00:00:00

מראיין: שיחה עם גדליה לוי ב-19 ליוני, 85 צד א', התחלת שיחה. התחלה, כמו בכל השיחות האלה היא לימוד הרקע שלך. מה אתה יכול להתחיל בכמה מילים לספר על הרקע? ומשם נתחיל את ההיסטוריה שלנו.

גדליה: אני בא מבית של משפחה מרובת ילדים, מה שזה נקרא 7 נפשות פלוס אבא ואמא. מצבנו הכלכלי היה בינוני מינוס. גרנו בשכונת לא מהעשירות. ובכל זאת, ההורים גדלו את המשפחה.

מראיין: באיזו שכונה גררתם?

גדליה: בוארדאר .

מראיין: איפה השכונה הזאת נמצאת בסלוניקי ?

גדליה: בדרום בדרום סלוניקי. דרום סלוניקי.

מראיין: קרוב למה?

גדליה: קרוב ל נניח ל'ברון הירש' מה זה נקרא, רז'י וארדאר שכונות ממש לא עשירות, שכונות עוני.

מראיין: כשאתה מדבר על שכונת עוני אתה תולה את ה בוא נאמר ככה, את המצב הכלכלי, באיזה שהם תנאים היסטוריים או שזה משהו שכבר נולדו אל תוכו?

גדליה: זה כבר נולדו לתוכו. נולדו לתוכו. זה היה קצת קשה לגדל משפחה בסלוניקי. סך הכל אבי היה עובד בתחנת הרכבת.

מראיין: כן.

גדליה: ו וחוץ מאוכל טוב ובגד כל יתר הדברים היה בשבילנו מותרות. אני מדגיש את זה בגלל ההשכלה שלנו. אנחנו 7 אחים ואחיות, כולם גמרו את 'בית ספר אליאנס' , זה נקרא בין 7 ל-8 שנות לימוד. ואני שהאחרון שבמשפחה, הבן האחרון, למדתי בבית ספר ערב עוד 4 שנים תיכון מסחרי. זה הרקע של הילדות שלי.

מראיין: איך קראו לתיכון הזה?

00:02:53

גדליה: אה זה 'אֶבּוֹרִיקוֹ מִילִיטִיריוֹ' זה משרד מסחר ו צמוד בחסות משרד מסחר, באותו הבניין של משרד מסחר ותעשיה. ברחוב צִימִיסְקִי . ברחוב צימיסקי, את המספר אני לא זוכר. וזה היה ללא תשלום. הרי בשביל זה הלכתי ל ללמוד 4 שנים כל ערב. מ-8 עד 10 וחצי. סיימתי את הלימודים בדיוק עם הכיבוש הגרמני.

מראיין: מה אתה יכול לספר על בתי הספר שבהם למדת? מה היה מיוחד ב'אליאנס'?

גדליה: ב'אליאנס' זה היה בית ספר שהיינו לומדים בתור שפה ראשונה את הצרפתית, את השפה הצרפתית. שפה שנייה הייתה יוונית. זה מה שהיה בעצם היה גורם קצת קוממות מצד הגויים היוונים. והיינו לומדים גם עברית, עברית מעט מאוד, אבל בכל זאת משהו למדנו שמה, משהו נשאר. יהדות

מראיין: גם בבית הספר המסחרי למדו ?

גדליה: לא, בבית ספר המסחרי היה אך ורק יוונית, שום שפה זרה.

מראיין: על בית הספר המסחרי אתה זוכר משהו מיוחד? למדו שם אני מבין גויים ויהודים ביחד.

גדליה: גויים ויהודים, מעט מאוד יהודים. 90% היו גויים ומעט מאוד יהודים, מפני שזה היה קשה גם לעבוד ביום וגם בלילה ללכת ללמוד. וליהודים, בסלוניקי, או שהיה כן להם אפשרות ללמוד ביום ולא לעבוד, או שלא היה להם בכלל אפשרות או רצון גם.

מראיין: במה עבדת בשעות הבוקר?

גדליה: אני עבדתי אצל פירמה גדולה מאוד של יהודים. תעשיינים, תעשייני עורות. ששמם הוא 'שמואל אָבָּיוּ ואחיהם' . זה היה 3 אחים ושמואל האח הגדול, זה נקרא 4 שותפים. זה היה ממש אחת מהבתי חרושת לעורות הגדולים ביותר, שהיה עושה סחר פנימי וייצוא לפולין במיוחד ייצוא של פרות .

מראיין: איפה היה הבית חרושת?

גדליה: הבית חרושת היה בסלוניקי.

מראיין: כן, אבל ?

גדליה: סביבה אחרי בֶּקְסִינָר, בקסינר זה מקום מאוד מוכר בסלוניקי, אחרי בקסינר, איפה שבכלל היו כל הבתי חרושת של עורות, היה צריך להיות על יד בית מטבחיים על יד הבית מטבחיים.

מראיין: ותעשיית העורות הייתה תעשייה נפוצה בסלוניקי?

גדליה: נפוצה, כן. היו כמה בתי חרושת, ביניהם שניים הגדולים ביותר, היו של יהודים. האחד, איפה שאני עבדתי, השני בשם 'אמיר ומבורך' שני שותפים יהודים שהיה להם בית חרושת די גדול.

מראיין: הוא פעל באותה סביבה בית החרושת הזה?

גדליה: כולם היו באותה סביבה. סך הכול היו 4 בתי חרושת גדולים. השניים היו כבר יהודים. השלישי היה פָּאסְקֶווֹפּוּלוּ – יווני, והרביעי אני לא זוכר את השם, יותר קטן.

מראיין: כמה זמן עבדת שם?

גדליה: אני עבדתי שמה מ-1934, במשרדים של הזה, זה בכלל אני לא עבדתי בבית חרושת, אני עבדתי במשרדים. עד שזה סי שהסיפור נגמר עם המלחמה עם היוונים, ואחר כך עם האיטלקים ואחר כך הכיבוש הגרמני.

מראיין: עד 41 ?

גדליה: עד 41 .

מראיין: זאת אומרת שאתה בעצם עובד שם אה גם בתור ילד בבית ספר יסודי?

גדליה: לא, לא. 34 זה אני הייתי כבר בן 13, ב-13 גומרים את הבית ספר יסודי.

מראיין: אהה זה כבר תיכון

גדליה: הלכתי לעבוד והלכתי כן, אז היה 6 שנים היסודי היה 6 אומנם אני עשיתי 7 ב'אליאנס', אבל היסודי הרגיל היה 6 שנים ו-6 תיכון.

מראיין: באיזה סוג של עבודה משרדית אמרת שעבדת שם עבודה משרדית, איזה סוג?

00:08:26

גדליה: עוזר למנהל חשבונות. בעצם עוזר לו, מה שהיום נחשב עוזר, שיש לך גישה בספרים לאלו. עוזר זה רק לשליחויות ולהיות על יד המנהל חשבונות הראשי, ולמלא את הבקשות שלו: תביא לי את זה ותביא לי את זה. אבל כשהיה משהו להעתיק, שזה לא היה עבודה מקצועית, אז אני הייתי עושה את זה. עבודה מקצועית לא נתנו לי, עד שלא התחלתי ללמוד בבית ספר המסחרי, ששם היו מלמדים גם כן הנהלת חשבונות.

מראיין: זה בעצם עבודה שאתה למדת בבית הספר המסחרי?

גדליה: כן.

