00:00:00

ההקלטה הזמינה לעדות זו הינה חלקית בלבד. לכן אנו מביאים כאן תקציר של החלקים החסרים בעדות, כפי שנרשם במהלך הריאיון.

00:00:01

כדי להגיע אל העבר הרחוק שלי ואל הילדים שלי בסלוניקי – הייתי מעדיף להתחיל דווקא מן ההווה שלי בארץ מן הכאן והעכשיו. המרחק של יותר מ-50 שנה מאז שנולדתי בסלוניקי שביוון – החיים שלי בארץ הם תוצר של מאבק ארוך וממושך, אשר במרכזו עומדים המטרה של חיי להגיע רחוק, לשקם את העבר שנקט, לפצות על מה שנגזל. הקמתי בארץ מפעל עצום אשר מועסקים בו מאות עובדים. בעשר אצבעותיי הקמתי הכל. ללא ידע, ללא עזרה ולעיתים גם מתוך מאבקים. שאפתי להגיע למשהו שיבסס את הקיום שלי בארץ. ההצלחה שלי היום יונקת במידה רבה מן העבר שלי בסלוניקי. אבי היה אנאלפבית, אולם היה לו "מוח מסחרי". היה קונה תמיד רזרבות שלמות של גרוטאות, מעבד אותם ומרוויח על-ידי כך כסף רב. בשל כך מצבנו הכלכלי היה תמיד טוב. גם היו כשההישגים שלו הם גדולים ומכובדים עדיין אני מרגיש את אִמִי ז"ל, עומדת מאחורי ודוחפת אותי להישגים. היא הייתה אישה מיוחדת שהקפידה תמיד לשמור על רמה נאותה ומכובדת של חינוך יהודי. בשל כך הייתי גם תלמיד מצטיין בבית הספר. אפילו בחופשות אִמִי מקפידה על כך שאמצא לי תעסוקה ולא אסתובב בטל, כך שאם אני מסתכל לאחור, יתכן שהישגי ההווה שלי הם תוצר העבר.

00:00:02

נולדתי ב-8.8.1926 בשכונת 'ברון הירש' שליד תחנת הרכבת הישנה של סלוניקי. גרנו ברחוב |סְטָאוְורוּ וֹוטִירָה {Stavrou Voutira} יוון. זה רחוב ראשי שהוביל היישר לתחנת הרכבת. זה היה רחוב מיוחד למדי: בית משוגעים אָזִילוֹ דֶה לוֹס לוֹקוֹס . מוכר ביצים מפורסם בשם טִיאוֹ יהודה אֶל גוּאוֹוזֶרוֹ, בית מרזח, שני בתי קפה האחד 'אָרְדִיטִי' והשני של מוֹשׁוֹן קָרָדוּמָן – 'עשן שחור', מכולת של גוי, לֵיאוֹנִידָה – אדם מיוחד שדיבר לאדינו בצורה מיוחדת ודאג להכשיר את החנות שלו לקראת הפסח. בסביבה גרה גם כן טִיאָה לוּנָה לָה קוּמַדְרֶה . בקיצור, זו הייתה סביבה ססגונית מאד שהוציאה מקרבה אנשים מסורים ומכובדים. עוד מתקופת הילדות: נקשרתי בלב ובנפש לכמה חברים שלי שחיים עוד היום בארץ. בהם: פֶּפּוֹ פִּיטְשׁוֹן, עובדיה ברוּך, שבתאי חנוכה, ג'אקו מָאֶסטְרוֹ ואחותו אסתר מָאֶסטְרוֹ, שגרו ליד המשטרה של השכונה ותחנת הרכבת.

00:00:03

בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית הספר של 'ברון הירש' ושם למדתי עד כיתה ו'. היו לי כוונות להיכנס ללמוד בגימנסיה מיד לאחר הבר-מצווה, אולם אז כבר היינו תחת שלטון כיבוש שלא פתח בפנינו את שערי המוסדות להשכלה תיכונית מתקדמת. הייתי תלמיד חרוץ שעתידו בלימודים היה מובטח אבל היה קשה מאד להתגבר על הקשיים שהערים השלטון החדש. במיוחד הצטיינתי בהיסטוריה, במתמטיקה ולאדינו. הייתה לי זיקה מיוחדת לשפות. עד היום אני דובר: גרמנית, אידיש, איטלקית, יוונית וכמובן לאדינו. ללימודי הלאדינו הקדישו תשומת-לב מיוחדת בבית-הספר, בעיקר בכיתות היסודיות. המורה ללאדינו היה אדם מבוגר, מוּסִיוֹ חַסְפִּיס שהקפיד ללמד לאדינו בכתב רש"י – מה שהקשה עלינו את העניין.

העובדה שנמנעו ממני הלימודים בגימנסיה הייתה בתקופה שביוון היו בעיות כלליות, לא רק ביחס ליהודים, אלא גם לגויים כתוצאה מהמלחמה בגבול האלבני. גם הם גוועו ברעב ברחובות סלוניקי. זו הייתה תקופה שבעטיה גם המצב הכלכלי בבית התדרדר, ואני נאלצתי להצטרף למעגל העובדים של המשפחה. יצאתי לחפש פרנסה, בעיקר ב'שוק השחור'. בביתנו רכזתי קופסאות רבות של סיגריות ותמורתן הייתי מקבל למשל תרופות, אורז שהועבר אלי מן המטבח של תחנת הרכבת. מכרתי סיגריות בעיקר בקרונות הרכבת שהמתינו ברציף התחנה. מכרתי בעיקר לחיילים איטלקיים. לגרמנים לא הייתי מוכר. כבר אז שנאתי אותם. פעם קיבלתי תמורת הסיגריות נקניק הונגרי שהזין את המשפחה וקרוביה זמן רב בתקופת הרעב הכבד.

00:00:04

באחד הבקרים מצאנו את עצמנו כלואים בגטו. בין לילה הפכה השכונה היהודית המפורסמת של סלוניקי לגטו, שהפך לתחנה האחרונה בחייהם של יהודים רבים ביוון. זכור לי שכילדים קטנים עסקנו בשעות הבוקר שלאחר הכיתור, באיסוף עצים לבניית גדר לגטו. לעיתים אפילו הרסנו גדרות כדי לספק עצים למאמץ הגידור, ולא תיארנו לעצמנו לאן אנו מובילים את עצמנו.

כשנסגרנו בגטו החמיר המצב. המשפחה הייתה נתונה בלחצים ובמיוחד לפני שעזבנו, כשהיינו צריכים להעביר לבית הכנסת, בהתאם לצו המשטרה הגרמנית, את הזהב של המשפחה. אבא חש שהמצב מוביל לאיזה כיליון. תמורת הזהב קבלו התושבים מעין קבלה שבה נאמר כי בעל הקבלה זכאי לקבל בפולין זלוטים תמורת הזהב. כיצד נתגלתה התרמית? כשיהודים שלא מסרו זהב קיבלו קבלות, אז הבנו שיש כאן מעשה תרמית אבל אז עוד לא ידענו פרטים מדויקים, כי היינו מנותקים מכלי תקשורת, שללו לנו מכשירי רדיו; עיתונות לא נכנסה לגטו, ואם נכנסה אז הרי שקראנו שם דברי עידוד לשלטון הגרמני, כיוון שהעיתונים האלה היו גם כן מעשי תרמית של הגרמנים.

יום לפני הנסיעה אבא התחיל להרוס כל חפץ שלם שהיה בבית. אמא שמרה על שתיקה מוחלטת. הם כנראה הרגישו על אסון קרב. אני פחדתי. בשבועות הראשונים של חודש מרץ 1943 כבר מצאנו את עצמנו בקרונות המוות.

00:01:00

מלאך יעקב (סלוניקי) - החלק המוקלט של הריאיון

יעקב: בדרך בכיוון אושוויץ, עוד היינו ביוון, מחלקה של חיילים גרמנים עצרו והתחילו לבקש: "גֶלט. גֶלט" כסף. זהב. ואז עדיין התחילו לקחת כספים, וכולל ואני לא אשכח איזו זקנה הוציאה איזה שקית עם מלא לירות זהב היא מסרה, שמה ברכבת. ועוד פעם נוסעים עם הרכבת, עוצרים לעשות את הצרכים בשדה ולמלות מים. אז ירדתי מהקרון אני עם אבא עם עוד כמה מהאנשים לבוא ולמלות מים. מצד אחד היה איזה משהו זוועה שמצד אחד הבחורות שהלכו לעשות את הצרכים בשדה, שמרו את עצמם את הכבוד מהמשפחות שלנו, אבל מצד שני גילו את הכל לגרמנים למה שהגרמנים היו יותר רחוק מהשדה והיו רואים את כל הבלגן הזה. כשהלכתי אני ואבא למלות מים - סיפרתי לך שאבא שלי היה מסתובב הרבה ביוון הכיר - כמו כף ידו - את יוון - ממלאים את המים ואבא אומר לי: "תראה יעקב, הגרמנים שיכורים", הוא אומר לי: "בוא נברח"! אני הסתכלתי על אבא שלי בשנאה, אף-על-פי שאהבתי אותו עד היום. אה אמרתי לו רק דבר אחד: "אבא איך אתה מעז להגיד דבר כזה! מה יהיה עם אמא? ומה יהיה עם האחים הקטנים"? הוא אומר לי: "יעקב אנחנו לא נגיע לאף מקום. עד שייקחו אותנו אנחנו נעבור הרבה קשיים גבוהים ברכבת ". זה זה תפישה זה תפישתו, הוא מבורך, הוא אמר לי: "לפי כל החכמת שלי הם יזרקו אותנו עם הקרונות באיזשהו נהר, עם הקרונות " הוא אומר. אבל מה

מראיין: כל זה ב עצירה של הרכבת

00:02:53

יעקב: כן. בעצירה של הרכבת, כמו שאמרתי, אז הוא אמר לי אבא: "יעקב אנחנו לא נגיע לאף מקום", כמו שהזכרתי מקודם. היו לי גם אה כשהגענו לאושוויץ הלא, התגלגלנו 7 ימים. הוציאו מתחנת הרכבת, מחליפים קטר, מגלגלים אותנו מכל המקומות, ו הגענו לאושוויץ בסביבות 12 אם לא יותר מאוחר בלילה. ו התחלנו להכין את החבילות, את הציוד שהיה לנו מהבית, עם הילדה עם השני אחים לפני אבא ולפני. אנחנו היינו אורזים את החפצים, קושרים. קושרים את החבילות פתאום יורדים למטה, לא רואים את האמא ולא את האחים, השני האחים. עמדנו ככה על-יד הרכבת. על-יד הרכבת שהיינו, הקרון. אומר לי אבא: "תשמע יעקב, הבלגן שיש כאן, אני רואה שעד שיתנו לנו משהו לאכול ושיהיה לנו לאכול לאחים הקטנים, תעלה עוד פעם לקרון". זה הדברים שאני זוכר. "תעלה אותם לקרון, בחבילה ההיא שמה יש צנימים ותאנים יבשים, לך תשים אותם באיזו שקית, אני יודע, תרמיל צד קטן, ושיהיה לנו בבוקר תכף, כשניפגש נאכל משהו". – "יהיה בסדר אבא". אני לא הספקתי, עד שמצאתי כבר הגיעו יהודים אחרים שהיו עובדים כמו קבלנות להוריק . למה רצו את הקרונות שיחזירו באיזה מקום אחר להעביר עוד יהודים. קיבלתי איזו מכה מיהודי כזה אני לא יודע הוא אומר לי בגרמנית: "רָאוּס" יָענִי למטה! ירדתי למטה לא ראיתי גם את אבא. ושמה בָּאלָאגָן שלם הגענו כמה כמה אלפים. בא לי גרמני, אה קצין היה נראה, והוא אומר לי: "מה אתה עושה פה"? אמרתי לו: "נִיכְט פֶרְשְׁטֶהֶן" . לא מבין. הוא נתן לי זקן אחד, עיוור, אבל כמו קָטָרָקְט שהיה לו העיניים פתוחות לא שהיו חסומות העיניים, אומר לי: "קח אותו ותלך שמה". לפי הכיוון שנתן לי שמה עמדו משאיות, ומעלים זקנים נשים ילדים, לפני שבאתי לשמה אני רואה שזורקים אותם כמו אבטיחים. עצרתי לפני שהגעתי לשמה, לפני זה, ואני אומר לזקן: "דוֹד", נישקתי לו את היד, אמרתי לו: "תלך ישר כבר יטפלו בך". פה ראיתי צריך משהו לעשות, לא שידעתי אני יודע מה אעשה

מראיין: אבל אתה לא ראית את ההורים?

