00:00:09

מראיין: שיחה עם מרכוס יהודה לאון, תל אביב, הקישון 63, תל אביב. חלק 1 צד 1. אתה סיפרת לי, יהודה, שאתה נולדת ביוון, סלוניקי, ב-1921

יהודה: כן.

מראיין: אה תספר לי קצת על החיים בבית, איך היו החיים בבית?

יהודה: היה לנו חיים טוב. היינו אחים שלי היו עובדים, אני הייתי הכי קטן, לא הייתי עובד, הייתי הולך לבית-ספר

מראיין: כן. בני כמה היו אחים שלך?

יהודה: אחים שלי היו גדולים. הם היו כולם אחרי צבא.

מראיין: כן.

יהודה: ואני הייתי הכי קטן, ואחותי יותר קטנה ממני.

מראיין: כן.

יהודה: חיים טובים היה לנו.

מראיין: כן. מה היה עושה אבא שלך?

יהודה: אבא שלי היה עובד בטבק ו

מראיין: ייצור של אה

יהודה: טבק. כן.

מראיין: טבק?

יהודה: כן.

מראיין: ואימא עקרת בית?

00:01:03

יהודה: אימא עקרת בית.

מראיין: איפה אתם גרתם בסלוניקי?

יהודה: בוָארְדָאר

מראיין: איזו?

יהודה: בוָארְדָאר. רֶזִ'י וָארְדָאר.

מראיין: וָארְדָאר?

יהודה: רֶזִ'י וָארְדָאר.

מראיין: כן. איפה אתה למדת?

יהודה: למדתי בבית-ספר של יווני.

מראיין: ב בית-ספר, איפה שלמדו גויים?

יהודה: כן.

מראיין: נוצרים?

יהודה: כן.

מראיין: לא, לא משהו מיוחד יהודי?

יהודה: לא, לא.

מראיין: היה בית-ספר ליהודים?

יהודה: היה, היה גם בית-ספר של יהודים.

מראיין: איך קראו לו?

יהודה: 'משה אָלְשֵׁייךְ'.

מראיין: בית-ספר 'אלשייך'.

יהודה: 'אָלְשֵׁייךְ'. היה גם 'וָרְסָנוֹ'

מראיין: כן.

יהודה: בית-ספר של 'וָרְסָנוֹ'.

מראיין: כן. ומה

יהודה: אני

מראיין: איך, איך קראו לבית-ספר שלמדת בו?

יהודה: זה גם אה זה היה שם של מורה אחד: 'חְרִיסְטוֹ' היו קוראים.

מראיין: כן.

יהודה: שמה למדתי.

מראיין: עד איזה כיתה למדת שם?

יהודה: עד כיתה ד'.

מראיין: כן.

יהודה: ואחר-כך לא הספקנו, באו הגרמנים ו

מראיין: כן.

יהודה: ו לא הלכתי יותר.

מראיין: כן, אני מבין. מה, אתה אתם הייתם משפחה ששמרה מסורת בטח?

יהודה: כן, אבא שלי היה שומר מסורת.

מראיין: ושאר בני המשפחה, אתה? כילד?

00:02:25

יהודה: לא כל-כך. היו שומרים בפסח, בחגים, זהו.

מראיין: כן. אבל אתה היית הולך כל יום לבית כנסת?

יהודה: לא, לא, לא.

מראיין: ביום שישי?

יהודה: לא, לא. רק בבר-מצווה.

מראיין: בבר-מצווה?

יהודה: בבר מצווה. ולפעמים, אני יודע

מראיין: כן. איך קראו לאחים שלך?

יהודה: לאחד, היה קוראים לו אָלְבֶּרְטוֹ

מראיין: כן.

יהודה: אחד מוֹאִיז

מראיין: כן.

יהודה: דניאל

מראיין: כן. ולאחות שלך, שהיום היא כאן גרה?

יהודה: דוֹרָה

מראיין: דוֹרָה. היא גרה כאן, בתל-אביב?

יהודה: כן.

מראיין: איפה?

יהודה: פה, ברחוב וושינגטון.

מראיין: ברחוב וושי

יהודה: שדרות וושינגטון.

מראיין: אני מבין. אה תספר לי קצת מה היו ה אה מה אתם הרגשתם, מה היו המחשבות שלכם אה לפני שאספו אתכם. אתם ידעתם ש

יהודה: לא ידענו. לא. אמרו לנו שנוסעים לפּוֹלָנִיָה

מראיין: כן.

יהודה: ושמה יהיה לנו בתים מוכנים.

מראיין: כן.

יהודה: עבודות.

מראיין: כן

יהודה: הכול יהיה בסדר.

מראיין: כן.

יהודה: לא היה שום חשש.

מראיין: מה זאת אומרת "נוסעים לפולניה"? באים לבן-אדם, אומרים לו, "אני נוסע לפולניה", מה הוא אומר? מה פתאום שאני אסע?

יהודה: טוב, לא היה לנו ברירה, היינו סגורים, מה זאת אומרת? סגרו אותנו.

מראיין: כן, אז תספר לי קצת לפני, לפני שסגרו אתכם מה היה?

יהודה: לפני שסגרו אותנו שמו לנו איזה "כוכב" פה של יהודים.

מראיין: כן

00:03:51

יהודה: שכל היהודים, היה להם "כוכבים" כאלה. האחים שלי האח השני הג רצה לברוח

מראיין: כן.

יהודה: לא ברח בגלל אימא ואבא.

מראיין: כן.

יהודה: ונשאר.

מראיין: איזה אח זה? איך קראו לו?

יהודה: אלברטו

מראיין: אלברטו, כן.

יהודה: כן. ונשאר ובא איתנו.

מראיין: כן.

יהודה: לקחו אותם ב'ברון הירש'

מראיין: כן. רגע, עוד לפני זה, לפני שאתם ב'ברון הירש', יש לך בטח היו לך בטח חברים מהגיל שלך

יהודה: היה לי, לא חיים היום.

מראיין: לא, אבל מה, מה הם חשבו? מה אתם חשבתם ביחד? מה עובר

יהודה: שום דבר לא חשבנו. היינו, לא היינו חושבים על דברים כאלה, על דברים רעים.

מראיין: כן.

יהודה: לא חשבנו בכלל שיקרה דברים כאלה.

מראיין: כן. אבל היה איזה מודעות ברחובות, בעיתונים?

יהודה: לא. היה ב ב ברחובות היו מודעות איפה להיכנס יהודי, איפה לא להיכנס.

מראיין: איפה למשל? תן לי דוגמא למודעה.

יהודה: היה אחת אה אחת מסעדה כזה, בית קפה שלא היו מרשים ליהודים להיכנס בפנים, זה מה שאני זוכר.

מראיין: איך קראו לזה? איך קראו למקום?

יהודה: 'פְלוֹקָה'

מראיין: 'פְלוֹקָה'.

יהודה: כן

מראיין: וזה היה בית קפה שיהודים לפני המלחמה היו כן אה

יהודה: היו נכנסים, כן נכנסים. כן. אחרי זה לא היו נותנים להיכנס שם בפנים. זה מה שאני זוכר.

מראיין: כן. מה היה היחס של הגויים, היוונים, הנוצרים?

יהודה: היו כאלה שהיו מבסוטים,

מראיין: כן.

יהודה: והיו כאלה שהיו עצובים. לא כולם אותו הדבר.

מראיין: כן.

יהודה: ומשם אני כבר לא זוכר.

מראיין: בן כמה אתה היית בגיל הזה? בתקופה הזאתי?

יהודה: אני אגיד לך, אז הייתי בן 17 ולא כל-כך הרבה דברים רעים היינו חושבים.

מראיין: כן.

יהודה: אני לא יודע, לא עשיתי משהו חיים מיוחד, לא הסתובבתי הרבה. על יד ההורים הייתי כל הזמן.

מראיין: כן

00:05:50

יהודה: לא עשיתי הרבה חיים ביוון.

מראיין: אבל בכל אופן, מה למשל החברים שלך מסלוניקי, אתה אמרת שאתה היית גר ברֶזִ'י וָארְדָאר, זה היה רחוב רֶזִ'י וָארְדָאר?

יהודה: לא, זה היה שכונה.

מראיין: זה היה שכונה.

יהודה: זה היה שכונה גדולה שהיו גרים אלפים יהודים שמה.

מראיין: כן. בכל אופן, מה מה השכנים שלכם, היהודים, מה אומרים?

יהודה: היו כאלה, היו כאלה שהיו מפחדים. אני לא יודע. לא

מראיין: כן. הרגשתם את הפחד?

יהודה: הפחד בטח שהרגשנו, כשהיה לנו את "הכוכב" הזה פה,

מראיין: כן,

יהודה: בחזה, בטח התחלנו להרגיש פחד.

מראיין: כן.

יהודה: אבל לא ידענו מה לעשות.

מראיין: כן.

יהודה: לא היה לנו לאן לברוח, לא היינו מכירים

מראיין: למה, למה לא היה לאן לברוח?

יהודה: היה היה איפה לברוח אבל לא חשבנו לברוח בכלל. לא חשבנו, למה היינו רגילים לחיות על-יד ההורים, לא היינו ככה ברחובות אנחנו

מראיין: כן.

יהודה: אולי יותר גדולים עם ה היותר גדולים חשבו משהו, אבל אנחנו קטנים, לא חשבנו דברים כאלה.

מראיין: כן, אני מבין. עכשיו, ב מתי אוספים אותכם? למשל, מה קורה בבית שלך לילה לפני שאוספים אותכם? אתה יכול לזכור היום?