מראיין: עכשיו, אם אתה סיימת תיכון, ניתן להניח שבעצם ההשכלה שלך הייתה מבחינת ההשכלה המשפחתית השכלה הגבוהה ביותר, וסוג העבודה גם היה שונה בוודאי מהעבודה

גדליה: שונה, כן. אבל עד אה אם זה בתאריכים האלו, אחרי זה, אחי האמצעי יעקב הוא התקדם הרבה מאוד בכוחות עצמו. הוא אומנם גמר רק בית ספר 'אליאנס' 8 שנים הוא עשה לא 7. למה בית ספר 'אליאנס'

מראיין: לא, השאלה שלי היא כזאת, אתה היית היחיד במשפחה שעסק בעבודה משרדית מסחרית כזאת?

גדליה: אני היחיד מפני שהאחים שלי, לא אחי הבכור הגדול אז הוא היה צייר. אחי יעקב הלך ללמוד מקצוע, חרטות, לא הצליח בזה.

מראיין: מה הם מה עשו שאר האחים?

גדליה: מה עשו?

מראיין: כן.

גדליה: הגדול היה לוי היה צייר. צייר. ויעקב הלך ללמוד מקצוע חרטות ללא הצלחה רבה. כשהיה בן 18 התנדב לצבא, לחיל האוויר היווני, מפני שביוון הולכים בן 21 לצבא, והוא כשהיה בן 18 התנדב לחיל האוויר היווני.

מראיין: מה זאת אומרת צייר? בארץ צייר זה לא מקצוע, בסלוניקי צייר זה מקצוע?

גדליה: צייר זה מקצוע, הוא היה גם עושה שלטים. היה צייר צייר לקולנוע. בתי קולנוע היו מפרסמים את הסרטים על ידי פלקטים גדולים עם דמויות של ה של השחקנים הראשיים, של הכוכבים.

מראיין: הוא עבד לאיזשהו קולנוע מסוים?

גדליה: כן. 'אולימפיה'.

מראיין: איפה היה הקולנוע הזה?

גדליה: גם כן בדרום, בדרום סלוניקי. על יד 'ברון הירש' גם כן על ידי גטו ברון. על יד גטו 'ברון הירש' אני אומר,

על יד שכונת 'ברון הירש'.

מראיין: למה אתה מזכיר במיוחד את המקצועות של האחים? מה עשו האחיות, האחיות היו אה ?

גדליה: האחיות הן כך, שאלת על אחים, שאלת על אחים עניתי על אחים. האחיות הן היו, הראשונה רֶגִינָה, הייתה זבנית מוכרת בחנות של חולצות לגברים, הקרוי בשם דניאל מוֹדִיאנוֹ. מָארי, השנייה, הייתה פסנתרנית, והיא הייתה נותנת שיעורי שיעורים לפסנתר, והייתה מנגנת בבית קולנוע 'אולימפיה' בזמן הסרטים האילמים. השלישית בֶּלָה, הייתה תופרת חולצות, כתונות, של גברים. וגם היא עבדה אצל מוֹדִיאנוֹ. והרביעית מָאתִיקָה, הייתה תופרת שמלות אה תופרת כללית שמלות. זה המקצוע של כל ארבעתן.

מראיין: כן, מי מכל ה-4 היו נשואות?

גדליה: נשואות הייתה רגינה. רגינה עם בעל סלומון כהן. והיה להם שני ילדים. השנייה, אה לא. מארי לא הייתה נשואה. השלישית בלה הייתה נשואה ליעקב גָזֶז.

מראיין: בוא נמשיך. כן, בלה?

גדליה: בלה נשואה ליעקב גזז, אמרנו את זה. והיה להם ילד בשם אשר. ומאתיקה התחתנה בתוך גטו 'ברון הירש'. אתה יודע שאני לא זוכר את השם של בעלה? לא זוכר את השם של בעלה.

מראיין: בזמן ה'נישואים ההמוניים' ?

גדליה: בנישואים ההמוניים.

מראיין: כן, מה היה אה הקשר בין האחים בבית?

00:15:43

גדליה: קשר נורמלי.

מראיין: כשאתה אומר נורמלי, זאת אומרת חם היו אה ?

גדליה: כן.

מראיין: כן. גרו כולם באותה סביבה או במקומות שונים?

גדליה: עד שהיינו כולנו בבית רווקים גרנו כולנו ביחד, אחר כך שאחותי הגדולה התחתנה אז היא עברה לצפון אה לצפון העיר. כשהיה להם בית פרטי. לבעלה היה בית פרטי. להורים של בעלה בעצם.

מראיין: גם כשהאחיות נישאו הקשר נשאר חם?

גדליה: הקשר נשאר חם

מראיין: היה

גדליה: וכשבאו הגרמנים, אנחנו, מה שהיה בבית, מה שנשארנו בבית, הלכנו כולנו לגור אצל אחותי הגדולה. וגרנו כולנו ביחד בגלל המצב שהיה מצוקה למצרכי מזון והכל, אז ביחד זה היה יותר קל.

מראיין: הקשר בין האחים הוא תוצר של חינוך בבית או שזו תופעה כללית יהודית?

גדליה: כמעט תופעה כללית יהודית, לא משהו מיוחד, כמו כל משפחה יהודית בסלוניקי הייתה מאוחדת.

מראיין: מה עשו ההורים? מה עשה אבא?

גדליה: אבא עבד בתחנת רכבת. עוזר למוכס. וכל כל עבודה אחרת מה בא ליד.

מראיין: אבל זו הייתה עבודתו ה העיקרית?

גדליה: זו הייתה עבודתו כן.

מראיין: אתה זוכר חוויות מהעבודה הזאת? מה זה עוזר למוכס היום, 40 שנה אחרי, מה אנחנו יכולים ללמוד על המקצוע הזה?

גדליה: לא. לא זוכר משהו מיוחד. אני זוכר שהיה לו קצת השפעה על השכונה של הפסי של הרכבת, של הרכבת ובזמן הבחירות היו באים עסקנים שישפיע על הבוחרים. הוא אולי היה נהנה מזה משהו, אבל אחריות מיוחדות לא.

מראיין: הוא היה איש דתי?

גדליה: מה?

מראיין: איש דתי? הוא היה איש דתי?

גדליה: לא. לא.

מראיין: החינוך בבית היה חילוני? דתי?

גדליה: החינוך בבית היה מסורתי. אני לא יכול להגיד שהיה דתי, אף פעם לא הכריחו אותי, או עמדו על זה שאני צריך ללכת לבית הכנסת. היה מסורתי. ערב שבת זה היה ערב שבת, קבלת שבת. שבת אבא היה מוכרח לעבוד בשביל זה הייתה עבודה שהיה צריך להיות שמה. חגים כמו כל יהודי. מצות בפסח; הוא תמיד בכיפור כל הדברים האלו זה מובן מאליו. אבל אני לא יכול להגיד שהיינו דתיים.

מראיין: יש לזה נימוק, יש לזה סיבה?

גדליה: יכול להיות שאחת מהסיבות זה הייתה העבודה של אבי, שבעבודה שלו לא הוא לא היה עצמאי, הוא לא היה יכול לא לעבוד אולי בשבת או לא לעבוד איזה איזה חגים שהוא היה מוכרח לעבוד. יכול להיות ש שבגלל זה, אז חונכנו גדלנו באווירה החילונית מה שנקרא כך בארץ.

מראיין: הייתה ברירה אחרת, למי שלא רצה לעבוד בשבתות?

גדליה: לנו לא. אבל ליהודים אחרים כן. הנה, למשל איפה שאני הייתי עובד, הוא היה סוגר בשבת. עצמאי, אין לתת לו דין וחשבון לאף אחד, אז הוא היה סוגר בשבת. ואני הייתי חופשי בשבת. אבל לא כל אחד.

