יוחנן אנה
מקום לידה יוון
מחנות בירקנאו, ברגן-בלזן, גלנאו, מאוטהאוזן
מספר אסיר 76962
תאריך שחרור 05/05/1945
00:00:04
מראיין: 15 בפברואר 1985, צד אחד התחלה. אה את סיפרת לי אנה ש נולדת בפְּרֶוֶוזָה
אנה: כן.
מראיין: זה אחד המקומות ש אני הכי הרבה פחות יודע עליהם. מה את יכולה לספר לי על פרווזה? איפה זה? מי היו היהודים שחיו שם?
אנה: אה כמה יהודים היו שם?
מראיין: בכלל
אנה: זה היה כמעט אה 150 משפחות.
מראיין: כן.
אנה: זה עיר קטן ו מה יש לספר שמה? זה
מראיין: איפה זה פרווזה?
00:00:42
אנה: פרווזה זה קרוב לאָרְטָה
הבעל – יוחנן: לזָקִינְתוֹס
מראיין: כן. המשפחה הייתה שם אה מהרבה מאוד שנים? אבא נולד בפרווזה
אנה: כן.
מראיין: ואמא נולדה
מראיין: כן. אה בת כמה את היית בתקופה של ה מלחמה?
אנה: בזמן שתפסו אותי?
מראיין: כן.
אנה: בת 17.
מראיין: איפה למדת בפרווזה?
אנה: ב בית ספר יסודי.
מראיין: איך קראו לו?
אנה: זה היה של אה בית ספר שהיו רק אה יהודים.
מראיין: את זוכרת אבל את השם שלו?
אנה: השם לא זוכרת, אבל אה זה היה שמה בית הכנסת שלנו וגם היה בית ספר.
מראיין: כמה כיתות עשית שם? שמונה כיתות?
אנה: לא, שש כיתות.
מראיין: שש כיתות? ואחר כך המשכת בתיכון?
אנה: לא, לא המשכתי. הלכתי בשביל ללמוד תפירה.
מראיין: כן.
אנה: ו התחילה מלחמה עם האיטלקים ועזבתי אחר כך. אחר כך נכנסו הגרמנים ו לא המשכתי.
מראיין: אני מבין. אה מה אבא שלך היה עושה? מה הוא היה עובד?
אנה: אבא היה לו חנות של אה (שואלת את בעלה ביוונית איך לומר בעברית)
הבעל - יוחנן: אה בגדים.
מראיין: חנות של בגדים?
אנה: אבל בזמן שתפסו אותנו הגרמנים כבר לא היה לו את החנות. היה לנו בהתחלה, היה לנו שני חנויות. אחד בפרווזה אחד ב לֶפְקָדָה . אחר כך ש סבא שלי נפטר בא אבא ב פרווזה
00:02:23
והמשיך בחנות אחד. אחר כך לא הלך לו טוב ו הוא הפסיק את ה לא היה עובד בסוף. מזמן לא היה עובד. בזמן שתפסו אותנו הגרמנים לא היה עובד.
מראיין: והאימא היתה עקרת בית?
אנה: כן.
מראיין: אה אני רוצה שתספרי לי קצת אה לפני שתופסים אותכם הגרמנים.
אנה: כן. מה לספר?
מראיין: מה קורה בפרווזה? אתם יודעים מה קורה באירופה? אתם שומעים מה מתרחש?
אנה: תראה, אני הייתי ילדה קטנה, בת 17 כשאני אומרת שתפסו. אבל תמיד הייתי שומעת עם אבא שגם אומר לאימי ש : "תראי אסתר, אם יבואו גרמנים אנחנו צריך לזוז מפה". אבל מה, קודם היו איטלקים. בזמן ה מלחמה של האיטלקים אנחנו נסענו ב ווֹנִיצָה .
מראיין: ב ?
אנה: ווניצה. ווניצה.
הבעל - יוחנן: בכפר. בכפר.
אנה: למה, היה הרבה הפצצות. το λιμάνι
הבעל - יוחנן: את הנמל.
אנה: את הנמל שלהם
הבעל - יוחנן: הנמל של יוון למלחמה שלה ב אלבניה. כן? משמה יצא ה התחמושת וה כל ה כל האספקה משמה יצאה והאיטלקים שם היו מפציצים אתה יודע כל לילה.
אנה: כל לילה. ויצאנו שמה. אחרי ש היה כבר שחרור לא שחרור, שהלכו נכנסו האיטלקים לפרווזה באנו בחזרה. בפרווזה. ואחי הגדול היה בצבא, הוא חזר גם כן. ובאנו בפרווזה. ה אחרי זה ש כמה זמן היו איטלקים בזה לא הפריע את היהודים. היה הכל בסדר. שנכנסו הגרמנים אבא ה , כשנכנסו גרמנים התחילו להשים לנו πολιτάρα .
הבעל - יוחנן: פוליטארה. זה כתיבות האלה.
אנה: ביד.
הבעל - יוחנן: ביד.
אנה: שאנחנו יהודים. והיה צריך כל בוקר, ילדים, זקנים, כולם, ללכת בתחנה של משטרה [ דיבור לא ברור ביוונית].
00:04:34
הבעל – יוחנן: שיביא אה כל ה
אנה: שאנחנו אה נמצאים.
מראיין: כן.
אנה: ב במקום הזה. ומשם היו לוקחים את הכי הצעירים - הם כמה שרצו הגרמנים בשביל עבודה - היו לוקחים אותם לעבודה. והיו עושים היו חוזרים הביתה. אחרי כמה זמן זה - לפני שיתפסו אותנו - פתאום הם הוציאו לנו את הזה כמו שלא עושים לנו שום דבר. זה היה כמו לסגור עיניים איך שאומרים. חשבנו שזה לא עושים לנו שום דבר. אבל אבא תמיד היה אומר לאימא: "בואי נצא. נברח מפה. ו למה שיתפסו אותנו. ככה בואי ניסע". אימי שיצאה פעם אחת ב מאיטלקים אומר : "עוד הפעם אנחנו נצא, עוד הפעם נעזוב את הבית"? לא חשבה מסכנה שככה יהיה דבר כזה. עד שבא היום שתפסו אותנו ו ככה היה. ביום שישי בצהריים אחים שלי יצאו בכפר. היה 25 באיזה חג של ה
הבעל - יוחנן: חג הלאומי
אנה: של היוונים. ואחי היה גדול, היה איזה חבר שמה והוא לקח גם את אחי הקטן. הוא אמר פסח יבוא, בואו נמכור גם - היה להם סחורה - נמכור משהו להביא גם ביצים בשביל פסח והכל וככה לקח גם את אחי. וזהו יצאו השניים. ובשבת בבוקר בשעה חמש באו הגרמנים ותפסו אותנו.
מראיין: את זוכרת אה אם בבית יום לפני שבאו הגרמנים אתם חשבתם שמחר באים הגרמנים?
אנה: היה, איך שאתה אומר, אחרי צהריים באו גרמנים ביום שישי אחר הצהריים ויחד עם גוי - שהוא היה מדבר אה היווני שהיה מתרגם את הגרמנית - באו לראות אם אנחנו נמצאים בבית. והוא אומר: "אנחנו רוצים שתהיו כולם בבית. ו אם עושים קוֹנְטרוֹל ולא יהיה יהיה משהו". ואנחנו מהפחד איך שהלכו אני רצתי באיזה מקום שאחי יצא מאיזה גרמני דווקא, יצא בכפר. שהוא היה מדבר איטלקית וידעתי איפה שהוא יחזור ואני הלכתי להגיד לו שאחים שלי צריכים להיות מחר למה הם אולי באים לעשות קונטרול. לא חשבנו בכלל שיתפסו אותנו. ו שיחזיר אותם. והוא אמר: "אל תשמע, פעם ככה אומרים". וזהו, וככה זה נשאר.
אנה: ו לא באו. למחרת שבאו בבוקר הגרמנים לתפוס אותנו הם ידעו כל השמות של המשפחה. ומתחילים. איפה מרקו ואיפה משה?
מראיין: מאיפה היה להם את כל השמות? מי נתן להם?
אנה: Πρόεδρος
גבר: יושב ראש הקהילה.
00:07:11
מראיין: ראש הקהילה
אנה: אה כן.
מראיין: ומי היה יושב ראש הקהילה?
אנה: זה יעקב לוי. לא, יעקב שמואל. שמואל.
מראיין: שמואל לוי
אנה: לוי, כן
מראיין: הוא היה רב? מה הוא היה?
אנה: לא לא. לא היה. Πρόεδρος
גבר: יושב ראש הקהילה
אנה: והוא הם ביקשו מהתחלה הם הגרמנים כל השמות. הוא נתן והוא כך היה לוקחים אותנו במשטרה, אמרתי לך, כל בוקר ששמו לנו ביד את ה וכמה הם רצו בשביל עבודה - הם היו לוקחים. ובסוף הוא מה שהיו מבקשים מהגרמנים הוא היה נותן להם. הם רצו ביצים, הם רצו שקדים, איך אומרים הוא היה נותן זה. וחשבנו שהוא בסוף שהציעו לנו ש שהוא נתן כל כך הרבה לגרמנים שכבר לא עשו לנו שום דבר. עד שזה היום בבוקר ש בשבת שתפסו אותנו באו הגרמנים עם הרובה והיו צועקים: איפה משה איפה מרקו. ואימי, מהפחד היה אומר את האמת איפה. והאבא היה צועק והיה אומר במקום אחר. והיה אומר ביוונית לאימא: "לא מספיק שאנחנו נלך את רוצה להביא גם את האח את הבנים"? אימא לא ידעה מסכנה איפה הולכים ומה זה והיא הייתה אומרת את האמת. אבל אבא היה שולח אותם למקום אחר. זו. ואחר-כך תפסו אותנו לא ביקשו יותר. בארטה, עוד פעם שהיה קוראים עוד פעם את השמות - שאנחנו לקחו אותנו מפרווזה לארטה - שם עוד פעם היו קוראים את השמות עוד פעם איפה משה איפה מרקו זה אותו דבר נשאר. אבא היה שולח אותם במקום אחר לא היה אומר להם את האמת.
