00:00:00

מראיין: שיחה עם יצחק שמואל, ב-28 לאוקטובר 85 בביתו ברחוב דרך השלום 99א' בתל אביב. אתה התחלת מקודם כבר להגיד לי כמה מילים איפה נולדת.

שמואל: איפה נולדתי.

מראיין: מי ה

שמואל: אני נולדתי אני נולדתי בסלוניקי בשכונה 'ברון הירש' ושמה גדלתי. איפה שאני הייתי גר היה המאפיה של עוזיאל, אברהם עוזיאל. אז זה היה שכונה על יד הוואדי איפה שהיה בית חרושת של הצימוקים יין שהיו עושים ושמה היה החצר של המונסטרלים שהיו אומרים, היו הרבה שכנים שיש הרבה בארץ עוד, ואני מכיר אותם את חלגואה, והרבה שכנים שהיינו זכר, היינו גרים באותו הרחוב באותה שכונה. אני למדתי בבית ספר של 'ברון הירש', על יד הוואדי שהיה שם, ושמה עד ש

מראיין: באיזה רחוב גרתם?

שמואל: זה לא זוכר את הרחובות אבל רחוב היה אני זוכר ש איפה שאני הייתי גר היה מאפייה למטה ולמעלה אנחנו היינו גרים. המאפיה של עוזיאל. ושמה בבית ספר, שם היינו הולכים, שמה היינו על יד הוואדי זה היה בית ספר שמה. והיינו עוברים אני זוכר על יד הטרמוואיי שהיה עובר שמה ברחוב הראשי איפה שהיה

מראיין: איזה עוזיאל זה היה, אתה זוכר את השם שלו?

שמואל: עוזיאל היה אברהם עוזיאל. אברהם עוזיאל. אברהם עוזיאל המאפיה שלו.

מראיין: מאפיה של לחם?

שמואל: של לחם כן. לחם והיו עושים גם ברוסקס קוליריאס , פרסקאס אני זוכר שהיה פתח

00:01:47

מהמאפייה למעלה בבית, ובבוקר היו פותחים את הפתח הזה והיו נותנים לנו קולוריאס פרסקאס שהיו מוציאים.

מראיין: מה זה הקוליריאס?

שמואל: זה סוסן, ברוסקס כזה, בייגלה. עם שומשום שהיו עושים שם, משהו טעים, אז ביוון היה. כל יום בבוקר אני זוכר היינו ילדים היו פותחים את הפתח והיו נותנים לנו אסקיפוס קולוריה. אחר כך משמה אני הלכתי לגור ב'רז'י וארדאר' . ההורים שלי אז נתנו להם בית ב'רז'י וארדאר' בשכונה, ברחוב הראשי שבנו אז את הבתים על שתי קומות, על יד בית קפה 'רמונה והליניקו'. היה בית קפה 'רמונה והלניקו', ואנחנו היינו גרים שמה בבית הזה עם שכנים. היה יוסף שואל היה שכן שלנו, והיו פילו איל בירביר דה פילו , אהרן פילו הוא חי. אהרן פילו היה חי בחיפה, עכשיו לא יודע אני חושב שהוא נסע ל לסלוניקי בחזרה, אהרון פילו. האמ האבא שלו היה בנימין פילו, ולאמא היו קוראים לה לוצ'ה פילו, והיו לו עוד אחים פנחס, אהרון, מאיר פילו, היו כמה אחים כמה הם היו ספרים כולם היו ספרים הרבה. היינו גרים ביחד באותו הבית למה

מראיין: רגע כמה שנים הייתם ב'ברון הירש'?

שמואל: ב'ברון הירש' כשאני כשאני נולדתי שמה אני הייתי בערך ב- 10 - 11 שנה אני, עזבנו את השכונה.

מראיין: ומה עוד אתה זוכר חוץ מהמאפיה של עוזיאל, מה עוד היה ליד?

שמואל: אני זוכר שהיינו ילדים היינו הולכים ב היה שמה בית חולים של המשוגעים של היהודים, והיינו כמו ילדים היינו הולכים שמה משחקים עם המשוגעים. היו צוע היו צועקים שמה וזה היה ברחוב הראשי, והיה חלק על-יד הוואדי והיינו הולכים כמו ילדים לשחק עם המשוגעים שמה. היינו צעקות, היו היינו הולכים על ידם ופתאום היו זורקים לנו כף של פיפי שהיו עושים שמה. היו כל מיני ילדותים איך שאומרים, היינו הולכים לטרמביי שם שהיה סטאסיון של הרכבת.

מראיין: איך קראו לבית החולים הזה?

שמואל: בית חולים של היהודים, זה היה בית חולים שמה של היהודים ב'ברון הירש'. רק של יהודים. אני זוכר כשלקחו אותנו בלאגר , לקחו את המשוגעים שמה הוציאו את כולם והעבירו אותם עם הרכבת, והם היו צועקים: "הולכים לפלשתינה, הולכים לפלשתינה". המשוגעים היו צועקים ככה: "הולכים לפלשתינה". לקחו אותם ברכבת "לפלשתינה" הם חשבו שהולכים אותם לפלשתינה. היו משוגעים. היה מחזה כואב לי הלב [העד בוכה]. היה ב'ברון הירש' גם כן, כשהיינו בגטו, היה הרבה דברים לא נעימים. היינו שומעים בלילה. היו מחזות בגטו ב'ברון הירש' שהיינו, היו לוקחים בחורות נחמדות שלנו והיו מוסרים אותם לגרמנים שיעשו להם שפחות שם. ובבוקר היו זורקים אותם הראשונים במחנות שילכו עם הטרנספורט הראשון. היה מה להגיד, בתוך המחנה אני הייתי בלאגר בגטו אני הייתי איזה שבועיים שמה. לא שלחו אותי תיכף. ואיפה שאני הייתי גר, בגטו, היה בדיוק בבית של אחד שישנו פה, לא זוכר את השם בדיוק, תסגור רגע.

מראיין: לא משנה.

שמואל: הוא ישנו פה. מטלון. לא זוכר. היה להם בית בדיוק על יד ה סטאסיוניקה ג''יקה שהיו קוראים, היה שכונה שמה אלה שיורדים ברכבת היו גרים שמה במקום הזה. ובדיוק בבית שלו אני הייתי בגטו אז. ואני זוכר אותו למה אני גם פה אני מכיר אותו אבל עכשיו יצא לי מהראש את הזהו

מראיין: לא נורא.

שמואל: אתה יודע כשאתה רוצה לזכור לא יוצא לך בדיוק.

מראיין: כן. לא נורא.

שמואל: אז ככה איך שאני אומר לך, אני בילד בן 11, בערך, עזבתי את 'ברון הירש' והלכנו ל'רז'י וארדאר' לגור, ושם היינו גרים בבתים האלה שאמרתי לך שעשו את החדשים, וגם היה גר שמה גם הסבא של האמא שלי, האבא של האמא שלי, היו גרים היו גם כן גרים בבר ב'רז'י וארדאר'. אחות של אמא שלי הייתה גרה שמה ב'רז'י וארדאר', ואנחנו היינו גרים שמה.

00:06:28

מראיין: איזה משפחות היו גרות איתכם בתקופה מ'ברון הירש'?

שמואל: בתקופה של 'ברון הירש' רק הבעל הבית היינו גרים ביחד, הבעל הבית של הבית.

מראיין: איך היה נראה הבית הזה, אתה יכול לתאר לי אותו?

שמואל: אני אומר לך, היו בית דו קומתי למטה הייתה המאפיה ולמעלה היינו גרים. על יד הבית שלנו היה גר פרנג'י, יש אחד פרנג'י שהוא פה בפינה ברחוב הגשר שמה עומד פרנג'י אחד שמן כזה, פרנג'י, הוא היה גר, אחר כך על ידו היה גר זה חלגואה, חלגואה שהיה לו אופנוע פה. חלגואה. אבא שלו היה לו חנות מכולת שמה. הוא היה גר על ידינו. היינו חברים ילדים היינו משחקים שמה בשכונה. ב'ברון הירש' כולם ביחד. וזה זכר גם כן, היה יותר מבוגר, אבל זכר היה לו שם שם מוכר שמה בשכונה. זכר עוד הרבה היו הרבה מכירים.

מראיין: אתה אמרת לי שאתה היית הבן הבכור.

שמואל: הבן הבכור.

מראיין: מי היה אחריך?

שמואל: אחרי היה עמנואל.

מראיין: בהפרש של כמה שנים הוא נולד?

שמואל: עמנואל היה הפרש של איזה 4 - 5 שנים, למה אחרי אחרי היה ילדה שהיא נפטרה. היה עוד בת שנפטרה, אחרי זה בא עמנואל, אחרי עמנואל זה היה אנרי, מואיז, ואידה. אני, כשבאנו לגור ב'רז'י וארדאר' אז אני המשכתי עוד ללכת איזה שנה לבית ספר איפה שהייתי ב'ברון הירש'. אחרי זה הפסקתי לא הלכתי יותר בית ספר ואז יצאתי לעבודה. אבא שלי היה עובד בבית חרושת לטבק. ואז היה מצב קשה, לא היה להם כל השנה עבודה. היו עונות ככה, לפעמים היה 7 - 8 חודשים עבודה ו-4 חודשים לא היו עובדים. אני יצאתי לעבוד. עבדתי בתור ילד הייתי עובד פעם אחת עבדתי בחנות של קצב. היה קצב אחד שני שותפים היו בבאזאר סנטרל שמה, היה אללוף, יש לו פה סוכנות אללוף הבן שלו של האוניות. סוכנות אללוף, האבא שלו יעקב אללוף, הייתי עובד אצלו וגם השותף שלו היה יצחק דסה, הייתי עובד. אני זוכר כשהייתי ילד כשבא פעם אחת אללוף מזה מפה, מהאניות, בא לסלוניקי לבקר אני זוכר הייתי ילד כשראיתי אותם, וזה אללוף הזה הקצב אני זוכר בתור ילד הייתי הולך אצלו בבית, וכל יום שישי או חמישי, אני חושב שישי, היה מזמין אותי לארוחת צהריים פיז'ונס אצלו בבית. זה היה מנהג אצלם ככה. אני עבדתי אצלם כמה זמן, אחרי זה חזרתי, אז אני התחלתי לעבוד ברחוב. בהתחלה, אמרתי לאבא שלי אני רוצה לעבוד לבד, אז מה אומר: "מה אתה רוצה"? אמרתי לו: "תן לי 5 גרוש, 5 דרכמס . הוא נתן לי 5 דרכמס, והלכתי קניתי קופסא סיגריות. שמה היו מוכרים סיגריות אחד-אחד וגם קופסא. הלכתי קניתי קופסא ב-5 דרכמס, ובקופסא היו 11 סיגריות והייתי מוכר אחד-אחד היית מוכר 5 וחצי, היית מרוויח חצי גרוש מזה. בצורה כזאת אני התחלתי יום אחד מכרתי 2 קופסאות, 10 קופסאות, 20 קופסאות, התחלתי לאט-לאט מ-5 גרוש שנתן לי אבא שלי אני התחלתי לעשות בעצמי קפיטל ולקחתי שק, ואחר כך לקחתי ארגז, הייתי מוכר כל מיני סיגריות. אחרי עזבתי את הסיגריות התחלתי למכור הייתה עונה כזאת באוטובוסים שהיו נוסעים לכפרים הייתי מוכר שמה לוקום ומים קרים שמה היו אומרים: "לוֹקוּם קֶה קְרִיוֹ נֶרוֹ" היית מוכר באלה שהיו נוסעים לכפרים היו עומדים באוטובוסים בחום היו רוצים לשתות. היית מוכר בגרוש לוקום וקריו נרו וככה התחלתי. אחרי זה התחלתי למכור הגרלות מפעל הפיס ברחובות שמה. כמה שנים. אחרי זה התחלתי למכור עיתונים.

מראיין: אתה בכלל לא למדת?

שמואל: לא.

מראיין: אף פעם לא התחלת

שמואל: אף פעם. רק בבית ספר שהייתי ב

מראיין: איך היו החיים ב'ברון הירש'?

שמואל: מתי?

00:11:09

מראיין: בכלל, כשאתם עוד הייתם גרים שם.

שמואל: בזמן שהייתי ילד הייתי הולך לבית ספר. אז אני אז הייתי בתור ילד הייתי כמו כל הילדים. רק כשאני התחלתי להתבגר בן 13 - 14 כשכבר התחלתי לעבוד, אז החלפתי כל מיני עבודות ובסוף אני קיבלתי זכות ל

מראיין: לאיפה עברה המשפחה אחרי?

שמואל: ל'רז'י וארדאר'. קיבלתי זכות ל לתחנה למכור עיתונים, והיה לי תחנה ב'קולומבוס'. סטאסי 'קולמבוס' בסלוניקי. סטאסי 'קולומבוס' קוראים את המקום. שמה היה קפה 'אליסיה' והוטל 'אליסיה' למטה. ממול היה הקפה של סאוליקו, היה מוכר ערק, יין כל הדברים האלה, ממול. אני, כל יום בבוקר הייתי מוכר, כשהייתי בא בבוקר השכם ב-6, ב-5:30 הייתי מוכר עיתונים. אבא של ראול ספורטה שהוא פה, אז היה קורא אותי בבוקר: "איל פאשאריקו ייה ב'ינו אין לוס ג'ורנאליס ייה מוס איסטה איספיראנדו" [בלאדינו = הילד בא יש לו עיתונים הוא מחכה לנו] בבוקר הייתי בא בבוקר השכם ב-5:30 ב-6 הייתי מתחיל לצעוק: "עיתונים, פריודיקופוס [דיבור לא ברור]" הייתי מוכר כל העיתונים, 'אקסיון', 'אל אוונטה', 'לה פרוגריס', אני כל העיתונים שהייתי מוכר שם היה התחנה עוד קיימת שם. כשלקחו אותנו הגרמנים אז אנחנו אני עזבתי את התחנה לגוי אחד עם איזה 5 - 7 ילדים.

מראיין: יותר לאט. תדבר לאט.

שמואל: היה להם 5 - 6 ילדים לגוי הזה, ואמרתי לו: "תראה אני נוסע לא יודע מתי אני אחזור, תיקח זה תמשיך לעבוד". והוא המשיך שמה. כשחזרתי בסלוניקי אחרי המלחמה הלכתי אצלו האדם הזה הוא פחד, חשב שאני אקח לו את התחנה בחזרה, אמרתי לו: "לא חבר, אני הפסדתי הרבה יותר דברים מהתחנה, הפסדתי את כל המשפחה שלי. הפסדתי את האהובה שלי הראשונה, והתחנה לא אכפת לי, אין לי עין על זה". אז הוא התרגע כשאמרתי לו ככה. אבל מה, הארגון של העיתונים שהיינו מוכרים שמה נתן לי ג'וב אחר ואני התחלתי ליסוע עם הרכבת מסלוניקי לאלכסנדרופולי

מראיין: טוב, רגע אנחנו קופצים בזמן.

שמואל: כן. קופצים

מראיין: אני רוצה שתספר לי על הילדות שלך ב'רז'י וארדאר'.

שמואל: אני אגיד לך הילדות של 'רז'י וארדאר' לא כל כך הרבה יש לי מה לספר. כמו כל ילד היינו משחקים, כל המשחקים שהיו קיימים אז, וכל הדברים האלה. רק אני זוכר, שב שבערבים ככה בערב, היו ההורים המבוגרים, הם היו עושים שמחות, שמחה שמה בשכונה. אבא שלי היה אוהב לשיר והיה עוד אחד שידע לנגן בעוּד, והיו יורדים למטה, שמה זה היה כמו חצר כזה הרחוב הזה השכונה, ואני זוכר בתור ילד שתמיד היו שרים והיו שמחים, היו שותים אוכלים, היו חיים, אני זוכר, לא רע, היו חיים טובים. אני זוכר גם בתור ילד שאבא שלי היה לוקח אותי לפעמים שהיה איזה מסיבה באיזה בית קפה של ככה בחצר ב גואירטאס שהיה לא קפה כמו פה, גואירטאס. היה כזה קפה עם חצר כזה, עם ירק, והיו לוקחים שמה היו לוקחים אותי ותמיד אבא שלי היה שר, למה ידע לשיר בטורקית, ביוונית, ידע לשיר. והיו מזמינים אותו לכל מיני זה . זה, דברים כאלה אני זוכר שהייתי ילד. אני זוכר גם כן שפעם אחת שלקחו אותנו לזה היה בביחג''ינאר [לאדינו] היו עושים קארניז [לאדינו] בביחג''ינאר. היה מקום כזה ביחג''ינאר שהיו קוראים אותו והיהודים היו עושים קארניז איזה מן מסיבה חגיגית שמה כל שנה היו עושים שמה. ושמה היה כל הלילה מהבוקר, מהערב עד הבוקר היה, כל הלילה היה ממשיך השמחה הזאת. היו דברים כאלה משמחים כשהיינו ילדים, אבל ככה באופן מיוחד לא זוכר ככה דברים מיוחדים שהיו. ככה זה עבר הילדות. לא הילדות עשירה, איך שאומרים, תמיד היינו חיים ככה בצמצום. אני זוכר שהיו זמנים, שבחגים עם אבא, היינו הולכים איפה שהיה חנות שמוכרים נעליים ישנים, והיה קונה לי זוג נעליים ישנים ככה, לא חדש אף פעם. תמיד מהסוג סוג ב' של נעליים. היה חנויות כאלה שהיו מוכרים שמה אצל בז'ה, בז'ה לא זוכר, אני לא זוכר, היה חנות גדולה של נעליים ישנות בז'ה, לא זוכר בדיוק משהו כזה. וככה לא לא ילדות עשירה,

00:16:13

תמיד היה ילדות קשה, אבל, עבר ככה זה החיים. יש, יש ויש.