מראיין: מי הייתה החברה הקרובה של המשפחה?

גדליה: החברה? מה זה נקרא?

מראיין: החברה, עם מי המשפחה הייתה

00:20:36

גדליה: עם השכנים.

מראיין: מה נקרא עם השכנים?

גדליה: עם השכנים. למה היינו גרים ב תנאי

מראיין: גם השכנים לא היו דתיים, בוא נאמר ככה?

גדליה: היו. היו כאלו וכאלו. אז היינו גרים שתי משפחות בדירה אחת, שלוש משפחות בדירה אחת. 10 משפחות בחצר זה היה

מראיין: אתם גרה איתכם משפחה נוספת היו איתכם?

גדליה: עוד משפחות בטח תמיד היה לנו. חוץ ממה מתי שהלכנו לגור אצל אחותי, אבל כל הזמן שהיינו גרים איפה שנולדנו תמיד עם משפחה אחרת.

מראיין: מי אלה היו?

גדליה: משפחת דָסָה. אברהם דָסָה. גם מהמשפחה הזאתי לא נשאר אף אחד על כמה שידוע לי.

מראיין: מה הם היו, מה הם עסקו?

גדליה: זהו קצב. האב היה קצב והילדים היו קטנים.

מראיין: כמה ילדים היה להם?

גדליה: שָׁרְלוֹ, לוּנָה, שָׂרִינָה איזה 5 ילדים שאני כבר לא זוכר את השמות את כולם.

מראיין: הם נשלחו איתכם למחנות?

גדליה: לא, הם נשארו גרים בדרום, אז את אנשי דרום לקחו בין הראשונים, ואני הייתי בצפון. הרי בגלל זה יש לי מספר 121

מראיין: רגע, אבל אמרת שהם היו שכנים. אה, אתה עברת עם ה

גדליה: אני עברתי, היו שכנים נניח 15 שנה, אחרי זה הם נשארו שמה ואנחנו עברנו לצפונה. ואלו של 'ברון הירש' של רז'י וארדאר ואגנת'יאה ככה התקדמו עד שהגיעו ל לצפון. כשהגיעו לצפון כבר נשארנו ה-122 וה- 124 , שזה השני הטרנספורטים האחרונים. אני הייתי בטרנספורט הלפני האחרון.

מראיין: אבל הם היו יהודים?

גדליה: כולם. אני לא מכיר משפחה בסלוניקי שהיה גר עם אה

מראיין: רגע אתה יכול לספר לי קצת יותר בהסבר איך זה שהם לא נשלחו למחנות?

גדליה: מי זה הם לא נשלחו למחנות? אני אמרתי שהם לא נשלחו למחנות?

מראיין: אני ככה הבנתי.

גדליה: לא הבנת נכון. מה זה לא נשלחו למחנות? כולם נשלחו למחנות.

מראיין: אתה התכוונת שהם לא נשלחו איתכם.

גדליה: לא איתי.

מראיין: אוקי, בסדר.

גדליה: אבל כולם נשלחו.

מראיין: זה, זה ברור. אתה היית חבר בתנועת נוער באיזה גוף חברתי?

גדליה: לא. לא. לא הייתי חבר בתנועה בתנועת נוער. ב'צופים' הייתי אם זה נחשב.

מראיין: כן.

גדליה: כן, הייתי ב'צופים' ב'הכוח' .

מראיין: כמה זמן? תקופה משמעותית או איזה ?

גדליה: לא, איזה שנה וחצי – שנתיים, כשהייתי עוד בבית ספר, אז כולנו ב'צופים', אז גם אני ב'צופים'. רק יהודים

בצופים, לא היו יוונים, זה 'הכוח'. זה התקופה של נניח תנועה יהודית. מעל זה, לא הכרתי, לא הספקתי להכיר שום תנועה, לא

מראיין: כן. בוא נתקדם קצת לתקופה של אה של הכיבוש הגרמני. מה הסימנים שאתה זוכר אבל רק שאתה

00:24:27

זוכר לא מה מה שמדברים, מתקופת הכיבוש?

גדליה: סימנים של מה שאני זוכר, שבתיכף בכיבוש כבר התחיל כמו שעכשיו פה זה אינפלציה גדולה מאוד, שכל משכורת שלא היית מקבל לא היה מספיק ללחם אחד או שתיים. לעוד לחם. כל משכורת שהיית מקבל. אז עזבתי את העבודה

מראיין: בן כמה היית בתקופת הכיבוש?

גדליה: בן 20.

מראיין: ועבדת אצל אה ?

גדליה: אצל אביו. אצל המפעל הזה. משרדי המפעל. כשהמשכורת לא הייתה כבר שווה כלום עזבתי את העבודה.

והתחלתי להתעסק בעשיית סבון ומכירתו ב'שוק השחור'.

מראיין: אתה עזבת את העבודה בגלל שהמשכורת כבר לא הייתה שווה או בגלל שהמצב?

גדליה: לא הייתה שווה כלום, לא הייתה שווה כלום המשכורת, לא יכולת לחיות מזה.

מראיין: אתה יכול לזכור מה הייתה משכורת בתקופה ההיא? אי-אפשר לזכור? אה מה עברת לעשות?

גדליה: עברתי יחד עם האחים שלי, היינו מייצרים סבון כביסה ומוכרים אותו ב'שוק השחור'. ככה יכולנו להשיג

כסף לפרנס את הבית. מפני שגם משכורתו של אבי היה לו אותו הגורל של משכורתי.

מראיין: כן. איפה ייצרתם את הסבון הזה?

גדליה: בבית אה סמוך לבית שלנו, במרתף. היינו מייצרים את זה, זה לא היה בית חרושת, זה היה מספיק

זה סבון קר מה שזה נקרא, לא סבון עם אה שמבשלים אותו. סבון קר.

מראיין: מה זה? אני לא מבין בזה כלום.

גדליה: כן זה תערובת של שמן זית עם סודה קאוסטית. סודה קאוסטית. מערבבים את זה, וכשמתייבש אז חותכים

לגושים. זה פשוט.

מראיין: זה הכל?

גדליה: זה הכל.

מראיין: זה כל מה שזה מכיל. כמה זמן הצלחתם להחזיק מעמד עם העבודה הזאת?

גדליה: עד ש עד הגירוש.

מראיין: וזה, כשהמצב הכלכלי בעיר מביא אנשים לרעב?

גדליה: בהחלט.

מראיין: הדבר הזה מונע מכם רעב? בכל זאת

גדליה: אנחנו במשפחה לא לא הרגשנו רעב. היינו מסתפקים במועט. אבל רעב ממש לא הרגשתי.

מראיין: מספרים שאפילו אי-אפשר היה לקנות מצרכי מזון.

גדליה: נכון.

מראיין: מה אפשר היה לעשות עם כסף כשאין מה לקנות?

גדליה: היה היית יכול ל ללכת לכפרים, בסיכון מסוים מפני שהגרמנים, היה מחסומים, היו שמים מחסומים,

ואם היו תופסים זה היה רע מאד. אבל בכל זאת היינו מסתכנים. ועם כסף ועם סחורות, סבון או דברים אחרים שהיינו משיגים בכסף, היינו מביאים לכפריים ומקבלים חיטה. הרי הבעיה הייתה לחם.

מראיין: כן. מה הסימנים שאתה רואה בעיר חוץ מהאינפלציה? מה משתנה בעיר?