מראיין: אותו לילה שבאו באותו יום שישי, את את ישנת בלילה הזה?
אנה: ישנתי, כן.
מראיין: את ידעת שלמחרת יקרה
אנה: לא, בכלל לא שמתי שזה יקרה משהו.
מראיין: מה קורה למחרת בבוקר?
אנה: ב בבוקר שהיינו במיטות, אני בחמש - אני אומרת לך - היינו יושנים, פתאום הם באים ואומרים: "תקומו להתלבש". - "מה"? – "אנחנו לוקחים אותכם בתחנת משטרה". לא אמרו לנו תיכף מה זה זה.
00:09:18
אנה: ו היו קמים כאילו הם עומדים על ה שמה - על החדר - ושאנחנו נתלבש. מתלבשים וזה אנחנו אומרים ביוונית לנוֹנָה ש את תעשי פה שאת לא מרגישה טוב תצעקי וזה שלפחות תשמרי את הבית. לא חשבנו דבר כזה. ו נוֹנָה הייתה עושה "אוי וזה לא יכולה", מה הם עשו? ירדו הגרמנים למטה הגיעו אחרים יהודים שייקחו אותה בידיים. וככה הוציאו אותה מהמיטה ו כולם ירדנו. בסוף שאנחנו היה צריך לצאת מהבית הם ראו איזה שמיכות אמרו: "תיקחו מזה כמה". - "אוי" אמרנו "אם כבר אומרים ככה זה אנחנו לא חוזרים כבר הביתה". וזה היה, שמו אותנו באוטו ולקחו אותנו בארטה.
מראיין: כשהוציאו אותכם הוציאו כבר את כל היהודים האחרים גם כן?
אנה: כן באותו
מראיין: באותו זמן.
אנה: באותו זמן. כולם.
מראיין: מה את הרגשת שכשאת עזבת את הבית?
אנה: מה הרגשתי? רע מאוד. ככה פחדתי, לא ידעתי איפה הולכים ומה מה יהיה. ו באותו רגע אפילו לא חשבתי בכלל שלוקחים אותי בגרמניה. באיזה מקום ביוון, יסגרו אותנו. זה מה שחשבתי. ו אימא היה ב איזה מקום הכל התכשיטים של הזהב.
מראיין: כן.
אנה: ו היא אומרת: "לכי תביא אותם מלמעלה, תביאי אותם שאולי אנחנו נצטרך לאכול משהו". ואני עליתי עוד הפעם הביתה ולקחתי אותם והבאתי בחזרה. בשביל זה אני רוצה להגיד לך לא חשבנו שלוקחים . ואמרתי איפה שלוקחים אולי אם אני חשבתי, אולי הייתי מְחַבָּה את עצמי ולא הייתי הולכת בכלל. רק אמרתי: איפה שלוקחים את אמא ואת אבא - גם אני אלך. וככה ירדנו יחד.
מראיין: היה משהו שאת רצית לקחת מהבית ולא הצלחת לקחת?
אנה: לא. לא רציתי לקחת.
מראיין: משהו שרצית מאוד שיהיה איתך?
אנה: לא. לא. באותו רגע הייתי מבולבלת ולא רציתי שום דבר. רק מה שאני אומרת לך, את התכשיטים, אימא אמרה לכי תביאי אותם והלכתי והבאתי ושמנו ב זה איפה ששמים את הלחם זה זרקתי הכל יחד שם.
מראיין: כן. מה קורה אחר כך?
00:11:22
אנה: לקחו אותנו ב ארטה . ושמה היו כמה יהודים תפסו גם את היהודים מארטה. עדיין לא כולם נפגשנו ב קולנוע שמו אותנו ב איזה קולנוע.
מראיין: את זוכרת איך קראו לו?
אנה: את הקולנוע לא זוכרת. לא יודעת. זה אפשר לשאול מישהו מארטה הם יודעים את זה. אני זוכרת את זה בקולנוע. שמה אני חושבת נשארנו יום יומיים שמה.
מראיין: אוכל היה?
אנה: כן, היו נותנים משהו. תאמיני לי לא זוכרת. אבל אה לא עזבו אותנו בלי אוכל.
מראיין: כן. אתם באותו זמן אה כבר מתחילים לדבר בינכם מה יהיה? לאן לוקחים אותנו? מה קורה?
אנה: כן, אה , תראה, אימא שלי תמיד הייתה בוכה בשביל הבנים שאין את הבנים יחד. והייתה באה הזאתי אחות של ה זה מ נו, מ איך אומרים Πρόεδρος
גבר: אה יושב ראש הקהילה.
אנה: ו האחות שלו הייתה אומרת: "אה אה אסתר מה את בוכה? הלוואי גם אחי היה יחד איתם וזה . תראי כולם נתפסנו מה את צריך להיות שמח שהבנים שלך לא פה ".
מראיין: איך קראו לאישה הזאת? את יודעת?
אנה: ש היא הייתה אומרת לאמא? זה רחל.
מראיין: רחל.
אנה: רחל לוי
אנה: היא חיה, היא באמריקה עכשיו. היא חיה. האחים שלה לא חזרו אף אחד. רק הם חזרו שלוש אחיות. הם חזרו.
מראיין: כן.
אנה: כן.
מראיין: בתקופה הזאת שתופסים אותכם ב 44 במרץ
אנה: כן.
מראיין: זה כבר ממש אה הייתי אומר כבר לקראת הסוף. תופסים אותכם כאילו בדקה ה של ה-12
אנה: נכון.
מראיין: אתם ידעתם, למשל, שבסלוניקי כבר התחילו לקחת ב-43 וכבר אין שם
אנה: אני לא ידעתי, אבל אולי אבא שהיה אומר לאימא שלי: "בוא אני נ ", לא ידעתי מזה. אבל ידעתי
00:13:14
שמאתונה באה אחד בן דוד שלי ש המשפחה היו מְחַבִּים האימא שלו ואבא חִיבְּאוּ והוא בא בפרווזה ש שלא להיות כולם יחד. אז היו מדברים על זה. ואני הייתי קטנה, אני אומרת. לא הייתי שמה לב על כל הדברים האל . אבל הייתי שומעת תמיד שהיו ואמרים הגרמנים רעים אבל מה עשו – לא. בסלוניקי לא ידעתי שום דבר.
מראיין: עיתונים מסלוניקי לא הגיעו?
הבעל - יוחנן: לא, היה חורף לא היו
אנה: לא. שום דבר. לא היה.
הבעל יוחנן: לא היה דואר.
אנה: ידענו שזה לא טוב שזה נכנסו גרמנים, אבל מה, שלוקחים בגרמניה לא ידענו.
הבעל יוחנן: הם לא כתבו את זה.
אנה: מה, מה עושים ליהודים לא ידענו שום דבר.
מראיין: כן.
אנה: אפילו עד שאני הגעתי שמה, אתה רוצה שאני אמשיך עוד? שגרנו שמה ב בירקנאו שם היה סלקציון . זה
מראיין: אה , רגע. לפני זה לפני זה
אנה: כן.
מראיין: אני רוצה ללכת באיזה סדר כרונולוגי.
אנה: בסדר.
מראיין: אנחנו ממשיכים.
אנה: כן.
מראיין: אחרי הבית קולנוע הזה, לאן אה
אנה: לקחו אותנו באֲגְרִינִיוֹ
מראיין: איפה זה?
אנה: באגריניו בבית חרושת של אה παπά πέτρος τσιγάρα
הבעל יוחנן: אגריניו, זה לכיוון
מראיין: רגע, אגריניו זה עיר
הבעל יוחנן: עיר כן.
00:14:27
מראיין: בכיוון ?
הבעל יוחנן: לכיוון זה דרומה מ מ מארטה שהם היו
מראיין: כן.
הבעל יוחנן: ואחר כך הם עברו
אנה: ושמה נשארנו גם כן כמה ימים ו היו שומרים אותנו ταγματασφαλίτες
הבעל יוחנן: זה
אנה: יוונים. לא ה
הבעל יוחנן: זה היה זה הכיבוש צבא כיבוש אה שהיה בממשלת אה קְוִויזְלִינְג שמה שהייתה
אנה: להסביר לך, זה אלה שלובשים את החצאיות הקטנות
הבעל יוחנן: זה הצבא שהייתה שארגנו הגרמנים והממשלה היוונית הקוויזלינגית זאת אומרת, שהם שיתפו פעולה עם הגרמנים.
מראיין: קוויזלינג.
הבעל יוחנן: כן. הממשלה שזה אני לא יודע מי היה אז אה ראש הממשלה אז אני חושב ש לא משנה. והם ארגנו צבא שהם שמרו, הם הלכו עם הגרמנים והם לחמו נגד הפרטיזנים היוונים שמה.