יעקב: לא. חכה רגע. אז הוא אומר הוא בירך אותי, נישקתי לו את היד, חזרתי כמה מטרים בחזרה, ובלי בושה, בלי פחד, צעקתי בצעקות את שם אבי. ואבא אמר לי: "יעקב מלאך! אני נמצא על-יד הצריף מצד שמאל"! זה כבר מזל אחד שלא נסעתי איתם, למה אלה שנסעו עם המשאיות אף אחד לא נשאר. אני באתי אצל אבא שלי - כולם מכירים את אבא שלי והיו מאותה שכונה - באתי אל השורה הזאת עם אלה ש שהיו צריכים להיכנס למחנה עבודה. אז התחלתי להגיד: "אברהם מלאך. אברהם מלאך", תראה, זו הפעם השנייה הייתי אחרון של ה כשהגעתי הייתי אחרון, אבל היות ורציתי להיות עם אבא שלי הוא אמר הוא היה קצת לפני הסוף, הוא אומר" "חבר׳ה תעשו לו מקום ליעקוביקו שלי". וזה היו בשורות של חמש-חמש, אני עמדתי אחרי אבא שלי וכל אחד זז אחורנית. בא הגרמני, התחיל לספור, שהיו צריכים להיכנס ארבע-מאות וכמה איש לפי התוכנית שלהם, היו כמה שורות שהיה מיותר. אתה שומע?

מראיין: כן. כן.

יעקב: שהיו מיותרים את אלה שלחו אותם עם משאית. אחרי אני שחזרתי את הכל אחרי כשהייתי כבר במחנה, עשיתי חישוב אחד: עם הזקן, אם הייתי הולך למשאית לא הייתי נשאר בחיים. שתים: כשקראתי את שם אבי, ואם הייתי יודע שהוא כבר בשורה ולא הייתי הולך על-ידו, היו סופרים, גם כן לא הייתי נשאר.

00:08:27

מראיין: למה?

יעקב: האחרונים שהיו, לקחו אותם למשאיות. שוב פעם אני אומר, את זה ידעתי רק כשהייתי במחנה. שאת החבר׳ה האלה ששלחו אותם לא לא ראינו אותם יותר.

מראיין: כן.

יעקב: ואז הגענו לאושוויץ אני בנוסף לזה הגעתי גם חולה במחנה, אחרי טיפול היה לי פְּלֶאוּרִיטִיס שזה מים בצדדים של הריאה. כשהייתי נושם, המים היה עולה וכשהייתי מוציא את ה זהו היה יורד המים. אבל קיבלתי אז לפני שהגעתי למחנה זריקות קָלְצִיוּם, ואמרו לאִמי שאני צריך ללבוש גופיות של צמר, צמר גס, שהיו עושים בכפרים. ואז ההורים נתנו לעשות אצל אה כפריים 4 גופיות בשבילי, הספקתי רק ללבוש אחד, וכבר הגענו למחנה, ואז התחילו כבר הצרות. האבקה הזאת שנתנו לנו בגוף שלא נבוא עם איזה כינים או משהו, והתחילו הדוּשִׁים שעמדו מסביב המקלחות האלה, קָאפּוֹס, עם שוטים כאלה והאבא ידע מה שיש לי. אני חיפשתי מכל המקלחות האלה, מכל הדושים האלה, מקום שאני לא אתרטב, ואבא בעצמו הוא כיסה עם גופו את הגוף שלי, ש הייתי חולה. והתחילה חלוקת ה הבגדים, ואחד - שמה זה היה משהו נורא - ואחד שהיה שמן או גבוה נפל לו בגד אה צר אני למשל הייתי צריך כמה פעמים לקבל, התחלנו להתחלף, אבל אז היות ולא היה זמן התחילו מכות. יצאנו החוצה אי-אפשר היה להכיר אחד את השני. כשהתחלנו התחילו, עוד פעם, לשים אותנו בשורות התחלתי להגיד עוד פעם: "אבא. מלאך". – "כן". הוא לא היה רחוק ממני, ככה שלא הכרנו אחד את השני עם קרחת ועם בגדים אחרים, ולאבא שלי היה שפם, בלי שפם, כל הדברים האלה. ועד שהביאו אותנו לבלוק, 11 10. 11 זה היה של הניסיונות . איפה שהיה זה לפני זה בבלוק הזה היה מכת כינים ופתחו את הבלוק הזה, איזה שעה לפני שיכניסו אותנו בפנים אחרי שעשו איזה - איך קוראים את זה - עם כל מִני כימיקלים להרוג את הכינים האלה ושכבנו לישון, והקאפו או הבלוקאלטעסטע, היו אומרים שלא נתכסה, למה שלמחרת בבוקר הרבה אנשים התחילו עם הקאות, ואז התחלנו את כל העינויים. ישנו בקָרֶנְטִינָה, וצחוק הגורל, מתי הוציאו אותנו לעבודה? - דווקא ביום הראשון של פסח יימח שמם הגרמנים האלה. אז פעם אחת, בפעם הראשונה בחיים שלי, שלקחתי אֵת אֵת חפירה בידיים והביאו אותנו לא רחוק מבירקנאו, שם היו ביצות, לא היה צריך מקוש בשביל לעשות לעשות תעלה לנקז את כל הביצות כשאתה חופר אז המים, אתה מבין ? ושמה, דרשו עבודה. שמה התחילו מכות

מראיין: איך קראו לקומנדו הזה?

יעקב: לא ידעתי אז. אבל אחרי העבודה הזאת התחילו לחלק אותנו - כשכמה ימים שהיינו - לחלק אותנו בעבודות. אני, שלחו אותי לא רחוק מהעיר אושוויץ , שהם קוראים את זה בגרמ לֶדֶרפַבְּרִיק זה משהו שהיו מספקים לצבא הגרמני.

מראיין: כשאתה התחלת שם לעבוד זה היה בפסח?

יעקב: לא בקומנדו הזה אלה מול אושוויץ.

00:14:00

מראיין: כן, תתקדם. ממש ערב פסח

יעקב: היום הראשון של פסח. הי את זה אני לא אשכח ו .

מראיין: מה אתה חשבת באותו זמן?

יעקב: איפה 'הישיבה' שהיינו צריכים לשבת? לשבת ב'ליל הסדר', או במחרת של 'ליל הסדר' ביום הראשון של פסח? איך אני חושב שפה בארץ, היום, לא עושים את החגים כמו שאז היו עושים יהודי יוון, ובפרט יהודי סלוניקי. ערב פסח זה היה שתי לילות וגם האחרונים איזה שמחה, איזה חגים היו עושים, אלה שהיה להם ואלה שלא היה להם.

מראיין: זה הביא אותך למצב של התדרדרות רוחנית?

יעקב: לא. להפך! חיפשנו רגעים לצאת מזה, ואבי נתן לכל האלה הצעירים - היה לו ניסיון הרבה בחיים - היה אומר: "ילדים, אִי דֶה אָקִי לָה בַ'אמוֹס אָה קִיטָאר" . יָעני, גם מפה נצא! הוא היה נותן להם מרץ. ואבי לא מת, אלא אבי נהרג בתוך כדי עבודה מתוכנן! אני עם אבא שלי לא עבדתי ביחד אחרי שפיזרו אותנו, כמו שסיפרתי לך לפני זה, אני עבדתי בבית חרושת הזה טוב קוראים לו 'קנדה', אם שמעת פעם על 'קנדה'. היו חדרים מחסנים שלמים של תפילין שהיינו מוציאים את הדבר הזה איך קוראים את זה של התפילין?

מראיין: טוֹטֶפֶת.

יעקב: כן. חותכים את זה, אוספים אותו ושולחים לדוּד שהיה נותן קיטור שיפעיל מכונות. ואת התפילין עצמו, הרצועות, היה מחלקה אחרת שהיו חותכים לעשות שרוכי נעליים ל בשביל הצבא בשביל הנעליים של החיילים של הצבא הגרמני. של הצבא הנאצי. ו כל ערב, אחרי העבודה, הייתי נפגש עם אבא, הוא היה גם כן בבלוק אחר, למה כל בלוק היה גם הקומנדו שלו, באושוויץ.

מראיין: כן, מה קורה הלאה?

יעקב: שמה היינו אוספים גם את הכספים. היו מביאים כל כמה זמן, איזה ארגז .

מראיין: זה היה נקרא 'קומנדו קנדה'?

יעקב: 'קנדה' כן. ככה היו קוראים אותו בשם כאילו אני יודע . ו שמה היו אוספים גם את השערות של הבחורות. צחקו הגורל, אתה יודע, זה אחד הדברים הכי כבדים השיער. כשהיינו מעמיסים צמיחות של שיער של הבנות של עם ישראל והיינו צריכים להעמיס את זה מה היו עושים עם השערות האלה שהיינו שולחים לגרמניה אני לא יודע אבל ארגזים של כספים וזהב ופנינים ואבני חן, בְּרִילִיָאנְטִים , בכמויות. עבודה שלנו זה היה היינו עובדים לפרק מגפיים, להוציא את הסוליה ואת העקב, ושמה היו הרבה מקרים שמצאנו בעקבים, פה, בסוליה, בין הסוליה לנעל, דולרים שב שהיו שמורים בניילון כזה. אחר-כך בבטנה של הנעליים מצאנו הרבה זהב, לירות. הכל זה היה עובר בארגז הזה שהיה בא חתום

מראיין: כמה זמן הייתם בקומנדו הזה?

יעקב: בקומנדו הזה הייתי כמה חודשים.

00:18:54

מראיין: ואחר-כך?

יעקב: ואחר כך היה מרד שעשו היהודים בגטו וורשה. ושלחו יהודי יוון. למה בוורשה בגטו וורשה או

מראיין: רגע, ואבא שלך היה איתך ב ?

