00:00:02

מראיין: 13 בפברואר 85 , בצד זה - התחלת השיחה. אסתר, את נולדת בסלוניקי ?

אסתר: נכון.

מראיין: ובגיל באיזה גיל הגעת למחנות?

אסתר: אני הגעתי בגיל עשרים ותשע.

מראיין: עכשיו, בתור אדם שהגיע בגיל עשרים ותשע למחנות את בכל אופן זוכרת בטח הרבה מאוד דברים מסלוניקי.

אסתר: בוודאי.

מראיין: אולי את יכולה לספר לי איזה עיר הייתה סלוניקי, מה את זוכרת ממנה לפני המחנות?

אסתר: לפני המחנות אני זוכרת שהיו, סלוניקי הייתה עיר של אישי מדע, של אישי אה שעבדו בממשלה קצינים בצבא, דיינים, אכלו כשר, היו שומרי מסורת, ומסחר. הראשונים היו היהודים במסחר ב ביוון.

מראיין: איפה את למדת בסלוניקי?

אסתר: אני למדתי בבית ספר אצל הנזירות, זה בית ספר צרפתי.

מראיין: איך הוא נקרא?

אסתר: אה הבית ספר – 'קולג' פְרַנְסֶה דה סוּד' , קולג' פרנסה.

מראיין: עד איזה שנה למדת?

אסתר: עד כיתה ה' למדתי בצרפתית.

מראיין: ואחר כך?

אסתר: אחר כך רציתי לדעת איטלקית.

מראיין: כן?

אסתר: הלכתי גם בבית ספר פרטי איטלקי.

מראיין: כן?

00:02:01

אסתר: שמה גם למדתי עד כיתה ה', עוד שנה היה בשביל לגמור בית ספר אבל אבי היה חולה מאסתמה והיה סכום נחמד לשלם פרטי ולא היה לו אפשרות, ועזבתי את הבית ספר האיטלקי והלכתי לעבוד.

מראיין: במה את עבדת?

אסתר: אני עבדתי בהתחלה בגרביים. הייתי הייתי מתקנת גרביים. וגם אחותי שהיתה צריכה להיות מורה היא עזבה את הבית ספר כדי לעזור למשפחה, גם היא הייתה עובדת בגרביים. היא הייתה עובדת עם רֶנֶה בִּיבַ'ס.

מראיין: איפה?

אסתר: הם התחילו לעבוד ב- 1933 ב אצל מוֹדִיאנוֹ, זה היה בית חרושת יהודי שהיה עושה גרביים.

מראיין: כן. מה היו עושים ההורים, במה היה עובד אבא?

אסתר: אבי היה מתרגם בתחנת הרכבת המרכזית של העיר סלוניקי.

מראיין: כן.

אסתר: הוא דיבר שש-עשרה שפות והוא היה מחתים את התיירים במשטרה, את הדרכונים, אז הוא היה בודק. בזמן ששלו 1933 32 כשברחו היהודים מגרמניה הוא היה בודק מי הוא יהודי, היה מביא אותו אצלנו הביתה לאכול איתנו. אז היה לי מעניין ללמוד גם בגרמנית והתחלתי לשאול איך קוראים זה, איך קוראים אה אחרת ואז התחלתי ללמוד את השפה הגרמנית שיותר מאוחר זה עזר לי.

אסתר: מה היו עושים האחים שלך דניאל ויעקב?

מראיין: אז הם היו תלמידי , האחים היו תלמידי בית ספר, אחי דניאל היה בבית ספר תיכון ואחי יעקב היה בבית ספר אה בית ספר של ה של הקהילה היהודית.

אסתר: כן. את היית שייכת לתנועת נוער, באיזה תנועת נוער?

מראיין: אני הייתי שייכת לתנועת נוער 'הכוח' , זאת הייתה תנועה אה ספורטיבית דרמטית שהיינו עושים גם בחגים הצגות, כמו למשל בפורים עשינו את 'מלכת אסתר' בתיאטרון הכי הגדול שהיה, של אה תיאטרון המלך – היו אומרים - שהיה מהמלכות התיאטרון .

אסתר: אז עשינו הצגה, זה היה ב-32 שעשינו את ההצגה הזאת. אז יש הרבה שהם היו בזהו בתיאטרון הזה, אז אני זוכרת שגם רוּבֶּן היה חלק אה בזמן ההוא גם רוּבֶּן היה חלק מ

מראיין: איזה רוּבֶּן?

אסתר: שלמה רוּבֶּן

מראיין: כן, מה את

אסתר: אני הייתי אני עשיתי מהרבה מוסדות אה חברה . זאת אומרת ששמה ביוון היינו עושים כומו שעושים פה ב זהו ב חגיגה, בזהו בשבת, הצעירים עם דיסקוטקים וזה, אנחנו היינו עושים במועדונים, היה מועדון 'קדימה' שאבא שלך היה חלק מזה, שב-1908 אז יצאו 'הצופים' שזה השיר ישראל , אז היה מועדון אה 'מועדון ז'נואנה' שאנחנו היינו חלק מזה. זה היה גם ספורטיבי דרמטי יותר מאוחר וזה היה 'מקס נורדאו' , והיה 'ז'י.ז'י.' שהיו 'ז'י.ז'י.' זה צעירים יהודים. 'צעירים יהודים' . השם של המקום זה היה צעירים יהודים, 'הכוח' שאני

00:07:11

לקחתי חלק מזה, 'מקס נורדאו', ו'קדימה', ו'יהודים צעירים', ועוד

מראיין: כל אלה מועדונים?

אסתר: כל אלה מועדונים והיו עוד

מראיין: שהיו בסלוניקי?

אסתר: בסלוניקי שהצעירים היו חלק מזה.

מראיין: אה כן. עכשיו יש לי אליך שאלה כזאת: ברגע שמתחילים להרגיש משהו בסלוניקי, הלוא התחילו לקחת את היהודים באירופה קצת לפני

אסתר: כן.

מראיין: מסלוניקי. מה אתם, מה את בתור אדם שכבר היה מבוגר, בן עשרים ותשע זה כבר אדם מבוגר.

אסתר: כן.

מראיין: מה את הרגשת

אסתר: לא, לפני זה,

מראיין: מה קורה בסלוניקי?

אסתר: לפני זה אז התחילו היוונים קודם. לפני זה היה מלחמה ב-1940 ש איטליה עם יוון, ולפני המלחמה היה האנטיסימיטיסמוֹס עם היוונים.

מראיין: מה זאת אומרת

אסתר: ששרפו שכונה

מראיין: אם הייתה מלחמה בין יוון לאיטליה, מה זה היה קשור ליהודים?

אסתר: מה זה היה? שהשתתפו יהודים בצבא, קצינים, חיילים, כל היהודים השתתפו בתור יהודים, הם לא היו בתור יהודים הם היו יוונים, היינו באזרחות יוונית. אז כל היהודים אז בגיל צבא אז שקראו אותם השתתפו בצבא הלכו למלחמה. הרבה לא חזרו, והרבה באו בלי רגליים ובלי ידיים, וגם נפגעו היהודים במלחמה של איטליה עם יוון.

מראיין: כן, אבל השאלה שלי היא אחרת, השאלה שלי היא מה אתם הרגשתם בסלוניקי?

אסתר: אנחנו הרגשנו ב-1932 - 33, שהתחילו האנטיסימיטיסמוֹס עם הגויים, אז שרפו את שכונה 'קַמְפְּבֶּל' . השכונה הזו זאת הייתה שכונה של יהודים.

מראיין: למה למה את חושבת שהמקום נשרף?

אסתר: למה? ש שידוע שהגויים, אז ידעו שזה שכונה יהודית אז הם הלכו, אלו שהיו, האנטיסמיטים האלה ששנאו את היהודים שרפו את השכונה.

מראיין: מה היה הלאה, מה היה המאורע הבא שהיה בסלוניקי?

אסתר: אז כשהיה הזהו כששרפו את השכונה הזו הרבה יהודים עזבו את סלוניקי ובאו לפלשתינה , הרבה עבדו בנמלים ב

מראיין: כתוצאה מהשריפה הזאת?

אסתר: כן, אז הם ברחו מיוון. בא אבא חושי אז וביקש מי שרוצה לבוא בפלשתינה, ובאו לארץ.

מראיין: כן. עכשיו אה

אסתר: 20 אלף יהודים באו אז לארץ.

מראיין: באותה התקופה?

אסתר: באותה התקופה, אז היינו 80 אלף ונשארו 60 אלף יהודים.

מראיין: אה מה עוד קורה, איך אתם מרגישים שמשהו קורה עם גרמניה באירופה?

אסתר: כן

00:10:32

מראיין: את אמרת לנו ב-40 הייתה מלחמה בין איטליה ליוון?

אסתר: כן.

מראיין: אז מה קרה אחר כך?

אסתר: אז איטליה עם יוון, כשהיה מלחמה אז היהודים סבלו, אז קיבלנו את ה'טלאי הצהוב'

מראיין: אבל לפני כן, אתם קראתם משהו בעיתונים?

