00:00:01

מראיין: שיחה עם בלה יהודה, ב-28 לאפריל 85 ברחוב עוזיאל 15, בבת ים. השאלה הראשונה שלי אלייך, בלה, היא שתספרי לי קצת על הבית בסלוניקי, על החיים שלך בתור ילדה בסלוניקי, בעיר סלוניקי.

בלה: אני סלוניקאית. אני הבת האחרונה של המשפחה. היה לי הורים במצב טוב מאוד. אבא שלי היה בעל בית חרושת. אחרי זמן הוא היה בנאדם דתי והוא עזב את העבודה למה שהוא לא רצה לעבוד.

מראיין: איזה בית חרושת היה לו?

בלה: איך אומרים את זה בעברית? זה היה יוּטָה שעושים בשביל לעטוף את הטבק. זה אני לא יודעת אם יש פה בארץ דבר כזה, אבל זה היו חתיכות יוטה גדולות והם ש שמה שמים את הטבק שזה לא יהיה יבש בשביל לפתוח ולעשות סיגריות. זה היה בית חרשת כזה. זה היה בית חרושת נורא מפורסם בסלוניקי.

מראיין: איך קראו לו?

בלה: פיראוס פיראוטוס. אז אחרי זה היינו חיים אה הוא עזב את הבית חרושת שהוא מכר אותו, התחלנו לחיות מה מהכסף שהיה לנו. היה לנו הרבה בתים. היינו משכירים את הבתים. והיינו חיים. היינו חיים די טוב.

מראיין: למי השכירו את הבתים, ליהודים?

בלה: גם יהודים גם גויים. יותר גויים היה לנו פחות יהודים. היה לנו הרבה בתים גדולים, היה לנו 17 18 חנויות. לחנויות היו כולם גויים רק אחד יהודי. ומזה היה לנו מספיק לחיות בכבוד גדול.

מראיין: איפה גרתם?

בלה: גרנו ברחוב אודיסאוס מספר 9 גרנו.

מראיין: באיזה שכונה זה?

בלה: זה בסביבות וארדאר קוראים את זה.

00:02:23

מראיין: מה שקרוי רז'י וארדאר או רק וארדאר?

בלה: לא. רק וארדאר. רז'י וארדאר זה צריפים של הרבנות שהיה נותן ל

מראיין: הבנתי. מה זה הייתה שכונת וארדאר בסלוניקי?

בלה: זה זה היה רחוב רק של גויים, היו רק שתי יהודים עם בתים שמה עם בניינים, שזה היה אחד שלנו ועוד אחד בשם כהן, היה לו מן אה השני מלון, מלון כזה וגם בן אדם היה מאוד במצב טוב.

מראיין: איזה מלון? איך קראו למלון?

בלה: אני לא זוכרת. אני לא זוכרת.

מראיין: מלון גדול או קטן?

בלה: לא קטן, אבל גם לא גדול מידיי ו לא זוכרת.

מראיין: וזה היה מפורסם ידוע בסלוניקי המלון הזה?

בלה: כן, זה ידוע לאלה שהיו גרים מהסביבה של הוארדאר, היו בדרך כלל באים מכל הכפרים, היו באים למלון הזה, למה שזה היה איך שאומרים בעברית בטנדר של סלוניקי, שהיה למכור עניינים של ביזנס היה אצלנו בסביבה, זה לא היה מקום מגורים.

מראיין: מה זאת אומרת?

בלה: ונולדתי בבית הזה ועד הרגע האחרון, עד שעזבתי.

מראיין: מה זאת אומרת סביבה של ביזנס?

בלה: כל החנויות, כל האלה פה אין כשבאים מהכפר ומוכרים פה זה הכל בעניינים תנובה ודברים כאלה, אבל שמה ביוון היו באים מהכפר ומביאים את הכל ושמה מוכרים את זה עם כל הדגים שבאים מהים ועם כל הדברים. זה, זה היה המרכז של כל ה של כל המכירות ביוון. בסלוניקי.

מראיין: המלון הזה עוד קיים שמה ב ?

בלה: אני הייתי ב-63 אני הלכתי למכור את הבניינים שלנו, אז היו רק גויים למה שאני לא יודעת אם חזרו היהודים. היה מלא גויים, ושאלתי אמרו לי עוד לא הופיעו הבָּאלאבָּתים . לא יודעת מה שנהיה עכשיו.

מראיין: כן. מהסביבה שאת היית כשגרת שם מה המצב שחזרת ב-63 ?

בלה: אותו דבר. אני מצאתי כמעט את כל השכנים שאני עזבתי, הגויים, חוץ ממה שהיהודים שלקחו אותם איתנו, את הגויים מצאתי את כולם שמה. והמשכתי לקבל את המשכורות רגיל מהשכנים שהם ידעו שהבית זה של אבא שלי, והם היו משלמים לי רגיל את המשכורת, הייתי חיה מזה.

מראיין: כל השנים?

בלה: לא הייתי הרבה זמן שמה בשחרור. כמה זמן שאני הייתי קיבלתי את הכסף, היו התחילו לשלם. 2 - 3 הם היו חדשים, לא הכירו אותי, והוותיקים אמרו שזו הבת של הבעל בית אז מגיע לה את הכסף. לא עשו לי צרות.

מראיין: איך קראו לאבא שלך?

בלה: יוסף.

מראיין: מה השם המשפחה שלו?

בלה: טוֹרֶס.

מראיין: איפה את למדת בוארדאר? בוארדאר או בסביבה?

בלה: אני למדתי בבית ספר איטלקי, לא רחוק מהבית.

מראיין: התקופה הזאת, לפני המחנות, הייתה תקופה יפה בשבילך?

בלה: כן. יפה מאד.

מראיין: מה זה היה בשבילך בתור ילדה לגור בכזה מקום, עם כזה שפע? אני מבין שהיה לכם שפע.

בלה: כן. לא היה לנו חסר כלום.

00:06:17

מראיין: כן.

בלה: היה לי חיים די טובים, הייתי די אה הייתי מאושרת, זאת אומרת היה לי משפחה מאושרת. אני לא ידעתי מה שזה מה אחרים שהיה להם חסר הרבה דברים.

מראיין: למדת משהו מיוחד בעקבות המצב הכלכלי? בדרך כלל הלוא אומרים שמי שלא היה לו כסף, מי שלא היה לו אמצעים גם לא למד.

בלה: אני למדתי כן עד הרגע שהייתי שמה, למדתי. למדתי קודם בבית ספר איטלקי, אחרי זה לא הרשו ללמוד את היוונים. זאת אומרת את התושבים מיוון, איטלקית, שפות זרות. הייתי מוכרחה ללכת לבית ספר יווני,

מראיין: איך קראו לבית ספר איטלקי?

בלה: לא זוכרת. אם אתה מוכן, אני מוכנה לשאול זאתי שלמדה איתי, כדאי?

מראיין: לא משנה עכשיו אה .

בלה: לא זוכרת.

מראיין: כמה שנים למדת בבית ספר איטלקי?

בלה: עד כיתה אה 4 שנים.

מראיין: זה 4 שנים הראשונות או ?

בלה: כן. כן.

מראיין: ואחר כך איפה עברת ללמוד?

בלה: בית ספר אה אה יווני.

מראיין: למה עברת?

בלה: כי הם לא הרשו לאזרחים היוונים ללמוד שפות זרות.

מראיין: גם ליהודים? זה היה מכוון ליהודים או בכלל?

בלה: לא, לא בכלל לכולם.

מראיין: איך את מסבירה את העניין הזה, למה לא הרשו ליוונים ללמוד איטלקית?

בלה: זה אז כבר התחיל עניינים עם איטליה, למה אתה יודע שהתחילה מלחמה אז זה התחיל עם איטליה ויוון. התחילה עם סכסוך ביניהם, בין היוונים והאיטלקים. וכבר לא רצו שאנחנו נלמד את השפה.

מראיין: באיזה שנה זה היה?

בלה: אני נכנסתי לבית ספר בגיל 7, אז למדתי 4 שנים זאת אומרת 7 זה 11. אני נולדתי ב-25 זה 11 זה שלושים

מראיין: ו-6 . אז מי עוד למד איתך יש אנשים ש ?

בלה: כן יש אחד שאני יש לי הרבה שגרים עוד פה בארץ, אני בקשר איתם, אבל יש אחד שהיה איתי במחנה זאת אומרת בת דודתי ולמדנו יחד. בטח את בעלה את מכ , אתה מכיר אותו.

מראיין: מי זה?

בלה: הוא קליינט של אבא , אלברטו גטניו קוראים לו עובד בבנק אה בכספת, אברהם גטניו.

מראיין: השם אני מכיר, אבל אני לא מכיר את ה

בלה: הוא הוא [דיבור לא ברור] ועם אשתו אני למדתי, זאת אומרת היא בת דודתי ואנחנו למדנו יחד באותו הבית ספר. הם היו גם בחתונה שלך.

מראיין: אני לא יכול לזכור את כולם.

בלה: טוב בטח לפי השם

מראיין: איך קוראים להם, מה השמות? תני לי כמה שמות של אנשים ש

בלה: למדו איתי בבית ספר?

מראיין: כן.

00:10:02

בלה: סטלה גטניו. גטניו זה היום. עוד אחד יש פה היא לא הייתה במחנה, גם היא אפשר לתת את השם?

מראיין: כן.

בלה: דזי נחמיאס. ועוד יש גם לא מהמחנה אסתריאה קסטרו.

מראיין: קסטרו?

בלה: קסטרו.

מראיין: מה השם המלא?

בלה: אסתריאה שם הפרטי, וקסטרו שם משפחה, של היום. ויותר אני לא זוכרת. אני לא ראיתי עוד.

מראיין: תספרי לי עוד משהו ככה על הבית, אה ממי הושפעת יותר בחיים שלך, מאמא? מאבא?

בלה: מאמא.

מראיין: במה? במה זה היה?

בלה: היה לי אמא חזקה ואבא טיפוס חלש.

מראיין: תספרי לי קצת על זה.

בלה: מה יש לספר? שהיה לי אמא חזקה ו והייתה השלטת בבית. יותר מזה אני לא

מראיין: מהאחים, מישהו שהיה לך איתו קשר מיוחד, משהו ?

בלה: אחים שלי כל הזמן היו באים פה לארץ, חוזרים. הולכים חוזרים, אז הם גרים הם היו גרו ביוון והיו בצבא ביוון, ואח אחד אה אחד לפני יותר גדול ממני, שהוא היה במלחמה ב-40 וגם כן הוא נפצע במלחמה, והוא חזר שכבר הגרמנים היו ביוון, הוא חזר מאיזה כפר שהוא היה כל הזמן בבית חולים שמה, ולא היה לנו קשר אחרי 4 - 5 חודשים הוא חזר פצוע ועם שלוש אצבעות חסר מהמלחמה.

מראיין: האחים שלך עלו לארץ בערך בגיל הזה? כשאת היית בת 11 13 ?

בלה: לא, האח הגדול שלי מ מאמא ראשונה הוא בא לארץ כשאני עוד לא נולדתי. אני הכרתי אותו רק כשבאתי פה ארצה, לא הכרתי אותו ביוון. ושתיים באו אחרי זה אה

מראיין: מה הם סיפרו לכם, למה השניים האחרים הגיעו כאן לארץ? מה מה הביא אותם לכאן לארץ?

בלה: למה אחד היה ציוני גדול והוא רצה לעלות, וחוץ מזה

מראיין: איך קראו לו?

בלה: יצחק. ואבא שלי לאט-לאט הוא רצה להוציא את הילדים מיוון, הוא לא יכל לבוא, למה אנחנו חיים היינו חיים מ מהבניינים שהיה לנו. אז ככה הוא החליט לשלוח לאט-לאט את כל הילדים פה. הוא לא רצה להישאר ביוון. הוא חשב להישאר לבד עם אמא שלי ולשלוח את כל הילדים.

מראיין: שאתם תגורו כאן.

בלה: כן.

מראיין: אז הראשון שהגיע לפה היה יצחק.

בלה: כן והיה לנו כבר הרבה מגרשים פה בארץ, שאבא שלי קנה פה.

מראיין: כן.

בלה: היה לנו מגרש בכיכר דיזנגוף שאבא שלי קנה; בראשון לציון; הרבה מגרשים. לא חשוב שאני לא יודעת מה נהיה מזה, אבל הוא היה בא כל שנתיים-שלוש, הוא היה קונה מגרש והיה אומר: "זה בשביל בלה, זה בשביל זה, זה בשביל זה שיהיה להם שהם יבואו שיהיו גדולים יבואו פה ויחיו. יהיה להם איפה לגור". אז ככה שהיו באים פה כל פעם ומחפשים איפה לגור, ואבא שלי היה בא וקונה.

מראיין: כשבאת לארץ ניסית לחפש כאן את הרכוש של אבא שלך?

בלה: כן.

מראיין: מצאת משהו?

