00:00:00

מראיין: 85 לצד זה התחלת השיחה, ואני פונה אליך אה דוד בשאלה הראשונה, שהיא בעצם מורכבת מכמה שאלות. תספר לי קצת על הבית בסלוניקי , על הילדות שלך, מה זה להיות ילד בסלוניקי?

דוד: הייתי נולדתי ביוון ב-1918. והיינו גר בקמפניאס היו קוראים את זה, קמפניאס המקום. זה היה הרחוב מִיָאוֹלִי . רחוב מיאולי מספר 37.

מראיין: רחוב איך קראו לו?

דוד: מיאולי

מראיין: מיאולי?

דוד: מיאולי מספר 37. ואחר-כך היה הרחוב רחוב אה רחוב אה אִיטָאלִיאָס. היינו משחקים כדורגל בנערים, עם השְׁנֵי רקנטי - דוד ושמואל רקנטי.

מראיין: רק רגע.

דוד: עם שמואל ודוד רקנטי.

מראיין: איפה הייתם משחקים?

דוד: בקָמְפִּיקוֹ, תכתוב שם קָמְפִּיקוֹ רוֹמָנוֹ, בקָמְפִּיקוֹ רוֹמָנוֹ שהיה ריק לגמרי.

מראיין: מה זה היה הקָמְפִּיקוֹ רוֹמָנוֹ?

דוד: מקום זה היה איזה איזה איך קוראים את זה? מקום של כדורגל .

מראיין: מגרש.

דוד: מגרש כדורגל. קָמְפִּיקוֹ רוֹמָנוֹ וש והיינו באותו בית הספר ביחד, ב'בית הספר היהודי אלשייך' .

מראיין: רגע, עכשיו עם מי היית משחק כדורגל?

דוד: עם דוד ושמואל רקנטי. ועוד אנשים מהשכונה שהם איננו בחיים היום פה, הבנת? זה לא כדאי להסביר את השמות, אבל בתוכו התמונות יש. הם מצולמים שמה. ולמדנו ב'בית ספר אלשייך' ביחד. 'בית ספר אלשייך' ביחד, 'בית ספר יהודי אלשייך', כתבת יהודי 'אלשייך'? יהודי 'אלשייך' ביחד ומשמה היינו לפעמים סכסוכים עם היוונים הגויים והיינו זורקים אבנים מצד אחד מצד השני ובאותו הזמן, הם באותו זמן נפצע הבן של

00:03:15

היווני, הבן הקטן של האיש שהיה מפקח על כל משטרה של סלוניקי. האבא שלו.

מראיין: באותו יום כשפצעתם אותו מה היה?

דוד: ברחנו הביתה והתחלנו לא לצאת החוצה מהפחד של האבא שלו.

מראיין: כן.

דוד: למחרת, באה משטרה בבית לחפש אותי. לרקנטי לא ידעו, אותי היינו שכנים. דלת עם דלת, האבא בא לחפש אותי. מהפחד הוציאו אותי מהבית. ההורים הוציאו אותי מהבית מהפחד.

מראיין: כן.

דוד: ומשם מפה ומשמה סידר את זה הסתדר את זה בסוף.

מראיין: כן.

דוד: זה היה תענוג השנים האלה. אני הולך עם כל ערב שבת בבית כנסת. ב'בית שאול' . 'בית שאול'. בשבת בבוקר גם כן, בשבת בבוקר גם כן.

מראיין: כן.

דוד: החיים היו יפים מאוד בזמן של הבית הספר.

מראיין: כן.

דוד: אחר-כך בא, בשנה 33 רקנטי יצא לארץ ישראל. ו לא, בשנה 33 אני באתי לארץ ישראל עם אבא שלי.

מראיין: איפה הייתם?

דוד: בתל אביב.

מראיין: כמה זמן?

דוד: בערך זה היה החופש הגדול של הבית ספר. ואבא שלי לא מצא חן בעיניו פה, חזרנו בחזרה.

מראיין: לא לא, אל תשים את היד כי אם לא . רגע לאבא שלך, זה לא, זה לא מצא חן.

דוד: לא מצא. היה עבודה קשה פה. חזרנו בחזרה.

מראיין: אבל באתם מההתחלה בשביל לבקר?

דוד: לא בשביל לבקר, בשביל להגר. אבל לא מצא אני ואבא ואחר-כך הייתה יבוא הייתם בא כל המשפחה פה. אבל לא היה הזמנים ככה ובאנו והלכנו בחזרה.

מראיין: כן.

דוד: בחזרה התחיל 34 – 35 היה טוב הבית ספר הכל טוב, אבל התחיל אנטיס אנטיסימיטיזמו . עם 'השלושה אפסילון' התחילו לשרוף את 'קָמְפּבֶּל' שרפו את קָמְפּבֶּל.

מראיין: מה זאת אומרת עם שלושה אפסילון?

דוד: זה היה מצד אה כמו אינקוויזיסטים .

מראיין: כן, כן בסדר.

דוד: והתחילו לעשות נגדנו דברים לא נעימים, להרביץ. 'יהודי מלוכלך', להגיד 'יהודי מלוכלך'. שרפו את קָמְפּבֶּל ואת הבית כנסת ואת כל השכונה הזאתי אז בכפרים אחרים מצאו יד חזקה, ולא ולא יכלו לעשות שום דבר.

מראיין: ולמה בסלוניקי הם כן יכלו?

דוד: בסלוניקי כן, אבל זה זה במקומות אחרים, 151 היה כמו קָמְפּבֶּל 151 היה 'לאס קוליבס' , היה 'וארדאר' , היה זה הם היו, היה אנשים חזקים שמה שפחדו ללכת שם, הבנת?

מראיין: כן.

דוד: אבל בקָמְפּבֶּל לא פחדו ללכת, אז עשו את זה בקָמְפּבֶּל. מאותו היום כבר אצלנו

מראיין: אה זאת אומרת שהיו שם יה אנשים פחדניים, מה היה שמה?

דוד: לא, מצאו את זה משהו קל לעשות ,לשרוף שמה, פחדו שמה, אבל במקום אחר, אחר כך אנחנו תפסנו לקחנו

00:09:03

את זה, איך קוראים, כוח לקחנו אבנים ומקלות ואני יודע מה נשארנו להרוג אותם, הבנת? והיה זמן של וניזלוס . כאשר וֶנִיזֶלוֹס היה במשטר. זה היה הכי

מראיין: מי היה וֶנִיזֶלוֹס הזה?

דוד: זה היה וֶנִיזֶלוֹס זה היה כמו ראש הממשלה.

מראיין: של מה? של יוון?