אסתר: עם אה כשהגרמנים נכנסים, בטח, אז הייתה הבעיה שאיטליה עם ה גרמניה היה להם ברית , אז הרבה הרבה יהודים שהיו בצבא, יוונים יהודים נפלו בשבי באיטליה, וגם להם היה פחד להיות שמה למה שהיטלר בא גם לאיטליה, היה ברית עם מוסוליני . אז אה ב זהו ב ביוון היה דאגות כי הרבה נפלו בשבי מה היהודים החיילים שהיו במלחמה. חוץ מזה אז התפוצצו את הבתי החרושת של כל מיני דברים. את הזה את התחנות של בנזין; את בית החרושת 'פאוול' של בנזין לפני שנכנסו הגרמנים, אז אנחנו ברחנו מהבתים והלכנו רחוק לזהו למקום בשביל להיות יותר בטוחים, אז מקלטים לא היה אז היינו נכנסים במתחת ל את הילדים מתחת לשולחן או מתחת למיטה שלא אם יפגעו מהפצצות, כי האיטלקים באו עם סמל ועם דגל יווני, כאילו שהם יוונים וזרקו פצצות, אז זה היה ציאנו החתן של מוסוליני, אז הוא בא עם דגל יווני וזרק פצצות. אנשים התחילו לעשות כפיים כשבאו היוונים להציל אותם וזה לא היה היוונים זה היה [דיבור לא ברור] זה היו איטלקים. אז היו כולם בחלונות, בגזוזסטרה . אז עפו רגליים, עפו ידיים, עפו ראשים, הר הרג הרבה אנשים.

מראיין: היו שלטים ברחובות? משהו שאוספים את היהודים?

אסתר: אז יותר אה יותר מאוחר כשנכנסו הגרמנים ב-1941 ב-9 לאפריל בשעה תשע בבוקר, אז הם נכנסו האס.אסים ,

מראיין: ב-9 לאפריל ארבעים ו ?

אסתר: ב-9 לאפריל 1941.

מראיין: כן.

אסתר: נכנסו הגרמנים בסלוניקי.

מראיין: כן.

אסתר: לפני זה, הם נכנ היה להם מלחמה בהר אולימפוס ארבעים ושמונה שעות עם היוונים. אז בכל זאת הם נכנסו, והיוונים קיבלו אותם עם פרחים אז אנחנו ידענו את הסבל שלנו. אנחנו הלכנו להוסיף לחם יבש, הגָלֶטוֹת האלה שנותנים לצבא, אז זה אספנו את הילדים ואת המשפחות והלכנו לחיות כולם ביחד ברוב פחד ש

מראיין: ואיפה חייתם?

אסתר: היינו ב'שכונה 151' אצל ידידים. ברחנו רחוק מהים ורחוק מההפצצות שהיו זורקים. אז אה ככה נשארנו זמן ארוך שמה. אז אחר כך כששמה זרקו ל'בית החולים הירש' פצצה בכיוון הזה, קרוב אז ברחנו גם משמה אז חזרנו עוד הפעם הביתה. ואז היה סבל גדול. לא היה מה לאכול, והגרמנים לקחו את כל מה שהיה בחנויות, אז הצטרכנו ללכת בכפרים לעשות 'שוק שחור'. היינו מביאים שעונים, טבעת, דברי הלבשה יקרים והיינו מחליפים את זה עם שלוש-ארבע קילו חיטה, או קמח מתירס ואז היינו מביאים את זה הביתה בשביל לאכול עם המשפחה.

מראיין: כמה זמן נמשך המצב הזה ככה?

00:15:44

אסתר: זה נמשך מ-41 עד 43 .

מראיין: ומה עוד קורה בזמן הזה, זאת אומרת מה ?

אסתר: בזמן הזה הזהו הרב קֹוֶרץ הזמין אותנו ב בזהו לפני שהוא הזמין אותנו אז היה ה'טלאי' ויש לי את התאריכים פה. יש לי שנדמה לי ב-2 לפברואר קיבלנו את ה'טלאי', ב-43 , כן, ב-6 ה'כוכב הצהוב' , ב-6.2 קיבלנו את ה'כוכב הצהוב'

מראיין: מה זאת אומרת קיבלנו, מאיפה את יודעת ש ?

אסתר: זה היה עם מספר תעודת זהות, זה היה תעודת הזהות שלנו, של היהודים. לקחו את הטלפונים, לקחו את ה את הבתים של

מראיין: מה זאת אומרת, הם לקחו את הטלפונים?

אסתר: שמו מודעות בדלת איפה שהיו גרים יהודים, שפה זה בית יהודי שאף אחד לא יגע והם היו באים ולוקחים את הרכוש.

מראיין: מהבית שלכם מה לקחו?

אסתר: מהבית שלי, אני הייתי גרה מול שכונת 'ברון הירש' אז אנחנו השארנו את כל הבית, האדמה היה של הקהילה היהודית והבית היה משלנו. הרסו את הכל. כשאנחנו חזרנו לבדוק אחרי שהיינו ביוון אז לא היה בית ולא היה שום דבר.

מראיין: כשחזרתם מהכפרים?

אסתר: כשחזרנו מ זהו אחרי שחזרנו מהגטו השחרור.

מראיין: לא, אני מדבר, אבל אני לא מדבר על הגטו אני מדבר על ה אה בתקופה הזאת של ה'טלאי הצהוב' את אומרת שלקחו מהבתים?

אסתר: אה בתקופה של ה'טלאי הצהוב' שאנחנו רצנו בשביל להביא מזון הביתה אז היה שמה, מולנו היה משרד של אס.אסים אז היינו סורגים להם איזה סוודר והיינו מקבלים לחם, אז ככה היינו עושים 'שוק שחור' בזהו בתחנת של הרכבת שהיו באים האס.אסים בשביל לנסוע פה ושם, היינו מוכרים להם או איזה רהיט קטן, או האנטיפלינים שזה היה שהיה מלריה והיו פוחדים ממלריה. לא ידעו שאנחנו יהודים, או נייר בשביל לעשות סיגריות, כאלו דברים היינו

מראיין: ומה הם היו נותנים לכם?

אסתר: אז הם היו נותנים לנו לחם. בשביל לחם או אפילו גם בשביל כסף, הכסף הזה לא היה שווה.

מראיין: למה?

אסתר: למה שלא היה אפשרות לקנות שום דבר עם כסף. המחזור הדבר שהיה זה היה דוּרָה, זה שנותנים לציפורים לאכול זה רק זה היה חופשי. אז את היתר אז היו מוכרים 'שוק שחור' את ה את העוגה שהיו עושים, את הלחם שהיו עושים מקמח של תירס אז את זה היו מוכרים ב'שוק שחור', מי שהיה הולך בכפרים – כמוני - כשעזבתי את המשפחה הם היו קונים את זה.

מראיין: עכשיו, איך קורה שמחליטים לאסוף את היהודים?

אסתר: הקהילה היהודית גם עזרה לנו. היא נתנה לנו חמישים גרם לחם שחור, לחם מ זה איך קוראים את הקמח הזה? לא חשוב. אז היא נתנה וצלחת מרק, וזה לא השאיר זמן ארוך, לנזקקים ולשכונה. אז אני המשכתי ללכת ב בזהו, בכפרים ותמיד הייתי מביאה מזון למשפחה. אז קרה לי מקרה פעם שאחי היה בגיל 13 אז לא היה לו כוח לסחוב, אנחנו

00:20:27

היינו סוחבים איזה 20 קילו בגב, אחי היה סוחב 15 קילו, כדי שיהיה לנו לזמן ארוך בשביל לאכול מזה, או שהיינו באיזה 6 קילומטר או 10 קילומטר הולכים ברגל בשביל לקחת כרוב. היינו ממלאים שק כרוב והיינו מבשלים עם זהו עם חיטה, היינו מבשלים מרק. אז

זה[... וזה היה מאוד קשה להעביר את זה הביתה כי אנחנו היינו הולכים ברגל, בפנים בפרדסים, בפנים בבוץ, לא היינו עוברים ברחוב הראשי בגלל שהאס.אסים היו שומרים את הזהו את הדרך הראשית, ואם היו תופסים היו לוקחים לנו את הסחורה, ולא רק זה, היינו הולכים לבית הסוהר. ולא רק בית הסוהר אז גם מוות בתלייה.

מראיין: עוד פעם אני שואל, איך אה מתי אוספים כבר את היהודים, איך זה קרה?

אסתר: זה קרה כשסגרו את השכונה 'ברון הירש' וממנה עשו גטו , והרב קוֹרֶץ הזמין אותנו לקהילה, לבית הכנסת, והוא אמר מה שיש לנו: כסף זהב או כסף יווני, או דברים יקרים לשים אותם על השולחן כי אנחנו נוסעים לפולניה, קיבלנו שש מאות זלוטוס שזה כסף פולני.

מראיין: כל אחד?

אסתר: כל אחד, והוא אמר שאנחנו הולכים למחנה עבודה ושאנחנו שמה לא נצטרך את הכסף היווני, אנחנו נקבל משכורת שם.

מראיין: אתם לא שאלתם למשל - מה פתאום שנעזוב, מה פתאום שנסע לפולניה?

אסתר: על ידו היו אס.אסים, היו היו גרמנים. אז מה שהוא היה אומר אז אנחנו היינו שומעים ואף אחד לא נתן לנו עצה מה שקורה אז לא לא ידענו שאנחנו שאנחנו נוסעים לפולוניה למחנה מוות. ידענו שאנחנו נלך באיזה מחנה העבודה. שהצעירים יעבדו, ככה לקחנו את הזהו את הדברים הכי טובים שהיה לנו אתנו, אם יהיה צורך למכור משהו ושיהיה לנו בשביל לחיות.

מראיין: עוד פעם, אני עוד פעם מנסה לשאול אותך כי אני לא מבין את זה, באים לבן אדם, נניח שהיום היו באים ואומרים לך לוקחים את כל הרחוב הזה ועוברים לגור בנתניה אז את היית מוכנה לעבור? אז איך איך זה פתאום כשבאים ואומרים, מוציאים את כל היהודים מפה והולכים לפולניה?