מראיין: כן.

שמואל: עכשיו אני אומר על הזה כשהייתי מוכר עיתונים שקיבלתי את הזכות הזה שמה, אז היה היו לי חיים יותר ככה, יותר עשירים באופן אישי. אז אני הייתי מרוויח טוב. היה היה לי הכנסה טובה. בינתיים אני הכרתי את הארוסתי היינו בחברה, והיינו אוהבים מאד אחד על השני. ואני הייתי עוזר הרבה בבית אז, למה אבא שלי היה חלש בהכנסה ואני הייתי מרוויח כמעט מה שאבא שלי היה מרוויח כל השבוע אני הייתי מרוויח ביום.

מראיין: מה אבא שלך היה עובד?

שמואל: היה עובד בבית חרושת של טבק. וזה היה ב'ויקס'. 'ויקס' בית חרושת לטבק, ב'ויקס', זה היה בית חרושת אה

מראיין: איך קראו לבית חרושת?

שמואל: 'ויקס'. 'ויקס'. היה נדמה לי יווני-גרמני משהו כזה. אסטרו-הלניקי היה. זה אוסטריה יוון משהו כזה, זה היה חברה כזאת. הוא היה עובד שמה. הוא היה סטיפדור. סטיפדורוס היו קוראים אותו. סטיפדורוס. הוא היה הוא היה עושה את ה איך אומרים סטפדור נו את הסטיפה.

מראיין: ערימות.

שמואל: ערימות. כן. הוא היה סטיפדור. הוא היה עובד קשה זה היה הפרנסה אתה יודע שלא כל כך קל מרוויחים בתור פועל, וחוץ מזה שלא היה כל השנה עבודה. היה עובד בקיץ, חצי חורף לא היה עובד, והיינו אני זוכר שהיינו הולכים במכולת והיינו קונים באשראי, וכשהיה בא בקיץ היה צריך לשלם. ואתה יודע במכולת כשרושמים חשבון תמיד עושים טעות לטובת המכולת ולא לטובת הקונה. בתור ילד אני זוכר את הדברים האלה שתמיד היה קשה לנו בבית. אבל כשאני התחלתי להתבגר אז אני התחלתי לעזור. עזרתי הרבה אני. אני הייתי מביא את הלחם של כל יום שהיינו רוצים בבית לאכול, ובסלוניקי היה דבר גדול, כשהיה את הלחם לאכול כל יום. זה לא כמו פה בארץ שזורקים את הלחם, שמה היה קשה להביא את הלחם בבית. ואני הייתי מביא את הלחם של כל יום, שהיינו צריכים לאכול, למה שמה אוכלים הרבה לחם, למה לא אוכלים דברים אחרים שזה לא צריך את הלחם. שמה בשביל להיות שבע היינו אוכלים לחם ואני הייתי מביא את הלחם של יום יום. זה הייתה המשכורת שאני הייתי נותן עזרה. ולאט-לאט הייתי מביא לפעמים קצת בשר הייתי קונה, הייתי קונה לאמא שלי איזה שמלה מתנה מפעם לפעם. ככה ילד שהתחלתי להתגבר התחלתי להבין את החיים והתחלתי להרוויח. וכשאני הכרתי את ארוסתי, אז היינו בחורים צעירים, היינו 5 שנים ביחד, חיכינו שנגמר את הצבא, שאני הלכתי לצבא בינתיים, שאני אשתחרר מהצבא ונתחתן, אבל המזל הרע פגע לנו, שהמלחמה תפס אותנו, והנאצים לקחו אותנו והעבירו אותנו במחנות ושמה נשארה . ואני נשארתי עם הכאב הזה שאף פעם לא נשכח. אף פעם לא נשכח. זה כאב שכל הזמן כואב, למה זאתי הייתה אהבה אמיתית, הייתה האהבה הראשונה. בשביל זה, אני אתה רואה את התמונות האלה, שאני הראיתי לך זה תמונות שאחד שלחתי לדוד שלי הוא היה שבוי מלחמה באיטליה, כשתפסו אותו היוונים האיטלקים, בזמן המלחמה הוא היה שבוי באיטליה ושלחתי לו תמונה. והתמונה השנייה, היה איזה גוי שהיו חברים של ההורים של הארוסתי והם והיא נתנה ל לגויים האלה איזה תמונות ואני הלכתי לחפש אצלהם והם נתנו לי ומצאתי גם את התמונה הזאתי אצל הגויים. אחרת, לי לא היה שום דבר, למה אני לקחתי במחנה לקחתי חבילת תמונות, למה אני מילד קטן אני הייתי אוהב תמונות, אני אוהב הרבה תמונות, ההובי שלי זה תמונות לצלם, ולקחתי את כל התמונות שלי, וכשבאנו במחנה חיבתי רק תמונה אחד אם אני מצאתי בנעליים. וכשראו את זה הגרמנים, שמה קיבלתי מכות רצח על התמונה הזאת, אני לא שוכח, למה זה היה התמונה היחידה שהיה נשאר, ששמרתי בתוך אהבה על זה, אבל גם זה לקחו.

מראיין: מה עשו האחים האחרים שלך, תיכף אני אגיע לזה

שמואל: האחים שלי?

00:20:56

מראיין: כן, מה הם היו עושים?

שמואל: האחים שלי, הם היו יותר קטנים, הם היו הולכים לבית ספר, אבל מה, הם גם כן הצטרכו לא לגמור למה זה כבר בא המלחמות ובאו כל הצרות הם . אני, אז כשבאה המלחמה כשהגרמנים באו כבשו את יוון, סלוניקי, האח שלי הוא התחיל לעבוד איתי, וגם אבא שלי הוא התחיל לעבוד איתי ב ב במקום הזה איפה שהיה לי את המקום של העיתונים, אז התחלנו לעבוד. אני הייתי מוכר עיתונים גרמנים גם כן. אבל, כל ה בסך הכל אז כשבאו גרמנים בסך הכל היה יותר

מראיין: בן כמה היית כשכבר היה לך מן דוכן כזה של עיתונים?

שמואל: אני כבר הייתי בן 17 – 18. 18 כבר הייתי. 17 - 18 כבר היה לי את הדוכן הזה. אז אני אני עבדתי אצל גוי אחד שהייתי מוכר את העיתונים, הוא עזר לי הרבה, הוא חי אני לא יודע אם הוא חי אבל המקום, מצ'וקה היו קוראים לו.

מראיין: איפה היה הדוכן?

שמואל: הדוכן שלי היה בקולומבו. סטאסי קולומבו מתחת לקפה 'אליסיה' ממלון 'אליסיה', שמה. זה היה מול היה סאוליקו הקפה של סאוליקו היה מול. ולמעלה מסאוליקו היה גר ראול ספורטה. למעלה.

מראיין: 'אליסיה'?

שמואל: 'אליסיה'. קפה 'אליסיה'. מלון 'אליסיה'. זה היה ברחוב אוֹדוֹס אֶגְנָתִיה , ברחוב אֶגְנָתִיה. שמה היה תחנה של הטרמוואיי , בכל תחנה של טרמוואיי של החשמלית שהיה שמה, היה דוכן כזה שהיו מוכרים עיתונים. אחד כזה היה לי. וזה שהוא עזר לי הרבה, היה הגוי הזה מצ'וקס אני עבדתי אצלו הייתי מוכר ספרים עיתונים, ואז כשקיבלתי את הדוכן הזה.

מראיין: איזה עיתונים הייתם מוכרים שם?

שמואל: שמה היינו מוכרים לפני המלחמה. לפני שהגויים באו, היינו מוכרים את ה'פוס', 'מקדוניה', 'טאכידרומוס', 'אקסיון', 'אל אוונטה', 'פרוגרס', בספניולית שהיו יוצאים את ה'אקסיון', היה יוצא 'אקסיון' והיה יוצא 'לה פרסיה', זה היה עיתונים ספניולית-עברית. כן. וגם העיתון הצרפתי 'לה פרוגרס' וגם איל אוונטה' היו יוצאים העיתונים האלה. ובערב היה יוצא 'לה פרוגרס'. אני הייתי מוכר כל העיתונים האלה. בערב הייתי מוכר 'נאה ליפיה', [שם לא ברור], /וולקניוס' ו'לה פרוגרס'. זה היה העיתונים של הערב. בבוקר היו 'אקסיון', 'לה פרסיה', 'אל אוונטה', 'לה פרוגרס'. אלה העיתונים של הבוקר. וחוץ העיתונים היווניים, 'מקדוניה', 'פוס', 'טאכידרומוס'. לקחו גם עיתונים מאתונה שהיו באים. מאתונה היו באים.

מראיין: כל העיתונים האלה עיתונים שהיו יוצאים בסלוניקי?

שמואל: לא. בסלוניקי היו יוצאים 'פוס', 'מקדוניה', 'טאכידרומוס', אלה עיתוני בוקר. ו'אקסיון', 'לה פרסיה', 'פרוגרס', 'איל אוונטה' גם כן היו עיתוני בוקר. היו ארבע עיתונים של היהודים היו יוצאים, שניים בצרפתית ושתיים בספניולית. אתה מבין, ובערב היה יוצא 'לה פרוגרס' ו-3 עיתונים יוונים.

מראיין: איך היו קוראים לעיתונים בלאדינו?

שמואל: בלאדינו היו 'אקסיון' 'לה פרסיה'.

מראיין: מה זה 'לה פרסיה', דפוס?

שמואל: 'לה פרסיה' זה דפוס, 'לה פרסיה'. 'אל אקסיון'. היו גם עיתונים שהיו יוצאים סטיריים שבועונים.

מראיין: כמו?

שמואל: 'איל גאטו', 'איל פאפאגאיו', 'איל ראיו'.

מראיין: רגע אני רוצה לרשום. כן 'איל גאטו'

שמואל: 'איל ראיו', היו הרבה עיתונים לא זוכר אותם. אלה שבועונים סטיריים היו.

מראיין: ומה זה 'איל ראיו'?

שמואל: 'איל ראיו' זה 'התרנגול'. כן. אלה היו עיתונים סטיריים שהיו יוצאים. עם כל מיני

מראיין: עיתונים סטיריים.

00:25:07

שמואל: זה היו עיתונים סטיריים בספניולית, היו סטיריים יווניים שהיו יוצאים.

מראיין: לא, בספניולית.

שמואל: בספניולית לא זוכר, זה היה יוצא. היה יוצא גם עיתונים קומוניסטי היה, 'אל אוונטה', גם כן בספניולית. 'אוונטה', זה היה של הקומוניסטים. היו יוצאים. אחרי המלחמה כשבאו הגרמנים וזה

מראיין: 'אוונטה' מה זה קידמה? קדימה?

שמואל: מה?

מראיין: 'אוונטה' מה זה?

שמואל: 'אוונטה' זה קדימה. קדמה. 'אוונטה'. וכשבאו גרמנים כל העיתונים האלה התחסלו, אף עיתון מכל אלה לא יצא, היה יוצא רק עיתון אחד, 'ניאה אוורופי'. 'לה מואיב'ה אירופה' . זה היה העיתון שהיה יוצא, 'אירופה החדשה', זה השם שהיה ביוונית. רק עיתון אחד. אז, אני התחלתי למכור גם את העיתונים הגרמניים שהייתי מקבל, הייתי מקבל כל מיני עיתונים גרמניים מאוסטריה, מגרמניה, איטלקים הייתי עיתונים איטלקים, שהיו מביאים בשבילי. ואני, אז עם האחים שלי הקטנים אני הייתי שולח אותם ל קסרנות של הצבא של הגרמנים, של האיטלקי, שהם ימכרו שמה עיתונים ועל ידי זה הם היו מארגנים קצת אוכל. לאח הקטן אנריקו היה יותר קטן, עשיתי לו ארגז כזה לצחצח נעליים, ובתוך הארגז שמתי לו סיר, אתה מבין, היה מצחצח נעליים, והיה אומר: "לא, לא כסף. אוכל. אוכל". אז היה בא היה נותן לו מרק בתוך הסיר, והיה בא עם הסיר היה בא בדוכן והיינו יושבים והיינו אוכלים ככה. וככה היינו מארגנים אוכל, למה אוכל היה היו מתים בסלוניקי, מאות משפחות כל יום ולא היה מי שיקבר אותם משפחות שלמות היו יושנים בלילה ובבוקר לא היו קמים מרעב. שלא היה להם מה לאכול. לא היה מה לאכול. פשוט אנשים אכלו את העצמות שלהם. אז התחילו הרעב ו . מרוב הרעב מרוב הרעב, בשביל זה היה מאוישים והסכימו ללכת למחנות איפה שלא יהיה בכדי לא לרעוב. חוץ מזה, כשהתחילו כל הארגון הזה אז עשו לנו כל מיני דברים בסלוניקי. כשלקחו אותנו למסדר, המסדר הגדול שעשו לנו בפלתיאה אלפת'ריה שמה, מהבוקר עד הערב שמה בשמש בלי כובע בלי שום דבר, מכות רצח, והכניסו אותנו באיזה משרד לרישום, ונכנסנו, במשרד הזה נכנסנו לרישום, כשהיית יוצא היית צריך לצאת כמו חתול או כלב להתגלגל, לא ללכת כמו בן אדם, לגלגל והיו נותנים לך מכות רצח, עד שהיית בורח מהמקום הזה. ואם חס וחלילה היית רוצה לשים משהו על הראש שהשמש לא ייתן, שם על המקום היו הורגים אותך מהמכות שהיו נותנים במסדר הזה. שם התחילו כבר כל העניין התחיל שם כבר במסדר הזה התחלנו לראות שמה שעושים, אבל אף אחד לא חשב, אף אחד לא חשב שהדבר יבוא בצורה כזאת שייקחו אותנו בתנור שמה באושוויץ , אף אחד לא חשב את זה. חשבנו שאנחנו נלך לעבודות וכל מיני דברים רעים, אבל הרעב הזה אף אחד לא חשב שישימו אותנו בתנור , זה אף אחד לא חשב. למה אני מסביר לך, הם עשו הגרמנים, עשו את הדבר הזה מאורגן בצורה כזאת שהאדם בעצמו הוא כבר נמאס לראות את הסבל הזה והוא רוצה לשנות, לא ידע אפילו שיהיה מה שלא יהיה, אבל לא חשב אף פעם שזה יבוא בצורה כזאת ש המאפיות יעבדו שמה וישרפו יהודים. זה היה הדבר הכי גרוע מה שיכול להיות. ככה בסלוניקי עשו לנו. היו לוקחים אותנו לעבודות שמה הגרמנים, מה היו עושים?

מראיין: רגע בוא נלך לפי איזה סדר, אני רוצה שאנחנו נבנה את השיחה לפי איזה

שמואל: כן.

מראיין: היגיון לוגי. אז, בינתיים כמה שנים אתה עובד בעבודות האלה ב ?

שמואל: איזה עבודות?

מראיין: בלמכור את העיתונים.

שמואל: העיתונים?

מראיין: כן.

שמואל: עד מתי שלקחו אותנו בלילה.

00:29:29

מראיין: כמה שנים עבדת בסך הכל?

שמואל: איזה 5 שנים. 5 שנים זאת אומרת בדוכן.

מראיין: זה החיים שלך.

שמואל: בדוכן.