דוד: של יוון, של יוון, כמו זה היום פפלופו הזה, איך קוראים אותו? פָּפָּנְדרֶאו, זה היה וֶנִיזֶלוֹס. באותו הזמן בערך כל 'המכבי' המפקדים של 'המכבי', באו להגר בתל אביב בישראל. אחי, השני, לֶאון לקח את הזה את הזה את ה את האיך קוראים את זה, את התזמורת של 'המכבי', הוא היה המפקד. בידיים שלו התחיל ללכת לצא לצאת ל-25 מָרְתִיאוֹ כמו שיוצאים, כל כולם ביחד, אתה יודע מה זה 25 מָרְתִיאוֹ

מראיין: יום ה

דוד: כן, והוא היה המפקד שהיה עושה את זה, את הסימן ל'מכבי'. איך קוראים לזה?

מראיין: המנצח.

דוד: המנצח. באותו יום, בערב, תפסו תפסו אותו והרגו ממכות. עד שהלך לבית חולים, כל כך מכות לקחו, לקח .

מראיין: אז זאת אומרת ב-25 למרץ, שזה היום העצמאות של היוונים, הם תפסו אותו ברחוב

דוד: בערב.

מראיין: בערב

דוד: בערב. הם תפסו אותו בערב, ונתנו לו

מראיין: כן.

דוד: מכות עד מוות, 4 אנשים נגד אחד. 4 אנשים נגד אחד.

מראיין: כן.

דוד: וזה היה אז זה אז הגדול מה שעשו לנו ל'מכבי', זאת אומרת שלא מאותו יום לא רצו לצאת יותר, לא רצו יותר, לא יצאו יותר, לא יצאו יותר. עם ה התחילו לרדת, התחיל לרדת את האוגדה הזאתי.

מראיין: כן.

דוד: לא היה לנו אותו הגאווה לפני שיצא הארגון הזה. היה לו גאווה של פחד של היוונים.

מראיין: כן.

דוד: אחר-כך גמרנו מהבית ספר בזמנים שיצאנו מהבית ספר, הלכתי לצבא יווני.

מראיין: עד איזה כיתה למדת?

דוד: עד שלושה אֶמְפּוֹרִיקִי איך אומרים?

מראיין: זה תיכון?

דוד: תיכון. תיכון. של תיכון.

מראיין: כן.

דוד: זה תיכון מסחרי הבנת?

מראיין: איך הוא נקרא? איך הוא נקרא?

דוד: 'אלשייך' עוד פעם.

מראיין: אה זה היה ב'אלשייך'?

דוד: ב'אלשייך' עוד פעם באותו הבית ספר. כולם, נחמיאס, כולם, כולם ב'אלשייך' זה. כולם פה נחמיאס את הבית ספר הזה [דיבור לא ברור] הגדול המנהל זה נחמיאס גם הוא יצא מ'אלשייך', גם הוא היה איתנו באותו הזמן שמה, באותו בית ספר.

00:13:40

מראיין: כן.

דוד: אז בא הזמן של הצבא, הלכתי לצבא. שבוע ראשון בצבא, עוד לא עש , עוד לא, עוד לא קומו סה [בלאדינו = איך זה...] איך אומרים? עוד לא עשינו איזה

מראיין: שבועה?

דוד: שבועה. לפני השבועה, עוד לפני השבועה, היינו יוצאים לאימונים לאימונים עם יוונים ויהודים ביחד, כמו שהיינו בצבא. זוכר טוב, היה אחד יוני יהודי שלא היה סימפטי לאף אחד שמה של היוונים, שאל אותו איזה שאלה של הזה של ה של ה של הרובה, והוא לא ידע לענות. אני אמרתי לו בספניולית , אמרתי לו בספניולית את השאלה, והיווני ראה את זה שמע את זה והתחיל לקלקל אותי.

מראיין: לקלל.

דוד: לקלל אותי.

מראיין: כן.

דוד: מפה ושמה תפסנו בידיים. נשאר את העניינים ככה בסוף. כשחזרנו באולם, באולם של הזה התחיל עוד פעם אותו השיחה.

מראיין: כן, אתה הרגשת איזה השפלה?

דוד: כן הרגשתי לא יפה, מפני שאמר לי: "יהודי מלוכלך". אבל הייתי כל כך עצבני והיה לי גאווה כגבר ממש, הלכתי עליו והרבצתי בו כל-כך יפה, שלמחרת יוציאו אותי לבית המשפט. למחרת הוציאו אותי לבית המשפט. כמו חדש, כמו חייל חדש ולא הצבעתי לא יכולתי לעשות שום דבר, אבל מה מפני שהייתי יהודי נתנו לי 5 ימים בית סוהר.

מראיין: כן.

דוד: מאותו יום ירד כל החשק של הצבא. עשיתי שנתיים צבא מלאה.

מראיין: איפה היית?

דוד: אני אגיד לך תכתוב, עשיתי שנתיים צבא מלאה, באמצע שנתיים האלה הייתי 6 חודשים במלחמה בתוכו אלבניה , במקום [דיבור לא ברור] טרפסינה במקום של

מראיין: רגע היית במלחמה עם אלבניה?

דוד: עם האיטלקים בתוך אלבניה, היינו כבשנו את אלבניה, אנחנו כבשנו את אלבניה.

מראיין: מי זה אנחנו? היוונים?

דוד: היוונים. היוונים. יוונים. כבשנו את אלבניה, ואלבניה. באלבניה הייתי 6 חודשים שמה, עם השלג בלי לאכול כולו מים. והרבה אנשים חתכו את הרגליים מהקור. אני, בשביל לא להתקרר הייתי קם בלילה, הייתי עושה במקום דרור , שעה שעתיים בשביל לא להתקרר.

מראיין: כן.

דוד: ככה, עבר לנו את ימי המלחמה. ימי המלחמה. במקום שהייתי אחרון, היה טְרֶפֶּסִינָה, טְרֶפֶּסִינָה ההר היה קוראים לו טרפסינה . ההר הגבוה היו קוראים לו טְרֶפֶּסִינָה זה היה על ידו על ידו על ידו אה על ידו חזר [הכוונה אינה ברורה] , איך אומרים את זה? כפר, על ידו הכפר טריאברה, לא, חניבלבר .

מראיין: חני ?

דוד: בלבר. חניבלבר. כפר חניבלבר. אחר כך באו הגרמנים.

מראיין: מה זאת אומרת אחר כך?

דוד: באו גרמנים מאחורה, הכניסו הגרמנים מצד בולגריה, באו מאחורה, אצלם סגרו אותנו כולם בתוך אלבניה. אז אמרנו אותם צריכים לגמור. אין יותר מלחמה עם הזה, עם האיטלקים ונשארו חברים טובים. חזרנו הבית בקושי חזרנו הבית, ברגל חזרנו הבית. ברגל עם עגלות גדולות.

מראיין: רגע אז אלבניה הייתה בשליטה של האיטלקים?