יהודה: היינו רק חושבים מה לקחת אתנו. מה לקחת? אמרו, לא לקחנו הרבה דברים, לקחנו איזה שני שמיכות, שמיכה כל אחד, משהו בגדים, בגדים בשביל להחליף

מראיין: כן

יהודה: ושום דבר יותר. ומשמה גם כן היינו עוד פעם בבית, זה היה ב-'ברון הירש'

מראיין: כן. מה זה היה ה-'ברון הירש'?

יהודה: ה'ברון הירש' היה מן גטו, שמה היו מוסיפים את כולם ומשמה

מראיין: כן

יהודה: זה היה על יד תחנת הרכבת.

מראיין: כן.

יהודה: גם שמה היה שכונה של יהודים.

מראיין: של יהודים. גרו שם יהודים?

יהודה: כן, הם נסעו יותר מהר.

מראיין: כן.

יהודה: לקחו אותם יותר מהר, אז חלק היה הולך, חלק היה מביאים שמה.

מראיין: כן

00:07:59

יהודה: ומשמה

מראיין: אתם גרתם בבתים איפה ש...] שהיו היהודים שכבר לקחו אותם?

יהודה: של יהודים, כן. של יהודים, לא היו גרים גויים בשכונה הזאת.

מראיין: כן. אבל זאת אומרת היו הם השאירו בתים ריקים

יהודה: השאירו בתים ריקים, עם מיטות

מראיין: כן.

יהודה: ומזרונים, הכול, עזבו הכול שמה והלכו, ואנחנו

מראיין: ואתם, ואתם נכנסתם לבתים

יהודה: אנחנו נכנסנו לבתים שלהם והמשכנו כמה ימים

מראיין: כן,

יהודה: איזה שבועיים.

מראיין: שבועיים אתם הייתם ב בבתים של היהודים ש

יהודה: כן,

מראיין: שעזבו?

יהודה: כן. בתים טובים עזבו, עם הכול, לא

מראיין: כן

יהודה: ארונות, לא היה חסר כלום.

מראיין: כן. אוכל היה לכם?

יהודה: אוכל כן. היה שמה אוכל.

מראיין: היה מאיפה השגתם למשל אוכל?

יהודה: אני לא זוכר כל-כך הרבה אבל היו מביאים אני חושב, לא זוכר. היו אוכלים.

מראיין: כן

יהודה: אבל לא כל-כך הרבה.

מראיין: כן.

יהודה: וחלק, חלק גם היו יוצאים בחוץ לפעמים, היו מביאים אוכל.

מראיין: כן. מה אתה חשבת בתור ילד, למה לוקחים אותך? למה אתה בבית שלא שלך? למה אתה נמצא פה?

יהודה: תראה, אנחנו בכלל לא ידענו מה יקרה. אם כבר הרב אמר שהולכים במקום טוב

מראיין: איזה רב זה היה?

יהודה: זה היה הרב גורם , אני חושב, גורם, לא יודע

מראיין: קוֹרֶץ אולי?

יהודה: קוֹרֶץ, כן

מראיין: כן.

יהודה: אז הוא הוציא את המודעות והוא היה מדברים על זה, אני לא ראיתי את הבן-אדם הזה, אבל הוא כך ככה היו אומרים, שהרב אומר שאיפה שאתם הולכים זה יהיה לכם טוב שמה. בכלל, אנחנו קטנים, לא חשבנו שום דבר. מה שהוא ראה שיקרה.

מראיין: כן. מה הרגישו ההורים, אתה זוכר במקרה?

יהודה: ההורים היו בפחד כל הזמן.

מראיין: כן

00:09:51

יהודה: היו בפחד. איפה נלך? שמה יהיה קר. היו חושבים כל מיני דברים, אבל לא חשבנו ל שהם הולכים למות.

מראיין: כן, כן. מה עוד אתה זוכר על הרב הזה, על הרב קוֹרֶץ?

יהודה: אני לא זוכר שום דבר, רק מה שהייתי שומע.

מראיין: כן. היום אתה חושב שלמשל אתה יכול לכעוס עליו?

יהודה: הוא שיקר אותנו, מה. פשוט מאוד, הוא שיקר אותנו.

מראיין: אתה חושב שהוא רצה לשקר או למשל, לא הייתה לא ברירה?

יהודה: לא, בכל...] בכל זאת אני חושב שככה, שלא היה לא ברירה.

מראיין: כן.

יהודה: ובשביל זה הוא עשה את זה.

מראיין: אבל בכל זאת

יהודה: הוא לא היה גרמני, לא חושב שהוא היה, רצה את הרע של היהודים.

מראיין: כן. הוא היה רב בסלוניקי?

יהודה: הוא היה רב, כן.

מראיין: ורב

יהודה: רב, הרב הראשון.

מראיין: הרב ה הרב ה

יהודה: הראשי.

מראיין: הרב הראשי של אה

יהודה: הרב הראשי של סלוניקי.

מראיין: הרב הראשי של סלוניקי. איזה בית כנסת למשל הוא היה מתפלל? היה, איך קראו לבית כנסת הגדול של סלוניקי?

יהודה: אה, זה קהילה של 'המוֹנָסְטֶרְלִיס' זה היה, זה היה ככה היו קוראים, האנשים של מוֹנָסְטִיר כנראה בנו את זה, זה ביוגוסלביה. ועד היום זה נמצא.

מראיין: הבית כנסת הזה?

יהודה: כן.

מראיין: הוא בתוך סלוניקי?

יהודה: כן.

מראיין: כן המנסטרלי?

יהודה: כן.

מראיין: זאת אומרת, של של

יהודה: זה ככה היו קוראים. אולי הם בנו את זה, לא יודע.

מראיין: אני מבין.

יהודה: עד היום קיים.

מראיין: כן. אתה, כמה, הייתם שבועיים ב-'ברון הירש' ואחר-כך?

יהודה: כן, שמה היינו. היה גם יהודים בפנים שהיה, היה כמו משטרה.

מראיין: כן.

יהודה: אלה, היה להם איזה איך קוראים לזה, שמואל?

מראיין: אה תג.

00:11:44

יהודה: איזה תג פה.

מראיין: כן, שרוך על ה , על ה

יהודה: כן, משטרה.

מראיין: על הזרוע.

יהודה: כן. היו קוראים להם: פּוֹלִיטוֹפִילָקָה .

מראיין: כן. איך מי מי קבע שהם יהיו המשטרה?

יהודה: הגרמנים. הגרמנים קבעו.

מראיין: כן. מה היה התפקיד שלהם?

יהודה: סדר. בשביל סדר הם היו שמה.

מראיין: כן.

יהודה: לא היו עושים משהו מיוחד. היו כאלה רעים שהיו מרביצים גם כן, אלה.

מראיין: כן.

יהודה: אבל שמעתי.

מראיין: כן.

יהודה: לא ראיתי. מה שנכון, נכון.

מראיין: כן. אתה היית כל השבועיים האלה בתוך הדירה?

יהודה: כן, בתוך ה עם אמא שלי.

מראיין: לא יצאת?

יהודה: לא, לא יצאתי בחוץ.

מראיין: אחר-כך אה

יהודה: האחים שלי הגדולים יצאו ונכנסו.

מראיין: כן.

יהודה: אז, אני לא זוכר טוב מאוד טוב טוב, בשביל מה הם היו יוצאים, בשביל מה הם היו נכנסים.

מראיין: כן, אני מבין. אה אחר-כך לוקחים אתכם כבר אה

יהודה: אחרי זה, יום לפני זה הודיעו לנו שמחר בבוקר נהיה מוכנים, לקחת דברים קלים בידיים, לא הרבה דברים.

מראיין: כן.

יהודה: בגדים, דברים כאלה. הביאו אותנו ברגל.

מראיין: כן. לאן?

יהודה: לרכבת, לרכבת.

מראיין: כן.

יהודה: שמה היו היה רכבת שהיו נכנסים. שמה, אז התחילו, משמה כבר ראינו שזה לא טוב. היו דוחפים אותנו, היו מרביצים בשביל לעלות על הזה, על הקרון.

מראיין: כן. אתה עלית עם ההורים?

יהודה: עם ההורים שלנו, שלי, הייתי ביחד.

מראיין: ועם כל האחים?

יהודה: כן.

מראיין: וזה אותם קרונות שאנחנו מכירים מהסרטים?

יהודה: כן. מכונות, קרונות של משא.

00:13:38

מראיין: כן.

יהודה: של פרות, של דברים כאלה.

מראיין: כן.

יהודה: של משא, לא קרונות רגילות שיושבים.

מראיין: כן.

יהודה: היינו יושבים כולם ככה, עם הרגליים

מראיין: מכווצים.

יהודה: מכווצים.

מראיין: וכמה זמן אתם נסעתם?

יהודה: כמה ימים זה היה. אולי זה היה איזה חמישה-שישה ימים.

מראיין: כן.

יהודה: בערך.

מראיין: תתאר לי קצת את הנסיעה הזאת, מה קורה בנסיעה?

יהודה: הנסיעה לא היה כל-כך נעימה, לא כל-כך טובה. שמה לא לא יכולת לא פיפי לעשות, לא קקה, למה שהיינו הרבה בקרון אחד.

מראיין: כן.

יהודה: סבלנו הרבה עד שהגענו. אבא שלי היה סובל גם כן מהגב, ומהברכיים. הוא היה היה לו טענות כל הזמן, כל הזמן, ואימא שלי היה אומר לו: "סבלנות, שלמה, עוד מעט נגיע. ועוד מעט נגיע".

מראיין: כן.