אנה: והם היו סוגרים אותנו שמה. היו גם גרמנים אבל יותר הם בדלת שהיו שומרים אותנו - שהיינו יוצאים היה בחוץ אה להביא קצת מים - והם היו בדלת היו שומרים הם רק האלו, ה היוונים. ταγματασφαλίτες . ו אחד יום אבא שלי הוא רצה לברוח שמה. היה מכיר את המקום. ואמר לאימי זה : "תראי אסתר, את רצית ללכת, אני אני רוצה לברוח מפה. אני לא לא פ ". ו הגרמנים הציעו לנו איך שתפסו אותנו מי שיברח – מהמשפחה - מי שיברח קודם הורגים את ה זה
הבעל יוחנן: את היושב ראש של הקהילה
אנה: ואחר כך כל המשפחה שלו. ואימי פחדה שלא יהרגו זה והוא אומר היא אמרה לנו: "לכו, לכו תגידו ל אלו ששומרים בדלת שישמרו שאבא שלכם רוצה לברוח מפה". ואנחנו, זה בלי הזה הלכנו ואמרנו: לשמור. שלא יברח אבא. הבנת? זה אבא לא ידע זה. אנחנו עשינו הכל בסוד. פחדנו שלא יהרגו. זה הכל היה פחד. שלא הרגו קודם את ה זה של ה ארגון ואחר כך אותנו. ו ככה זה לא לא יכל לברוח אבא. אבא לא ברח. ושמה, מאגריניו נסענו למֶסוֹלוֹנְגי .
00:16:51
מראיין: כן.
אנה: ממסולונגי לקְרִיאוֹנֶרִי
מראיין: ממסולונגי ל ?
הבעל יוחנן: זה גם כן עיר. לכיוון
מראיין: גם כן עיר.
אנה: מקריאונרי לפָּאטְרָה
מראיין: ופאטרה?
אנה: פאטרה. בפאטרה גם כן היינו באיזה בית היה תאמין לי אני לא זוכרת . קרוב על יד הים היה
הבעל יוחנן: אני יודע, זה היה מחסן של ה אספקה יוונית שמה. מחסן גדול שמה
מראיין: ושם?
אנה: ומפאטרה לקחו אותנו
מראיין: כמה זמן הייתם בפאטרה?
אנה: בפאטרה אולי יומיים ככה נשארנו גם כן.
מראיין: כן.
אנה: ומשמה לקחו אותנו באתונה. באתונה היינו ב רוּף אם אתה שמעת את השם הזה: רוּף
הבעל יוחנן: ברוּף זה היה
מראיין: כשאתם הגעתם לאתונה כבר היהודים של אתונה לקחו אותם? כבר לא היה שם ?
אנה: באתונה, גם לקחו אבל אנחנו לא ידענו.
מראיין: לקחו לפני?
אנה: כן. לא לא לא.
הבעל יוחנן: לקחו את כל דרום יוון
אנה: מאתונה כולם יחד שמו אותנו
הבעל יוחנן: כל יוון, חוץ מסלוניקי, תפסו אותם ב-25 למרץ 1944. את סלוניקי, מה תפסו ואתם קודם? למה שבסלוניקי היה השלטון של גרמנים מהתחלה. אנחנו היינו בשלטון של הצבא האיטלקי. ועד שאיטליה נפלה, זאת אומרת, ב-1943 בסוף שאיטליה נפלה. שממשלת מוסוליני נפלה, אז הגרמנים כבשו את כל יוון.
מראיין: בגלל הנפילה של ה
00:18:20
הבעל יוחנן: בגלל איטלקים הם לקחו תפסו את העמדות. לתפוס את הזה . והם הגיעו בכל ה מקומות, בכל האיים היווניים בכל כל יוון. עד הדרום. עד סוף של יוון. תפסו אותם היוונ אז השלטון בידי גרמנים. אז התחילו המאורעות נגד היהודים.
מראיין: כן.
הבעל יוחנן: כל זמן שהיו איטלקים אנחנו היינו בסדר. אין שום דבר. לא היה הבדל בינינו לבין אזרחי יוון.
אנה: גם ביאנינה כל זה
הבעל יוחנן: כל כל יוון
אנה: כולנו תפסו אותנו ב-25
הבעל יוחנן: גם בלאריסה וגם ביאנינה בכל המקומות שהיו יהודים, כמו ב אה קורְפו , כל המקומות
אנה: לא, בקורפו תפסו אחרי שלוש חודשים מאיתנו
מראיין: לא משנה תפסו
אנה: כן. עוד שלוש
הבעל יוחנן: למה שהיו עוד איטלקים שמה, בקורפו.
אנה: כן.
הבעל יוחנן: אחר כך באו הגרמנים
מראיין: בואו נמשיך.
אנה: כן.
מראיין: הייתם ב
אנה: באתונה, ברוּף
מראיין: באתונה ברוף.
אנה: ושמה גם כן נשארנו יומיים. אולי יומיים שלוש ימים, לא זוכרת. וזהו משמה אחד בוקר לקחו לוקחים את כולם ושמים אותם בתוך רכבות. מרכבות הגענו בבירקנאו
מראיין: כן. כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאתי?
אנה: תאמין לי אני לא לא זוכרת. היה כמה ימים.
מראיין: בקרונות. בקרונות סגורים?
אנה: כן, סגור. ובחוץ היו סוגרים הגרמנים.
מראיין: כן. מתי הגעתם ל בירקנאו?
00:19:51
אנה: קרוב אני חושבת ב-10 אפריל אולי 12 באפריל ככה .
מראיין: משהו כזה.
אנה: כן.
מראיין: איך אה... אדם יכול לזכור אה תאריכים בתקופה הזאת. אתם הייתם עם אה
אנה: טוב, עוד שהיינו בהתחלה היינו יודעים מתי תפסו אותנו וככה אני זוכרת פחות או יותר. אחר כך לא היינו זוכרים שום דבר. מתי, איזה יום ואיזה שום דבר [מצחקקת]
מראיין: כן. כשאת מגיעה
אנה: בירקנאו
מראיין: בירקנאו, מה העיניים שלך רואות?
אנה: זה מוציאים אותנו שמה ב בירקנאו. שמה יש גרמנים ואחד שמדברת גרמנית ומתרגמת בגרמ אה גרמנית, והיא אמרה לנו: "נשים לחוד גברים לחוד".
מראיין: הייתה אישה?
אנה: כן.
מראיין: היא הייתה עם אה מדים?
אנה: ו אחר כך, מנשים לקחו את הצעירים לחוד וגם מהגברים את הצעירים. ואמר: היותר מבוגרים וילדים קטנים או נשים – עם האוטו. למה אנחנו לא הולכים באיזה מקום, אתם יותר צעירים ללכת ברגל ואנחנו דווקא שמחנו על זה אמרנו עוד יותר טוב שילכו המבוגרים ילדים קטנים עם האוטו ואנחנו כל כך הרבה ימים ברכבת ללכת קצת ברגל. אבל לא ידענו שאלה שהולכים עם האוטובוס לוקחים אותם בקְרֶמָטוֹרִיוֹ .
הבעל יוחנן: אוטו משא בטח היה
אנה: אוטו אני יודעת מזה. זה אוטובוס אוטו משא לא ידענו שלוקחים אותנו בקרמטוריו בשביל לשרוף אותנו. ואמרו לנו: אחרי כמה ימים אתם תראו את ההורים. ככה אנחנו הלכנו.
מראיין: מי תרגם שם ביוונית?
אנה: אחד הייתה מ אתונה אני זוכרת. אבל השם שלה לא יודעת והיא ידעה גרמנית היא הייתה
מדברת וככה אנחנו
מראיין: היא בעצם היתה משקרת אותכם
הבעל יוחנן: נכון.
אנה: לא. מה שהיא אמרו לה. מה שהיא אמרו לה. היא
00:21:44
מראיין: אבל היא היא בעצם ידעה את האמת.
אנה: לא. לא ידעה. למה גם היא הייתה מ מ
הבעל יוחנן: בתוך ה המשל
אנה: בתוך המשל . יהודייה. שכן
מראיין: אה, היא הייתה בתוך המשלחת הזאת?
אנה: כן. כן.
מראיין: אהה הבנתי.
אנה: כן.
מראיין: אני חשבתי שאולי
הבעל – יוחנן: לא. ככה אמרו לה. ככה תגידי.
אנה: גם מה שהיו אומרים, היו אומרים – היה אומרת
הבעל יוחנן: לא הייתה במחנה ההשמדה הזה.
אנה: לא. לא.
הבעל יוחנן: היא לא באה ממחנה השמדה.
אנה: היא גם כן, אני חושבת, שהיא מאתונה באותו זמן שאנחנו
הבעל יוחנן: באותו זמן
מראיין: היא באה עם הטרנספורט שלכם.
אנה: כן. כן. נכון.
מראיין: הבנתי. עכשיו אה מה קורה הלאה? איך איך
אנה: אחר כך אנחנו הלכנו, לקחו אותנו ישר ל אמבטיה לעשות אה היה מקלחת גדולה זה ; להתרחץ שם. מוציאים לנו כל הבגדים ו היה גם כן שגזרו כל השערות באותו רגע למה תפסנו כינים. כל כך הרבה ימים בתוך הרכבת לא להתרחץ ולא זה ו הרבה גם גזרו את השערות, באותו זמן אחרים לא, לי לא באותו זמן. אחרי כמה ימים גם לי עשו את השיער כל השערות. בכלל, הכל. ושמה נתנו לנו בגדים שלהם. זה עם פסים.