אסתר: ידענו, אנחנו סבלנו שמה מרוב הרעב שהיה וקור, אז היו פתוחים דלת בבוקר היו מוצאים משפחות שלמות שמתו. אז הגיע לשישים נפשות ליום שמתו. אז מי שהיה מביא אותם לבית הקברות לתת להם את הכבוד האחרון זה היה המשפחה, או שזה היה אבא או שזה היה הבן שעם עגלת יד היו סוחבים שישה או שבעה גויות בפנים, בעגלה, והיו במרחק של שישה קילומטר מביאים אותם לבית הקברות. אז שמה היה כמות כל כך גדולה שכל אחד היה פותח את הסדין לבדוק מי היקר שלו, מי הנפטר מהמשפחה והיו עושים לו את הכבוד.

מראיין: זאת אומרת, אז את אומרת את אומרת שהסיבה הזאת שהסכימו כי זה היה בגלל ייאוש, בגלל זה שכבר ראו שהמצב בסלוניקי כל כך גרוע

אסתר: הם אמרו היה לנו פחד לפי המצב שאנחנו היינו חיים יום יום איתם, עם הגרמנים, שהם הם הביאו את היהודים בזהו במרכז של סלוניקי באיזה מקום פתוח קרוב לים, הם אמרו שהם צריכים לשתף כל העשירים, שיתלבשו יפה ושיבואו לשמה כל היהודים.

מראיין: וכולם באמת התלבשו יפה?

00:25:26

אסתר: וכולם התלבשו אלה העשירים שהיה להם הם התלבשו יפה בשביל ה אולי יקבלו איזה מקום מיוחד, בשביל לעבוד כ הם עשירים. אז מה היה שם? מה הם שמו אותם לעשות התעמלות בשמש. זה היה בחודש יוני או יולי וכל כך הרבה שעות הם היו בשמש שמרוב החום והעייפות היו נופלים, הם היו זורקים להם דלי מים והיו מתעוררים אותם והיו שמים אותם לעשות להמשיך לעשות את ההתעמלות. ועם מקלות ו . בספר של בן יוסף יש לך את התמונה?

מראיין: כן.

אסתר: אז הרבה מתו מהזהו מהמכת שמש ותפסו את כל ה את כל העשירים.

מראיין: את היית גם כן שמה איפה שאספו את כולם?

אסתר: לא, אספו רק את גברים.

מראיין: גברים?

אסתר: רק גברים.

מראיין: והאחים שלך היו שם?

אסתר: האחים שלי היו קטנים, הם יותר מבוגרים הלכו.

מראיין: מאיזה גיל אמורים ללכת?

אסתר: איזה מגיל בחורים של צבא.

מראיין: הבנתי.

אסתר: ומבוגרים.

מראיין: איך אחר-כך אוספים אתכם בשביל המחנות, מה קורה?

אסתר: אז הרב קוֹרֶץ שהוא היה רב גרמני שהיה בשליחות ליוון בשביל הקהילה היהודית, אז ידוע לי יותר מאוחר, אחרי שהשתחררתי שמעתי מה שהיה, הביאו אותו באושוויץ, הראו לו את המשרפות והביאו לו את המקום, ואמרו לו: "אם אתה לא תמסור את כל היהודים מיוון הסוף שלך ושל המשפחה שלך יהיה פה בתאי הגזים" , אז היה מתחת שמירה יום ולילה מהאס.אסים והיו נותנים לו פקודות מה לעשות.

מראיין: וממי את יודעת את זה שלקחו אותו לשם?

אסתר: מגברת קוּנִיוֹ שהיא עבדה בזהו ב אצל ה בגטו בלאגר פוֹלִיטִישֶׁה אָבְּטַייִלוּנְג זה משרד של האס.אס.

מראיין: והיא ידעה ?

אסתר: היא ידעה מה קורה.

מראיין: היא ידעה שהביאו לשם את הרב קוֹרֶץ?

אסתר: כן, הביאו לשמה את הרב קוֹרֶץ. אז הרב קוֹרֶץ הזמין אותנו בבית הכנסת ואז ביקש מה שהיה לנו ואנחנו מסרנו את הכל. אפילו היו יהודים שקנו אדמות פה, שבאו ב-24 ב-28 בארץ וחזרו ליוון, הם היה את האישורים שהיה להם שקנו את האדמות ואפילו את זה הם מסרו. כסף, דולרים אמריקאים, אפילו את זה מסרו. אז אנחנו היינו אומרים לא לתת את הכסף והזהב. מה הם עשו? הם תפרו את זה בכתף של המעיל בפנים בצמר גפן והביאו את זה ללאגר.

מראיין: אחר כך אוספים אתכם איפה?

אסתר: אז ב אוספים אותנו בשתיים בלילה, אז אמרו לנו קודם שנהיה מוכנים בשתיים בלילה. אספו אותנו בדרך המרכזית של ה של השכונה 'ברון הירש' והמשכנו ללכת עד הסוף של

00:29:02

התחנת הרכבת. בתחנת הרכבת חיכו אותנו קרונות של חיות.

מראיין: כן.

אסתר: הראשונים ששמו רגל בתחנת הרכבת זה היה משפחת מָאֶסְטרוֹ, משפחת בִּיבַ'ס, משפחת, כהן. זה, אנחנו היינו גרים מול תחנת הרכבת והיינו הראשונים שנכנסנו ברכבת, משפחת קוּנִיוֹ שתפסו אותם והביאו אותם גם ל לגטו 'ברון הירש', הם נסעו איתנו כי הם היו גרים אה ב בחוץ לעיר, הם היו גרים בוילה במקום אחר, והכתובת שלהם זה קוֹרוֹמִילָה 3 ביוון . משם לקחו אותם והביאו אותם לזהו לגטו. מהגטו הוציאו אותם אתנו לטרנספורט , הם היו בקרונה שלנו. בקרונה בפנים כשעלינו אז היה חבית ודלי מים ודחפו אותנו להיכנס בפנים. אז היו 60 - 80 ב בקרונה אחד. אז סבלנו הרבה כשנסענו למה היה חום; לא הי לא היה מקום לשבת; מבוגרים מתו בדרך; י ילדים תינוק מת בדרך; והיינו צריכים להסתיר אחד על השני בשביל לעשות את הנוחיות ב בחבית הזה; והמים נגמר; והיינו צועקים דרך החלון ליוונים: "מים, מים, מים" כשעברנו עד יוגוסלביה אז ביקשנו כל הזמן מים.

מראיין: ונתנו לכם?

אסתר: ולא היה אפשרות כי הזהו החלונות היו עם ברזלים ולא פתחו את הדלת.

מראיין: כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאתי?

אסתר: שבוע, בערך שבוע זמן. כשהגענו זה היה בלילה, ב-11 בלילה או ב-2 בלילה, אז הורידו אותנו עם כלבים ועם מקלות. הם היו מרביצים כשנעזוב את הדברים על הרצפה ולצאת מהמקום.

מראיין: מה את ראית בעיניים שלך במקום?

אסתר: מה שאני ראיתי במקרה, הייתי בשורה הראשונה עם גברת קוּנִיוֹ והבת שלה . ראיתי אה מולי היו ברזלים חשמל ומצד השני, בחושך היו אוטו משא, ראיתי ששני אנשים, היה סולם ב-5 מדרגות, אז הם היו מחבים את עצמם מתחת לסולם, היו שמים את הסולם לפני האוטו משא, כשהאוטו משא היה מתמלא אז הם היו מחבים את עצמם, סוחבים את הסולם מאחורה והיו מחבים מאחורי הסולם. הם היו לבושים ב'פסים' ובלילה לא ראיתי אם זה אפור אם כחול, הם היו לבושים בצורה של פיג'מה. אז אה כששמו אותנו בשורה אז ראיתי שעוברים לפנינו הדודה שלי ואמרתי : "אז אנחנו נלך ברגל ואתם המבוגרים תלכו עם המכוניות אנחנו נפגש שמה". זה אני זוכרת שאמרתי לדודה שלי ששאלה: איפה אמא שלי אני אמרתי: "שהיא עלתה על ה זהו על האוטו משא". מרחוק היינו שומעים מהדוחף בכי, מהדוחף. ועד שהיה מתמלא האוטו והיה נעלם. עד שנגמר כל המבוגרים והילדים אז ראיתי שהיינו בשתי שורות, אחת מנשים צעירות ואחת מגברים צעירים. הגברים לקחו אותם בדרך אחרת שלקחו אותם בלאגר אושוויץ ואותנו לקחו אותנו מול שהיה הלאגר בירגנאו . במקרה, ידעתי גרמנית וקראתי, היה שער גדול שהיה כתוב: "עבודה עושה עצמאית את הבן אדם" . מהשער הזה נכנסנו, והביאו אותנו לצריף. הצריף הזה היה [בו] רק דלת ולא היה חלון. היה הכל סגור ועמדנו כל הלילה בעמידה, שמו לנו רק חבית שתיה, תה. וכולם היו בוכות ולא ידעו מה שיקרה איתנו. אז בבוקר בא האס.אס., בשעה 5 בבוקר וביקש שלמי שיש או עגילים או טבעת שישים הכל על השולחן. אז אלה שהיה להם שמו את זה על השולחן ועוד פעם לקחו אותנו בשורה, הביאו