גדליה: בהתחלה לא הרגשנו כל כך את הגרמנים, והיו גם כן אפשר לקרוא [דיבור לא ברור] קצת פה שמה ולאט

לאט התחיל להיות רע. ב בעוצר ובמ ובמעצרים, מעצרים המוניים. על כל אה על כל מקרה של סבוטאז' של חבלה. על כל מקרה של חבלה, היו מוצאים מהבית סוהר אנשים והיו והיו הורגים אותם. לא חשוב אם ה אם האסיר או העצור הוא זה ללא משפט, הוא על איזה עבירה כלשהי.

מראיין: כן. היה אתה זוכר מקרה מסוים עם המשפחה אצלכם? היה משהו מיוחד?

גדליה: משפחה אצלנו מיוחד היה שאת אחותי...] את אחותי מאתיקה שטיילה ללא את ה'טלאי הצהוב' הזה, ה

00:30:31

צהוב ה מגן

דוברת: המגן דוד הצהוב.

גדליה: כן, אז אסרו אותה, ושמו אותה במחנה. במחנה 'פָּבְלוֹ מֶלָה' , ומשמה העבירו אותה ל'ברון הירש' כדי ל לגרש אותה. ואז, כשנודע לנו, אחי לוי הלך לבד לגטו 'ברון הירש' והתייצב שמה. מפני שאמרו שאם זה אחד בודד אז שולחים אותו ל לא שולחים אותו עם המשפחה. הוא רצה שיהיה לאחותי משפחה, הוא הלך והתייצב שמה. ובגלל זה לאחי הגדול יש לו מספר שונה משלי. הוא היה כבר חודש וחצי במחנה, כשאני ואחי יעקב הגענו.

מראיין: זאת אומרת הוא הלך להוציא אותה ונאסר?

גדליה: לא להוציא אותה. היה שמה שמועות שמי שלבד שולחים אותו למקום אחר נניח, ומי שעם משפחה שולחים

אותם לבית, לעבודה מסודרת וזה, אז אחד מ היה צריך ללכת בתור משפחה שלה, ואחי הלך עם אשתו ואז שלחו אותם ביחד. עם אשתו, בשביל זה הרי לאחי יש לו מספר 114387 ולנו ולי ולאחי יש 122

מראיין: והאחות שוחררה?

גדליה: לא, האחות, האחות לא שוחררה, נשארה בגטו 'ברון הירש' והביאו את אחי עם אשתו. הוא הלך כדי ללכת

ביחד והעבירו את אחי לוי עם אשתו למחנה.

מראיין: אז אחיך נשלח יחד עם האחות?

גדליה: אחי נשלח יחד עם אשתו. אחותי נשארה.

מראיין: וחיכתה לכם?

גדליה: חיכתה לנו. התחתנה שהיא התחתנה שמה איך שאמרתי מקודם. וקרה שאנחנו באנו בינתיים אחרי

חודש ונסענו ביחד.

מראיין: מה פתאום האחות מתחתנת בגטו?

גדליה: מפני שהיה לה כבר בחור, שהם הלכו הלכו ביחד זמן ממושך, זמן רב. אז התחתנו.

מראיין: והוא, איך הוא מגיע לגטו, הבחור?

גדליה: כמו כל יהודי ביוון, לקחו את השכונה שלו.

מראיין: זאת אומרת היא נתפסת בגלל דבר מקרי?

גדליה: כן.

מראיין: והוא?

גדליה: והבחור מביאים אותו יחד עם כל השכונה. אז שמה החליטו להתחתן כדי ל כל הזמן היו אומרים שמשפחות הגורל של המשפחות הוא אחר מהבודדים. זה נקרא באופן חיובי אחר.

מראיין: מתוקף מה הם החליטו להינשא? מתוקף ההבטחה הזאת שלמשפחות ?

גדליה: לא הם היו כבר הם היו כבר הולכים הרבה זמן ביחד, וזה עזר גם כן שאם משפחה גורלם יהיה יותר טוב.

מראיין: מי הפיץ את השמועות האלה?

גדליה: תראה, כל דבר זה היו הגרמנים מפיצים.

מראיין: מה עם העוזרים שלהם, מה עם היודנראט ?

גדליה: היו יהודים שהיו עוזרים לארגן את העניין. לא יודע אם המילה יודנראט זה שלילי או משהו אחר. אז מישהו

היה צריך לעשות את ה את העבודה.

מראיין: והיית קורא ליודנראט, אתה מחפש מילה אחרת, היית קורא להם באי כוחם?

גדליה: לא. לא. לא. לא באי כוחם. פשוט מאוד הם עזרו לגרמנים, אם לא היה הם, זה גם כן היה תוצאה אותו דבר.

חוץ ממה שהיה איזה קבוצה מסוימת של 10 איש שכבר היה משהו יותר מלעזור להם, הם כבר עברו את הגבול של מוכרחים או נאלצים לעשות את זה.

מראיין: אלה יהודים ששיתפו עם הגרמנים פעולה?

00:35:41

גדליה: אפשר להגיד במידה מסוימת, אם לא כל ה-10, אבל ביניהם חסון שעמד בראש והשומר ראש שלו, אני יודע מישהו חזק, טיפוס טיפוס, אני יודע איך קוראים לו?! והיו איזה 10 איש.

מראיין: איך הקבוצה היהודית הזאת משתפת פעולה עם הגרמנים?

גדליה: בהוצאה בחקירות לעשירים איפה הסתירו את הכסף; ובכל מיני מעשים שלא כל נקרא להם שוטר יהודי, לא כל שוטר יהודי היה עושה, ה-10 היו לחוד וכל היתר לחוד. ועוד הוכחה לזה

מראיין: איזה מעשים?

גדליה: ב באפילו בהלשנות ובכל מיני דברים. הלשנה אם מישהו מסתתר או מישהו זה בהלשנות הם רצו להיות טוב כלפי הגרמ , לגרמנים. הרי בשביל זה ה-10 האלו נשלחו אחרונים, ואולי במחנות אחרות. אני לא יודע איפה נשלחו, וכל היתר, נשלחו כמו כולם. על כל טרנספורט היינו היו מכניסים גם כמה מאלו עד שזה נגמר הסיפור. לא היה להם שום הטבה. שום הטבה מיוחדת.

מראיין: כן. מה קורה מאוחר יותר? איך אתם עוזבים את הבית? אתם בעצם עוברים אל האחות.

גדליה: כן.

מראיין: מתי זה שאתם עוברים לאחות?

גדליה: איזה שנה בהתחלת המלחמה יוון איטליה אחים שלי היו מגויסים ואני עוד לא הייתי בגיל גיוס, אז עברנו אצל אחותי.

מראיין: זה היה בסמוך לתקופת הגירוש?

גדליה: ב- 40 .

מראיין: ב- 40 ?

גדליה: ב- 40 . הגירוש היה ב- 43 .

מראיין: איפה האחות גרה?

גדליה: ברחוב קִיפְּרוּ מספר 10 בסלוניקי.

מראיין: באיזה שכונה זה?

גדליה: שכונה של ה של צפון על יד הקולנוע 'פָּתֶה' , אני יודע איזה שכונה להגיד, זה לא היו אז שמות לשכונות. זה לא זה השכונות היהודיות שהיו שמות 151 ו קָמְפּבֶּל ושממבל אני יודע, אבל השכונות הרגילות לא היה להם

מראיין: כמה זמן אתם גרתם אצל האחות?

גדליה: עד הגירוש.

מראיין: במשך בתקופת זמן, כמה זמן זה היה?

גדליה: 3 שנים. 3 – 4 שנים.

מראיין: ולמה הייתה הסיבה שאתם עוזבים את וארדאר?