בלה: לא. ניסיתי לחפש דרך אחים. למה שהיה האח הגדול שהוא ידע את כל הפרטים ואבא שלי הוא היה עושה את ה קונה את הדברים והוא היה רושם על השם האח הגדול שהוא היה הכי ותיק פה בארץ. אז ניגשתי

00:14:19

אליו ושאלתי אותו אז הוא אומר: "אין לך מה לשאול". אחרי זה בסוף הוא אמר לי ש: "את רואה שמה כיכר דיזינגוף שמה הוא קנה מגרש, ואני תכף היה פה שחסר להם את הכל והוא מכר את זה רק בשביל חתיכה לחם איך שאומרים ותראה עכשיו מה שנהיה". סיפורים ארוכים שבסוף לא קיבלתי כלום. כלום-כלום לא קיבלתי. להיפך, אני שבאתי ארצה, אני הבאתי כסף מיוון, למה? דיירים נתנו לי כסף די טוב. יש כאלה ששילמו לי על הזמן שאני הייתי במחנה, שילמו לי, ואני אז הבאתי - אמנם היום זה מצחיק - אבל אז אני הבאתי לכל אח 4 וחצי לירות זהב. היה לי 3 אחים פה, לכל אח ארבע וחצי לירות זהב. רק אחד אח הוא וויתר הוא עזב לי את זה בשבילי, ואת היתר אני נתתי להם. זאת אומרת, לא קיבלתי, אני נתתי ולא קיבלתי כלום מהם שום דבר. וזהו.

מראיין: כן. אה איך את מרגישה בסלוניקי שמשהו מתחיל להשתנות קצת באווירה? שמתחילים להגיע גרמנים שמשהו מתחיל לזוז?

בלה: התחלנו לשמוע מה מהשכנים הגויים, שהגרמנים טוב זה ראינו את הגרמנים שהיו שמה, בהתחלה לא הרגשנו שום כלפי היהודים שום דבר רע. אותו דבר היו מתנהגים גם איתנו, גם עם הגויים בהתחלה. אחרי זה התחלנו לשמוע מהשכנים ושאמרו לאבא שלי: "תראה אדון יוסף ככה וככה. אני חושבת שיוציאו כל היהודים מפה ואני מציעה לך את בלה ואת מואיס" - שזה שני האחים יותר צעירים – "שתעזוב אותם פה. חבל לקחת אותם. אנחנו לא יודעת מה שיהיה עוד בלה שהיא ילדה והיא צעירה תעזוב אותה איתנו והיא תהיה בת שלנו". אז האמא שלי, בשום אופן לא הסכימה לא אותי ולא את אחי, לעזוב שמה, ועזבנו את הכל, הם אמרו שום דבר ממה זה שיש פה אנחנו נסתדר שיהיה להם לאכול והכל, וככה הם חיים איתנו פה אף אחד לא יכול להגיד שהם יהודים. ועוד בלילה - לילה לפני שנעזוב את ה את הבית שידענו שלמחרת לוקחים אותנו - היה לנו הרבה זהב, הרבה כסף. ואבא אבא ואחי הלכו תחת המדרגות בלילה מאוחר לא זוכרת שעות, בלילה מאוחר, הם הלכו ועשו בור עמוק-עמוק והכניסו כל הזהב. אמנם נתנו גם זהב לגויים שהם ידעו שהיה לנו הרבה, שלא יתחילו לחשוב איפה הלך, הכניסו הכנסנו גם שמה הרבה-הרבה דברים, הרבה זהב והרבה כסף. כסף מזהב הכניסו שמה וסגרו. אבל כשאני חזרתי לא מצאתי כלום. ולאמא שלי היה לה כאלה צמיד כמו שהולכים ביוון גדולים מזהב, ואני זוכרת שהיה להם שכן שוטר, אבא שלי נתן לו את זה אומר כל הזמן שאנחנו שמה זה שלך, ואם במקרה מישהו מהמשפחה יחזור אתה תהיה ג'נטלמן ותחזור, תיתן את זה אפילו אם לבלה שזה הבת הקטנה שלי. אז הוא אמר לו "אדון יוסף, אל תדאג". כשאני חזרתי אני שאלתי על השוטר הזה אמרו לי איך ששמעו שהיהודים חוזרים הוא עזב את סלוניקי. למה היה לו הרבה כסף מאיתנו. וכמה שאני יודעת גם הוא עשה את החור שמה והוא הוציא מה שיש והוא עזב את סלוניקי. ולא יכולתי למצוא אותו, חיפשתי אותו ולא מצאתי אותו.

מראיין: כן. מספרים ניצולים שהתקופה ש שלפני שלקחו אותכם למחנות

בלה: לא היה מה לאכול.

מראיין: לא היה שום דבר מה לאכול.

בלה: נכון.

מראיין: איך אתם, מה את מספרת על הדבר הזה?

בלה: לנו כן היה. למה שסיפרתי לך שהיה לנו הרבה בתים, 4 בתים, מכרנו בית אחד לא בכסף, במזון, אז גם סיפרתי לך שהיו באים מהכפרים על ידינו, אז סיפר אז מכרנו את זה לאחד מהכפר, מכרנו הכל בדברי אוכל. אה חיטה היה בקושי, לא רוצה לשקר, אה ותירס. קמח של תירס קיבלנו; קצת שעועית קיבלנו. מה שהיה אצלהם בכפר, אז הביאו. מה זה קצת, בשקים למה שזה בית גדול מכרנו, אחרי זה מגרנו מגרש אחר שהיה לנו. וגם מזה. וגם קצת הזהב, והסתדרנו לא היה לנו חסר. והיה לו הרבה קשרים אבא שלי עם אלה מהכפר, אז אחי היה נוסע לפעמים שמה, ובכסף ו והיו מביא אפילו בשר היה מביא. אבל אנו היינו דתיים, אז היינו נותנים שיעשו את זה כשר ושיהיה לנו מה לאכול.

מראיין: איפה היה הבית הזה שאבא שלך מכר, את זוכרת זה?

00:20:00

בלה: על יד הבית של אותו הבתים באותו הסביבה. היה לנו בית אחד שזה של אחותי הגדולה, זה היה ברחוב אפרודיטיס.

מראיין: לא, הבית הזה שהוא מכר בשביל שתוכלו לחיות.

בלה: באודיסאוס 9 זה כל הבתים היה לנו אותו הסביבה.

מראיין: זה היה באודיסאוס 9? 10?

בלה: כן. לא, לא, באודי לנו היה, מה אני אגיד לך, מין חצר מאוד גדולה ובחוצה זה היה, אתה יכול לתאר כמו סופרמרקט פה עד הפינה, זה הכל חנויות 18 חנויות, זה היה הכל שלנו. והיה 3 כניסות מחנות לחנות, היה 3 כניסות להיכנס לבית. וזה היה חצר מאוד גדולה. ובחצר הזה, היה בתים-בתים, היה בית של 2 קומות. היה בית של 3 קומות ו כאילו שכונה קטנה, אתה מבין? זה היה הכל שלנו בפנים בזה אבא שלי היה מוכר, אבל זה היה הכל אודיסאוס 9. ויש הרבה פה, שעוד חיים פה בארץ, שהיה להם היה לנו גם מקום מאוד גדול בחצר עם מקומות קטנות כאלה חנויות קטנות-קטנות. יש הרבה פה זה 7 - 8 שעוד חיים פה בארץ שהם נזכרו ממני ואני הייתי קטנה לא זכרתי אותם, שהיה להם מחסן אצלנו. יש אחד, דווקא הם במצב טוב מאוד עכשיו, אנג'ל אם אני לא טועה פה, שני אחים, יש הרבה-הרבה. אחד לאון. 4 - 5 אני זוכרת אותם פה, זאת אומרת אני רואה אותם פה, ש הם אלה גם היו בחתונה שלך, האנג'ל הזה, שהיה להם חנות בבית שלי. אולי 5 - 6 אנשים שהם חיים עוד פה. אחד היה יש בשוק - אולי עכשיו הוא עזב - מרקו והוא נשוי עם קירקראה ידידה של האמא שלך . מרקו אחד שחרחר, רזה מאוד ואשתו בריונית גבוהה, גם זה היה לו חנות בבית שלי. טוב, אולי אתה לא זוכר לא מכיר אותם, אבא שלך, בשוק שמה של עֲלִיָּה, לא עֲלִיָּה, בפנים יש איזה שוק שמה בהרצל בסביבות שמה איזה שוק קטן יש.

מראיין: אני לא יודע, אני לא מכיר.

בלה: לא מכיר.

מראיין: הלאה. מה עוד קורה, אתם מוכרים את הבית בשביל לחיות?

בלה: כן. ה ביזנס מה שעושה אבא שלי לא לוקח כסף, לוקח דברי מזון שיהיה לנו מה לחיות. ואחותי הגדולה היא הייתה אלמנה עם שתי ילדות. זה היה איתנו, הבת הגדולה של אבא שלי. דוֹנָה, שכתבת את השם, עם שתי ילדות. גם חיה איתנו.

מראיין: כן. איך אתם מרגישים שמשהו משתנה, שעומדים לקחת אותכם? המצב הכלכלי?

בלה: המצב גרוע מיום ליום. וזהו שרצו לקחת אותנו שמה וזאת אומרת הגויים, סיפרתי לך, לא לא הסכימו משפחה, נורא פחדו להישאר עם הגויים, ואמרו: זה גורל איפה שאנחנו נלך, מה שהם לא חשבנו בכלל שייקחו אותנו לקרמטוריו . חשבו שלוקחים אותנו את הכל מה שיש לוקחים אותנו לעבוד שמה. וההורים אמרו: "הם צעירים לקחו אותנו, אנחנו מבוגרים לא נוכל לעבוד, אז הילדים יעבדו ואנחנו נחיה שמה, לא יקרה שום דבר שיעבדו ונחיה".

מראיין: אבל בכל זאת איך את מסבירה לי, באים ואומרים לבן אדם כמו אבא שלך תעזוב את כל מה שיש לך. איך הוא הרגיש? מה מה הוא הרגיש?

בלה: לא אמרו לנו לעזוב. אמרו לנו לכל אחד לעזוב את הכל. הם ידעו. אתם תקחו מה שאתם יכולים לקחת בידיים.

מראיין: כן. אבל השאלה ש שלי: מה בן אדם מרגיש פתאום אומרים לו: תעזוב את כל מה שעשית כל החיים?

בלה: אבוד. בן אדם שיותר טוב לתלות אותו ולא לקחת. אתה יודע מה זה, שבן אדם יש לו ויש לו ופתאום הוא בתור בן אדם מבוגר, אבא שלי לא לקח כלום בידיים, אפילו את הגופייה שלו שצריכים לקחת. אז אנחנו לקחנו, הילדים לקחו, למה הוא היה בן אדם מאוד מבוגר ובקושי הלך. וכשהוא ישב בבית, אני לא רוצה לספר, אלה שמכירים אותו שהוא היה מלך של הבית, גם מלך של הסביבה. למה שכולם אהבו אותו בתור בן אדם מבוגר ובן אדם שלא הפריע לגויים, היינו חיים די טוב איתם אז הוא הרגיש מאוד לא טוב. זה פעם

00:25:09

הראשונה שאני ראיתי שאבא שלי בכה. שני פעמיים ראיתי את אבא שלי לבכות. רק שאחי לא בא מה מהמלחמה ושראה אותה שבא פצוע ושלקחו אותו הגרמנים. פעמיים אני בחיים שלי ראיתי את אבא שלי לבכות. וזה נהיה לנו לא טוב לראות בן אדם מבוגר שהוא בוכה ושהוא לא בא ממשפחה מאוד עשירה. הוא היה ממשפחה בינוני, ומה שהגיע הגיע בכוחות עצמו. ואחרי זה ברגע אחד, לעזוב את הכל ולהיות ערום, איך שאומרים את זה זה מכה. אומנם היה לו אחים די מפורסמים לאבא שלי: אח של אבא שלי היה רופא עיניים. היה לו אח לא אח, בן דוד הוא היה שגריר בצרפת. זה לא שגריר, זה מטעם הרבנות. שלחו אותם שם - אני לא יודעת איך קוראים את זה בעברית בכלל – שלחו שליח כזה מהרבנות היהודית שמה שלחו אותו, והוא היה ממש כמו שגריר של כל היהודים מיוון. מסלוניקי לא מיוון.

מראיין: מה קורה בבית אה לפני הבית, מה קורה בשכונה לפני שבאים להוציא את היהודים? את סיפרת קודם שאתם הייתם שני יהודים אה

בלה: שתי משפחות יהודיות.

מראיין: שתי משפחות יהודיות.

בלה: כולם אותו הרגע, נכנסו בבתים לא הראו לנו לא אהבה ולא שנאה. לא ראינו אותם. רק כמה שכנים, ממש היו ידידות עם אמא שלי, באו ואמרו לה: "גברת רחל מה שיש לך " - הם רצו לקחת – "מה שיש לך, תעזבי את זה אצלנו וזה תמיד שלך, את אתם בטח תבואו וזה אתם תקבלו הכל בחזרה ". ואני זוכרת, שאמא שלי הוציאה מעיל פרווה מה שהיה לה, ועוד כמה דברים ונתנה לשכנה הזו. ושחזרתי אומר לי: "בֶּלִיקָה, הכל פה, אבל את לא צריכה את זה נכון"? אמרתי: "לא. תיקחי את זה". אז אני זוכרת את השם שלה, באתי ומצאתי אותה, אומרת: "תראי, אני חולה אין לי כלום וזה את לא צריכה את הדברים של אמא"? אמרתי: "לא. קחי אותם". אבל לא לא הראו לנו אהבה, רק אחת שהוא אמר תחזיק את הילדים גם כן זה לא אהבה שהראו לנו, זה היה אינטרס. למה הם רצו שאבא שלי יחתום על הבניינים אותו הרגע שזה שלהם, אז אבא לא בשביל על הבניינים הוא לא דאג, לא דאג לעזוב אותנו בידיים של הגויים.