00:34:48

אותנו באיזה אולם. באולם הזה היו איזה 5 - 6 נשים שקודם עשו לנו את המספר עם דיו חם, ואחר-כך הביאו אותנו והורידו לנו את השערות מכל הגוף, מהראש, מכל הגוף. כשגמרנו את זה אז אה הביאו אותנו להתרחץ. ה הזהו המקום שהביאו אותנו זה היה דוּשׁ עם מים קרים, אז מי שלא רצה להיכנס מתחת למים, היו ארבעה קָאפּוֹס , נשים, עם מקל שהיו דוחפים אותם עם מכות מתחת למים. חצי שעה היינו מתחת למים הזה. לא קיבלנו בשביל להתייבש, קיבלנו חולצה חאקי, מכנסיים חאקי עם מלא כינים, וחתיכות כאלה בתור גרביים. נעליים מעץ. ולבשנו על הגוף הרטוב. לבשנו את מה שנתנו לנו. באה איזה 'אם בית' שאחר-כך נודע לי שהיו קוראים לה 'אם בית' בְּלוֹקאָלְטֶעסְטֶע , והוא קיבל אותנו והביא אותנו לבלוק 26. שמה היה צריף שהיו מרובעים , שלושה שורות של מרובעים בקיר וזה היו המיטות . במיטות האלה, קיבלנו הוראה לעלות על המיטה אז חמישה מהרגליים וחמישה דרך הראש . בכל תא היינו עשרה אנשים. עם רק שמיכה אחת, אז כל אחד היה סוחב את השמיכה מצדו היינו בוכים לא היה שם מקום ושם זה נמשך שלושה שבועות וזה היה הבלוק קרנטנה שהחזיקו אותנו. ולמחרת כשקמנו ושמו אותנו ב'מסדר', עם מכות גם שמה כי היווניות לא ידעו את השפה הגרמנית וזה היה קשה. כשהיו אומרים לעמוד אז לא ידעו מה זה לעמוד בגרמנית, אז הרבה מתו ממכות ומיובש, שהתייבשו השפתיים והתנפחו ואחרי יומיים-שלושה הרבה מתו. במקרה, אז אני הייתי במיטה עם עוד 9 נשים ורנה ביב'ס שהיה אתי, נדמה לי שעל ידנו היה 'פרסונאל' בשירות לבלוק הזה אז היא סחבה להם סכין בשביל לחתוך לחם, שהם היו זורקים לחם שאנחנו נחתוך בשביל עשרה אנשים כל אחד את הפרוסה שלו, אז לא היה עם מה לחתוך אז סחבו סכין.

מראיין: שקים?

אסתר: סכין, כן.

מראיין: אה, סכין.

אסתר: סכין. אז כשהם חיפשו את הסכין אז אמרו שאני לקחתי אותו. הם ידעו שאני דיברתי גרמנית. הביאו אותי אצל ה'אם בית' , אז אני אמרתי שאני לא לקחתי אותו אני לא יודעת, אני מהבית שלי לא למדתי לקחת דבר שזה לא שלי. כשהיא שמעה שאני מדברת גרמנית, על הרגע היא נתנה לי בגדים נקיים, היא נתנה לי להיות מתרגמת של היוונים. אז אני הייתי שמה אותם בשורה שלושה פעמים ביום בשביל ה'מסדר'. ויותר מאוחר אני הייתי מחלקת להם את הקפה, את התה, את הלחם, וככה נשארתי זמן ארוך להיות, בשביל ה לקומנדוס אחר-כך ששלושה שבועות הוציאו אותם לעבודה. זה היה קומ שׁוּ-קומנדו שהיו גוזרים את הנעליים, היו מוציאים את העור מלמעלה לחוד, את הסוליות לחוד. אז באיזה צריף בפנים זה היה קומנדו שקראו לו שׁוּ-קומנדו. והנעליים היו הנעליים של הקרימטוריו . אז מצאו בפנים דולרים בסוליות, שרשראות וזהו וטבעות בפנים, בעקבים, אז ידעו שעם זה אפשר לקחת חתיכת לחם ואחד על השני, עם אלה שהיו יותר וותיקות בלאגר אז היו מחליפים, אלה שהיו עובדים במטבח בשביל חתיכה לחם, בשביל חתיכה מרגרינה, בשביל קצת מרמלדה היו מחליפים את ה . אז זה היה מסוכן. כי פעם אחת תפסו אותם בכניסה ל ללאגר בערב שחזרו ושמו אותם בעונש, שיתכופפו על הברכיים עם 2 לבנים ביד והשאירו אותם שעתיים שמה. הם רצו לשלוח אותם למשרפות.

00:40:31

אסתר: אז היו 150 נשים שאני טיפלתי עליהם , הייתי המתרגמת. אז הוא סלח אותם , הלאגרקוֹמָנְדָנט סלח אותם למה שהם היו עובדים טוב והיו מקבלים חתיכה לחם יותר, זה היו אומרים צוּלָאגֶר , למשל כשהם היו מרוצים מהעבודה היו מחלקים חתיכה לחם יותר. אז הקומנדנט אמר שבשביל הפעם הזה היא הצליחה אותם שילך ושתלך כל אחת למקום שלה. ככה זה היה. הם הלכו כולם במקום שלה. ואז היה חסר גם מים. הבעיה היה שהיינו מחכים מים מהגשם בשביל לשתות בטיפות, או היינו שמים את הגוף שלנו מתחת לגשם בשביל להתרטב מרוב היובש שהיה שלא היה מים. אז הם היו מקבלים מכות מהרוסיות, מהאוקראיניות שהם היו יותר וותיקות ולא היו מצליחים לקבל מים, כי היה מקום אחד יחיד שהיה מים, זה לא היה מספיק בשביל כל הלאגר בירגינאו . בלאגר בבלוק היה בא איזה שליח, בלגית בשם מַאלָה, אז כשדיברתי איתה בצרפתית אמרתי: "תראה אנחנו מהגירוש של ספרד אנחנו משפה ספרדית. אנחנו לא יודעים את היידיש שזה דומה לגרמנית, ויש פה בעיה, הנשים מהמקום שלי אז הם לא יכולים להשיג מים והם הם רוצים לעבוד, והם לא מלוכלכות וכמו שאומרים שהם הביאו את הטיפוס ". אז היא אומרת: "אסתר", היא הכירה אותי, היא אומרת: "את יודעת מה? תבוא בכניסה של הזהו של הלאגר, מול המשרד של הלאגרקומנדנט, אני אעזור לך. אנחנו נדבר על המקרה הזה ואולי נשיג משהו". אז עשיתי את זה. הלכתי ועמדתי דום שמה מול המשרד של הלאגרקומנדנט, מול היו קוראים אותו, והוא ראה אותי דרך החלון והוא אמר, מה אני רוצה? נכנסתי, עמדתי דום ואמרתי את המספר מהיד, אסירה יהודייה מיוון. הוא אמר, מה אני רוצה? ואיך שסיפרתי לו שאנחנו מהגירוש של ספרד ושלא היה בתי הספר ב גרמנים ביוון, והוא קיבל מסגרת כזו שהוא נתן לי רשות, חצי שעה לקחת אותם על אחריותי בשורה ולהביא אותם להתרחץ. להתרחץ ולקבל מים. אז ככה עם הפקודה שלו אחרי העבודה הייתי שמה אותם בשורה, מאה חמישים נשים והייתי מביאה אותם להתרחץ. ב בזמן הזה אחי כששני האחים הלכו באושוויץ אז אחד , גם שניהם ידעו גרמנית, אחד עשו אותו מנהל עבודה וקודם עשו אותו קאפו, קשרו לו חבל ברגל ונתנו לו מרחק שייתן פקודות כי הוא היה קטן. יותר מאוחר עשו אותו שליח ואחרי שליח, עשו אותו מנהל עבודה וכל הגברים בלאגר של ביר של אושוויץ, אצל הגברים. הוא היה שולח לי קופסת סיגריות. ועם סיגריה אחת הייתי קונה את ה'אם בית'. כל 'אם בית'. הייתי מקבל סבונים, הייתי מקבלת את השמן המדיקל הזה של חוסר ויטמינים והיה יוצא להם חררה . מהחררה הזה עם הקור, אז היו נסתמים החורים של העור והיו יוצאים פצעים. אז הייתי נותנת לכל אחד כפית מזה וגם הרי זה לא היה מספיק בשביל כולם, למי שהיה מצב יותר גרוע אני הייתי נותנת בשביל לעזור לה. ובזמנים שהיה סלקציות , כשהיו עובדים היי חלשים, אז הייתי מחבה אותם מתחת למזרונים בתא הראשונה למעלה. אז ככה לא היו מחפשים אותם לעבור את הסלקציה עד שהייתי מרפאה את הפצעים שלהם. ובשביל פצע אחד הם היו מוציאים אותם לזהו לסלקציה. אז בהתחלה היווניות, חלק היו, מהמקום ה מהטרנספורט הראשון היו אתי וחלק מהטרנספורט השני היו בבלוק 14. שמה ה'אם בית' לא ידעה להתייעץ אותם, לארגן אותם כי לא ידעה את השפה, אז מה היא עשתה? היא עשתה, היא האשימה אותם שהם הביאו את הטיפוס. אז עשו סלקציה

00:46:21

גדולה והלאגרקומנדנט, האישה שה [דיבור לא ברור בגרמנית] הוציאה מכל שורה. היה מסדר והיא הוציאה את היווניות. אז היא הוציאה יומיים לפני ראש השנה 2000 יווניות. 2000 יווניות !! הביאה אותם לבלוק 25 . וביניהם הוציאו גם אותי. אבל ה'אם בית' שלי אמרה שאני הזה המתרגמת מהבלוק, שאחי הוא אָרְבַּייטדִינְסט

באושוויץ, והיא אמרה שאני נקייה והיא החזירה אותי בחזרה למקום. אלו שהם לקחו הביאו אותם לבלוק 25. למחרת, לא

סוף צד קלטת

00:47:04

התחלת צד קלטת

מראיין: מה זאת אומרת 'בלוק מוות'? אני רוצה להבין.

