00:01:01

לעדות זו לא נותרה הקלטה זמינה, ואנו מביאים כאן תקציר העדות כפי שנרשם במהלך הריאיון.

00:01:02

ב- 1924 נולדתי בשאלוניקי בשכונת "הברון הירש" לדודון וסטרוגו יחיאל, ילידי שאלוניקי. את אבי כמעט ולא הכרתי כיוון שנפטר כשהייתי תינוק כבן שנה. את חיי העברתי במחיצת אמא, שני אחים ואחות מבוגרת שעוד בהיותי קטן התחתנה ועברה להתגורר באתונה. בשלב מאוחר כשנישאו גם אחי נותרתי לגור עם אמי, שדאגה כל העת לפרנסת הבית. כמובן שהמצב הכלכלי לא היה מעולה, אפשר אפילו לומר שהברון הירש היתה שכונת עוני. חיים מאד פרימיטיביים, ברמה נמוכה, אבל לפחות אפשר לומר שלמרות המצב הכלכלי אמא הקפידה לשלוח אותי ללימודים.

00:02:02

למדתי בבית הספר היהודי היסודי בשכונת הברון הירש. למדתי בארבע לשונות: עברית, יוונית, לאדינו וצרפתית כשהדגש הושם בעיקר על לימודים עבריים. דקדוק עברי, שעורי הכתבה, קריאה, סיפורים על ארץ ישראל, תנ"ך וכדומה. יום הלימודים ארך כ-8 שעות וברמה סבירה למדי למרות העוני שממנו באו התלמידים. בגלל המצב הכלכלי הלא נוח נאלצתי לאחר הלימודים לצאת לעבודות מזדמנות כדי להביא קצת כסף הביתה וזו גם הסיבה שמעולם לא הייתי חבר בתנועת נוער יהודית, גופים ציוניים שפעלו באותה תקופה בשאלוניקי וכיוצא באלה. מעגל החיים התנהל בין הבית, בית הספר והעבודות המזדמנות, בעיקר עבודות שליחות למיניהן. זו גם הסיבה שאיני מסוגל להעלות חוויות של ממש מתקופת הילדות בשאלוניקי למעט שמותיהם של חברים קרובים שלמדו איתי באותו בית ספר והיו ממעמד כלכלי זהה לשלי. כדוגמת פפו פיטשון, ניסים, שאת שם משפחתו שכחתי כרגע. כיום כל פגישה עם החברים האלה היא שמחה של ממש.

ב- 1940 כשפרצה המלחמה בין יוון ואיטליה בגבול האלבני הייתי בן 15.

00:03:03

כילד לא התעניינתי בנעשה מבחינה פוליטית, שמתי לב לעובדה שהמצב הכלכלי הולך ומחמיר עוד יותר ומפעם לפעם הקשבתי לחדשות על הנעשה באירופה. בזמן ההוא מרכז אירופה, אם אפשר לומר זאת, בער. המלחמה היתה בשיאה, אבל ביוון מעולם לא חשבנו על אפשרות פגיעה ביהודים. כיהודי אפילו לא הזדהיתי עם מצב היהודים בגרמניה, הנושא פשוט לא היה קרוב אלי. אני חוזר ומדגיש שהנושא המרכזי שהעסיק אותי זה הרעב. כיצד להתגבר על הרעב.

אחד השלבים הקשים שלי כיהודי בשאלוניקי היתה השבת שבה רכזו הגרמנים את כל הגברים בעיר ב"כיכר החרות" ליד חוף הים. הכוונה היתה לרשום את כל הגברים היהודיים בעיר כדי למיין אותם לעבודות ביצורים לצבא הגרמני. זו היתה שבת איומה. השמש, העמידה במסדרים, הספירות הבלתי פוסקות, המכות. כל אלה היו חלקנו באותה שבת. לאחר השבת צוו כל היהודים לשאת את הטלאי הצהוב המכונה ביוונית "קוקרדיה". היהודים נאסרו להיכנס לרחובות מרכזיים בשאלוניקי כמו רחוב "ארמו", "אגנטיה". ניסינו לדבר על כך בבית אבל היאוש היה כבד ולא יכולנו אפילו לחשוב על התקוממות.