יהודה: היה עושה תחנות בדרך. לא...] לא היו רואים כלום.

מראיין: כן. מה חשבתם, מה התחנות האלה?

יהודה: התחנות האלה, כנראה מים לוקח הזה ה הרכבת, כל מיני. היו מחליפים זה מכונות, מכונה, במכונה קדימה

מראיין: כן, כן. את הקטר.

יהודה: את הקטר.

מראיין: כן.

יהודה: היו מחליפים קטר. תמיד היינו שומעים שהיו דופקים אחד לשני הקרונות.

מראיין: כן. ואתם לא יודעים מה נעשה בחוץ?

יהודה: לא. לא היינו רואים, רק חלון קטן יש שלא כולם מספיקים להסתכל דרך החלון הזה.

מראיין: כן.

יהודה: ואני הייתי כל-כך קטן, לא היה מגיע לחלון הזה.

מראיין: כן, אני מבין. היה מישהו למשל שהוא היה השליט בקרון הזה?

יהודה: אף אחד. אף אחד.

מראיין: למה?

יהודה: לא היה שום שליט.

מראיין: לא היה מישהו שמנהל את העניינים?

יהודה: לא. הכניסו אותנו בפנים, סגרו את הדלת מבחוץ וזהו זה. לא היה אכפת לאף אחד שום דבר. בטח היו שומרים בחוץ, אנחנו לא היינו רואים את זה, לא היה אפשרות לראות. אולי היה חלון כזה למעלה שלא

00:15:50

כולם היה מגיעים אל החלון הזה ואם היית רואה, היית רואה רק ממול ולא למטה מה שנעשה.

מראיין: כן, כן, הבנתי. אחר-כך אתם, אחרי הנסיעה הזאתי, אתם מגיעים

יהודה: אחרי הנסיעה הזאתי ארוכה, ארוכה, יום אחד עצר הרכבת והתחילו מלמטה צעקות: לרדת!

מראיין: מה צעקו?

יהודה: בגרמנית, שאנחנו נרד.

מראיין: כן

יהודה: והתחלנו לרדת. ומאז, שום דבר יותר, לא ראינו את ההורים. כבר ירדנו תכף, תכף כבר הפרידו אותנו. הזקנים מפה, הצעירים מפה, ואני נפלתי שוב פעם עם כל האחים ביחד, היינו ביחד.

מראיין: כן. וההורים, אתה, לא שאלת איפה ההורים?

יהודה: ההורים, אני רואה אותם ממול, יש עוד שורה אחת שעומדים זקנים. לקחו את ההורים קודם,

מראיין: כן.

יהודה: עם אוטו משא, הרבה אוטו משא באו,

מראיין: כן

יהודה: לאן הביאו אותם, אנחנו לא לא רוא , לא יודעים, ולקחו גם אותנו, הביאו אותנו ברגל, זה היה קרוב.

מראיין: כן

יהודה: והכניסו אותנו ב בפני, בזה

מראיין: מה אתה ראית? מה, מה רואות העיניים?

יהודה: אה כשתכף כשנכנסנו נכנסנו כבר היו כבר חוטי ברזל. אבל לא חשבנו שזה איזה בית סוהר, משהו דומה לזה, אחרי

מראיין: מה חשבת אתה, למשל?

יהודה: מה אני אגיד לך, לא חש לא היה לי מחשבות טובות כשאני באתי, ראיתי את החוטים ברזל, לא היה לי מחשבות טובות, אבל זהו זה, לא היה לי ברירה ולא לברוח משמה לא היה שום אפשרות.

מראיין: כן.

יהודה: היה צבא מסביב.

מראיין: כן.

יהודה: היו נותנים מכות לזקנים.

מראיין: כן.

יהודה: משמה כבר לקחו אותנו ברגל והביאו אותנו

מראיין: אתה כבר ראית משרפות, ראית עשן?

יהודה: לא, בהתחלה לא ראיתי.

מראיין: עוד לא.

יהודה: כשנכנסנו בפנים ליום הראשון, כבר התחילו לקחו את הנשים לחוד, אותנו לקחו לחוד.

מראיין: כן.

יהודה: אני לא יודע איפה אחותי הלכה, אני יודע איפה שאנחנו הולכים. הלכנו, והעמידו אותנו בשורה אחד, היינו בבוקר כשירדנו עד הצהריים היינו בשורה הזה בעמידה אז התחילו לעשות לשים לשים מספרים על הידיים.

מראיין: כן. מי עשה את זה? איך עשו את זה? עם מה עשו את זה?

יהודה: עם איזה עט כזה, כמו עט כזה עם, כמו מחט.

00:18:41

מראיין: כן.

יהודה: אז אנחנו, לפי המספר שלי, המספרים של אחים שלי היו הראשונים ואחר-כך אני. זאת אומרת, המספר שלי כשקיבלתי אחרון, 27, אח אחד היה לו 26, אח שני היה לו 25, השני היה לו 24.

מראיין: כן.

יהודה: וחיכינו שמה כל היום, היו אחרים ש פולונים שהיו שמה, והתחילו לדבר: "איזה שפה אתם מבינים"? הם היו מדברים ביידיש, יצאה אחד שיודע צרפתית לדבר.

מראיין: כן.

יהודה: זהו. "באתם מאיפה"? אמרנו: "מיוון". - "לא יודעים אתם לא יודעים יידיש לדבר? שפה אחרת, גרמנית"? - "לא כל-כך". - "טוב, פה אתם לא יודעים גרמנית לדבר. טוב, אתם תעשו סבלנות, למה עכשיו הורים אין לכם יותר". - "מה זאת אומרת? במשך שעה אחד כבר הורים אין לנו"? - "הנה", הוא אומר, "שמה כל העשן הזה, כל האש הזה שיוצא מלמעלה מהארובה, זה ההורים שלכם". מסתכלים, לא האמנו. לא רצינו להאמין. לא האמנו ולא רצינו להאמין. אחר-כך כשנתנו לנו כבר הכניסו אותנו, בגדים אחרים נתנו לנו, בפיג'מות האלו, אז כבר כמה ימים לא עבדנו, היינו בקרנְטִינָה

מראיין: מה זה היה הקָרנְטִינָה?

יהודה: קָרנְטִינָה, היינו סגורים במקום אחד שלא נצא בחוץ מהמקום הזה, אולי בגלל מחלות. אחרי

מראיין: מה ראיתם כל הזמן? מה העיניים רואות?

יהודה: אנחנו העיניים שלנו היו רואים, שמה בפנים איפה שהיינו חיים לא היו חיילים. היו נכנסים קצינים לפעמים בפנים, אבל לא היו לא היו היו יהודים שהם היו כבר גם כן, הם ותיקים, והם היו הקפטנים . הם היו ראינו פה לא ידענו אנחנו לקרוא בְּלוֹקאָלְטֶעסְטֶער הם היו עושים את הסדר, להם היו הם היו זאת אומרת לכל בלוק היה אחד כזה והיה לו איזה ארבע עוזרים שהיו מנקים את המקום. הכניסו אותנו בבלוק כזה ואחרי אבל הם היו, בערב היו באים. היו רואים דרך החלון שהיו באים מעבודה

מראיין: כן.

יהודה: היו לוקחים אוכל, ואחרי כמה ימים התחלנו גם אנחנו לצאת בחוץ, נתנו לנו לצאת בחוץ לעבוד.

מראיין: כן.

יהודה: לא בחוץ, זאת אומרת שם בפנים. נוכחנו לדעת אחר-כך שהתחילו להאמין שבאמת ההורים שלנו מתו.

מראיין: איך? איך, מאיפה הנקודה הזו שאתה חושב שאין כבר הורים כבר?

יהודה: כבר אה איך אני אגיד לך? יום אחד לקחו את כולנו ונסענו לא נסענו, הלכנו ברגל והביאו אותנו באיזה מקום שהיה בגדים, נעליים. וותיקים שהיו עובדים שם אמרו לנו: "זה הנעליים, הבגדים האלו, זה של כל ההורים, אלה שנשרפים. של ילדים קטנים". התחלנו להאמין משהו, למה שזה באמת כל-כך הרבה בגדים זרוקים, ערימות גדולות. ואני לא עבדתי בזה בקְרֶמָטוֹרִיוֹ מבנה תנורי השרפה בהם שרפו את גוויות הקורבנות שהורעלו למוות בתאי הגזים. באושוויץ I פעל קרמטוריום אחד ומספרו היה I. בבירקנאו פעלו ארבע משרפות, אשר סומנו בספרות: II, III, IV, V (משרפה I פעלה, כאמור, באושוויץ I ). בעליית הגג של המשרפות התגוררו אנשי הזונדרקומנדו. הימלר, בביקורו באושוויץ במרץ 1941, הורה על הרחבת המחנה כדי להכיל 125,000 אסירים. כחלק מתוכנית ההרחבה דרש הימלר גם הקמת משרפה II שתוכל לשרוף 1,440 גופות ביממה. כאשר הוחלט על הרחבת השמדת היהודים, הוחלט להקים ליד המשרפה גם תא גזים להשמדה. בהמשך, הוחלט על הקמתן של עוד 3 משרפות. המשרפות כולן (II עד V ) מוקמו בצדו המערבי של המחנה. משרפות II ו-III הוקמו במתחם נפרד, מגודר ומוסווה בעצים ושיחים. הן מוקמו במקביל לחלקו הדרומי של המחנה, משרפה II מול מחנה BI, ומשרפה III מול חלקו הדרומי של מתחם BII. משרפות IV ו-V מוקמו במקביל לחלק הצפוני של מחנהBII, וגם הן הוסוו וגודרו באותה דרךקומנדו

הזה, איפה שהיו שורפים אותם, אבל לא היה רחוק מזה, זה היו רואים ממול. מה אני אגיד לך, שמואל

מראיין: מה היו רואים?