יעקב: לא. גם בוורשה לא. לא בקומנדו לא. פעם אחד ראיתי שאבא שלי - עוד באושוויץ עוד - ערב אחד לא בא אבא שלי. אני פחדתי להסתובב באושוויץ. חשבתי שזה בית משוגעים אחד גדול. כולם היו רצים. אז אבא שלי היה בא אלי, מוציא אותי ללכת קצת להסתובב, מחזיר אותי במחנ אה בבלוק שלי. הוא היה הולך . ערב אחד הוא מאחר. לא בא. לא בא. לא בא. החלטתי, אני ללכת למקום המגורים שלו. ואני רואה המיטה ריקה מסודרת כמו שהשאיר אותה בבוקר. ושאלתי, שאני לא זוכר את שמו עכשיו גם כן סלוניקאי: "איפה אבא"? הוא לא רצה להגיד לי. בסוף הוא אומר לי: "תראה הוא נפצע היום". נפצע. והייתי בוכה. הלא אני הייתי יושן באותו

מראיין: באיזה בלוק הוא היה?

יעקב: 17.

מראיין: ואתה איפה היית?

יעקב: אז כבר הייתי בבלוק 14A, שזה היה הקומנדו הזה שלנו. ופניתי למחרת את גָּ'קִיטוֹ מָאֶסְטרוֹ הוא היה המתרגם בין הגרמנים ליוונים. ליהודי יוון. הוא כל הידע וכל הפְּרוֹטֶקשֶׁן שהיה לו הוא היה ילד חמוד באושוויץ, הוא עזר הרבה מאוד. אני לא מבין למה עליו צריך להתעכב.

מראיין: כן. מזכירים אותו

יעקב: אני לא יודע למה היו צריכים בפרט אנחנו אלו שעברו באושוויץ - הוא עזר הרבה מאוד. הוא היה גם עוד מתרגם אחד ההוא היה עושה לנו הכל [דיבור לא ברור, מדברים יחד]. הוא היה אומר: "אל תפחדו". קטנצ׳יק כזה! עד היום הוא נמוך אבל אז הוא היה ילד קטן. "זה לא נכון" היה אומר. "אל תפחדו" מילד כזה. היה נותן פשוט אה תקווה, אתה מבין? אז שיום אחד הוא בא ואומר לי: "אבא שלך נפטר בתאריך כך וכך".

מראיין: הוא היה שם בבלוק 17?

יעקב: מי?

מראיין: מאסטרו.

יעקב: לא. אהה לא.

מראיין: ב מאוחר יותר כן.

יעקב: זה היה בדיוק ארבע אה ארבעה חודשים אחרי ששרפו את אימי ואת אחותי.

מראיין: אותן שרפו בהתחלה?

00:22:01

יעקב: כן. כן. כן. עכשיו אה אומרים זה הכל מזל. כשחזרנו ואני קופץ ממקום למקום

מראיין: בסדר. בסדר.

יעקב: זה חשוב. סיפרתי לך, שנפגשתי עם המנהל הבית ספר בבית מזרח אבל היה בבית קפה הזה היינו נפגשים כל ערב כמה יוונים, ואז התחלתי גם אני לשתות עראק. היה בחורצ׳יק אחד בשם אָקוּנִיס בָּרוּךְ. לא יודע איפה נמצא היהודי הזה, אולי באמריקה. אני הייתי יושב עם בָּרוּךְ אֶלִימֶלךְ, לא יודע אם זוכר אתה מקרה הזה ושותים. וכל אחד היה שר, היינו שרים שירים עצובים, מדברים, שותים פתאום הוא בא הוא ביקש ממני שאני אבוא לידו ברוך אקוניס הזה. הלכתי. אני אמרתי: "מה אתה רוצה"? אומר לי: "יעקב, אביך נהרג בשבילי". בשבילו. הוא אומר: "תראה כשעבדנו, אבא שלך היה עובד במקום אחר, מול, ואני עבדתי בקיר הזה שהיינו חופרים מלמטה ב "

מראיין: איך קראו לאיש הזה? אקוניס?

יעקב: אקוניס ברוך. הוא אומר: "אני עבדתי למטה, ולא היו מפסיקים את העבודה בזמן הצהריים עד שלא היה מגיע האוכל" - לא חשוב איזה שעה – אז אבא שלי בא החליף אותו. אמר לו: "תבוא אצלי עבודה יותר קלה", הוא מספר אני לא ידעתי את זה כל הזמן במחנה ריכוז, רק כשחזרתי ליוון. זה היה קיר של כמה קומות, שלוש או ארבע קומות שהיו צריכים להוריד אותו, להוריד! אז שמו כמה לוֹמִים למעלה עם חבלים שיסחבו, וחלק חטפו מלמטה להוריד את זה. כשראו שכבר האוכל בא, הקיר התמוטט, ואבא שלי היה ביניהם, בין אלה שנתפסו היו גם רוסים מ'הצבא האדום' שגם כן היו במחנות ריכוז. אבא שלי עוד החזיק את זה או שלושה או ארבעה ימים עד שהוא נפטר.

מראיין: איפה זה היה?

יעקב: באושוויץ. בסביבות אושוויץ. אבל במחנה אושוויץ.

מראיין: איזה קומנדו זה היה?

יעקב: לא יודע. באמת לא יודע. לא ידעתי על הקומנדו הזה

מראיין: והאקוניס הזה עבד איתו ב ?

יעקב: איתו כן. כן. הוא סיפר לי את המקרה שקרה. אז אמרתי לו: "תשמע, ככה זה היה כתוב". אמרתי לו: "אני לא צריך לשנוא אותך". אמרתי לו: "מתו אנשים יותר גיבורים ממני", הלא אני באתי חולה, חולני, זה היה פחד שאני אקבל שָׁחֶפֶת. עוד דבר אחד שאני מוכרח להגיד את זה, יש לי הרבה דברים: אני כל האוכל שהייתי אוכל במחנה הייתי מקיא את זה אחרי כמה דקות, לא היה מחזיק. עד שהקאפו של העבודה שלי היה גרמני, שעצרו אותו למה הוא התנגד להילחם נגד הרוסים. ולא הרגו אותו בגלל שהיה לו הרבה אחים ואחיות שהיו משרתים בצבא הנאצי. נוסף לזה, היה לי גם קדחת! שהבאנו להם את המתנה הזאת לגרמנים והיו מפחדים נורא. וכשהרגישו הגרמנים, שלנו יש קדחת פחדו נורא. ואמרו, במסדרים שהיו עושים בערב: "מי שיש לו קדחת שיצא קדימה ניקח אותם בבית הבראה ובתי חולים" וזה וזה וזה . הגרמני, הקאפו שלי, מותק של בן אדם! הלא היינו באותה שורה במסדר זה היה אותה קומנדו אותו הבניין. היה אומר היה עושה לי ככה שאני לא אצא. אמרתי היה רואה את השיניים זה היה כמו קָסְטָניֶיטוֹת

00:26:35

, היה אומר לי ככה: "אני אהרוג אותך! לא הם". והוא הביא לי עוד בעבודה הוא חיפש במזוודות שהיו מגיעים, תרופה כִינִין, נתן. יצאתי מזה. אחרי זה היה רואה שאני אוכל

ומקיא, אז הוא הביא פעם פרופסור יהודי אצלי במיטה, הוא לא נתן לי ללכת לבית חולים. למה אצל הגרמנים היו תקופות: אם היית הולך עם חום, נותנים לך זריקה, כמה פסיעות כבר הייתה מחכה לך כבר עגלה של מתים. חצי מת כבר היו זורקים. והיו תקופות, שלא היה להם כוח-אדם אז היו מחזיקים אותם, מטפלים בהם, איך שלא יהיה. הוא לא האמין בדברים כאלה והביא לי רופא פרופסור יהודי מצרפת שמו לא יודע, זה בטח יבדקו פה הרופאים את ה איך קוראים את הדברים האלה זה שיש לרופא ששומע את הרעשים הגוף?

מראיין: סְטָטוסְקוֹפ.

יעקב: זה לא הביא. אבל הוא ביקש מגבת שירטיבו אותה קצת, סחט אותה ושם את זה בגוף שלי, ככה התחיל לשמוע. משהו פרימיטיבי. הוא ידע מה שיש לי, הוא אומר: "פְּלֶאוּרִיטִיס . פְלוּאִידִיס". והוא כתב שלוש תרופות. הקאפו שלי התחיל לעשות בידיים וחילק לבחורים שעבדו בקומנדו. אחד מהתרופות מהטָבְּלֶטִים האלה נמצא נראה לו לרופא. מצאנו שני טְיוּבִּים , הוא הראה את זה לרופא, הוא אמר: "במקרה מצאתם את הסוג הכי טוב"! ומזה יצאתי. יצאתי, נהייתי בריא. ואחרי המלחמה, אם הייתי פוגש אותו, למה היו תקופות שאת האלה שהיו אסירים הלבישו אותנו בכוח הגרמנים. אם הייתי רואה אותו אם היו מאשימים אותו, הייתי יוצא להגנתו. למה הוא עשה הרבה דברים. אבל הוא לא ידע, הוא היה אסיר. אתה מבין? היו קאפוס רוצחים! מכה אחת היו מתערבים בערב במסדרים. מי איזה בלוקאלטעסטע, איזה אחראי על הבלוק יהרוג יותר, אז ההבדל אחד הרג, נגיד 18, השני 25, ההבדל שבע סיגריות ובינתיים מתו חמישים איש! היו הורגים! הבחורצ׳יק הזה הוא פשוט מאוד לא נתן לי למות, לא נתן לי ללכת, לצאת כשהזמינו הגרמנים כשאמרו: כשנטפל בכם אנחנו ניתן לכם בית הבראה את כל הדברים האלה . זה אחד יש לי הרבה מה אבל זה זה ייקח לכם הרבה זמן. יש לי למשל את הסבל עם הרוסים.

מראיין: אני רוצה שנגיע לוורשה, מה קורה בוורשה?

יעקב: בוורשה התחלתי לעבוד בהתחלה.

מראיין: באיזה חודש הגעתם?

יעקב: יום כיפור אני לא יודע תאריך.

מראיין: של 43 ?

יעקב: לא. 44

מראיין: 44 . זאת אומרת אה

יעקב: כבר היו סלוניקאים בבירקנאו.

מראיין: זאת אומרת שאתה היית באושוויץ המון זמן.

יעקב: כן.

00:30:31

מראיין: ממרץ 43 עד הסוף כמה זה, זה תשעה חודשים?

יעקב: בטח שהייתי, הייתי הרבה. ועל זה התנדבתי רציתי לעזוב את אושוויץ, את החוטי התיל החשמליים.

מראיין: יותר מ-20 חודש! זה המון זמן!

יעקב: בטח. מרץ 43 ב-44

מראיין: שנה עד מרץ

יעקב: שנה ומשהו. שנה ומשהו. לא אולי 15 חודש. שמה התחלתי לעבוד בגן ירק של מפקד המחנה.

מראיין: איפה ב וורשה?