00:21:17

דוד: עד יוון, גם ביוון בתוכו יוון הייתה שליטה של האיטלקים, אנחנו זרקו זרקנו אותו אחורה ונכנסנו לאלבניה וחצי אלבניה בידיים שלנו, אז רצינו לעשות עוד, ראינו ואנחנו נעשה עוד ככה וככה יסגרו מאחורה. בא הזה הגרמנים התחילו לקחת את, איך קוראים את זה, התחילו לקחת זה את אה איך קוראים אותם, בולגריה. מבולגריה באו את זה אצל יוגוסלביה ומיוגוסלביה באו ביוון וככה אנחנו ראינו שהעבודה לא מה שעשינו זה סתם עושים. באו ואמרו לנו המפקדים, מעכשיו מתחילה מלחמה. חשבנו שאנחנו גמרנו את המלחמה, מתחילים את המלחמה, את המלחמה. למה שכבש הגרמנים את יוון, האיטלקים כבשו את חתיכה מזה מהיווני הישנה , מהיוון הישנה, באתונה, נכנסו האיטלקים, וככה גם גמרה המלחמה, גמרה המלחמה. אחר כך באו הגרמנים התחילו לעשות את הקונצים שלהם. היהודים לא צריך לנסוע לפה, לא צריך לנסוע לשמה. התחילו את הגטו

מראיין: כן, אתה משם חזרת לסלוניקי.

דוד: לקמפבל כן. חזרתי לסלוניקי.

מראיין: מה מצאת בסלוניקי?

דוד: מצאתי בסלוניקי חשבת שאמצא משהו טוב שבאתי מהמלחמה, מצאתי בכל החנויות היווניות היה כותב [דיבור לא ברור ביוונית] זאת אומרת אנ אנחנו לא רוצים שיבואו ישראלים לקנות פה, איך אומרים את זה? אני לא יודע איך אומרים את זה? לא רצו היהודים שיבואו לקנות אצלנו. ככה. וראינו את זה כבר נשבר יותר, את הלב שלנו נשבר יותר. אבל מה, לא היה ברירה. באותו הזמן מי שיכל לברוח, ברח. מי שלא יכול לברוח נשאר שמה. היה זמנים כאלה. החיים, לא היה רעים מאוד, גם כן, שבאו הגרמנים בהתחלה, החיים היה יפים, רק מה, היה עניות, עניות גדולה . עניות גדולה היה. הכסף לא היה שווים לגמרי. היה אינפלציה כל כך גדולה, קילו כסף קילו לחם. גם לחם לא היה עם הכסף. התחילו למות אנשים, שתיים שתיים. היה גרוע מאוד בזמן של ה שכבש הגרמנים את הזה, את הסלוניקו . את הבתים הטובים היו מכניסים הגרמנים ולקחו הכל הטוב מה שהיה בפנים. עד אמבטיה טובה ושטיח טובות היו שולחים לגרמניה. היו לוקחים מהבתים ושולחים את זה לגרמניה, מהיהודים. היו יהודים עשיר מאוד שמה, עשירים מאוד. בזמן שלקח אותנו לגטו בשביל הלאגר היה איזה איזה חנות של ברזלים 5 קומות, של השם היה השם היה היה הבעל הבית מה היה השם שלו ? לא חסיד, לא יודע. לא יודע שם שלו לא זוכר. ברזלן. זה היה מברזל. 5 ימים היו לוקחים מכוניות מועמסות ברזל בשביל להוריק את החנות הזו ולשלוח לגרמניה. 5 ימים, סחורה, היו עשירים מאוד מאוד. משמה לקחו אותנו לגטו של 'ברון הירש' , היו אומרים

מראיין: באיזה תקופה זה היה?

דוד: לפני זה לפני זה לקח אותנו בשביל עבודת פרח . לפני זה לקח אותנו בשביל עבודת פרח

מראיין: באיזה שנה זה היה?

דוד: זה היה ב-42

מראיין: חודש אתה זוכר?

דוד: לא, חודש אני חושב זה בערך יולי יוני. אני עבדתי אני עבדתי בשדה התעופה. עבודת פרח. עם כמה יהודים עוד. אבל מה, למה עבדתי בשדה תעופה מפני שנתנו שוחד למישהו כסף בשביל לקחת אותנו שמה, ולהיות כל ערב בבית. והיתר הלכו לעבוד ב ב ביוון העתיקה שמה שהיה כל המלריה , היתר היהודים מי שלא היה להם אפשרות לקנות משהו, לתת שוחד משהו להיות על יד הבית שלהם. וכמה אנשים מתו שמה מהמלריה, וכמה ברחו משמה. גם את זה לא עזר לגרמנים. אז לקחו אותנו, אמרו, כל מי שלא נשוי הולך לעבודת פרח , ומי שנשוי הולך לגרמניה. התחילו היהודים להתחתן איך שבא. בשביל ללכת עם ההורים שלהם לגרמניה, לא ללכת לעבודה פרח.

מראיין: רגע, רווקים נשלחו לעבודות פרך?

דוד: כן. מי שהיה אישה היו הולכים לגרמניה. אבל לא ידעו, איפה אנחנו הולכים. אני הייתי רווק. האחים שלי הם היו נשואים והלכו האחים שלי הם היו נשואים. אני רווק לא פחדתי והלכתי גם כן בגרמניה, אני

00:29:21

הלכתי לעבודה פרח.

מראיין: איך? איך זה שהצלחת לנסוע לגרמניה?

דוד: כל ערב בתוכו, ברון הירש הייתי מסתובב בזה מה זה ב , בזה באיך אומרים את זה, איל טיז'אדו . אתה יודע ספניולית? יוונית? [דיבור לא ברור] אתה יודע?

מראיין: אני מבין קצת.

דוד: איסטה קה לה [דיבור לא ברור בלאדינו]

מראיין: הגגות?

דוד: גגות. הגגות של הבתים. שהיו מחפשים היו לא היו מוצאים אותי. בגגות. זה היה יומיים, הסתובבתי ככה עד שהלכנו עד שלקחו אותנו לטרנספורטים .

מראיין: כן. את האחים שלך שלחו לפני?

דוד: לא, כולנו ביחד הלכנו. כולם ביחד.

מראיין: אז זאת אומרת, אפשר להבין שבתקופה הזאת אנשים מתחתנים בשביל לנסוע לגרמניה?

דוד: כן.

מראיין: ואיך זה בכל זאת שלקחו גם את הרווקים?