יהודה: היו רואים העשן. ריח מהעשן שהיה יוצא. לפעמים כל-כך הרבה חזק היה, היה יוצא עד בחוץ הזה ה לא העשן, האש.

מראיין: הלהבה?

יהודה: כן, הלהבה. היה יוצא בחוץ.

מראיין: כן

00:23:22

יהודה: כבר התחלנו כבר התחילו התחלנו להתרגל כבר. ללכת לעבודה, היו מביאים אותנו לעבודה, בבוקר בבוקר היינו קמים. אז לאט-לאט התרגלנו, במקומות לא טובות היינו עובדים.

מראיין: מה אתה עבדת?

יהודה: אני עבדתי היינו הולכים ברגל איזה 7 קילומטרים כל יום, ושמה היינו מתפשטים לגמרי והיינו מוציאים מאיזה תעלות את הלכלוך. הם היו צריכים לקשור את התעלה הזה עם איזה נהר גדול.

מראיין: כן.

יהודה: היו מנקים היינו מנקים שמה ואחד היה פוֹרְאָרְבַּייִט כזה עם סימן פה, שהוא היה מלקה מי שעובד, מי שלא עובד. עבודה לא כל-כך נעימה הייתה. ערומים ככה כל היום. בצהריים היינו יוצאים לחצי שעה אוכל, אבל בינתיים אנחנו את האוכל, היינו לוקחים אותם בבוקר עם איזה עגלות, שהעגלות שהיה להם הצבא שמחזיק חם את האוכל. ובערב היינו מחזירים את העגלות היו נותנים לנו איזה מן מרק כל צהריים שמה. על הבוץ שמה היית יושב, היית אוכל. ואני במקרה נפלתי אצל בן-אדם לא טוב, בן-אדם ראה שהייתי עובד, שאני הייתי ערום הוא היה מסתובב עם סירה אחד כל הזמן. הוא היה מסתובב עם מקל אחד גדול, כזה מקל שזה לא נשבר, זה מהמקומות כאלה יוצאים מקלות כאלה. דווקא אותי תמיד היה מרביץ תמיד זה ה [דיבור לא ברור] הזה. הוא היה רואה אותי, לא יודע איך הוא היה מכיר אותי, מרחוק, הוא היה מרביץ לי. כל יום היה מרביץ לי. בערב הייתי חוזר, הייתי מספר לאחים שלי מה שקורה לי כל היום עם הבן-אדם הזה, למה הוא מרביץ לי? אחים שלי, שני האחים שלי, הם היו עובדים באספקה של הלחם, של ה של המרגרינות, והם גם כן שניים, ואחד היה עובד במקום אחר. אז הם היו ישנים לחוד עם גויים של צ'כיה. הם לא היו ישנים אתנו, בכלל שלא יהיה מחלות, למה הם עובדים במקום מיוחד.

מראיין: כן.

יהודה: לחם סוחבים, וזה , ואני הייתי כל יום הולך אצל אח שלי, היה נותן לי איזה חצי לחם עם חתיכת נקניק. דווקא היה לי טוב, היה לי מה לאכול למה האחים שלי, היה להם ג'וב. אז יום אחד אמרתי, יושב עם אלברטו, דניאל היה יושן למעלה, דני, אלברטו היה יושן למטה . אני אומר לו: "לא יודע מה לעשות עם הגנרל הזה. כל היום מרביץ לי, כל יום מרביץ לי, לא יודע מה אני עשיתי לו"? - "מי זה הבן-אדם הזה"? דווקא הוא היה מכיר הרבה אנשים, למה לאנשים, הוא היה נותן לחם לאנשים, אני כמו אנשים מכובדים כאלה בשביל שיהיה פרוטקציה. יום אחד, בקיצור, אני יושב אתו שמה ואני אומר לו:-"אני אמות כבר, אני אין לי כוח כבר יותר. כזה דרך לוקח כל יום, ואני חוזר, אולי אתה תחפש לי משהו, איזה עבודה אחרת עם פרוטקציה? יש לך כל-כך הרבה מכירים, שיחליפו לי קומנדו, שלא ישאירו לי בעבודה". ומדברים שמרביץ לי הבן-אדם הזה. - "מי זה"? – "לא יודע, כל-כך הרבה אנשים יש פה בפנים, איך אני יכול להגיד לך מי זה"? פתאום, איך שאני יושב ומדבר אתו, נכנס הבן-אדם הזה. היה לי אח כזה, בחור חזק, השני, לא הגדול, השני, הוא היה גיבור. אני זוכר באותו היום, שמואל, נכנס הבן-אדם הזה, אומר לו בספניולית: "אלברטו, זה הוא הבן-אדם הזה שמרביץ לי כל היום". – "מה"? הוא אומר לי. "כן, זה הוא". אומר לי: "הוא מרביץ לך"? – "כן". והוא בא אצלו, אצל אלברטו, אומר לו ב אני יודע באיזה שפה?: "סֶרְבוּס, אלברטו" זאת אומרת 'סֶרְבוּס' זה כמו שלום. "וִי גֵייטְס" . מסתכל אותו בעיניים שלו: "למה אתה מרביץ לו, לבן-אדם הזה, כל יום"? – "מי זה בשבילך"? שואל אותו. – "אח שלי". – "אני לא ידעתי שזה אח שלך". הוא אומר לו. אני לא יודע, שמואל, אח שלי לקח אותו בחוץ מהבלוק, הביא אותו אחרי הבלוק, לא יודע מה עשה לו, שמואל, העיקר הבן-אדם הזה, אני לא ראיתי אותו יותר, שמואל, מאז. אז גם כן, אני בוקר אחד קמתי, לא הספקתי ללכת לתור איפה שאני הייתי עובד, נשארתי

00:29:48

אחורה ולקחו אותי בעבודה אחרת כבר והפסקתי לעבוד בעבודה הזאתי. ומשמה, הייתי בעבודה אחרת שהייתי גם כן עם בָּרוּךְ פָּנָגוֹ ועם עוד אחד, פֶּפּוֹ

מראיין: איזה פֶּפּוֹ? אתה זוכר?

יהודה: פֶּפּוֹ אֶסְפוֹרְמֶס אני חושב שקוראים לו. והיינו

מראיין: פֶּפּוֹ, איך? אֶסְפוֹרְמֶס?

יהודה: אֶסְפוֹרְמֶס? לא יודע, פֶּפִּינָרָה קוראים לו. לא יודע, זה והיו, בפנים בלאגר היינו עובדים, היינו ניקיון עושים. ניירות, כל מיני דברים, ושמה היה לי טוב עד שלקחו אותנו בוורשה.

הפסקה בהקלטה

00:30:54

המשך הקלטה

מראיין: כן. אחר-כך

יהודה: שמה, לפני שאני אלך לוורשה, האחים שלי כבר היו שמה. אז לפני

מראיין: זאת אומרת, לקחו אותם לפני?

יהודה: כן.

מראיין: ואתה, אתה ידעת שהם כבר הלכו?

יהודה: אני, היה לי איזה פצע פה.

מראיין: כן.

יהודה: היה מגרד לי וזה נהיה לי איזה פצע. אני גם כן הייתי צריך ללכת עם ההורי עם האחים שלי, אז ראו את הפצע מה שיש לי, הוציאו אותי. ובמחסן שהיו עובדים האחים שלי, שמה היו רוסים גם כן עובדים והם היו מכירים אותי, ואני הייתי הולך כל פעם שמה, היו נותנים לי חתיכה לחם. עד שיום אחד גם כן באה איזה פקודה להביא, עוד יהודים לקחת לשמה. ואמרו לנו, יהודים שידעו גרמנית לדבר, שאתם גם כן הולכים לשמה, זה טוב. שמה לקחו אותנו, הביאו אותנו לאושוויץ . נכנסנו באמבטיה, נתנו לנו בגדים אחרים, ולמחרת בבוקר שמו אותנו ברכבת עם חתיכה לחם ביד, והביאו אותנו לוורשה. ירדנו שמה בתחנה רכבת, ושמה התחלנו ללכת ונכנסנו איפה שהיו גם כן עוד יהודים כמונו. אבל לפני זה, שהיינו הולכים בדרך, היינו רואים בתים הרוסים. ראינו בדרך עוד אנשים עם פיג'מות כאלה, אבל מכירים לא ראינו, למה שזה היה מקום סגור מסביב. נכנסנו בפנים איפה שהיינו צריכים להיכנס, איפה שהיו הבלוקים.

מראיין: בוורשה?

יהודה: כן. שמה כבר ראיתי מכיר אחד.

מראיין: מי זה היה?

יהודה: לא זוכר. לא זוכר מי זה היה.

מראיין: הוא חי היום פה בארץ?

יהודה: לא, לא. הוא מת. היחידי שראיתי אותו אמר לי: "לאון, האחים שלך פה. אבל הם בעבודה עכשיו". שמחתי. שמחתי על זה שהם, "מתי הם יבואו? יבואו בערב". לקחו אותנו, כבר שמה החליפו לנו, נדמה לי, בגדים שוב פעם. ובערב באמת התחילו לחזור מהעבודה והם ידעו שבאו עוד יהודים משמה, ובאו לראות מי בא, מי לא בא, ואמרו לאח שלי שאני שמה. ומצאו אותי. מצאו אותי בבלוק אחר.

מראיין: כן.