מראיין: כן.
אנה: ונעליים שלהם. הכל שלנו הם לקחו. אפילו אם היה לנו בתוך הבגדים איזה תכשיטים ששמרנו מפה משמה הם לקחו את הכל מה ש היה לנו.
מראיין: כן.
00:23:04
אנה: הבנת? משמה לקחו אותנו בבלוק
מראיין: איזה בלוק?
אנה: ש קודם היינו ב בלוק עם עם עם א' ואחר כך ב' שהתחלנו לעבוד שמה.
מראיין: כן.
אנה: ו שמה שאנחנו הכרנו נתנו לנו מרק, אני יודעת. והתחילו אלו מסלוניקי ששמעו שבא טרנספורט מיוון באו מהחלונות לדבר אתנו. להגיד אה מה לשמוע חדשות מיוון. והתחילו אנחנו באנו היינו "מתי אנחנו נראה את ההורים שלנו? ההורים שלנו לקחו אותם עם האוטובוס ואמרו לנו אחרי כמה ימים אנחנו נראה אותם". ואחד היא אמרה: "מה, איך הלכה עם האוטו"? – "כן". – "את תראי אותה כמו שאני ראיתי ". אני אמרתי: "איפה? מתי"? אני לא ידעתי שום דבר. היא אומרת: "את רוצה לראות אותו? בוא, אני אראה לך", והיא מוציאה אותי בחוץ והיא מראה לי את הקרמטוריו . ואני רואה אש גבוה שם וזה היא אומרת לי: "הנה, שמה זה ההורים שלך". ואני התחלתי לבכות ואני אמרתי: "את לא מתביישת? למה? שאת באת שנה קודם את רוצה להגיד לי ששורפים אותם"? היא אומרת: "טוב, את את לא רוצה ". היא כבר הייתה אדישה למה היא ידעה כל כך הרבה זה . אבל לי היה לי משהו לא לא יכלתי להאמין לזה ששורפים אנשים. היא אומרת: "את רוצה להאמין? תאמיני. אם לא " זה ה אני התחלתי לבכות והתחלתי להתרגז איתה ואמרתי למה שאת באת שנה קודם בשביל זה את רוצה להרגיז אותי בזה. "טוב", היא אומרת, "את תהיי כמה ימים פה ואת תראי גם אם זה אמת". וככה זה היה הלאה עד שבאמת אחר כך ראינו שזה האמת. זה לא רק היא היתה אומרת זה גם אחרים סיפרו וזה וראינו שזה הסוף של ההורים, שכבר אנחנו לא נראה אותם יותר. זהו.
מראיין: מה את הרגשת מרגע שראית שזה האמת.
אנה: הרגשתי רע מאוד ולא יכלתי להאמין. עד היום לא יכולה להאמין שזה היו שורפים אנשים. עד היום אני לא יכול להיכנס ששמים אנשים לשרוף אותם. ילדים קטנים וזקנים והכל.
מראיין: במה את עבדת? מה את היית עושה?
אנה: שמה, אאוּסְקוֹמָנְדוֹ.
מראיין: מה זה?
אנה: זה בנו כבישים, היינו לוקחים סוחבים אבנים מפה ושמה. זה מה שהיה. אחד חודש. בהתחלה לא עבדנו. היינו קרנטינה. ואחרי חודש התחילו אותנו להוציא אותנו לעבודה.
מראיין: כן. את זוכרת חברות מפרווזה שהיו איתך ב ?
00:25:53
אנה: כן.
מראיין: שמות את זוכרת?
אנה: כן. שתיים אני אמרתי לך. ארבע – אפילו נמצאים באמריקה. אחד ממשפחה לוי ואחד ממשפחה גָנִיס
מראיין: איפה השמות שלהם?
אנה: זה של משפחה גָנִיס זה רֶנָה ורחל
מראיין: גֶנִיס?
אנה: גָנִי. גָנִי.
מראיין: אהה גָנִיס.
אנה: גָנִיס
מראיין: גָנִיס
אנה: כן. זה רנה ורחיל
מראיין: כן.
אנה: ו משפחת לוי זה רחל ויהודית. ועוד אחד אחות אסתר ש היא Πώς λες ότι είναι βουβή
הבעל יוחנן: מה?
הבעל יוחנן: היא לא מדברת. היא בכלל אה
מראיין: אילמת.
הבעל יוחנן: אילמת.
אנה: כן. כן.
אנה: והיא נמצא ביוון זאתי.
מראיין: היא הייתה אילמת במחנות או
אנה: כן. והיא חזרה, כן. היו שני אחיות. אחד הקטנה היא מתה שמה. אבל הגדולה היא חזרה.
מראיין: כן.
אנה: היו ארבע אחיות נגיד. שתיים היו ללא כן ושתיים היו אבל שתיים האלו הם נמצאים באמריקה.
מראיין: מי עוד? את זוכרת עוד שמות?
00:27:02
אנה: ו אלה שאמרתי אֶלְבִירָה שהיא נמצאת פה.
מראיין: אלבירה מיכאלי.
אנה: מיכאלי. ואחיות של ה אלבירה ולוּלָה. שהם היו תאומות. אלבירה ולולה
מראיין: תאומות והם אה היו תאומות של מנגלה?
הבעל יוחנן: לא. לא הספיקו.
אנה: לא הספיקו. התחילו לקחת אותם אבל אנחנו אחר כך היה טרסנפורט לקחו אותם למקום אחר ולא הספיקו לעשות את ה גם לי התחילו לקחת בשביל ה זה אבל לא הספיקו. למה שאני יצאתי מבירקנאו והלכתי במחנה ברגן בלזן שאמרתי לך
מראיין: כמה זמן את היית בבירקנאו?
אנה: אבל יש עוד מפרווזה אני אמרתי לך
מראיין: אהה כן
אנה: אנה. אנה מיכאל גם כן שהיא נמצאת בחיפה. היא גם חזרה.
מראיין: כן. מיכאל?
אנה: מיכאל, כן. היא חזרה.
מראיין: כן.
אנה: אבל יש גם אחרות שלא חזרו. אבל אה זאת שאני אומרת זה היא חזרה. ו עוד אחד בעפולה, בֶּלִינָה. בֶּלִינָה שׁוּלְחַמִי. ש תפסו אותה
מראיין: שול
אנה: שולחמי.
הבעל יוחנן: שולחמי.
אנה: שולחמי.
מראיין: שולחמי?
אנה: כן. אה תפסו אותה ואת ה בעלה והבת שלא תפסו שהיא חזרה בחזרה באתונה היא מצאה את בעלה ואת הזה את הבת. תפסו רק אותה. למה באתונה את היהודים תפסו בבית הכנסת. אמרו שהם נותנים להם מצות בשביל פסח וככה תפסו אותם. לא הלכו בבתים.
מראיין: כן.
אנה: ומי שהלך שמה בבית הכנסת כולם תפסו אותם.
מראיין: כמה כמה זמן את היית בבירקנאו?
00:28:36
אנה: בבירקנאו הייתי שלוש - ארבע חודשים אולי.
מראיין: וכל הזמן עבדת באאוסקומנדו?
אנה: כן. באאוסקומנדו. והלאה אחר כך לא עבדתי יותר. ב ברגן בלזן.
מראיין: עכשיו יש לי אליך שאלה קשה. אה איך בן אדם, וזה אני תמיד מנסה להבין. איך בן אדם במחנה השמדה, במיוחד אישה, מצליח לשמור על ה על הצד של בן אדם שבו. או שהוא לא מצליח?
אנה: מה זאת אומרת? לא מבינה זה
מראיין: איך בן אדם במחנה ריכוז נשאר בן אדם? מצליח בכל זאת להיות בן אדם? זה שאלה קשה.
אנה: זה אני לא מבינה.