00:04:04

תוך תקופה קצרה המצב התדרדר עד כדי כך ששכונת "הברון הירש" הפכה לגטו. כשחזרנו מעבודות הביצורים מצאנו את עצמנו כלואים בגטו של "הברון הירש". איש לא נכנס ואיש לא יצא. כיוון שהיינו קרובים לתחנת הרכבת היו תושבי הגטו הראשונים שנשלחו למחנות. כך ב- 15.3.1943 הייתי כבר בטרנספורט הראשון שיצא למחנות.

התחושה היתה נוראית. השפלה איומה. פתאום לעזוב את הבית, השכונה, העיר – נוסעים בתנאים קשים לעבר עתיד בלתי ידוע. זו ממש תחושה כבדה, מעין חוסר אונים. בקרון אחד דחסו הגרמנים בין 60-70 איש. נשים, גברים וילדים. השתדלנו לעזור אחד לשני, עם מעט מאוד אוכל ללא מים ואוורור וללא תחנות ביניים.

כעבור שבעה ימים הגענו לגיהנום ששמו אושוויץ. קשה לתאר את הבלבול העצום וההיסטריה שאחזה בנו כשהגענו לאושוויץ. אני רק זוכר שבקושי הספקתי להגיד לאמא שלי שתהיה ליד שכנה שלנו מ"ברון הירש" ששמה פלומבה. אמרתי לאמי שתישאר ליד פלומבה וכשנפגש מאוחר יותר אוכל למצוא אותה בקלות. אז לא ידעתי שאלו המילים האחרונות שאומר לאמי. מאז לא ראיתי אותה יותר. נותרתי בודד בתוך המון של אנשים, צעקות, זרקורים והרבה פחד. הגרמנים מיינו את היורדים בשלושה טורים נשים גברים וילדים. הצטרפתי לקבוצת הגברים שהופנתה בצעדה למרכז המחנה. הייתי מבוהל מאוד, חיפשתי כל הזמן אנשים קרובים. כשהגענו למרכז המחנה הכניסו אותנו למקלחות שם גולחנו מכף רגל ועד ראש. הושם לנו מספר כחול בזרוע, הולבשנו בגדי פסים ונשלחנו לקרנטינה באחד הבלוקים שבמחנה. 40 יום היינו סגורים בבלוק ללא עבודה של ממש. לעיתים נלקחנו מחוץ לאושוויץ כדי לחפור תעלות אבל בדרך כלל היינו סגורים בבלוק. רק לאחר 40 ימי הסגר נשלחנו לעבודות שונות במחנה.

00:05:05

נשלחתי לעבודה ב"קנדה" קומנדו, שעסק במיון חפצי הנשלחים לאושוויץ. כיוון שהיהודים שהגיעו למחנה הגיעו כשהם מצוידים בכל מימי חפצים אישיים החליטו הגרמנים שיש צורך למיין את כל הרכוש היהודי שהובא עם היהודים. בצורה כזו מיינו משקפיים בערמות, נעליים, מעילים, כובעים, מזוודות, זהב, דולרים וכדומה. המחסנים היו קרובים לתחנת הרכבת וכך כשהגיעו הטרנספורטים היינו אוספים את כל הרכוש היהודי. קשה לתאר מה ראו העיניים שלי כמה עושר יהודי הוחרם והלך לאבוד...