גדליה: ראשית כל, זו הייתה הסביבה אחרת טובה. ובוארדאר כבר לא היו לא היו תנאים טובים, אז היינו גרים עם עוד משפחה, ושם הלכנו למקום לבית פרטי שהיה לנו את כל ה

מראיין: זאת אומרת מין רצון לשפר את התנאים?

גדליה: לשפר, לשפר את התנאים ולחיות כולנו ביחד מפני שהיה שעת חירום שהמשפחה צריכה להיות מאו מאוחדת כדי להתגבר על כל התנאים הקשים שהתווצרו עם המלחמה והכיבוש.

מראיין: בסופו של דבר, בתחילת מאי 43 אתם נשלחים ל

גדליה: כן.

מראיין: ל'ברון הירש'.

גדליה: בדיוק.

מראיין: כמה זמן הייתם ב'ברון הירש'?

גדליה: לא הרבה זמן, איזה 10 ימים משהו כזה.

00:46:43

מראיין: אתה רוצה לספר על הנסיעה מסלוניקי לבירקנאו או שאתה מעוניין להגיע כבר בסיפור שלך ל ?

גדליה: הסיפור מסלוניקי לבירקנאו הוא סיפור רגיל כמו כולם. 80 בקרון, שהיה מיועד לסוסים, והסבל הנוראי של

8 ימים נסיעה, והגענו לבירקנאו. בבירקנאו הורידו אותנו מהקרנות, עברנו

מראיין: מתי הגעתם?

גדליה: מה?

מראיין: באיזה מתי הגעתם? ביום? בלילה?

גדליה: ביום. ביום הגענו.

מראיין: אם אתה יכול לזכור את השעה?

גדליה: לא, זה היה צהריים, משהו כזה. ביום שעת צהריים. ירדנו ועשו את הסלקציה הראשונה, שלא ידענו מה זה.

נשים וילדים זקנים עולים למשאיות, וצעירים שורה הולכת ברגל, שלא ידענו איפה בעצם.

מראיין: כל המשפחה להוציא את לוי וזה, הייתם באותו טרנספורט.

גדליה: באותו טרנספורט.

מראיין: מה קורה ברמפה של אה ?

גדליה: ברמפה קורה שאחותי הגדולה והשנייה, השני הנשואות עם ילדים הולכים עם ההורים יחד עם גיסי הגדול שהלך עם הילד שלו. בקיצור, לשורה של למחנה, לעבודה, היינו שני אחים ושתי אחיות מארי ומאתיקה.

מראיין: כן. אתה היית בעצם עם האחים?

גדליה: אני עם האח שהגעתי לבירקנאו באותו היום נפגשתי שמה עם אחי הגדול. מסר לנו את הידיעות המדויקות מה קורה עם ההורים, וכל אלו שכל הדברים שלא האמנו, קודם עד שאחי לא סיפר לי שזה בדיוק ככה והלכו לקרמטוריום .

מראיין: מה הוא עשה במחנה כשאתם הגעתם, לוי?

גדליה: עבד.

מראיין: במה?

גדליה: בקומנדו , במה? היה עבודות שמה, לא היו עבודות מסוימות. זה היה להוביל לבנים בבוקר עד הצהריים 100 מטר שמאל

מראיין: אתה בעצם פוגש אותו עם הבגדים ה ?

גדליה: אני פוגש אותו בערב אחרי שהוא גמר את העבודה ובא לבלוקים , לצריפים האלה, פוגש אותו בבגדי של אסיר.

מראיין: מה אתה חשבת? מה אתה רואה מולך?

גדליה: אני רואה מולי את אחי, וכבר הוא היה חודש כבר קצת היה כבר הספיק להשתנות קצת בצורה בגוף. ודבר ראשון שסיפר לנו מה שקורה. אמר לנו לא להתייחס לאוכל כדבר קדוש. אבל בהתחלה לא יכולנו לאכול את האוכל ה של המחנה.

מראיין: מה אתה חשבת כשהוא אמר לך מה בעצם קרה להורים?

גדליה: פשוט מאד האמנתי לו, מפני ש

מראיין: מעבר לאמונה מה הרגשת?

גדליה: מה הרגשתי? שנכנסנו למקום שזה גיהינום. הביאו אותנו רימו אותנו, והביאו אותנו למקום שלא חשבנו על זה. בעצם, באיזה שהוא מקום היינו מוכנים, אחרי 8 ימים של נסיעה בתנאים של חיות, בתנאי חיות אז היינו כמעט מוכנים למשהו לא טוב, אבל לא במידה כזאת. והחוויה הראשונה שלי בלילה הראשון, בלילה הראשון בדיוק שהלכתי לישון, באמצע הלילה לקחו אותי עם עוד כמה צעירים והעמסנו אוטו משא שלם של גוויות. זה היה הטבילת האש הראשונה, שלא יכול לשכוח את זה. הייתי בבלוק 25 שצמוד היה הצריף של המתים.

00:46:18

מראיין: היה איתך אחיך אה ?

גדליה: יעקב.

מראיין: יעקב, גם כן בעבודה הזאתי?

גדליה: אחי יעקב היה איתי כל הזמן. ואני חייב לו אבל אני חייב לו את ה לא כמעט, אבל אני חייב להיות את הח , את החיים שלי. הוא הציל אותי יותר מפעם כמעט ממוות וודאי.

סוף צד קלטת

00:47:17

התחלת צד קלטת

מראיין: כן.

גדליה: מקרה ראשון: בלילה השני שהיינו במחנה באו וקראו את כל הגילים: מ-18, מי שבן 18 שיתייצב, מי בן 19

שיתייצב, וכשהגיע הגיל שלי, אחי לא נתן לי להתייצב. אמר לי: נחכה. לא היו בודקים, אז מי שאחרים יתייצבו. ובבוקר, הסתבר שאלו שנר שרשמו את המספר שלהם, לא יצאו לעבודה והועברו לבלוק של ניסויים . זה כבר היה מקרה שהציל. שהציל לי את החיים. מקרה שני היה אחרי שבועיים: ששאלו מי חלה במלריה בילדות, אז נעביר אותם למחנה יותר טוב. אז אני כן הייתי חולה מלריה שנים רבות, כל שנה באפריל הייתי מקבל את התלודיזמוס , מה שנקרא. אחי לא נתן לי להרים יד. אומר: "לא יכול להיות טוב אם זה עניין של מחלה לא יכול להיות טוב". ולא נתן לי, ולמחרת כל אלו שהצביעו שהם כן חלו היו כבר במשרפות למחרת. זה היה המקרה השני. ולאורך כל הדרך שהיינו ביחד, היות ואחי היה מנגן ושר אז היה מקבל קצת יותר אוכל והיה עוזר לי.

מראיין: תספר לי על הנגינה של אחיך.

גדליה: אחי ה ההובי שלו היה לנגן, והוא היה לו קול ערב, והוא היה מנגן אצל הקאפוס ובלוקאלטעסטער כל האלו שהיה להם גישה ל למטבח, איך אומרים. ואחרי שהוא היה מנגן ושר היו נותנים לו איזה חצי לחם או איזה מרק, ואז הוא היה גם כן עוזר לי ונותן לי חלק מזה. מצד אחד. האח אחד, האח השני גם כן היה אומן צייר, הוא היה מצייר

מראיין: כן, אבל עוד קצת יותר על על העניין של הנגינה מכיוון שזה דבר חריג ב באווירה של המחנה.

גדליה: בערב אחרי העבודה, הוא היה הולך אצל ה היה הולך אצל הקאפו של בלוקאלטעסטער כל אלו שהיה להם שהיה להם אוכל יותר מכולם, הוא היה מנגן להם ושר והוא היה מקבל קצת אוכל.