הבעל יוחנן: [ דיבור ביוונית: הבעל מסביר לה את השאלה]
אנה: זה אני לא יודעת גם כן מה החזיק. אבל מה, כל פעם שאנחנו היינו יוצאים לעבודה ו עם הקור עם הגשם היינו מתפללים יום ולילה הלוואי שייקחו אותי גם כן לשרוף. מה אני צריכה את החיים שלי? אני אעבוד אצלהם ובסוף זה יהיה הסוף שלי שמה. ו תמיד היה ככה היינו מתפללים יום ולילה שייקחו אותי לשרוף אותי. אחותי גם כן היא לא הספיקה יחד איתי רק חודש הייתה. היא תיכף נהיתה חולה והיא הייתה בבית חולים שמה. לקחו אותה מהעבודה ובאותו זמן אני לא הייתי יחד איתה ולא ידעתי אפילו איפה לבקש, באיזה בית חולים, באיזה צריף של בית חולים שמה היא נמצאת, ועשיתי כמה זמן עד שמצאתי אותה. והייתי בוכה לא ידעתי איפה למצוא אותה. עד שאחד יום אלו מהשני מהאחיות שאני אמרתי לך, גאניס אחד היא הייתה חולה ואחד אחות ולקחו אותה מהבלוק שמה לבית חולים ופתאום רואה את אחותי שמה. ב אחותי בכתה והיא אומרת: "ככה זה אנה לא באה לראות אותי וזה ". היא מסכנה היא לא ידעה שאני מחפשת ולא יודעת איפה זה. ו באה זאתי והיא אומרת: "את יודעת, ראיתי את אחותך והיא בכתה והיא אמרה שאת לא הולכת ". אני אמרתי: "אני לא רוצה לראות? אני רוצה מתה לראות אותה לא יודעת איפה לחפש ואת השפה לא ידעתי גרמנית איך ל לדבר ומה איפה ל לחפש אותה". עד שבסוף היא אמרה איפה איזה בלוק. אה מה הייתי עושה? אחרי עבודה ש היינו חוזרים מעבודה אז מי שהיה לו פצעים ברגליים וזה היו לוקחים אותם שמה בשביל לרפאות. כמו קופת חולים, איך להגיד לך. והייתי לפני זה יחד איתם כמו שאני גם כן רציתי ללכת לזה למה, היה צריך לעבור איזה דלת ששם היו שומרים מאחד מחנה של השני. ו הייתי נכנסת יחד איתם וככה הייתי הולכת לראות את אחותי. ו ראיתי אותה חודש אולי יותר עד שאחד יום אני הולכת אה
00:31:46
לראות אותה. ואני רואה את הצריף סגור. ואני אמרתי איפה זה? אחד היא אומרת עברו בצריף אחר. אני הולכת בצריף אחר לא יכולה למצוא אותה. עד שבסוף הודיעו לי שהיה סלקציון ולקחו אותה לשרוף. וככה זה היה שם. של אחותי. ומשמה מבירקנאו אחר כך אני הלכתי הלאה לבלזן ברגן .
מראיין: ברגן בלזן.
אנה: כן.
מראיין: מה היה בברגן בלזן באותה תקופה? מה הוא היה המקום?
אנה: שמה אנחנו היינו לא עובדים. היינו יושבים בצריפים. רק מה
מראיין: למה העבירו אותכם?
אנה: למה זה אני לא יודעת.
מראיין: את לא יודעת?
אנה: לא.
מראיין: עברתם הרבה יהודים לברגן בלזן שם?
אנה: לא כולם. הייתי מ רק עוד שניים מהם יחד איתי. שתי בית דודות. בֶּלִינָה אחד ועוד אחד גם כן בלינה שהיו קוראים לה. אבל זאתי, אם אתה רוצה שאני אספר לך, היא הייתה בהריון מתי שתפסו אותה שהיו הגרמנים בדיוק, שהיא התחתנה והייתה בהריון בהתחלה. מתי שהוציאו אותנו ב סלקציון שמה בהתחלה של זה לא ראו את הבטן שלה והוציאו יחד איתנו, ב בעבודה. ו אחר כך, לאט-לאט הבטן שלה היה גודל ו תמיד הבְּלוֹקוֹבַה הייתה שמה אותה היינו חמש-חמש בשורות - שהיה בא בערב הגרמנייה בשביל לספור אותנו - ותמיד הייתה מסתדרת שלשים אותה אחורה שלא יראו את הבטן. למה, אם היו רואים היה עושים גם תיכף היו לוקחים אותה לשרוף וגם את הבלוקובה ששומרת אותה. עד שבא יום בשביל להוליד. והיא הולידה תחת ברצפה, שמה בבלוק. לקחו אותה בבלוק שהיו גויים פרטיזנים האלה
הבעל - יוחנן: זה היה אסירים פוליטיים.
אנה: היה נשים. נשים.
הבעל - יוחנן: נשים פוליטיות.
אנה: ושמה לקחו אותה גם כן
הבעל - יוחנן: גוי. לא יהודיות.
אנה: ו אחד יום אפילו הלכנו שמה בשביל לבקר אותה. ראינו אפילו את הבן וראינו אותה. אבל
00:33:50
מה, הסוף שלה – מסכנה - אמרה לאחות שמה: "תראי צריך לא לתת אוכל לילד. זה ילד צריך למות? למה, אם לא ימות הילד גם אני אמות פה וגם את וכולם". אז מסכנה לא נתנה את ה אוכל לילד עד שילד מת. יצאה אחר-כך יחד איתנו עוד פעם, אבל מה, היא הייתה בוכה כל הזמן: "מה אני, איזה אימא, איזה אימא שאני הרגתי את הבן שלי הראשון". אנחנו היינו אומרים: "אל תבכי בלינה זה יהיה בסדר וזה. כך אנחנו פה זה לא בבית שלנו". אז היא מסכנה הייתה בוכה, בוכה עד שאחד יום גם היא מתה. זה היה הסוף שלה.
מראיין: היא גם כן הייתה איתכם ב
אנה: כן, זה היה בבלזן. ושמה היא מתה. היא עבדה שמה.
מראיין: כן.
אנה: אבל הבת דודה שניה זה היא חיה פה. זה ב עפולה. הבת דודה שלה.
מראיין: את פוגשת את הבת דודה היום? רואה אותה?
אנה: כן, אני רואה ש אחים שלי היו גרים קודם בעפולה והרבה פעמים הייתי רואה אותה.
מראיין: כמה זמן את היית בברגן בלזן?
אנה: ב תראי, איך שאתה אומר תאריכים אני לא יכול ב
מראיין: בערך.
אנה: אבל היינו הרבה זמן שמה. אני זוכרת שהייתי הרבה זמן.
מראיין: כן.
אנה: כמה חודשים.
מראיין: איך אתה אחר כך עוברת לגֶלֶנָאוּ
אנה: אבל שמה, לא היינו עובדים. רק מה ? פעם ב זה שהיה נופל ב היינו לפי המיטות היינו הולכים והיו לוקחים אותנו במקום להביא עצים בשביל אה [דיבור לא ברור ביוונית] בשביל לחמם בשביל הגרמנים. וגם בשביל הצריפים שלנו. ופעם היה נותן כל פעם ל המיטה הזאתי שילך ו היינו לוקחים אותנו היה שלג בחוץ; ועצים ארוכים; והיינו חוזרים הידיים ורגליים לא היינו מרגישים מהקור. לא היינו מרגישים בכלל שיש לנו ידיים וזה. זה מה שהיה עבודה שהיינו עושים. אבל לא כל יום. היה נופל ככה כל כמה
מראיין: איך את אחר כך אה עוברת לגלנאו?
אנה: מ שמה גם כן לקחו אותנו ברכבת אני חושבת. ברכבת הלכנו
מראיין: ל איפה זה גלנאו ?
00:36:03
אנה: זה אחרי בלזן. אני יודעת בדיוק את המקומות האלו? אני לא יודעת. זה שמה גם כן נסרנו
מראיין: מה עשיתם שם?
אנה: גם כן לא עבדנו. ו ואני הרבה פעמים הייתי חולה שם אני זוכרת. רק אחד יום לקחו אותי באיזה עבודה שהיה איזה בית חרושת שעושים רובה וזה , אבל לא הספקתי למה אני אחר-כך הייתי חולה. לא, לא עבדתי הרבה שמה. אני הייתי כל הזמן שוכבת. משמה אחר-כך לקחו אותנו ב במאוטהאוזן .
מראיין אני רוצה שתספרי לי איזה סיפור אה
אנה: סליחה טלפון.
מראיין: עוד לפני שאנחנו עוברים ל גלנאו. אני רוצה שתספרי לי אולי איזה סיפור אה מיוחד שאת זוכרת מברגן בלזן.
אנה: זה אני אומר לך, שמה לא היינו עובדים, היינו יושבים במיטות כל היום. לפעמים היו מוצאים אותנו ככה כמו אורז בחוץ בשלג והיינו מסתובבים בחוץ ו זהו.
מראיין: מה את זוכרת היום הכי הרבה מהמקום הזה?
אנה: מברגן בלזן? לא זוכרת משהו מיוחד. זה מה שאני אומר לך ביום שאני הייתי הולכת להביא עצים בשביל הזה הייתי בוכה למה שידעתי שמה קר נורא וזה והייתי חוזרת לא הייתי מרגישה לא את הידיים ולא את הרגליים, לא ידעתי מה לעשות. הייתי תופסת ובכלל לא מהקור לא הייתי מרגישה שום דבר.
מראיין: אוכל?
אנה: אוכל? מרק. כרגיל. מרק, ופעם היו נותנים לנו איזה חתיכה נקניק, סלמי. וזה
מראיין: מה קורה במָאוּטְהָאוּזֶן?
אנה: שמה הגענו מ מהרכבות שהיו לוקחים אותנו מבירקנאו למאוטהאוזן כמעט 10 ימים היינו הולכים ברכבת פעם אחורה ופעם קדימה. והרבה פעמים היה עוצר הרכבת – להוציא - למה היו מתים אנשים בתוכה. לא היה לנו אוכל ולא מים ולא שום דבר. ואחד מהשני היינו מרביצים מרוב ה ה זה. רצינו והיינו דופקים בתוך הרכבת והיינו אומרים hab wenige wasser. nicht essen
מראיין: מה זה?
אנה: אה אנחנו רוצים קצת מים. לא אוכל. רק מים. ו היינו דופקים וזה ומבחוץ מהרבה היו מפחידים אותנו.
00:38:26
מראיין: יורים?