מראיין: קם בבוקר מוכר עיתונים

שמואל: אני קם בבוקר, יש ככה תראה, בעיתונים יש עיתונים בוקר, שאתה צריך לקום בבוקר מוקדם. אז אני הייתי הולך ברגל מ'רז'י וארדאר' איפה הייתי גר עד 'אגיה סופיה' שמה היה יוצא ה'פוס', ה'מקדוניה', והטכידרומוס'. ה'טכידרומוס' היה ב 'אליסיה' . אז אני הייתי הולך: 'פוס', קֶה 'מקדוניה', למה אחד קרוב לשני, והייתי לוקח את החבילות העיתונים על הגב והייתי סוחב אותם ברגל עד סטאסי קולמבו. הייתי סוחב את העיתונים שם. אחר כך היו מביאים לי, אחר שהיה הולך בכיוון אחר הוא היה מביא לי את ה'טכידרומוס' והייתי מחליף הייתי נותן לו מה שאני סחבתי מפה והייתי מחליף מה שהוא סחב משמה, למה זה היה בצורה כזאת, נניח אחד בתחנה מרכזית, ואחד פה, אז לא יכול משמה, אז זה שהיה פה היה סוחב את החלק הזה, וזה שהיה שם היה סוחב את זה, והיינו מחליפים. וזה היה בבוקר עד 9 בבוקר הייתי גומר את זה. אחרי 9 בבוקר הייתי נשאר שמה, הייתי מוכר מפעל הפיס כל מיני שבועונים, ספרים, רומנים. אז היה הרבה רומנים, היה יוצא רומן, היה יוצא 'פיסארוס', אה אני לא זוכר את כל השבועונים, המון שבועונים היה היה 'פנתאון', 'פיסארוס', 'מאסקה', המון-המון שבועונים לא זוכר. הייתי מוכר אז את ה'לחיה טודרום', היה 'לחיו 'דמוטיקה לחיה', ו 'לחיה טוסטולו' היו שני שני הגרלות היו כאלה, אחד של סלוניקי ואחד כלל של כל המדינה, שני הגרלות היה. הייתי מוכר את ההגרלות, על כל הדברים האלה, אני אומר לך אז אני הייתי מרוויח טוב מאד. טוב מאד. למה אני אגיד לך הייתי מרוויח טוב מאד, היה לי בעיה עם הארוסה שלי, לארוסה שלי היה עוד בחור שרצה אותה, והבחור הזה הוא היה גר בשכונה שלה, היא הייתה גרה על יד 'אגיה סופיה' שמה, ברחוב אה איך היו קוראים לרחוב הזה? רחוב אה איפה היה מכבי אש שמה בסביבה, והם היו שכנים שמה, והוא גם כן היה בחברה, אז הוא היה שם בבית אצלה היה שם פיטילים שמה, והיה אומר: "הוא מהרחוב. הוא לא מרוויח. הוא לא הוא לא יפרנס אותה, אני יש לי בעל מקצוע. אני זה וזה" והיה וכשהיה בא ערב הבחורה בבית היו עושים לה מוות. אז אנחנו היינו ב איסקונדידאס איך שאומרים, לא אהבה, בחשאי היינו. היו עושים לה את המוות, כשהיה בא[ה] אצלי היה מספר הכל זה, ואני הייתי מראה לה שאני מרוויח טוב והייתי קונה לה כל מיני מתנות.

מראיין: איך קראו לה?

שמואל: אלגרה. והיא באמת הייתה רואה שאני

מראיין: פסח?

שמואל: אלגרה פסח. באמת הייתה רואה שאני מרוויח טוב למה היא ראתה שאדם שלא מרוויח

מראיין: תספר לי עליה קצת.

שמואל: מה אני אספר לך? היא הייתה בחורה נחמדה מאד. בחורה אינטליגנטית. הייתה מוֹדִיסְטרָה .

מראיין: מה זה?

שמואל: תופרת. תופרת. היה לה ידיים של זהב. ממש ידיים של זהב. היינו אוהבים אחד על השני.

מראיין: איפה הכרתם?

שמואל: הכרנו ככה בחברה. היינו חברה ובתוך החברה ככה התיידדנו ולאט-לאט אתה יודע בכל חברה תמיד אחד מחפש את הזוג שלו, וככה התיידדנו. אבל מה, היה הבחור הזה שהוא הוא רדף אחריה ואני הצלחתי יותר מהר כנראה.

00:33:46

מראיין: איך היא הייתה נראית?

שמואל: יש לה תמונה.

מראיין: לא, תתאר לי.

שמואל: היא הייתה נראית בחורה בגובה שלי, נחמדה, בשבילי הייתה יפה מאד, והייתה בחורה אינטליגנטית. ההורים שלה אבא שלה היה עובד היה לו ככה עצמאי היה עושה ארגזים כל מיני דברים לאקספורט דברים כאלה ארגזים שהיו עושים אז; האמא שלה הייתה עקרת בית. היו לו עוד שני אחים. היה לו מורדכי ומשה, מורדו הזה פעם אחת רצה להרביץ אותי, אמרו לו שאני איתה בקולנוע. בחשאי שהיינו הולכים, ובאה חברה שלה בקולנוע והודיעה לנו: "מהר תלכו מפה למה מורדכי בא הוא ירצה להרוג את סמי". אז אנחנו מהר-מהר ברחנו, מהקולנוע שלא יתפוס אותנו, למה זה ה אז לא כמו היום, אז היה האהבה הייתה אהבה אמיתית, והריסקפט או הכבוד של המשפחה היה כבוד, זה לא כמו היום. היום כבר אתה מכיר בחורה זה כבר בבית וכל השכונה יודע. אז היה משהו אחר. וככה היינו מתחבאים עד שלאט-לאט התגלה ונודע לה. אני זוכר גם כן דבר מעניין מאד, אני כשהייתי במלחמה ביוון בתור חייל ב-41 אני שירתתי בתור נהג שמה, התחלתי לעבור את הקורס ב טו טריטוס אורכוס אוטוקיניטון ושלחו אותי לאתונה, ב אָמְבֶּלוֹקִיפּוס ב גוּדִי שמה היה המחנה. ואז בא התחילו

מראיין: אתם לא התחתנתם בגלל הצבא.

שמואל: בגלל הצבא לא אז אנחנו היינו עוד צעירים. תראה, ביוון לא מתחתנים לפני שלא גומרים את הצבא, וכשהבחור כבר ילד, אז ב-20 הולכים לצבא גומרים שנתיים בצבא בערך היה 22 - 23 עד שמסתדרים, תמיד מתחתנים בין 24 - 25, לא מתחתנים 18 או 17, ככה זה. ואז היו התחלנו את זה כל התכנית היה לנו ככה. אז אני זוכר אז במלחמה שאני אומר לך ביוון, אז תפסו אותנו הגרמנים ביוון שכבשו את יוון ואני הייתי באתונה, ומאתונה חזרתי לסלוניקי ברגל, לא היה לא רכבות ולא שום דבר. רק באיזה כפר לפני סלוניקי היו איזה סירות, והייתי אם היית מצליח לעלות על הסירה היה דבר גדול. וכשבאתי לסלוניקי הייתי מלא כינים. מלא כינים, עם זקן עד פה ולא הלכתי הביתה, הלכתי לאמבטיה. היו בתי מרחץ כזה ושלחתי הודעה לארוסתי, אז כבר היינו ארוסים , שאני נמצא בחמם, באמבטיה הזאת שיביא לי בגדים לגמרי אחרים, חדשים. ואז אני הלכתי באמבטיה הורדתי את כל השערות את כל הזה למה מלא כינים כל הגוף היה מלא כינים מהסבל של המלחמה שם. ואז זרקנו בתנור את כל הבגדים והיא הראשונה שראה אותי אחרי המלחמה והביאה לנו בגדים חדשים וכל זה ולקח אותי אצלה בבית. ומשם הלכנו אצלי בבית למה אז, ההורים היו עם תמונות של כל הילדים שלהם, אם הם ראו את הילד שלהם, למה לא ידענו מי חי ומי מת למה מהמלחמה. וכשאני באתי הביתה [העד בוכה] אני מתרגש זוכר שאמא שלי היה עם התמונה וכשראה אותי התחילה לבכות משמחה. היו רגעים רגישים מאד, עברנו אז. זה היה תיכף שהגרמנים כבשו אותנו ואז התחילו צרות אחרות. איזה שנה לא היה כל כך צרות עם הגרמנים, אחרי שנה התחילו הצרות וצרות וגטאות וכל מיני עבודות לקחו אותנו לשמירה בפסי רכבת למה הפרטיזנים היו מפציצים את פסי הרכבת

מראיין: אז אפשר להגיד שאתה קצת אחרי שהתגייסת כבר לקחו אותך במחנות?

שמואל: אחרי שהתגייסתי מהצבא? לא. הרי אני התגייסתי ב-41 כן, 41 התגייסתי. אחרי זה כבר הגרמנים באו כבשו את יוון ב- 41 . אני הייתי בצבא אולי כמה חודשים לא הספקתי להיות, אתה מבין, רק לקחו אותי בתור טירון. אז כשחזרנו מהמלחמה אז ב-43 איזה שנתיים אחרי זה, לקחו אותנו במחנות, כן?

מראיין: למה לא התחתנתם?

שמואל: איך נתחתן בזמן מלחמה? הדבר היחיד שאני נסעתי איתה למחנה. נסעתי עם ההורים שלה במחנה. לא עם ההורים שלי. ההורים שלי נשארו בגטו אחרי זה הם באו. אני נסעתי יחד איתה עם ההורים שלה, יחד איתה נסעתי לאושוויץ.

00:39:17

שמואל: ושמה ברכבת נפרדנו ולא הספקנו אפילו יד לתת. ולא הספקנו היה שיגעון כזה כשהורדנו אותנו ברכבת באושוויץ, שלא הספקנו להגיד אפילו שלום אחד לשני. וזה היה הכאב הכי גדול של כל הזמן רודף אותי, ורדף אותי בזמן שהייתי במחנה, איך לא הספקנו אפילו להגיד שלום. להגיד איזה מילה שנפרדנו בצורה כזאת. כשבאנו באושוויץ היה חושך בלילה, ומרחוק היה אור כזה ששנים לא ראינו אור כזה, חשבנו שזה כבר אין מלחמה. האורות המנורות הכל היה דלוק כאילו שאין האפלה אין מלחמה אין שום דבר. ומרחוק ראינו אנשים עם הפסים האלה אמרנו מה זה הם משוגעים מה קרה פה? זה בית המשוגעים? לא ידענו מה זה. חשבנו שזה משוגעים איך שהיו עם הפסים עם כל זה. וכשלקחו אותנו ובאו גרמנים והתחילו " רָאוּס. רָאוּס. רָאוּס!" לקחו אותנו רָאוּס. רָאוּס. ואנחנו רָאוּס. אמר לנו: "את הבגדים תשאירו את הבגדים אנחנו נביא אותם", ואז כבר נפרדנו ולא ראינו אחד על השני ולא ראינו יותר. וזה היה האסון הכי גדול. כשלקחו אותנו באושוויץ במחנות אז היה אחד שכבר היה שמה, קוניו אני חושב, אחד קוניו, כן, הוא בא באמבטיה שעשו לנו אמבטיה אני זוכר שהוא נאם שמה. והוא אמר לנו: "חברים, חברים, תשכחו את כל הסיפורים שידעתם ושמעתם, פה זה האמת" אומר. "אין יותר לחשוב על האבא, על האמא על האח ועל האחות ועל אף אחד ועל הארוסה ועל האישה, כל אחד צריך לחשוב על עצמו למה פה זה האמת מכל הדברים שראיתם. פה זה המחנה, פה זה המקום של העבודה, פה זה המקום שתחיו, ופה אתם תראו במשך הזמן את האמת מכל הסיפורים מכל הדברים מה ששמעתם". וזה ככה זה היה. ככה זה התחיל. אני זוכר החזיקו אותנו כל הלילה ערומים, שמה ליד האמבטיות, עם קור כזה בחודש אפריל בגרמניה עוד היה קור. ערומים היינו בחוץ. היינו רועדים מקר והיינו נדחפים אחד על השני בשביל להתחמם קצת. והכניסו אותנו באמבטיה , ואני זוכר באמבטיה עשו לנו גילוח עם סכיני גילוח הורידו את כל השערות [מגחך במרירות] את כל השערות בלי סבון בלי שום דבר, איזה כאב היה, משהו נורא. ואחר כך הכניסו אותנו באמבטיה, פתאום היה בא מים חמים היינו צועקים: "חם". היה סוגר את החם, היה קר, שיגעו אותנו התחיל כבר אז כבר התחיל כל הפעולה הזאת של הסבל. פעם חם פעם קר. פעם חם פעם קר. ועזבנו את כל הבגדים שמה, ושמה אני קיבלתי את המכות הראשונות למה מצאו בתוך הנעל שלי מצאו שאני חיבאתי שמה תמונה של ארוסתי, והם לקחו את הנעל והם הרביצו לי מכות למה חיבאתי תמונה. וכשיצאתי מה הכניסו מדלת אחת יצאנו מדלת שניה ושמה נתנו לנו בגדים אחרים ונעליים אחרות, וכל מה שהבאנו איתנו וחיבאנו לא היה שווה שום דבר. הכל נשאר איפה שהורדנו את הבגדים. הכל נשאר שם. אני זוכר היה אחד, איך שהוא בכה שבנעליים שלו, הלבישה נעליים גבוהות וב טאקוס הוא שם כסף זהב [צוחק], אני זוכר את זה איך שהיה בוכה אומר: "אה דיו גואדרי איל אורו אין לאס קונדורייאס אונדי איסטה איל אורו" . כל הזמן שהיינו בבלוק , כל הזמן היה חושב המסכן הזה, הוא אכל אותו, הוא אכל את החיים שלו את הנעליים שה אוֹרוֹ היה שמה. אומר "איסטאב'ה אאי איל מסכן אאי נו קריאו קי קידו קי פודו טוראר" . מסכן, היה אוכל אותו את המחשבה הזאת שהוא חיבא זהב, הוא חשב יהיה לו זהב. הכל איך שנכנסנו השארנו את הכל ויצאנו מדרך אחרת, קיבלנו סקוויקוס , קיבלנו את הפיג'מות האלה מה מה להגיד? זה אין, אין מה להגיד. יש עוד דבר אחד מעניין, אני זוכר זה באמת, ביום הראשון לקחו אותנו בבלוק 13, אני הייתי בבלוק 13 באושוויץ.

מראיין: רגע אנחנו קופצים המון.

שמואל: כן.

מראיין: בוא אני אחזיר אותך עכשיו בחזרה לסלוניקי לפני ה לפני שמגרשים אתכם. מה קורה בבית?

שמואל: בבית בסלוניקי אז אנחנו היינו גרים ב'רז'י וארדאר' איך שאני אומר לך

מראיין: לא. לא. לפני הגירוש ממש, נכנסנו הגרמנים, מה קורה?

שמואל: אהה. כשנכנסו הגרמנים אז אני מסביר לך אני הייתי אז עוד חייל וחזרתי מאתונה ברגל לסלוניקי וכל זה כשאמרתי לך שהייתי מלא כינים וכל זה, חזרתי הביתה. התחלתי לעבוד. אז אני השארתי לאבא שלי,

00:44:38

כשהלכתי לצבא, השארתי לאבא שלי קצת כסף, ומהכסף הזה הוא קנה קצת סחורה שאני הייתי מוכר ב ב בזה בדוכן הזה. כל מיני עטים ניירות כתיבה כל מיני ספרים כל דברים, וחוץ מזה קנה לי שני חתיכות בד בשביל לעשות שני חליפות. למה אני השארתי לו את הכסף, תמיד אני הייתי תמיד חוסך וכשהלכתי השארתי לו כסף, וכשחזרתי הוא הסביר לי כל זה: "תראה את הכסף מה שהשארת אני קניתי זה קניתי זה ". אמרתי לו: "טוב מאד". למה אז כבר התחיל לאבד את הערך של הכסף, באו הגרמנים הכסף נעשה שום דבר, אז התחילו להדפיס מרקים. הגרמנים היה להם שיטה כזאת בכל ארץ שהיו כובשים היו מביאים איתם מחנה מכונה הדפסה כסף, היו מדפיסים מרקים, ועם המרקים האלה הם היו קונים את כל הסחורות והמרקים האלה לא היו שווים אבל היו שווים במקום היו שווים. הם התחילו היינו מוכרים איתם הגרמנים כל מיני דברים, סיגריות עטים עיתונים כל מיני דברים ומזה היינו מתפרנסים היינו חיים. לא לא כל כך סבלנו מרעב אנחנו, למה אנחנו כמעט היינו כולם עובדים, אני הייתי עובד, אבא שלי היה עובד, אח שלי היה עובד, האח הקטן היה עובד. איך שהסברתי לך הייתי נותן להם עיתונים והיו הולכים אצל ה קזרנות במחנות של הצבא הגרמני והצבא האיטלקי ושמה הם היו מוכרים עיתונים והיו עושים החלפות. הם היו נותנים אה היה להם אבני מציתים, סוכר, זכרינה , סבונים הסבונים סבונים אני מכרתי כל כך הרבה סבון הזה שאני לא ידעתי שזה סבון של יהודים . אני מכרתי מסבון הזה רק כשבאתי בגרמניה אני הבנתי מה זה הסבון הזה. היה סבונים קטנים כאלה היה כותב ר.י.פ.. ר.י.פ.. ר.י.פ.. הזה בגרמנית ריין יידישה פאט . ריין יידישה פאט זה שומן נקי מיהודים. זה היה ה ר.י.פ.. אז אנחנו לא ידענו, אני לא ידעתי מה פירוש ה ר.י.פ. הזה. כשהיינו הולכים אצל הגרמנים לעשות החלפות הייתי אומר: "יש לך ר.י.פ., יש לך ר.י.פ."? אז הוא היה אומר: "יש לי". היה נותן לי ארגז ר.י.פ. סבון כזה והיינו עושים החלפות הייתי נותן להם איזה עט או איזה קופסא סיגריות, שמה היו קופסאות של 100 סיגריות, הייתי נותן להם והייתי קונה זה, וככה היינו מוכ

סוף צד קלטת

00:47:07

התחלת צד קלטת

שמואל: מה אתה רוצה לשמוע , לחזור?