מראיין: כן, תמשיכי לספר עוד. מה קורה?

בלה: זהו, ביום שאמרו לנו: "היום אתם עוזבים את הבתים" - אנחנו לקחנו חבילה קטנה, כל אחד אחים שלי ואני אמא ושל אבא חילקנו לכל אחד קצת ויצאנו. ואמא שלי התחילה לבכות כל כך חזק אומרת: "איך נעזוב את הכל? איך נלך? ושמה לא יהיה לנו כלום, איך נחיה בלי כסף בלי דברים"? אין דבר נסתדר. וקיבלה ממש התקפת עצבים, היא לקחה אבן והתחילה לשבור כל החלונות, של הבניין של כל הבניין, אפילו של הגויים, מאיפה שעברנו עד שיצאנו בחוצה, התחילה לשבור את ה את השמשות. זה ההתקפה מה שהיא קיבלה, אמא שלי, ויצאנו משם עד ש שהוצאנו אותה משמה למה זה היה ממש התקפה שהיא קיבלה אותו הרגע. משמה לקחו אותנו ברגל עד התחנת הרכבת . בדרך לתחנת הרכבת אני ראיתי את השוטר הזה שאבא שלי נתן לו את כל הזהב. אז ראיתי אותו שהוא רואה אותנו, הוא מסתובב את הפנים מצד השני. הוא עושה את עצמו שהוא לא מכיר אותנו. איך שאני עברתי על ידו אז אני אומר לו: "שלום אתה לא מכיר אותנו"? הוא הסתכל, הוא ניסה כאילו להגיד שלום, אז באותו הרגע הגרמני בא, אז הוא הסתכל עליי ועליו, והוא לא הוא לא ענה לי. הוא שתק. אבל אני הספקתי להגיד לו: "אתה לא מכיר אותנו"? זהו, ולקחו אותנו ברכבות. ברכבות נכנסנו כולם יחד, כל המשפחה יחד. כמה זמן היינו בדרך זה אני לא זוכרת. כשירדנו מהרכבת אז אבא שלי ואת האמא

מראיין: רגע, רגע אנחנו לא הגענו עד שם. ספרי לי קצת על הנסיעה.

בלה: הנסיעה זה היה ברכבות סגורות. הכניסו אותנו ברכבת וסגרו אותה, כמו שאתה רואה בטלוויזיה, עם גרמנים בחוץ ועם חלונות קטנות עם גדר תיל ב בחלונות שבכלל לא היה אוויר. בפנים היה איזה ארגז קטן, כמה שאני זוכרת עם צמוקים למזון. ועוד משהו היה ואני באמת זיתים, צמוקים משהו כזה היה, וסלח לי ארגז בשביל הנוחיות. היינו הרבה-הרבה אנשים בפנים. וגברים ונשים וילדים כולם.

מראיין: מה את הרגשת?

00:30:55

בלה: הרגשתי רע מאד. מאד רע, ושנשארתי איך שאומרים המומה, אה לא הבנתי מה זה, אז אני אומר לאמא שלי: "אז תגידי איפה נישן? איפה, אם נרצה ללכת " - סלח לי – "לעשות משהו, איך"? – "אני יודעת"? - היא אומרת לי – "נראה, נחיה ונראה". אז אני זוכרת שאני ישבתי ברגליים של האמא, ואמא ככה אני זה היה השינה, אחד על השני על הגב. לא היה מקום בשביל לשכב וגם לא היה לא לקחנו מיטות, גם לא היה איפה לקחת אז זהו היה עד שפתחו פעם אחת בשביל ללכת לנוחיות פתחו את הדלתות, אבל מכל קרון, לא כמה שהם רוצים, היה אס.אס. בדלת, סופר - למשל 3 - יוצאים מחכה שה-3 האלה באים. יוצאים עוד 3 או 5 לעשות משהו ואיפה שהם הולכים ממול זה היה באיזה מקום עם עצים, אז גם השוטרים גם האס.אס שמה שומרים. לא ידענו שזה אס.אס, חיילים. אז זהו. היה פעמיים פתחו את ה את הרכבת בשביל לעשות משהו, וזה הכול עד שהגענו. מפעם לפעם, היינו מסתכלים מהחלון הקטן הזה לקבל אוויר, ממש לא היה אוויר בפנים, היה נורא מחניק. הסתכלנו מהחלון וראינו ואנחנו בבולגריה ואנשים עובדים והכל רגיל, זה בא לנו נורא מוזר, תראה איך אנחנו ואנשים אחרים חיים נורמל. עם עגלות עם תינוקות. זה היה כל המשך החיים, ואנחנו כאילו גמרנו את החיים. זה היה סוף. ככה חשבנו בפנים ברכבת. למה אמא אמרה לי: "את יודעת, בלה" - אני הייתי, אמרתי לך הבת הקטנה וכמעט כולם היו נשואים, ואמא שלי פחדה אם הם ימותו ההורים לפני ההיטלר, אז שאני בתור הצעירה שלא יעזבו אותי ככה, בלי כל מה שהיה לאבא והוא עזב - לפני המחנה - הוא עשה ניירות ירושה, ואם אני לא אתחתן כשאבא שלי ואמא שלי חיים אז מגיע לי סכום של כסף שיתנו לי אחרי זה לחלק את הירושה בין כל הילדים. ואני מזה לא ידעתי שום דבר, רק ברכבת אמא שלי אמרה לי: "את יודעת, אני לא יודעת אם אנחנו נצא פה פעם מהרכבת הזה, אבל את בתור צעירה אני מקווה שאת תצאי מפה, שתדעי ב בסלוניקי בנוטריון" זה וזה נתנה לי את השם "יש ניירות שאבא עשתה לך שמגיע לך לבד, ואת היתר אם יישאר משהו, תחלקו בין האחים". זה אמרה לי אמא שלי, שאני בטוחה שאנחנו לא נצא מפה.

מראיין: וכשבאמת אחר כך באת הלכת לאותו נוטריון?

בלה: שכחתי.

מראיין: את השם שלו.

בלה: לא, שכחתי בכלל מה שאמא שלי אמרה לי. לגמרי שכחתי שכחתי, אבל אחרי זה אני באתי ב-46 ב-40 ב-52 אני הייתי בבית חולים שנה שלמה. שכבתי חולה בבית חולים יותר משנה. 13 חודשים וחצי, מ-52 מ-51 נכנסתי, התחלה 53 יצאתי מ מהבית חולים. פעם אחת בבית חולים אני הייתי, וחלמתי את זה, מה שאמא שלי אמרה לי ברכבת. אבל אני לא יודעת אם שחלמתי או שנזכרתי, זה אני לא זוכרת עד היום. שאמרה לי: "אל תשכחי שבנוטריון יש לך נייר עם סכום של כסף גדול שאבא עזר לך*". למחרת שבא בעלי לראות אותי בבית חולים אני סיפרתי לו, למה היה לי עניינים עם אחים שלי על הבתים מה שיש ביוון, אמרתי לו: "אתה יודע מה? אני חושבת שלי מגיע לי יותר, למה אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי ככה וככה ברכבת. אבל אני לא זוכרת לא שם נוטריון ולא סכום של כסף, לא כלום". אז אבא שלי אה בעלי נסע ליוון, רק מה שאני זוכרת שיש לי עד היום בן דוד ביוון, כשאמא שלי אמרה לי את השם הנוטריון אמרתי לו : "מי זה? "? אמרתי לה: "מי זה אמא"? אז הוא אומר : "זה הנוטריון של הדוד". זה מה שאני זוכ זכרתי. אבל היא אמרה לי שם של גוי שאני לא ידעתי מי זה. אז זה השם של הנוטריון של הדוד. כשאמרתי לו לבעלי: "אתה יודע מה? תיסע לאתונה ושמה יש לי בן דוד בשם לאון, תיגש אליו ותשאל מי זה הנוטריון של אבא שלו. הוא הנוטריון שהוא עשה לי את הניירות האלה". בקיצור, בעלי נסע ליוון ומצא את הבן דוד שיש לי את הפרטים שלו. מצא את הבן דוד ושאל אותו נסע ליוון, מצא את הנוטריון, מצא את הבן של הנוטריון והוא מצא את הניירות. מצא את הניירות, והלכנו לקונסוליה ביפו, סידרנו את הכל, אחים שלי אחרי זה שצריכים לקחת סכום כזה גדול, להוציא סכום של כסף שזה היה אז קרוב 75,000 דרכמות, אבל זה זה סכום ענקי אז. אז אה האחים שלי קודם כל אמרו שזה לא נכון. אחרי זה מצאו שזה ניירות עם השמות של החתומות הבן אדם שכבר לא חיים. זה לא אלה שחיים שחתמו, אז קיבלו את זה.

00:36:45

בלה: אבל מה, לא לא נתנו לי באמת מה שמגיע לי, פשוט מאוד במקום לעשות את מה שיש את הכסף לעשות היינו נשארנו 4 בסוף 3 היו פה ואני שחזרתי זה 4. במקום לעשות בן 4. עשו 25 לי וכל אחד 22.5%, ככה חילקנו את זה, אבל נסענו לשוויץ, למה, אנחנו מכרנו שני בתים בשוויץ, למה יוון לא נותנת להוציא את הכסף. מצאנו קונה שיש לו כסף בשוויץ, נסענו כל ה-3 אחים בשוויץ, מכרנו שמה, ומשמה הבאתי את הכסף פה בארץ. אז אני קיבלתי 22% של הסכום ואחים שלי קיבלו 22% של הסכום הכסף מה שהיה מגיע . שלי היה מגיע 40% לפי הזכויות מה שאבא שלי כתב, אז אני לא רציתי לשמוע יותר שיחה, זאת אומרת סכסוכים בין המשפחה, וקיבלתי רק 25%. אחרי זה נודע לי שאני היה מגיע לי את הסכום של אמא שלי. למה אמא שלי זה לא היה אמא שלהם, זה היה רק אמא שלי. אז את מה שהיה לאבא שלי החצי זה היה של אמא ושל אמא שלי היה מגיע לי רק לי. למה אני הבת שלה, הם האמא שלהם נפטרה ביוון, זה לא היה מגיע לי, אבל אני כבר אמרתי להם את זה, זה אמרתי טוב, עשינו, עשינו, אני כבר לא רוצה יותר ענייינים. אז ויתרתי להם את הכל בקיצור. ולפני 10 שנים נסעתי ומכרתי בית של אחותי, 10 - 15 שנה ב-70 מכרתי בית של אחותי, ומכרתי ליהודי אחד שעוד הוא נמצא ביוון. ואת הכסף הזה, אני מצטערת להגיד, שזה עד היום ביוון, אני לא יכולה להוציא אותם, רק הוא היה פה לפני 5 שנים שעוד הוא נשאר לי חייב, הוא נתן לי סכום, בספרדית אומרים מה שהקליפות מה שנשאר הוא נתן לי. שתתאר אני קניתי 2 מפות שולחן בכסף של בית יקר, בית גדול. לאחותי היה לה בית של 3 קומות גדולות והיה לה בית הכנסת בחצר ובית חרושת לסבון שעד היום קיימת את הבית חרושת של סבון. זה הכל היה של אחותי. והכל זה מכרתי לו ליהודי שחי שמה וזה קיבלתי שני מפות שולחן. זה קיבלתי גם כסף עד היום זה שמה ביוון. יש אחד הוא היה בבית הקברות איזה יווני בשם אלפונסו שבא מיוון, אתה מכיר אותו? הוא בא, תמיד כל שנה בא לאזכרות, הוא מטעם הרבנות מסלוניקי שולחים אותו אלפוסו לוי. הוא היה בבית הקברות גם בבית הכנסת. זה היה ייפוי כוח שלי ביוון שהוא יגמור לי את העניינים. ודווקא דיברתי איתו מה עם הכסף ביוון? הוא אומר: "בליקה תבואי", הוא פה, ונתן לי את הכתובת איפה שהוא נמצא שאני אלך לראות מה יש שם, אבל את יודעת מה?

מראיין: הוא עוד כאן בארץ עכשיו?

בלה: הוא אמר לי מיום שהיינו בבית הקברות 15 ימים עוד יהיו לו, זאת אומרת ביום שלישי הוא צריך לנסוע בחזרה. אני בקשר כל הזמן איתו.

מראיין: יש לך טלפון שלו איפה הוא נמצא?

בלה: פה? כן יש לי.

מראיין: טוב, אז אנחנו היינו בנסיעה ברכבת בדברים שאמא שלך אמרה לך. בואי נמשיך משם.

בלה: זהו, הגענו למקום לתחנה, זה היה בלילה, באמצע הלילה בדיוק את השעה אני לא זוכרת. פתחו את הדלתות, זה היה אור רמזור איך אומרים את זה?

מראיין: פרוז'קטור?