מראיין: על מה הוא ניגן?

גדליה: על גיטרה.

מראיין: מאיפה היה לו?

גדליה: נתנו לו מהמחנה. היו נותנים לו בזמן שהוא היה שר.

מראיין: ידוע שהוא חיבר מנגינה במחנה, זה נכון, אתה היית עד לזה?

גדליה: הוא חיבר מנגינה גם במחנה, גם מחוץ למחנה.

מראיין: כן. כמה זמן אתם הייתם בבירקנאו? כל הזמן הייתם ביחד ועברתם גם למחנות אחרים?

גדליה: בבירקנאו היינו חודש ימים רק. אחרי זה העבירו אותנו ליָבוֹזְ'נוֹ .

מראיין: כן.

גדליה: מקודם העבירו את אחי הגדול, פתאום לא רואים אותו. שאלנו, אמרו לנו שהביאו אותו למחנה אחרת. לא ידענו איזה מחנה בכלל. ואחרי חודש העבירו אותנו ליבוז'נו שמה נפגשנו עם אחי.

מראיין: לוי?

גדליה: כן. ומאותו היום עד יום אחרון היינו ביחד.

מראיין: 3 ביחד?

גדליה: כן.

מראיין: ו-3 ניצלו מאותו המחנה?

00:52:09

גדליה: מאותו מחנה.

מראיין: דבר מדהים. מה היה המחנה הזה?

גדליה: יבוז'נו. מחנה תנאים קשים. הטרנספורט הראשון היה הטרנספורט של אחי הגדול. אחרי שנה הוא היה היחיד מהטרנספורט הזה. מדובר על יהודי יוון. היהודים בכלל, לא יהודי יוון, היהודים בכלל, נשארו רק הגויים הפולנים שהיו מקבלים חבילות, שהיחס כלפיהם היה יותר מתון. היחידי שנשאר זה היה אחי, ואני יודע את זה בגלל שאחרי שנה, אספו את אלה שייסדו את המחנה וחילקו להם לחם שלם ומזה אני זוכר שהיה היחידי בין היהודים של היהודים היה אחי, נתן לי אז רבע לחם. היחידי ש

מראיין: כמה זמן אחרי שהוא נשלח אתם נשלחתם?

גדליה: אנחנו חודש אחרי זה. והמשכנו, אז הוא קיבל אותנו שמה. אומנם הוא קיבל אותנו ב לכל אחד מה"ישנים" היה מקל ביד לזרז אותנו. אבל נפגשנו שמה. ונשארנו עד היום האחרון, כל מיני עבודות וכל מיני

מראיין: אז עניין של חודשים אתם הייתם אחריו?

גדליה: כן. חודש אחד.

מראיין: מה מה זה יבוז'נו, מה באופן כללי המחנה? לא מה אתם עשיתם.

גדליה: זה היה מחנה על יד המכרות פחם. ליד הפחם. והיו בונים גם כן בחוץ מפעל לחשמל, זה היה. בנייה. בנייה

וקנליזציה זה היינו חופרים. חופרים צורה של נחל.

מראיין: אתם שלושתכם, עבדתם באותה עבודה?

גדליה: לא. אני עבדתי ב אני ואחי הגדול עבדנו רבע זמן בחוץ, ואחי ה יעקב הוא היה שְׁטוּבֶּדִינְסט מה שנקרא. מנקה ושומר על הצריף. וזה גם כן הודות לפרוטקציה של השירה ונגינה.

מראיין: מה עשיתם מחוץ למכרות? במה עבדתם?

גדליה: בבנייה. בבנייה וחפירה.

מראיין: איך אתה מתרגם מה שאחיך עשה? שטובדינץ מה זה?

גדליה: מנקה. מנקה הוא ושומר את צריף מגורים.

מראיין: הצריף שאתם גרתם בו או לא?

גדליה: לא, לא, אחר.

מראיין: הוא הפגין את הכישרון שלו בשירה ונגינה גם שם?

גדליה: הרי בגלל זה הוא קיבל את הג'וב הזה, זה לא כל אחד היה יכול, זה כבר תנאי חיים אחרים. הוא לא בקור

ולא בגשם, ותמיד אתה

מראיין: אתה זוכר את הסיטואציה? סך הכל מגיע אדם חדש למחנה, איך הוא יוצר את הקונטקט הראשון ואומר אני יודע לשיר לנגן?

גדליה: בערב, בערב אחרי העבודה שהתחלנו לעבוד כולם בחוץ, אז הוא הולך לבלוק איפה שהקאפוס והבלוקאלטעסטער מתאספים, הפולנים. ולא צריך ל ל שפה לא ידענו, אבל לשיר אפשר בכל שפה, אז הוא שר. אז אומרים לו: "בוא הנה אתה יודע לשיר תשיר". אז הוא היה שר, שעות היה שר. אז הוא יודע לנגן נתנו לו גיטרה. היה להם מהכל. אז הוא תיכף עשה כמעט קבוצה. היו שרים, אז מקבלים חצי לחם האחד קצת מרגרינה השני מה שהוא היה מקבלים. אז לאט-לאט הכירו אותו, ואז כדי שיהיה לו, נניח כוחות או מצב רוח או משהו אחר לנגן ולשיר אז העבירו אותו מהעבודה בחוץ, בשלג ובקור, הביאו אותו בתוך המחנה לשמור על הצריף ולנקות וזה נתן לו חיים. הוא ניצל בגלל השירה והנגינה והציל אותי גם כן בעזרת האוכל שהיה נותן לי.

מראיין: אתה זוכר אפיזודות מיוחדות מהעבודה שלך?

גדליה: אפיזודה, בעבודה היא שהייתי עובד עם חבר טוב שלי עוד מספסלי בית ספר, איזידור מנחם שהרגו אותו

00:59:27

לפניי, והרגו אותו על ידי ואני הייתי צריך לסחוב אותו עד המחנה, שזה היה כמה קילומטרים, על הגב.

מראיין: ממה הוא מת?

גדליה: הוא מת מכדור שירו בו בגלל שהוא עזב הפסיק לעבוד והלך לנוח בבתי שימוש. זה היה המקום איפה שהיינו בורחים לנוח קצת, אז אותו תפסו. נתנו לו פקודה לעבור את ה את הקו. שאחרי הקו הזה היו יורים ללא אזהרה. עבר את הקו, כביכול להביא איזה חתיכת עץ או משהו, והשומר ירה בו, הרגו אותו במקום. ובערב אחרי עבודה אז אני לקחתי אותו על הגב, הבאתי אותו למחנה. למה היינו צריכים להיות אותו המספר שיצאנו, לחזור למחנה חיים ומתים לא חשוב, אבל את המספר היה צריך להיות מדויק. זה מה שאני זוכר מה שנחרט בזיכרוני ככה חזק העניין של חברי הטוב. ובתוך המחנה יש לי מקרה אחד ,שתיים שגם כן חזקים מאוד. יום שתלו 11 צ'כים לא יהודים שתכננו בריחה אולי המונית . הלשינו עליהם ואספו אתנו באפלפלאץ , מה זה נקרא, ברחבה, ושמה תלו אותם. זה גם כן בזיכרוני. כל היתר האפיסודים , זה אפיסודים של חיים במחנה ריכוז.

מראיין: מתי זה היה העניין הזה של התלייה?

גדליה: 44 .

מראיין: תספר לי על המקרה הזה של מרקו.

דוברת: שמוליק, אתה רוצה משהו?

