00:00:00

לעדות זו לא נותרה הקלטה זמינה, ואנו מביאים כאן תקציר העדות כפי שנרשם במהלך הריאיון.

00:01:00

מראיין: [רושם] הזיכרון הראשון שלי הם נעורי. היו לי נעורים טובים. לא חסר לי דבר לי ולאחיי. לא היינו עשירים, אך בוודאי שלא עניים. גרנו בשכונה יוונית בוָארְדָר ליד כנסיית 12 האפוסטולים זו הייתה שכונה נוצרית בעיקרה ואפילו למדתי בבית ספר נוצרי ולא יהודי. בשכונה היו אמנם כמה משפחות יהודיות מסורתיות אך לא דתיים חרדים. כך היה גם משפחתי. האמנו. למדתי, כאמור, בבית ספר נוצרי ברח' סִינְגְרוּ בבית ספר: 'עממי מס' 7'. לאחר סיום העממי נכנסתי ל'גימנסיה 4' לעומתה הייתה הגימנסיה 'אליאנס' שאליה לא הלכתי. לשם הלכו היהודים. לי לא היה קשר עם יהודים. אפילו חברים יהודים לא היו לי. בתקופה הזאת נקשרתי לבני משפחת נוּסִיאָס. עבדתי אצלם כנער שליח עוד מתקופת הלימודים שלי. הייתה להם חברה למשלוחי סחורות – מזון, בגדים וכדומה. נקשרתי אליהם מעבר לקשר של עובד ומעביד. הם אהבו אותי ואני אותם. מגיל 11 ועד גיל 19 משפחת נוּסִיאָס הייתה בשבילי בית שני. אפילו היה לי חדר אצלם, ואחרי הלימודים הייתי בא אליהם. התגובה של הורי הייתה – הסכמה. הם פחדו כל שאתנצר ודבר כזה לא היה בכוונה שלהם. הם פשוט אהבו אותי. והתרחקתי מהיהדות יותר ויותר. ידעתי שאני יהודי לא יותר מזה. הלכתי אתם יותר פעמים לכנסיה מאשר לבית הכנסת לא בגלל שרציתי להתנצר אלא פשוט בגלל שהייתי קשור אליהם.

00:02:00

אפשר להגיד שמצבי הכלכלי היה טוב בעוד שאצל האחרים המצב היה לא הכי טוב, אפילו רעב. גם להורי היה מצב כלכלי טוב, היה להם מונופול של מלח. חברה להפצת מלח. בתקופה הזאת הפצת המלח הייתה בידי חברה ממשלתית ואבא היה נציג המונופול.

אחי משה עבד בחברה לעבוד עורות אבל משפחת אָבָיוּ שהיו אנשים עשירים, שהצליחו להיות כעין חברה בלעדית לעבוד עורות הם היו יהודים. הייתה עוד חברה לעבוד עורות 'אָמִיר ומֶבוֹרָך' שהיו שותפים בחברה איתם. שמעתי שהם היו קרובים למשפחת אבי, אבל מעולם לא חיפשתי אותם ולא יצרתי אתם קשר.

אבא נפטר בהיותי צעיר, ממחלה בלתי ידועה בקיבה. אני הייתי בן 12 בזמן פטירתו. התכוננתי אז לבר-המצווה שלי, ואבא לא זכה להיות בו. לאחר פטירת אבא נפל עול המשפחה על אמא שלא הייתה אישה חזקה כדי לשלוט בכל העבודה. המצב החל להתדרדר ולרדת. אמא ירשה את הזיכיון להפצת המלח וחלקה את העבודה עם עובדים נוצרים שעבדו במקום עוד לפני פטירת אבא. עם סוס אחד ועגלה פרנסה אותנו. היה לנו מקום לאחסון הסוסים – אורווה. אורווה גדולה שהושכרה בזמן מותו של אבא לעובדים אחרים ומשכירת המקום התפרנסנו.