התנאים במחנה היו גרועים. מדי יום ראשון נערכה סלקציה – שמטרתה הייתה מיון האסירים. ז"א הפרדה בין אלה שיכולים להמשיך לעבוד ובין אלה שנשלחים למשרפות. הסלקציה התקיימה בימי א' לפני המקלחת השבועית. העמידו אותנו בחצר הבלוק עירומים כשבינינו עובר קצין ס.ס. גרמני, בדרך כלל רופא, שבדק אותנו. מי שהיה נראה בעיניו חלש וחולה הושם בצד ואנו שהיינו מורגלים בנושא זה ידענו שישלח למשרפות. כל יום ראשון חזר הפחד מחדש. חיינו משבוע לשבוע.

00:06:06

אוכל היה לי בשפע, בזכות העבודה ב"קנדה" קומנדו, אבל הפחד מן הסלקציות הביא אותי להצטרף לקבוצת אסירים שנשלחה לעבודות בוורשה. נודע לנו שמתגבשת קבוצת אסירים שתצא לעבודות בוורשה. הרעיון של הגרמנים היה לשלוח לוורשה רק אסירים שלא מתמצאים בשפה הגרמנית. זאת אומרת יוונים, איטלקים וכדומה. הצטרפתי לקבוצה הראשונה של יוונים שעזבו את אושוויץ בדרך לוורשה.

מאושוויץ לוורשה נסענו ברכבות. מאושוויץ ברכבת היו הולנדים, צ'כים והרבה יוונים. המטרה שלי היתה לצאת מהמוות למרות שלא ידענו לאן אנחנו נסע ומה נעשה. כשהגענו לוורשה מצאנו עיר של חורבות. כל וורשה היתה הרוסה מהמרד שהתרחש שם. העבודה היתה – פינוי העיר מהריסות המרד, למיין את הברזלים שהיו ראויים למשלוח לגרמניה. הגרמנים ניצלו כל חומר שאפשר היה לנצל אותו. ברזלים, אבנים, קרשים וכדומה. בין ההריסות מצאנו לא פעם חפצי ערך כמו כסף, זהב ואפילו כלי בית, כפות, מזלגות, סכינים שאותם מכרנו לפולנים הכפריים ובתמורתם קנינו מזון – לחם ונקניק. במרוצת הזמן נשלחתי לעבוד בקילוף תפוחי אדמה במטבח המחנה. כיוון שהייתי קרוב כל כך לתפוחי האדמה החלטתי לגנוב כמה ולהעבירם לאזור המגורים. אלא שלרוע מזלי נתפסתי על ידי קצין ס.ס. הונגרי שהכה אותי במספר מכות כמספר תפוחי האדמה שגנבתי. הגעתי לצריף המגורים שחור ממכות ורק בזכות הטיפול של החברים שלי שמיד הניחו עלי סמרטוטים רטובים ניצלתי.

00:07:07

בוורשה הייתי כשנה וחצי ולאחר מכן נשלחתי משם לדכאו, שהיה לדעתי מחנה שבו רכזו הגרמנים כל מיני אסירים פוליטיים, בעיקר נוצרים, וביניהם גם יוונים נוצריים. סימן ההיכר של המחנה הזה היתה מחלת הטיפוס, שהפילה רבים מהחברים שלי, בעיקר מקרב היוונים. היינו חבורה סגורה של יוונים שדאגו אחד לשלום השני. אחת הסיבות לגיבוש בין היוונים היתה בעיית השפה. אף אחד לא הבין גרמנית ולכן הרגשנו בודדים בין זרים.