יהודה: אבל ראיתי אותם במצב לא טוב כבר שמה. היה להם טוב ועכשיו שמה היה להם לא טוב.

מראיין: היה להם טוב בבירקנאו?

יהודה: כן.

00:34:43

מראיין: והיה להם לא טוב באושוויץ?

יהודה: שמה לא היה להם טוב.

מראיין: כן. למה היה טוב? מה, מה היה ההבדל?

יהודה: היה חסר אוכל.

מראיין: כן.

יהודה: והיו היה מחלות שמה גם כן.

מראיין: כן.

יהודה: אז למחרת לקחו אותנו גם לעבודה, ואח שלי אלברטו, היה מביא עגבניות ירוקות כל הזמן, והיה מחלק לאחים. לאט-לאט כבר התרגלנו גם על החיים הזה. עברו איזה חודשיים, ויום אחד אני עומד שעושים לנו שסופרים אותנו - אני הייתי בבלוק אחר, בבלוק 4 והם הם היו בבלוק 5 - אז שמעתי מאחרים: "הרגו את אלברטו מרכוס". אני התעוררתי קצת. מה, את אח שלי? הם מדברים אחד לשני והם לא יודעים שזה אח שלי. שאני שומע. בינתיים סופרים אותנו, כשנגמר, כשגמרו הגרמנים לספור אותנו, היינו צריכים גם כן להיכנס בבלוק לקחת אוכל, אז אני לא הלכתי לקחת אוכל, הלכתי איפה שהאחים שלי יושבים ומצאתי את האח, שני האחים שלי שהיו בוכים שמה, "מה, זה נכון"? אני אומר להם. – "כן, זה נכון. הרגו אותו. הלך לחתוך עגבנייה והרגו אותו" [העד נאנח בכאב]. אני זוכר את היום הזה. לא הלכתי לקחת אוכל למה שלא היה תיאבון בשביל אוכל. התרגלנו אחר-כך שזהו זה. אחר-כך אני נפלתי, אחרי כמה ימים נפלתי חולה, היה לי טִיפוּס. אני הייתי בבלוק הזה, היה גם סָלְוָוטוֹר אָמָרִיוֹ הוא היה בבלוק הזה. שמה היה כבר תחנה אחרונה בשביל למות. גם אנחנו, לא היה שום רפואה בשביל המחלות האלה, שמה. לא יודע, יום אחד בא אח שלי דרך החלון, לא היו נותנים להיכנס בפנים, נתן לי מים דרך החלון, לחם היו נותנים את הפרוסה כל יום, לא הייתי אוכל כבר. בא עוד יום אחד אח שלי, אומר:-"אל תפחד, לא תמות, אנחנו פה". שוב פעם הביא לי מים, היה אסור לשתות מים.

מראיין: למה היה אסור? בגלל מחלה, בגלל ה

יהודה: כן, לא היה טוב המים. לא היו מרשים לנו בקיצור, שום דבר שיביאו לנו שמה בפנים. הם רצו שנמות שמה. היו אומרים לי האחים שלי: "סבלנות, לאון, אתה תהיה בריא". ובאמת, פתאום נהייתי בריא משמה. הרגשתי קצת טוב, קמתי, התחלתי ללכת מפה, משמה. ויום אחד, אני הולך אני מטאטא, ראה אותי חייל גרמני באמצע יום, לא היה אנשים שמה בפנים, רק בבלוק הזה היה אנשים והיה כמה בודדים היו מסביב, שהיו מנקים את המקום. אומר לי: "מה את עושה? למה אתה לא, לא עושה שום דבר"? לקח אותי לעבודה. ומאז יצאתי בחוץ משמה, והלכתי אני לבד, בלי שאף אחד יגיד לי כלום הלכתי איפה שהייתי יושן, בבלוק השני. והמשכתי שמה את החיים. אחר-כך התחלתי לצאת בחוץ לעבודה, היו מנקים לבנים. היו באים הפולונים , היינו לוקחים איזה, לא יודע מה עם העגלות. עד שיום אחד לקחו אותנו משמה, שמואל. אהה בינתיים, לפני זה, לקחו שלוש מאות איש משמה, בחורים חזקים, סגרו אותם באיזה מקום ואחר-כך אמרו למחרת, הם נוסעים למקום אחר. מהשלוש מאות איש האלה לא שמענו יותר שום דבר, עד היום לא שמענו. היו לי שני אחים שמה שלי. אחרי זה איפה לקחו אותנו?

מראיין: כן. זה היה, כל זה בוורשה?

יהודה: כן, בוורשה.

מראיין: עכשיו, מה היה שם? הכול היה הריסות?

יהודה: הריסות. היו שמה, ראיתי יהודים שהיו עובדים, פולונים. אלו היו איזה קומנדו שמחפש דברים, הם היו משמה, והם לא היו אתנו, היו בבית סוהר, אלה אחרים, בצורה אחרת, היו מסתובבים עם איזה עגלה.

00:41:02

כנראה הם היו מהמקום הזה, לא היינו מכירים. ובשביל ללכת משמה עמדנו יומיים שמה בחוץ על השמש, עוד מעט נלך, עוד מעט נלך, עוד מעט ייקחו אותנו, עד שלקחו אותנו משמה והביאו אותנו בדכאו. הלכנו ברגל.

מראיין: ברגל?

יהודה: הלכנו ברגל איזה 10 ימים, לא זוכר, מתו הרבה בדרך. לא היה לנו מים, לא היה לנו אוכל. היה איזה טור גדול והיו מלא חיילים, אס.אס שהיו שומרים אותנו. מי שהיה מת בדרך, מת בדרך. הגענו עם איזה שמיכה ועם הכפכפים. כל הדרך גשם, מבול היה. אז שהביאו אותנו במקום אחד והיה תחנה רכבת אחרי כמה ימים שהלכנו ברכ ברגל, אז אחר-כך לקחו אותנו ברכבת והביאו אותנו ב בדָכָאוּ. שמה רק יום אחד היינו. לא ראינו משהו מיוחד שמה, היו אסירים גם כן שמה. ומשמה לקחו אותנו בואלדלאגר

מראיין: זאת אומרת דכאוּ זה היה רק תחנת מעבר?

יהודה: כן. משמה היו שולחים. שמה בגרמניה היו כמה, לאגרים שמה, מספר אחד, מספר שתיים. אני הייתי בואלדלאגר. לא הייתי כל-כך פיקח בשביל לדעת את הכול ואין לי טבע לשאול הרבה. כשלא היה לי ברירה כבר, ראיתי שהייתי לבד, שמואל, הייתי מסתדר לבד, מסתכל איך לאכול ואיך לעשות משהו בשביל לחיות, כן. לקחו אותנו בואלדלאגר. בוואלדלאגר הייתי שמה כמה ימים, שלושה-ארבעה ימים, אחר-כך חלק לקחו אותנו במילדוֹרף

מראיין: מה אתה עשית בואלדלאגר?

יהודה: עבדתי.

מראיין: במה?

יהודה: בתעלות. אחרי שהלכתי במילדוֹרף, כשלקחו אותנו משמה, שם היה יותר טוב, מקום יותר טוב למה הוָואלד , אתה יודע מה זה הוָואלד, שמואל, זה בוץ, זה מקום שיש רטיבות הרבה.

מראיין: כן.

יהודה: לקחו אותנו במילדוֹרף, היו צריפים גדולים שמה, היה מחנה גדולה, ומשמה התחלנו ללכת לעבודה במקום אחר. עבדנו בבָּאוּשְׁטֶלֶה . זה היה מקום שהיו עושים בטון, והיו סוחבים שקיות של כל יום, מלט. חוזרים, שוטפים את ה את המלט, את השק שם, עוד פעם למעלה. כל פעם היו עולים ויורדים. ומשמה עבדנו איזה שנה , שמה היה

מראיין: שנה שלמה באותה עבודה, באותו מקום?

יהודה: כן. שמה היו ימים טובים גם כן.

מראיין: מה זה "ימים טובים"?

יהודה: אה ש איך להגיד לך? אתה חשבת שמשמה את תשתחרר, למה היה אווירה אחרת שמה, והיה לנו קוֹמָנְדָנְט אחד שהוא היה באמת, היה נראה טוב, של האס.אס., היה מדבר יוו אה צרפתית והיה אוהב את היוונים גם כן.

מראיין: כשאתה אומר "אוהב את היוונים", במה זה מתבטא?

יהודה: היה לו סימפתיה כזה אתנו, למה שאנחנו, איפה שהיו מביאים אותנו היינו עובדים. אז יום אחד, זה היה ב-44 זה היה היה חג המולד. אז בשביל לצחוק שמה לקחו אותי ושמו לי איזה שלט פה קדימה ושלט אחורה, וכתבו שמה: "אָיין גוּטֶה יָאר" . הם חשבו שגם אנחנו חוגגים את ה את החג הזה, והתחלנו ללכת בפנים, לא היינו עובדים. לא היינו עובדים והתחלנו ללכת, ה הקומנדנט הראה באמת שאנחנו חוגגים את הזה ושרים וזה, אז הוא בא, היינו איזה שלושים

סוף צד קלטת

00:46:49

התחלת צד קלטת

אז לקח אותנו והביא אותנו במחסן של הלחם, אומר: "אני אחלק" רצה לחלק לנו, אמר לזה, למחסנאי שיחלק לנו מנה לחם כל אחד. אז פתאום נזכר, אומר: "לא", אומר, "אתם", אומר, "היום תיקחו את המנה לחם, שום פעם מחר תגנבו". אנחנו היינו גונבים מהזה מהמחסן איזה כרוב, איזה תפוח אדמה, בשביל לחיות. אז אומר שאחרי החג אתם תעבדו צֶטְפוֹילקומנדו זה היה מחסנים של הגרמנים, של האס.אס., שהיה אספקה. יום אחד כשבא ל אחרי יומיים, היום הזה לקחו אותנו, הביאו אותנו שמה לעבוד, חזרנו, ואני לא הלכתי יותר לעבודה הזה. נשארתי בפנים.