00:03:03

המצב התדרדר יותר ויותר עם כניסת הגרמנים לעיר. אנשים מתו מרעב בעיר ואנחנו נאלצנו למכור את העגלה והסוס ולהתחיל למכור חפצים מהבית כדי להתקיים. ניתקתי בינתיים קשר עם בני משפחת נוּסִיאָס. עברתי לגור עם אמא כדי לעבור את תקופת הכיבוש. ימי הכיבוש היו קשים. כל יום שחור מקודמו. כדי להתפרנס יצאתי לעיירות מסביב לסלוניקי, ושם קניתי קצת חיטה ותירס, טחנתי, אפיתי לחם והתפרנסתי. אז כבר הייתי בן 18. אז כבר הוקם גטו 'ברון הירש'. בני משפחת נוּסִיאָס כבר ניחשו, כנראה, מה הולך לקרות ליהודים. הם נבאו שהיהודים הולכים למות ולא האמינו לשטויות שאנחנו הולכים לעבוד בקראקוב. המעניין הוא שהם נחשו את האמת, ואילו לנו היה הרב קוֹרֶץ שפשוט טִמטם אותנו שהמצב יהיה טוב. הרב קוֹרֶץ ריכז בשכונות את היהודים וניסה לעודד את רוחנו. הוא ניסה להרגיע במקום להגיד את האמת, וכך להביא למצב שכבר הייתה לי אפשרות להתחבא אצל משפחת נוּסִיאָס אבל לא היה לי לב להשאיר את אמא וסבתא. כך בשביל אמא הגעתי למחנות. היה לנו קשר חזק מאד. אני הייתי הקטן והאהוב שלה.

00:04:04

בינתיים, עם כל הלבטים של עזיבת האמא או הצטרפות אליה כבר החלו לשלוח טרנספורטים. הראשונים היו יהודים שגרו ב'ברון הירש' ויהודים מן הסביבה הקרובה. כשאנחנו נכנסנו לגטו היינו בו רק זמן קצר, אולי פחות משבוע. המצב שם היה נורא. על המצב הוסיפו גם שוטרי הגטו היהודיים שבמקום להקל – הוסיפו קשיים. שמעתי על מקרים שבהם אנסו את הבחורות היפות ביותר שבגטו, והכו יהודים. כמו, בלטו בהם: חסון, בר ציון, משה ועוד כמה אחדים שאת שמותיהם אני לא זוכר. לי באופן מיוחד לא היה קשר אליהם כי היינו ב'ברון הירש' זמן קצר מאד. תוך פחות משבוע יצאנו לדרך.

ב-19 למרץ כבר יצאנו לדרך מסלוניקי לאושוויץ. אז לא ידענו שהדרך היא לאושוויץ, כשהגענו התברר לנו מה השקר. נדמה לי שנסענו כשבועיים. הגענו לשם לקראת פסח. אני לא חושב שאי פעם עשו כזה ניסיון להסיע אנשים בצורה כזאת.

כשפתחו הדלתות באושוויץ האחד נפל על השני. אמא אבדה בן, ובן איבד אמא. כמו שאומרת המימרה חשבתי שנפלתי מן השמים. הסתכלתי לשמים ואמרתי לעצמי: "אלוהים ישמור. מה המקום הזה"? היינו המומים. חשבנו שזה בית חרושת. בגלל העשן חשבנו שזה בית חרושת.

00:05:05

תוך זמן קצר הועברנו לבירקנאו שהיה גיהינום בחיים. אפילו הצריפים היו עלובים. בכל מיטה ישנו 6 – 7 אנשים. הלכלוך היה נורא. אושוויץ הייתה, לדעתי, גן עדן מול בירקנאו. קיבלנו מכות בלי סוף. לא הבנו את השפות. דיברנו לאדינו והאסירים האחרים יידיש. לא הצלחנו להבין כלום. הגעתי לבירקנאו עם גָּבִּי בֶּן אוֹזִיליוֹ ומשה מָלָמוּד, היינו חברים מהבית. גָּבִּי ידע קצת עברית ובבלוק שלנו – מס' 27 – היה עוזר לבְּלוֹקאֶלטֶעסְטֶע שידע קצת עברית וגָּבִּי הצליח לדבר איתו, וכך היינו מבינים את הנאמר. גָּבִּי לא סיפר לנו על ה אפילו היינו מקבלים קצת אוכל וסיגריות מהעוזר של הבלוק-אלטעסטע.