מראיין: לא, לא, אני רוצה שאנחנו

גדליה: שהיה יהודי בשם מר , יהודי מדִימוֹטִיקָה מדימוטקה בשם מרקו, שכל השיניים שלו כמעט היו מזהב. וכשראה אותו שומר אס.אס., אז השכיב אותו השכיב אותו על הארץ

מראיין: מרקו מה? אתה יכול לזכור?

גדליה: מרקו. לא. בכר. מרקו בכר. מדימוטיקה. אז שומר אס.אס. השכיב אותו על הארץ ועם הקת קוראים את זה? עם הקת של הרובה, שבר לו את כל ה את כל השיניים כדי לקחת את הזהב. והאדם הזה לא חזר למחנה.

מראיין: כן. מתי אתה עובר מיבוז'נו לבְּלֶכְהָאמֶר ?

גדליה: ב-17 לינואר 1945 באה הוראה לפנות את המחנה, את יבוז'נו. התאספנו כולם, חילקו לנו לחם שלם והתחלנו

לצעוד.

מראיין: כן.

גדליה: הצעדה מוכרת לך?

מראיין: לא. היא לא מוכרת לי.

גדליה: הצעדה הייתה קשה. שלג, ומי שהיה נשאר בשורות האחרונות, היו יורים בו. היית שומע כל הזמן יריות וכל ירייה היה מישהו . יצאנו לצעדה 4 אלף איש, ספק אם הגענו 500 לבלכהאמר.

מראיין: דרך איזה מקומות עברתם אתה יכול לזכור?

גדליה: לא, אני לא. אני לא זוכר דרך איזה מקומות, היה יום ולילה רק ללכת

מראיין: מי היה איתך בצעדה הזאת?

גדליה: בצעדה הזאת היו הרבה חברים כמו סלבטור בֶּנְבֶּנִישְׂיתִי, שהיום הוא חי באמריקה. צ'ימינו שהוא בארץ.

מראיין: איזה צ'ימינו?

גדליה: זה ש זה שהיה עובד ארגון משהו אני יודע? בתור אה בקפה שמה, צ'ימינו אבא מכיר אותו טוב. עבד ב'אָרִיאנה' היה חבר פה בארגון לעשות קפה אני יודע משהו. צ'ימינו ועוד ועוד חברים כמו יעקב ג'ברי, אָרוֹיוֹ, הרבה בחורים שרובם ניצלו.

מראיין: כן, וכמובן שני אחים.

גדליה: כמובן שני אחים.

מראיין: אתה זוכר את אפיזודות מיוחדות מהצעדה הזאת?

01:06:03

גדליה: אפיזודות מיוחדות זה נקרא, שבלילה השני שהכניסו אותנו באיזה האנגר, באיזה צריף גדול, ושם הייתה מהומה למי למי היה חתיכת לחם השני רצה לגנוב לו את זה. היו כשיצאנו בבוקר להמשיך את הצעדה אז עזבנו כמה מתים מחנק, מהתנאים, מאחד על השני, מכל מיני סיבות. וכשהגענו לבלכהאמר, בלילה הראשון, בעצם זה הלילה היחידה שעברנו בבלכהאמר אנחנו, אז חזרו הגרמנים פטרול של כיתה של גרמנים של חיילים ואספו חלק מהאסירים, ולקחו אותם הלאה. אז כשנודע לנו את זה בבוקר, נודע לנו את זה, אז ברחנו שלושה אחים וסלבטור בנבנישתי חברנו, ארבע איש ברחנו בכיוון הרוסים שידענו מאיפה באנו שמה הרוסים.

מראיין: עכשיו תספר את זה עוד פעם, כי יש פה תכנית. יש פה כבר תכנית שהיא חשובה. עוד פעם.

גדליה: כן. כשהגענו ב-20 לינואר 21 לינואר הגענו לבלכהאמר. התפזרנו. בלכהאמר סך הכל, זה גם כן מחנה עם הרבה צריפים, התפזרנו בכל צריף 30, 50 איש התפזרנו בכל צריף. ועברנו את הלילה. שמענו באמצע הלילה יריות אבל לא ידענו מה קורה, ורק ובבוקר נודע לנו ובבוקר נודע לנו שפטרול של גרמנים עברו על יד המחנה ואספו אסירים לקחו אותם איתם. ואז

מראיין: רגע, פטרול של גרמנים עובר ליד הצריפים של המחנה?

גדליה: ליד הצריפים, כן. ואספו חלק הרגו וחלק אספו.

מראיין: לאסוף את מי?

גדליה: את האסירים. אותנו. לא הגיעו עד הצריף שלנו. ולמחרת, כשנודע לנו מה קרה, אז החלטנו קבוצות-קבוצות

ל להסתלק.

מראיין: מה הם עשו איתם? מה הם עשו עם היהודים האלה?

גדליה: לקחו אותם לגרמניה ויש כאלו שהיו עוד 3 - 4 חודשים איתם עד אפריל, עד מאי, כשנגמר המלחמה.

מראיין: זאת אומרת בשבילם בלכהאמר הייתה אה המחנה היה מין תחנת מעבר, זאת אומרת התכנון הראשוני של הגרמנים היה לעשות בבלכהאמר תחנת מעבר.

גדליה: כן.

מראיין: ואתם בסך הכל הייתם שם לילה.

גדליה: אני לא יודע אם זה היה תחנת מעבר, אם לא הרוסים הספיקו

מראיין: רגע. הייתם שם לילה?

גדליה: כן. אחד.

מראיין: אחד. ובלילה הזה, זה קורה?

גדליה: ובלילה הזה זה קורה, ובלילה הזה היה גם איזה דו קרב ארטילרי חזק מאוד, שהיינו רואים משני הצדדים

אלפי קנים של תותחים, אז הבנו ש זה שהגרמנים נמלטו זה בגלל ההתקדמות הרוסית. בשביל זה בבוקר, החלטנו לברוח מצד שהיו הרוסים, שבכל זאת ידענו שזה הצד שבאנו.

מראיין: כן. תמשיך.

גדליה: ואחרי שנכנסנו ל אחרי שעת הליכה, אז קיבלנו איזה צרור כדורים על-ידינו שנתן לנו להבין שאנחנו נמצאים על-יד הרוסים, על יד החיילים.

מראיין: איך צרור כדורים יכול ל ?

גדליה: צרור כדורים.

מראיין: אבל אתה יכול אולי להבין אולי שרודפים אחרייך?

גדליה: לא. ה הכדורים באו מקדימה ולא מאחורה. באו מקדימה והבנו שזה צד הרוסים. הסתכלנו אה שכבנו על השלג והסתכלנו טוב וראינו שמאחורי העצים זזים דברים זזים מאחורי העצים. הוצאנו את החולצה או מעיל איך שאתה רוצה תקרא, אבל היינו התחלנו לעשות סימנים. הפסיקו לירות, ואנחנו קמנו והתקדמנו. ובאמת בין העצים היה סוללה של תותחים וחיילים רוסים. שאלו אותנו: מי אנחנו, מה אנחנו, הסברנו להם בקושי רב, מפני שהחיילים הרוסים ידעו שקיים בעולם רק אמריקאים, אנגלים וצרפתים.

01:11:57

גדליה: לא ידעו שגם יוון זה משהו יוונים, יהודי יוון. אחרי חקירה קטנה, נתנו לנו מזון, קופסאות בשר תוצרת אמריקה. ואמרו לנו ללכת בדרך איפה שהתחלנו ללכת, מפה והלאה זה הכל רוסיה. ובאמת עד היום הזה נשאר הכל רוסיה. על ידי הליכה וטרמפים הגענו ללובלין . שמה נפגשנו עם קבוצה של יהודי יוון, ונשארנו בלובלין איזה חודש. מלובלין, הרוסים העבירו אותנו לצ'רנוביץ' , גם שמה נשארנו איזה חודש. ואז, במקום שחשבנו שיביאו אותנו חזרה ליוון, הביאו אותנו לרוסיה. בבּוֹבְּרוּיִסק שברוסקה שברוסיה, על יד מינסק. נשארנו שמה עד נובמבר.