מראיין: למה?

יהודה: נשארתי, לא היה לי מצב רוח ללכת בעבודה כזה. פחדתי שאני לא אקח משהו ויתפסו אותי, רציתי על בטוח. ועבדתי שמה בפנים. בפנים בקָה.צֶט . אז יום אחד, זה גָבִּי פֶּקילון ועם אברהם, גָבִּי פֶּקילון ועוד אחד אברהם, אני לא יודע את השם משפחה שלו אבל את השם היה לו עוד שם אחד ששמו לוף צִ'יבּוּלְסְקִי, לא יודע אם שמעת ממני או ממישהו

מראיין: איך?

יהודה: צִ'יבּוּלְסְקִי. זה לא השם משפחה שלו, ככה היו קוראים לו. הם היו לָאגִרמָאכְטוָאכֶר

מראיין: מה זה?

יהודה: בלילה הם היו מסתובבים בפנים, אם היו באים אווירונים של אמריקאים או של אנגלים הם היו עושים אזעקה והיו סוגרים את החשמל, ובבוקר הם היו צריכים ללכת לצלצל לאיזה מקום שיקומו כולם, היו איזה צפצפה, שכולם יקומו לעבודה. זה היה העבודה שלהם. אני לא יודע מאיזה סיבה הוציאו אותם מהעבודה הזה, ואני ידעתי מזה, אמרו לי. אני ועוד אחד, אברמיקו אָמָלֶךְ, הוא לא חי, אח שלו חי, ניסים אָמָלֶךְ, הוא באמריקה.

מראיין: אָמָלֶךְ?

יהודה: אָמָלֶךְ. ויצאתי והלכתי, הוצאתי את הכובע ואמרתי: "הֶר לָאגֶרפִיהרֶר אִיךְ קָאן להיות לָאגִרמָאכְטוָאכֶר" . אני יכול לעשות את העבודה הזה. אני אומר לו. תכף לקח הוא נתן פקודה לזה, ללָאגֶראָלְטֶעסְטֶע, ואנחנו שתיים היינו שומרים שמה בלילה. ועד שבא הסוף משמה, לא זוכר איך זה היה שמה אחר-כך. משמה לקחו אותנו כן, ושמו אותנו ברכבת עוד פעם. רצו להביא אותנו לא יודע לאן, אבל היינו כמה ימים ברכבת ובדרך, כן, באו אווירונים. באו אווירונים, אז הספקנו ללכת באיזה יער גדול, לא היה לא יודע איזה יער היה שמה. היו עוד יהודים הרבה שמה. אז כשבאה הרכבת, היינו ברכבת אז, באו אווירונים ופיצצו את הזה את ה איך אמרת מקודם שמוליק של הרכבת?

מראיין: מסילה? אהה הקטר.

יהודה: הקטר. הביאו קטר אחר, הביאו אותנו בחזרה. הביאו אותנו בחזרה איזה, כל הלילה הלכנו. נסעה הרכבת, נסעה, ועמד במקום אחד. על המקום הזה בדיוק עמד הקרון שלנו, שמה זה מעבר של אוֹטוֹאִים . עצר שמה הרכבת והתחלנו לשמוע פצצות. והיו צרפתים שמה למטה, בינתיים אותנו לא שומרים כל-כך הרבה. היו ברכבת אחרים כבר חיילים. והיו אמרו לנו הצרפתים שנגמר המלחמה, האמריקאים נכנסים כבר. לקחו אותנו עוד כמה קילומטרים קדימה עם הרכבת, שמה עצר הרכבת. אבל לפני זה, שעצר את הרכבת, שמואל, בטרנספורט שאנחנו היינו הולכים זה כבר, שכחתי להגיד, עצר הרכבת

00:53:07

יום אחד ואמרו שהמלחמה נגמרה. היה איזה, הקומנדנט שהיה אתנו היה אחד מהווורמאכט לא, לא אס.אס. והוא שחרר אותנו. זה לא יצא לטובה. כבר אנשים התחילו לברוח מהרכבת, אני לא הלכתי עם אף באף מקום, אני ואברימיקו הזה, אָמָלֶךְ, לא הלכנו לאף מקום. הלכנו לקרון אחר, היה שמה לחם וגבינה, הלכנו לקחת. ולקחנו, באותו הרגע שחוזרים אנחנו, אנחנו רואים חיילים מביאים את כולם בחזרה, אני עליתי הראשון, עזבתי את הדברים ואני נותן את היד לאברמיקו שיעלה למעלה. אברהם אכל את הכדור פה, יצא לו מפה. בלב הוא נשאר. הספקתי לקחת אותו למעלה, באמת על המקום.

מראיין: כן.

יהודה: ואחר-כך התחילו ליפול כדורים, היו עוברים כדורים מעל הראש שלנו בקרון ואנחנו היינו ברצפה. אז אחר-כך זה יצא שלקחו אותנו משמה עוד פעם ואמרו לנו שהמלחמה נגמרה, צרפתים שראינו, המלחמה נגמרה

מראיין: חיילים צרפתים?

יהודה: חיילים, אסירים גם כן.

מראיין: כן.

יהודה: נסע כמה קילומטרים הרכבת ועצר לילה אחד. הלילה הזה עצר הרכבת על המקום, לא נסע לא חזרה ולא קדימה, למחרת בבוקר אנחנו קמים, פתחנו את הדלת של הקרון, מסתכלים מפה, מסתכלים משמה, לא רואים את אף אחד. היה לי עוד בחור אחד ש בינתיים הוצאנו גם את המתים משמה, היו בשני קרונות מלא מתים. היה לי חבר אחד, את השם משפחה שלו לא זוכר, שמואל, וִיטָלִיקוֹ היה קוראים לו, הוא מת. אמרתי לו:-"ויטלי, בוא נרד למטה כאילו שאנחנו עושים פיפי, נראה". "יהרגו אותנו", הוא אומר, "מה? איפה נרד"? – "בוא נרד, נראה, נעשה ניסיון, ואולי באמת נגמר המלחמה"? זה היה בוקר. באמת הוא שמע אותי, ירדנו למטה כאילו שאנחנו עושים פיפי על יד הגלגל של הקרון, מסתכלים מפה, מסתכלים משמה, אין אף אחד, שמואל. בוא נלך מפה, אני אמרתי לו. בוא נלך, והתחלנו לרדת, ללכת, ללכת, ללכת, ללכת, אחרי עשרים רגע, שמואל, הגענו לכביש הראשי. סליחה רגע. הכול הכול אי-אפשר לזכור, שמואל. הגענו לכביש הראשי, אמרתי לו: "ויטלי, מאיפה נלך עכשיו? מפה"? איפה זה פה, מי מכיר? כביש כל-כך ארוך. "תראה, אני חושב שפה למטה הרכבת היה הולך, אולי זה מפה באמת ה הדרך, בוא גם אנחנו נלך ברגל". אף אחד אין ברחוב, זבוב לא רואים. התחלנו ללכת, הלכנו איזה עשרה מטר, שמואל, מרחוק רואים איזה אוטו. אבל הרבה רחוק, היינו ראייה יותר טובה, צעירים היינו. ובאמת ראינו איזה אוטו. אמרתי לו: "ויטלי, בתעלה אתה הזה, אני מצד זה". ירדנו מאחורי הקוצים, אנחנו מסתכלים, בא האוטו, עצר על המקום. עצר על המקום, יורדים שמה שני אנשים. אנחנו עוד לא רואים אותם, לא יודעים מי זה, אולי מחפשים אותנו. כנראה הם ראו אותנו מרחוק. אני מביט טיפה מהקוצים, אני רואה חיילים אבל זה לא גרמנים, זה צבע אחר. מוציא עוד טיפה את הראש ובאמת זה לא גרמנים, יצאתי לגמרי. "ויטלי", אמרתי לו, "תצא. אל תפחד, זה לא גרמנים". אני אומר לו ביוונית. הוא יצא, הוא רואה אותנו במצב כזה. "מי אתם"? שואלים אותי באנגלית, אני אני לא יודע. אני אומר לו, לויטלי, לא יודע, בספניולית אני אומר לו, "לא יודע איזה שפה לדבר אתו". ויצא אחד שידע ספניולית לדבר, זה פורטוגזית זה, לא יודע מה זה, והתחלנו לדבר באמת. הוא שאל אותנו כל מיני שאלות, אמרנו לו ששמה למעלה יש מלא אנשים, "כן" הוא אומר. ואז, זה היה ג'יפ, לא הייתי מכיר אני מה זה ג'יפ, עם טריילר קטנה מאחורה עם אספקה, שמואל. "איפה הם"? – "שמה. – "תעלו על הג'יפ". אנחנו עלינו על הטריילר ופתחנו את הברזנט, ראינו שיש מהכול, תחשוב שמה שוקולדים, סיגריות. התחלנו, חשבנו זה, שמואל, והתחלנו למלאות. והם היו רואים אותנו, היו צוחקים על מה הגענו לשמה וזהו זה. ומשמה לקחו אחר-כך לקחו את כולנו בפֶלְדָאפִינג . ושמה זה היה הסוף.