דוד: הרווקים מי שברח, רק מי שברח כמו שאני. אני [דיבור לא ברור] בא לחפש. מישהו פה אה רווק? תן לי תעודת זהות תן לי זה, היה מחפשים. אני מה הייתי עושה? אני הייתי שומע שהם באו, הייתי למעלה. לחפש הוא לא היה מוכן. האחים היו עם האישה, כל אחד עם אישה שלו, היו עוצרים אותו. מי שבא, איך קוראים, רווק לקחו אותם. אני ברחתי. וככה, אמא שלי פחדה שאני לא הולך איתו איתם ביחד לעבודת פרח אבל אני לא הולך, אבל חבל שלא הלכתי. אולי הייתי יותר טוב ללכת עם העבודת פרח ולברוח משמה יותר טוב מי שיברח מגרמניה. בעצם לא ידענו איפה אנחנו הולכים, זה היה, לא ידענו, חשבו שהולכים לאיזה עבודה קלה עם כל ה עם כל המשפחות, וככה יעבור הזמן עד שתגמר המלחמה. לא ידענו, מי יודע שאתה הולך לזה ל . היה היינו 7 ימים בתוכו הרכבת. פעם אחת ביום היינו עוזבים אותנו בשביל לעשות את העבודה העצמי שלנו , לפעמים לא היו עוצרים, היינו עושים בפנים, היינו 67 אנשים בתוכו קרנות הקרנות יחד, 67 אנשים.

מראיין: כן.

דוד: ב-12 בלילה אחרי שבוע ירדנו מהרכבת. "לוס" שמה היו עם כלבים עם אנשים.

מראיין: כן, מה אתה רואה בעיניים שלך? מה היום אתה יכול לזכור?

דוד: הכל אני זוכר. הכל.

מראיין: פותחים את הקרונות

דוד: פותחים את הדלתות כולם למטה. מהר בלי לקחת לא בגדים, שום דבר. כולם למטה, בגרמנית. לא הבנו שום דבר. התחילו להרביץ לנו. הבנו שצריך לרדת. "לוס ! לוס ! לוס ! לוס !" . אומר הילדים והזה והאימא והאמא ואבא, זה מצד שמאל הילד מצד ימין, מי שיכול לעבוד מצד ימין. אבא שלי חשב שהוא חכם יצא את השיניים שלו התותבות, ללכת עם הזקנים, הוא לא חשב אותו, הוא לא יודע איפה הוא הולך. באותו ערב גמר גם אבא גם אמא. והיה בדיוק מנגלה שהיה עושה לשמאל ולימין.

מראיין: איך אתה יודע שזה היה הוא?

דוד: הוא היה גבוה, אחד גבוה עם המונוקל. היה פה פה פה פה, היה עושה מי שלעבוד מי לא לעבוד. גם כן כאשר יצאתי מזה, מאושוויץ אחרי הקרנטינה של 40 יום באושוויץ, ירדנו יום אחד בקצה

מראיין: איך הוא היה נראה מנגלה? אם אתה יכול לתאר אותו.

דוד: בטח שאני יכול, גבוה, יפה תואר. גבוה יפה תואר, עם מונוקל בעיניים. אחרי 40 יום יצאנו בחצר והוא לבד, הוא היה עושה, אתה פה ואתה שמה, לא בשביל להרוג, בשביל לחלק את העבודה. עבודה קשה ועבודה קלה. שלחו אותנו לי שלחו אותנו לגוֹלשָֹאוּ שהיה עבודה קשה.

00:34:53

דוד: ולאחים שהלכו לבונה גם שם היה אז עבודה קשה. אבל לי יש סימן ב בזה בחזה שחושבים שאני לא כל כך בסדר, שלחו אותי במקום אחר לעבוד.

מראיין: כן, מה זה היה גוֹלשָֹאוּ ?

דוד: גוֹלשָֹאוּ זה היה מחצבה של אבנים. שאתה עושה צמנט בעיקר חומר וסיד. צמנט וסיד היה מוציאים.

מראיין: כן כמה זמן היית שם?

דוד: שנתיים עבדתי שמה, עד יום אחרון עבדתי שמה.

מראיין: כל השנתיים היית בגוֹלשָֹאוּ הזה?

דוד: כל הזמן בגוֹלשָֹאוּ הזה.

מראיין: אז מה זה כל המקומות אחרים?

דוד: זה בסוף. בסוף. בדצמבר כאשר התחלנו ללכת שגמר את המלחמה, שעוזבים את ה הזה את האיך אומרים את זה, את הפולוניה , עוזבים כבר הולכים. לטייל

מראיין: אז זאת אומרת שלא היו עושים לכם שם סלקציות או

דוד: היו סלקציות, אבל אני הייתי עובד כל כך הרבה לא ראיתי סלקציות אצלי.

מראיין: תספר לי קצת על גוֹלשָֹאוּ הזה כי זה מקום שלא יודעים עליו כלום.

דוד: לא יודעים כלום? אני אגיד לך. טוב. בגוֹלשָֹאוּ יש קצת אנשים פה. והם פֶּפּוֹ איך קוראים אותו? פֶּפּוֹ אתה מכיר את זה ששר פֶּפּוֹ

מראיין: עזרתי.

דוד: עזרתי. פֶּפּוֹ עזרתי היה איתנו פֶּפּוֹ עזרתי

מראיין: הוא היה שר שם במחנות?

דוד: היה שר, הוא היה עובד גם כן בשְׁטַייִנבְּרוּךְ היה עוד אחד איך קוראים אותו צ'יקו. צ'יקו מהזה מהזה אתה יודע מאיפה סלומו פיקיבי גם הוא חי

מראיין: פיקיבי

דוד: פיקיבי. סלומו פיקיבי. אקוניס. סלומו אקוניס. תעשה אקוניס מה עוד היה שמה, שאני מכיר פה?

מראיין: כן.

דוד: שלמה אקוניס, צ'יקו עזרתי, יש עוד שניים אני לא יודע את השמות שלהם, יש עוד 3 - 4 אנשים ששם מאותו הלאגר, שנשארנו מאותו הלאגר. וזה היה שמה 4 משמרות של שְׁטַייִנבְּרוּךְ.

מראיין: מה זאת אומרת שְׁטַייִנבְּרוּךְ?

דוד: שְׁטַייִנבְּרוּךְ זה עבודה פרח באבנים. לשבור אבנים ולהעמיס אותם, בשביל לשים את הצמנט ואת הסיד.

מראיין: 4 משמרות של ?

דוד: של שְׁטַייִנבְּרוּךְ.

מראיין: כן. כמה זמן הייתה כל משמרת?

דוד: כל משמרת זה היה 6 שעות.

מראיין: ואחר כך אחרי עבדת 6 שעות וזהו? בזה נגמר המשמרת?

דוד: 6 שעות, לפעמים 8 שעות, 5 שעות, רביעי, זה היה הזמנים כאלה, אבל 6 שעות היינו, הייתם מעמיסים 4, 4 קרונות, 4 קרונות, 4 וואגונים , 4 קרונות אבנים. והיה אבנים ואם לא היה אבנים, היינו מעמיסים זה זה חול. זה היה כל יום עבודה. גשם, שלג. זה היה כל יום. היה משמרת שהיה עובד 13 שעות, רגע אחד זה היה שבוע משבוע, 10 שעות, 10 שעות זה היה. 10 שעות תכתוב פה. 10 שעות. זה היה משמרת אחת משבע עד שתיים. או משש היה עד שתיים לא זוכר בדיוק. ומשמרת שני היה מ-2 עד 12 בלילה.