בלה: פרוז'קטורים כאלה חזקות שהיה קשה לראות עם אמא שלי. בכלל לא יכלנו לראות. זה היה כל כך חזק בעיניים. למה ברכבת היה חושך ויצאנו בפרוז'קטורים כאלה חזקות, שאנחנו לא יכלנו לראות שום דבר חוץ מהצעקות של הכלבים ושל הגרמנים שהיו צועקים. היה צעקות כאלה שזה ולא הבנו כלום ורק צעקות, והיו מדברים ואנחנו לא יודעים מה שהם רוצים מהחיים שלנו. והתחילו לעשות שורות-שורות. לשים את המבוגרים מצד אחד, את המבוגרות מצד השני ואת הצעירים לחוד, את הצעירות לחוד. ואח אחד שלי ושני הבנות של אחותי ברחו עם המבוגרים ואני נורא כעסתי לעצמי שאני לא מש ממש גיבורה לברוח גם כן מה איפה שאני הייתי ללכת איתם למה אמרו למבוגרים ייקחו אותם באוטו, והצעירים ילכו ברגל, וכל כך הצטערתי, שהבנות של אחותי הבת אחד של אחותי היה בגילי והיא יותר אמיצה ממני. אני נורא נעלבתי מהצעקות של הגרמנים והכלבים פחדתי, אז פחדתי ללכת מהמקום, אבל הם היו יותר אמיצות

00:42:12

ממני, עזבו אותי והם ברחו עם האמא. זאת אומרת עם אמא שלי ואמא שלהם. ונורא כעסתי על עצמי שאני נשארתי לבד והם הלכו כמעט כל המשפחה יחד. אחותי ואמא ושני הבנות של אחותי הם הלכו כולם יחד ואני נשארתי לבד עם ה כל הזרות בגילי, להיכנס למחנה. כשהכניסו את זה אני זוכרת היה קר ושלג, כשהכניסו אותנו במחנה בלילה. באותו הרגע בטח זה היה 4:00, אחרי זה נודע לי שזה היה בערך ב-4:00 , למה אותו הרגע היו - יצאו אלה שהיו יותר ותיקות מאיתנו במחנה - יצאו לקחת את התה להביא בבוקר לבלוק, לצריף, אז ראינו אותם עם המעילים הארוכים עם האלה עם פסים, עם מטפחות בראש זה כל-כך כאילו כולם בת 80. אמרתי: מה זה פה כולם זקנות וכולם ככה מסכנים, ומה? כאילו כמו שאנחנו רואים בקולנוע. אני אומר לזאתי שעל ידי: "מה זה אלה"? ובשקט. ורק את הכלבים ואת הצעקות של הגרמנים. והכניסו אותנו במקום שקראו שזה אמבטיה שמה. שם עשו אותנו דבר ראשון אמרו לנו להוציא את כל הבגדים. שאלו מי יודע גרמנית? יצאה אחד בינינו שידעה גרמנית. אמרו לנו להוריד את הכל הבגדים מה שאנחנו לובשים ואם יש עיניים זרות וזה אבל כולם היו צעירות לאף אחד לא היה דבר כזה. אם היה לנו זהב בידיים היה לי רק טבעת קטן, הורדתי את זה ועגילים היה לי. הורדתי את העגילים ואת הטבעת וזרקתי. ועל המקום באו, בדקו שאנחנו לגמרי ערומות. דבר הראשון עשו לנו קרחת. זה היה תמונה ראשונה ההכי המכוערת. אחרי זה בא גרמניה אחד, לא גרמניה, אחד מהמחנה יהודייה מחזיק לנו את היד ומתחיל לעשות את המספרים וזה היה כואב וזה מחט ודוקר. ואני מסתכלת על האלה מסביב. אני לא מכירה את אף אחד ערומות לגמרי וקרחת. ואני אומרת: "את יודעת איך את נראית"? אז היא אומרת: "את רואה איך אני נראית תסתכלי את עצמך". במקרה, היה שמשה קטנה אני הולכת ומסתכלת עלי. אני אומרת: איך אני אני לא יכולה לא הכרתי את עצמי. למה אני היה לי שערות ארוכות בלונדיניות עד פה פתאום אני רואה את עצמי קרחת, לא הכרתי את עצמי, אז התחלתי לבכות. זה אני רואה את עצמי ערומה וקרחת ו דבר שלא חלמתי בכלל על דבר כזה. זה זה ירד את המורל בדקה אחת לגמרי כבר נשארנו בלי נשמה, אני לא יכולה להסביר מה איך נשארנו אותו הרגע, לראות בן אדם ערום וקרחת ולגמרי . אם היה לנו ציפורניים להוריד, זאת אומרת לק משהו, טבעת, הכל-הכל הורידו לנו. החזיקו אותנו כמה שעות טובות עד שגמרו את כולם לגמרי ערומות. אחרי זה עברנו אחד-אחד והתחילו לתת לנו בגדים. ומה זה היה בגדים?

מראיין: רגע. כן.

בלה: בגדים ישנים של החיילים. בגדי קיץ של החיילים ישנים קרועים. ואנחנו היינו צעירות, ילדות איך שאומרים, רזות ולא לא גבוהות ולי במקרה, נתנו לנו, אני לא יודעת אם לא היה איזה בריון של חייל נתנו לנו מכנסיים, ואיזה חולצה שהיה בה הרבע מכנסיים היה לי טוב בשבילי מהרוחב ומהאורך. זה נתנו לנו. ומבפנים כלום, שום דבר רק את המכנסיים מבחוץ ואת החולצה ושום דבר. וזה היה קר. אי-אפשר, התחילו השיניים ככה לדפוק את השיניים כל-כך קר והכניסו אותנו לאמבטיה ולא היה מגבות ולא היה כלום. והמים של האמבטיה, התחלנו במים נורמליים, לא חם ולא קר, פתאום עשו את המים חם היה איזה גרמניה שמה גם שבואה התחילה לסדר את המים, פעם חם-חם-חם-חם את המים, פעם קר לגמרי. שזה היה זוועה. מי שלא היה נכנסת תחת המים אז היה לה, לא מקל, שור אומרים?

מראיין: שוט.

בלה: שוט ביד והיא הייתה נותנת לי מכות עם זה. למחרת בבוקר, עד שנהיה בוקר, הכניסו הוציאו אותנו מהמקום הזה שקראו אמבטיה, והביאו אותנו בפלאצאפל, זה זאת אומרת במסדר. הביאו אותנו במסדר. מהמסדר עשו לנו מסדר עם כל האלה שהיו במחנה.

סוף צד קלטת

00:47:22

התחלת צד קלטת

מראיין: כן.

בלה: הכניסו אותנו לבלוק, הבלוק קראו לזה בלוק 15 אני נכנסתי הבלוק הראשון. זה היה בלוק 15. שמה החזיקו

00:47:33

אותנו 40 יום סגורים, קרנטינה קראו את זה. החזיקו אותנו בפנים אפילו לא לא לנוחיות. היה לנו מן קרש דברים כאלה בפנים בשביל לעשות את הצרכים וכשזה היה ממלא , אבל מה ממלא ? כשזה, סלח לי, היה יוצא אפילו בחוצה, אז היו שמים ארבע מאיתנו שאנחנו נלך לשפוך. בינתיים זה היה נשפך גם עלינו, גם בפנים והיה בלתי אפשרי לחיות מהריח. יש כמה פה שהיו איתי בבלוק הזה. והתחילו כבר למות בפנים שמה. היה אחד קוראים לה בואינה, היא גרה פה, היא פה בארץ ועם אמא שלה. אמא שלה כבר הספיקה לגמור, זאת אומרת למות בפנים בקרנטינה זה, ב-40 יום האלה. כמו כמו שזאתי הרבה מתו. ואני ישנתי למעלה זה היה שתי קומות את המיטות. מה שאני זוכרת היינו 10

מראיין: מיטת עץ?

בלה: כן, עץ למטה 3 קומות: למטה באמצע ויותר למעלה. ואני שכבתי למעלה עם עוד 9 - 10 והיה לנו שמיכה אחת ל-10.

מראיין: ואיך קראו ל-9? את זוכרת אולי שמות?

בלה: על הבחורות ששכבו איתי? במקרה אף אחת את השמות אני זוכרת את כולם אבל

מראיין: אז תגידי לי.

בלה: אחת רק בקנדה יש, ואת היתר כולם נגמרו את החיים.

מראיין: מי הן היו?

בלה: לוצ'יה, ברטה

מראיין: אבל לוצ'יה מה? את זוכרת את כל השמות?

בלה: אה שמות משפחה לא זוכרת, לא יודעת מאף אחד, לא שאני לא זוכרת, לא יודעת שמות.

מראיין: כן.

בלה: הלוצ'ה זה גרה בברזיל. אחותה מרי גרה בלוס אנג'לס. ואת היתר מכירה את השמות, אבל הם לא חיים. ברטה שרפו אותה לפני הסוף. ברטה. רוזה - היא עכשיו נפטרה בברזיל. לא זוכרת עוד שמות. לא זוכרת. שתי אחיות אני זוכרת רוזה וברטה, את היתר אני לא זוכרת.

מראיין: כן.

בלה: זהו, 40 יום היינו שמה, החלק של הנשים, זאת אומרת לא לא הרבה, אבל 7 - 8 ב-40 יום האלה נפטרו. אחרי התחילו לצאת להוציא אותנו באפל ולעבודה. יצאתי לעבודה הראשונה, זה היה קראו בגרמנית אאוסקומנדו . זה עבודה ברחוב. התחלתי לעבוד ברחוב, זאת אומרת, היו לוקחים אותנו כמה קילומטר 10, 8 קילומטר רחוק, ושמה היינו מנקים את הרחובות. לוקחים את האבנים מפה, שמים אותם לשמה. מנקים. או שעושים בורות, חפירות. אחרי כמה זמן חודש-חודשיים לקחו אותנו עם מקלות האלה, כמו שרואים האלה ברוסיה, מקלות עצים כאלה, לתן מכה על הקירות לשבור בתים. אמרו שזה היה בתים של הפולנים שעזבו את המקום והם רצו את השטח ושמו אותנו כמה נשים יחד 10 - 12 בנות והיינו והאס.אס. היה אומר אות, והיינו צריכים לתת מכה בקיר עד שהיה נופל, זה היה לוקח שעות. וזה היה קר שמה עם שלג, לא יודעת כמה מעלות תחת האפס, ולי התחיל נפל לי גם הציפורניים מהידיים מהקור הרבה שהיה. ויום אחד, היה שלג שלא יכולנו לראות אחד מהשני, הם לא דאגו לנו, ממש דאגו שהם פחדו מזה, שהיה שלג ורוח כזה זה היה מסתובב, לא יכלו לראות אותנו, הם פחדו שאנחנו כמעט נברח משמה. אז החזירו אותנו למחנה באמצע העבודה, וכשנכנסנו למחנה כולם יחד התחיל, פעם הראשונה שאני בכיתי וצעקתי, כל הזמן שהייתי במחנה הייתי גיבורה, והתחלתי לצעוק. התחילה לי לצאת הציפורניים מהאצבעות וזה היה לי כאבים. התחלתי לצעוק: "אלוהים, אמא, למה עזבת אותי? למה אני לא הלכתי עם אמא שלי"? בכי כזה שאני לא יכול לא רק אני, לא יכולנו להתאפק מהקור את הציפורניים ופה נפל לי כל האלה את השערות מהעיניים. זה היה מאוד קשה. עד שלאט-לאט באו והסבירו לנו שלא נכניס את הידיים פה, שזה לא יהיה חם בשביל זה כואב לנו. שנעזוב את זה באוויר. למה מקור נכנס למקום חם אז נורא כאב וזה כואב. אז התחלנו ככה לעשות לאט-לאט זה לקח כמה שעות עד שזה ממש עבר הכאב.

00:52:47

בלה: זה היה ממש כאב, זה לא סתם כאב כמו שאומרים כואב, אבל זה זה בלתי-אפשרי את הכאבים האלה. ועבדנו שמה איזה אולי 4 - 5 חודשים. אחרי זה נכנסתי לעבוד קראו את זה קָרְטוֹפֶל-קומנדו קָרְטוֹפֶל-קומנדו. זה עבודה בתפוחי אדמה. היינו מוציאים תפוחי אדמה מהאדמה, איך אומרים את זה? להוציא את התפוחי אדמה. עבדתי שמה. וללכת לעבודה ולבוא היה לנו גם אס.אס., גם גברים, גם נשים, אז אחד מהאס.אס., אישה, היא תמיד היה לידי. אז היא אומרת לי ש: "אמרו לי שהגרצ'ינקה היווניות יודעים לשיר. אולי תשירי בשבילי"? אמרתי ש: "אני לא יודעת לשיר ואני לא מסוגלת לשיר". היא אומרת: "אין דבר בין כך אני לא מבינה, אבל תשירי לי". אז זה היה כל הזמן נעמדת על ידי ואני שרה בשבילי בשבילה, וזה עזר לי קצת. נהייתי טובה איך שאומרים היא הייתה טובה בשבילי. היא הייתה נותנת לי קצת אוכל יותר; הייתי קצת נחה יותר בעבודה; כשהיא הייתה אומרת: "לכי תביאי לי מים, או לכי תעשי לי את זה", שהיא ידעה שאני אצא מהקור, שאני אכנס בפנים בצריף, להביא לה משהו.

מראיין: כאילו היא ריחמה עליך?