אנה: כן, יורים. ולא היה אכפת לנו אפילו שנמות. לא רצינו לחיות כבר. ומהרכבת שאיפה שאני הייתי, שלי מהקרון שלי גם הוציאו אחד בחורה שהיא מתה והייתי רואה כל הזה ו לא יכלתי. אז אחד יום עמד הרכבת באיזה מקום והוציאו אותנו למטה התחלנו להוציא ירק מהרצפה. כמו חיות. והיינו אוכלים. ובאחד מקום היה איזה אה שהיה הולך מים כמו זפת. ביוב, לא יודעת מה שהיה ונכנסנו בתוך הזה ושתינו. היינו ממש כמו חיות. לא לא היינו מרגישים שום דבר. תתאר זה המים הזה ששתינו ואת ה ירק מ מהרצפה כמו ממש חיות. היינו תופסים זה . ואחד יום, גם כן, שאני זוכרת ש צעקנו כל כך שרוצים מים הוא פתח סוף סוף הגרמני והוא הביא אחד דלי מים וקופסא קטנה של מיץ עגבניות לתת לכל אחד מזה. אנחנו כל כך היינו צמאים חשבנו אפילו לא הגיע תור שלי לשתות את הזה וכולם התנפלנו אצל גרמנים . אז קמנו בשביל לתפוס מים. ואיך שהוא ראה את זה הוא שפך לנו את הדלי בתוך הזה והוא סגר לנו את הדלת. זה היה באמת משהו. אחר כך התחיל אחד על השני אנחנו היינו מרביצים אחד זורק את הנעל לשני למה אתה קמת? למה זה? אם לא היית קמה לא היינו שותים וככה היה אחד היה קם עם עין ככה נפוח, אחד עם הראש אחד זה בינינו היה ריב. הבנת? הוא עשה בכוונה זה. זה מה ש
מראיין: היה איזה מנהיג מיוחד בניכם? מישהו שהיה מנהיג את כולם?
אנה: לא. לא. לא. לא היה. עד שהגענו אחר כך שאני אמרתי אחרי 10 ימים זה שהיינו הולכים, הגענו ב מאוטהאוזן והוציאו אותנו בדיוק במקום איפה שקרמטוריום. וחשבנו שכבר שורפים אותנו. בינתיים האלו מפולוניה וזה היו שומעים יותר חדשות והיו אומרים עוד מעט יבואו אמריקנים, אנחנו יש הכל ובאמת בסוף הזמן אפילו שהיינו ככה לא יכלנו לעמוד ברגליים מ
כל כך היינו רזים, רק עצמות נשאר בגוף, היינו בוכים לא רצינו באמת שישרפו אותנו. ו החזיקו אותנו כמה שעות שמה ש קודם התחילו לשים את הכי החולים בתוך הקרמטוריום ואמרנו עוד מעט אולי יבוא גם התור שלנו. עד שפתאום שמענו שהגרמנים ברחו ועזבו אותנו. ולא הספיקו ל לשרוף אף אחד. וככה. מאוחר היה שהתחיל לא יודעת מאיפה הביאו לחם ו חילקו לנו, לכל אחד חתיכה לחם. ו את הלחם הזה איך אכלנו, כל אחד היה אחד בא לקחת לגנוב לי וזה ונפלתי על הרצפה והייתי מחזיקה והייתי צועקת עד שיברחו שאחר כך קמתי ואכלתי מהר מהר את הלחם שלא ייקחו לי. בסוף לקחו אותנו אחר-כך למטה ו ועשינו אמבטיה ונתנו לנו איזה מכנסיים קצר וחולצה ו היה קריר. בחוץ, היה גם קצת גשם. ו לקחו אותנו בבלוק. ב שמה. שמה בבלוק
00:41:52
מראיין: במאוטהאוזן?
אנה: אה כן. בבלוק שמה היה מרק חם עם ירקות, לא יודעת והיה חופשי כמה שרצינו. אכלנו אכלנו עד שמלאנו את הבטן שלנו וזהו. ו מהלאה, אחר-כך היינו בתוך המיטות כמו חולים כולם. לא יכלנו לזוז. מי שהיה יותר בריא מאלו מה פולוניה הם היו יותר ככה חזקות והיו הולכים, לא יודעת, היו עושים מרק, והיו מביאים לנו מרק. והיינו תופסים את המרק אוכלים ובמיטה. ממיטה לבית שימוש, תסלח לי, ו ככה לא היינו רואים בחוץ לא היינו יוצאים. לא היה לנו כוח. אחרי אולי יותר מ-10 ימים פתאום שמענו בזמן של ה שהביאו את המרק ש באו אמריקנים Komm Amerika . התחילו הפולנים האלו לצעוק, Komm Amerika קמו לראות שבאמת באו פתאום רואים באמת הרבה אוטובוסים של חיילים שמה ו רצו כולם לראות אותם. רצו לראות כולם את ה את האמריקנים. אני וכמה ש אנחנו רצינו לאכול אפילו באותו רגע מצאנו הזדמנות שברחו היותר הגדולים אלו ששמרו את המרק, הם הלכו, התחלנו לקחת מרק, לאכול מרק והיינו תופסים יותר שיהיה יותר סמיך עד שמלאנו כבר את הבטן. ואחרי שזה רצינו ללכת לראות את האמריקנים. אה לא היה לנו בגדים, היינו מתביישים ככה קצת. פתאום אחד הביא אחד עגלה עם בגדים, שפכו שמה בחוץ, כל אחד תפס איזה
מראיין: זרקו עגלה עם בגדים ו ?
אנה: כן, ולקחתי אחד שמלה, לא חשוב, רחבה, שמתי על זה חבל פה ו הלכתי לאט-לאט לראות את ה אמריקנים. שמה באמת ראינו את האמריקנים, היה להם עם אוטו בחוץ היה להם קוֹנְסֶרְבוֹת עם כל מיני דברים, היינו לוקחים, לא היו אומרים לנו שום דבר. והיינו שמים פה בתוך הגוף שלנו. אחר כך הייתי מבקשת אה Wenige brot קצת לחם. אחד נתן לי איזה קופסא ביסקוויט וזה אני שמתי - לא ידעתי אפילו מה זה - שמתי את פה
מראיין: מתחת לבית השחי?
אנה: ואחר-כך הלכתי בעוד אחד אמריקאי אומרת עוד פעם בשביל לחם, שייתן לי לחם. אומר לי: "פה יש לחם". אני אמרתי בטח פתחתי וראיתי ביסקוויט. באותו רגע לא שמחתי, רציתי חתיכה לחם. אני אמרתי מה זה ביסקוויט בשבילי? אבל לא חשוב, אחר כך התחלתי לרדת, לעבור בחזרה ב לא היה לי כוח. התחלתי להוציא את הכל הדברים ושמתי בחזה ו לא יכולה ללכת. פתאום באים איזה בחורות אחרות גבוהות וזה רוצים לקחת לי הכל הדברים. ואני צעקתי באה זאתי שאני אמרתי לך בלינה ועוד כמה שהייתי מכירה מיאנינה והם עזרו לי ולא והם ברחו אלו ולא לקחו לי. אחרי, חזרתי ב בבלוק. מאז היינו שלושה שותפות. זאתי בלינה, אני ועוד אחד מלאריסה שאנחנו עשינו מה
00:45:06
שמיכה של אה שהיינו מ מכסים, עשינו כמו תיק. גזרנו ועשינו תיק כזה והיינו הולכים כמו עניים כל יום אצל אמריקנים והיינו מבקשים שיתנו לנו משהו לאכול. בהתחלה לא נתנו לנו אוכל. למה? הרבה מתו. למה אכלו בבת אחת. והם אמריקנים לא רצו לתת לנו ואנחנו היינו הולכים אצל חיילים וחיילים היו מרחמים עלינו והיו נותנים אחד סיגריה, אחד שוקולד, אחד היה נותן . אז, אחד יום קראו לנו ואמרו לנו זה מה שאתם עושים לא בסדר. ה חיילים נשארים בלי אוכל ואתם עושים רע בשביל עצמכם. אנחנו לא שאין לנו אוכל שלא נותנים לכם, אבל אתם צריך לאט-לאט לאכול ובאמת היה אחר כך היית רואה ככה אחד על שני ככה מתו. ולא נותנים לכם בשביל לכם בשביל שתתרגלו לאט-לאט. וכך היה. שבאמת אה התחילו עם קצת לחם, עד שהגענו לחם שלם לקבל. ו משמה מאחר-כך אני הייתי חולה. הלכתי לבית חולים. קיבלתי לווריד. לווריד הוציאו לי מים מה מהגב. ו הייתי כמה זמן בבית חולים עד ש יום אחד שהייתי יותר טוב עשו טרנספורט בשביל לעבור ביוון. וככה אני חזרתי. חזרתי דרך אה מ יוגוסלביה. והגענו בת'סלוניקי . ובת'סלוניקי הייתי כמעט חודש והייתי למעלה, ב אַזְבִיסְטוֹחוֹרס שמעת זה?
מראיין: כן.
אנה: אַזְבִיסְטוֹחוֹרס שלקחו אותנו למה היינו מהבית חולים היינו חולים ורצו לעשות לנו בדיקות. אולי יש לנו שחפת. ולא רצו לשים אותנו יחד עם האחרים. ו עשו לנו את הבדיקות, היינו שמה ו ראו שהכל בסדר, הורידו אותנו אחר-כך למטה ב בת'סלוניקי. הייתי בהתחלה באיזה בית הכנסת שמה, יחד עם כמה בחורים, בחורות, יחד כולם. עד שאחד יום אני הלכתי עם עוד שתי בחורות ו הזכרנו למה הג'וינט שמה בסלוניקי היו נותנים לנו כסף.