מראיין: לא, תמשיך.

שמואל: רק כשהייתי בגרמניה ואז ידעתי קצת גרמנית, ואז הבנתי מה זה המילה ר.י.פ.. המילה ר.י.פ. זה היה בדיוק ריין יידישה פאט, זה היה ה ר.י.פ..

מראיין: ואת זה מכרו בסלוניקי?

שמואל: זה מכרו בסלו הגרמנים היו מוכרים בכל מקום, בכל ארץ שהם היו באים היו מביאים את הסבון הזה מהשומן שהיו מוציאים מהיהודים הם היו עושים סבון, וזה בשביל זה היו אומרים הגויים כשחזרנו מסלוניקי הגויים אמרו לנו: "איך לא עשו אתכם סבון"? אלה שחזרנו חיים אומרים: "איך זה הצלחת ולא עשו אותך סבון"? אתה מבין הם כנראה ידעו שהסבון הזה היה משומן של היהודים.

מראיין: עכשיו בוא נשמע עוד כמה מילים מה קורה בבית, מה האווירה בבית?

שמואל: האווירה בבית הייתה אווירה טובה. האווירה הייתה בבית אווירה משפחתית. היה בבית האמא הייתה אמא טובה הייתה דואגת לילדים.

מראיין: לפני הגירוש אני מדבר.

שמואל: לפני הגירוש הייתה אמא טובה. הייתה אמא איך שאומרים כל האמהות היהודיות בסלוניקי היה האמהות היו אמהות אין אין כמו האמהות היהודיות שהיו בסלוניקי. הייתה אמא טובה מאד. הייתה דואגת על הילדים שלה, על הבעל שלה ולכל המשפחה. הייתה לא מפונקת, הייתה מכבסת, הייתה תופרת, הייתה מגהצת, הייתה מכינה לנו את האוכל. אמא. מה אני אגיד לך, הייתה אמא טובה מאד. אבא שלי היה גם כן טוב, אבל הוא היה בתור גבר היה יותר ככה מתפרפר, היה אוהב ללכת לקפה לשתות איזה כוסית, לשחק

00:49:01

קלפים, כמו גבר, אבל היה אווירה טובה בבית, אווירה משפחתית, אני הייתי הבכור של הבית, אני גם כן הייתי כמו אבא שני בבית. האבא השני בבית. הייתי דואג תמיד שבבית לא יהיה חסר שום דבר. אני הייתי, מילד קטן אני אומר לך שאני כבר הייתי אחראי על עצמי ועל המשפחה. תמיד דאגתי שיהיה הכל בסדר, אני לא הייתי ילד שהייתי מבזבזן, לא הייתי ילד שאהבתי לרדוף דברים שלא טובים. אני הייתי ילד שהייתי עובד ואני הכרתי את החיים. אני אז כשהייתי מוכר סיגריות ומפעל הפיס וכל מיני דברים, אני הייתי נכנס לכל המקומות, איפה שהיו שותים המשוג השיכורים שהיו משתכרים והייתי רואה אותם איך חיים שהם שיכורים שמה, הייתי הולך איפה שמשחקים קלפים והייתי רואה מה עושים עם הקלפים ומי מרוויח ומי מבזבז, אני בחור שהייתי כל הזמן ברחובות וראיתי הרבה בחיים. וככה אני הייתי בחור שהייתי תמיד חושב על הבית על המשפחה ועל האחים. ואף ולא היה אצלנו בבית אני לא יכול להגיד שלא היה בית טוב, היה בית טוב אווירה משפחתית טובה ואנחנו היינו גרים 4 משפחות בבית אחד. 4 משפחות. למה בסלוניקי היו ככה בשכונה ב'רז'י ברוארדאר' היה ככה. אולי אחרים היה להם בית שלהם 3 חדרים או 2 חדרים, אצלנו היה לכל אחד חדר. בחדר אחד אנחנו היינו 7 נפשות. 5 אחים ואבא ואמא. היה לנו מיטה ארוכה שהיינו יושנים כולנו על התור, אני הייתי ישן על יד הקיר, האבא פה, אני שמה, האמא האח הקטן היותר גדול, היותר גדול, בצורה כזאת, כמו סרדינים שעושים ככה היו יושנים. היינו 7 משפחות באותו המיטה היינו גרים. היה לנו מיטה ארוכה חדר אחד היה לנו בסך הכל. ואנחנו היינו ככה 4 משפחות באותה הדירה, ולכל משפחה היה אותו הדבר, אותו החדר, אותו הזה אותו זה. והייתה 4 שכנים כמו משפחה אחת, אווירה במשפחה בבית היה אווירה בשכנות טובה. לא הייתה קנאה שלאחד יש יותר ולי יש פחות, הייתה אווירה משפחתית טובה מאד. אני זוכר, ביום ראשון, למה האבא וכל השכנים בראשון לא היו עובדים, אבל בשבת בערב, ביום שישי, אז היו מכינים את הקבלת שבת איך שצריך כולם, ובשבת חלק היה עובד וחלק לא היה עובד. אבל בשבת בלילה בערב גמר השבת היו מתאספים שוב כולם השכנים בבית, היו אוכלים והיו שרים דברי שבת, ושירים שבת שיציאה שבת אני זוכר כל הדברים האלה הייתי הייתי מתלהב מכל האווירה שהייתה 4 משפחות זרות, משפחה אחת. בצורה כזאת היינו חיים. היה זה פִּילוֹ שאני אמרתי לך ספרים, אנחנו, שואל, ועוד אחד הוא ישנו פה אה סילביה, סילביה קוראים לה ובעלה זה פֶּפּוֹ אני חושב.

מראיין: איך היה השם משפחה שלהם?

שמואל: לא זוכר המשפחה. הוא היה עובד ב'אמקור' היה מוביל את הפריג'ידרים. סילביה פפו אני זוכר, אבל היא הייתה גרה אצלי סילביה, היא חיה, הבחורה הזאתי חיה. היה היינו שכנים. 4 שכנים היינו, לכל אחד חדר. אבל אני אומר לך כמו משפחה אחת. לא היה שום הבדל אחד עם השני. שיש לך יותר למה כולנו היינו באותו הדרגה. לא היה את האמביציות שיש היום, הייתה אווירה אחרת לגמרי, אווירה משפחתית ידידותי חברתי. אני זוכר בבוקר שהיו יוצאים לעבודה, מאות של מאות של אנשים ברגל כולם הולכים לעבודה ברגל, לא כמו היום, רק אוטומובילים אתה רואה ברחוב, אנשים מפחדים ללכת ברחוב. שמה היה רק ברגל היו הולכים אנשים וכולם היו שמחים ומבסוטים למה הייתה אווירה אחרת, לא הייתה שום רדיפה אחרי מה שלשני יש ומה לשלישי. אווירה משפחתי הייתה אווירה טובה. אני אין לי מה

מראיין: תספר לי מה קורה בבית לילה לפני הגירוש.

שמואל: זה היה אני זוכר אני זוכר זה היה ככה אני חושב שהיה לפני פסח, אני חושב. למה אני זוכר, שהאמא הכינה אוכל ואני חושב שלא הספקנו אפילו לאכול את האוכל השארנו את האוכל. אני זוכר שבאו בצעקות שאנחנו צריכים לרדת למה אנחנו היינו גרים למעלה קומה שניה.

מראיין: מי צעק?

שמואל: הגרמנים. היו באים עם אלה שהאזרחים היו אפילו יהודים שהיו מתוך הזה שלהם, העוזרים שלהם: "לרדת לרדת מהר, מהר, מהר". ולמטה כבר היו הגויים הגויים כבר היו מחכים למטה בשביל הם לעלות ולעשות חאפען מה שיש. אני זוכר את זה, אנחנו ירדנו והגויים כבר היו למטה ועלו למעלה והתחילו לעשות לגנוב לעשות כל מה הם נהיו בלאבתים . אנחנו היינו רואים אותם ולא ואפילו מילה לא יכולנו להגיד שמה כבר היינו בתור.

00:54:55

שמואל: שמו אותנו בתור, וכבר ספרו אותנו עם החבילה הזאתי בגב, איך שרואים לפעמים בטלוויזיה אני רואה את זה ואני אומר אני הייתי בתוכה. והיינו הולכים וזה עם הזה והשארנו את הכל. הדלת פתוח הבית על הכל מה שלקחו הכל לא יודעים מי לקח מי שלא לקח, אני ראיתי שהגויים כבר עמדו למטה בשביל לעלות למעלה, למה כבר היה להם ניסיון במקומות אחרים שכבר התחילו לעשות כשבאו לקחו לנו. וככה זה היה, לקחו אותנו ועזבנו את הכל. אחרי זה שכבר הגענו לגטו 'ברון הירש' אז כבר התחיל חיים אחרים שם. לפני כל זה עוד היו הרבה דברים מה שאמרתי לך, היו לוקחים אותנו בשמירות ברכבות, בפסי הרכבת; היו לוקחים אותנו בעבודות שמה ותראה מה שהם היו עושים: היו לוקחים נניח 30 - 40 חבר'ה והיו שמים אותם בתור 3-3 או 5-5 והיו שומר גרמני אחד קדימה, גרמני אחד אחורה, אחד שמאלה ואחד ימינה. זה מקדימה היה אומר לאט-לאט; זה מאחורה היה אומר מהר-מהר; זה היה מרביץ, למה שאני נוסע מהר; זה היה מרביץ למה שאני נוסע לאט; זה היה מרביץ למה שאני הולך ימינה; וזה היה מרביץ למה שאני הולך שמאלה. בצורה כזאת היו מטרטרים אותנו לשמאלה ימינה ולאט וקדימה ומהר, זה כל

מראיין: איך היו החיים בגטו?

שמואל: החיים בגטו היה חיים מתח. מתח. חיים של מתח, חיים של חרדה. למה כל יום וכל לילה היית שומע צעקות ובכי שלוקחים אותם. הבכי הכי כואב, הכי כואב היה שהגרמנים היו עושים מסיבות והיו באים שמים עין על הבחורות שלנו על הילדות שלנו, והיית שומע את הצעקות שהיו לוקחים אותם בלילה. זה היה העצוב הכאב הכי גדול. הכאב הכי גדול היה. זה היה נורא. היו לנו בחורות זהב. בחורות הגונות. אהה זה היה הסבל הכי הרבה שסבלו מכל אלה שהלכנו במחנות זה היה הבחורות. למה הבחורות שלנו לא היו רגילות לראות אותם ערומות או חזה פתוח או כל הדברים האלה, ושמה בא להם שוק כשהם היו ערומות והגברים והגרמנים היו רואים אותם. זה זה משהו ש

מראיין: עוד בגטו?

שמואל: בגטו תראה היו לוקחים לכל מיני עבודות שמה, וכל פעם היית אומר: "מחר ייקחו אותי, מחר ייקחו אותי". וכל אחד שהיה יכול להסתדר עוד איזה יום היה נחבא עוד איזה יום ובצורה כזאת אני הייתי איזה שבועיים. כל פעם היינו ככה נחבאים . נחבאים נחבאים . למה לא יודע או שהמזל שלי שיצא שאני הייתי גר במקום כזה, שהיה בקצה של הגטו ולא באים לא היו באים לשכונה הזאת, לא יודע איך זה מה שהיה שנשארתי איזה שבועיים שמה. שבוע או עשרה ימים לא זוכר בדיוק כמה זמן. אבל זה מה שאני אומר לך, שהייתי שומע כל יום את הבכי ואת הצעקות, וכשיצאנו מהגטו אז עמדו בדלת והיו אומרים יש לכם זהב כל הדברים האלה לזרוק בשק. הם היו שמה עם שקים, ולכל אחד שהיה איזה תכשיט או משהו, מי שלא היה אומר לא שמע אז הוא זרק, זרק, וזרקנו את הכל. הכל, לכל אחד שהיה טבעת משהו הכל זרק ונתנו לנו נייר כזה שייתנו לנו זלוטים בפולניה כסף פולני.

מראיין: כשאתם הגעתם לאושוויץ, איך היום אתה היית מתאר את המקום הזה, מה זה, חשבת?

שמואל: תראה, אנחנו חשבנו ראשית כל, בתוך הקרונות שלקחו אותנו בתוך הקרונות כבר הייתה אווירה נוראה. איזה 70 - 80 איש בכל קרון סגור, איך שרואים בטלוויזיה ממש-ממש, זה לא זה לא קולנוע, זה ממש שאנחנו עברנו את זה. קרון סגור, פח אחד בשביל לעשות פיפי וקקה בתוך הפח הזה, והכל סגור, לא לשבת ולא לקום. בלילה כל היום היית איך שיכולת לעמוד או לשבת באיזשהו פינה. היית דוחף את מישהו יותר לשמה בכדי לעשות איזה מקום בשביל לשבת. וזה היה 8 ימים סגורים שמה. רק כשעברנו את הגבול מיוון אז פתחו את הקרונות בשביל לעשות את הצרכים שצריכים בשדות שמה היינו עושים. 8 ימים היה טרנספורט כזה. הטרנספורט כבר נתן לך את האווירה מה שאתה לאן שאתה הולך, למה אם היה משהו לא כל כך נורא לא היו צריכים לסגור אותנו עם מנעולים את הקרונות, סגור עם מנעול כאילו שאנחנו בתוך הבית סוהר שלא נברח מהבית סוהר. זה היה ה-8 ימים האלה. ובתוך הקרון חלק מת, חלק עשה את עצמו משוגע או שנהיה משוגע, או חלק כבר איבד את כל האנושות, היה משהו לא נורמלי. משהו לא נורמלי.

01:00:31

מראיין: איך היית מגדיר את אושוויץ?

שמואל: כשהגענו באושוויץ בלילה אני מספר לך, הדבר הראשון הייתה הפתעה ,שתיכף שבאנו שמה מרחוק ראינו אורות, וחשבנו שזה נגמרה המלחמה וכבר האורות אין יותר האפלה אין שום דבר. ומרחוק ראינו אנשים האלה כאילו משוגעים עם הפסים הבגדים האלה [מגחך], "משוגעים" אמרנו "מה הם עושים פה"? למה הם משוגעים? למה הגרמנים היו רודפים אותם שיעשו "לוס לוס. לוס לוס" . מהר מהר. כשהגענו שמה, תיכף עשו את ההפרדה הזה נשים לחוד, גברים לחוד, ילדים אמהות לחוד, וכאן הייתה ההפרדה הזאתי שאחד עם השני לא ראינו יותר, ולקחו אותנו באושוויץ. באושוויץ כשלקחו אותנו עברנו את כל ה גיהינון הזה את האמבטיות ואת הבגדים וכל הדברים האלה שאני מספר. ולקחו אותנו בבלוקים. כשבאנו בבלוקים אני הייתי בבלוק 13, ובבלוק הזה בדיוק מהחלון היינו רואים את המטבח, ויום אחד

מראיין: לא, לא, קודם כל תספר לי מה קורה במחנה.

