר לחם שמה, וכיכר כזה, אתה יודע, כמו גיגית, גיגית של לחם. אז לקחנו את זה, אחרי זה נתתי לו את הטבעת. את הטבעת השנייה, יותר מאוחר, אני מכרתי לו גם כן שמה, בתוך הזהו . כי כבר לא היה לא היה אוכל, לא היה מה לאכול ואיך להמשיך. שתי הטבעות האלה, הם הלכו לי שמה, זה היה בסוף של כל "הרכוש" שאז היינו אוספים כל-מני אה [דיבור לא ברור] אני יודע, כל-מני אז הגענו למחנה ברגר, שמה הכניסו אותנו לצריף הזה, מלא תבן, מלא

מראיין: מחנה ברגר?

אברהם: ברגר, ברגר, כן. זה זה מקום כזה, קוראים לזה ברגר .

מראיין: כן.

אברהם: אז הכניסו אותנו שמה, אין אוכל, אין שום-דבר. ואמרו שמחר בבוקר אנחנו נמשיך מפה, לא נישאר פה, במקום הזה. טוב, אני אומר לחבר שלי: "שמע, מותק שלי, אני מחר בבוקר, אתה רואה את הפינה ההיא, עם התבן הזה? אני עושה לי חור חופר לי מין מקום כזה, מכניס את עצמי בפנים, תכסה אותי עם התבן ואתם תצאו לאן שאתם רוצים, אני למדתי: לא הולך אפילו צעד אחד קדימה יותר, אין לי". בבוקר, כפי שאמרתי. קם לקום! לקום! ממהרים, צעקות, פה שמה, צעקות שם, אני בפנים, בפינה. וכולי אוזן לשמוע מתי שכל הטרנספורט הזה ילך ולא אשמע כבר דיבורים שמה, בצריף הזה. ואחרי זמן קצר, אז אני אצא בחוץ ואני אעשה את עצמי כאילו איבדתי את הקומנדו שלי, לא יודע איפה, מה, מו, שישנתי, קמתי, זהו. אני לא שמעתי שום-דבר, שום קולות, פתאום מישהו בא עם קלשון, מתחיל להוציא את התבן ואני יוצא. אז הוא אומר לי, באנגלית הוא אומר לי: "אה, רצית לברוח? מה לברוח, אמרתי? מאיפה אני יודע? אני רואה יושבים עכשיו הבחורים שמה משמה, בצריף הזה, אמרתי: "באמת אני לא יודע".

01:43:52

מראיין: שגם הם הסתתרו.