אסתר: הבלוק הזה, זה היה שהיו אוספים אותם ומשם מביאים אותם לקרמטוריו . אז היה שתי אחיות היו, אחת הייתה בעבודה. כשהיא חזרה בערב אמרו שאחותך בבלוק 25. היא הלכה, הייתה אחות יותר קטנה ממנה, אז היא אמרה לה: "תזכרי אותי ותדליקי לי נרות, אם את תהיי יום אחד חופשיה מפה אז תדליקי לי נרות". אחת אמרה אחות אחת אמרה לשנייה. וזה

מראיין: איך קראו להם את זוכרת?

אסתר: סטלה גָטֶנִיוּ היא גרה בבת ים. בעלה הוא חיים גָטֶנִיוּ.

מראיין: ואחות שלה באמת אה

אסתר: היא הלכה לגז . כן. היא הלכה לגז והיא לא חזרה. אז בהתחלה, אז מנגלה נתן פקודה, לכל 'אם בית': מי שבהיריון שירשום להם את המספר. הוא נתן להם מרק דייסה של חלב. ועם הדייסה של החלב הזה, כל אחת רצתה לאכול את הדייסה הזאת כי הם היו רעבות, נרשמו גם אלה שלא היו בהיריון. אז הוא אסף, אחרי כמה ימים הוא אסף כמות גדולה, והביא אותה לבלוק 25. משם, הצלחתי להוציא את בלה יהודה, בלה טורס, בלה יהודה, הצלחתי להוציא את רשל לוי שהיום רשל כהן היא ביוון. ועוד אלגרה שהיא מתה לפני כמה חודשים גם היא שם מיוון. אז עם עזרה של ה'אם בית' שלי עברנו אותן עוד פעם ל'אוניון' . זה היה בית חרושת של חומרי נפץ. עברתי אותם הם נשארו בחיים. זה מה ש

מראיין: איך עשית את זה, איך הצלחת לעשות את זה?

אסתר: אה הם קראו לי לבוא שהם בבלוק 25. ואני לקחתי את ה'אם בית' שלי וביקשתי שהם מהמשפחה, וכשאני הייתי נותנת סיגריה אני הייתי עושה עושה את הבלוקאלטעסטע חברה שלי, היא הייתה עושה כל מה שאני הייתי רוצה. אז ככה עשיתי. הוצאתי 3 הנשים ונשארו בחיים מהכמות הזאת, לא הספקתי להוציא יותר. יותר מאוחר כשעזבתי את המקום הזה שהייתי עובדת בתור מתרגמת, אז ביקשתי שאני רוצה לעבוד בזָאוּנָה במקום שקיבלנו אותנו כשהגענו לאושוויץ. שמה היו הולכים באים הטרנספורטים אלו שנכנסו ללאגר. שמה היו עושים חיטוי כל שלושה חודשים, כל הלאגר, ושמה היו גם עושים את הסלקציות. הכרתי את מנגלה מקרוב. אז אה עבדתי במקום נקי שקראו לו: רַייִנֶזָייִד והייתי קומנדו רַייִנֶזָייִד, היינו חמישה נשים שהיינו מחלקים הלבשה נקייה. אז חילקנו בזמן החיטוי, וחילקתי בזמן הסלקציות וחילקתי בזמן הטרנספורטים. בערב, מאוחר בערב, היו באים הנשים אס.אס. להתרחץ. אז הייתי שומעת מה היה קורה למחרת: אם זה היה הסלקציה, או אם זה

00:51:20

היה בא איזה שהוא טרנספורט. הייתי אומרת להם: "אף אחת לא תישאר מחר הביתה כולם תצאו לעבודה". אז הם היו שומעים אותי, אז אלו שהיו נשארים בלאגר היה להם סלקציה והיו לוקחים אותם. אז בזמן הסלקציה של מנגלה אז אני הייתי מחלקת הלבשה, אז עברתי מצד שני - היה איזה סלקציה גדולה של כל הגטו, של כל הלאגר - אז הם אמרו: "אסתר תצילי אותנו" התחילו לבכות, אלו היו נשים שעבדו שוויבריי שהיו עושים את הצמות האלה בשביל לנקות את הרובה. אז לקחתי 14 נשים

מראיין: חוטרים לרובים כן, זה אני אומר ל

אסתר: אז לקחתי 14 נשים ביקשתי לא לסובב את הראש אחורה, עם חבילות ביד, וכשבאתי לפני מֶנְגֶלֶה עמדתי דום, ואמרתי את המספר של היד, וביקשתי לעבור, אמרתי שאלה עוזרות לי להביא הלבשה לערומות, לאלו שעברו את הסלקציה. הוא עשה כן עם הראש, עברתי אותם, הבאתי אותם באיזה פינה לבשתי אותם נקי, הוצאתי אותם החוצה בשורה. בשורה היה איזה 'אם בית' בשם מַרְגִיט, טְרִינְסקִי מַרְגִיט. אישה מצ'כוסלובקיה. היא אמרה לי אמרתי: "תיקח אותם ואחרי שלא יהיה מסדר על אחד ילך במקום שלה". היא אומרת: "מה את עושה? אם תופסים אותנו תולים גם אותי וגם אותך". אז אמרתי: "בשם אלוהים מַרְגִיט תיקח אותם". במקרה בא הלאגר-קאפו והייתה מישהי מחבקת אותי, איך שהיא מחבקת אותי באה הקאפו ונותנת לי מכה ואומרת לי: "מה את עושה פה"? אמרתי: "בת דודה שלי הכירה אותי והיא מחבקת אותי". – "בפנים היא אומרת"! קיבלתי שתיים מכות נכנסתי בפנים והם נשארו בשורה. היא ה האישה לא אמרה, ה'אם בית' לא אמרה שום דבר ואחר-כך כל אחד הלך למקום שלו. מאלה יש לי חתימות ש

מראיין: איזה שמות, את זוכרת שמות?

אסתר: כן, יש לי פה, מה מאלו שעזרתי, יש לי פה את השמות, ומאלו את ה-150 יש לי פה שם אחד. פה יש לי שם אחד, לאה מולכו. ומאלה, את ה-14 הנשים יש לי גם שם של אחת, הנה, פה למטה החתימה [כנראה מציגה למראיין מסמך].

מראיין: אנג'יל רוזה?

אסתר: רוזה אנג'יל אשתו של איזאקינו אנג'יל, אלה עברתי 14 נשים, וחלק הם גם בחוץ לארץ - יש ביוון, יש בשיקגו, יש בניו-יורק, יש בלוס-אנג'לס ויש בארץ. והוצאתי אותם היו לי הזדמנויות אחרות. ומה הייתי עושה? הייתי עם שמיכה עוטפת אותם וזורקת אותם דרך ה-לון, ערמות, הייתי מוציאה אותם מ לפני שיעברו את הסלקציה. כי במקום שאני הייתי היה אולם, שקרו לו "אולם נקי". ובמקום הקודם, היה מקום שהיו צר שהיו מחכים בתור בשביל לעבור או בסלקציה או לעבור לקבל בגדים. אז ככה הייתי זורקת אותם דרך החלון וידעתי איפה הם נמצאות והייתי שולחת להם בגדים. בזמן הסלקציה הייתי

מראיין: מה זאת אומרת זורקת אותם דרך החלון? אני לא תופס את זה.

אסתר: אז לא היה לי אפשרות להוציא אותם דרך הדלת כי הם היו ערומות, אז היה חצר והייתי זורקת אותם מהחלון בחצר הזאת כי זה היה הזה המקום האחורית של הבלוק, של המקום, אז הייתי שולחת להם יותר מאוחר בגדים וככה הם ניצלו, הם לא עברו את הסלקציה.

מראיין: בואי תספרי לי מאיפה את קיבלת את הכוח לעשות את ה ?

00:56:21

אסתר: היה לי מרץ, היה לי אנרגיה. חוץ מזה אני עבדתי מילדות עם הציונות וככה היה לי ככה בדם היה לי כשאני יהודייה והשני יהודי והייתי צריכה לתת לו יד, לעזור לו ושנהיה יותר שיום אחד אם אנחנו נשתחרר שנשאר בחיים.

מראיין: היו גם אנשים שניסו להציל אותך?

אסתר: אה לא, שכחתי להגיד לך, הייתי עושה דבר אחר, הייתי פותחת דלת אחורית והייתי מדברת ביוונית, מי שהיה מבין אותי היה עוזב את המקום, או בספרדית או ביוונית אז ככה הייתי מוציאה אותם מהסלקציות. בזמן שהיה חיטוי גם אני חילקתי בגדים לעזור לאֶנדלָאוּזֶה

מראיין: מה זה אֶנדלָאוּזֶה?

אסתר: אֶנדלָאוּזֶה זה החיטוי. אז בזמן הסלקציה הזדמן לי לראות, לא פעם אחת, נשים, אפילו עם פצע אחד הוא הוציא אותם למוות. הם התכופפו ונשקו את הרגליים של האס.אס., למה מצד אחד היה מנגל עם רוּדוֹלף הוֹס ; מצד שני, היה האס.אס., האישה האס.אס., באמצע כדי שלא יברחו, אז היו מתכופפים ומנשקים את הרגליים שייתן להם את החיים. "תן לי את החיים במתנה אני בגיל שש עשרה ויש לי כוח לעבוד, אני רוצה לחיות" היו בוכים. היה זורק אותם עם הרגל.

מראיין: איך את יודעת שזה מֶנְגֶלֶה?