מראיין: כן.

דוד: זה היה, זה כל הזמן עבדנו שמה קשה מאוד, עם פחד הרבה מפני שהיה השלג מתקרר את האבנים ולמעלה

00:39:49

מההר היה נופל אבנים, כמה מתו במקום. כמה אנשים מתו במקום.

מראיין: כן.

דוד: היה מסוכן. כל חודש היה חסר לנו 5 - 6 אנשים או 10 פעמים כל חודש זה היה חסר לנו מהעבודה, שלא היו יכולים לעבוד יותר. אנחנו היינו עבדנו שמה כמו רובוטים. ולא היה הרבה אוכל. יום אחד ראיתי איזה איזה הֶפְטלִינְג איך אומרים?

מראיין: אסיר.

דוד: אסיר. אסיר ששם תפוח אדמה ל לזה איך קוראים את זה אה לקניקלי , לספנים . היה לנו ספנים שם בשביל האס.אס. שאוכלים, ספן , ספן, ספן.

מראיין: שפנים.

דוד: שפנים. שפנים. היה שפנים היה תפוח יפה יותר טוב משנתן לנו לאכול, התפוח היה יותר טוב מה שהיינו אוכלים תפוח שם. ראיתי את זה, הסתכלתי שהולכים כולם בפנים.

מראיין: זה שפנים שהיו מגדלים אותם ה-אס.אס?

דוד: בשביל ה-אס.אס, בשביל לאכול את זה שהיה להם זה שפנים שמגדלים בשביל ה-אס.אס.

מראיין: והם היו אוכלים אותם את השפנים האלה?

דוד: כן, הם היו אוכלים אותם הם. לא אנחנו. הם. והיה מישהו אסיר שהיה מטפל בזה. אני ראיתי את זה. הייתי הולך כל ערב, הייתי לוקח את האוכל או הייתי אוכל אותו. מהרעב שהייתי. במזלי, 3 פעמים עשיתי את זה. אחד פולני אסיר ראה אותי, אני פחדתי, אמרתי לו בוא נאכל ביחד. להיות שותף איתי בגניבה הזאתי, מי יודע מה שאני מחכה. "לא" אומר לי "תודה, אני לא רוצה". כבר גם הבנתי מה שהוא רצה להגיד לי. למחרת בבוקר כשיצאתי לעבודה, קרא אותי הבלוקאלטעסטער , הלאגראלטעסטער , והוא אומר לי: "אתה אוכל את האוכל של הספנים "? אמרתי לו: "כן". לא יכולתי להגיד לא, מפני שירביצו אותי עד מוות. אמרתי לו: "כן". הוא אומר: "למה"? – "שהיה הייתי רעב". – "תן את המספר שלך". נתתי לו את המספר, אבל הבנתי שהוא אמר, מישהו אחר לא ראה אותי. אמרתי לפולני: "למה עשית את זה"? – "אני לא אמרתי" אמר הפולני. – "שקרן". הוא יהודי. הפולני הוא יהודי. "אני לא עשיתי את זה". – "מי? מי עשה? מי יודע מזה"? כבר בערב שבאתי מהעבודה, באפל זאת אומרת ב

מראיין: מסדר

דוד: במסדר, קוראים את המספר שלי. הגדול של ה-אס.אס, אומר לי: "אתה אכלת את האוכל של הקניקלי של הספנים "? אמרתי: "כן". – "למה"? הוא אומר לי והוא מסטול, הוא שתוי, "למה"? אמרתי לו: "הייתי רעב, לא רואה מהעיניים". אמרתי לו. – "אתה היית רעב"? הוא אומר לי הוא עושה צחוק ממני, "איפה אתה עובד"? אמרתי לו: "אני עובד בשְׁטַייִנבְּרוּךְ דריי ". – "אתה עובד בשְׁטַייִנבְּרוּךְ "? הוא אומר לי הוא עושה צחוק. –"כן, אדוני אני עובד בשְׁטַייִנבְּרוּךְ" והיה לי בערך שנה וכמה חודשים שאני עובד, "כן אדוני אני עובד שנה וכמה חודשים בשְׁטַייִנבְּרוּךְ". – "והיית רעב"? – "כן הייתי רעב". – "מי זה הקאפו שלך"? אמרתי לו: "הקאפו שלי זה וולף". בא וולף, - "הוא עובד איתך"? אמר: "כן". אמר לו: "איך הוא עובד"? – "הוא עובד טוב", הוא אומר. הוא עובד טוב, ולא היה עובד טוב לא היה עושה כל כך הרבה חודשים בשְׁטַייִנבְּרוּךְ. מסתכל עלי ומסתכל עלי ואומר: "אתה יודע מה? אני הפעם אעזור לך. המשפט הזה זה 100 זה 100 מכות בתחת" זה בשביל למות. אתה יודע מה זה עם [דיבור לא ברור] מגומי! זה בשביל למות שמה. "ועוד פעם אל תלך לשם, אבל תלך עוד פעם תקבל את ה-100 מכות". מפני שעבדתי שמה טוב והייתי פועל טוב בשביל זה לא ניצלתי מהמכות האלה. זה החוויה הכי הטובה שהיה לי בלאגר, והייתי כמו משוגע מפני שאני יודע שפעם אחת להרביץ שמה זה למות. אחר-כך התחיל אחרי 19 חודשים עבודה התחיל את ה בדצמבר דצמבר 44 . 44 התחיל את היציאה מהלאגר. עזבנו את גוֹלשָֹאוּ והתחלנו ללכת. משם יצאנו לפְלוֹסֶנְבּוּרְג זה שדה תעופה. שמה לא עבדתי שבוע ימים היינו בקרנטינה.

00:47:19

דוד: לקח אותנו פעם הביאו אותנו לאוֹרָנייֶנְבּוּרְג . שמה, באוֹרָנייֶנְבּוּרְג מצאתי עם האנשים של בּוּנָה נמצא ספורטה וכמה מהאנשים האלה, ספורטה ראיתי אותו שמה. חודש ימים היינו גם כן בקרנטינה שמה. משמה משמה מאָלטוֹטִינג [דיבור לא ברור]

מראיין: פְּלָאטִינְג ?

דוד: פְּלָאטִינְג . לא. לא אָלטוֹטִינג אחר-כך פְּלָאטִינְג. פְּלָאטִינְג זה היה הסוף.

מראיין: פְּלָאטִינְג היה הסוף?

דוד: פְּלָאטִינְג היה הסוף. כן. פְּלָאטִינְג היה הסוף. אָלטוֹטִינג, פְּלָאטִינְג. אָלטוֹטִינג.

מראיין: כן.

דוד: אָלטוֹטִינג. מאָלטוֹטִינג אחר-כך פְּלָאטִינְג זה היה הסוף.