בלה: היא נורא אהבה אותי. שמה בקרטופל-קומנדו. מקרטופל-קומנדו הלכתי לעבוד בשׁוּ-קומנדו נעליים. ושם היו כולם יווניות, בשו-קומנדו. היה מאות פולניות והיתר כולם יווניות. היה שמה 10 - 10 בחורות והיו מביאים לנו כל הנעליים מהטרנספורטים שהיו באים. היה לנו כלים, אנחנו פותחים את הנעליים, בנעליים היה יוצא זהב וכסף וכל מיני דברים, ולנו לא אמרו על זה, אבל היו אומרים את העור לשים פה את הסוליה פה, ואת הזה פה, לפרק כל הנעל חתיכות-חתיכות והיה לנו ארגזים, היינו שמים את ה פה את הסוליה, פה את העור, פה את הכפתור בארגזים האלה. עבדנו בזה עבדתי בזה איזה חצי שנה במקום הזה. אחרי זה אני לא יודעת, זה היה לי איזה מן שיגעון בא לי, ושמעתי לנשים בהריון נותנים אוכל הרבה, זה היה שגיאה שלי, אבל ניצלתי. נותנים אוכל הרבה. אני הייתי נורא אמיצה, כל לילה הייתי קמה והולכת למטבח וגונבת דברים, וכל הזמן היה לי מה לאכול. והייתי נותנת גם לאחי וגם לאיזה בן-דוד שאני הייתי נפגשת ללכת לעבודה ולחזור הייתי נפגשת עם גברים והייתי נותנת להם. ואמרו שאלה שבהריון נתנו להם הרבה אוכל. ואני הולכת לבְּלוֹקוֹבָה, למנהלת, ואני אומרת לה: "את יודעת מה? אני בהריון". הסתכלה עליי וצחקה, היא ידעה שאני כבר עוד מעט שנה פה, איך אני יכולה להיות בהריון? אבל מה אכפת לה? היא כתבה שאני בהריון ועוד יוונייה אחת כמוני, 3, סליחה, אחת יש ביוון. את השמות אפשר?

מראיין: כן.

בלה: אני בלה, את השנייה מתיקה שהיא לא חיה, לקחו אותה בקרמטוריום והשנייה השלישית רוזה. היא חיה ביוון עכשיו. שלושתנו נרשמנו לאישה בהריון. אחרי שבוע, באמת, בשבוע ימים נתנה לנו אוכל טוב והכל, פתאום אחרי שבוע אמרו: נשים בהריון לא ללכת לעבודה. אני שמעתי שנשים בהריון לא ללכת לעבודה נורא נבהלתי. אמרתי, מה זה הגרמנים יתנו לנו אוכל בלי לעבוד? לא יכול להיות. לא יכול להיות דבר כזה. אני התחלתי לבכות ואמרתי יאללה, זה יהיה סוף שלי הפעם. אני לא אצא. לא ידעתי מה לחשוב. דיברתי עם החברות ואחת אומרת: "תגידי שאת הפלת". ואני באה ואני לא ידעתי בכלל מה זה מה עניינים כאלה. אני הלכתי לבלוקובה ואני אומרת לה: "את יודעת מה רוזי"? - סלח לי בעד הביטוי – "הלכתי לנוחיות והפלתי". – "באמת בלה"? אומר לי : "כן". אבל גם צחקה גם לא האמינה. לא האמינה. "בסדר. בסדר". היא אומרת, "אני מאמינה לך כמו שאת היית בהריון גם עכשיו אני מאמינה לך שאת הפלת", היא עושה לי ככה, והיה אסתרינה אתה מכיר אותה.

מראיין: מאסטרו?

בלה: נכון. היה אסתרינה שהיא עובדת באמבטיות וגם אסתרינה אני סיפרתי לה ככה וככה . אמרתי ככה. "טוב מאד עשית" היא אומרת "לא כדאי להיות בהריון, לוקחים אותם לקרמטוריום". אחרי יומיים שאני נשארתי בבלוק בלי לעבוד, אז באו ומחפשים לעבודה פרטית, לא של המחנה, כל הזמן עבדנו של המחנה, יש

00:58:14

בית חרושת שנפתח

מראיין: רגע, [דיבור לא ברור] עבודה פרטית שהיא לא של המחנה של בית חרושת.

בלה: כן קוראים בית חרושת 'אוניון', בית חרושת 'אוניון' אומרים פותחים את הבית חרושת והם רוצים פועלות. באו, והבלוקובה שמה אותי הראשונה, ושמה באו שני אזרחים די מבוגרים, בן 40 - 50, והתחילו להסתכל אם אין פצעים, אם הן לא רזות מידי. התחילו להסתכל, בחרו אותי, כמוני בחרו כמה. שתי רק שתי יווניות בחרו שהשנייה גרה ביוון עכשיו. אחרי זה נכנסו הרבה יווניות, אבל הראשונה את השתיים, היוונייה השנייה ואני, וכמה פולניות ולקחו אותנו בעבודה. בעבודה שלקחו אותי אז שמה מצאתי הרבה יוונים שעוד נמצאים בחיים. יש פה את אלברטו יחיאל אתה מכיר? הוא עבד בבנק, עכשיו הוא פנסיונר, הוא גר בשפירא.

מראיין: יכול להיות, אני מכיר שמות, אבל אני לא

בלה: אתה לא יודע, הרבה. הרבה. אבל גם רֶנֶה באה לעבוד שמה, אבל הרבה אחרי זה. אני פתחתי איך שאומרים לנשים עם פולניות ושתי יווניות, התחלתי לעבוד שמה. ב בעבודה שמה זה היה בית חרושת ל למוּנִיצְיוֹן פָאבְּרִיק זה בית חרושת ל

מראיין: חומרי נפץ.

בלה: כן. עבדתי שמה, עבדתי כמה חדשים. ונכנסתי לאָבְּטָיילוּנג זה זה מחלקה של כל היוונים לבד. התחלתי לעבוד שמה ואלברטו יחיאל הזה שחי פה - אתה לא שומע בזה שיש שתי יוונים בכדורגל, יחיאל יחיאל, שני יוונים שמשחקים כדורגל? אחד בנתניה ועוד אחד - אז אבא שלהם עבד עבדנו יחד. יש הרבה פה חיים הרבה מהם שמה. התחלתי לעבוד עם היוונים האלה, והגרמני שואלת אותו "תגיד", הוא אומר לאלברט הזה "מי זו בשבילך"? שהוא ראה שאיך שאני באתי התחלתי לדבר איתו, אז הוא שמע שאני יווניה, הוא בא לדבר איתי, אז הוא שואל: "מי זה בשבילך"? אז הוא אומר: "אחותי". אז נשארתי שאני אחות של אלברטו יחיאל, כולם ככה קיבלו.

מראיין: מי שאל אותו, זה היה אס.אס.?

בלה: לא. לא. מנהל עבודה. המנהלים עבודה. האס.אס. לא דיברו איתנו. זה היה מנהל עבודה הוא שאל אותו. והאישה שהיה שומרת זאת אומרת גרמניה שבוי אבל שהיא הייתה שומרת להם על אנשים, וקראו לה מנהלת, אפשר להגיד בעברית, אוברמייסר זה בגרמנית. זה שאלו אותו והוא אמר שאני אחותו, וככה קיבלו אותי בעין טובה, איך שאומרים, למה שהוא היה שמה והוא היה שר, היה כמה יוונים ששרו שמה. יווני זה שהיה לו קול יפה הוא ביוון עכשיו, פרחיה קוראים לו. לאון פרחיה. הוא היה ב-25 לחודש שהיה פה מסיבה, הוא היה במסיבה פה. ופתאום גילה המייסטר שלי, זאת אומרת הגרמני לא אס.אס, מנהל עבודה, פתאום הוציא איזה תמונה מהכיס

מראיין: רגע, הלאון פרחיה אז היה שר למנהל עבודה? למי הוא היה שר?

בלה: לא, לבד הוא שר ככה וגרמנים היו

מראיין: תוך כדי עבודה.

בלה: כן. והיו שומעים. אז פתאום המנהל עבודה שלי הוא הוציא הוא היה בן אדם בן 45 אז בערך, הוא הוציא מהכיס שלו איזה תמונה והוא התחיל להסתכל כל הזמן. ופתאום בא על יד היווני, הוא אומר: "נו, אתם יכולים לגלות מי זו"? הוא היה בן אדם באמת טוב. "אתם יכולים לגלות מי זו"? – "לא". אז הוא אומר: "זו הבת שלי ואני 5 שנים לא ראיתי אותה", הוא אומר. "נכון הגריצ'יקה יווניה זו, לא דומה לבת שלי"? אני הייתי אז בלונדינית עם עיניים כחולות, אומנם לא היה לי שערות, אבל הייתי בהירה, לא הייתי שחורה. אז הוא נכנס לו שאני דומה לבת שלו וגם את הגיל של הבת שלו, והוא כל כל פעם הוא היה בא והוא מביא לי חתיכה לחם, סנדוויץ' כזה. ותמיד הייתי אומרת: "הר מאייסטר, אני לא רוצה. לא, לא, לא. אני לא רוצה". – "אני לא רואה את הבת שלי, תקחי את זה את". ועבדתי רק בלילה, וכל לילה היה מביא לי חתיכה לחם. ויום אחד, גם זאתי פה בארץ, קוראים לה סטלה גטניו, זה לא הבת דודה, למה בת דודה סטלה גטניו אבל סטלה גטניו אחרת שגרה פה בבת ים. היא באה והיא אומרת לי היא עבדה בשו-קומנדו, המשיכה לעבוד

01:03:38

בשו-קומנדו והיא אומרת לי בדרך: "בלה אם אני אתן לך איזה מכתב תתני לאהרון"? שאחד שעבד איתי. אמרתי לה: "כן". למה, אתה יודע שמה היה לכולם פצעים, ושהיו עושים ביקורת, היו שולחים אותם לתנור , מי שהיו לו סימנים בגוף או שמי שהיה רזה. והיה אצל הגברים אח של אסתרינה מאסטרו הוא עבד בשער של הגברים. והוא יכל להשיג השמן הזה שקראו את זה אז מטיגל, מטיגל זה רפואה, לא יודעת את השם הפרטי של התרופה הזאת. וג'קו קוראים לו את האח של אסתרינה, הוא היה משיג והוא היה נותן לכל היוונים מזה. אבל מה? הוא לא היה מגיע ליווניות לתת, ונודע לנו והסטלה זו שפה בארץ, היא אומרת לי: "בלה אולי באמת תבקשי ממני חתיכה קצת שמן שייתנו לי, יש לי קצת פצעים בגוף"? אמרתי: "כן, תכתבי לי". והיא כתבה לי, אני הולכת לעבודה שזה בלילה, היא חוזרת מעבודה, ככה היינו נפגשים רק בדרך, והיא נותנת לי חתיכה נייר, ואני פחדתי שהגרמנים לא יראו אותו והכנסתי בין האצבעות פה את החתיכה נייר ואני הולכת, אבל אני לא יודע מה שיש בפנים ואני הולכת. האס.אס. ראה אותי אבל היא לא אמרה לי כלום. אבל מה אני עבדתי במקום סודי שמה, שמה אני הייתי ממלאה את הפצצה מחומר נפץ, איפה שאני עבדתי. כשהגעתי לשער לבית חרושת אז שואלת אותי: "איפה המכתב"? אני אומר : "אני לא יודעת איזה מכתב, אני לא יודעת". אז היא אומרת לי: "את קיבלת בדרך מהשו-קומנדו, מהבית חרושת של הנעליים קיבלת ממישהי מאיזה מכתב". אמרתי לה: "לא, לא קיבלתי כלום". בקיצור, עשו לי ביקורת בכל הגוף, הוציאו לי כל הבגדים, בדקו אותי איפה שאפשר לבדוק, לא מצאו שום דבר איך שעשיתי ככה ראו את החתיכה נייר פה. לקחו לי את זה, לא אמרו לי כלום, נתנו את זה לקרוא ליווני ליווניה אחת, טוב היא לא אשמה. היא קראה את זה ושם היו כותב כתוב: "אהרון כל יום לוקחים אותנו לקרמטוריום תעשה לי טובה תשלח לי קצת מטיגל אם לא היום מחר ישרפו אותנו ולפני נחיה עוד כמה ימים". ושאלו אותי: "מי נתן לך את זה? אם את תגידי מי נתן לך את זה לא נעשה לך כלום". הם יודעים מאיפה הגיע הנייר, אבל מאיזה ידיים היא לא יכלה לדעת. אז אני התחלתי להגיד ש: "אני לא יודעת, מישהי נתנה לי". – "אבל למה לקחת"? אמרתי: "פחדתי ולקחתי. לא יודעת מה זה היה, ראיתי שהיא עשתה לי ככה פחדתי שאת לא תצעקי עלי ולקחתי בלי לדעת ואני לא יודעת מה שיש, ואני לא יודעת לקרוא את השפה הזו", אני אמרתי "אני לא יודעת כלום". – "אבל את יוונייה"! היא אומרת לי "איך את לא יודעת לקרוא יוונית"? – "אני לא יודעת". בקיצור, עזבו אותי, התחלתי לעבוד, אבל פחדתי איזה יום יתפסו אותי מזה. ואני באה לעבודה ואני אומר לו למנהל עבודה: "אתה יודע מה שקרה"? הייתי עצובה כזה ובכיתי, פחדתי ואז אני אומר לו: "אתה יודע מה קרה לי היום? ככה וככה". אז הוא עושה לי ככה בראש: "את טיפשה"? הוא אומר לי, "פה עושים דבר כזה ככה יעשו לך, אומר יתלו איתך". – "מה אני אעשה"? אני אומר , עשיתי כבר. "טוב, אולי לא, אולי ישכחו אותך". אמרתי: "איפה ישכחו, הם לא ישכחו אותי". אז התחלתי לעבוד איזה 3 שבועות עבדתי בלי ש אף אחד לא הפריע לי. אחרי 3 שבועות בא אחת שהיא נפטרה דזי קראו לה שהיא עמדה בשער של ה היא ידעה גרמנית טוב והיא באה לבלוק והיא אומרת המספר הזה לא לצאת לעבודה היום. אני שמעתי: לא לצאת לעבודה, הבנתי שזה כבר הסוף, יגמרו אותי. ואני אומרת לפולניה שאני ישנתי איתה, אני אומר לה: "סוניה תלכי למאייסטר שלי, למנהל שלי עבודה, ותגידי לו שלא נותנים לצאת לי לעבודה בעד המכתב שהיה לי פעם". בסדר, איך שהיא הגיעה לעבודה היא הולכת לספר למאייסטר: היווניה לא תבוא היום למה שלא נותנים לה לצאת לעבודה. בסדר. אחרי שעה-שעתיים, זאת אומרת, זה היה לכבוד דרך, נתנו לי עוד יום נשארתי במחנה בבלוק שלי, בבוקר באה הדזי הזו קראה לי ללכת אצל זה שהראיתי לך את התמונה את המאייסטר הזה, הביא אותי לשמה. ובדרך היא אומרת לי: "בלה תגידי שאת לא יודעת מילה בגרמנית". אני באמת למדתי טוב ועד היום אני יודעת טוב, אז אמרה לי: "אל תגידי שאת יודעת גרמנית, אני אדבר, את תדברי ספרדית ואני אתרגם". – "בסדר". נכנסנו שמה והוא אומר לה והיא אומרת לי, והיא אומרת מה שהיא רוצה, לא מה שאני עונה לה, למה שהיא יודעת יותר טוב ממני מה שמתרחש שמה, ברגע שהיא מדברת איתו, הוא שואל אותי איפה את עובדת? איך קוראים לך? את המספר? למה עשית את זה? אז יש לו טלפון במשרד. הוא הזמין אותי ישר למשרד, יש לו טלפון ואני לפי השיחה אני מבינה שזה מהמאייסטר של מנהל עבודה שלי, הטלפון.