אסתר: הייתי חולה בהתחלה עם טיפוס והייתי ברֶווִיר בבית חולים, והוא בא, אחרי יומיים שאישה הולידה תינוק, הוא בא ולקח את התינוק. אז אמרו לי שזה הרופא מנגלה. בהתחלה הכרתי אותו כשהוא לקח את התינוק, אז זה היה בהתחלת יוני, וכשאני נכנסתי לזאונה לעבוד זה היה אחרי שישה חודשים אז אני הכרתי אותו טוב. היה מסתובב בלאגר עם רופאה תמיד, הולכת לבקר ברֶווִיר שזה הבית חולים איפה שהיה אוספת את הנשים, צורה של בית חולים. היה הולך לבקר ב'בלוק מוות' - בבלוק 25 - לבדוק את המקום. האישה שהיה על ידו היא הייתה רופאה מצ'כיה, דוקטור אֶמָה קוראים אותה, וזה כתוב, באיזה ספר כתוב עליה.

מראיין: איך הוא היה נראה, את יכולה לתאר אותו?

אסתר: הוא היה הוא נראה גבר יפה, גבר נאה. גבוה. יפה. אבל הוא היה סדיסט כמו חיה. לא היה בן אדם. כמה שהוא היה יפה וכמה שהוא היה צעיר אז הוא היה חיה. הוא לא היה מתייחס אם בן אדם היה מבקש משהו.

מראיין: איך הוא היה לבוש?

אסתר: הוא היה לבוש ב בבגדים של הצבא הגרמני.

מראיין: של האס.אס.?

אסתר: של האס.אס.. הכרתי את מנגלה, יותר יותר מאוחר הכרתי אותו גם כשהוא היה בא לבקר ב'בלוק 10' . שמה היו נשים גם קורבנות משלנו שאני הייתי פוגשת אותם דרך הברזלים באושוויץ 1 , לאגר 1. אז ראיתי שהוא היה הולך לבקר עם ליווי של קצינים. שמה בבלוק הזה היו גם שני ילדים ושתי אימהות, ילד בגיל ארבע וילד בגיל שש או בגיל עשר, היו גם ילדים בבלוק של הנשים. זהו, שיותר מאוחר

מראיין: איך את הכרת אותו מ'בלוק 10', את היית ב'בלוק 10'?

אסתר: לא, אני לא הייתי ב'בלוק 10'. אבל 'בלוק 10' היה מולנו, כשאני הלכתי לעבוד ב אחרי הזאונה הלכתי לעבוד בשירות של האס.אס. והייתי מגהצת ותופרת

01:01:07

להם כפתורים בבגדים. זה הכל קיבלתי עם הפרוטקציה של אחי . הוא היה נותן את המספר שלי והזהו הלאגרקומנדנט היה שואל אותי איפה אני רוצה לעבוד? פעם ביקשתי שאני רוצה בזאונה וקיבלו אותי במקום הזה איפה שאמרתי שהייתי מחלקת בגדים. ופעם ביקשתי שאני רוצה ללכת בשטאפסגבויט . בשטאפסגבויט היה בלוק של 500 נשים שהיו עובדים במשרדים של אס.אס..

מראיין: מה היו עושים במשרדים האלה, איזה עבודות?

אסתר: כל מיני עבודות שהיו נותנים להם האס.אס.. חוץ מזה עבדו גם

מראיין: את עבדת במשרדים האלה?

אסתר: לא, אני עבדתי שם בתור עקרת בית. אני הייתי מחלקת להם את המרק ואת הלחם. האנשים האלה לא היו צריכים לא את הלחם ולא את המרק כי הם היו קרוב עם האס.אס., עם ורמאכט הם היה להם מאכלים אחרים שהם היו מביאים להם בצד. האוכל הזה שלהם, חמש מאות ליטר של מרק הייתי מסתירה אותם במרתף, בערב שהיו חוזרים מהעבודה היווניות, כמו שו-קומנדו, אאוסקומנדו 'אוניון', ידעו שאני הייתי שמה את המרק הזה למטה אז היו מביאים איתם איזה ג'ריקן היו מכניסים ולוקחים אוכל חם אחרי העבודה.

מראיין: ולא היה עליך שמירה, לא שמרו עליך?

אסתר: לא, כי אני הייתי עקרת בית, והשנייה זה היה שהייתי אחראית על הניקיון, היו מלכלכים והייתי מנקה אז היה לי קצת יותר עבודה אבל היה לי אה תנאים שאני הייתי נותנת יד, להציל ולתת משהו. לעשות משהו. לא רק את זה, אני הייתי נותנת סיגריה או שתיים או שלוש לגברים שהיו מביאים לנו את הלחמים בשביל לחלק, אז הייתי מבקשת חמישה לחם או שישה לחמים והייתי עושה אותם פרוסות והייתי מוציאה, דרך הברזלים הייתי מוציאה אותם על הרצפה בקרטון, בפנים בקרטון, הייתי זורקת אבן הייתי יוצאת בחוצה וזורקת אבן, הגברים שסללו כבישים זה אסירים מבלגיה, הם היו בחוץ, מי שהיה מרים את הראש אם זרקתי את האבן, אז הייתי מראה את המקום, כל אחד היה בא בשקט לקחת את הפרוסה ולא הלשינו אותי. אז היו מקבלים הרבה פעמים לחם ממני. עזרתי גם לגברים. לא רק ככה, היה חוזר את הקומנדו 'אוניון' הביתה שהיו עובדים, גם בלילה וגם ביום. הייתי עולה ל זהו למדרגות והייתי יושבת בחלון, קדימה ואחורה היו שומרי אס.אס. עם כלב. באמצע לא היו שומרים הייתי זורקת את הלחם והייתי, מודיעה מי יקבל את הלחם. והייתי מחבה את עצמי. ככה פעם אחת קיבל א זהו עובדיה ברוך קיבל לחם שלם ממני. ופעם אחת הרבה פעמים קיבלו אלו האחים אנג'יל שהם ביוון מהלחמים שאני הייתי זורקת. אז נשארתי בבלוק הזה

מראיין: איזה?

אסתר: בשטאפסגבויט. עד ה זהו עד ה שהוציאו אותנו בינואר, ב-18 לינואר , אנחנו לפני

מראיין: לאן הוציאו אתכם?

אסתר: הוציאו אותנו בשביל לחסל את הלאגר והביאו אותנו ל'צעדת מוות' כי היו מתקרבים הרוסים. אבל לפני זה הרוסים באו וזרקו פצצות בחודש ספטמבר לאושוויץ . אז היו הרבה פצועים והרבה נשארו בלי עיניים.

01:05:55

במקרה אני הייתי במרתף כשהכנתי אני לא הספקתי לשים אש בתנור והכנתי מים בשביל לרחוץ את הכלים ואז היה זרקו פצצה. על ידנו היה בלוק של 150 חיילים של וורמאכט, אז הפצצה נפלה באמצע, החלון שלנו הוא נשבר הזכוכית וחלק מהקיר גם נפל, אז לקח 13 נשים מתחת לקיר וביניהם הייתי גם אני. אחת מהמשקפיים שנשברו לה על העיניים היא מתה והיא הייתה מצ'כיה. והאחרות אז נפצעו פצעים. אני נפצעתי בראש אבל

איך התעוררתי? התעוררתי אחרי לא ידוע לי כמה זמן, חמישה רגעים, עשרה רגעים, עוד היה ערפל מהאבק, אז לא ראיתי איך לצאת משם, עם המרפקים הלכתי אחורה הוצאתי מההריסה, ועם היד על הקיר הלכתי ונגעתי, נגעתי, נגעתי עד שהצאתי למדרגות. הצאתי למדרגות מהמרתף, אני נוגעת בצוואר ואני רואה משהו חם, אז זה היה דם. מה אני ראיתי בחוץ? אני ראיתי שגברים אוספים רגליים, ראש, ידיים, מהמקום שהחיילים של הוורמאכט. וה זהו הלאגרקומנדנט היה עם שני רובים וקאפו גרמני היה גם עם שני רובים, כל האנשים מהבלוק שלי הם היו מתחת לעצים רחוק והם נתנו פקודות להוסיף את הזהו את החיילים, את אלו שנפגעו, אלה שלא נשארו בחיים. אז אותי לקח גברת קוניו היא באה מרחוק ולקח אותי והלכתי מתחת לעצים איתה. אחר כך כשזה נגמר הזהו הפצצות אז הביאו אותי לבית חולים אצל הגברים והרופא איררה, שהרופא משלנו, אז הוא תפר לי בראש שבע תפרים. אז שלחו אותנו בבירגנאו היינו שישה שבועות שמה. אני הייתי שחורה כמו חציל מהכבד שנפל עליי, וחזרתי עוד הפעם למקום, לאושוויץ. ב-18 למאי

מראיין: חזרת עוד פעם לאותה העבודה?

אסתר: חזרתי באותו העבודה. ב-18 לינואר זה היה בספטמבר ופעמיים באו, גם באו באפריל וגם באו בספטמבר. בינואר עשו אווקואציה . הוציאו אותנו מאושוויץ כי רצו לחסל את הלאגר. אז הלכנו לפני שהלכנו אחי שלח לי לחם, של 5 - 6 קילו לחם לבן, קשרתי אותו עם צעיף פה קדימה והיה לנו מכנסיים עם כיסים גדולים אז מילאתי את הכיסים של קוביות של סוכר והלכנו. בשורה הייתי עם גברת קוניו והבת שלה , איך שהלכנו בדרך

מראיין: קוניו, מה השם הפרטי?

אסתר: אלה קוניו.

מראיין: ו ?

אסתר: ואריקה קוניו הבת שלה.

מראיין: כן.

אסתר: אז הבן שלה הוציא את הספר 'הייתי חי עם המוות' אז יש לנו יחסים טובים ואני נוסעת כל שנה ליוון בבית שלה. ובדרך, היה שלג. 50 סנטימטר שלג. איך שהלכנו אז במקומות שהיה אורווה היו עושים הפסקה, היו משאירים אותנו שעה או שעתיים אז היינו נכנסים בעשבים היבשים את כל הגוף בשביל להתחמם, והיינו ממלאים את הנעליים של העץ שהיה לנו עם עשבים. אז ככה המשכנו ללכת ובדרך מי שלא הלך אז הרגו אותו.