מראיין: אז הם הם אספו גם את כל מי שנשאר ברכבת?

00:59:15

יהודה: כל הרכבת לקחו.

מראיין: כן.

יהודה: ואת הקצין גם כן, נדמה לי ששלחו אותו באמריקה, למה היה לו התנהגות טובה, נתנו עידוד טוב אנחנו שמה.

מראיין: עכשיו, הם אוספים את כולם ואתם מרגישים כאילו שאתם הייתם ה

יהודה: כן. אז כבר לקחו אותנו באיזה בית-ספר גדול שהיה שמה, אבל לא מקום קטן, זה כמעט רבע תל-אביב.

מראיין: כן.

יהודה: שמה היו מתאמנים הילדים של היטלר

מראיין: כן.

יהודה: הממזרים.

מראיין: כן.

יהודה: ושמה נתנו לנו חדרים, שתיים בכל חדר, שלוש בכל חדר. והתחלנו האמריקאים בלילה ראשונה נתנו לא נתנו לנו לחם, נתנו לנו איזה מרק.

מראיין: כן.

יהודה: למחרת נתנו לנו פרוסה לחם, והתחילו לתת לנו אוכל לאט-לאט עד שהתרגלנו התרגלנו להיות קצת בסדר עם האוכל. מי שהיה חולה לקחו אותם בבית-חולים. משמה השתחררתי כבר, היינו משוחררים.

מראיין: מה זאת אומרת "להשתחרר"? מה מה עשו איתכם?

יהודה: עשו אתנו, הביאו אותנו אחר-כך ללָנְדסבֶּרג גם בגרמניה בפנים. ושמה היינו כמה ימים, ואמרו לנו: איפה שכל אחד רוצה לנסוע בחזרה. יש כאלה שנסעו לאמריקה, יש כאלה שבאו להנה

מראיין: מי אסף אתכם שמה?

יהודה: אמריקאים.

מראיין: כן.

יהודה: היה קצין שם שהיה מטפל בנו.

מראיין: כן.

יהודה: גם יהודי, אמריקאי. אני נסעתי ליוון.

מראיין: כן. איך נסעת בחזרה ליוון?

יהודה: עם אווירון. עם אווירון לקחו אותנו, הביאו אותנו באתונה.

מראיין: אתה כבר התחלת להאמין שבאמת סוף-סוף הגיע כבר ה

יהודה: כן, בטח, הייתי משוחרר, מה לא האמנו לזה, אבל

מראיין: כן.

יהודה: האמנו לזה כ שנגמר. ששמענו את הפצצות ושמענו, הצרפתים שאמרו שמשוחררים, אז בשביל זה היה לי אומץ לצאת בחוץ מהקרון וללכת עד הכביש.

מראיין: כן. כן.

יהודה: ובטח, היה שמח. באתי, כשהביאו באנו באתונה, שמו אותנו באיזה בית-ספר. הבית-ספר הזה, למחרת גם אחותי באה שמה.

מראיין: תספר לי על הפגישה, שאתה פגשת את אחותך, מה היה?

יהודה: מה זה היה, אי-אפשר לספר את זה, שמואל, בכינו, שהיא היה שואלת כל פעם: "איפה האחים שלך? איפה נשארו"? והסברתי לה שהלכו שלוש מאות, שני אחים, ואחד הרגו שמה.

מראיין: כן.

01:02:22

יהודה: ולפני זה, בבירקנאו ראיתי את אחותי יום אחד, אני הייתי עובד, היינו סוחבים איזה עגלה וראיתי אותה, את אחותי שקראה לי: "לאון, לאון", מרחוק קראה לי, ונתנו לה סטירה אחד. החייל נתן לה סטירה אחד

מראיין: כן.

יהודה: והשתחררנו, באנו בסלוניקי.

מראיין: ואתה כבר נסעת עם אחותך?

יהודה: כן. היינו בסלוניקי.

מראיין: כן.

יהודה: ומסלוניקי היא הלכה ל'הכשרה' באתונה.

מראיין: מה זה היה ה'הכשרה' באתונה?

יהודה: זה שהיו מוסיפים את היהודים בשביל להביא להנה.

מראיין: כן.

יהודה: אותם להנה.

מראיין: ואתה היית

יהודה: שמה היו עובדים, היו עובדים. היה שמה, בשבילהם היו מוציאים ירקות, דברים כאלה.

מראיין: כן.

יהודה: זה היה של ה'ג'וינט'

מראיין: כן.

יהודה: ואני נשארתי בסלוניקי.

מראיין: כן.

יהודה: היא באה להנה, ואני לא יודע, אז הלכתי בזה אחרי שנה גם אני ב אחרי שנה, אחרי שנתיים הלכתי גם אני ב'הכשרה'. ראיתי שזה לא כל-כך טוב ביוון, אין לי מה לעשות יותר שמה.

מראיין: כן. מה אתה עשית בכל זאת שנתיים?

יהודה: עבדתי.

מראיין: במה?

יהודה: עבדתי סבלות. לא היה משהו אחר.

מראיין: כן. בנמל? איפה?

יהודה: לא בנמל, בחוץ, באיזה מחסן.

מראיין: עכשיו, אתה, כשאתה באת ל לסלוניקי בחזרה

יהודה: הלכתי, הלכתי לראות, היו כאלה יוונים שאלו אותנו, היו כאלה שהיו מקללים את הגרמנים, והיו כאלה שלא היו מאמינים.

מראיין: כן. איך אתה הרגשת כשאתה למשל אמרת למישהו והוא לא מאמין?

יהודה: הרגשתי שלא מאמין, ראיתי הם כבר לא מסתכלים עם, בעין טובה אותנו שמה.

מראיין: כן. אתה הלכת לחפש את הבית?

יהודה: הלכתי, היה הכול הרוס כבר.

מראיין: כן.

יהודה: לא מצאתי שום דבר.

מראיין: כן.

יהודה: אז ראיתי שאין לי מה לעשות, אין לי עם מי להיות פה. היו עוד יהודים שמה, היהודים האלה, כל אחד היה

01:04:59

עסוק. ראיתי בשבילי זה לא היה טוב, ישנתי בבית של גוי אחד שהיה הייתי מכיר אותו, הוא נתן לי באמת חדר שמה.

מראיין: כן.

יהודה: ונתן לי תמונות שהיה לנו שמה, זה היו מכירים של ההורים שלי. ובאתי ב'הכשרה' שם.

מראיין: כן.

יהודה: כן. ב'הכשרה' הייתי שמה שנה וחצי, אחר-כך לקחו אותנו בצבא לשמה.

מראיין: רגע, תספר לי עוד קצת אתה, מה עשית שנה וחצי ב'הכשרה'? מה, מה עושים שם ב'הכשרה'?

יהודה: שמה היינו, שום דבר, היו כאלה שהיו יוצאים לעבודה בחוץ, מי שלא היה עובד היה נשאר שמה. ניקיון של המקום, היו עם הטורייה עובדים קצת שמה, היו מוציאים קצת ירקות.

מראיין: כן.

יהודה: חלק היה מביא עם האוטו אספקה.

מראיין: כן.

יהודה: הנשים היו רוחצים גם את הבגדים שלנו.

מראיין: לימדו אתכם משהו על ארץ ישראל?

יהודה: כן.

מראיין: מה למשל?

יהודה: לימדו אותנו שעכשיו אנחנו נהיה בארץ ישראל.

מראיין: כן.

יהודה: שמה יהיה לנו מדינה שלנו, עוד לא היה מדינה פה.

מראיין: כן.

יהודה: שמה אתם תלמדו עברית. גם שמה התחלנו ללמוד עברית.

מראיין: כן.

יהודה: עשינו כבר ט"ו בשבט שמה, הצבא. והיו יהודים מפה שהיו שמה, היו מדריכים אותנו.

מראיין: כן.

יהודה: שמה יהיה לכם טוב. אמרו לנו שעכשיו צריכים צריך להיות מדינה שלנו, עוד מעט יהיה מדינה שלנו, נעשה צבא שלנו. כל מיני דברים היו אומרים לנו, עד שהגעתי להנה, שמואל

מראיין: כן. איך הגעת לארץ?

יהודה: הגעתי עם אנייה.

מראיין: כן.

יהודה: הגעתי ל'סאן לוקס' בחיפה, הביאו אותנו בחיפה. ושמה בא הגיס שלי, לקח אותי

מראיין: כן. אתה ידעת בינתיים שאחותך התחתנה פה בארץ?

יהודה: כן. לא, היא התחתנה בחוץ לארץ.

מראיין: אה, היא עוד התחתנה בחוץ לארץ.

יהודה: כן, התחתנה בחוץ לארץ.

מראיין: גם כן עם ניצול?

יהודה: כן, כן.

מראיין: כן.

יהודה: שמה בברגן בלזן עם אחו עם אימא שלך, אני חושב.

01:07:48

מראיין: כן.

יהודה: והם באו לא, התחתנה ב'הכשרה'

מראיין: באתונה.

יהודה: באתונה.

מראיין: כ.ן

יהודה: התחתנו איזה עשרה כלות ביחד. ולא יודע איך נודע לגיס שלי שאני הייתי שמה ובאו, לקחו אותי מפה, משמה, הביאו אותי לתל-אביב. הם היו גרים ביפו תל-אביב באיזה חדר. גם אני ישנתי באותו החדר.

מראיין: כן.

יהודה: איזה יומיים. אחר-כך

מראיין: ואתה כל הזמן פה בארץ נזכר מהבית, נזכר מה

יהודה: נזכר, אבל אין הרבה מה לזכור, שמואל. מה אני אזכור עוד?