00:06:06

מראיין: [רושם] באחד הימים הראשונים לשהותי בבלוק 27 ניתנה פקודה לצאת למסדר ב פלאץ-אפל כמובן שלא הבנו מה דורשים מאתנו. רק לאחר כמה זמן הבנו שהם רוצים שיצאו מכל גיל, זאת אומרת שנתון, שני נציגים. למשל, מבני גיל 18 2 נציגים. מבני גיל 19 שני נציגים וכך הלאה. מבני 18 יצאו אֶסְפוֹרְמֶס מָרסֶל ואֶרוִוין צָרפַתִי. אני הייתי בן 19 ייצאתי כנציג בני גיל 19, יחד עִמי יצא מישהו בן 19 מ דֵימוֹטִיקָה ריכזו אותנו בצד, סה"כ היינו 36 איש. לקחו אותנו למקלחת ועברנו לבלוק 11, שם היה בית חולים של הנוצרים. שאלתי את גָּבִּי: "מה העניינים, לאן אנחנו נלך"? גָּבִּי סיפר לי שמדובר ב"קומנדו אשכים". אף אחד לא ידע במה מדובר. תוך שעתיים כבר היינו בבית חולים של הנוצרים שהיה מבהיק, ועל החולים שמרו מכל משמר. קבלנו כותנות לילה וחיכינו. חיכינו 6 חודשים בלי לעשות שום דבר כאשר מדי שבוע באה קבוצת אנשי אס.אס. שביניהם היה דר' מנגלה, ששאלו אותנו כל מיני שאלות. שאלו אותנו אם אנחנו חולמים, מאוננים לאט-לאט מדי שבוע. אחרי 6 חודשים, התחילו לקחת מאיתנו צמדים של 2 גברים. אנחנו, בינתיים, הועברנו למחנה נשים, שם עברנו סדרה ארוכה של הקרנות באשכים. עברתי אולי 5 הקרנות כאלה. אני לא הרגשתי כלום ואפילו לא היו לי תופעות לוואי. מה שעניין אותנו זה האוכל. רק על האוכל חלמנו. נשארתי בין האחרונים שעברו ניסויים ונשלחתי גם כן לניתוח. עברתי חוקן, גולחתי. הדבר נראה לי מותר. לא ידעתי ה פתאום ניתוח אבל בלי ברירה – למי הייתה ברירה – נותחתי. הניתוח היה קצר מאד ותוך זמן קצר כבר יצאתי לחדר התאוששות שם פגשתי בחברים אחרים שלי שגם הם נותחו. הם מיד שאלו אם גם לי כרתו אשכים? לא ידעתי על מה הם מדברים. הם ידעו. הם כבר עברו את הניתוח. מיד מיששתי והבנתי שנכרת לי אשך אחד. הייתי "הבודד" שניצל מכריתת שני האשכים. בזכות זה הצלחתי להוליד שלושה ילדים. לא ברור לנו מה הייתה מטרת הניתוחים, אז לא ידענו שום דבר. ראינו בכך רק אכזריות. היינו שפני הניסיונות שלהם. הם למדו על הגופות שלנו על בשר חי.

00:07:07

מיד אחרי הניתוח, יצאתי לעבודות כרגיל במחנה, הייתי חלש מאד, כמו אדם אחרי ניתוח. עברתי עם הקומנדו שלי, קומנדו בניה לבירקנאו. אני חושב שזה אחד מהקומנדו הכי גרוע. לא היה ערב שלא ספרו מתים בלי סוף. שוב חזרתי למצב הנורא של בירקנאו. בקומנדו הזה הייתי בטוח שאני אמות, אבל למזלי תוך זמן קצר יצאנו באחד הימים למסדר בפלאץ-אפל, שממנו ארגנו יהודים לפינוי ההריסות של וארשה. בקבוצה שנסעה לוארשה פגשתי את גָּבִּי בן אוזיליו. זה היה בספטמבר 43. ברכבת בהמות איומה נסענו לוארשה מבירקנאו. קיווינו לטוב. העיקר לצאת מהגיהינום של בירקנאו. בוארשה עבדנו בפינוי הריסות. עבדתי בהובלת תפוחי אדמה למטבח. שימשתי כסוס לסחיבת העגלה. זה נחשב הקומנדו הטוב ביותר של וארשה. במקום מצאנו הרבה כסף, זהב ותכשיטים של יהודי וארשה. עם הכסף שהיינו מוצאים היינו סוחרים עם פולנים נוצריים שסיפקו לנו קצת לחם תמורת הכסף. הפכנו לחיות מהמתים. היינו תולשים שיני זהב ומכרנו אותם לפולנים בעבור לחם. תוך זמן קצר חלינו בטיפוס, שהפיל חללים רבים מקרב היוונים. בתקופה הזאת, לֵיאוֹן יחיאל היה הבלוקאלטעסטע שלנו. גָּבִּי בן אוזיליו היה העוזר שלו. איתי הוא התנהג בסדר ועם האחרים התנהג באכזריות עצומה.