שמואל: אז בהתחלה. אני בהתחלה, זה בדיוק בהתחלה. הכניסו אותנו בקרנטינה ואני הייתי בבלוק 13 לא יצאנו מהבלוק שמה היינו בקרנטינה בבלוק הזה. ומהבלוק הזה החלון היה מראה בדיוק במטבח בחצר. ואני רואה פעם אחת נשפך איזה חבית סוּפָּה שמה, ממרק כזה, ואני רואה אנשים רצים. חשבתי שהם משוגעים. וממלאים את הכיסים שלהם בסוּפָּה, את הכובע שלהם, ממלאים סוּפָּה. אז אני אומר: "חבר'ה תראה משוגעים פה תראה מה שעושים ממלאים את הכיסים עם מרק". כולם התחילו לצחוק למה לא ידענו מה יהיה שמה. ראינו שהוציאו את הכובעים וממלאים מרק על הכובע, את הכיסים. "מה זה"? אמרנו "מה זה בית משוגעים פה מה זה פה"? אנחנו היינו סגורים לא נתנו לנו לצאת מהזה[....] היינו בקרנטינה שמה. אחרי איזה יומיים-שלוש אז התחלנו לתפוס מה קורה פה. מה שקורה זה, שאנחנו שבאנו, הרי שבהתחלה איזה יומיים-שלוש עוד היינו שבעים פחות או יותר מהאוכל שהיה לנו, אז כשהתחילו לתת לנו אוכל הרגשנו שהאוכל הזה לא מספיק ובשביל זה אנשים האלה הם לא היו משוגעים אלא, אנשים שהיו רעבים ובהזדמנות שנשפך חבית אז הלכו כל אחד "לארגן" קצת אוכל בשבילו. אז התחלנו לתפוס מה שקורה. התחלנו להבין שפה האוכל זה לא מה שמספיק. מה היו נותנים לנו בבוקר? פרוסה לחם, חתיכה מרגרינה או קצת ריבה. בצהריים היה כף מרק ובערב היה כפית תה, זה היה האוכל. אז עם אוכל כזה אתה לא יכולת להחזיק מעמד, זה היה כל האוכל. בשביל האנשים האלה שהיה הזדמנות משהו "לארגן" אז הם היו מארגנים בצורה כזאת. אני זוכר גם כן שמה, בהתחלה לא ידענו, היה בתי שימוש נקיים כאלה משהו לוקסוס, כמו בית מלון לוקסוס כזה עם שיש משהו כזה היה מישתנה כזאת, בית שימוש. אז אני הלכתי לעשות פיפי, לא עליתי על המדרגה, היה מדרגה בשביל לעלות לעשות פיפי, מלמטה אני עושה פיפי. בא איזה צינגני היו צינגנים שמה שהם היו אחראים על הניקיון שמה, הוא נותן לי מכות רצח, ואני לא הבנתי מה קרה, אחרי שהוא הרג אותי ממכות הוא לקח אותי ביד והוא אומר: "אתה צריך לעלות על המדרכה ולעשות פיפי שם". אז אני הבנתי שהם אחראיים על הניקיון ומה שאני עשיתי, שטות שאני לא חשבתי על זה לא עליתי על המדרגה, בשביל זה קיבלתי את המכות האלה. אבל היה ניקיון דה לוקס, היו עושים לנו לוז-קונטרולה , כל יום לוז-קונטרולה זה קונטרול כינים ביקורת לכינים. היו מוציאים את החולצות היינו הופכים אותם, והיו מרימים את הידיים והיו מסתכלים פה שמה בכל הגוף היו מסתכלים על החולצה אם יש לנו כינים משהו לא היה שום דבר, והיו מפרסמים: "מי שימצא כינים אחד יקבל פרס שבוע ימים אוכל [דיבור לא ברור בגרמנית] אתה מבין? ייתנו לנו פרס אוכל יותר למי שיהיה לו כינים. אז החבר'ה התחילו לחפש איזה כינים אם היה למישהו, אז מישהו יודע או שמצא או שמשהו אמר יש לו כינים אז לקחו את כולנו, ואת כל הבגדים שלנו ל דיזאינפקציה , הכניסו את כל הבגדים בדיזאינפקציה ואותנו בדיזאינפקציה והחזרנו אותנו הביתה . כשחזרנו התחלנו לקלל אותו אמרנו לו: "בשביל מה אתה אומר"? – "מה אני יודע? מה? אמרו שייתנו לי בקשיש 5 מנות". זה היה הבקשיש שלהם, זה היה היו דברים כאלה שהיה חוויה-חוויה גם כאב.

01:05:53

שמואל: שמה הייתי איזה 18 יום באושוויץ אחרי זה העבירו אותי לבּוּנָה , ובבּוּנָה כשהגענו, כמעט כל הלאגר היינו מיוונים. כל הלאגר היינו יוונים. אז היו איזה, בלי להגזים, למעלה מ-5 אולי 10 אלפים יוונים בחורים, כולם צעירים, אחד-אחד. אחד-אחד בחורים לעבודה. ושמה גם כן שלחו אותנו לקרנטינה. שמה שלחו אותנו, היה מקום אחד שהיינו קוראים ב'אגוניקאס . ב'אגוניקאס. מה היה שמה? שמה היה שדה, דשא כזה, היינו חותכים עם האת הדשא קוביות כאלה והיינו מוציאים את הדשא עם האדמה והיינו עושים ערימות ואחר כך היינו חופרים את האדמה והיינו ממלאים ב ב'אגוניטות . ואת הב'אגוניטות האלה היינו מעבירים למקום אחר ושמה היינו שופכים אותם והיינו עושים גובה בשביל לעשות פסי רכבת. אבל הב'אגוניטות האדמה שמה הייתה אדמה בוצית כזאת שחורה, כשהיית מכניס את האת, לא יכולת להוציא אותה, היה נדבק כזה, לא רק שנדבק, גם מים וכמה שהיית הולך עמוק המים היה מגיע אליך והיית בתוך המים. שמה היה קרנטינה היו 40 יום, 30 יום תלוי לפי ה

מראיין: אתה היית 40 יום?

שמואל: לפי הטרנספורט שהיו מגיעים אתה מבין? בב'אגוניטות האלה. ושמה, בלי להגזים, 50% מהחבר'ה נעלמו שמה בקרנטינה הזאת. 50% מהחבר'ה, למה הייתה עבודה קשה עבודה התחלתית עוד. היו הרבה חבר'ה משלנו אנשים שאף פעם בחיים שלהם לא עבדו עבודה קשה, היו אנשים של משפחות אה

מראיין: באיזה בלוק היית ב ?

שמואל: אני הייתי ב-22.

מראיין: 40 יום היית בקרנטינה ו ?

שמואל: רגע אחד 22. וההוא היה . כן. 40 יום. 22 אצל הבלוק של האספניוליטים היו קוראים לו. היה אחד שהיה אספניולית הוא היה מארגנטינה, גרמני אבל מארגנטינה, הבלוק האספניולית. ושאול ספורטה היה ממול שלי היה בבלוק 21 אם אני זוכר, שאול ספורטה, הוא היה עוזר שמה בבלוק, הוא היה עוזר של הבלוק.

מראיין: ראול ספורטה?

שמואל: ראול ספורטה הוא היה עוזר שמה בבלוק. הוא היה כמו האמא של הבלוק ככה היו קוראים לו בלוקאלטעסטע הוא היה ספונג'ה היה מנקה, הוא היה העוזר של הבלוק שמה, ראול, הוא היה ממול שלי. אז אנחנו היינו בקרנטינה. בקרנטינה הזאת גם כן היה סבל גדול, היינו הולכים ברגל כל יום בבוקר איזה 5 קילומטר, והיינו צריכים ללכת שמאל-ימין שמאל-ימין, והיה גרמני אחד שהיינו קוראים אותו פרנגנסטיי היינו קוראים אותו לא זוכר, היה אחד ביוון קצין אחד ביוון שהיינו קוראים אותו ככה ושמו לו את השם הזה, והוא היה נותן לנו, אם היינו קצת לא בשורה טובה, עם הצלחת שלנו בשביל המרק הוא היה נותן לנו בפנים, הוא היה רע כזה משהו לא נורמלי.

מראיין: מה הוא היה, קאפו ?

שמואל: לא. הוא היה גרמני מהשמירה. גרמני. לא קאפו. גרמני מהשמירה מהחיילים שהיו שומרים. וכשהיינו הולכים והיינו מגיעים על המקום הזה איפה שהמקום שהיינו עובדים, הייתה הפסקת צהריים. בהפסקת צהריים מה היו עושים? היו מוציאים ככה, כמה זוגות שאחד על השני ייתן סטירות. והיה שמה ג'קו רזון ועוד אחד לא זוכר מי זה היה, היו שמים אותם שהם ילכו אגרופים, שיעשו הצגה אגרופים שהתחרות על האגרוף , ואם אתה לא היית עושה איך שצריך, הגרמני היה בא ואומר לך: "ככה צריך לעשות"! היה בא והוא היה נותן לך אגרוף כזה, או סטירה כזאת שככה אתה צריך לעשות. וככה היינו שמה, רואים הצגה כל יום. זה הייתה הצגה של הגרמנים, ההפסקת צהריים שהיינו עושים שמה. היו נותנים לנו במקום הזה הפסקת צהריים, היה נותנים לנו איזה כף מרק, היה כף מים וכמה עלים ירוקים, זה היה הכף של הצהריים, היה אוכל צהריים.

מראיין: זאת אומרת זה היה המשחק היו מוציאים אתכם מהשורות ?

01:10:40

שמואל: לא. בזמן ההפסקה. נניח ב-12 היה הפסקת צהריים אז היו היו קוראים כמה זוגות והיו אומרים: "אתה תן לו סטירה והוא ייתן לך ואני רוצה לראות איך נותנים סטירה אחד על השני". זה היה הצגה של הגרמנים. או ג'קו רזון עם עוד אחד היו הולכים אגרוף, בוקס, למה ג'קו רזון היה בוקסר היו מכירים אותו, אז היו אומרים תעשה לנו הצגה איך עושים בוקסר. וזה היה בהפסקה במקום לשבת לנוח קצת זה היה ההצגה של הגרמנים, הגרמנים היו צריכים . היו עושים עוד דברים: היה, כמו למשל גבול שעד פה אתה לא יכול ללכת, מה הם היו עושים, היו זורקים חתיכה לחם אחרי הגבול שאתה תלך לקחת את הלחם ואם אתה הולך לקחת את הלחם היו יורים עליך. היו רואים איך שאדם מת היו עושים חה-חה-חה [מדמה צחוק] צחוק מזה שאדם מת, הלך לקחת את הלחם. היו עושים כל מיני הצגות סדיסטיות כאלה. פשוט סדיסטיות, אנשים כאלה עשו סדיסטיות. שמה עברנו את הקרנטינה הזה, אבל מה כשגמרנו את הקרנטינה הזה נשארנו 50% מהכוח שמה. 50% מהכוח. למה זה הייתה עבודה קשה שמה, והליכה לא רק זה, בקיץ שמה זה חם נורא, ומהחום פתאום תופס גשם כזה, אתה מבין, אתה רטוב שמה בתוך המים מהגשם, ואחרי הזה מתחיל להיות קר. עכשיו מה יש פה? יש דבר כזה, אם הגשם תופס אותך אחרי 12 אז אתה ממשיך לעבוד עד הערב, אם הגשם היה תופס לפני 12 אז את ארוחת הצהריים היו מחזירים אותנו במחנה.

מראיין: מה עשו איתך אחרי הקרנטינה?

שמואל: אחרי הקרנטינה עברתי במחנה. אז שלחו אותנו לכל מיני עבודות. אז אני אז עבדתי בחפירות. היינו מעבירים כבל, לטרנספורט קולון היו קוראים לזה, היו מעבירים כבלים חשמלאים כל מיני עבודות ככה.

מראיין: איזה עוד עבודות עשית?

שמואל: אז היינו עובדים שם בטרנספורט קולון, היו עובדים בכל מיני פריקה, מלט, כל מיני דברים. אז אחר כך פתאום אמרו שהולכים לעשות מָאוּרָה-שׁוּלֶה . קורס לבנאים. אבל בחורים עד 18, אז אני אמרתי, אני אכנס גם כן יחד איתם. הצלחתי-הצלחתי לא הצלחתי-לא הצלחתי. אז נכנסתי גם אני בין הצעירים, ושמו אותנו לקורס בנאות. זה עבר כמעט כל החורף כמה חודשים, אז היינו באיזה בלוק בפנים ושמה למדו אותנו לבנות. היינו בונים בלוקים עושים כל מיני דברים, אחר כך היינו מפרקים, עוד הפעם בונים, כל היום הייתה העבודה הזאת אבל בתוך המחנה. היה אוכל טוב, אוכל היה טוב למה בתוך המחנה היה אוכל טוב, אתה מבין, היו היה אפשר "לארגן" אתה מבין? אז כבר ג'קו רזון ועוד הרבה יוונים כבר היו עובדים במטבח אז, הם נכנסו למטבח לעבוד, אתה מבין? אז ארגנו כבר היה אוכל היה טוב, בבּוּנָה התחלנו "לארגן" שמה. אז עברתי ב מאורה שולה עברתי את הקורס שמה, היו כמה חודשים טובים.

מראיין: כל החורף של 43 עשית שם?

שמואל: כמעט. לא כל החורף. כמעט אפשר להגיד. אתה מבין? לא 43 לא, זה כבר היה 44 זאת אומרת זה אני עברתי את הזה זאת אומרת את הקרטינה עבדתי במחנות בזה, אחר כך עשו את הקורס הזה, אתה מבין? ועבדתי שמה, אחרי שגמרתי את הזה שלחו אותי לקומנדו בבניין.

מראיין: כל החורף של 44 ?

שמואל: כמעט אה כמעט את החורף של 44 כן. אז אה שלחו אותי לקומנדו בניין. בקומנדו בניין הייתה עבודה קשה מאד. לא הייתה קשה פיזי כמו שהייתה עבודה קשה שלא היית מלובש טוב. למה בבניין אתה יודע יש רוח פרצים, אתה בונה ואתה נמצא באוויר תמיד, ואתה לא לבוש טוב והקור הזה היה נכנס בגוף, ושמה נהייתי חולה. נהייתי חולה, והייתי בבית חולים איזה שבוע, אחרי זה נהייתי בריא, שלחו אותי בחזרה לעבודה. בעבודה שהייתי שמה, היה קאפו אחד משוגע. הקאפו הזה, לא יודע פעם אחת נשפך לו אצלו ברגליים מים חמים ונשרפו לו הרגליים, ואני הייתי לוקח אותו כל יום בבוקר על הגב שלי והייתי מביא אותו לבית חולים והיו מחליפים לו את ה בנדז'ים והייתי מחזיר אותו לבלוק בחזרה, ואחרי זה אני הייתי הולך לעבודה. כשהוא נהיה בריא וחזר לעבודה לקומנדו, במקום להגיד תודה רבה ,נכנס בו שיגעון, כל שעה היה קורא אותי: "שמואל " בבונקר, ב בּוּדֶה , היה קורא אותי בצריף, אומר: "תתכופף" היה נותן לי 2 מכות בטוסיק. – "קאפו, בּוֹבּיִ, למה? אִיך הָאב גֶמָאכט גוּט" .

01:15:57

שמואל: " פֶרפְלוּכְטֶה יוּדֶה קוֹם הר" . כל שעה, היה נותן לי 2 מכות בטוסיק, והיה אומר לי: "אני אשלח אותך תלוי נאך לפלשתינה. היה עושה לי ככה: "אני אשלח אותך תלוי נאך לפלשתינה פֶרפְלוּכְטֶה יוּדֶה". זה היה אומר לי כל פעם. ואני הייתי אומר בליבי: אלוהים ישמע אותך שאני אשאר בחיים ושאני אבוא לפלשתינה, זה הייתי אומר בעצמי כל פעם. כל שעה היה נותן לי 2 מכות וזה . אז במשך הזמן הזה שוב אני נהייתי חולה. נהייתי חולה ושוב אני לבית חולים. אז אני נכנס לבית חולים שמה היה רופא אחד יווני קואינקה , הוא היה מפורסם מאד ד"ר קואינקה הוא היה רופא אוזן וגרון. הוא היה הרופא הכי מפורסם בדבר כזה. הגרמנים בעצמם היו מביאים את המשפחות שלהם אצל הרופא הזה שיטפל בהם. הוא היה רופא מפורסם מאד, ד"ר קואינקה, אז אני הייתי בבית חולים אז הלכתי אצל ד"ר קואינקה אמרתי לו בכיתי לו שמה "ד"ר קואינקה", אמרתי לו, "אנחנו עברנו כבר כמעט את הזה " - למה כבר היה כמעט סוף ה , שמענו שהמלחמה כבר הולך להיגמר, "יש לי בקשה ד"ר קואינקה אולי אתה יכול להעביר אותי באיזה קומנדו אחר"? למה אצלהם היה פרוטקציה, אתה מבין? אז הוא אומר לי: "באיזה קומנדו אתה"? אמרתי לו: "קומנדו בנאי קומנדו זה כזה ". הוא אומר: "אתה עברת מאורה שאולה "? – "כן". – "אז אני לא יכול להחליף אותך", אומר. – "למה"? אומר: "אתה עברת מאורה שאולה אתה מוכרח להמשיך קומנדו בניין". – "אבל ד"ר קואינקה יש לי קאפו אחד שהוא משוגע והוא רוצה להרוג אותי הוא נותן לי כל שעה 2 מכות בטוסיק ואומר שישלח אותי לפלשתינה וכל זה ". אומר: "מה אני אעשה לך"? טוב אז אני לא יודע היה מה לעשות, אז יצאתי באותו יום שיוצאים מהבית חולים, אז יושבים בבית באותו היום לא הולכים לעבודה. במזלי, באותו היום, באו מלאגר קומנדו זאת אומרת מהקומנדו של המחנה וחיפשו בנאי אחד. ואני אמרתי: "אני בנאי". אז הוא אומר: "אתה בנאי"? – "כן". – "יש לך כח"? – "כח" אמרתי לו "יש לי הרבה, רק אוכל תן לי". הוא אומר: "בסדר". אז הוא, לקח אותי איתו בדיוק אז התחילו האווירונים לבוא ולהפציץ את המחנות. ואז התחילו לבנות בונקרים בשביל הגרמנים בשמירות מתחת לזה . אז היו איזה 3 בחבר'ה ורצו עוד אחד שנהיה קומנדו של חמישה חבר'ה ולקחו אותי גם כן, ובקומנדו הזה היה עובד הבחור הזה יצחק שאלתיאל שאני בתמונה יחד איתו, יצחק שאלתיאל, וכשהוא ראה אותי שאני נכנסתי אצלו בקומנדו אני הייתי מכיר את הילד הזה מהבית, מילד, ואני הייתי כמו אח בשבילו, ועוד היום אנחנו כמו שני אחים, אתה מבין? הוא שמח מאד שאני נכנסתי בקומנדו הזה, והקאפו של הקומנדו הזה הוא היה יהודי מ ביאליסטוק יהודי טוב מאד. יהודי מביאליסטוק. בן אדם זהב. אז הוא אומר: "אתה פה ". – "אבל" אמרתי לו: "יש לי בעיה". – "איזה בעיה"? אומר: "אני בקומנדו של בנאי והקאפו שלי הוא יחפש אותי". אומר: "אתה כבר לא יושן הלילה בבלוק שלך, אתה כבר בבלוק אחר". מה היה? היה בלוק של כל אלה שהיו עובדים בלאגר, היה בלוק מיוחד וזה היה בלוק 14 ובבלוק הזה היו יושנים כל הג'ובניקים, אלה שהיו עובדים במטבח, חייטים, סנדלרים [דיבור לא ברור] כל אלה של המחנות שהיו הג'ובניקים של המחנות, היו ישנים בבלוק הזה, אז הוא כבר העביר אותי באותה לילה העביר אותי בבלוק הזה, ואני הלכתי לישון בבלוק הזה, זה היה בלוק של עשירים. זה היה בלוק ממש של עשירים. שמה היה מכל טוב מה שאתה רוצה בבלוק הזה. למה לכל אחד היה משהו "לארגן": אוכל, בשר, רָאקִי, סיגריות, מה שאתה רוצה היה בבלוק הזה, היה בלוק של עשירים, למה כל אלה שהיו עובדים במחנה, ואני נכנסתי בבלוק הזה באותו לילה. למחרת

מראיין: באותו לילה כשיצאת מהבית חולים?