בדכאו הייתי בערך כשבועיים ולאחר מכן פינו אותנו למחנה מילדורף. העבירו אותנו לעבודות פרך בבניית ביצורי מסתור מבטון למטוסים גרמניים. 12 שעות ביום עבדנו ביציקות בטון. השנה היתה 1944 והסימן שעל פיו אני זוכר את השנה הוא בואם של יהודים הונגריים שהובא לעבודה. כידוע יהודי הונגריה נשלחו רק לקראת סוף המלחמה למחנות, בשל התנגדות השלטון ההונגרי לפינוי היהודים. אני זוכר את ההונגרים כיהודים עדינים, חלשים, שבקושי החזיקו מעמד בעבודות הקשות. בניגוד אלינו שכבר היינו מורגלים לעבודות פרך סבלו ההונגרים סבל של ממש. התקופה היתה כבר תקופת השחרור. בתחילת מאי 1945 היתה שמועה שבנות הברית מתקרבות למחנות. הכל קרה בפתאומיות. הגרמנים דאגו לפנות במהירות את האסירים לקרונות רכבת שנסעו במסילות הברזל ללא יעד מסוים. הרגשנו שאנחנו נוסעים הלוך וחזור באותו כיוון. זה היה סימן לבהלה של הגרמנים כתוצאה מניסיון בנות הברית לפרוץ לאזור במטוסים. התבצעה התנגדות גרמנית אנטי=אווירית ואני אפילו נפצעתי כתוצאה מיריית כדור בכתף שלי. התחושה היתה של בהלה והיסטריה. הגרמנים לא ידעו מה בדיוק לעשות אתנו עד שבאחד הימים הבנו שאנחנו משוחררים. הייתי פצוע ומיד נלקחתי לבית חולים במחנה גרמני שנכבש על ידי האוקראינים ושם קיבלתי טיפול. למרות הפציעה לא הוטרדתי מהפציעה אלא מהרעב, כל הזמן התעסקתי בשאלה איך למצוא אוכל.

00:08:08

השלב הבא לאחר השבעת הרעב היתה תחושת הנקמה. חיפשנו נקמה בעבור הקורבנות היקרים שאיבדנו ואכן חלק מהאסירים התקוממו והגנו על כבודם. התקופה היתה תחילת מאי 1945 והאזור טוצינג פלדן פינק, באזור גרמניה.

לאחר השחרור עמדה לפני האפשרות לחזור ליוון. הקונסוליה היוונית דאגה לכל האסירים היוונים והעמידה לפנינו את אפשרות הנסיעה בחזרה ליוון. החלטתי לנסוע ליוון כדי לבדוק מה מצב שאלוניקי והבית. הדרך לשאלוניקי היתה ארוכה ומעייפת, עברנו בדרך לשאלוניקי דרך בארי באיטליה ואתונה ביוון, שם חיפשתי את אחותי הנשואה, שנשלחה אף היא למחנות – כך התברר לי מקרובים שמצאתי באתונה. כשלא מצאתי דבר באתונה המשכתי לשאלוניקי ברכבת. מלא ציפיות נסעתי לשכונת "הברון הירש" שהפכה בזמן המלחמה לחורבה אחת גדולה. בכאב לב הסתובבתי בשאלוניקי מחפש את מה שהיה ואיננו אבל כאמור לא מצאתי דבר. בכאב גדול חזרתי לאתונה, הצטרפתי לקבוצות של ניצולים שעסקו בהכשרה לקראת עליה לארץ. את קבוצות ההכשרה רכזו שליחים שהגיעו לאתונה מארץ ישראל ושכנעו את הניצולים להגיע לארץ. כעבור שבוע כבר התארגנה שנשלחה באוניה "דימיטריוס" לארץ. נדמה לי שזו אחת האניות הראשונות הבלתי לגליות שעלו לארץ.

00:09:09

כמאתיים איש הגיעו באוניה "דימיטריוס" שהסתננה לחופי הארץ תחת עיניהם הפקוחות של הבריטים. מיד נשלחנו לקיבוצי הסביבה כדי למצוא שם מחבוא. לאחר תקופה קצרה בקיבוצים, ביניהם קיבוץ "מסילות", הגעתי לעיר הגדולה כדי להילחם כאן מחדש על חיי. במאמץ, בכאב, ובזכרונות כבדים התחלתי להקים כאן את חיי מחדש. נשאתי למזל ילידת מצרים שהזדהתה מאוד עם העבר שלי וסייעה לי מאוד להשתקם ולפתוח כאן חיים חדשים.