מראיין: כן.
סוף צד קלטת
00:47:44
התחלת צד קלטת
אנה: ו הלכתי עם עוד שתי בחורות בבית מלון 'אֶלִיסִייָה' שם. והיינו הולכים בארגון שמה והיינו יורדים לאכול. שם היה מסעדה והיינו אוכלים. עד ש הלכתי אחד יום ב עיתונים, לכתוב את השם שלי. לא ידעתי מה קורה עם האחים שלי, אם הם חיים או לא למה שהיה מלחמה פרטיזנים עם אה [דיבור לא ברור] שמה.
הבעל - יוחנן: מלחמת אחים שם היה.
אנה: כן, והרבה מתו ולא ידעתי אם הם חיים. עד שאחד יום שאני הולכת שמה בארגון ואני אומרת לו את השם שלי שקורה אני מפרווזה ואני רוצה ללכת למצוא שמה. הוא שמע פרווזה, הוא אומר: "תגיד
00:48:25
לי, יש לך אה מישהו שקוראים לו משה [דיבור לא ברור] מפרווזה"? איך שאני שמעתי אני אמרתי: "זה אחי שלי, מאיפה אתה מכיר אותו"? הוא אומר: "תראי, אני יש לי מכתב. הוא כותב לי. אם יעבור מישהו מהמשפחה שלו שאני אכתוב לו". ו איך שאני שמעתי, שמחתי, אני אמרתי זה אחי שלי. ואחר כך הלכתי בבית מלון בחזרה אחר-כך בערב לא ישנתי כל הלילה. אני אמרתי מה עשיתי? למה לא אמרתי לו שישלח אותי תיכף ב בפרווזה . חזרתי בחזרה במחרת, לקחתי מה דברים שלי מה שהיה לי. אני אומרת אני רוצה שתעשה לי את הכרטיס שאני נוסעת ל . הוא אומר: "תראי, את אמרת ככה. אני שלחתי טלגרם אצל אח שלך".
הבעל - יוחנן: מברק.
אנה: "נראה אם הוא אולי הוא יבוא, איך את תיסעי? אולי הוא יבוא לקחת אותך. נחכה את התשובה ואחר כך". וכך היה. באמת הוא שלח. ה , אמרתי לו אני יש לי עוד אח חי. מרדכי. לא יודעת אם הוא אומר: "אני לא מכיר. רק עם המשה יש לי מכתב. אני אכתוב לו והוא עונה לנו אם הוא חי". וכך היה. קיבל את הטלגרמה ש משה ומרקו חיים ואני בא לקחת אותך. הוא אומר: "את רואה? הוא יבוא לקחת אותך". וככה חיכיתי עד ש אחרי כמה ימים הוא בא אחי בת'סלוניקי.
מראיין: תספרי לי על הפגישה הזאת מה
אנה: הפגישה הזאתי זה אני רוצה להגיד לך להגיע ש הייתי ב בית מלון והייתי יושנת. היה בבוקר ב ככה בשעה דקה עשר שהוא הגיע. הוא הגיע מוקדם אבל עד שהוא מצא בהתחלה הוא הלך בבית הכנסת אמרו לו בהתחלה שמה, מהארגון אמרו לו ב בית הכנסת. בבית הכנסת איך שראו - למה אני הייתי דומה הרבה איתו וידעו שאני מחכה - איך שראו אותו, "אוהו, אח של אנה. זה היא בבית מלון 'אליסייה'". וככה הוא הגיע. ואני עוד הייתי יושנת. הוא דופק בדלת, פותחת אחד מהאלו שעוד שתיים שהיינו יחד. איך שראה , "הו אה אח של אנה, תיכף רגע לאט-לאט להעיר אותה" היא באה זאתי והיא אומרת לי: "אנה קומי, מאוחר". הו, אני אמרתי: "מה יש"? רציתי לישון עוד וזה . רואה שאני לא קמה היא אומרת: "אנה יש לך מכתב מאחיך". איך שהיא אומרת מכתב אני קמה מהמיטה אני מסתובבת וקמה אני רואה אותו. באותו רגע לא הייתי מאמינה, זה חלום. גם הוא בוכה, גם אני בוכה. והיה לי, היה לי שערות ככה קצר איך שהתחילו להיות השערות שלי. ממש היה חלום. לא הייתי מאמינה שאני אה רואה את אחי. שאני נמצאת ביוון ושאני רואה את אחי. זה היה ומשם אחר כך נסענו ו עד שהגעתי בפרווזה בשביל לראות את האח השני. גם האח השני
מראיין: מה הוא שאל אותך האח שלך כשנפגש איתך? הוא שאל על ה
00:51:19
אנה: על המשפחה. וב איפה אנחנו היינו. הכל תיכף הוא התחיל ל בינתיים הוא שמע. הייתה אחד מפרווזה קודם שהיא באה יותר מוקדם ממני. זאת שאמרתי לך אנה מיכאל בחיפה. והיא סיפרה לו מה שעשו ליהודים, מה שעשו הכל. והיא אמרה לו: "ש הכל המשפחה הלך. וה רק את אנה אני ראיתי בסוף. גם אחותך הגדולה גם כן נפטרה". נפטרה. זה ששרפו אותה! ו זהו. כשבאתי ביוון
מראיין: איפה הוא היה? איפה אח שלך היה?
אנה: כשבאתי ביוון לא הייתי גם האח השני הוא שמח. באותו לילה הוא הלך לשתות, הוא בא שיכור, והוא אומר אני שתיתי בשבילך. ואני אמרתי לו למה עשית את זה? ו זה זה הייתי שמה ביוון. מה אני אגיד לך, כל פעם בערב הייתי מתעוררת, הייתי חושבת שתופסים אותי עוד פעם הגרמנים; וכל פעם אני חשבתי שאני אראה את אימא שלי; הייתי שומעת מהשכנים שהיו קוראים אימא ואני אמרתי למה שאני אין אימא; זה היה קשה בהתחלה. עד שאני אתרגל את החיים בחזרה.
מראיין: את סיפרת לי בהתחלה שביום שתפסו אותכם האח שלך היה אה בחגיגות של ה-25 במרץ.
אנה: כן.
מראיין: איפה הוא עשה את המלחמה? כשהוא חזר נניח לפרווזה הוא ראה שהבית ריק?
אנה: כן.
מראיין: איפה הוא היה ב בתקופה הזאת?
אנה: הוא היה ב מוצבים אמרתי לך. אחר כך הלך ב זה של ה פרטיזנים. פרטיזנים.
מראיין: הוא הצטרף לפרטיזנים?
אנה: כן.
מראיין: הוא סיפר לך פחות או יותר מה היו החיים שלו. איפה הוא היה?
אנה: הוא עבר גם הוא קשה. קודם תפסו אותנו אותם ה האַנְטִיסִימִיטִים זה ה לא הפרטיזנים ה .
הבעל יוחנן: גם הם היו פרטיזנים. הלא ביוון היה שני תנועות התנגדות. היה התנגדות שזאתי היתה הפרו קומוניסטית והיה תנועה שנייה הייתה אה אֶדֶס . שהיה באזור שלהם – זה היה באֶפִּירוּס זה היה 'אדס' היה אה תנועה לאומנית פרטיזנית. אה לא כל כך נגד הגרמנים לפי דעתנו, היה
אנה: כן.
הבעל - יוחנן: אה כמו פרו אנגלית. הם היו מקבלים כסף מאנגליה לעזור להם למודיעין, משהו כזה. וה
00:53:40
עיקר היה להילחם נגד הפרטיזנים השמאלנים. זה הכל מה שיש. ובאמת זה העיקרים. זה השמאלנים אלה לחמו נגד
אנה: אחר כך בהזדמנות הוא עבר בפרטיזנים.
הבעל - יוחנן: אה וגם אַנְטִיסִימִיטִים היו אלה ה-EDES. לא היה להם ברירה, היה להם באיזור שלהם שמה לא היה תנועה אחרת.
מראיין: כן. ולמי הוא הצטרף ל'אדס'?
אנה: כן. בהתחלה ואחר כך שהיה לו הזדמנות לברוח מה'אדס' הוא הלך ל קבוצה
הבעל - יוחנן: ל לפרטיזנים השמאלנים. שבאמת הם גם היו
אנה: עזרו להם וגם נתנו בגדים אחר-כך
מראיין: מה היה התנועה הזאת 'אדס'?
הבעל - יוחנן: 'אדס' הייתה תנועה פרטיזנית אה לא כל כך נגד הגרמנים. בעד כסף בריטי כן. מן מודיעין בריטי היה שמה.
מראיין: כן.
הבעל - יוחנן: זה לא כל-כך הם דאגו ליהודים וכל הדברים האלה.
מראיין: אז הוא הצטרף ל תנועה הזאת ל'אדס'?
אנה: כן. בהתחלה. ואחר- כך הוא
מראיין: והאח השני מה היה איתו?
הבעל - יוחנן: יחד.
מראיין: הם היו כל הזמן ביחד?
אנה: כן, כל הזמן ביחד.
מראיין: אני מבין. איך הוא קיבל את הסיפור שאת, נניח אומרת לו שהאימא שרפו אותה בבירקנאו? מה היתה התגובה שלו?
אנה: זה לא היה מאמין. שאני הייתי מספרת הכל מה שעברנו ומה ש זה, הוא לא היה מאמין. אבל הוא שמע מכל כך לא רק ממני, הוא שמע גם מאנשים קודם שבאו - אני אמרתי לך - סיפרו לו את הכל. והוא ידע מ לא שרק אני סיפרתי לו.