מראיין: מי אכל את הלחם שהיה לך?

אסתר: הלחם אכלתי אני עם גברת קוניו והבת שלה כל הדרך. שזה נמשך שבוע זמן בשביל להיות עד הגבול הזהו ה הגרמני. ושמה חיכו אותנו עוד פעם קרונות פתוחות עם מלא קרח. ועם הנעל שברנו את הקרח, עלינו היה שלוש שמיכות בצורה של שכמיה, אז אה קשור

01:11:26

עם ברזל ככה עשינו, אז הוצאנו שמיכה אחת ושמנו אותה על הרצפה והלכנו. אז האס.אסים הם היו במצב כמעט שיכורים. היו במצב, הם ידעו את המצב שלהם שזה הסוף שלהם והתחילו לשיר את השיר: "דִי שֵׁנֶה צַייִט וִי זִינְד פֶרגָאנְגֶן , הזמנים הטובים עברו. ומשם הביאו אותנו לברלין ואני לא ידעתי שזה ברלין. הביאו אותנו לתחנת הרכבת של ברלין. יותר מאוחר זה ידעתי שזה ברלין, למה שמה היה בלגן גדול. נשים עם עגלות, עם תינוקות, היו רצים מפה, משם, עם העגלות האלה שזה בצורה שרואים בסרטים ההם. עם ברזנט למעלה, עם סוסים. אז היו מחכים בשביל לברוח. אז כשאנחנו ראינו את כל הבלגן הזה שהיו זורקים פצצות שמה, אז הורידו אותנו מהקרונות והביאו אותנו בפנים, ביער. ביער הזה אז נשארנו זמן קצר ואחר כך נתנו פקודה להמשיך את הדרך. אז הלכנו למַלְכוֹב ללאגר שאמרתי שזה היה הלאגר האחרון. ושמה מינואר עד ה-2 למאי היינו בלאג במקום הזה. במזלי שמה עבדתי במטבח והייתי גונבת בשר

מראיין: איפה זה אמרנו?

אסתר: במַלְכוֹב.

מראיין: אה במַלְכוֹב.

אסתר: הייתי גונבת בשר מבושל, אני הייתי ממלאה קרטון מלא בשר והייתי מזמינה את רנה ביב'ס, הייתי נותנת שהיא תחלק לאחרות. היא הייתה יושבת עם מרי פיצ'ון, עם מרי נחמן, ופלוריקה הגיסה שלה שהיא בלוס אנג'לס והם היו אוכלים את הבשר הזה. פעם היא נפלה כשאני נתתי לה קופסת בשר והיה עובר בלאגר איזה קצין אס.אס., ועוד יש לה את הסימן מהברזל שנכנס לה ברגל בשביל להביא את הבשר.

מראיין: אחר כך, כמה זמן את במַלְכוֹב?

אסתר: עד סוף אפריל הייתי במַלְכוֹב ואמרו שאנחנו יוצאים מפה. לפני שאנחנו יצאנו נתנו לי ערמות של ניירות ושל מסמכים לשרוף את זה בתנור, האס.אס.. ואני פתחתי בשביל לראות אם זה נשרף וזה היה נייר ועוד היה באש, ונתפס לי פה בשערות. טוב שהיה לי סינר קדימה וזה היה רטוב, שמתי ככה, הרמתי את הסינר ושמתי את זה על הפנים הלכתי אחורה וניצלתי, לא נשרפתי ולא קרה לי שום דבר. אז משם

מראיין: איזה מסמכים זה היו את יודעת, את זוכרת?

אסתר: לא, זה מסמכים שאמרתי שהיו כותבים מ האנשים האלו שהיו עובדים עם, אצל האס.אס.. זה היו מסמכים חשובים ושרפו אותם. אז לקחו אותנו ואמרו שאנחנו צריכים לעזוב את המקום, אמרו שהרוסים מתקדמים, אז עזבנו את המקום והיינו בשורות הולכים. איך שהיינו צריכים לעבור באיזה אה איך קוראים לזה? פונטה

מראיין: גשר.

אסתר: גשר. אז נפצץ הגשר מהרוסים ולא היה מעבר. נשארנו חלק מצד אחד וחלק מצד שני. הם נכנסו לאיזה בית קפה, לקחו שני עמודים מבחוץ, עמודים של חשמל, ולקחו את כל השולחנות של הבית קפה. הם עשו עוד פעם את הגשר. עברנו את הגשר, ואיפה אנחנו נמצאים? אנחנו נמצאים בפנים במלחמה. רואים את הטנקים עם הצבא הגרמני ש ורואים עמדות, בונקרים. הם היו החיילים בפנים באדמה, רק את הראש בחוץ, הם היו בפנים באדמה. אנחנו עברנו את הנהר הזה על ארבע כמו חיות, בפנים במים בעשבים והצאנו משם. הצאנו משם והמשכנו ללכת. איך שאנחנו הולכים, אז עברה אישה אחת עם עגלה, אומר לאס.אס.: "מה אתה עושה, אתה לא רוצה את החיים שלך? תעזוב אותנו .

01:16:57

הוא אמר: "יש לי בגדים אזרחיים מלמטה ואני אזרוק את הרובה בנהר ואני אשחרר". אז ככה זה היה, אנחנו הלכנו והביאו אותנו באיזה יער. היער הזה הם הסתכלו עם האוקייאלי עם המשקפיים.

מראיין: משקפיים.

אסתר: הם הסתכלו כמה זמן צריכים להיות הרוסים במקום, אז הם אמרו ביניהם, אני הייתי

אוהבת תמיד לדעת מה שקורה, אז הם אמרו ביניהם: "אנחנו נגיד אה שאנחנו הולכים מי שיבוא יבוא ומי שלא אז אנחנו נירה". ככה זה היה, אני הודעתי לבחורות שהיו, לנשים שהיו אתי וביניהם היה גם רנה ביב'ס ומרי פיצ'ון אמרתי: "תישארו פה". לקחנו איזה שמיכה ועשינו אותה בצורה של אה של אוהל ככה, אז בארבע צדדים כמו בית, אז היה גשם חזק אז אנחנו נשארנו שמה, הם ירדו. אחרי רבע שעה - עשרים רגעים ואנחנו ירדנו גם. איך שירדנו ראינו במקום שאנחנו נמצאים זה היה תוהו ובוהו. היה חיילים, אסירי מלחמה מכל העולם. אז כששמענו את השפה בצרפתית, אמרתי איפה אתם נמצאים? אז הם אמרו "תיכנסו באורווה הזו ותישארו היום בלילה כי מחר יבואו הרוסים וישחררו אותנו". עוד לא אנחנו משוחררים והוא זרק לנו לחם ונכנסנו שמה. לפני שאנחנו נכנסנו באורווה אז אמרנו בוא נלך בוא נלך קצת נראה מה קורה. איך שהלכנו אז אנחנו רואים שבא איזה ג'יפ איזה ג'יפ, זה היה כוכב הזהו הכוכב האמריקאי הם עלו על גשר מלא בוץ. אז היינו 14 נשים אז אחת מהן אומרת: "הנה האמריקאים אנחנו משוחררים". אז אנחנו לא ידענו ביוון את הסמל של האמריקאים, לא ראינו אמריקאים ביוון, אז אחד עלה על ה על ה אז איך אנחנו עשינו? לקחנו כולם את הידיים כמו שרוקדים בהורה, הג'יפ עמד. אחד, שתיים הם עלו על הג'יפ ואמרו איפה אתם? אז הם אמרו שהם חמש מאות קילומטר מהמקום ומחר יבואו הרוסים וישחררו אותנו. אז הלכנו יותר הלאה וראיתי שקצין אמריקאי עם קצין רוסי נפגשו. הוא ירד מהסוס נפגשו והחליפו סיגריה. ואת זה אני אומרת בסרט 'הים האחרון' של חיים גורי , שאני ראיתי בשני למאי איך נפגשו השני קצינים, וככה השתחררנו. כשהשתחררנו אז היינו במחנה טיטו , זה היה מחנה של מעבר והמחנה הזה היה איטלקי. אז ביום מרי דיבר עם קצינים אמריקאים, דיבר עם קצינים שהיו שמה שיביאו אותנו בגדים. בלילה הקצין הזה, אחד מהם, מרי הייתה יפה כשהייתה צעירה אז הוא בא והתחיל ל אנחנו היינו שוכבים על הרצפה באורווה, לא באורווה בקַמְפּוֹ טיטו, במחנה, אז הוא התחיל לתת מכות על הרגליים וכל אחד הרים את השמיכה על הפנים, אז הוא התחיל לתת מכה בשביל שיורידו את השמיכה כי הוא היה מחפש את מרי שדיבר ביום. אז התחילו כולם לצעוק והוא ברח, ולמחרת הודענו את זה לאחראיים של המקום, עזבנו את המקום והלכנו במחנה הצרפתי. במחנה הצרפתי הביאו אותנו מאתיים חיילים, הם הביאו אותנו לצרפת והדריכו אותנו והביאו אותנו לצרפת. מרי היה לה דודה בצרפת, לי היו קרובים בצרפת אז הלכנו. כשהגענו שמה בצרפת אז עם הזה עם החברות האלה שהיו אתנו הצרפתיות כל אחת הלך לבית שלה, למקום שלה ואנחנו נשארנו לבד בתחנת הרכבת. התחלנו לבכות, אז במקרה בא מישהו יהודי ושואל על המשפחה שלו, על אחיות שלו, אז אמרנו לו שאנחנו לא מצרפת אנחנו מיוון ובאנו ככה וככה. אומר אז אני אביא אותם לקונסוליה היוונית. הוא הביא אותנו לקונסוליה היוונית ומשם נתנו לנו בית שזה בזהו ברחוב פַּארָאדִי 442 וזה במרסיי . שמה היה מישהי שסבלה מהגרמנים והבטיחה לפתוח את הבית שלה ולשרת בשביל אנשים מאושוויץ.