01:08:49

בלה: מה הוא אומר המנהל אני לא שומע , אבל מה הוא עונה אני כן שומעת. כשהוא עונה: "אבל מגיע לה לתלות אותה, איך אתה רוצה שאני אחזיר אותה לעבודה"? הוא אומר. "מגיע לתלות אותה" הוא אומר. אני לא יודע , מה זה היה מזל הטוב שלי, למה שזה היה מקום פרטי והם כמה פצצות היו מוציאים זה היה להם יותר טוב, ואני עבדתי עבודה טובה זאת אומרת חשובה להם וזה לא מקום צבא, זה מקום פרטי והיו אומרים אם אתם לא תתנו לי את הפועלים אנחנו לא נוציא, לא נוכל לתת לכם את הכמות עבודה מה שאתם צריכים. אז הוא אמר היא חולה, עם חום גבוה מה שיש לך תשלחו אותה לעבודה. ואני שומעת שהוא אומר: "פֶרפְלוּכטֶה כל היודן" . איך שאומרים, שיילכו לעזאזל כל היהודים בקיצור. הוא סוגר את הטלפון והוא אומר לי: "יהודייה יש לך מזל", היא אומרת לי, אבל אם תגידי את הכול את האמת, אבל אני שמעתי מה שההוא מדבר, טוב, וזה לא היה גם שקר, "אז את עובדת בפּוּלפֶרָיין" זאת אומרת "בשביל למלאות את הפצצה"? אני אומר לו: "כן". – "כמה זמן"? – "6 חודשים". – "כמה פצצות את מוציאה בלילה"? אז אני אומרת לו: "30". – "את מקבלת פרמיה"? מי שהיה עבודה אה פועל מצטיין היו נותנים לו איזה פרמיה. מה זה היה פרמיה? היית הולך לקנטינה מכרו מים מינרלים או איזה דגים מלוחים-מלוחים שהיה בלתי אפשרי לאכול, למה שלא היה לחם. זה היה מה שהיה את המתנה שהיו נותנים לנו.

מראיין: זה נכון שגם מכרו שם חרדל?

בלה: כן חרדל ודגים. אני לא יודעת כמו דג מלוח ומים מינרלים. בקבוקים כאלה קטנטנים. זה היה הפרמיה. הייתי מקבלת אחד נייר כזה או שתיים כל שבוע מהמ היה לי פרמיה למה שהוא חיבב אותי, לא למה שאני הייתי מי יודע מה. אז "מקבלת פרמיה"? – "כן". "פֶרפְלוּכטֶה" היא אומרת "יש לך מזל". אני לא מדברת כלום, וזאתי אומר לי בספרדית: "יצאת מזה". היא אומר לי בספרדית. הוציאו אותי בחוצה, כבר חשבתי שכבר אני גמרתי, הוציא אותי בחוצה ושמה יש פה אני חושבת התמונה, איזה קרש היו נותנים 25 . הוציאו אותי בחוצה, "נלטף אותך קצת" הוא אומר לי ונשלח אותך לעבודה. שמו לי את הראש שמה, הורידו לי את כל הבגדים שעד היום יש לי סימנים בגב, נתנו לי כמה כאלה טובות. למה השור היה לא אחד, זה היה מקל והיה מעור חתיכות מעור וכל היה קשר בסוף. 50? 60? כמה חתיכות היה אני לא יכולה להגיד לך למה שזה היה כזה עבה. והוא היה בכל הכוח עושה ככה נותן בגב, אבל בלי בגדים, וזה היה צריך להיות ערומה מלמעלה עד למטה עד הישבן. גם את הישבן מקבל מכות. הוציאו אותי משמה כמה נתנו לי אני לא יודעת, אבל לצאת אני כבר לא יכולה. נשארתי שמה למה הראש היה נכנס באיזה חור וקושרים ונותנים בשביל לא לזוז. הוציאו אותי משמה, הוציאו לי את החבלים ואני לא יכולה. זה לא חבלים, זה היה חגורות קושרים. הוציאו אותי משם אני לא יכולה לצאת כבר, זה כבר אני גמורה, בקושי הוציאו אותי משמה עכשיו אמרו לי בעבודה. נתנו לי אס.אס. אחד עם כלב בגודל שלי אפילו יותר גדול, ושלחו אותי לעבודה. אני מגיעה לעבודה בשום אופן הגעתי לעבודה וככה זיעה מתחיל, אני לא יכולה וזה כמה קילומטר ללכת. ככה היינו הולכים כולם יחד לא היו מרגישים את הדרך ושמאל-ימין ללכת עם האס.אס. ולבד והכלב על ידי, ואני אחרי מכות קשה לי ללכת. הגעתי לעבודה ממש נפלתי שמה. ואני אומר היא אומר לי "את חצי מתה, כן? אבל אין דבר את עוד תישארי בחיים". הוא אומר לי "בכל זאת הצלתי אותך". התחלתי לבכות. רק אז התחלתי לבכות. ואותו הלילה בכלל לא עבדתי, לא נתנו לי לעבוד. הוא קלקל לי את המכונה המייסטר, המנהל עבודה קלקל לי את המכונה, וכל פעם האס.אס. היה בא, האס.אס שהיה בא אז היה אומר: "ואס איסט דאס" . מה זה? אז אומר: "המכונה מקולקלת". וככה היה לי הזדמנות לשבת קצת שאני לא יכלתי לעמוד, עד למחרת התחלתי כבר לעבוד, יצאתי מזה. המשכתי עוד לעבוד. יום אחד, עוד הפעם לילה אחד אני הולך אחרי הצהריים אחרי אפל אני הולכת לעבודה. אני אתה יודע שהיו או אולי סיפרו לך את זה, אלה שלוקחים אותם בקרמטוריו זה היו לגמרי ערומים, ואוטו משא פתוח, לא סגור, לא סיפרו לך את זה? אף אחד עוד לא סיפר לך את זה?

01:13:56

זה היה אוטו משא לגמרי פתוח, לא סגור. ואלה קודם היו מכניסים אותם לאנשים שהולכים לקרמטוריום בבלוק 25, זה היה בלוק מיוחד לקרמטוריו .

מראיין: זה היה אוטו משא מלא גופות?

בלה: כן. לא, אבל עוד בחיים, לפני לשרוף אותם, מכניסים אותם בבלוק 25 יודעים מי שנכנס לבלוק 25 זה בשביל קרמטוריו , בשביל התנור. אז אנחנו הולכים ואני אנחנו רואים 3 7 3 - 4 מכוניות אוטו משא, כבר אנחנו רואים מוזלמנס כאלה, סקלטות כאלה סקלט לא אומרים גם בעברית? סקלטים כאלה שעוברים, אבל אי-אפשר להבין מרחוק אם זה גבר או אישה, למה כולם קרחת, בהבדל שהיה מגבר לאישה, שלגבר לו היה לו כובע כזה ולאישה היה לה מטפחת בראש, אבל למה שזה היה חצי הגוף מלמעלה ולא רואים, רק אם היה גוף שלם אפשר להבדיל. אז פתאום אני שומעת מ מהאוטו הזה שאחד צועק: "בלה, בלינקה זה אני, זה אני". ואני לא יכולה להבדיל מי זה, מי קורא לי? ואני עומדת, ואני אומרת: "מי זה"? בספרדית, אז הוא אומר לי: "זה מואיז, זה אח שלך". איך שהוא אומר לי זה מואיז אח שלך אני עמדתי במקום והתחלתי לבכות. בא אס.אס, הוא אומר לי: "מה זה"? אני טיפשה אז אני אומר לו א : "אדוני, זה זה אח שלי". כאילו שיציל אותו משמה, "זה אח שלי" אני אומר לו. "אז מה יש" הוא אומר לי, "עכשיו הוא, מחר את". ואני, בלי לחשוב פעמיים, למה אני יש לי דם נורא חם, אז אני אומר לו, סלח לי בעד הביטוי: "שייזריי , חרא אם זה היום אם זה מחר". אני אומר לו ככה. הוא שמע: חרא, והוא לקח אותי מהשמה מ מהשורה שאני הייתי, כאילו הוא רוצה להכניס אותי ב באוטו, אבל מה, בגלל שהיו לא היה לו סמכות שהוא יכניס אותי בתנור, באוטו של התנור, הוא אומר לי: "עוד תשלמי בעד זה". הכניס אותי בבלוק, הוא לקח לי את היד והוא הסתובב לי והוא הסתובב לי עד ששבר לי את העצם פה של האצבע. ושם אותי בשורה בחזרה ונכנסתי לעבודה. ואת האצבע זה היה לי שבור, עד היום, זה האצבע שלי לא בסדר כל הזמן. תראה איזה אצבע, תראה את היד הזה, הכל את מה שבר לי מסתובב הסתובב לי שבר לי את האצבע זה. ונכנסתי לעבודה והתחלתי לעבוד עם פחות ידיים פחות אצבעות. גם מזה יצאתי. משמה זה היה, איך אומרים את זה בעברית, עם האווקוציון שהם הוציאו אותנו משמה והעבירו אותנו

מראיין: פינוי.

בלה: כן, פינו אותנו, אבל אותנו פינו אחרונים. כל המחנה כבר הוציאו נתנו להם לחם.

מראיין: רגע זו הייתה פעם אחרונה שראית את האח שלך?

בלה: כן. זה אחרונה. לא ראיתי אותו יותר. ככה הייתי רואה אותו לפעמים כשיוצא לעבודה. אחרי זה, כשכבר היה פינוי לכולם נתנו ממוקדם, התחילו שמענו כבר את הפצצות של ה של הרוסים ושל האמריקאים ובאמצע העבודה היו באים הפצצות ששולחים האווירונים פצצות, ואנחנו במחנה, זאת אומרת בעבודה, היה לנו אסור להפסיק לעבוד.

מראיין: כן.