מראיין: מה קורה איתך אחר כך? אה את אה אמרת לי שאת נוסעת לפרווזה ביחד עם האחים.
אנה: כן.
מראיין: אתם נוסעים, מרקו
00:55:24
אנה: מרקו ומשה ואני.
מראיין: משה ואת.
אנה: כן.
מראיין: לפרווזה.
אנה: לפרווזה.
מראיין: מה אתם אה בשביל מה אתם נוסעים בעצם? לחפש את הבית?
אנה: לא לחפש, אה אחים שלי היו נמצאים שמה שאני חזרתי ב
מראיין: מה הם עשו שם בתקופה הזאתי?
אנה: שמה היו עובדים.
מראיין: והם חזרו אל הבית שלכם?
אנה: לא שלנו. במקרה נפל מה זמן של ה איטלקים
הבעל - יוחנן: פצצה.
אנה: פצצה. הבית שלנו. מתי שכבשו את העם הגרמנים לא היינו באותו בית שלנו. היינו בבית אחר שהיינו גרים עם עוד שתי משפחות יהודיות.
מראיין: כן.
אנה: וזה ושחזרו אחים שלי לא מצאו שום דבר מהבית. הכל היה גויים שמה. לא שהגרמנים לקחו. מה שנשאר הגויים גנבו את הכל הדברים.
מראיין: כן.
אנה: ולא מצאו שום דבר. אבל אלו הפרטיזנים שאני אמרתי הם עזרו להם איך שסיפרו לי, נתנו להם מיטות, נתנו להם שמיכות וזה ככה היה התחלה שלהם. ושאני חזרתי היה להם אה איזה בית שהיה להם שני חדרים. ו אחי הגדול אחרי כמה זמן הוא התחתן. והיינו גרים שמה יחד באחד חדר אני עם אחי הקטן ואחד חדר אחי הגדול עם אשתו. הוא הביא גם בן שמה בפרווזה. ו. הלאה, בשנת 47 הוא התחתן, בשנת 49 באנו פה בארץ.
מראיין: כן. מה את עשית כל הארבע שנים האלה שמה?
אנה: אני לא עבדתי. בבית. זה מה ש
מראיין: והאחים היו אה מפרנסים כאילו
אנה: כן. אחים היו עובדים.
מראיין: ואת אה חשבת באותה תקופה על ארץ ישראל? על לעלות לארץ?
00:57:05
אנה: אה לא באותו אני רציתי הרבה פעמים ללכת ב בית של אה σπίτι όμηρος באתונה
הבעל - יוחנן: באתונה היה כאילו בית לאלה שחזרו לפליטים מ גרמניה.
אנה: איך איך אומרים את זה?
הבעל - יוחנן: ביוונית ספיטי - זה בית; אומירוס - זה פליטים.
אנה: כן. ו רציתי הרבה פעמים אבל אחים שלי לא רצו. שמה רציתי ללכת ו אמרו: מה אנחנו עד שראינו אחד מהמשפחה, למה שאת תלכי וזה לא נתנו לי. עד ש יום שבאנו כולם פה בארץ יחד כולם ו סיפרתי לך שהייתי ב'בית העולים' פה ב בית לִיד.
מראיין: אחר כך היית ב 'בית העולים'
אנה: כן.
מראיין: ב-1950 התחתנת ל
אנה: כן.
מראיין: שלמה בֶּנְבֶּנִישְׂתִי.
אנה: כן, והייתי בבאר שבע.
מראיין: שנהרג שישה חודשים אחרי הנישואים בתאונת דרכים.
אנה: כן.
מראיין: נולדה לכם הבת אה .
אנה: כן, קוראים לה שלומית
מראיין: שלומית.
אנה: כן.
מראיין: גרת בעפולה?
אנה: לא, עכשיו באתי
מראיין: לא, את. את. באותה תקופה.
אנה: אני
מראיין: באותה תקופה שהבת נולדה
אנה: אני. כן. נכון
מראיין: בעפולה, עם שני האחים.
אנה: כן.
00:58:14
מראיין: מה האחים עשו כאן בארץ?
אנה: ב בניין. אחד הוא היה עובד בבניין, והשני בשתילים. זה שהיה גר יחד איתי, הרווק.
מראיין: כן.
אנה: ואחרי שקרה זה מה אוטובוס 'אגד' שנהרג בעלי ואני באתי מבאר שבע פה, המנהל של התחנה 'אגד' הוא לקח את אחי לעבוד ב'אגד'. הוא עשה את זה בתור ככה שהוא רצה לעזור לי שאני הייתי בהריון וש שמע שאני אגור יחד עם אחי הוא רצה לעזור את אחי ו לקח אותו מאז ל תחנה 'אגד'.
מראיין: כן.
אנה: והוא כל הזמן הוא עבד שמה בתחנה 'אגד'. נהיה גם חבר 'אגד' ו עכשיו לפני שנה הוא יצא מעפולה ו הוא נמצא עכשיו בקרית מוצקין.
מראיין: ועכשיו מה הוא עושה?
אנה: הוא חבר 'אגד'
מראיין: הוא עובד.
מראיין: עדיין.
אנה: כן.
מראיין: עדיין.
אנה: כן.
מראיין: טוב, יש משהו מיוחד שאת רוצה לספר? דברים מיוחדים, שאלות מיוחדות.
אנה: לא.
מראיין: טוב, יש לי עכשיו כמה שאלות ש רציתי לשאול אותן ב ב שסיפרת לי על התקופה שלך בבירקנאו
אנה: כן.
מראיין: בברגן בלזן, בגלנאו ובמאוטהאוזן .
אנה: כן.
מראיין: ו השאלות האלה הם כלליות. זה יותר אה פילוסופיה. אם את אה יכולה לענות לי אה זה פשוט יעזור לי.
אנה: כן.
מראיין: כל התקופה הזאת במחנות, את עברת תקופה מאוד קשה
01:00:19
אנה: כן.
מראיין: הייתה לך תקווה להינצל? את חשבת אני מהמקום הזה יצא?
אנה: לפעמים, איך שאתה אומר, חשבתי. ופעם אפילו חלמתי על זה, שאני ככה חזרתי בפרווזה ו ; שאנחנו היינו גם רעבים, מה חלמתי? שהייתי במאפייה והייתי מביאה לחם ו פתאום אחר-כך שהתעוררתי, ואני רואה שזה אני נמצאת שמה, נורא בכיתי על זה. שאני נמצאת שמה. אבל להגיד את האמת לא חשבתי שאני אצא פעם משמה.
מראיין: את חשבת שאת אה תישארי שם?
אנה: כן.
מראיין: את שמרת על דת? על מסורת? במחנות?
אנה: לא.
מראיין: שום דבר. היום את דתייה?
אנה: לא.
מראיין: את שומרת על דת?
אנה: לא. אני לא דתייה.
מראיין: מאמינה?
אנה: מאמינה, אבל אה לא דתייה. אני תופסת שאני מבשלת אם צריך לעשות משהו, זה
מראיין: הילדים קיבלו חינוך דתי בבית? או חילוני?
אנה: לא.
מראיין: את חיפשת נקמה? את מחפשת נקמה היום?
אנה: נקמה. ש הרבה פעמים אני אומרת אה אם היה לי ב לעשות משהו, אבל לא. שאני אראה שעושים למישהו אבל אני לא יכולה לעשות זה דבר. משהו רע נגיד לגרמנים אם היה היה לי ביד איזה גרמני לעשות לו משהו אני לא יכולה. אבל לעשות שאני אשמע שעושים לו משהו רע הייתי מבסוטה על זה.
מראיין: כן. מה למשל את הרגשת ב 60 , כשתפסו את אייכמן?
אנה: שמחתי מאוד. שמחתי מאוד. ששמעתי שתפסו אותו.
מראיין: את הרגשת גאווה במדינה שלך?
אנה: כן, זה נכון.
מראיין: כן. את עזרת לאנשים מסביבך במחנות או שאת היית דואגת ל איך שאומרים, לעור שלך, לעצמך?
01:02:30
חשבת פעם נניח ואולי אני אעזור למישהו? אולי אני אציל מישהו?
אנה: אם אני יכלתי אם אני יכלתי לעזור אני הייתי עושה. אבל לא משהו מה לעזור. כל אחד היה, איך שאתה אומר, דואג על עצמו ועל אה
מראיין: היית מוציאה מהלחם שלך בשביל לתת לבן אדם אחר?
אנה: לא.
מראיין: לא.
אנה: לא. למה לא היה לי מספיק בשבילי.
מראיין: זאת אומרת ה ה מחנות זה היה מן מקום שכל אחד היה
אנה: שלו.
מראיין: שומר על העור שלו.
אנה: נכון. נכון. ואת הלחם שהיו נותנים לי אפילו לא הייתי שומרת בשביל מחרת. הייתי אוכלת באותו לילה שלא יגנבו לי עד מחר בבוקר.
מראיין: טוב, בסדר.
אנה: זה מה ש
מראיין: יש עוד משהו מיוחד שאנחנו יכולים לשמוע?
אנה: אין משהו.
מראיין: אוקי. סוף שיחה עם אה יוחנן אנה ב-15 בפברואר 1985 - צד שתיים של הקסטה.
תגיות הקשורות לעד