יעקב: בוורשה. אחרי זה הייתי חולה, בטיפוס עברתי לחתוך עצים בשביל המטבח, שהיו עושים אוכל גם לאֶס.אֶס. וגם לאסירים, ליהודים, היו שני מטבחים. ואני הייתי חותך עצים. יום אחד בחורצ׳יק אחד שהיה עושה – הוא חי, קוראים לו מָבְרָקִיס, נדמה לי שהוא גר ברָמְלֶה. הוא נהג של איזו אישיות, אני יודע, משהו פה בארץ, [דיבור לא ברור] הוא חי עד היום – לו, היה את התפקיד הזה עם מריצה להביא עצים למטבח, והיה לו טוב. אני השתחררתי מהבית חולים, הוא כנראה נכנס [לבית חולים] ואני התחלתי את ה נתנו לי את התפקיד הזה. הבאתי עצים, אז הטבח גרמני גם כן, לא אֶס.אֶס., לא חייל, אסיר, גם כן בחורצ׳יק נחמד, בסוף היום הוא אומר לי: "למה לא אכלת מה שהכנתי לך"? אמרתי: "מה אתה רוצה להדליק כבר"? שני אסירים: אחד בבוקר שהכין לא אכלתי, ואחד בצהריים. בבוקר זה היה אורז עם חלב, שדבר כזה לא לא בחלום הכי ורוד לא היינו רואים את זה. הוא אומר: "תשים ממחטה " את הכף מלא סוכר! איפה סוכר אנחנו . אכלתי קצת שמרתי . אחר-כך מראה לי פִּירֶה של תפוחי אדמה עם בצל מטוגן ולמטה בשר! גם את זה אכלתי קצת, ושמרתי והבאתי למחנה. ושמה התחלנו לעשות ביזנס. היה אחד איזה יווני בָּלוּקָאצִ'י אחד, עכשיו הוא באמריקה. הוא היה לו סיגריות וזה אז מה עשיתי? הבאתי סיגריות לזה לטבח, ואמרתי, פה מצאתי איך קוראים לזה? אמריקה. ו היה טוב. יום אחד קרה לי משהו, אלה שהיו בוורשה זוכרים אותו איזה נאצי שהיו קוראים לו הצוענים הֶר זִימֶן. אני עומד לצאת מהמחנה, שמה היה לנו שיערות כמו זה התמונה כאן, עם השביל באמצע. זה בוורשה, באושוויץ היינו כולם עם קרחת בלי שביל. אבל בוורשה, עשו לנו את השביל הזה באמצע – לא יודע במחנות אחרים - אבל בוורשה זה עם דבר כזה. אני עומד לצאת עם המריצה והזִיגָאנוֹ הזה, הצועני הזה, הוא היה בבּוּדְקֶה שהוא רושם שיוצא אני עם המריצה, ואני מדווח שה איך קוראים לו, האסיר, יוצא מחוץ למחנה ומוסר את המספר, שם היה לי את המספר אחר, לא אותו המספר שעל היד, רק פה במכנסיים. אני רואה שהוא לא רושם, סימן שהוא לא שמע. אני מרים את קולי, צועק עוד פעם, הוא לא רושם! צעקות ששמעו עד איפה שעבדתי. והקאפו הזה היה שהיה יהודי מצ׳כוסלובקיה, והוא מסתכל עלי והם ידעו שזה הצועני הצועני זה איש ממש זה, איך קוראים, אכזר. הוא בא, עושה לי ככה, דרך החלון, אומר לי: "למה יש לך שיערות ג׳ינג׳יות"? אמרתי לו: "ככה נולדתי". הוא אומר: "אני לא יודע. תוך שעה אתה צריך להתייצב עם שיערות אחרות, לא יודע". ואין שיערות היינו עם קרחת ולמטה עם מספר יותר קטן. אני חוזר, בא למטבח, רואה אותי קודם כל הקצין ממוצא אוסטריה , בחור נחמד, קצין של המטבח, אחראי על המטבח, והוא היה קורא לי בשם כינוי: רוֹטֶר פוּקס ,

00:36:16

שועל אדום. הוא אמר לי: "למה אתה לבן"? סיפרתי לו התחיל לצחוק, אמרתי לו: "זה לא צחוק אני יכול לקבל 25 מכות בתחת". הוא אמר: "עזוב בחייך". טוב, עשיתי במהירות. חוזר הוא מסתכל על השעון הוא אומר לי: "יש לך עוד 40 דקות להופיע אצלי, או עם שיער שחור או לבן רק לא ג׳ינג׳י"!

מראיין: מי זה היה אותו שנטפל עליך?

יעקב: זה כן, זה הצועני. אלה שהיו במחנה

מראיין: מה היה התפקיד שלו בדיוק?

יעקב: סתם שומר חייל אבל אותו היום היה בבּוּדְקֶה ב .

מראיין: חייל גרמני?

יעקב: חייל נאצי אֶס.אֶס.. אני התחלתי לחפש ספר שיגלח לי, שיעשה לי את הראש כמו שעכשיו יודע, כמו יוּל בְּרִינֶר. שהיום אני יודע אז לא ידעתי. אז אני יוצא מבלוק לבלוק לא אין, אין ספרים. באותו היום הוציאו גם את הספרים לעבודה. בינתיים הגיע מפקד המחנה והאחראי על המחנה ורואה שמישהו באמצע היום יוצא מבלוק אחד לשני, מבלוק אחד לשני. נותן צעקה, וכל אלה שנמצאים ברחוב צריך להבין את הצעקה: "בוא הנה אתה – קוֹם הִיר דוּ"! – "אני"? ראיתי שזה הכוונה אלי, ועניתי - כמה מטרים לפניו אסור שיהודי יעמוד קרוב, שלא יקבל את הנשימה של יהודי מלוכלך - עמדתי דום הוא שואל אותי: "מה הוא עושה"? סיפרתי לו את הסיפור והוא מתחיל לצחוק. הוא היה שמן, היו קוראים לו: 'דָאס גָאנְצֶה' . יעני, 'דאס גאנצה' זה: כולם. "שְׁטִיל שְׁטֶהֶן" . עמוד דום. ככה היו קוראים. אז הוא התחיל לצחוק. אני ראיתי שאני הולך לקבל מכות, מקלות בישבן. אמרתי לו הֶר פִיהרֶר, אדון המנהיג, זה כמו היטלר, פיהרר. "זה לא לצחוק" בתור חוצפנות אמרתי לו, "זה לא לצחוק, אני יכול לקבל 25 מכות בתחת". הוא אומר: "תגיד לו לפּוֹסְט דֶר טוֹר לזה שעומד בשער שאתה דיברת איתי". אני במקום למלות את המריצה, שמתי כמה חתיכות רצתי בחזרה. אני מדווח לו עוד פעם, הוא לא עונה. הוא אומר: "תבוא בפנים". אני כאילו שהייתי גיבור אז הייתי , הוא מחפש לו איזה שוט יותר טוב, בסוף אני עומד דום הוא אומר לי: "מה"? כשאתה עומד דום את זה היה להם, מה אתה רוצה להגיד? אמרתי לו: "דיברתי עם מפקד המחנה הוא אמר שזה בסדר". – "אתה דיברת איתו"? – "כן". הוא אומר: "תסתלק עם הרוח" שׁוּס מִיט וִינְד . יעני, תסתלק עם הרוח. והסתלקתי. יצא אותו היום. אחרי חודשיים, עוד פעם, הוא עוד פעם דיבר איתי, אומר לי: "יש לך עדיין שערות ג׳ינג׳יות"? – "ככה נולדתי". הוא אומר: "תכנס", הוא אומר לי. נכנסתי. הוא הביא אז מכונה שהיו מספרים את הסוסים, תספורת כזאת חשמלית, הוא מתחיל לעשות לי ככה קצת, פה קצת. בקיצור הוא עשה לי את הראש קרנבל. פה שביל באמצע כבר היה הקודם הוא אומר: "נכון אתה יש לך שיערות ג׳ינג׳יות, ככה אתה נולדת". אומר: "אבל אני יכול לעשות לך שיערות שחורות". אמרתי: "בבקשה אם זה מה שאתה רוצה". הוא מראה לי, קצת רחוק מישהו סלוניקאי, אִיזָק פָּרֶנְטֶה, היה עובד בזִיפּוּת גגות, מראה לי שמה דוּד שרותח זֶפֶת, שמתקן את המשרדים שלהם. הוא אומר לי: "אתה שומע, אם אני מכניס לך את הראש שמה אתה יוצא שחור". אמרתי לו: "הֶר פִיהרר, אתה

00:40:27

צודק אני אצא שחור, קודם כל יכול להיות שאתה תוציא אותי גם אותי משמה מת ככה שזה לא אכפת לך. ואם אני אחיה", אמרתי לו, "כל יום ראשון יש מסדר כינים על ניקיון אני אחד הנקיים" אמרתי לו, "אז אני אהיה הכי מלוכלך". שוב פעם סילק אותי. אבל במרד, כשעשו הגויים ראיתי אותו מת לא רחוק מהצריף שלנו, כל-כך אני הייתי בהתלהבות, בלקחת נקמה, אבל ראיתי אותו הרוג, רקדתי מן הוֹרָה בגופו! זה מה שיכולתי לקחת את הנקמה, אני יודע

מראיין: יפה מאד.

יעקב: התחלתי לרקוד על הגוף שלו למה הוא עשה הרבה דברים נוראיים הצועני הזה.

מראיין: כן, הלאה.

יעקב: השתחררנו אחרי ששחררו, בוא נגיד אם אני לא אקצר אנחנו לא נגמור .

מראיין: כן.

יעקב: בשחרור, כששחררו אותנו הפרטיזנים יצאנו לעיר ועם הזרם של כל המרד הבחורים הולכים פה שמה התפזרנו, והגעתי לאיזה בית גדול שקוראים את זה דְלוּגָה שֶׁדֶם ל רחוב דְלוּגָה 7, מפורסם. שמה זה היה היו גם גרמנים נאצים כשבויים. שלחו אותנו לעבוד איתם ביחד לעשות חפירות, וזה כאב לי נורא. ואמרתי: מה פתאום שאני אעבוד יחד עם הגרמנים? אז ככה נודע לי אז שיש שני מפלגות . אחד שהם קוראים את זה 'אָה.קָה', ו'אָה אֶל'. אָה.קָה., זה 'אָרְמִיָה קְרָיוֹבַה' שזה היה בתחת פיקודו של גנרל אָנְדְרֶס שהיה באנגליה. אני יודע הרבה דברים שלא כולם יודעים אפילו אלו שהיו . הוא נתן את ההוראה לפתוח את המרד. זה ו'אָה.אֶל.', זה 'אָרְמִיָה לוּדוֹבַה' , שהם היו קומוניסטים. לא שאני אהבתי אותם אבל אותו הזמן זה

מראיין: אתה זוכר אה מתי זה היה?

יעקב: תראה, כשעשו המרד של הגויים. זה לפני אה

מראיין: מה זאת אומרת הגויים? למי אתה קורא הגויים?

יעקב: הפולנים בפולנייה! עשו מרד בוורשה. בוורשה היו פעמיים מרד. פעם שעשו היהודים ושאנחנו באנו לנקות, ופעם שעשו הגויים כשהרוסים היו קרובים לוִויסלה. זה אחד המרד הזה עלה לעם ישראל כמה מיליונים! למה בנסיגה התחילו הגרמנים להרוג ביערות, אבל כשעשו המרד עצרו הרוסים את ההתקפה, בינתיים הם הסתדרו, והתחילו הם לחסל את עם ישראל בכמויות, לא ב באושוויץ כן, אבל גם ביערות.