בלה: מכל העבודות היו מפסיקים שהיו באים האויב. לנו היה אסור, אז עם כל הפצצות עם כל זה היינו עובדים וכבר לא היה לנו כבר לנו כוח. אתה שומע פצצות שבאים מסביב וזה בית חרושת שזה מקום שהם רוצים להתפוצץ והם יודעים יום אחד גם עלינו יזרקו פצצה, אבל מה הם ידעו איפה לזרוק פצצות: איפה שהיינו אנחנו, זאת אומרת אנשים שבויים, פצצה אחד לא נפל. בכל מקום נפל אבל איפה שהיינו פצויי אה שבויים לא נפל פצצה. וכל הזמן היינו אומרים שומעים ססס של הפצצה עכשיו זה התור שלנו. לא בא. התחלנו להתפלל לאלוהים, שיזרקו באיזה מכה או שיש חשמל, שלא יהיה לנו חשמל שלא נוכל לעבוד. באמת אלוהים שמע אותנו אחרי כמה ימים, פתאום איזה אש גדולה איזה ממש כאילו שה נהיה רעידת אדמה והתפוצצו את המ את המקום המרכזי של החשמל. ולנו אמרו להישאר באותו מקום, איפה שאנחנו נמצאים, באותו מקום בישיבה ברצפה, אבל לא לזוז מאותו המקום. כי ל אתה יודע בית חרושת של פצצות זה ענקי גדול מאוד עם מלא חומר נפץ ופחדו שאנחנו לא נעשה משהו עם החומר מה

01:19:00

שיש שמה, לשבת באותו מקום ולא לזוז משמה. נשארנו 3 ימים, 3 לילות לשבת שמה. אפילו לא ללכת לנוחיות רק למקום הזה לא אוכל ולא כלום. לשבת שמה, בלי לזוז עד שהגיע החשמל, אחרי 3 ימים יוכלו לסדר את החשמל, והתחלנו לעבוד בחזרה. זה אז עבר אולי 3 שבועות חודש ימים, ואנחנו כבר רואים ששורפים את הכל, מהבית חרושת התחילו לשרוף כל הניירות, כל הניירות מה שהיה כל הדברים החשובים. התחילו להגיד: "מה זה ששורפים? אולי ישרפו אותנו גם". זה לפני שישרפו איזה איזה יום אחד באמצע עבודה אומרים לנו ללכת על ה לבלוק. ללכת "הביתה" איך שאומרים. מה פתאום באמצע העבודה ללכת "הביתה"? אני שואלת למנהל עבודה: "מה זה? למה שולחים אותנו הביתה"? זה דבר לא רגיל. פחדנו שלא יגמרו אותנו. "מה זה ללכת הביתה"? אומר: "את בוכה כל הזמן שאת עייפה לכי הביתה עכשיו". אמרתי: "אבל למה"? אז הוא אומר לי: "יהיה הצגה במחנה". הסתכלתי, לא רציתי להאמין, לנו יהיה הצגה במחנה זה בא לי נורא מוזר לשמוע שיהיה לנו הצגה במחנה. בקיצור, באנו למחנה ואני רואה כל המחנה של הנשים כולם במסדר, כל ה בכל העבודות. גם הבחורות נמצאות כולם במסדר ואנחנו נכנסים אחרונות. נכנסים ושמים אותנו הראשונות. כל אחד שבא אתה יודע, אחד אחרי השני לנו עושים להם עושים לנו טובה מכניסים הראשונות. ממול יש במה, אנחנו רואים את הבמה ואני אומר לחברה שלי: "את יודעת מה המאייסטר שלי צודק. הוא אמר שיהיה הצגה פה". אז היא אומרת: "כן בלה"? אמרתי: "כן". איך שאני מסתכלת למעלה פה באמת היה במה כזו גדולה, ועם 3 – 4 כיסאות כאלה קטנטנות כאלה

מראיין: שרפרפים

בלה: כן למעלה. אני מסתכלת לא הבנתי מה זה. מסתכלת למעלה, אני רואה ח' כזה, עם חבלים, עם 3 חבלים. "יא!!!" אני אומרת לה "מה זה הצגה פה"? אז היא אומרת: "כנראה זה אקרובט יעשו אקרובט". פתאום אנחנו שומעים: פה פה פה [מדמה קולות תיפוף] את המוזיקה, שומעים את המוזיקה, היה שם - אני לא יכולה להגיד מספר של אנשים כמה היינו - אבל לא שמעו זבוב. שקט כזה, שקט מוות, כאילו שאין בן אדם חי בפנים. אפילו הכלבים ששמרו אותנו לא לא צעקו. פתאום אנחנו שומעים: פה פה פה [מדמה קולות תיפוף] רק את התוף, לא כל המוזיקה. את התוף. היה יוונייה אחד במוזיקה הזו. את התוף אנחנו שומעים, ופתאום אנחנו רואים את הרעש ככה: טק טק טק את הרגליים אבל לא של אס.אס. לאט-לאט מגיעים שלוש בחורות. מה זה השלוש הבחורות האלה? אלה הבחורות גנבו חומר נפץ מעבודה שאני עבדתי והתפוצצו כל הקרמטוריום שהיה במחנה.

מראיין: רגע. הם א אלו היו יווניות?

בלה: לא. לא. שתי בלגיות ואחד פולניה .

מראיין: את הכרת אותם?

בלה: עבדנו יחד. יש עוד יווניה שעבדה איתי יחד באותו עבודה. קוראים לה סטלה, סטלה את השם של המשפחה של בחורה אני יודעת, בזה של בעלה אני לא יודעת, אבל אני נפגשת איתה לפעמים.

מראיין: כן. מה אחר כך קרה? הביאו אותם שמה למקום.

בלה: הביאו לפני זה, אפשר ללכת אחורה?

מראיין: כן.

בלה: לפני זה, זאת אומרת שמענו שהתפוצצו את הקרימטוריום, לפני כל ההצגה הזו. התפוצצו את הקרמטוריום והתחילו לחפש מאיפה מאיפה הגיע החומר הזה? ונודע להם - אין מקום אחר רק איפה שאני עבדתי - ואנחנו עבדנו בבית חרושת וזה היה חדר סגור איפה שאנחנו את המקום שלנו לא היה חלונות, רק היה דלת. ובשביל להיכנס לעבודה היו מתפשטים אותנו לגמרי בשביל לא לגנוב, להתפשט לגמרי ונתנו לנו סרבל אני חושבת שקוראים, לובשים את זה עד פה סגור, רק עם הנעליים ונכנסים לעבודה, ברגע שיוצאים לנוחיות אז היה בא אס.אס., איתנו עד הנוחיות ומחכה לנו בשער ולצאת מביא אותנו בחזרה בשביל לא לגנוב מהחומר מה שהיה בפנים. ושיוצאים "הביתה" אז עוזבים את הסרבל בפנים ובחוץ הבגדים לובשים והולכים הביתה.

01:24:06

בלה: אז אלה גנבו את זה, אני באמת לא ידעתי. לא ראיתי. ואלה מצאו איך לגנוב בנעליים. היו מוציאים את החול של הנעליים. מכניסים בפצצה ואת הקצת למה את הכמות צריך להיות בשביל למלאות את הפצצה, אם זה לא את הכמות בדיוק אז רואים שחסר. אז עשו שני דברים לא טובים את הסבוטאז' : הפצצה לא שווה, למה הכניסו חול; גם גנבו את זה והתפוצצו את הקרמטוריו , ובקרמטוריו היה גם הרבה יוונים. יש יווני אחד שהוא גר פה, הוא גר ברמת גן, קוראים לו לאון כהן. הוא עבד בקרמטוריו . אז אה גם לא יודעת אם הוא בעסק, אבל הוא לא היה בעסק, למה אם הוא חי זה לא סימן שהוא היה בעסק. תפסו את הגברים שהתפוצצו את הקרמטוריו עם הרבה מכות עם הרבה כל עינויים שנתנו להם, גילו שהם קיבלו מהבחורות. והתחילו לתת עינויים לכולם שהיינו 10, לכל ה-10 הבחורות שהיינו בפנים עינויים שאי-אפשר לתאר את העינויים שנתנו לנו, את המכות וסחבו, ורצו להוציא עיניים שיניים מהפה, מה הם לא עשו בשביל לגלות? ואני, זה לא היה שקר, אמרתי שאני באמת לא יודעת. "אם את לא עשית, אז תגידי מי עשה"? אבל אני באמת לא ידעתי ואמרתי שאני לא יודעת, והם ראו שבאמת היווניות לא מסוגלות, למה לא ידענו את השפה אז אז בקיצור, תפסו את השלוש האלה. שתי בלגיות ופולניה אחת , ואז תפסו אותם ולקחו אותה ואיזה חודשיים לא נודע להם לא ידענו כלום מהם.

מראיין: ורק אחרי חודשיים תלו אותם?

בלה: אחרי חודשיים שנתנו להם כל העינויים האלה, הביאו אותם בפלאצאפל מה שאני אמרתי, ושמו אותם ב את החבל בגרון ועל ה איך אמרת את הכיסא הקטנה הזו?

מראיין: שרפרף כמו טבוריט כזה

בלה: כן. כן. נכון. עלו על זה. ושמו להם את החבל, והחבל עוד חופשי פה, וזה מה שאני אראה לך, הראיתי לך הלאגרקומנדנט הוא בא עם איזה שור ביד, אז הוא שואל: "איפה 'אוניון פבריק'"? שזה את הבית חרושת שאני עב , 'אוניון' זה השם, פבריק - זה בית חרושת, "איפה ה'אוניון פבריק' ש איפה עומדים"? אז הראו: אלו זה ה'אוניון פאבריק'. הסתכל שמה. "אלה כולם אלה שעובדים בפצצות שיעלו פה". אני גם חשבתי שאני גומרת לחיות, חשבתי שאותנו כולם לוקחים שמה לתלות, אבל אף אחד לא יצא. פעם אמר, פעמיים אמר, אף אחד לא יצא. בסוף, הוא אומר: קילל ליהודים והוא לבד עושה ככה אומר לאלה שהיו שמה ל גם שבויים גברים, שבויים אבל בריונים כאלה, כמו שרואים בסרטים חזקים כאלה, אז עושה לו ככה, הם הולכים עושים ככה בטבורטים האלה. מוציאים את הטבורט מהרגליים לכל הבחורות, כבר נחנקו. והוא הולך עם המקל, מה שיש לו ביד והוא עושה ככה לגופות שיסתובבו כמו קוקוריץ כזה, הוא עושה ככה, מסתובב והוציאו כבר את הלשון בחוץ, הוציא את הדם מ : "זה מי שעושה סבוטז' לאס.אס. שלנו להיטלר שלנו עושה ככה, מי שעושה סבוטז' להיטלר שלנו" עושה טק טק טק על שלושתן ואחד היה לה אחות, הפולניה היה לה אחות, והיא עומדת איתנו איך שהיא ראתה את אחותה עם הלשון בחוץ והכסא ככה לאט-לאט היא בורחת היא עולה לבניין, עולה לגג זורקת את עצמה. איך שהיא נמצאה בגג למעלה אז היא אומרת: "אני הולכת עם אחותי", היא אומרת מלמעלה, "אבל גם לכם יהיה את המנה שלכם"! והיא זורקת את עצמה למטה, היא גמרה גם לחיות גם היא.

מראיין: כן.

בלה: הוציאו אותו משמה אחרי דקה כבר שלחו אותנו לעבודה בחזרה, לא להפסיד שעה אחת. הלכנו לעבודה לא יכלתי לדבר, ואני אומר לו: "הר מאייסטר, שיקרת אותי. זה היה תלו אותם". – "נו טוב היא אומרת אבל תיזהרי שלא יתלו אותך גם כן, גרק"! הוא עושה לי. נשארנו שמה עוד כמה חדשים אני לא זוכרת באותה עבודה. וזה היה כשהוציאו אותנו משם, התחילו סיפרתי לך שהציאו , הציאו את כל המחנה, שרפו את כל מהבית חרושת, הציאו את כל הבחורות מהמחנה בהבדל שלהם נתנו להם לחם, שני לחמים בכל אחד וקונסרבים

01:29:31

ושמיכות, כמה שיוכלו לקחת בידיים, פתחו את ה את המחסנים, וכל אחד לקחת מה ש מה שיכול בידיים, בין ככה זה יישאר אצל האויב. לקחו מה שיכולים, והתחילו ללכת ברגל ביום. אנחנו לא יודעים כלום, אנחנו חוזרים מעבודה, באים המחנה ריקה לגמרי, הכל באש ואין בן אדם חי בפנים.

מראיין: זאת בירקנאו?

בלה: לא. לא. באושוויץ.

מראיין: זה באושוויץ?

בלה: לא בירקנאו. אושוויץ. לא סליחה מה אני? כן, כן זה אושוויץ, זה אושוויץ. כל המחנה ריק על האש, חשבנו שגמרו את כולם, עכשיו הגיע תורנו. אבל זה לא היה ככה, זה פשוט מאוד כבר כולם בדרך. ולנו, נכנסנו, ספרו אותנו בשער עשו לנו איך אומרים בעברית, להסתובב, איך שנכנסנו ככה להסתובב לדרך. לדרך ללכת אחרי אלה שכבר הלכו ממוקדם, לפני 4 - 5 שעות וללכת בדרך. לנו אין כלום, לא אוכל ולא שמיכות ולא כלום. איך שחזרנו מהעבודה ככה ממשיכים לדרך. וקר ושלג ולא אוכל ולא כלום. ויש לי חברה שעבדה איתי, הביאו אותה לעבוד – גורל - יומיים לפני שהוציאו אותנו מהמחנה. הביאו אותה לעבוד, אבל היא מסכנה ממכות זה היה אני לא יודעת היא לא שמעה טוב. והיא לא ידעה מילה בגרמנית, בא הגרמני להסביר לה איך לעבוד במכונה. בלי טוב לא לא הסביר לה פעמיים, פעמיים אסביר לה אומר לה: "הבנת"? אז היא אומרת: "כן". בלי להבין, למה היא לא שומעת היום. אז הוא אומר לה : "כן". איך שהיא לקח את הדבר הראשון להכניס במכונה זה הולך לה שני ידיים שני אצבעות הולך לה את השני אצבעות, והאס.אס. מסתכל עליה, כאילו רצה לאכול אותה כי נשאר לה את האצבעות ככה. אין רופא ואין כלום מי ש . ובאה אליי אומר לי: "בלה תסתכלי אהה . – "מה זה לונה"? אני אומרת לה, היא אומר : "איך שאני הכנסתי את היד " - זה היה כמו מסור כזה חשמלי – "איך שאני הכנסתי את היד " - היא אומרת לי – "לא, לא, לא הספקתי לעשות כלום ". בקיצור, אני עושה לה ככה, אני מוציאה לה את השני האצבעות, זה על העור, העצם היה כבר שבור, רק על העור נמצא, עשיתי לה ככה.