אברהם: גם הם הסתתרו. בסוף "אני חולה", אמרתי. בסוף האחראי אומר לו: "תגיד לו, הוא לא חולה, הוא לא שום-דבר. שהוא ילך, אנחנו לא נשים לב". אמרתי אני אמרתי לריבונו של עולם, זה כנראה חושב לעשות איזשהו טריק פה, אני אבל בשביל מה נשארתי? לא היה לי כוח, לא היה לי כוח, הייתי הולך למקום אחר. גם ככה החלטתי שאני אשאר פה, לא חשוב. אז אני יצאתי ומחכה אולי יגיע כדור, כי אז הוא יתרץ את זה שהוא רצה לברוח ואני תקעתי בו כדור. אבל לא, לא היה. נכנסתי לאיזשהו כפר שמה והתחלתי לבקש חתיכת לחם מכל הדיירים שמה. מה שכל אחד נתן יבש, אז שמתי את בכיסים ופה, בזהו . ומי שנתן לי נוזלי, או מרק, או מעדנים, שתיתי, אכלתי וזהו. לפנות ערב אני רוצה לחפש לי מקום לינה, באיזשהו אורווה, לול. פתאום יוצא לי גרמני כזה זקן, זקן מזוקן כזה, החולירע ייקח אותו, בחיי. הוא אומר לי: "בוא הנה, בוא הנה, בוא הנה". – "מה יש? עזוב אותי". – "לא", הוא אומר לי, "אני אסגיר אותך עכשיו למשטרה, אתה ברחת". – "לא ברחתי, עזוב אותי". לא, הוא לקח אותי, הוא לא התעצל. הוא הלך, עבר דרך הבית שלו, לקח אקדח ולקח אותי ברגל, כל הלילה הלך איתי ברגל, עד שהביא אותי למשטרה של המקום. כמעין מקום ושמה הוא עצר אותי לפני המפקד ואמר לו: "הנה אסיר, הוא ברח ואני תפסתי אותו". אז בא המפקד, אומר לי: "תגיד לי, מה אתה"? אמרתי לו: "אני יווני". – "אתה יהודי", הוא אומר לי. "לא", אמרתי, "יווני". – "תוריד את המכנסיים שלך". אני הורדתי את המכנסיים שלי, אז הוא ראה והשולחן זה כמו שזה פה, אז הוא קם, אני פה, הוא נותן לי זבנג, שאני עשיתי אולי כמה פעמים שמיניות, לא ידעתי . אבל איזה זבנג הוא נתן לי. קיבלתי גם מהקיר וגם ממנו ובסוף אני על הרגליים, קמתי על הרגליים. אז הוא אומר לי: קילל אותי "פֶרפְלוּכְטֶה יוּדֶה" והוא אמר לשוטר, קרא לשוטר, אומר לו: "קח אותו לצינוק, שמה למטה" וזהו. ואני ישבתי שמה, בצינוק הזה, עשרה ימים. כל בוקר, כל בוקר בא השוטר, מוציא אותי, אומר לי: "היום אתה תקבל כדור". טוב, אני אקבל כדור. בצהריים גם כן, ללכת לשירותים, "תקבל כדור, תקבל כדור". ובערב אותו דבר. על הפזמון הזה, הוא חזר עשרה ימים. אחרי עשרה ימים, אז הוא לוקח אותי ומביא אותי איפה שכל הטרנספורט שלי היה, וזה שאני עזבתי, את הטרנספורט שזז, הם לא ידעו לאן להוביל אותם. הלכו מפה, חזרו בחזרה, לא היה להם לאן ללכת. ואז הביאו אותי בערב שמה, במקום הזה הריכוז, אז מוסר אותי בפני האחראי ואז אומר לי: "בוא, תיכנס לפה". אז אני עומד ורוצה לשבת ככה, לראות קודם-כל ניסיתי, אם יש מקום סביבי, אמרתי: יש מקום. "אוי, חברה'", אמרתי ככה, יצא לי, כן? בתוך ה "אלברט, אז אתה"? זה היה מרדכי, זה שכיסה אותי. "זה אתה"? אמרתי: "כן". – "יש לך לאכול משהו"? אמרתי: "איזה לאכול? אין שום-דבר. אין לי איתי שום-דבר, לא נשאר שום-דבר, לא השגתי שום-דבר". ושמה נשארנו, עד שבוקר אחד, לא שמירה, לא חיילים, הכול פרוץ. יצאנו. יצאנו לכביש והקבוצה הראשונה, זו הייתה קבוצה של צרפתים על אופניים, שהם רצו לקראתנו. "היי, חברה', אנחנו חופשיים", הם צועקים. "אנחנו חופשיים".

מראיין: כן.

01:48:57

אברהם: וכעבור כמה רגעים, אז התחיל 'הצבא האדום'. הם ראו אותנו, כיבדו אותנו בסיגרים. אנחנו ביקשנו לחם, נתנו לנו סיגרים [צוחק]. צחוק הגורל. וזהו, השתחררנו, אני באפיסת-כוחות. אין. 28 קילו. לאן ללכת? לא יודע. בסוף, מלא כינים, מלוכלכים, בסוף התארגנו שמה, בכבישים האלו, התארגנו קבוצות של אה אפשר להגיד, אני יודע, קבוצות סיוע כזה.

מראיין: רגע, אני רוצה להבין. איך זה בדיוק שאתה מרגיש שאתה בעצם משוחרר כבר?

אברהם: כן, אני מרגיש, אבל אני לא מאמין עוד. אני לא מאמין עוד. אמרתי לחבר שלי, מרדכי "זה זה משהו

מראיין: אבל מה הרגשת? לא הייתה עליך שמירה, לא היה עליך

אברהם: לא, אני בוודאי הרגשתי שאני לרגע אחד, אני פה חי בעולם אחר לגמרי. ריבונו של עולם, אין שמירה, אין חיילים, אין אף-אחד. סביבנו אף-אחד לא צועק, להיפך. כל אלו שבאים מהכבישים, מהרחובות, מה אז הם צועקים שאנחנו חופשיים, אבל מלוכלכים, מלא כינים וזה . אין כוחות. איך ללכת? אי-אפשר ללכת? הרגליים לא הלכו לי. ובאו אלו שיצאו לסייע לכל הפליטים האלה. אז לקחו אותנו לקחו אותי, אמרו: "בוא, אתה, נביא אותך לבית-חולים". – "בית-חולים"? אמרתי: "אני לא הולך לבד, אני רק עם החבר שלי". אז שנינו, הכניסו אותנו לבית-חולים. לבית-חולים, ושמה הרופאים טיפלו בנו ככה: קודם-כל, איך שהכניסו אותנו לבית-החולים, ישר למיטה, לנוח. לנוח. הכול לבן, הכול בית-חולים. משהו אז ישנו, קמנו בבוקר, אני רואה שורות כאלו של כלים. מסננים אני אומר לחבר שלי: "מרדכי: מה, תראה כל מה שיש. מה יהיה עכשיו"? אנחנו חיים עם הפחד הזה, שתכף יבואו ויראו כינים, מי יודע מה יעשו לנו? אז באו אחיות: "אל תפחדו, הכול בסדר". אז לקחו אותנו, הכניסו אותנו. קודם-כל, סיפרו אותנו טוב ככה, עם מכונה. ישר לאמבטיה, אין לה כוח, האחיות, כל הכבוד להן, באמת. לקחו אותנו לאמבטיה, סיבנו אותנו טוב, עברנו דִיזְאִינְפֶקצִיָה , הכול בסדר וישר למיטה לנוח ולא לקחת שום-דבר. אין דבר, אין. קצת תה, אחרי זה קצת יותר, הביאו חתיכתה אה אני יודע, צְנִים ועוד כל יום היו מביאים לנו את המנה. אני נשארתי בבית-החולים קרוב לחודש.