מראיין: הם, אתה מתכוון לגרמנים?

יעקב: הגרמנים בטח.

מראיין: זאת אומרת שמה שקרה פה זה שהם פחדו ממצב שהרוסים מתקרבים אליהם

יעקב: מתקרבים והתחילו נסיגה

00:44:01

מראיין: ואז, התחילו לשחרר את כולם. כן. כן מה קורה הלאה?

יעקב: אז כששמעתי מ וחקרתי ונודע לי שיש שתי מפלגות , אני יום אחד שמעתי אחד בשם בָּלָמוּט, בשם כינוי היה חיפאי, הוא מת כבר, ו שהוא נמצא ביחידה אחרת.

מראיין: זה לא שתי מפלגות זה שני כוחות צבאיים.

יעקב: כוחות צבאיים.

מראיין: אחד זה 'אָרְמִיָה קְרָיוֹבַה'.

יעקב: 'אָרְמִיָה קְרָיוֹבַה'. והשנייה 'אָרְמִיָה לוּדוֹבַה'. אז כשהגעתי ל'אָרְמִיָה לוּדוֹבַה' קראו לי את זה לפני הקצין ושאל אותי: "מה שימך"? אמרתי לו: "יעקב מלאך", בפולנית כמובן, ואמרתי לו ש"אני יהודי מיוון". אמר: "בסדר". הוא לא גילה לי שהוא יהודי אבל לפי ההתנהגות שלו כלפי הוא אמר לי: "מהיום אתה לא יעקב אלא יָאנוּשׁ".

מראיין: זאת אומרת, אתה הצטרפת אל ה'אָרְמִיָה לוּדוֹבַה'. כן. שאלו היו כוחות של?

יעקב: של ה של התומכי הרוסים.

מראיין: מן כוחות פרטיזנים כאלה?

יעקב: פרטיזנים הם היו לוחמים, כולם. היו לוחמים. אבל ב'אָרְמִיָה קְרָיוֹבַה' היה

מראיין: מאיזה מוצא הם היו?

יעקב: פולנים. אבל ב'אָרְמִיָה קְרָיוֹבַה' היה פחד שיהרגו אותי. קודם כל ראיתי שאם יש עבודה שחורה, שולחים אותי יחד עם הגרמנים. כל הזמן שיכלו לשים אותי לשמור עליהם. אתה הבנת?

מראיין: כן. כן. כן.

יעקב: וב'אָרְמִיָה לוּדוֹבַה' הייתי הרָץ של המפקד. הרָץ. מעביר פקודות. היה אומר: תראה את הרחוב הזה וזה . הייתי הולך דרך מרתפים, דרך עמדות בזחילה

מראיין: איך שינו את השם שלך למה?

יעקב: ליָאנוּשׁ.

מראיין: ומלאך נשאר

יעקב: כן. הוא אומר לי: "לא יודע, שלא יקראו לך יעקב! אתה יאנוש. עכשיו אתה יוצא מפה אתה יאנוש". וככה זה היה. אחר-כך המרד הזה היה חודשיים ו-4 ימים. בחודש הראשון המרד התחיל בעיר העתיקה של וורשה. אבל, כל העיר הייתי במצב של מרד. היו גרמנים שנתפסו ולא יכלו לא היה להם קשר. אבל מגדולים ששמעתי, שמרד שלא מצליח תוך 24 שעות הראשונות

סוף צד קלטת

00:46:59

תחילת צד קלטת

מראיין: כן.

יעקב: אחרי החודש, אמרו לעזוב את העיר העתיקה למה שהגרמנים התחילו לנקות, לסגור שכונות. הגיעו להם כוחות חדשים, אלה שהיו במעצר

מראיין: בינתיים במרד הזה אתה השתתפת בתור רָץ וראית שהגרמנים מתחילים לסגת.

יעקב: לסגת, לא, אלא לבוא כבר כוחות, הם התחילו להתחזק. התחילו כוחות מחוץ וורשה להגיע הגרמנים. הלא נעצר החזית. זה שישה חודשים שנעצר החזית. ונתנו לי כמה רימונים ללא נפצים, להעביר. ויש אחד פֶּפּוֹ נָחְמִיאַס - נדמה לי שהוא מת, זה שהיה חסר לו רגל הוא עבד במאפיה, נדמה לי שהוא מת, אני לא בטוח איך קוראים לו - זה הציל את חיי שעד היום אני מזכיר את זה לילדי. נכנסנו בביובים, בביובים של שעיר של העיר וורשה, אם ראית את הסרט 'עלובי החיים' זה היה אחד מאוד עלובי החיים. אבל בגטו וורשה בוורשה עצמה הביוב היה כמו צורת ביצה. ונכנסנו, אני כותב ביד ימין אבל עבודה אני עובד בצד שמאל . אני שמאלי, אם אפשר להגיד, בעבודה, אבל כותב ביד ימין. וכל אחד החזיק אחד על השני אי אפשר היה לעבור שניים. ואנשים התחילו להוציא שמיכות, אה מעילים שעות ! אחר-כך כל הצטלבות של כביש למעלה, למטה גם-כן היה ככה אבל [דיבור לא ברור] של ליכלוך. צואה. היה לי פולני אחד מלפני שהייתי מחזיק אותו ואחרי עמד הבחורצ׳יק הסלוניקאי הזה פֶּפּוֹ, פָּאטוֹ בשם כינוי. הוא תמיד היה נותן לי את ה ביד שאני אשחרר לו את המעיל. וחושך, אז אני סחבתי את כל אלה מאחורי לכיוון הפוך לגמרי, נכנסתי באיזה הצטלבות. חושך, ולוקח אותי שמאלה. פתאום, פָּאטוֹ אומר לי: [דיבור לא ברור] "אחורה. אחורה". חוזר אחורה, איפה שעשיתי את הטעות אני, רואה פולני והוא לבוש כמו חייל ואומר לי: ״איפה אתה לוקח את הנשק״? אמרתי לו: "אני לא מבין כל כך טוב פולנית". מישהו מלפני, הוא היה עושה ככה, אבל אני לא הייתי . הוא הבין את זה, התחלתי לקחת את האנשים אחרי, זה כל מי שעבר שם, זה כולם זה האלה שעמדו שמה בביוב להיכנס. דרכתי על איזה מעיל ונכנס לי הרגל בשרוול של המעיל ואני התכופפתי כמו שאני מתכופף כגמל. וכבר הצואה, המים, כמעט היו על-יד הפה. והמשקל שיש לי אני לא יכול להתרומם. מנסה להתרומם, היות ושאני עובר עם הלכלוך והשומנים אתה מתחלק, מתחלק. ובא פָּאטוֹ ואומר לי: "יעקב אני אהרוג אותך הוא צריך לעבור". צריך לעבור את האנשים. הוא אומר לי ככה: "אני אשים את הראש פה בצוואר של המעיל, ואעשה לך סימן עם התנועת ראש, כשאני אתפוס חזק תנסה גם אתה". הבחורצ׳יק הזה הכניס את הפה שלו בלכלוך, בצואה, הוא תפס לי את האחורנית פה בצווארון ובתנופה קמתי. קמתי. אני חי, אני חיה מתחת ממש הוא הציל אותי ממוות. הוא היה צריך להרוג אותי. הוא היה צריך לעבור עלי. שמה חיים זה כבר לא היה שווה. ויצאנו אחרי 4 שעות הליכה, ויצאו הרבה אנשים יותר מאוחר, כשהיינו עוברים אלה, הביובים האלה, ברחובות הברזלים האלה העגול, לפעמים היינו שומעים את הגרמנים למעלה עם תותחים והיינו כבר אומרים אחד לשני שאפילו בהליכה ללכת לאט. שילכו בזהירות. יותר מאוחר נודע לנו שהרגישו את הגרמנים וזרקו פצצות של דמעה וכל הדברים האלה [דיבור לא ברור], שהתמלא המעבר הזה, התמלא והיו אחד אני יודע שהיה סלוניקאי בביוב הזה שלא ראינו אותו אחר-כך. אז התחילה עוד פעם שמה גם המלחמה שהיו קוראים לה נוֹבֶה מִיָאסְטוֹ . נובה מיאסטו בפולנית, לתרגם את זה בעברית זה, עיר החדשה. שם התחילו עוד פעם, סגרו. סגרו. סגרו. בא הקצין הזה יום אחד אומר לי: "יאנוש תחפשו לכם איזה

00:52:53

בונקר, איזה בית |ש {כי} נפל פצצה. הרוסים קרוב. ותתארגנו אוכל וזה ומים, באיזה בונקר ואל תבואו איתנו, עם הצבא". למה הם מסרו את עצמם את הנשק ועם שירים אבל, והדגל שלהם למטה והם מוסרים את עצמם. כשהתחלנו להתארגן, ברוך אלימלך היה יחד איתי, ראינו שהגרמנים מסתובבים ברחובות עם כלבים. אז אמרנו הכלבים יוציאו אותנו איפה שלא נהיה והחלטנו ללכת עִם העם, עם הזקנים, נשים. התארגנו ובאנו כולנו לתחנת הרכבת הראשית, שזה היה ברחוב |אָלֶייֶה יֶרוּזָלִימְסְקיֶה {Aleje Jeruzalimskie – בפולנית: שדרות ירושלים} פינת מָרְשָׁאלְקוֹבְסקָה זה היה תחנת הרכבת, שמה נשארנו לילה אחד אני פָּאטוֹ זה הוא "הריח" שאיזה פולני הרגיש בנו והלך ומסר שיש יהודים ממחנה ריכוז אה פה. אז פָּאטוֹ היה נראה כמו פולני, האף שלו הצורה של האף שלו כמו פולני לא הוא שמע ואמר לנו את זה והתפזרנו. הוא אמר שהגרמני אמר לו זה יותר גרוע מהאֶס.אֶס.. אֶס.דֶה.. אֶס.דֶה היו הזִיכֶרהַייִטְסדִינְסט ביטחון משהו הוא אומר: "אין דבר", הוא אומר לפולני, "כולם ילכו לאושוויץ" שמה כמו שסיפרתי לו. אתה הקלטת את זה? אני לא חושב. אז רצו את וורשה לעשות את זה כקו חזית. אמרו: תעלו אותנו הרכבות ויצאנו לכיוון פְּרוּשְׁקוּב לפני נָאדָאזִ'ין איפה שאמרתי לך שמה שכתבת שמה באחד הדפים הראשונים. ואז התחילה גם ה באחד התחנות התחילו היריות שהם נתנו הוראה לחפש כל אלה שהם תושבי וורשה בתעודת זהות.

מראיין: מי עוד היה איתך איזה עוד יוונים היו איתך?

יעקב: היה ברוך אלימלך, האחים אָרְדִיטִי, אז כבר לא הייתי איתם ביחד, היינו ברכבת. הם לקחו אותי פָּאטוּלוֹ ו רגע אחד איזק פרנטה, שני האחים ארדיטי וברוךֹ . אני הייתי עם פָּאטוֹ. בסוף אחרי כל היריות האלה נפגשנו, זה היה דבר לא יפה מצידנו. את פָּאטוֹ עזבו ולקחו אותי.