מראיין: אז השתחררת בפְּלָאטִינְג מִילְדוֹרְף

דוד: בפְּלָאטִינְג ואחר-כך בפְּלָאטִינְג מִילְדוֹרְף. נכון. אחרי פְּלָאטִינְג, מִילְדוֹרְף.

מראיין: מה זה היה אָלטוֹטִינג?

דוד: אָלטוֹטִינג זה היה לאגר גדול של מחנה של אסירי פוליטי , כולם אסירים פוליטי , קומוניסטים ודברים כאלה.

מראיין: כן.

דוד: מחנה עבודה גם כן ככה. מחנה עבודה. [האסירים] פוליטיים כמונו יהודים גם כן. מחנה עבודה, אבל גם כן הגויים האלה בתוכו הלאגר לא היו אוהבים את היהודים, תכתוב את זה גם כן, [האסירים] הפוליטי האלה האסירים לא היו אוהבים אותנו. לא היו אוהבים אותנו. זה לא עבודה שאפשר לגמור כל כך קל לדבר, יש הרבה-הרבה כל-כך, לא יכול להגיד הכל. אני אומר לך כמה דברים ככה אצל זה זה מה שיותר חשוב. משמה יצאנו לפְּלָאטְלִינְג. בתוך פְּלָאטְלִינְג ישבנו גם כן חודשיים אולי, חודשיים או זה היה חודש וחצי, לא זוכר בדיוק. בפְּלָאטְלִינְג זה היה לאגר לאגר בחוץ, ובפנים היה שדה תעופה שהיינו עושים כל יום פלאנירן .

מראיין: בתוך הפְּלָאטְלִינְג הזה אבל היה שדה תעופה?

דוד: כן, בתוך היה שדה תעופה שהיינו הולכים בבוקר, לסדר את ה את ה הפלאנירן את הזה, את האדמה של האווירונים. המגרש שם היינו מסדרים את זה, זה העבודה. גם כן לא היה כל כך הרבה אוכל, וכל הדרך בלי אוכל היה קשה מאוד. יצאנו מהלאגר 1,400 אנשים, נשארנו רק 100.

מראיין: מאיפה מ ?

דוד: מגוֹלשָֹאוּ 1,400 אנשים יצאנו נשאר רק 100. איפה הלכו היתר? לא יודע. אחר-כך כשבא יום אחד באו האמריקנים

סוף צד קלטת

00:52:02

התחלת צד קלטת

מראיין: אז אתה אמרת לי שאתם יצאתם ממחנה גוֹלשָֹאוּ 1,400 איש ונשארתם בסוף רק 100.

דוד: כן.

מראיין: ומתי מגיעים האמריקאים?

דוד: האמריקאים הגיעו באפריל ב-1 לאפריל ככה. 1 באפריל בפְּלָאטְלִינְג.

מראיין: אפריל 45 ?

דוד: 45 , בפְּלָאטְלִינְג, והרסו את כל פְּלָאטְלִינְג עם הפצצות. 50 ארופלאנים כל ה-50 ארופלאנים הלכו לעזאזל, שהיו במגרש. כל הבתים למטה. רק הלאגר חי. רק הלאגר שהיה קטן, היינו כולם חיים שמה. למחרת לקחו אותנו

מראיין: מי זה?

דוד: הגרמנים, להוציא כל הג הגוויות מהבתים. הגופות מהבתים. התחלנו להוציא משמה, עבדנו כל פעם עד

00:53:42

שתיים בצהריים. היה אנשים שלקחו זהב, מהאסירים, אני מקווה, זהב ודברים שעונים ודברים כאלה. היו נותנים שמה ללאגעס בשביל יחד בשביל לאכול. פתאום, היה לנו איזה בלוקאלטעסטע משוגע, אחד שהיום נמצא באמריקה סָדִי נחמיאס

מראיין: מאיפה אתה יודע שהוא חי באמריקה?

דוד: ראיתי שמעתי כשהייתי באמריקה לפני כמה חודשים.

מראיין: איך קוראים לו?

דוד: סדי נחמיאס. הוא חזן. סדי נחמיאס.

מראיין: חזן?

דוד: חזן. סדי נחמיאס. נתן לי

מראיין: היום הוא חזן שמה איפה הוא חזן?

דוד: ב לא יודע באיזה בית כנסת, הוא חזן שמה.

מראיין: באיזה עיר, באיזה ?

דוד: אני חושב שזה ב רגע, אולי אשתי יודע [יודעת]

[הפסקה קצרה בהקלטה]

מראיין: היה לכם בלוקאלטעסטע,

דוד: הבלוקאלטעסטע היה עם ה הבלוקאלטעסטע הזה היה איתי טוב והיה נותן לי הכל לשמור, מתנות, זהב שעונים דברים כאלה. הייתי שומר שלו. יום אחד, סדי נחמיאס בא אצלי אמר: "יש לי דוד, איזה "

מראיין: רגע, היה לך במחנה חבר בשם?

דוד: לא חבר, זה כמו כולם. בא חבר אחד, בא חבר, לא היה חבר, בא

מראיין: אסיר?

דוד: הוא אסיר בטח שהוא אסיר, סדי נחמיאס בא אמר לי: "יש לי איזה איזה טבעת" שלקח משמה, מהבניינים האלה לתת

מראיין: רגע. רגע, הוא בא אליך ואמר שיש לו טבעת.

דוד: כן. ו"תעשה לי טובה, תן לו לבלוקאלטעסטע את זה שייתן לי קצת לאכול, לחם לאכול".

מראיין: כן.

דוד: אמרתי טוב. רציתי לעזור לו. הלכתי לבלוקאלטעסטע אמרתי, הבאתי את הטבעת הזה: "זה של הבן אדם הזה, הוא רוצה קצת לחם שתיתן לו בשביל הטבעת". – "תביא טבעת"! הוא אומר לי. "תביא טבעת"! נתתי לו טבעת. "מי זה"? הוא אומר. אז אמרתי: "זה הוא". התחיל להרביץ אותו. התחיל להרביץ אותו מפני שהיה משוגע. אמרתי לו: "הוא רוצה קצת לחם לא רוצה ". – "גנב"! הוא אומר לו "מאיפה קנית מאיפה גנבת את זה"? הוא ידע שזה משמה מהזה מהאנשים שהיה מתו שמה.

מראיין: כן.