00:08:08

במשך שנה שלמה עבדנו בוורשה מתילי הריסות הפכנו המקום למשטח ישר וחלק. לאחר מכן, שמענו על התקרבות הרוסים. הגרמנים רצו לפנות אותנו ולכן, נלקח כל המחנה, אז 1500 איש אולי יותר אולי פחות והוציאו אותנו ל'צעדת מוות'. הלכנו ברגל מוורשה אל קוטנו. זה היה ממש 'צעדת מוות'. לא לחם. לא מים. כלום. מי שחי – חי. האחרים נפלו כמו זבובים. בהליכה המשכנו עד שהגענו לוִויסְלָה [Wisła] אנשים רצו אל הנהר כדי לשתות מים והאס. אס. ירו בהם. מי שכבר הספיק לשתות שתה מי דם. עד שהגענו לתחנת הרכבת - של קוּטְנוֹ [Kutno] – הגענו הרוסים. ישנו לילה במקום. כמו חיות. ירד אז גשם חזק ישנו ברחוב והגשם עלינו.

00:09:09

מראיין: [רושם] מקוטנו נסענו לדכאו ששם היינו זמן קצר מאד – פחות מיומיים – אבל שם קבלנו טיפול אנושי פחות או יותר. לא עשינו דבר זה היה רק מעבר ל וואלט-לאגר שהיה מחנה צריפים להעסקת עובדים בעבודות סתמיות. ב וואלט- לאגר התחלקנו לשתי קבוצות. אני הלכתי עם הקבוצה של מִילדוֹרף . ב נוֹיְמָרְק סבבנו עבדנו במקום אזרחים מגויסים. עבדנו בעבודות בית וחצר כפריות. ניקוי אורוות. אני זוכר שהייתה שם אישה כפרית שמדי בוקר הביאה לנו שני תפוחי-אדמה וכד קטן של מים חמים. לנוימרק הגענו במסגרת עבודות יזומות ממילדורף. היו נשלחים ממילדורף לעבודות בכפרים סמוכים במקום אזרחים מגויסים.

00:10:10

מראיין: [רושם] במילדורף הייתי בסך הכל 4 חודשים עד תחילת אפריל 45. אז קבלו הקצינים הוראות פינוי. הועמסנו על קרונות ונסענו כל הזמן עד שפתאום, ממש פתאום התברר לנו שהגרמנים נעלמו ושאנחנו נמצאים תחת הכיבוש האמריקני. יצאנו מן הקרונות ורצנו לעבר האמריקנים. אז באמת ראינו שהשתחררנו. תוך שעתיים בא קצין אמריקני שדיבר גם עברית וקראו לו סְמִיט. הוא הסביר לנו מה המצב שלנו, ואמר לנו שאנחנו נפונה לעיירה אֶצִינְג ומשם למחנה פֶלדָאפִינג . זה היה מחנה של 'הנוער ההיטלראי', שאנחנו פלשנו לשם בהתאם להוראות האמריקנים. אל המקום הגיעו אנשי 'הבריגדה היהודית' שהציעו לנו לנסוע לארץ. עלינו על רכבים והועברנו ל זלצבורג באוסטריה. משם לאיטליה (מוֹדֵינָה באוניברסיטה) שם היינו בערך שלושה חודשים, אולי יותר. איתי היו לֵיאוֹן טָבּוּךְ, פֶּפּוֹ עֶזרָתִי, גָ'קו עזרתי, חיים שִׂמחה, ג'קו סִידִיס, אֶליקו כהן ועוד הרבה-הרבה אחרים. ממוֹדֵינָה נסענו ל סנטה סידריה ובדרך קרה דבר מוזר. התברר שהאיטלקים הרדימו אותנו תוך כדי נסיעה ושדדו את כל החפצים שלנו. בסוף הנסיעה הגענו ל סנטה סידריה .

00:11:11

מראיין: [רושם] שם פגשתי את האח של חיים אַלְמוֹזְנִינוֹ, מאיר, שבא לשם כדי לחפש אותי וכשראה את המצב שלי, חסר-כל, הוא הציע שנחזור לגרמניה כדי שנוכל קצת להתבסס. אני כל הזמן חשבתי על ארץ ישראל, אבל עד שהגעתי לארץ עוד הספקתי להיות די הרבה זמן בגרמניה שממנה באתי לארץ. לבסוף הגענו לגרמניה שוב לפלדאפינג, זה היה בסוף 1946. שם הכרתי את אשתי שמיד ששמעה את כל העבר שלי בתקופת 43 כולל הניתוחים. היא הסכימה מיד להתחתן למרות הסיכון שאולי לא יהיו לנו ילדים. תוך זמן קצר נכנסה אשתי להריון. השמחה הייתה עצומה. בפלדאפינג נולדה ביתי, שרה. שם גרנו יותר מ-3 שנים ולבסוף, כך בסוף 1948 הגענו לארץ לפתוח בחיים חדשים. ולמעשה פתחנו כאן במאבק חיים חדש. חוסר-כל, צבא, כאן עבדתי קשה, וילדים קטנים.