מראיין: פָּאטוֹ מה היה השם המלא שלו?

יעקב: פֶּפּוֹ נחמיאס. הוא אמר: "אין דבר, תיקחו את [דיבור לא ברור] ואני אסתדר". ואותי לקחו בגלל זה שידעתי לדבר פולנית.

מראיין: עכשיו ארדיטי וברוך, ומי עוד?

יעקב: לא, ארדיטי זה אחים שניהם מתו. ג׳אקו ארדיטי ושמואל ארדיטי, ברוך אלימלך זה ברוך איך שאומרים . ישנו לילה אחד באיזה ראינו איזה ילד שמנגן בחליל כזה שמטפל בפרות, יש לו איזה אם חורגת הוא לקח אותנו ב איפה ששמים את האסם

מראיין: ותוך כדי נסיעה החלטתם לרדת?

יעקב: לרדת כולם. ו ישנו לילה אחד. ראינו שהאישה הזאת בָּלָבּוּסְטִית רצתה לקחת לנו כסף, שהיא חשבה שיש לנו, ובסוף למסור אותנו אצל הגרמנים. ביקשנו סליחה, אמרה: "למה, תשארו פה וזה " אמרנו: "לא". עזבנו ולא חזרנו, עד שבדרך באחד הדרכים ראינו איזה עגלון, הוא אומר: "מה אתם"? – "אנחנו יוונים, אורתודוקסים" וזה לא יהודים, "לחמנו נגד הגרמנים ". ההוא, כנראה שהיה פרסום ששחררו אותנו, ידע שאנחנו יהודים הוא אומר: "בואו אחרי". מביא אותנו לאיזה יער, לא עצים גדולים יער קטן שבפולנית קוראים לזה קְשָׁאכוּב ואני , בעברית אני לא יודע שממש העצים עוד קטנים וצפוף צפוף. יער.

00:58:00

מראיין: חורשה.

יעקב: חורשה. ופָּרֶנְטֶה עשה איזה תנועה כביכול יש לו אקדח להפחיד את העגלון, ההוא שראה יצאו כמה בריונים - שני בריונים שאחר-כך הם היו חיפאים, קצבים, נפגשתי איתם אחרי כל הגִלגולים – פָּרֶנְטֶה לא ידע את הסיסמה טוב, של יהודי פולניה, אני ידעתי: 'עָמְכוּ' , ולימדתי אותם. אבל פָּרֶנְטֶה לא תפס את ה'עָמְכוּ', היה קורא ״עמוּ״. הפולנים האלה, היהודים היו חכמים 'עָמְכוּ'. 'עָמְכוּ'.נתנו משהו לעגלון, הם והלכו והלך העגלון. מאותו היום התחלנו איתם לשבת והייתה גם אישה פולניה זוג נשוי, ושני אחים.

מראיין: איך קראו להם אתה זוכר?

יעקב: אחד שלמה, אחד משה. והזוג, כבר יצא לי מהראש אבל כולם התעסקו בחיפה בענייני נקניק. לא זוכר.

מראיין: כן.

יעקב: והגיע הזמן שלא יכולנו לשבת איתם יותר, בנינו לנו בונקר שלנו. ומתוך שמועה שמענו שיש ווילה רחוקה קצת, ששמה יושבים יהודים עם נערות של גוים והם חברים עם גרמנים. יום אחד בסביבות הכפר, בבית אני עומד שמה, הייתה איזה כנופיה של גנבים

מראיין: כמה זמן הסתתרתם בבונקר?

יעקב: איזה לא יודע אם זה ארבעה או חמישה חודשים.

מראיין: ואיך השגתם מזון?

יעקב: זה זה סיפור שלם סיפרתי לך היינו יוצאים בלילות, אבל אחר-כך היה איזה זקן ,שהייתה איזה אישה עם הבת שלה שמורה אצלו, והיינו משלמים את הלחם ובצל, לחם אחד שילמנו בזהב היה לנו כסף שהיה שווה ובמרד לא היה שווה הכסף. ואחרי זה, פעם אחת שהייתה הגניבה הזאת, שהם גנבו חזירים ויונים ושור וזהו , באה אחד הילדים שהיה רועה צאן, הוא הלשין, הוא אומר הקבוצה זאת שגנבו הם נמצאים ב בזהו בחורשה הזאת. ואנחנו שומעים רעשים, שבאו בעשרות עשרות אנשים, כפריים עם גרזנים עם ברזלים עם מקלות, והיה קָמוֹפְלָאז' הבונקר שלנו עם עץ והיה דלת, כביכול עץ שצומח אבל העץ היה תפוס עם חוט שכבר הספיק לקבל שמן והכל וקיבל חלודה. בא אלימלך עם החבורה, תפס אבל כנראה שהיו חכמים למעלה, על ידי דריכה הרגישו שהבונקר זה פה איפה שאנחנו יושבים. אמרנו: גמרנו. תפסו את העץ ושומעים את הצעקות, עוצרים ונשאר רק הארגז שיפוע כזה עם החריצים, ברוך יצא ראשון ואִיזָק פָּרֶנְטֶה יצא. אחר-כך יצא גם כן ג'אק ארדיטי. אני הייתי בין האחרונים הייתה מלחמה שלמה שמה.

מראיין: איזה גודל זה היה הבונקר הזה?

יעקב: בוא נגיד לך, בגובה כזה וב אותו דבר, הנה השולחן הזה. ושמה בפינה הייתה כניסה. למטה. חצי מהרגליים שלנו היה בכינים ואל תשאל. וכשיצאתי אני החוצה, כמעט היו הורגים אותנו. אז אני יודע רק קצת פולנית, אמרתי: "תתביישו לכם אנחנו לחמנו בשבילכם, במקום שתעזרו לנו אתם

01:02:07

עושים לנו צרות? לא רצינו לתת להם להיכנס בפנים שיחשבו שיש גם יציאה, אתה מבין? גודל שולחן. באו שני בחורים צעירים עם קרחת, תפסו אותי הצידה וברוך חשב שרצו להתחיל ממני, להרוג. אז הוא אומר: "באיזו יחידה היית"? אז אמרתי את שם המפקד, אחד מהם נתן צעקה ואמר: "תעזבו אלה בחורים שלנו"! ואז ראינו כמה אנשים היו. ועזבו. אז רצינו למצוא קשר עם היהודים האלה. ועשינו סיור יומי אני ואיזק פָּרֶנְטֶה, כשעברנו את הווילה חזרנו בחזרה אמר לי פָּרֶנְטֶה להיכנס עכשיו, אני לא רציתי ללכת, הוא נתן לי נזיפה תלך מפה וזהו! הלא אמרנו כל אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. אחרי שהוא המשיך, אמרתי לא ניפול בפח, חזרתי בחזרה וראיתי ממש יהודי איך הוא תופס גרזן, ראיתי שהוא יהודי, ראיתי אותו עם עניבה הוא בא ושובר עצים וזהו , אמרתי, בוקר טוב, ביקשתי קצת מים להתחיל רק לדבר. אז הוא אומר: "תלך שמה תבקש " – "אבל אנחנו לא יודעים לדבר. אנחנו יוונים וזה ", הוא ידע שאנחנו יהודים ומאז נוצר הקשר.

מראיין: איפה הוא היה גר?

יעקב: מי?

מראיי: אז, איפה הוא היה גר ב ?

יעקב: ב לִיצְמָנשְׁטָאדט , זה שם פולני גרמני, שפעם היה גרמניה, פולניה וזה . ואלה היו משפחה עשירה מאוד שהיה להם בית חרושת של תרופות. בית חרושת. ובסוף, כשנכנסו הגרמנים טוב זה סיפור ארוך שעשו אחד המנהלים שותפים בסוף הוא רצה להלשין עליהם, וברחו לכפר הזה, אבל היה להם קשרים הדוקים.

מראיין: אז הוא היה יהודי והוא גר שם בליצמנשטאדט?

יעקב: היה גר בליצמנשטאדט.

מראיין: אתם מצאתם אותו שם?

יעקב: שם

מראיין: בליצמנשטאדט

יעקב: לא. בליצמנשטאדט אני לא הייתי.

מראיין: אז איפה היית?

יעקב: הם היו מליצמנשטאדט ובאו בנָאדָאזִ'ין, בכפר הזה. ו ומסרנו לו את הכסף שהיה לנו, אז היינו באים פעם פעמיים בשבוע לקבל את הפרודוקטים ההם

מראיין: איפה הוא היה גר בנאדאז'ין?

יעקב: בווינה. מלון עם המון חדרים. אשתו הייתה רוקדת בלט

מראיין: רגע אני מתחיל להתבלבל. המוצא שלו זה מליצמנשטאדט? כאילו שהוא נולד בליצמנשטאדט

יעקב: כן. כן.

01:05:19

מראיין: אבל הוא הוא גם חי חיים נורמליים בנאדאז'ין. היה לו בית וחיים בנאדאז'ין.

יעקב: בית היה אבל למה הוא בא לשמה? [דיבור לא ברור] אבל בליצמנשטאדט ידעו שהוא שהוא יהודי! אז הוא ברח.

מראיין: זאת אומרת הוא הגיע לנאדאז'ין בכיסוי של גוי. זה מה שאני חיפשתי. כן, תמשיך.

יעקב: אחד הערבים אה יצרנו קשר הדוק מאוד, שעזרו לנו הרבה, שפעם אחד מהכסף שהיה לו הוא חשב שזה יגמר, והחליט להביא לנו עזרה. הוא אומר שיש לו ארגון שעוזר תחת אלה שלא רוצים לחיות תחת השלטון המגף הגרמני. ו וקבענו פגישות טה טא טא . והוא בא ערב אחד, לדעת את המקום. בסוף חשבנו שהוא מלשין. אמרנו: זה, הוא ילשין עלינו.

מראיין: איך קראו לו אתה זוכר?

יעקב: אה זה שם כינוי, סְקִיבִינְסקִי. סְקִיבִינְסקִי. האחות יָדְוִיגָה. האחים שמות אני כבר לא . אבל זה הכל זה בשם של גוי. וכשהחליט לבוא ביום - וזה היה קצת לפני השחרור - הוא בא עם המעיל של עור, עם איזה גרמני גבוה, קצין. והחבר׳ה ג׳אק ארדיטי וזה : "יעקב, תראה יהרגו ". חשבו שיהרגו אותי. כשהם באו אצלי נתפסו הרגליים, אמרתי זה הסוף שלנו, את כל העזרה הוא כבר . לחץ לי את היד הגרמני, היהודי אומר לי קח אותנו למקום. נכנס קודם היהודי, נכנס הגרמני עוד היה בחצי גוף למעלה. הוא עשה לי בצורה כזאת, תשמור טוב, אז חזרה לי חזר לי הביטחון והנשימה, זאת אומרת , קודם לא ידעתי מה לעשות, איך אני בעצמי הולך להביא את הגרמני, איפה שהיתר נמצאים? אבל עשיתי גם חישוב אמרתי, בא אתמול בלילה בא גם לפני זה היום, אפילו שאני לא ארצה הוא כבר יודע את המקום, אבל כשהוא נכנס אני הוא כבר יודע את הכל. אחרי הרבה זמן שישבו ואני התחלתי, מרוב שמחה, לשיר ביער, אחרי שהוא עשה לי את ה עם האצבע ופתח אותה, עשה לי ככה בצורה כזאת תשמור טו , אז הייתי מָבְּסוּט.