שמואל: כן באותו לילה, למה אני אמרתי לקאפו החדש הזה, "תראה אם אני נשאר בבלוק שלי, הקאפו שלי הוא לא יתן לי". הוא אומר: "אתה בלילה אתה כבר לא יושן שמה". אתה מבין? הוא כבר העביר אותי בבלוק החדש, ולמחרת אחרי יומיים פגשתי איזה חברים שהיו בקומנדו שלי אומר: "הקאפו משגע הולך מחפש אותך איפה אתה" [צוחק]. אני אמרתי לו: "הוא יכול להשתגע אני כבר לא אצלו יותר, אני כבר לאגר קומנדו". אתה מבין? והלאגר קומנדו הזה היה בּוּנקֶרבָּאוּ קומנדו היו

01:20:40

קוראים את המקום בּוּנקֶרבָּאוּ קומנדו. מה היה? אנחנו היינו 5 חבר'ה היינו יוצאים כל יום, והיינו בונים בונקרים בשביל ה אס.אס שהיו שומרים על המחנות, ואנחנו היינו 5 חבר'ה ו-2 גרמנים היו שומרים עלינו. מה היינו עושים? כל יום בבוקר היינו לוקחים ג'ריקן גדולה כזאת עם אוכל בשבילנו, ובג'ריקן הזאת היו אוכלים גם הגרמנים יחד איתנו את אותו האוכל, אז כשהיינו הולכים לעבודה היינו שוכחים את האוכל הזה והיה הולך גרמני אחד עם שני שבויים שלנו ללאגר של האנגלים, היה מחנות של האנגלים שמה, ושמה היה להם אוכל טוב, הם היינו הולכים שמה במטבח שלהם והיו ממלאים לנו את האוכל שלהם על הג'ריקן שלנו. וזה ג'ריקן של איזה 20 ליטר, 25 ליטר כזה. והיינו מביאים זה איפה שהיינו עובדים והיינו יושבים והיינו אוכלים ביחד. הגרמנים וגם אנחנו אותו אוכל. והיה נשאר. מה שהיה נשאר היינו מביאים בלאגר בערב, וכל אחד היה מחלק, וכל אחד היה הולך אצל הידיד שלו, אצל החבר שלו

מראיין: מה הייתם בונים?

שמואל: היינו בונים מקלט.

מראיין: למי?

שמואל: בשביל הגרמנים. הרי יש מגדל שהגרמני עומד למעלה כן? מגדל כזה כן? אז בזמן אזעקה לא היה להם לאן לברוח אז כל השנים לא היה אווירונים, בזמן האחרון התחילו האווירונים לבוא ולהפציץ, אז התחילו לעשות אז עשינו להם בונקר, מקלט. לכל שומר עשינו לו מקלט אישי ואנחנו היינו בונים את זה עם בטון. ובשביל זה היינו קוראים בטון קולון, היינו חברה שהיינו בונים מבטון. היינו הולכים ביום היינו עושים את המשקוף וכל זה, מה שהיה צריך, היינו יוצקים את הבטון היינו בונים אותו, והיינו הולכים למקום אחר חופרים, מכינים, למחרת היינו באים מוציאים את מה שהיה צריך והיינו נותנים מים וכל הדברים מה שצריך, אתה מבין, והיינו ממשיכים הלאה. בצורה כזאת היינו הולכים מסביב לכל המחנות. זה היה התחלנו ככה מבּוּנָה, היינו הולכים מונוביץ , קטוביץ , סוסנוביץ , גלייביץ , את כל הסיבוב שמה זה היה כל המקום עם מחנה ריכוז. של כל מיני מחנה ריכוז של אזרחים, מחנה ריכוז של פולנים, מחנה ריכוז של אנגלים, של איטלקים, של כל מיני פועלים אתה אז אני הייתי עובד בכל הסביבות היינו עובדים. וככה, עד סוף של המלחמה זאת אומרת עד שלקחו אותנו לגלייביץ הייתי עובד בקומנדו הזה, והיה לי טוב המקום הזה, היה טוב, אוכל טוב ועבודה טובה. הייתי היה קיבלתי כח היה לי כח, ועל ידי זה יכולתי לסבול את כל העבר הזה, את כל העבר הזה, את ה-8 ה-8 ימים שהיינו בקרונות גם כן מגלייביץ עד דורה היינו 8 ימים בקרונות פתוח רק שלג בלי אוכל.

מראיין: כן רק רגע לפני. העבירו אותך מ אה

שמואל: מאושוויץ לגלייביץ. בגלייביץ גם כן, יש איזה סיפור קטן שמה. בגלייביץ הייתי יומיים שמה, ואני היווני היחיד שמה בקבוצה שמה, ואני הייתי תמיד עם הפולנים עם ההונגרים אז שמה היינו ככה 3, אני ו-2 יהודים מביאליסטוק שהיו מכירים אותי. אז אמרנו אנחנו נתחבא פה בגלייביץ, למה היינו שומעים בלילה את היריות של התותחים שהרוסים כבר מתקרבים. מה עשינו? היה בתקרה, היה תקרה של עץ ומעל זה היו הבניין האגף אתה מבין, אז פתחנו איזה פתח.

מראיין: עליית גג.

שמואל: על הגג. פתחנו איזה פתח ו נחבאנו שמה וחיכינו שהגרמנים יעברו. פתאום אחד מהשניים, משני הפולנים הוא השתגע. הוא יצא משוגע. התחיל לעשות צעקות וכל מיני דברים כאלה, אז פחדנו ירדנו. ירדנו והלכנו יחד עם כולם לטרנספורט. כשעלינו על הרכבת, אז הוא קפץ מהרכבת המשוגע הזה, קפץ מהרכבת והרגו אותו שמה על המקום ירו בו. וזה הוא הלך. ואנחנו המשכנו את הטרנספורט. בטרנספורט הזה 80% מתו. 80% מתו. איך מתו? שמו אותנו בציפוף כזה בתוך הקרון אפילו מקום לעמידה לא היה, לעמוד לא היה מקום.

מראיין: לאן הטרנספורט יצא?

שמואל: אה? הטרנספורט הזה שלי יצא לדורה, לגרמניה. וכל כך צפוף, אתה מבין, שבלילה למי שהיה כח הוא הרג

01:25:32

אחד, ועשה מקום לשבת. אחר כך הרג עוד אחד עשה מקום לישון. בצורה כזאת

מראיין: כמה ימים נמשכה הנסיעה הזאת?

שמואל: 8 ימים המשיך הדבר הזה, ובצורה כזאת, למי שהיה כח הוא עשה את עצמו נוח לישון וכל זה, וכל זה היה קרון פתוח ושלגים עלינו. לא היה אוכל ולא שום דבר. רק מה, כשיצאנו נתן לנו קונסרבה אחד ולחם אחד וזה אכלנו בתוך הרגע. בתוך הרגע אכלנו. 8 ימים לא היה לנו מה לאכול. 8 ימים אני אכלתי רק שלג. רק שלג. 8 ימים שלג. ובקרונות האלה בטרנספורט האלה, אני אומר לך, בלי להגזים 80% מתו. איך מתו? בצורה כזאת, אחד הרג על השני, או לא החזיק [מעמד] או נהיה חולה כל הדברים האלה. כשבאנו עברנו דרך צ'כוסלובקיה, אני זוכר, אני חושב שהיה צ'כוסלובקיה, והיה לפנות בוקר אנשים היו הולכים לעבודה, והם ראו שעוברים אנחנו קרונות פתוחים, הם היו עוברים איזה גשר בשביל לעבור את התחנת של הרכבת ובדיוק אנחנו עברנו שמה, הם ראו את המצב הזה והתחילו לזרוק את האוכל שלהם על הקרונות שלנו, את הסנדוויצ'ים ומה שהיה להם התחילו . היית צריך לראות מלחמה בתוך הקרון מי שיתפוס חתיכה או משהו, אתה מבין? אחר כך, הגרמנים ראו את הפאניקה הזה הזיזו את הרכבת יותר למטה, חוץ מהמקום. ושמה אחרי שעה, היינו שם התחנה לא יודע, היית צריך לראות התארגנו אנשים והתחילו להביא סנדוויצ'ים. זרקו לנו סנדוויצ'ים בתוך הקרונות. ושמה היינו לא יודע איזה כמה שעות והרכבת התחיל למשוך לנסוע. ונסענו עד שהגענו לדורה לא ראינו יותר לא בן אדם ולא שום דבר, רק הרים ושלגים, הרים ושלגים זה היה. וכשהיינו עומדים באיזה שהוא מקום שהיה, כאילו, החלפת תחנות לא יודע, היינו צריכים להעביר את המתים מקרון לקרון ולמלאות קרונות של מתים רק. והיינו סוחבים את המתים ולעשות קרון הגרמנים בעצמם הופתעו מלראות את הדבר הזה. וכשהגענו בדורה, אז אלה שנשארנו חיים הכניסו אותנו באיזה אולם גדול היה, זה כנראה היה אולם קולנוע משהו כזה, אולם גדול ענקי, עם קש על הרצפה. ואנחנו ערומים לגמרי, אבל היה אולם חם, ערומים לגמרי, מכל הזמן שאכלנו שלגים כשנכנסנו שמה מהחום התחיל שלשול. התחיל שלשול כזה כמו שאתה רואה לפעמים ברחוב איזה פרה שעושה שלשול מים כזה, ככה אנחנו עשינו. היינו שמה שבוע ימים איזה עשרה ימים היינו שמה ערומים לגמרי, רק שלשול, שלשול, שלשול. מי שהחזיק מעמד נשאר בחיים, מי שלא - מת שמה במקום לקחו אותו. אחרי איזה 10 ימים לקחו אותי לבית חולים. אני הייתי אחד שלא יודע מה עם אחרים, לקחו אותי לבית חולים והייתי שבועיים בבית חולים שמה בדורה. ושם עשו לי את הטיפול. נתנו לי כדורים קרבון כזה פחם, תה ואורז, זה היה כל יום, תה אורז ופחם, תה אורז ופחם איזה שבועיים הייתי שמה עד שהקיבה התרגלה ונעשה טובה, נהיית בריאה. ואז שלחו אותנו בבלוק ומשמה שלחו אותי לעבודה. שמה בעבודה, היינו עובדים באיזה טונל בית חרושת לפצצות. ושמה הייתה הבית חרושת עובד 24 שעות ביום בלי הפסקה, 3 משמרות. משמרת היה יוצא משמרת נכנס משמרת יוצא משמרת נכנס בצורה כזאת. אז יום אחד בבוקר שיוצאים מהעבודה, פתאום רואים איזה חמישים תליות, תלו איזה חמישים איש רוסים, קומנדו שלם של רוסים. תפסו שהם עשו סבוטאז' על הפצצות, כנראה שהגרמנים זרקו את הפצצות באיזה שהוא מקום, לא התפוצצו ואחרי שכבשו את המקום גילו שבפצצות יש סבוטאז' ולפי המספר של הפצצות

מראיין: מה הייתה העבודה? מה עבדת?

שמואל: העבודה שלי הייתה טרנספורט.

מראיין: מה בטרנספורט?

שמואל: היינו מובילים כל מיני חלקים ברזל, כל מיני שמרכיבים את הפצצות שמה, זה היה טונל, אתה מבין. והם שמה כנראה

מראיין: מה היו עושים במחנה הזה?

שמואל: אז המחנה הזה, אני אומר לך, זה הייתה מחנה לעבודות העבודות היו ב טונלים מתחת לאדמה, מתחת להרים, היה בית חרושת של פצצות של האווירונים, אז כנראה שתפסו איזה מקום שזרקו פצצות אווירונים ולא התפוצצו, ולפי מספר הסריה של הפצצות אז ידעו מאיזה מחלקה נעשו את הפצצות.

01:30:26

מראיין: איך קראו לבית חרושת לפצצות הזה?

שמואל: דורה.

מראיין: ככה זה היה השם שלו?

שמואל: אתה יודע מחנה דורה. היה בית חרושת לפצצות דורה. שמה הייתי איזה חודש, אולי פחות, אתה מבין? משמה העביר אותי למקום הזה שטאמפדה .

מראיין: מה עשית שם, כל החודש?

שמואל: הייתי עובד כן. אז משמה העבירו אותי למחנה הזאת שטאמפדה ושמה, היה מחנה שהתחילו לבנות טונל חדש, זאת אומרת מתחת להרים בונקר בניין חדש מתחת להרים, זאת אומרת. אז שמה היה מסוכן מאד. מה היה מסוכן שמה? ששמים דינמיט לפוצץ את ההר אז תמיד יש אבנים שנשארים תלויים ולא כל כך זה אז היו הולכים אנשים עם ברזלים ארוכים כאלה והיו מורידים כל מיני הרים כאלה שהיו חצי תלויים

מראיין: תגיד לי רגע, במחנה דורה כשאתה עבדת שם אתה כבר הרגשת שהשחרור מתקרב?

שמואל: כל הזמן הרגשנו את השחרור למה היינו שומעים בלילה את היריות את האש היינו רואים בלילה.

מראיין: היה לך תקווה לצאת מהגיהינום?

שמואל: כל הזמן התקווה שלי הייתה הזאתי, שאני בעצמי, אני בעצמי הייתי נותן את התקווה, בעצמי הייתי נותן. תמיד היית אומר: שמואל לא למות אתה כבר מגיע בסוף. זאתי הייתה הזה שלי אני בעצמי הייתי נותן את הדבר הזה, את המרץ הזה.

מראיין: מי היה מפציץ בלילות?

שמואל: שמה לא היו הפצצות, שמה רק שמענו הפציצו את מחנה ריכוז דכאו בוכנוואלד , מחנות האלה. שמה זה כבר היה בתוך גרמניה, אתה מבין, זה כבר היה מתקרב החזית בתוך גרמניה, אתה מבין? בשביל זה התחילו כבר לעשות בתי חרושת חדשים למה התחילו להפציץ את המחנות. ואז התחילו לעשות את המקום הזה איפה שאני אומר לך בשטאמפדה זה היה בְּרוּדֶה היינו חופרים את ההר בשביל לעשות את הטונל החדש הזה ושם היה מסוכן מאד למה לא רק מהאבנים, למה שהיית סוחב את הב'אגונטים היית הולך בתוך ההר היית מוציא אבנים והיית ממלא את הב'אגונטים והיית יוצא בחוץ, ופתאום היה נופל איזה פלטה של אבן, היה מי שהיה מתחת למטה היה מחסל אותו, זה היה סכנה אחת. עכשיו היה סכנה אחרת בתוך המחנה איפה שהיינו יושנים.