מראיין: ב מי היה שולט על בית-החולים הזה?

אברהם: היו שולטים האנשים הטובים, איך שאומרים.

מראיין: כן, אבל מי זה היה?

אברהם: זה היו קודם-כל, רופאים צ'כים היו. רופאים צ'כים היו. אלו שמרו עלינו באמת

מראיין: כן. מה קורה איתך אחרי בית-החולים? לאן אתה הולך?

01:53:25

אברהם: אחרי בית-החולים, אני אני נמצא בצ'כיה, בפְּרָאג הייתי. ב שמעתי ששמה ישנו הארגון של כל הפעילים האלו, שעוזרים להם במקומות לינה ואוכל. בחריטה חריטה היה מקום הריכוז, שם. וזה נכון, אנחנו

מראיין: רגע, חריטה?

אברהם: חריטה, כן.

מראיין: זה רחוב, אזור?

אברהם: זה זה מקום כזה, אני יודע? מועדון כזה אולי, שקראו לזה "חריטה".

מראיין: אה, מועדון?

אברהם: כן. ושם זה היה מקום הריכוז של כל הפליטים האלו, של המחנות, שהיו בסביבה.

מראיין: כן.

אברהם: ושמה נתנו לנו מקומות לינה ואוכל, היינו חופשיים, כן. כל אחד יצא מתי שרצה, מתי שהתחשק לו ולאן שהוא רצה. אני חודש לא

מראיין: איפה שלחו אותך לישון, לגור?

אברהם: : שמה, בחריטה, זה היה מקום לינה גם כן, עם מיטות. וכל יום, אתה יודע, היה היה שמה היו קבוצות-קבוצות שעזבו את המקום, ונסעו כל אחד נסע לדרכו הוא.

מראיין: איך אתה עברת מצ'כוסלובקיה ליוון?

אברהם: אני מצ'כוסלובקיה הייתי בפראג, ומשמה אני הצטרפתי לקבוצת פליטים רובם היו הונגרים, שהם נסעו להונגריה, אז אני הצטרפתי, יחד עם החבר שלי, הצטרפנו גם כן והיינו בבודפשט , נסענו לבודפשט. ובבודפשט, גם כן, שמה ישנו איזה יומיים-שלושה, כן, עם כל הקבוצה הזאת. ואחר-כך אני הצטרפתי לקבוצה אחרת, שנסעה ליוגוסלביה. וביוגוסלביה אני החבר שלי ואני, אמרנו שניכנס ליוון דרך הגבול היוגוסלבי. נסענו ברכבת, הגענו לגבול, עברנו את הגבול, שאלו אותנו: "מי אתם"? אז אמרנו שאנחנו יוונים. "בסדר, אבל מהמקום שלכם", הוא אומר, "תיכנסו לתחנת המשטרה, תחנת הגבולות". באנו לשם, אז היה צורך ללון ללילה אחד, אז אנחנו ישנו על הבלטות שמה. ישנו על הבלטות ולמחרת בבוקר, אז היה רכב שהסיע אותנו ל אני הגעתי לסלוניקי.

מראיין: מה מצאתם בעיר?

אברהם: בעיר לא, אני קודם-כל הלכתי לראות את השכונה שלי, מה נמצא שם.

מראיין: מה ראית?

01:57:08

אברהם: שום-דבר, הכול חפור, הכול הרוס. הם חרשו את הגטו שם.

מראיין: את כל הבתים.