מראיין: הוא עזר לכם באופן מיוחד הסקיבינסקי הזה?

יעקב. עזר.

מראיין: מה למשל הוא היה עושה?

יעקב: היה מביא לנו אוכל. שמר לנו על הכסף, והביא לנו את הגרמני הזה שאחרי כמה ימים נתנו לנו הוא קיבל עבורנו איזה 200 או 400 דולר או אני לא יודע כמה כאילו הקצבה, שאם נמשיך אז אנחנו נקבל סכומים כעזרה, ו . תראה הכל מתחיל לחזור לי עד עכשיו כמעט ולא זכרתי . ו לא הספקנו לקבל הקצבה שניה, למה בינתיים המלחמה נגמרה. אבל לפני זה, היינו ערב אחד אני וג׳אקו ארדיטי מחכים שהוא יבוא ראש הבית הסקיבינסקי הזה, הוא לא בא. כבר מאוחר! אז עזבנו את הבית, ו כשהתגייסתי פה בצה"ל א"ש לילה הייתי מומחה למה שלמדתי שמה איך לחפש את השבילים, והייתי יורד למטה והייתי רואה איפה החור שלנו שהיינו גרים ביער הזה, ב בחורשה הזאת.

מראיין: בבונקר.

יעקב: בבונקר. כן. אז כן הבונקר הזה היה בחורשה עצמה. אז היינו ב זהו בדאגה למה הוא לא בא למה

01:09:54

הוא לא בא אצלו בבית. תמיד בחושך היינו באים. באנו למחרת ראינו אותו שבור, מלא צלקות וזה . והוא אומר סתם מכות שהלך עם איזה פושע עם . אף פעם הוא לא גילה שהוא יהודי, אבל כשכבר נכנסו הרוסים והיינו חופשיים, הוא בא בריצה דרך היער. זה היה ינואר. שלג. הוא אומר, אה גם היה מדבר צרפתית עם ג׳אקו ארדיטי. והוא אומר בצרפתית: "בחורים שלי תצאו כבר! אתם חופשיים". והוא חיבק אותנו הביא אותנו ביום אצלו בבית, והוא אמר שבערב יש לו מסיבה בבית, ויבוא איזה קצין רוסי שהוא הזמין, שבטח הוא היה מושל שמה, אני יודע מה , והתחלנו לעזור לאשתו ולכל המשפחה לעשות ניקיון. בחדר, איפה שהיה לו הפסנתר שאשתו הייתה מחברת איזה בלט עצוב עם היינו שומעים לפעמים שאחות של סקיבינסקי הייתה מנגנת ואישתו הייתה רוקדת בלט. אז שם היה איזה צלב. צלב, עם זה של ישו, ברוך לא יודע אף פעם לא גילה לנו שהוא יהודי למשפחה ברוך עם [דיבור לא ברור] מוציאים אמר, הוא התחיל אהה אהה אהה התחיל לשיר ככה, אז הוא נכנס, ולקח את הצלב, שם אותו בשיפוע, והוא אומר: ״אני יכול עכשיו לשבור אותך, שהחזקתי כל השנים האלה כמו גוי" היה מוכרח שיהיה לו צלב פה, צלב שמה, עם הגרמנים שהיו מגיעים. ואז הוא גילה לנו שכשהלכנו לפרוט מאה דולר הראשונות שלנו שיהיה לו כסף זלוטי בשביל לקנות לנו לחם, בשר והיה קונה שומן של חזיר, עושים את זה עם בצל מטוגן שיוכל למרוח ללחם שיהיה לנו בגוף קצת שומן. אז מישהו הלשין עליו, איזה פולני שהיה עובד עם הגרמנים, קיבל מכות הכניס אותו בבית הסוהר, למזלו המפקד התחנה, היה משחק איתו וידידים טובים. גרמני. היו משחקים שחמט, שח ביחד, ולמזלו, לא יודע איך שהוא בא לראות ורואה אותו, שחרר אותו. שלח אותו. וביום הכיבוש לפני שיהיה המסיבה אצלו בבית, הוא לקח אותנו לכפר ראינו כמה הרוגים גרמנים, ערומים, כשהרגו אותם הרוסים והפולנים לקחו להם את הבגדים את המגפיים, רובם – הוא מראה לנו באיזה בור שמה גדול - אתם זוכרים את המכות שהיה לנו- זה ? זה הלשין עלי. שהיה לי דולרים, זהו ופה ושמה . אז הייתי בפנים, קיבלתי מכות, שברו לי שיניים.

מראיין: מה קרה אחר-כך, אחרי ליל המסיבה?

יעקב: במסיבה במסיבה היינו המשרתים, אנחנו וכיבדנו את כל האורחים שלו, והגיע גם הגרמני עם אשתו. לא היה גרמני. הוא היה יהודי. הוא עשה מסיבה אל תשאל. הוא אומר לי: "אִיךְ בִּין אני! זה אני! שהייתי שמה ביער". ואחרי זה חזרנו לוורשה, לחפש אלה שנשארו. בדרך רואים את פאטו עם פפו נחמיאס. שמנצ׳יק, מלא אדום . ואנחנו היינו מצד אחד של הכביש והוא מצד שני אבל לכיוון הפוך, עם איזה סל ואיזה מעיל ארוך. "חבר'ה הנה פאטו! פאטו"! הוא כבר שכח לדבר סלוניקאית . והיה לו פצעים פה, פצעים עם קרוסטאס לא אשכח את האמת . כאלה, מהקור. מהקור. והיה לו בסל כמה בקבוקים קטנים של וודקה, תוך כדי שיחה הוא אומר לנו: "מה אני עובד אצל פולניה שהייתה גרה פה בכפר, הייתי עובד ב ישן בחוץ והנה יצאה. ועכשיו היא שלחה אותי לבית שלה ישר להביא לה כל פעם כמה דברים". אמרתי לו: "ואתה רוצה לחזור לסלוניקי"? הוא אומר: "אפשר לחזור"? – "נראה". הוא בא אומר "אני לא חוזר" ומאז חזרנו יחד.

מראיין: עכשיו איך אתם חזרתם? מי טיפל בכם ואיך חזרתם לסלוניקי?

יעקב: כל אללה באללה, כמו בזרם. היית שומע שיש פה איזה ארגון ו [פונה למראיין] ייקח הרבה

01:15:49

זמן. לא חשוב, אבל אתה לא אתה מוכן?

מראיין: כן. כן.

יעקב: סָמִיקוֹ היה כבר חולה. אז הלכנו שמה שמענו שבפְּרָאגָה יש יִידִישֶׁע קוֹמוּנִיטֶע איך קוראים את זה ?

מראיין: אה

יעקב: ועד הקהילה. כמו ועד של הקהילה. קהילה היהודית. אז הלכנו שמה שהרחוב הזה עד היום זה אם יקראו פולנים יזכרו את זה, זה רחוב טָרְגוֹבַה 44 . טָרְגוֹבַה בפְּרָאגָה שבוורשה, על-יד וורשה. ניירות, היה לנו עם הקצין ההוא של הנשף של סקיבינסקי, ברוסית. הגשרים היו לא היו למה הפציצו אותם, אז היו הולכים על הנהר למה שהנהר היה קפוא. כשעברנו, היו פולנים במשמרת שהיו שומרים על הנהר, לא ידעו לקרוא, אז לקחו אותנו בתור גרמנים. כאילו שבויים. מכניסים אותנו בכָּלָבּוּשׁ ויושבים באיזה אולם, המון אנשים חשודים שעבדו עם הגרמנים, כולל גרמנים. ויעקב - שמה שמענו שהיה איזה קצין פולני יהודי - יעקב ביקש רשות ללכת לשירותים, במקום להיכנס לשירותים נכנס למשרד שלו, לקצין הזה. ואז הוא גילה לו – דיבר צרפתית

מראיין: מה חשבו עליכם? מה חשבו שאתם?

יעקב: חשדו שאנחנו גרמנים. למה הם לא שחררו עד אז מחנות, לא ידעו מספרים מה שזה . ישבנו כמה ימים, בסוף שחררו אותנו באנו לזה איך קוראים לטָרְגוֹבַה. משמה היינו צריכים עוד פעם לעבור לעוד איזה מקום, עוד פעם וורשה לא יודע בשביל מה. תפסו אותנו הרוסים, גם אלה לא ידעו . אז אני הייתי - אני, ג׳אק ארדיטי ופפו, פאטו הזה. פפו נחמיאס יוסף . ועברנו חקירות אצל הרוסים, ב-2 בלילה, 4 בבוקר, ב-3, כל פעם קצין אחר. והפחד שלנו זה היה, שאחרי מלחמה יש הרבה טעויות והבלגן, יכולנו לא לחזור ליוון אחרי מלחמה כזאת עולמית. פחדנו שלא ישלחו אותנו יחד עם הגרמנים לסיביר ברגל, למה שהיו תמיד משלוחים כאלה, עם 2 חיילים רוסים אחד קדימה שני אחורה והם היו מתחלפים כל שלושים קילומטר. צוות אחר. אז הגיע יום אחד לבית הסוהר הזה עם כל החקירות, הגיע קצין אחר עם כל הניירות שכל אחד חתם. אותו הדבר. אותן השאלות. רוסית לא ידעתי, קצת פולנית. בסוף הוא בא הקצין הזה שואל אותי: "תראה משהו! שאתה יהודי"! אני מראה לו את המספר . הוא לא מבין הוא אומר לי, הוא הרים את השרוולים שלו ומראה לי: "גם לי יש". מראה לי חצי לב, מלא מספרים מלא אותיות. אני ניסיתי להסביר לו קצת בפולנית וקצת בתנועות ידיים שזה לא אותו הדבר. אני ראיתי שהוא מתעקש, מצד שני אני כבר חופשי, ורוצה להגיע לאיזשהו ביוון בחזרה, לראות אם מישהו מההורים או מהמשפחה נשאר חי, אמרתי, יעקב בלי בושה, ראיתי שהוא לוחץ חשבתי שהוא רוצה לראות את 'הברית'. בלי בושה, הוא רוצה לראות! משהו להוכיח לו! אז אני פתחתי לי את המכנסיים להראות לו את 'הברית'. הוא התרגז נתן קפיצה כאילו שהוא הולך לרקוד קָאזָאצ'וֹק , נתן לי בעיטה ישר לה לזה לבית הסוהר, למקום שהיו שני חבריי. ואני הייתי הראשון שחקרו אותי לפי למה אני הייתי הכי קטן, תמיד היו קוראים לי הראשון. אולי בחקירות אז הילד, מפחד, אולי יגלה יותר. ואז כששאל אותי: "יעקב מה זה היו הצעקות ולמה זה ככה". אז סיפרתי לו אז הוא אומר לי: "יעקב, ככה עושים"? יעני, להראות לו את 'הברית'? הוא אומר לי: "יעקב, אתה מלומד.