דוד: והתחיל להרביץ אותו, והוא [דיבור לא ברור] הזה המסכן קיבל מכות בגלל אותו שרצה לקחת קצת לחם. אבל אני אמרתי לו הוא משוגע, אי אפשר לדבר איתו. וזה היה ככה נשאר כך. נשאר עם המכות. אחר-כך בא הזמן אחרון, בערך לפני שבוע סוף אפריל. אמר לי הבלוקאלטעסטע: "אני בורח, תן לי כל הזהב". נתתי לו את הזהב, הוא אומר: "אתה רוצה לבוא איתי"? – "לא" אמרתי לו תיכף ומיד מהפחד מפני שאני יודע שלא אוהבים אותו. יהרגו אותו. נתתי לו כל הזהב והוא ברח. מה היה הסוף שלו? לא יודע. אחרי שבוע עוד פעם אנחנו עוד הולכים שוב לישון, באפריל, התפטרתי מהעבודה הזאתי. באָלטוֹטִינג. וזה הכל.

מראיין: איך השתחררת, איפה השתחררת?

דוד: באָלטוֹטִינג. באָלטוֹטִינג, ישנתי באיזה רפת מתחת הזה האוכל של הפרות.

מראיין: כן.

דוד: ישנתי שמה, למחרת קמתי כולם הלכו. עברו יומיים, הנה בא אני רואה את הזה את הטנקים של הגר

של ה אמריקאים. ראיתי קצת במקרה יצאתי החוצה, לא היה פחד יותר. וזה היה היום הכי החיים

01:00:14

והכי טובים בשבילי.

מראיין: כן. עכשיו תספר לי קצת מה מה התפיסה הכללית שלך? איך אתה רואה באופן כללי את העניין הזה של השואה? איך אתה מרגיש בתור בן אדם שעבר את השואה?

דוד: שאני אף פעם את זה לא יכול לשכוח. כל פעם לא יכול לשכוח, וכל פעם שאני מדבר על זה, אני בלילה בא בחלום שלי. משהו בא בחלום שלי כל לילה. לעולם לא אני לא אשכח את זה. זה היה רגעים של מוות, לא של חיים. אף אחד לא ידע שייצא משמה. זה נכון שבדלת כותב 'ארבייט מאכט פריי' אבל זה לא הנכון. ואם לא היו מפסידים הגרמנים זה היה המוות של כולנו. אולי זה גם כן ירד לנו כמה שנים טובות מהחיים. לא רצינו להאמין, מיום הראשון שנכנסנו לאושוויץ, שאבא ואמא אין יותר בחיים. לא רוצים להאמין בשום פנים ואופן. זה עם הזמן שהבינו את זה. [פונה למישהו: מה נשמע? תקרא את שרה] אשתי למשל, היה בת 14 שהלכה ללאגר, ויש לו את המספר

מראיין: 39152

דוד: ו-2. ועזב אמא באושוויץ עזב אמא ו-3 אחיות.

מראיין: מאיפה אשתך?

דוד: מסלוניקו ונשאר לבדה. לבדה. טוב שפגשנו והתחתנו ביחד.

מראיין: עכשיו אה אתה אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות ככה כלליות: איך אתה רואה את העניין הזה שניצלת זה נס מאלוהים? זה ?

דוד: זה לפי דעתי, זה היה ומישהו יש לו כוח ורצון טוב, בכל מקום שחשב לחיות, רק שיהיה רצון טוב. לא לא לא ל איך אומרים, לא ל להתאכזב. לא להתאכזב. ובסוף זה היה נס שלא הרגו אותנו. בסוף היה נס שלא הרגו אותנו. ואיך שאומר היוונים, הפתגם היווני: 'טוֹ פֶּפְּרוֹמֶנוֹ פִיגֶן אָדִינָאטוֹן' אתה יודע מה זה?

מראיין: מה זה?

דוד: 'מה שכתוב אי אפשר למחוק'. מה שזה כתוב למעלה, אי אפשר למחוק את זה.

מראיין: מה זאת אומרת הפתגם הזה? מה עומד מאחורי הפתגם הזה?

דוד: מה אומר הפתגם הזה: מה שכותב בחיים שלך אתה לא יכול לברוח. אצלך כותב בחיים שיהיה לך טוב? אתה יהיה טוב. ובחיים שלך כותב שאתה תסבול? כמה שאתה לא תרצה, אתה תסבול זה כותב בחיים שלך אין דבר כזה. אתה לא יכול למנוע מזה.

מראיין: אז אתה מאמין באיזה כוח או שאתה מאמין בניסים? אני רוצה להבין במה אתה מאמין אתה ?

דוד: אני אני אגיד לך, אני לא אדוק, אבל אני מאמין בזה ב באלוהים. אני מאמין באלוהים.

מראיין: אתה היית ממשפחה אדוקה בסלוניקי?

דוד: לא.

מראיין: קרה משהו? זאת אומרת המחנות, שינו אותך משהו אתה ?דוד: שום דבר. הייתי כל פעם ככה בסלוניקי גם כן הייתי הולך בבוקר בשבת בבית כנסת בערב בבית כנסת.

מראיין: גם היום?

דוד: היום. גם היום. היום אין לי מה לעשות אני הולך גם כן באמצע שבוע בערב בבית כנסת, אין לי מה לעשות, בערב יש לי זמן.

מראיין: אתה חשבת פעם לעזור לאנשים במחנות? אתה עזרת לאנשים?

דוד: מה שאני יכולתי עזרתי, אבל לא היה לי אפשרות לעזור. אם רצית לעזור, לא, קיבל מכות. מפני שהיה אחד מ גם אני הייתי רעב בכל החיים שמה, הבנת?

מראיין: עכשיו, איך איך זה היה שהגעת לארץ? אתה היית באיזה 'הכשרה' בסלוניקי או משהו?

דוד: הייתי בסלוניקי.

מראיין: כן, איך הגעת בחזרה לסלוניקי מ ?

01:07:37

דוד: אני באתי מגרמניה לקחו מ מפֶלְדָאפִינְג לא מפֶלְדָאפִינְג, איך קוראים את זה, מ זה האחרון מאָלטוֹטִינג הלכתי למִילְדוֹרְף. ממִילְדוֹרְף לפֶלְדָאפִינְג. מאָלטוֹטִינג הלכתי למִילְדוֹרְף כאשר מאָלטוֹטִינג הלכתי למִילְדוֹרְף; ממִילְדוֹרְף לפֶלְדָאפִינְג; מפֶלְדָאפִינְג יצאו את כל היוונים החוצה, זרקו אותם מפני ש

מראיין: מאָלטוֹטִינג דרך מִילְדוֹרְף?

דוד: מה?

מראיין: מאָלטוֹטִינג

דוד: מאָלטוֹטִינג

מראיין: כן.

דוד: למִילְדוֹרְף. ממִילְדוֹרְף לפֶלְדָאפִינְג;

מראיין: מטוּצִינְג-פֶלְדָאפִינְג?

דוד: מה?

מראיין: זה נקרא טוצינג-פֶלְדָאפִינְג, לא?