מראיין: אתה לא רצית לחזור בחזרה עוד פעם ל לסלוניקי?

יהודה: לא. אין לי מה לעשות.

מראיין: אולי בכל זאת כאילו לחיות.

יהודה: לא, לא.

מראיין: כן.

יהודה: לא. לטייל כן, אבל באופן מיוחד לשמה, לא. אין לי מה לעשות בשמה.

מראיין: כן.

יהודה: שמה, אני אגיד לך, אין אווירה של יהודים שמה יותר.

מראיין: כן.

יהודה: היהודים שמה מפוזרים.

מראיין: כן.

יהודה: ולא רוצה להגיד דברים רעים, אבל הם מפוזרים וכל אחד לא מעניין מהשני, זה לא כמו היה פעם שהיינו כולם ביחד.

מראיין: כן.

יהודה: שהיו דואגים קצת, היום אין דברים כאלה. לחיות שמה עם הגויים זה אין, אין אווירה של יהודים. אמנם אני לא שומר מסורת, אבל יהודי.

מראיין: כן. אחר-כך אתה גרת פה עם אחותך, ו

יהודה: גרתי כמה ימים ואחר-כך מצאו אותי איזה חדר.

מראיין: כן.

יהודה: בכיכר המושבות. ומשמה הלכתי, לא היה בסדר החדר, לא היה בית שימוש, לא היה שום דבר. לא היה אפשרות לחיות, הלכתי לחיות ביפו עם עוד אחד שהיה גר שמה, שבתאי חנוכה. ומשמה כבר מצאתי בחורה והתחתנתי.

מראיין: כן.

יהודה: ואני עד היום ממשיך ככה את החיים. מה יש עוד להגיד, שמואל?

מראיין: כן, אני מבין. את נסעת אחר-כך לסלוניקי מהארץ?

יהודה: כן, נסעתי.

מראיין: כן.

01:10:18

יהודה: הלכתי עוד פעם איפה שהייתי גר בשכונה, ראיתי שכולם שמה בתים הרוסים וחלק בתים טובים, גרים אנשים אחרים לגמרי שמה. לא משך לי יותר והייתי איזה יומיים שמה וברחתי, באתי שוב פעם בחזרה, לא, לא בשבילי.

מראיין: לא רצית להיות שם.

יהודה: לא, לא.

מראיין: להיזכר.

יהודה: נזכרים הרבה דברים ומתחילים לבכות שמה, שמואל, זה לא טוב להיות בסלוניקי. אולי במקום אחר ביוון זה לא מפריע, אבל שמה זה לא, הלב שלי לא נותן להיות שמה, בכלל.

מראיין: כן, אני מבין.

יהודה: למה אתה רואה את הדברים הטובים שהיה לנו, הרסו אותם לגמרי כבר. שמה, איפה שאנחנו היינו גרים, עכשיו מוכרים ברזלים ישנים, אוטומובילים. אנשים לא כאלה סימפתיים, לא בשבילנו.

מראיין: כן, אני מבין. אתה בבית בתור ניצול, היית מדבר עם הילדים על השואה כל הזמן?

יהודה: כן. עוד הקטן, הרבה רוצה לדעת מזה, והוא הם שומעים את זה, הם יודעים מה שאבא שלהם סבל ו

מראיין: כן.

יהודה: היום הם שומעים הרבה.

מראיין: כן. זאת אומרת לא היה כמו שיש למשל בתים של אחרים, ש

יהודה: לא, לא.

מראיין: שלא סיפרו, או לא רצו להיזכר.

יהודה: הילדים, דווקא הילדים שלי רוצים להמשיך להמשיך איך, אם יש פעולות, אם יש דברים כאלה הנה, הבן שלי הקטן, הוא נורא רוצה לנסוע לפולניה לראות איפה זה היה המקום הזה ואיך זה קרה בדבר הזה

מראיין: כן.

יהודה: הוא רוצה לדעת.

מראיין: כן. אתה למשל היית רוצה, היית מוכן לנסוע לפולניה?

יהודה: לא. לפולניה לא.

מראיין: בשום אופן.

יהודה: לא, לא, לא, לא. שמה לא. אני רק רואה ביום אחד בשנה פה, במחנה השמדה שנותנים בטלוויזיה, אני כבר לא רואה את זה. לא יכול לראות את זה יותר.

מראיין: כן.

יהודה: לא רוצה. אבל הבנים שלי רוצים לראות את זה.

מראיין: כן.

יהודה: להם לא יהיה כל-כך כואב, למה שהם לא ראו שום דבר.

מראיין: כן.

יהודה: הם יכולים לבקר, אבל בשביל סקרנות, לראות איפה היו, איפה אנחנו היינו שמה עובדים.

מראיין: כן.

יהודה: שלי, הבן הקטן נורא רוצה לנסוע לשמה והוא ייסע.

מראיין: כן.

יהודה: נראה.

מראיין: ואשתך לא ניצולת שואה?

01:12:52

יהודה: לא, אשתי לא, אבל היא מאמינה הרבה. היא היא לא אוהב לשמוע אבל היא שמה לב. יום השואה, והיא לא זזה מהטלוויזיה.

מראיין: כן.

יהודה: היא כל הזמן איתי, היא מכבדת את זה.

מראיין: כן.

יהודה: אפילו שהיא לא סבלה, אבל היא יודעת.

מראיין: כן. איפה היא נולדה?

יהודה: בטורקיה.

מראיין: כן. ואתה הרגשת שיש איזה בעיות למשל, בתור אדם שהתחיל את החיים שלו מחדש בארץ בתור ניצול, אתה הרגשת איזשהם בעיות, למשל בנפש?

יהודה: תמיד יהיה לי בנפש משהו. אני זוכר, רק כואב לי מהאחים שלי שהיינו כל-כך טוב.

מראיין: מאוחדים.

יהודה: שהיינו מ מחלקים את האוכל שמה בפנים, לחלק את האוכל זה דבר גדול, שמה זה אחד מת, השני חי

מראיין: כן.

יהודה: או למשל אתה יכול להגיד: אתה תמות, אני אחיה, שמה בפנים.

מראיין: כן.

יהודה: ואפילו בסלוניקי, כשהיינו סובלים כשהיו גרמנים, לא היה לחם, לא היה דברים כאלה, אחים שלי היו כל מאמצים עושים בשביל להביא בבית בשביל האחים שלו. היה לנו אהבה. אני לא יודע, היינו משפחה, היינו קשורה המשפחה, לא

מראיין: היום פה בארץ שאתה חי עם ה הניצולים האחרים של יוון

יהודה: כן

מראיין: אתה מרגיש משהו משותף? אתה מרגיש למשל שהשואה של היוונים הייתה אכזרית יותר?

יהודה: הייתה אכזרית, אבל יש הרבה אנשים ששכחו את זה, שמואל

מראיין: גם ניצולים?

יהודה: גם ניצולים.

מראיין: מה זאת אומרת? למה אתה מתכוון?

יהודה: שיש להם קצת טוב היום, לא אכפת להם בשביל אחרים. זה לא כמו כמו שהיינו שמה בפנים, שחשבנו מי יודע מה נצא מפה חי, מי יודע מה אנחנו נהיה עוד פעם. שום דבר. טוב, כל אחד חי את המשפחה שלו, עם המשפחה שלו, כל אחד חי עם החיים שלו. זהו, זה החיים, לא יכול יותר. ברוך ה', עזרה לא צריכים, מאחד לשני פה.

מראיין: כן.

יהודה: פה אנחנו חיים חופשיים וטוב.

מראיין: כן. יש דבר שאתה רוצה להגיע אליו, להגשים אותו?

יהודה: היום לא רוצה שום דבר אני, שמואל, שום דבר. כבר הגעתי לגיל הזה שלא מעניין לי לא כסף ולא שום דבר. ברוך ה'. לא רוצה שום דבר, אני רוצה רק בריאות. אני היום סובל מהלב, עשו לי ניתוח ברגל, כבר הדם לא זורם לי ברגל. אני כבר חצי בן אדם, אפילו לא חצי היום, זה לא מושך לי שום דבר יותר. מספיק לי שהילדים שלי טובים, שומעים אותי, ואני שומע אותם גם כן, ולא עושים לי בעיות, אני נורא מרוצה מהילדים ומהאישה. אין לי, בעיות יש לי באופן אישי שאני סובל, אני חולה.

01:16:14

מראיין: כן.

יהודה: שום דבר יותר. בית, זהו זה, פחות או יותר. לא מבקש דברים גדולים ולא רוצה.

מראיין: כן.

יהודה: רוצה שהילדים שלי יהיה להם טוב. זה מה שאני רוצה. שום דבר יותר.

מראיין: כן.

יהודה: אם אני יכול לעזור להם, אפילו שאני ככה חולה, אני מוכן לעזור להם.

מראיין: אתה רוצה לספר לנו עוד משהו, שנשמור את זה בהקלטות?

יהודה: מה, שמואל? לא יודע, אין לי כלום. אין לי שום סודות גם כן, אין לי גם כלום. אני חי פה עכשיו ש לא חי טוב באופן אישי, למה שאני לא יכול לרדת למטה, לא יכול לעלות בבית. כל פעם אני צריך בקיץ ללכת לבית-חולים, עשרה ימים-שתיים עשרה יום, עד שיבוא הסוף שלי. לא יודע, יש לי מחלה איזה , אני צולע מהרגל, לא הולך, שלושים אחוז אני הולך.

מראיין: כן.

יהודה: הולך עשרה מטר וצריך לשבת, שמואל.