01:20:55

אנחנו יכולים ללכת לאיבוד ייקחו אותנו עם הגרמנים לרוסיה בדרך נמות"! אבל זה הייתה התקופה. לא יכלו לברוח, הוציאו אותנו אחרי כמה דקות למשטרה אחרת. בדרך, קנינו שני לחמים חמים, עד שהתחלנו ללכת כבר נהפכו לאבן מהקור. ינואר. נכנסנו לעיירה גם כן |פְּרָאגָה {רובע של וורשה}, והאנשים בעלי החנויות מנקים את המדרכות מהקרח מהשלג, ראיתי ילד אחד שלפי הפנים שלו הוא יהודי היה. לפי צורת האף גם כן. והוא בטח חשב אותי לאיזה נאצי מההִיטְלֶריוּגֶנד שהייתי ג׳ינג׳י כזה. והיינו שלושתנו וקצין פולני שערק, ערק. אמרתי, זה בטח מחפש לדקור אותי בהזדמנות עכשיו. בינתיים, הפולני מתעניין מה איתי? גרמני נאצי וזה היה רוסי קדימה ורוסי אחורה. אני ראיתי שהילד הזה לא עוזב אותנו בכל אורך הדרך, אז אני אמרתי לו: "עמכוֹֹֹ" ? אז הוא אומר לי: ״יוֹ. ביסט א יִיד״? . אז התחלתי לדבר. אמרתי לו שישים לב איפה שיביאו אותנו, ושיודיע בוועד קהילה - יש כמה חבר'ה ברוך היה שמה - שיבואו להציל אותנו, למה בטעות קטנה אנחנו יכולים ללכת. הבחורצ'יק ראה איפה שנכנסנו לאיזה בניין גדול. הרוסי החתים את הפולני, מכניסים אותנו לאיזה קצין גבוה קצת צולע, גם הוא שאל את אותן השאלות ואמר: "משהו יש לכם"? ג'קו ארדיטי אז נזכר - הוא גם כן היה צולע ארדיטי - שבאחד הנעליים, שם תעודה של 'הארמיה' שאנחנו היינו. ב'ארמיה לודובה', אז הוא בא אומר" " אני לא מדבר ". שלחו אותנו למשטרה אחרת, אֶנ.קָה.וֶו.דֶה כזה, כולם בחורים שבורים, כולם יהודים אבל לא גילו שהם יהודים. והתחילו לחקור אותנו ואני התחלתי לדבר. בסוף אמרתי להם "ריבונו של עולם! תעזרו לנו אנחנו יהודים"! הם ידעו כבר מה זה מספר. קודם כל הורידו אותנו עם המעלית מתחת פני האדמה, היה שמה בית הסוהר. לכל מני חדרים כאלה. אני הייתי רטוב, הגרביים למה לא היה לי מגפיים, הוצאתי אותם היו מלא כינים, כולל בגרביים היו לי כינים. והיו שני אנשים שחשבתי שהם פולנים, הוצאתי את הגרביים, סחטתי אותם והוצאתי חבילת תה עם עיתון, עשיתי לי סיגריה. פתאום יוצא מקיר מקיר מאיזה לבנה, הוא אומר: "אתם יודעים גרמנית? לא הורידו לכם שום דבר, מה אתה מעשן"? – "הֶרְבָּאטָה" . תה. – "חָארָאשׁוֹ" . בסדר. לא אמר שום דבר מי אלו השניים האלה. בינתיים רצינו לחתוך את הלחם, אנחנו שלושה והם שניים – חמישה - לחמם אותו, לא היה יכול להיכנס לשקית. כשהתחלנו לחתוך, אחד - היותר צעיר משני הגרמנים, אחד היה יותר מבוגר - הוא בא ביקש לחם. אמרתי לו: "תקבל" אמרתי לו. "כמו הוא יקבל". עוד פעם הלבנה יוצאת. אז הוא בא ואומר: "אתם יהודים"? – "כן"? – "אתה תיתן לגרמני לחם"? [דיבור לא ברור] התחלתי להגיד לו "איך אתה מבקש מיהודי מלוכלך לחם"? פה ושמה "תתפשט"! אמרתי לו. רציתי לקחת את הבגדים שלו שייקח גם את הבגדים שלי, להשאיר לו מתנה. בסוף הספקתי לקחת לו כמעט, לא. ועדיין לקחתי לו. הגרביים אני יודע שהשארתי לו. למה? פתאום שומעים היוונים למעלה, כבר רצינו לברוח, למה הבית הסוהר הזה היה מטפטף הרבה מים, אמרנו, פה כמו בסרטים הכי גרועים, פה נשאיר את העצמות. רק את העצמות. יצאתי החוצה, יוצא איזה בחורצ׳יק באזרחות עם רובה ואומר לי: "תשים לך את הנעליים". בחוץ היה שלג, הוא הביא אותנו בטארגובה 44, שם פגשנו את ברוך ראינו איזה קצין גבוה מלא זהב פה בכובע שלו. נתנו לנו תכף כסף. למטה ירדנו היה בויטרינה איזה שליש של נקניק, שמוכרים נקניק. בסדר. ותה. ברוך סגר את החנות נכנס לבפנים, אומר: "תשים את כל הנקניק, סנדוויץ ותה". היינו קפואים ורעבים, את זה את התמונה הזאת לא נשכח! ומשמה נסענו ללובלין שזה איפה על-יד מחנה מאידנק . זה הרבה מאוד יש לי הרבה זה לא אותם הסיפורים שכל אחד עבר, אצלי זה משהו מיוחד. זה משהו מיוחד. המרד שסיפרתי לך,

01:27:01

עכשיו, המרד, היה עוד קצין הסגן של הקצין היהודי היה לו בן. כולם היו, איך קוראים להם? לבושים במדים, גם ילדים בני 10. לחמנו נגד טנקים, ועם בקבוקי מוֹלוֹטוֹב. אז יום אחד היה להם - הבן של הקצין הזה הסגן המפקד - היה לו כלב זאב שזה היה של איזה גרמני מחיל האוויר שנהרג, כל פעם שהילד של הקצין היה מנגן במפוחית הכלב היה בוכה. היה נזכר בבעל הבית שלו. ורעב היה נוראי! יום אחד אומר לי הקצין היהודי: "מה מה עושים עם הכלב הזה? תמיד בוכה"? אמרתי לו: "תן לי רשות אני אעשה לך קציצות". איזק פרנטה היה בעל מקצוע לטבחות, נתנו לו כדור, הורדנו את הכל, ובפרוטקציה, רק הקצינים אכלו מהכלב כולל אני ופרנטה. הוא שם תבלינים, פלפל מלח וזה אכלנו את הכלב! זה היה טוב! אז. שם היה לנו לחם

מראיין: כן, אבל אני רוצה להחזיר אותך ל לקראת הסיום. איפה ה

יעקב: שמה ישבנו כמה חודשים .

מראיין: הגוף שמטפל בכם? מי שלח אותכם ללובלין?

יעקב: שמענו שיש בלובלין

מראיין: אבל איך הגעתם מי מי טיפל מי אמר לכם להגיע לשם?

יעקב: רצינו ללכת הביתה אז אמרו, שמה מתרכזים כל היהודים שמשתחררים.

מראיין: כן. תמשיך הלאה.

יעקב: אז הלכנו. שם הייתה גם - איך קוראים את זה – וועד קהילה, גדולה יותר. ובאמת הגענו ב לקחנו כתובת שהיו קוראים את זה הבית של פֶּרֶץ. פֶּרֶץ הָאוּס. פֶּרֶץ דוֹם . שמה היה בניין שלא גמור לגמרי, היה גם אפילו אולם לתיאטרון גדול, ושם ראינו כבר הרבה הונגריות. שמה נפגשנו עם עוד האחים לוי הצייר, לוי

מראיין: איזה מאיזה לאומים אני יודע, מאיזה לאומים היו ?

יעקב: האחים של גִיוֹם. פולנים ראינו. הונגרים, פולנים ולנו היה חדר לחוד היינו היוונים עם יהודייה אחת, שרה. שרה. היא חיה ביוון. זאתי הייתה אבל בטח רק היא נשארה בחיים. ושמה גם כן היה [דיבור לא ברור] ראינו שמקבלים היהודים, בגדים ששלחו מחוץ לארץ, מהארץ לחוץ-לארץ. מהארץ, כמו גָטְקֶס וגופיות ארוכות, פיג׳מות, נעליים. לנו לא רצו כאילו שאנחנו לא יהודים.

מראיין: למה, בגלל שאתם הייתם יוונים?

יעקב: כן. אומרים: "לא שלחו בשבילכם". אז בא יום אחד ברוך אלימלך, לקח אותי ואת פאטו, הלכנו אצל הרב שהוא היה הכל יכול, ועשינו הצגה שמה שפאטו הוא בן הרב של סלוניקי, ואני מתרגם ועם בכי פה ושמה, ועשינו לו הצגה. הוצאנו לו מתחת לבית השחי כאן זרקנו לו כמה כינים על ה תראה כינים זה היה מסתובב בגוף ככה פה . ״אוי געוואלד תעזבו אותי״. בגדים, אם אז נותנים לאחד נעליים גופייה ותחתונים אנחנו קיבלנו את כל ה מכל הדברים, והבאנו את זה לחבר׳ה עוד באותו היום. בא מישהו

מראיין: מי שלח אתכם לסלוניקי? בכלל נסעתם לשם?

01:31:15

יעקב: מתי?

מראיין: אחר-כך.

יעקב: אחר-כך הלא היו מרכזים הרוסים היו מרכזים אה קוראים את זה? לא עדות, עמים: יוונים, הונגרים היו כולם ביחד. למה שהמלחמה עוד לא הסתיימה. אחרי זה הסתיימה המלחמה. אז שלחו את הונגרים, אנחנו היינו מתגלגלים, מפולניה הגענו לצֶ׳רְנוֹבִיץ שזה רומניה. משמה העבירו אותנו לסְלוּצְק, על-יד מִינְסק ברוסיה.

מראיין: רגע מאיפה הייתם?

יעקב: לובלין, זה בשחרור. לובלין, צ׳רנוביץ׳, ואחר כל סלוצק, זה 100 קילומטר לפני מינסק, זה עיר גדולה. ושמה, ישבנו המון-המון זמן. עד שהגיע יום אחד וחזרנו בחזרה דרך צ׳רנוביץ שהכרנו. הגענו לבוקרשט, שמה ירדו גם ההונגרים וההונגריות. משמה, מרומניה, הגענו לגבול בולגריה עברנו דרך רפסודה עם הקרונות לבולגריה שנקרא אני אזכור אולי . משמה באנו לסופיה הייתה רכבת וחיכו לנו יהודי בולגריה עם זרים, זר פרחים. כשהגענו לגבול יוון עברנו את הגשר שזה תמיד שמה זה גבול טבעי, עוד כשהיינו נערים, אתה יודע עברנו קיבלו אותנו גם היוונים גם כן במחנה והתחילו לחקור אותנו. שמה היה ביזיון למה לא יודע איזה שלטון היה בסוף הגענו לסלוניקי בלילה, הכניסו אותנו בפָּבְלוֹס מֶלָאס הזה אחד מהבתי-סוהר המפורסמים