מראיין: כמה רחוק שטאמפדה מדורה?

שמואל: מדורה לא יודע את המרחק.

מראיין: איך הגעתם לשם?

שמואל: העבירו אותנו עם אוטומובילים. לא יודע, אבל לא רחוק אני חושב. העבירו אותנו עם אוטומובילים. לא זוכר בדיוק. אני רוצה לספר לך על המחנה הזאת הייתה מכונה המחנה הכי גרועה שיכול להיות שאני פגשתי. במחנה הזה היו יושנים יהודים לחוד וגויים לחוד, למה היו גם גויים במחנה הזה. ובלילה היו מוציאים את כל היהודים, היה עובר נהר שמה, והיו אומרים: אָלֶה יוּדֶן רָאוּס . כל היהודים החוצה! ואני במזלי, כשבאתי במחנה הזה הייתי היהודי היחיד יווני, לא היה עוד יווני איתי, וכשנכנסתי במחנה אמרו לי: "מי אתה"? אמרתי: "יווני". לא שאלו אותי

סוף צד קלטת

01:34:06

התחלת צד קלטת

שמואל: בערב כשחזרו מהעבודה המשמרת השנייה, היה שמה גוי אחד יווני גוי שהוא היה לומד באוניברסיטה ב וורשאו ותפסו אותו בתור [אסיר] פוליטי, שהוא היה קומוניסט, וכשהוא שמע שיש יווני אחד אז הוא צעק: "איפה היווני הזה" – פְּיוֹס אִינֶה אוֹ אֶלִינָס . [החל מכאן העד עובר לדבר בתערובת של יוונית ולאדינו] אין גריגו איסטה . "מי היווני"? ייו אין מיס סינטי: פְּיוֹס אִינֶה אוֹ אֶלִינָס , - "אֶגוֹ אִימֶה" - "אקי איסטו!" . מוס פריזינטימוס, אבראסימוס ב'ידי . "פוס סה לנה"? . – "ואסיליס מאצוקה". און נומברי קונוסידו קי טיניאה אין סאלוניקו פארה טינירלו סיימפרי אין לה קאב'יסה. דישי ואסיליס מאצוקה . דיזי : "אמיס ת'א קימומסטה סטו אידיו קרוואטי" . ב'אמוס אה דורמיר אין לה מיזמה קאמה . - "יופי, דישי ייו". . אגורה לוס גוייס סי איצ'אב'אן אפארטי אי לוס ג'ידייוס אפארטי. ייו מי איצ'י קון איל אין לה מיזמה קאמה איסטאב'אמוס דוס. אגורה אין לה פרימה נוצ'י ייו נו סי קי פאסה איסטו. מי איצ'י קון איל. במזל, קומו סי דיזי, אינטיינדיס, קי לי דישי קי ייו סו גריגו. אי אה מי איל נומברי נו סי ב'י פור קי איל פילו סי טאפה. איס נומברי מויי אינפ'ין מי איצ'י קון איל אי איל מי איסטה אב'לאנדו: "די קי איריס די אונדי איריס"? אי ייו לי דישי: "די סאלוניקי" . – "טִי קָאנִיס? יָטִי אִיסֶה אֶדוֹ"? . – " אִימוּנָה סְטָה אֶגְרָה" . ייו אב'לו איל גריגו מויי ביין : "טִי קָאנִיס? יָטִי אִיסֶה אֶדוֹ"? - "אִימוּנָה סְטָה אֶגְרָה" . "איסטאב'ה אין לוס לאב'וריס מוס איזימוס סאבוטאז' מי איצ'ארון אקי". ייו נו לי דישי קי סו ג'ידייו. בסדר. אי איסטאמוס אנסינה לוס דוס. אה מידייה נוצ'י איסטו סינטיינדו טודוס לוס ג'ידייוס אפ'ואירה. אי ייו איסטו אאי. איל קוראסון מייו איסטה טקה טקה טקה אדיינטרו. אי איסטו סינטיינדו: "טודוס לוס ג'ידייוס אפ'ואירה". אי אה טודוס לי איסטאן דאנדו קוב'וס פארה אינצ'יר אגואה דיל רייו. איסטו אירה אין איל אינב'יירנו פורקי אין אינירו מוס קיטארון די אאי סירקה די פ'יברירו מוס קיטאב'אן אונה קוזה אנסינה. אינפ'ין קיטאב'אן לוס ג'ידייוס אפ'ואירה אי איסטאב'אן אינצ'ינדו אגואה. אי ייו איסטו סינטיינדו קי איסטאן ייוראנדו לה ג'ינטי. טורנאנדו אי ייוראנדו. די לה לינייה. די לוס קי לוס איזיירון. קי אזיאן? סי איב'אן אל לאדו דיל רייו לוס איצ'אב'אן אינריב'ה. אינטטיינדיס. אינב'יירנו. אינטיינדיס. סי אמוז'אב'אן אי אונוס סי אאוגאב'אן. אינטיינדיס. אי ב'יניאן לוס מיסכנימיס אמוז'אדוס סי איצ'אב'אן אין לאס קאמאס אמארגאדוס. אה לה מאנייאנה ב'יאס אין באשו קואטרו סינקו די אייוס מואירטוס. ב'יניאן קונטרול קומאנדאנטיס אי דיזיאן קואלו איס? יאללה, סי לוס יי'אב'אן. איסטו אירה קאדה נוצ'י. קאדה נוצ'י. אירה אונה קוזה אינטיינדיס קי נו סי פואידי אולב'ידאר. טאן טריסטי. טאן דולורוזה. די סינטיר קאדה נוצ'י לה מיזמה אמארגורה. לו קי פאסאב'אן. אי ייו קומו איסטאב'ה קומו גוי, אינטיינדיס, קון איל גוי איצ'אדו, מי קוראסון אונה אורה קי איסטאב'ה טקה טקה אחארב'אנדו אסטה קי סי פאסאב'ה איסטה פ'ורטונה. לה מיזמה קוזה אירה אה לה מאנייאנה. קואנדו סאליאמוס אל לאב'ורו אירה לו מיזמו. אין לאס פיידראס. אין לה סכנה. קי נו קאייגה אונה פיידרה. אסטה קי איסטוב'ימוס אאי נו מוצ'ו טיימפו. מוס קיטאב'אן קי איסטאב'אן פ'ויינדו לוס אלימאניס. אי די אאי אינטיינדיס נו פאסי אין נינגון לאגיר. די אאי אימפיסימוס קאמפוס קאמינאר קאמינאר קאמינאר. אי אה לוס קאמפוס אינטיינדיס איסטאב'אמוס קאמינאנדו. קואנדו איסטאב'אמוס קאמינאנדו לי דאב'אן אה אונו און שאמאר. אי אאי קידאב'אן. אי איסטו איס. איסטו קונטוניאו דוס מיזיס. .

01:37:55

מראיין: מאיפה הוא היה האיש הזה?

שמואל: הוא היה מיוון לא יודע מאיפה בדיוק, אבל הוא היה מיוון גוי יווני. אז כשהיינו בעיירות אז בעיירות לא היה לנו מה לאכול

מראיין: היו רגע אני רוצה לראות אם הבנתי נכון. היו מוציאים אתכם כל לילה לנהר

שמואל: לנהר.

מראיין: ושמה היו נותנים לכם

שמואל: סתם. לטרטר אותנו. סתם טרטור. אתה מבין? היו מוציאים אותם בלילה ב ב בנהר הזה עם דליים שיביאו מים. ולא היה להביא מים רק לטרטר אותם לזרוק אותם למים, להירטב אותם, להרביץ אותם, לא לתת להם מנוחה שקט, שיהיה טרטור. זה היה טרטור כזה, אתה מבין? אז כשיצאנו מכל המק מהלאגר הזה, כבר היה לאגר אחרון, לא ראיתי יותר לאגרים משם היה הליכה ברגל

מראיין: באמת אתה יודע שאני לא פגשתי עד היום אף בן אדם

שמואל: אני אומר לך היווני היחיד שאני הייתי. בכל הטרנספורט הזה אני הייתי היחיד. לא ראיתי אף יווני בכל הזה, היחיד שאני הייתי בכל המקומות האלה.

מראיין: לא לא לא

שמואל: אני אומר לא פגשתי אף יווני. היחיד שהייתי בכל המקומות האלה. כשיצאנו בעיירות, אז בלילות היינו יושנים בכל מיני חורשות או בכל מיני משקים של חקלאים יוו אה גרמניים ושמה היינו עוברים את הלילה. אני מה הייתי עושה? הייתי הולך במכונות במחרשות שמה תמיד היה נשאר, אתה יודע במכונות של המחרשה, תמיד נשאר ממה שהם חרשו, נניח תירס או גרעינים משהו תמיד היה נשאר משהו, אז תמיד אני הייתי מחפש. היה לי מעיל כזה עם פרווה בפנים אז הייתי היה לי חור והייתי זורק בתוך החור בתוך הזה מלא, מה שהיה גרעינים, תירס, מה שהייתי מוצא, שיהיה לי משהו לאכול, אתה מבין? בצורה כזאת אני הייתי הולך כל הזמן, תמיד הייתי מארגן שיהיה לי משהו. פעם אחת היינו באיזה יער.

מראיין: רגע, אבל אתה לא אמרת לי איך זה שיצאת משם, איך אתה

שמואל: אז אני אומר לך משמה לא חזרנו יותר, משמה כבר התחילה ההליכה. לא היה יותר מחנות לא ראיתי. הליכה כל הזמן היה בשדות, בעיירות, זה הייתה הליכה כל הזמן עד השחרור, לא ראיתי יותר מחנות. זה היה הליכה כל הזמן.

מראיין: מה שאנחנו מכירים כ'צעדת המוות' ?

שמואל: זהו 'צעדת המוות'. זהו. זה 'צעדת המוות'. זה אני אומר לך, כל מי שלא יכול ללכת להמשיך והיה מתיישב היה מקבל כדור בראש. זה היה לא היה לא היה יותר מחנות, לא היה מיטה, לא היה לישון, לא ראינו יותר שום דבר. זה הייתה ההליכה. איזה חודשיים לקח את ההליכה הזאת. כשהגענו אני זוכר את העיירה

01:40:40

הזאת שאני רוצה להגיד לך: אני הגענו בעיירה הזה, ושמה מצאתי משהו משונה. אני זוכר בסלוניקי היה איזה גרעינים שהיו קוראים אותם קולאנצ'טוס, בסלוניקי. היה מין גרעין כמו הגרעינים השחורים שיש פה עם 3 שפיצים כאלה, 3 שפיצים, היית פותח אותו היה יוצא גרעין לאכול. אני ראיתי זה ברצפה, אני כבר הכרתי את הפרי הזה אז התחלתי לחפש. אני השתגעתי ראיתי את הדבר הזה אני אומר: "או זה אני מכיר", התחלתי לחפש, אתה מבין, היה לי קונסרבה תמיד הייתי איתי קונסרבה ריקה פחית כזאת, וכשהיינו הולכים לאיזה מקום שיהיה לי או למים או למשהו שזה . אז אני מילאתי את הפחית הזה ואני יושב, ככה עץ אחד, ואני יושב שמה ואני פותח ואני אוכל. היו איתי רוסים פולנים גויים כל מיני, יהודים לא היה. אז אני פותח ואוכל. הרוסי רואה, לא יודע לדבר איתי הוא רואה: "מה זה"? אז אני אומר לו. "מאיפה זה"? אמרתי לו: "פה". אז היית צריך לראות שכולם מתחילים לחפש. לא יודע אם זה מעץ או זה מאדמה שצומח לא יודע, אתה מבין, כולם התחילו לחפש את הזה כמו תר כמו תרנגולות שמאכילים אותם ככה. ועברנו גם שמה את הלילה. למחרת הולכים לא משאירים אותנו.

מראיין: אתה שמת לב בדרך איזה מקומות עברתם?

שמואל: לא זוכר את המקומות למה היה, מה אני אגיד לך זה, טרנספורט כזה שהיית הולך והולך ולא היית רואה שום דבר, רק היית רואה אנשים שבורחים, גרמנים, היית רואה אנשים, עגלות, גרמנים שבורחים ואנחנו יחד איתם היינו סוחבים אותנו. אבל מה, להם היה את הטרנספורט שלהם את העגלות שלהם וכל זה, ואנחנו היינו הולכים ברגל והיו סוחבים אותנו תמיד בכל מיני מקומות. ובלילה, אחרי כל הליכה זה, ההפסקה הזאתי הייתה או באיזה חורשה או באיזה אם היה איזה כפר שהיה לנו ככה איזה מקום סככה לגור או זה זה היה לינה של הלילה, אתה מבין? אז יום אחד, אני זוכר, היינו באיזה מקום כמה מאות אלפים, מאות אלפים , ונסגרנו שמה, היה מקום שנסגרנו שמה, הצבא סגרו את המקום כל הצבאות של המלחמה, זאת אומרת אמריקאים הרוסים, האנגלים, הצרפתים סגרו את המקום הזה, החזית, אתה מבין? והגרמנים כבר לא היה להם לאן ללכת יותר. ושמה נודע ל'צלב האדום' שיש במקום מסוים כמה אלפים של שבויים שכל יום מתים. הם לא היה לנו מה לאכול למה אנחנו היינו באזור הזה סגור כמה מאות אלפים . ונודע ל'צלב האדום' שבמקום מסוים כזה יש כמה אלפים של שבויים שכל יום מתים כמה עשרות אלפים. ובא 'הצלב האדום', אני זוכר ראיתי אותם משאיות לבנות בפעם הראשונה שראיתי והביאו לנו חבילות מזון, 'הצלב האדום'. ומה עשו, עשו עמדו אותנו בתור, שני שבויים חבילה אחת, זה קרטון כזה קטנציק. שני שבויים חבילה אחת וחילקנו בינינו. אני הייתי תמיד שומר למחר, אז לקחתי אכלתי מה שאכלתי ואת היתר שמתי בתוך הקופסא ואני מחזיק ככה. כמוני עוד הרבה כאלה היו. ופתאום בלילה, הרוסים התנפלו עלינו וגנבו לנו את החלק הזה והרגו אותנו ממכות, הרוסים. היו שבויים רוסים גם כן, הם גנבו לנו את החלק הזה של המזון והרביצו לנו, ומאז אני אמרתי אני לא שומר יותר מזון, מה שאני אקבל אני אוכל אותה על המקום, למה ראיתי שברגע שאתה שומר והשני רעב אז הוא יהרוג אותך בשביל לקחת את החתיכה לחם הזה.

מראיין: בסוף אתם הגעתם ל שפרין

שמואל: ל שפרין , אז שמה שמה זה קרוב היה לסוף של המלחמה, למה אם כבר 'הצלב האדום' לפי הערכתי אם 'הצלב האדום' כבר נכנס בפנים וכבר נתן לנו מזון, כבר הגרמנים אישרו, אז זה סימן שכבר המלחמה מתקרבת לסוף. וזה היה ככה. משמה הגענו באיזה כפר ומהכפר הזה הגענו ביער הזה, זה היה עיר, עיירה

מראיין: שפרין ?

שמואל: שפרין היה עיירה, ושמה אני זוכר בלילה אתה בדרך כלל בלילה היה שקט.

מראיין: שם מצאת את 'הצלב האדום' בשטרלינג?

שמואל: לפני זה. לפני זה. ושמה ביער הזה, בעיר, זה עיר, זה לא עיירה זה עיר, בדרך כלל בעיירות כשהיינו בלילה היה שקט הגרמנים לא היו נותנים לנו מילה ולא להדליק גפרור ולא לעשות שום אש

01:46:06

מראיין: ואנשי 'הצלב האדום' האלה קיבלו אתכם ב שפרילנג ?

שמואל: הם לא קיבלו אותנו, הם רק נתנו לנו את המזון והמשיכו הלאה. זאת אומרת הגרמנים עוד המשיכו לשמור עלינו. רק הם העבירו את המזון. אבל מה, כבר היה התנאים לא היו כל כך קשים כמו ש , אתה מבין? 'הצלב האדום' כשנכנס באמצע, הם ידעו שיש אנשים חיים, אתה מבין? אז כשהעבירו אותנו מהמקום הזה והגענו לעיר הזאת, גם כן היינו ביער בשדות על-יד העיר, שמה בלילה אני שומע פתאום רעש, ואש, משהו לא נורמלי. אז אני רואה החבר'ה הרוסים: "פאטטות . יש". היו צועקים, אני רואה לא יורים, למה כשהיינו באיזה יער והיה רעש הגרמנים היו יורים, לא נתנו ל , ופה אני רואה רעש ושמח ואנשים רצים וזה שמה בגרמניה יש על השדות יש מין כזה מחסן של תפוחי אדמה, בשדה בעצמו, עושים חפירה זורקים קש ותפוחי אדמה וקש ואדמה וסוגרים אותם שומרים אותם בתוך מחסן. אז הרוסים הלכו וחפרו את המקום מהר והתחילו לקחת פאטטות חופשי כל אחד. אז בלילה אני פחדתי לא ידעתי מה יש, לא רציתי למה היו יורים, אז באותו לילה לא היה יריות ולא היה שום דבר. אז נהיה אור כבר התחיל להיות אור, ואני רואה שכל ה כולם רצים, אז אני גם כן רצתי, אבל אני רואה אין אף גרמני אחד, איפה כל הגרמנים שהיו שומרים אותנו? נעלמו. לכולם היו בבגדים אזרחיים יחד איתם, זרקו את הבגדים הצבאיים ולבשו אזרחי. והם יישבו יחד איתנו בתור שבויים גם כן, בתור אזרחים, אתה מבין? אז

מראיין: רגע העיר הזאת כבר התושבים הגרמנים ברחו ממנה?