01:23:09

אסתר: היה מכינה לנו אוכל, היינו במקום נקי, היה לנו כל מה שהצטרכנו והיו באים לבקר מהממשלה הצרפתית. היו באים לבקר יהודים והיו שואלים על המשפחות שלהם. ככה נשארנו ב זהו במרסיי. אחרי המקום מרסיי, למטה היו עוברים חיילים אסירי מלחמה , את החיילים אסירי המלחמה היו גם יהודים ביניהם, אז כשהודיעו למישהו, אז אתה יודע מה? בקבוצה הזו יש נשים מיוון והם מדברים ספרדית, הוא בא לבדוק מי היה, זה היה הוּגוֹ צָדִיקָריוֹ שפלוריקה הגיסה של רנה היה מחזיקה את הילדים שלו בבית שלהם בתור מטפלת, ואשתו היה עובדת והוא היה עובד. אז אני את ההוּגוֹ צָדִיקָריוֹ הזה הכרתי אותו מבית ספר איטלקי שלמדנו ביחד, אבל הוא התחתן והיה לו שני ילדים. כשהוא בא לשאול על המשפחה שלו אז שאמרנו לו שאף אחד לא קיים, לא אשתו, ולא הילדים ולא האבא ולא האמא, אז הוא נהיה חבר שלנו. ומרי היה לה בעל, שהיא התחתנה ביוון והיא ידעה שהוא חי; רנה היה לה בעל שהתחתנה ביוון שידעה שהוא בחיים; פלוריקה היא היה לה חתן שגם היה בחיים; היחידה שאני איבדתי את הבחור שלי, את הארוס שלי במלחמה בהרים שלא חזר לא חי ולא מת, הוא נשאר בהרים של אלבניה שהיה לו פצע ברגל, או החיות אכלו אותו או שלא נתן לו הזדמנות ללכת כי היה לו פצע ברגל, וממנו לא שמענו לא חי ולא מת. אז אני הייתי הפנויה. אז הוא אמר לי: "אני הולכת בפריז, הזמינו אותי, הדודים שלי, לראות את אחי, אני את אחי לא ראיתי חמש שנים הוא היה בבירגנאו ". אז הלכתי אתו והלכתי עם עוד חברה. אז הלכנו בפריז והוא ראה את אח שלו, אח שלו למד בפריז והיה בבית איפה שהוא למד שהחזיקו אותו בתור פנסיונר, אז אצל הצרפתיות, אנחנו הלכנו וראינו אותו שמה. הוא אמר שלא אחשוב שום דבר כי אני בחורה טובה, אשתו לא קיימת, הילדים לא קיימים והדודים שלו הזמינו אותנו ונתנו לנו גם כסף וגם הלבשה ואמרו לנו לנסוע לפלשתינה, שמה זה יהיה העתיד שלנו. אז אני הלכתי ביוון ורציתי להיפגש עם האחים שלי. האחים שלי לא חזרו ביוון. הם באו ב-1945, הם באו פה לארץ, מסנטה מריה באו לארץ. וככה אני באתי ב-1949 עם שני הילדים אחרי שהתחתנתי עם הבן אדם הזה עם הוּגוֹ צָדִיקָריוֹ. אבל במקרה, אני לא ידעתי מה קורה אתו, רק גילית אחרי שלושה חודשים, הוא היה שבוי באיטליה הוא היה במרתף, ובמרתף היה פרוויזיה , ביום היה במרתף ובלילה היה עולה למעלה והסיבה הייתה ככה, זרקו מהאווירונים ניירות פוֹלֶטוֹס רשום על זה שלוקחים את היהודים.

מראיין: כרוזים.

אסתר: כרוזים. שלוקחים את היהודים מיוון ומביאים אותם לגז. אז הוא התחיל לשתות ונהיה אלכוהוליסט. וזה לא ידעתי ועל זה סבלתי הרבה איתו עד שגידלתי את הילדים במשך עשרים וחמש שנים. התגרשתי לפני שמונה עשרה שנים כשהילדים גדלו ואני חיה לבד. הפרינציפ שלי

מראיין: מה הוא עושה?

אסתר: אה?

מראיין: מה הוא עוסק?

אסתר: הוא סוכן. הוא סוכן. במקרה לפני הלידה שלך הוא היה יושב עם אבא שלך עם אקורדיאון בלילה, שותה והיה נותן לו גם כסף וגם לאכול, אביך היה לו תלת-אופנוע, הוא היה מביא לי את הקניות הביתה. אני את אביך לא הכרתי אותו עם השאר אני הכרתי אותו מזמן. אז ככה, אז הוא היה חבר של בעלי, בעלי קנה את

01:28:54

הסוכנות, את כל הסחורה מהסוכנות ב-1950 בזמן דב יוסף , עם מנטש ועם ברוך אז כל הכסף הזה הוא היה ממלא מזוודה והיה יוצא בערב לאכול, לשתות בברים ובקברטים. אז ככה אני גידלתי את הילדים במו הידיים שלי והייתי פה בחדר הזה, זה היה רק חדר ואחר כך אני בניתי את החדרים האלה. אז גידלתי את הילדים בסדר גמור אבל נתתי להם השכלה וברוך השם שאני נתתי להם השכלה ואת החלק שהיה חסר מאבא שלהם, והם היום ילדים מוצלחים וילדים נבונים שהגיעו על מה שהגיעו, אם לא הם היו, עם החיים שהיה לי עם אבא שלהם עלול להיות באיזה מקום של ילדים אה זהו לא מתקדמים, באיזה מושב, אז ככה

מראיין: וגם היום הוא ממשיך ככה עם אה ?

אסתר: כן, כל הזמן הוא שותה אבל יש לו השכלה גבוהה, הוא סוכן למה שהוא בוגר

מראיין: סוכן של מה?

אסתר: של כל מיני דברים, גם ישנים, גם חדשים, גם מכונות, גם שטיחים כל מיני דברים, הוא קונה מלון שמחליף את הריהוט, את הכל, הוא קונה אותו ומוכר את הסחורה. אז ככה הוא עשה הרבה כסף אבל הוא שתה, את כל הכסף הוא שתה, הוא בזבז את כל הכסף. הוא חשב תמיד על עצמו. בגלל השפות שאני ידעתי אז אני נכנסתי במקום ועם כבוד, הייתי מתפרנסת את הילדים והייתי גידלתי אותם. היום הבן שלי הוא מנהל אל-על במקסיקו באמריקה המרכזית, הוא שהתקרב את היחסים של מקסיקו עם ישראל.

מראיין: כן. טוב, יש עוד משהו שאת רוצה לספר על התקופה של המחנות?

אסתר: על התקופה של המחנות זה שאני ראיתי איך שהרגו בטוטן-מארש הזה מאות-מאות של אנשים, אם היה הולכת אמא לקחת את החלק של הבת שהייתה פצועה שאס.אס. נתן לה מכה עם רובה, אז הם היו הורגים גם את האמא וגם את הבת, או שאת הבת להפך היו הורגים גם את שניהם. אז ככה

מראיין: אני רוצה לשאול אותך מה היום את מרגישה עם גרמניה?

אסתר: תראה, אני לא מרגישה שנאה, למה שאני עושה הרצאות על השואה ב'משׂוּאה' ולפעמים אני נפגשת גם עם פרופסורים מגרמניה שמתענ רוצים לדעת על מה שקרה, אז גם סטודנטים, מה הם אשמים? זה היה פוליטיקה וזה יכול להיות ששורשים אבל אנחנו לא נחשוב על שורשים, אנחנו נחשוב על מה שקורה, אם אנחנו נחשוב על שורשים אז אין סוף כי זה לזה היה דוד, לזה היה אח, לזה היה סבא, זה בא מאותו השורש אבל את הצעירים הם לא אשמים.

מראיין: את היית מוכנה לנסוע לגרמניה עכשיו?

אסתר: תראה, לא נסעתי עד היום לגרמניה כי לא מושך אותי. אני נסעתי כמעט בכל העולם, במקום שלא הייתי זה סין ויפן, בכל מקום הייתי ויש לי את ההזדמנות, עם עשרה אחוז אני נוסעת כי בני 15 שנים עובד באל-על, ואני נוסעת בכל מקום. אם אני לא נוסעת לבד אז אני נוסעת עם קבוצות.

מראיין: לאושוויץ את תיסעי, את תרצי לנסוע?

אסתר: הזדמן לי ב-78 שהדלקתי את המשואה על שם יהודי סלוניקי נתנו לי זכות לנסוע עם הקבוצה שנסעו אז לפולניה, לא רציתי לראות את המקום הזה.

מראיין: למה?

אסתר: את המקום שלא יכולתי לצאת מזה, לא רציתי לראות את הזוועה, למה שאני כשהייתי הולכת לקבל את הצִיקְלוֹן בֶּה את הקופסה הזאת בשביל "החיטוי" אז אני

01:34:02

ראיתי את התמונות האלה מבפנים. אני ראיתי את הגופות באיזה מצב היו - עם הלשון בחוץ, כחולים אחרי הגז, איך היו שמים אותם בירידה כמו שרוחצים היום את התפוזים אז היו זורקים אותם לאש. ואת האש הזה ואת הריח הזה אני עברתי את זה עשרים ושישה חודשים שהייתי חיה בפנים.