אברהם: את כל הבתים. את כל הבתים הם הרסו. הם הרסו פשוט עשו חריש. יכול להיות שלא הגרמנים, זה היוונים בעצמם, אחרי שהרסו את זה, למה? כי הם חשבו שיכול להיות שיוקל ליהודים, שהסתירו מתחת בחפירות, כן? וחפרו בתוך האדמה, בתוך הבתים, מתחת לזהו, למחסנים שלהם. יכול להיות שאוצר וכולי. מצאו, בטח שמצאו, כי היו כאלו שהשאירו, זה בלי ספק. אבל באנו ליוון ודבר ראשון היינו בקהילה היהודית, לראות מי יש שמה, מי חזר וזהו. אבל מהרגע שנכנסתי ליוון, אמרתי שזו לא התחנה שלי. לא יהיה.

מראיין: אתה מצאת קרובים?

אברהם: לא מצאתי אף-אחד. החבר שלי מצא את הבית שלו, אז הלכנו ללון לגור שמה. התקופה הזו, שנהיה ביוון. וגרתי איתו יחד. ואחרי זה התחילה התארגנות של 'ההכשרה' .

מראיין: כן.

אברהם: אז אני נרשמתי, גם החבר שלי נרשם. לפחות, הוא אומר, יהיה לנו את האוכל, כן? הדאגה הזו של הפרנסה. אז הוא נרשם, גם אני נרשמתי ובצהריים היינו הולכים, אוכלים ארוחת צהריים שמה ובערב גם. טוב, הגיע הזמן שאתה צריך ללכת, לנסוע.

מראיין: איפה הייתה ההכשרה הזו?

אברהם: ההכשרה הזאת הייתה, אחרי בית-החולים "הירש". באותה פריפריה, באותה השכונה שמה. אז הבית שלו, זה היה בקרבת המקום, אז אנחנו היינו, מהבית, ניגשים, אוכלים וחוזרים לישון בבית. אז אחרי זמן מסוים, אז אני אז קיבלנו הודעה שיש להתכונן, מחר בבוקר אנחנו נוסעים. בסדר, אז החבר שלי אומר: "יאללה, אתה יודע מה? אתה תיסע. אני אשאר פה, אני אמכור את הבית". הוא רצה למכור את הבית. ו"אז אנחנו ניפגש". – "אתה רוצה ככה, שיהיה ככה, בסדר". אז היה באמת טרנספורט מסלוניקי לאתונה, שזה מחוץ לאתונה, מחוץ לפיראוס , שמה הריכוז שלנו, 'ההכשרה' שלנו ומשמה אנחנו הפלגנו באנייה, 'חביבה רייק' .

מראיין: רגע, זה מסלוניקי, אתונה

אברהם: אתונה, ומאתונה זה למקום בו הקימו את המחנה שלנו, שכחתי איך קוראים לו. שכחתי. וזה היה ב

מראיין: סוּנִיוֹ ?

אברהם: יכול להיות שזה בסוניו, כן. יכול להיות. ומשמה, זה

02:00:49

מראיין: אני יודע שיש עוד משהו.

אברהם: יכול להיות, יכול להיות. ומשמה אנחנו קיבלנו את ההודעה שעולים לישראל. השליחים שלנו הודיעו לנו.

מראיין: באיזה תאריך?

אברהם: זה אני הגעתי לארץ ב-6 ליוני נדמה לי באנו, אבל היינו כמה ימים ב זהו בהפלגה.

מראיין: כן, יוני 46 .

אברהם: יוני 46 , כן.

מראיין: כאן התחלת להקים את הכול מחדש.

אברהם: כאן התחלנו מא-ב, ברוך ה'. החבר שלי, הוא מצא את מנוחתו באמריקה. אמרתי לו: בסדר. בהתחלה, כשאנחנו הגענו לפה. אז כתבתי לו אני חושב שאתה הולך לאמריקה הגדולה, אבל אמריקה הקטנה, היא לא פחות חשובה מאמריקה הגדולה, אמרתי לו. לא אתה לא יכול לתאר לעצמך מה יש לנו פה, בארץ. טוב הוא לא אשם, הוא לא אשם. אחרי שאני עזבתי את יוון וכל הטרנספורט הזה עזבנו, אז התחילו התחילו את הזהו את האפשרויות, כן? שכל המעפילים האלה, הם יכולים גם כן לנסוע לזה לארצות-הברית. וכל אחד העדיף

מראיין: אתה הרגשת את התחושה הציונית אחרי ש

אברהם: אני הרגשתי שזה המקום שלי, זה הבית שלי פה. לא אמריקה ולא שום-דבר אחר. אני ראיתי מה זה, למה צריך.

מראיין: טוב.

אברהם: היו כאלו שאמרו שקשה מאוד לחיות יהודים עם יהודים, כן? אבל פי כמה, קשה לחיות יהודים עם גויים.

מראיין: כן.

אברהם: זו האמת.

מראיין: יש לך עוד משהו שאתה רוצה שאנחנו ננציח?

אברהם: אני אגיד לך

מראיין: טוב. סוף שיחה עם אברהם נג'ארי ב-1 במאי 1985.