מראיין: עברתם לרוסיה איפה?

גדליה: בבּוֹבְּרוּיִסק. נשארנו שמה נובמבר 45

מראיין: איפה זה בּוֹבְּרוּיִסק אמרת?

גדליה: על יד מינסק.

מראיין: כן.

גדליה: נשארנו שמה עד נובמבר. הסיבה שהיו אומרים לנו שהיו אומרים לנו, שלא מחזירים אותנו ליוון, הייתה פוליטית. שביוון אז היו פעם הקומוניסטים בשלטון ופעם הימניים. בנובמבר החזירו אותנו.

מראיין: מי שלט ביוון פעם? קומוניסטים?

גדליה: פעם קומוניסטיים ופעם המלוכנים.

מראיין: כן.

גדליה: אז בנובמבר הגענו ליוון. לא היו מחכים לנו עם שטיח אדום.

מראיין: איך שבתם ליוון?

גדליה: שבנו ברכבת.

מראיין: מאיפה?

גדליה: מ מבּוֹבְּרוּיִסק עברנו את האוקראינה, פולין, רומניה, בולגריה, יוון.

מראיין: כן, הייתם קבוצה גדולה של ניצולים מיוון?

גדליה: כן היינו קבוצה.

מראיין: אחיך היה איתך?

גדליה: שלושתנו תמיד ביחד.

מראיין: מתי הגעתם ממש לסלוניקי?

גדליה: ב-5 לנובמבר נדמה לי.

מראיין: מה ראו העיניים שלך שם?

גדליה: העיניים שלי ראו שלילה ראשון העבירו אותנו למחנה צבאי נטוש, 'פבלו מלה'. ישנו על הבטון ללא שמיכות

ובלי שאף אחד ידאג לנו.

מראיין: כן.

גדליה: למחרת, ירדנו לסלוניקי.

מראיין: איך הרגשתם מעצם העניין הזה שאף אחד לא ?

גדליה: מאוכזבים ביותר. בסופו של דבר אנחנו הרגשנו את עצמנו יוונים לכל דבר. למחרת ירדנו לסלוניקי וניגשנו

לקהילה היהודית לחפש עזרה, לא היה לנו לא כסף ולא שום אמצעי מחייה.

מראיין: כן, ומה קיבלתם?

גדליה: קיבלנו כסף שווה לשבוע ימים אוכל, ואמרו לנו שזה הכל. שפעם שנייה לא תהיה דבר. לא תהיה עוד עזרה.

מראיין: היחס היה רע?

גדליה: מה?

מראיין: היחס היה רע?

גדליה: היחס היה רע. בתור מגורים המליצו לנו ללכת לבית היתומים אלאטיני , איפה שהלכנו. כך היה לנו מקום

01:17:36

לישון ואוכל לשבוע, כסף לאכול שבוע. ויצאנו לחפש עבודה. אני, למזלי מצאתי תיכף עבודה לאיזה סוחר סוחר עורות, שהיה מכיר אותי מקודם.

מראיין: כן.

גדליה: והאחים שלי העדיפו ללכת ל'הכשרה' , מה שזה נקרא על ידי שליח ישראלי שהתכוון להביא אותם לארץ ישראל. ה'הכשרה' הייתה באתונה, וזה אז נפרדתי עם האחים שלי. אני נשארתי בסלוניקי והם יצאו לאתונה. אחרי 3 חודשים שהייתי בסלוניקי והספקתי לחסוך קצת כסף, קיבלתי 'צו קריאה' לצבא היווני שהגעתי לגיל שהייתי צריך לשרת.

מראיין: כן.

גדליה: אז גם אני החלטתי להצטרף לאחים שלי ל'הכשרה', וככה עשיתי. היינו ב'הכשרה' כמה חודשים. עד היום, עד היום ההפלגה.

מראיין: איפה עשית 'הכשרה'? בסוניו ?

גדליה: בסוניו. עד יום ההפלגה, שזה היה ביוני 45, 46

מראיין: כמה זמן בעצם היית שם? כמה כמה חודשים?

גדליה: 6 חודשים לפחות.

מראיין: אתה בזמן הזה ניסית לחפש קרובים מהמשפחה או שהיית בטוח שאין כלום?

גדליה: ניסיתי, ניסיתי ולא מצאתי אף אחד. ההיפך, מצאתי נשים שראו שהאחיות שלי אלו שנכנסו למחנה עבודה

הביאו אותם למשרפות, אחרי חודשיים עבודה, שלא החזיקו מעמד. לא מצאתי אף אחד.

מראיין: מתי עלית לארץ?

גדליה: ביוני 46

מראיין: עכשיו, בשלושה משפטים, מה הייתה המחשבה שלך למה אתה בא לארץ ומה מצאת?

גדליה: כן. אני לארץ לא באתי בתור דחף ציוני או יהודי. פשוט התנאים ביוון לא היו תנאים לחיות, וחשבתי למצוא

בארץ תנאים יותר טובים, וגם בזה בהתחלה התאכזבתי.

מראיין: איך היית מגדיר את החיים שלך, החיים בשנים הראשונות בארץ?

גדליה: קשים. קשים. לא הספקתי להיות בקיבוץ, שבוע-עשרה ימים לקחו אותי לרפיח, חודש ימים מאסר. על ידי

חיפוש [צוחק] על ידי חיפוש ה'טרוריסטים' כביכול 'השבת השחורה' שמצאו את הנשק ביגור אז אני היית על יד זה [צוחק] אז היה לנו גם הרפתקה לא נעימה עם 60 שעות שביתת רעב בתנאי בית סוהר ברפיח. וכשעזבתי את הקיבוץ התחלתי לעבוד בתור פועל שכיר.

מראיין: רגע, המאסר היה ברפיח?

גדליה: המאסר היה ברפיח ויש לי מסמך על זה, אתה יודע?

מראיין: בעקבות 'השבת השחורה'?

גדליה: כן. מסמך שכתוב שם שלוי גדליה היה ברפיח ושחררנו אותו, מקווה שלא יתפסו אותי עוד פעם.

מראיין: מאסר ברפיח בעקבות 'השבת השחורה'.

גדליה: כן.

מראיין: שבה חיפשו מה בעצם?

גדליה: את האנשי 'לח"י' או 'הגנה' או 'אצ"ל' . מי ידע מה שחיפשו

מראיין: האנגלים.

גדליה: אנגלים כן.

מראיין: בסופו של דבר, מה אתה מגדיר? מה הקמת בארץ? אחרי כל השנים האלה?

גדליה: משפחה. משפחה.

מראיין: שאיך אתה היית מגדיר אותה? איזה שם היית נותן לה?

גדליה: למה?

01:23:09

מראיין: לכל הצמיחה בארץ.

גדליה: שבסופו של דבר הגענו למה שלא היה לנו, הקמנו מדינה יהודית, הקמנו משפחות. הקמנו בית בישראל, מה שזה נקרא. עם כל הסבל הראשון, בכל זאת התגברנו והתבגרנו ובנינו משהו. אמנם היום

מראיין: יש משהו שאתה רוצה להזכיר שלא דיברת עליו?

גדליה: לא. זה בסדר.

מראיין: סוף שיחה עם גדליה לוי ב-19 ליוני 85