שמואל: כן ברחו, כן כל הזמן היית רואה שתושבים אזרחים בורחים מאיפה שהיו באים הרוסים הם היו בורחים. איפה שהרוסים היו באים הם היו בורחים, למה הם היה להם פחד מוות מהרוסים, אתה מבין? אז כש כשהגענו במקום הזה, שהיינו, אז כשהתחיל להיות אור שמענו רעש, רעש, הרוסים שמעו את הרעש הם הבינו שזה טנקים רוסים הם ידעו. אז יצאנו מהזה, על הכביש ומרחוק ראינו טנקים רוסים עם הדגל האדום. אז התחיל השמח. "חופש השתחררנו. רוסקי, רוסקי, חרשו" , היינו כולנו צועקים [צוחק מהתרגשות] והגיעו הרוסים על המקום שלנו, והתחילו לזרוק לנו סוכריות, היה להם חתיכות זה חתיכות זה חזיר משומן כזה מיושן. התחילו לזרוק לנו, והרבה חבר'ה אז מתו הרבה, למה התחילו לאכול את השומן הזה בבת אחת, גם כן קיבלו את הדזינטריה הזאת והתחילו להיות חולה וכל זה. זה החזיק לנו איזה יומיים שמה. אחרי זה כבר הפרידו אותנו, לקחו אותנו . אני אז שמה, תפסתי הרבה צרפתים אזרחים שהיו עובדים שמה במושבות של הגרמנים, בתור פועלים, אז הכרתי, לא שהכרתי, שמעתי שצרפתים מדברים באיזה מקום: " הו ויוה לה פראנס" . אני הולך אצלהם: "פראנסה"? – "וִוי! מוּאָה אוֹסִי זֶ'ה מָאנְזֶ'ה " . התחלתי להגיד להם, ישבתי איתם, אבל מה מזל שלי שאני לא הייתי כל כך רעב מכל ה , תמיד היה לי משהו, וככה לא עשה לי כל כך נזק כשהתחלתי לאכול.

מראיין: מה זאת אומרת, זה היה חיילים צרפתים?

שמואל: לא, אזרחים צרפתים שהיו עובדים אצל הגרמנים. היו שמה בכל בכל בית גרמנים שהיה להם מושב אז שמו שניים שלושה צרפתים שהיו עובדים שמה בשדות בכל המקומות האלה, וכשבאו הרוסים והשתחררו הם גם כן השתחררו, גם הם היו אזרחים הרי שבויים גם כן. בתוך הבית היה אחראי עליהם. והם גם כן התחילו לעשות שמח וכל זה. אז זה החזיק איזה יומיים שלוש אחרי זה כבר היה הסוף של המלחמה, אני חושב היה סוף של המלחמה 8 במאי היה אני חושב ככה, אז עשו את הסלקציה הזאת אלה שהיו מארצות המזרח נשארו בצד הרוסי ואלה שיצאו מארצות המערב העבירו אותנו את הגשר.

מראיין: זאת אומרת שגם ה מי עוד שחרר את המחנה הזה?

שמואל: זהו הרוסים, מצד הרוסים, אני השתחררתי מצד הרוסי. אחרי יומיים-שלוש עברתי את הגשר, היה גשר עברתי מצד האנגלים. עשו סלקציה הרוסים, היה חוזה כזה, הסכם כזה ביניהם בין הארצות רוסיה אמריקה אנגליה לא יודע, היה להם הסכם כזה, וכל אלה שהיו של המערב, עברנו אותם. העבירו אותנו למקום הזה ומשמה לקחו אותי האנגלים, אני זוכר, העבירו אותי לבית חולים עשו לי כל הבדיקות, שכבתי בבית חולים

01:51:10

נתנו לי אוכל איך שצריך וחבילה שי כל פעם היו נותנים.

מראיין: זאת אומרת כל הפליטים של ארצות המזרח

שמואל: המערב.

מראיין: כן, למי הם עוברים?

שמואל: למערב אצל האנגלים אצל האמריקאים, אצל הצרפתים. ואלה של המזרח נשארו שמה עם הרוסים. היה הסכם כזה.

מראיין: והיוונים לאן הלכו?

שמואל: עם המזרח עם המערב, למה יוון לא נשארה לרוסים נשאר עם אנגלים אז היו אנגלים ביוון, כן? אז העבירו אותנו למערב. ומשמה אנגלים אני לקחו אותי והעבירו אותי ואז התחיל, אז התחיל הטרנספורטים לארגן איפה שנמצאים, התחילו לעשות חלוקה.

מראיין: מה עשו לכם האנגלים נתנו לכם עזרה רפואית?

שמואל: עזרה רפואית, כל מיני בדיקות, בגדים, כל הדברים מה שצריך וגם חבילות שי. משמה התחילו לעשות סלקציה מאיזה ארץ אתה, שלחו אותך למקום איפה שהיה להם אורג קונסטוטציון כזאת זאת אומרת מארגנים איפה אוספים את כל אלה מכל ארץ ארץ, אתה מבין? אז אני שמתוך ארץ יוון, אז שלחו אותי לאיזה מקום, ושמה אני כבר פגשתי יוונים בפעם הראשונה, אתה מבין? יהודי יווני. שמה פגשתי יהודי יווני ואחר כך שלחו אותי לעוד איזה מקום פגשתי עוד יווני. אחר כך אני הגעתי להאנובר כבר אני הייתי ראש קבוצה של יוונים. יש לי מכתב פה, אני אראה לך, שאני הייתי אחראי על 13 - 14 בחורות ובחורים שאני הייתי אחראי אצלהם בהאנובר. ומהאנובר, העבירו אותנו לצֶלֶה , לברגן בלזן , ושמה כבר ראינו כבר יוונים, הרבה יוונים. ומשמה כבר היה הסוף של הזה אז כבר שלחו אותנו לבריקסל , מ בריקסל העבירו אותנו חזרה ליוון באתונה כל המקומות, אתה מבין? ושמה כבר התחילה חיים אחרים, זה כבר לא לא שייך למחנה. זאת אומרת, את כל השחרור הזה שהשתחררנו בשירלינג, עברנו את כל זה עד אחרי השחרור, עברנו אצל המערב ומשמה התחלנו ללכת לכל מיני מקומות איפה ש שמה אני פגשתי לזרצ'יקו, שמה אני פגשתי את ג'קו רזון, פגשתי הרבה יוונים, אז התחילו

מראיין: באיזה מקום באיזה מקום אספו כל היוונים?

שמואל: אספו אותנו היה בצֶלֶה, צלה ובֶּרגֶן בֶּלזֶן שמה היה, חלק. היו הרבה שהיו ב

מראיין: אותך לאן שלחו לברגן לבלזן?

שמואל: לצֶלֶה. צֶלֶה. שמה אנחנו היינו בצֶלֶה. זה לא רחוק מבֶּרגֶן בֶּלזֶן זה קרוב. זה עיירה אחת מבֶּרגֶן בֶּלזֶן. ומשמה עשו לנו את הטרנספורטים ל עם הרכבת להולנד

מראיין: מי ארגן את הטרנספורט הזה?

שמואל: זה האנגלים אני חושב, האנגלים כן, למה אני זוכר פעם אחת בצֶלֶה החבר'ה שלנו, היו עושים ביזנס, היו ממלאים בקבוקים עם ספירט וכל מיני דברים, היו מוכרים אצל האנגלים בתור וויסקי בתור זה זה פעם היה קיבלו הרעלה, ובאו עשו חיפוש בצֶלֶה בעניינים איפה שהיינו יושנים והיינו בסכנה שייסגרו אותנו לבית סוהר. אני זוכר את הדבר הזה שהחבר'ה עשו היו עושים כל מיני דברים. לא רק זה, החבר'ה היו נוסעים עם הרכבת, נניח מצֶלֶה ל המבורג לא יודע איפה זה, וברכבת אנשים היו עם מזוודות, היו לוקחים את המזוודה של מישהו היו יורדים מהרכבת, היו מחפשים מה שיש שמה וה והמה שמעניין היה לוקח ומה שלא מעניין

מראיין: כמה יוונים אספו ושלחו ליוון?

שמואל: אז היינו כמה יוונים לא הרבה, אז היינו שמה, לא יודע בדיוק, אבל היינו בערך 100 משהו כזה היינו אז במקום הזה, היינו בצֶלֶה. משמה העבירו אותנו ל בריקסל , ומ בריקסל הטיסו אותנו ליוון. יש לי תמונה מהאווירון שהיינו ב בריקסל . יש לי אני אומר לך אני חובב תמונות, תמיד אהבתי. אני

01:55:27

אראה לך פה תראה, אלבום של תמונות שיש לי. לא רק עכשיו עוד בזמן שהייתי ילד. זה גמר לא? עוד בזמן שהייתי ילד ביוון כבר אני אוהב תמונות. זה ליד מגרמניה שהתחלתי לעשות תמונות בכל המקומות האלה. זה המזכרת הכי טובה זה התמונות. תראה אני הייתי כמה פעמים באמריקה, הייתי ביוון, הייתי בטורקיה, הייתי בכל מיני מקומות. מכל הדבר הזה כשיש לך תמונות אז אתה זוכר את כל הדברים האלה, אם אין תמונות, תמונות אתה פותח את האלבום: הו אתה רואה את זה? זה חוויה.

מראיין: עכשיו לקראת הסיום, מה הרגשת כשהגעת חזרה לסלוניקי?

שמואל: תראה כשהגענו בסלוניקי אז הדבר הראשון, הדוד שלי שהיה שבוי אצל האיטלקים, הוא כבר השתחרר והוא היה חייל באתנה, באתונה וכל טרנספורט שהיה מגיע, היה שואל אם אה אם אני חי, אתה מבין? ומישהו הכיר אותי והכיר אותו ואמרו לו שאני חי. למה, אצלו היה התמונה הזאת שאני מראה לך עם ארוסתי היה אצלו התמונה הזאת, וכל היוונים שהיו חוזרים היה מראה לו את התמונה, ואמרו לו כן ראו אותי ואני חי. אז כשבאתי באתונה, כשהגענו לאתונה הוא כבר היה שמה. הוא הייתה, איך אומרים, הפגישה הראשונה [העד מתרגש] עם קרוב, כשפגשתי את הקרוב הראשון, היה בכי, חיבוק חיבוק וכל הדברים האלה, ומשמה לקחו אותנו לאיזה בית ספר היה, לא זוכר איפה היה. ושמה ישנו ברצפה. לא היה לנו מיטות לא היה לנו שום דבר, היה לנו שמיכות, זרקנו על הרצפה שמיכות והיינו יושנים שמה ברצפה. היינו כמה ימים שמה, בדיוק לא זוכר

מראיין: מה הוא היה בשבילך האיש הזה?

שמואל: אח של האמא שלי.

מראיין: ואיך אותו לא שלחו למחנות?

שמואל: הוא היה שבוי עם האיטלקים במלחמת איטליה-יוון תפסו האיטלקים תפסו אותו בתור שבוי, והוא היה בסרדינה בתור שבוי חייל, ולא בתור יהודי, בתור חייל, וכשהגרמנים תפסו את סרד את ה שהאיטלקים נכנעו לזה, למלחמה, לקחו אותו בתור חייל ולא בתור שבוי יהודי, אתה מבין? ובשביל זה הוא נשאר בתור חייל שבוי ולא במחנה יוווני.

מראיין: היה לו מזל.

שמואל: כן הוא נשאר בתור חייל, כן. את אשתו ואת הילדים שלו הרגו, יש לי את התמונות שלהם. הרגו את אשתו, הרגו את הילדים, לא ראה אותם יותר. הוא הלך לצבא ולא חזר ולא ראה לא אישה ולא ילדים ולא שום דבר, אז ככה ש

מראיין: איפה הוא חי היום?

שמואל: פה, באנו ביחד פה בישראל.

מראיין: כן?

שמואל: הוא חי הוא כבר זקן הוא יותר מבוגר ממני, הוא ב-10 שנים יותר מבוגר ממני. הוא אח של האמא שלי. הוא הדוד היחיד שיש לי. הדוד היחיד שנשאר, אתה מבין? אז כשפגשתי אותו באתונה אז אחר כך הלכנו בסלוניקי, ובסלוניקי היינו ביחד, חיינו ביחד, היינו ב'הכשרה' ביחד, היינו אוכלים ביחד, את הכסף ביחד, הכל מה שהיה לנו ביחד. איפה שאני הייתי הולך הוא היה איתי. הוא הוא האח שלי מה נגיד? לא רק דוד, כמו אח שלי, זה הכל מה שהיה לנו ביחד. קוראים לו ברוך שמשי. אתה מבין? אז הוא, כשאנחנו נרשמנו אני בינתיים התחלתי לעבוד בסלוניקי, הוא גם כן התחיל לעבוד, אני התחלתי לעבוד להעביר את העיתונים איך שאמרתי לך מכפר לכפר עם הרכבת, הייתי שליח מטעם הסוכנות של העיתונים והייתי הולך מסלוניקי עד אלכסנדרופולי. והיינו עוברים בכל קו סלוניקי, קוזני , סרס , דראמה , קוואלה , אלכסנדרופולי, קומוטיני בכל מקום בכל המקומות הייתי זורק את החבילת של העיתונים של המקום. אז התחלתי לעבוד שמה. כשגמרתי, אז מה היה, אחרי 6 חודשים רצו לקחת אותי בצבא יווני. אמרתי אני לא הולך בצבא פה, אז נכנסנו ב'הכשרה', אתה מבין, נכנסנו ב'הכשרה' והתחילו לארגן את ה'הכשרה'. וב'הכשרה' אני הייתי מדריך שמה כמו זה ואני ארגנתי שמה ב'הכשרה'

02:00:09

הייתי מארגן את כל הדברים את ה

מראיין: היה לך ידיעה ברור שאתה רוצה לבוא בארץ?

שמואל: כן, אז כבר

מראיין: מה חשבת שתמצא פה?

שמואל: שום דבר. רציתי להיות במדינה, לא רציתי להיות לחיות עם הגויים. לא רציתי לחיות יותר. אין ארץ אחרת בשבילי אמרתי, רק ישראל. רק ישראל. למה כשהייתי בלאגר גם כן הגרמני הזה הוא גם כן אמר: "אני אשלח אותך לפלשתינה", ואני אמרתי אלוהים שישמע ואני אהיה בפלשתינה. ואני לא מחליף את ישראל עם כל הטוב שיש לכל היהודים בכל העולם. אני לא מחליף את ישראל. יש לי בן באמריקה, הוא במצב טוב, יש לו חנות גדולה שלו בניו יורק, הוא אומר לי, הוא ידע שאני עובד קשה, עכשיו לא עובד, כשהייתי עובד, "אבא למה לך לעבוד קשה? בוא אתה תשב פה, אתה תשב פה ואני אתן לך 100 דולר כל יום". אני אמרתי לו: "אני לא רוצה את ה-100 דולר שלך, אני רוצה לעבוד קשה בישראל, דולר אחד ליום ולעבוד קשה רק בישראל". אני את ישראל אין ארץ אחרת בשבילי, רק ישראל. זה הארץ היחידה שאני יכול להיות חופשי ואין לי את ה שום פחד, אין לי את הזיכרונות המרים האלה, כשהיינו בחורים צעירים עוד בסלוניקי אני זוכר, כשהיינו בחורים צעירים והיינו הולכים לאיזה בית קפה לרקוד או משהו, ופתאום היה בא איזה גוי היה אומר: "תראה היהודים רוקדים, הצ'פוטים ". את כל הדברים האלה אצלי בפנים אני לא שוכח, אז אני לא רוצה לא רוצה כסף, לא רוצה שום דבר, פה ארץ ישראל זה שלי. זה המדינה שלי ואין, אני לא מחליף את זה.

מראיין: טוב יש עוד משהו שאתה רוצה להזכיר?

שמואל: מה להזכיר? יש הרבה דברים שזה אי אפשר בבת אחת הכל, אבל זה כבר אני חושב מספיק.

מראיין: תודה רבה.