דוד: לא יודע איך הוא נקרא. פֶלְדָאפִינְג אני מכיר אותו. פֶלְדָאפִינְג מפֶלְדָאפִינְג היוונים גנבו שמה איזה איזה מחסן של ביצים, אני יודע מה שהיה איזה גניבה גדולה. האמריקאים זרקו אותנו החוצה הביאו מכוניות ושלחו אותנו ל לאיך קוראים את זה, ב לאיטליה. שלחו אותנו לאיטליה.

מראיין: איפה באיטליה?

דוד: באיטליה הראשון היינו בזה ב הראשון באיטליה היינו איך קוראים את זה, רגע אחד איפה זה רכבת שמה לא זוכר טוב . במוֹדֵינָה .

מראיין: מודינה?

דוד: מודינה. במודינה, שם היינו כולם עם הרבה יוונים שמה עם דוִיקוֹ פִּיטשוֹן . עם עוד

מראיין: כן.

דוד: דויקו פיטשון, אתה מכיר דויקו פיטשון? עם הגיטרה?

מראיין: אהה כן.

דוד: דויקו פיטשון, לאון טבוך. כולם ביחד. דויקו פיטשון עוד אחד יש בָּבּרָקִי (...) שלא יודע, יצחק. יש הרבה אנשים, היו הרבה אנשים שמה, עוד הרבה אנשים היו שמה. ושמה סידרנו איזה 'הכשרה', איזה

מראיין: במודינה עצמה.

דוד: במודינה עצמה. לא במודינה עצמה, ממודינה לקח אותנו אחר-כך אתה יודע, אני לא זוכר את שמות, אני לא זוכר שמות איפה זה היה. מודינה פירנצה אני חושב? לא פירנצה. לפיאצנצה . ממודינה לפיאצנטה . פיאצנצנה . מפיאצנצה באיזה בית של פיאצנציה היינו כמה אסי כמה אנשים 'ווּזווּזִים' ויוונים. ומשמה, מישהו יצחקי משמה מישהו יצחק יצחקי, יצחק יצחקי, סידר איזה 'הכשרה', סידר איזה 'הכשרה' והלכנו ללִידוֹ דִי רומא הלכנו ללידו די רומא ב'הכשרה' 'לידו די רומא'. ב'הכשרה' ב'הכשרה' שהיה בלידו די רומא. זה היה 'השומר הצעיר' , אני חושב.

מראיין: כן, מה זה היה ה'הכשרה' בלידו די רומא?

דוד: היינו שמה היינו לוקחים כסף מהאונרר"א , היינו חיים מהאונרר"א ומהג'וינט . ומהג'וינט היינו בחיים. ובגדים גם כן מהאונרר"א ומהג'וינט היינו לוקחים. עשינו שמה בערך 3 - 4 חודשים שמה. שמעתי שבסלוניקו יש דמוקרטיה והקומוניסטים ברחו. הלכתי לבית הלכתי לבית שמה הייתי עם ניסו מתיתיהו וניניו מתיתיהו ואחותה. ואחותה ואחותה תכתוב לאחותה, ובאנו ביוון חזרה. זה היה זה היה ב-46 . ובאנו בחזרה ביוון ב-46 . ואני לא מצאתי אף אחד. היה איזה בית של אבא שלי, על השם של אמא שלי. הלכתי לגור שמה זרקו אותי החוצה. ישנתי לאיזה שכנה יהודייה שבוע-שבועיים. עד שסידרתי לקחת חדר בתוך הבית שלי.

01:14:43

מראיין: איזה שכנים אלה היו? אצל מי ישנת?

דוד: איזה שכנים יהודים.

מראיין: שהם נשארו שמה ולא ?

דוד: הם כבר באמריקה עכשיו.

מראיין: לא. לא. לא.

דוד: הם באו מה הם באו מהזה מהקומוניסטים, איך קוראים אותו, מאנדרטיקו.

מראיין: שלא שלחו אותם למחנות?

דוד: לא. שלחו אותם למחנות אבל הם לא הלכו למחנות, הלכו לזה, לאנדרטיקו, אתה יודע מה זה אנדרטיקו, הלכו לזה להרים, להרים עם הקומוניסטים. הם באו הראשונים למטה דווקא שהיו בהרים חזרו מיד בחזרה כאשר הלכו הגרמנים.

מראיין: רגע, הם ברחו עם הקומוניסטים.

דוד: הם ברחו עם הקומוניסטים.

מראיין: כן.

דוד: ולקחתי חדר בבית שלי.

מראיין: ומה זאת אומרת בבית שלי? באיזה בית?

דוד: בית של האמא שלי.

מראיין: שנשאר?

דוד: שנשאר שמה, לקחתי נשארתי שמה עד 49 . עד 1949.

מראיין: איך זה שהצלחת לקחת את החדר הזה?

דוד: הם ידעו שאני בעל הבית אני הייתי של אמא הייתה בעל הבית ואנחנו נתנו את הבית לאיזה יווני [דיבור לא ברור] אחד שהוא יחזיר את הבית, הוא לא רצה לתת את הבית. הוא אמר :אמא לא באה ואבא לא בא, אני לא יכול לתת לך את הבית". מבחינתם, אתה יכול למצוא גם כן בחוץ באיזה ספסל בחוץ אתה יכול לישון. אחר-כך עם טובות שמר לי חדר אחד למטה, בקומה שניה למטה. הוא הסתדר את זה ונתן לי, עד שאני זרקתי אותו גם כן אחר כך. איך זרקתי? שמכרתי את הבית בפרוטות. בסוף מצאתי את הניירות מכרתי בית, מכרתי הכל מה שהיה בסלוניקו . התחתנתי עם אשתי ובאתי הנה.

מראיין: מה עשית? עבדת במשך ה-3 שנים האלה?

דוד: עבדתי. עבדתי. עבדתי. היה לי איזה היה לי איזה חנות של [דיבור לא ברור] בתשלומים. בתשלומים. בתשלומים. היה שותף שלי אלברטו כהן

מראיין: מה זאת אומרת החנות הזאת? מה הייתם מוכרים שם?

דוד: בגדים. בגדים. בגדים דברי נשים

מראיין: בגדים ודברי נשים בתשלומים?

דוד: בתשלומים. זה היה המודה אז, בתשלומים.

מראיין: איך זה שעלית לארץ ב-49 ?

דוד: 49 התחתנתי שמעתי שפה אפשר להיכנס לא 'עליה ב'' רגיל כבר, התחתנתי עם אשתי ועליתי בארץ.

מראיין: זאת אומרת שאפשר להגיע לארץ בעלייה לגאלית?

דוד: לגאלית. באתי בלגאלית פה בארץ. עם 'לֶסֶה פָּאסִה' עזבתי את הזה את האזרחות יוונית.

מראיין: ובאת לארץ.

דוד: כן באתי לארץ, בשביל הדאגות קודם כל להתחיל לעשות בית ביזראל .

מראיין: טוב.

דוד: זהו.

01:19:14

מראיין: זהו. סוף, שיחה עם דוד מורדוך ב-9 למרץ, 85 .