מראיין: תמשיכי מכאן.

בלה: ועשיתי לה עם הידיים שלי ככה את האצבעות עד עכשיו זה ככה, רואים עד היום את זה, עשיתי לה ככה כאילו לתפור אי אפשר ככה, עשיתי לה ככה כאילו עשית לק ככה כאילו כי הציפורן לא היה, את העור מלמעלה עשיתי לה ככה ככה, קשרתי לקחתי חתיכה שמלה, עשיתי לה כך קשרתי לה את האצבעות וחתיכה שמלה שלה שמתי לה פה, ושתשים את האצבע את היד בפנים, וככה התחלנו המשכנו לדרך, כל הדרך. וכל הדרך התחילה לה הכאבים, מסכנה הלכה למות ואני מחזיקה אותה "בואי לונה, אל תפחדי, לא יקרה לך כלום". והלכנו 75 קילומטר. הלכנו 40 קילומטר אותו הזמן, ב-40 קילומטר עשה לנו הפסקה. זה היה חושך מצריים. לא יכלנו לראות אחד עם השני גם הם פחדו. הכניסו אותנו באיזה מקום, כנראה זה היה תיאטרון, שמה ראינו במה עם וילון אדום כזה, הכניסו אותנו לאותו הלילה.

מראיין: באיזה מקום זה היה, באיזה עיר?

בלה: עוד בפולין. אני לא זוכרת, אם אני אחשוב הרבה אולי אני אזכור את זה. זה היה 40 קילומטר מביר מאושוויץ, זה אני זוכרת בדיוק. למה היינו רואים את ה מה את הזהו שהיה כותב את הקילומטר מזה. ובדרך הזה, מי שהיה נשאר אחורה לא, היו הולכים כולם יחד, אחד לא יכול יותר או סלח לי רצה לנוחיות היה נשאר קצת אחורה, אין חוכמות, בא אס.אס., נותן לו כדור עוזב אותו. סלח לי היה גברים שראינו היינו אנחנו האחרונים, כל האלה הראשונים אנחנו ראינו גברים שעומדים ככה לפיפי וככה הם נפלו, עם המכנסיים למטה וככה הם נפלו, גם נשים. גם אס.אס., בעצמם, אם האס.אס., היה נשאר אחורה לא בגלל שהוא רוצה לעשות משהו, אבל שאין לו כוח, גם מזה הם פחדו. גם אס.אס., גמרו, גם לאס.אס., ירו, למה כאילו שהוא רוצה לברוח ללכת עם האויב. וראינו גם אס.אסים., זורקים עם כדור למטה. אז נשארנו.

סוף צד קלטת

01:34:28

התחלת צד קלטת

מראיין: בלה יהודה שיחה ב-28 לאפריל, 85 המשך מקסטה הקודמת. כן.

בלה: הלכנו עוד 35 קילומטר, וזה היה בתחנת הרכבת, זה קראו את התחנת הרכבת הזה משהו פֶה אני זוכרת אבל אני לא זוכרת את השם בדיוק, ראינו כתוב למעלה. הכניסו אותנו בתחנה ברכבות. הרכבות זה היה כמו הרכבות של החיות של סוסים שמכניסים בלי למעלה בלי תקרה. והכניסו אותנו אחד על יד השני כמו סרדינים ככה, אי אפשר ככה לזוז, אפילו אם אתה לא שם את הרגליים ברצפה אתה יכול לעמוד למה שמחזיקים אותך בכל צד. והל ורעבים, קר לא היה לנו את הגוף הזה מלמטה, רק פה מילא פה אפשר לסבול את הקור למעלה, קר לא היה לנו. אמנם היה הכל פתוח ויש שלג, אבל רעב ונוחיות זה בכלל לא היה. ומים היה לנו איך, כשהשלג היה יורד מלמעלה, היינו פותחים את הפה והיה לנו שלג. היה לנו מים בפה. עצרה אחרי אני לא יודעת כמה זמן, כמה שעות עצר באיזה תחנה את הרכבת, ושאלו לרדת לנוחיות אנשים. אחד אמרה אומנם כולם היו רעים, אחד אומר: "אתה רוצה לרדת? תרד". איך שהוא ירד, הוא הלך חצי מטר מה מהרכבת, ירד את המדרגות של הרכבת, חצי מטר הספיק לרדת ואז נתן לו כדור. עזב אותו במקום. גמר אותו. אחרי זה אומר לך: "אתה רוצה סיגריה"? היה לו סיגריה ביד לאס.אס., "אתה רוצה סיגריה"? עושה ככה, הולך לתת לו את הסיגריה, הוא שם לו את הסיגריה דלוק פה, אחרי שם לו פה אחרי זה נותן לו כדור, "זה הסיגריה בשבילך"! הוא אומר לו. והמשיך ללכת הרכבת. זה היה מספר דקות. המשכנו ללכת ללכת. אנשים התחילו כבר להתמוטט. התחילו למות, לא סתם להתמוטט. התחילו למות בלי אוכל למות בכל זאת מחזיקים אותו, אבל כמה זמן אפשר? התחילו שתיים מתו על ידי וכל-כך - אל תקראי לי אגואיסט - אבל כל כך שמחנו ששתיים גמרו גמרו לחיות ככה יש לנו קצת יותר מקום לזוז. ולעמוד ככה גם בן אדם מתעייף בלי לזוז לגמרי. אז עשינו על יד התקרה, על יד הקיר של הרכבת, עשינו מן ספסלים עם אנשים בחורות שמתו וישבנו שמה. ושראו שהכל בשקט, היו לוקחים חתיכות לחם, האס.אסים היו עוצרים את הרכבת, לוקחים חתיכות לחם, חתיכות כאלה וזורקים בפנים אצלנו, כמו לחיות שזורקים, ככה היו מתחילים לתת מכות אחד עם השני בשביל לגנוב. ככה היו גומרים דורכים אחד עם השני בשביל למות יותר מהר, להרוויח כמה שפחות אנשים במכות. כשהגענו למקום זה היה ברנצלאו , שמה לא הגענו את החצי ממה שעלינו. הכניסו אותנו שמה לא לעבוד ולא לאכול ולא כלום. התחלנו להסתובב ככה בבלוק כל היום ככה ויושבים, כשבן אדם לא עובד יותר רעב.

מראיין: לאן הגעתם?

בלה: אה לראוונסבריק . הגענו לראוונסבריק כשבן-אדם לא לא לא עובד רעב יותר ישר התחלנו כל הזמן אם היה לי לחם, כל הזמן חושבים על האוכל. לא נותנים לעבוד, לא נותנים גם לאכול. אחרי שבוע-שבועיים נתנו לנו לעבוד. התחלנו לעבוד. מה זה לעבוד? לנקות את הרחובות. איפה שהיינו הולכים, היינו הולכים בפנים בעיר ומנכ ומנקים את הרחובות כמו אלה שעובדים בעירייה. מחזירים אותנו בערב בבלוק בחזרה, היו נותנים לנו קצת מרק, אבל מרק ממה זה היה? בבונס קוראים את זה, חמומים קוראים בעברית. מזה היו מוציאים מה מהאדמה עם השורשים, עם הכל, היו מרתיחים עם זה עם מים, זה היה המרק שהיו נותנים לנו. פתאום, יום אחד, אומרים לנו: "אתם יודעים שלחו לכל השבויים מתנה". באמת ראינו שמביאים מכוניות מלאות מקופסאות כאלה גדולות, כתוב למעלה נור פיר ז'יד רק בשביל היהודים. כתוב באנגלית ובא מקנדה. זה היה קופסאות מקנדה, קרטונים כאלה מקנדה. בהתחלה חשבנו שזה בשביל ללכת למות מה ששולחים. פתחנו בפנים לכל אחד נתנו קופסא אחת. לכל אחד מאיתנו. פתחנו את הקופסא, באמת היה מכל טוב בפנים. אבל מה? לחם לא היה, היה כמה ביסקוויטים, היה קפה כמו שיש הקוביות של סוכר, אותו הקוביות היה קפה אבל נורא-נורא מר. היה איזה מוכרים גם פה מבוטנים כמו חלווה בכזה בשפופרת, יש פה בארץ, מין קרם כזה מבוטנים. זה היה בפנים.

01:40:30

מראיין: חמאת בוטנים.

בלה: כן, חמאת בוטנים. סיגריות היה אבל את הסיגריות לקחו אותם הגרמנים. היה הרבה דברים. היה אבקת חלב כמו שנותנים לתינוקות. כמה דברים כאלה היו ואתה יודע, בן אדם ששנים לא אוכל ולא כלום, התחילו לאכול והתחילו לאכול את האבקת חלב ככה . בשבילנו זה היה טעים. ככה טעים ויש כפית בפנים, התחילו לאכול את האבקת חלב הזה - סלח לי התחילו לקבל שלשולים והקאות. התחילו למות מזה עכשיו. קיבלו אפידמיה כזו שהתחילו למות מזה אנשים, מהקופסאות. ורואים שמתים מזה, התחילו לתת עוד קופסאות, למה אמרו - ככה אמרו, לא יודעת כמה שזה נכון – שהקאנדיאנים הקנדה התחילה לשלוח את החבילות האלה מלפני שנה-שנתיים והם לא נתנו לנו כל הזמן, ברגע שאתה כבר הולך לגמור את המלחמה והמחסנים מלאים עד הסוף, לא יודעים מה לעשות איתם, אז נותנים לנו ורואים שמזה מתים אז התחילו לתת לנו ככה. פתאום אני רואה את עצמי עם 5 קופסאות כאלה וכאלה, לא יודעת מה לעשות. בן אדם משתגע לא יודע מה לאכול. ואני מה אני עשיתי? השני ביסקוויטים מה שהיו לי וכולם היו צוחקים, אבל מזה נשארתי בחיים. על הביסקוויט הזה מה שהיה לי, 4 ביסקוויטים היו בכל חבילה, על הביסקוויט הזה הייתי שמה גם את החמאת בוטנים הזה ואת הקפה, ואת הסוכר הכל, ואת הדג מלוח שהיה קופסא כזו, הכל זה הייתי עושה סנדוויץ' וככה הייתי אוכלת ואבקת חלב גם כן, וככה הייתי אוכלת. והחברה שלי, זאתי שאמרתי לך עם האצבעות, התחילה לאכול את האבקת חלב. "בלה תקלקלי את הקיבה". אמרתי לה: "אין דבר". והיא התחילה לאכול רק את החלב הזה. היא קיבלה דיזינטריה, והקאות ו ו וכל מיני דברים שמגיעה לפלאצאפל לעשות מסדר, סלח לי בעד הביטוי לא יכולה לעמוד. זה כבר יוצא לה מפה ומפה ורוצים אין קרמטוריו שמה. רוצים לתת לה כדור וכל הזמן אני שמתי אותה אחורה שלא יראו את זה. בפ באפל תמיד. והיא הייתה שמה סמרטוטים למטה שלא ירגישו ולא שזה עד שניצלה משם. פתאום אומרים, זה היה יום ראשון, אני זוכרת אומרים: "מי רוצה ללכת לעבוד"? טוב אמרתי אולי לעבוד יתנו לנו גם אוכל, אז אמרתי: "לונה את באה נלך לעבודה"? – "כן". הלכנו הוציאו אותנו מהמחנה, הלכנו לתחנת הרכבת, זה היה קרוב, הביאו לחם בשביל המחנה. המון לחם. אבל רק לחם. טוב, ראינו לחם, התחלנו לאכול שם. וכל לחם היינו חורצים חתיכה ואוכלים, לקחת לחם שלם אי אפשר למה זה סופרים אותם, אבל בכל לחם היינו גונבים חתיכה. כל היום אכלנו. אכלנו לחם עד חשבנו שבוע ימים אנחנו לא נהיה רעבים, כל כך הרבה אכלנו. באנו למחנה ולי, היה לי פטנט בשביל לגנוב: היה לי, סלח לי, שתי תחתונים, אחד נורמל ואחד ארוך ופה היה לי קשור עם חבלים כאלה עם גומיות כאלה, והייתי עושה מחסן, מפה הייתי מכניסה בתחתון והיה לי מחסן תמיד בפנים של אוכל. כשיצאנו משמה באים לעשות לנו ביקורת, שאולי גנבנו משהו מהתחנת הרכבת. גם החברה שלי, התחילו לבדוק, והיא אחורה היא מחזיקה לי את ה את הלחם ככה מאחורה והאס.אס., בודק. אין כלום. כשבודק מאחורה אז אני מחזיקה מפה ובודק משמה. עברנו. ונכנסנו למחנה זה היה לנו לאותו היום עד פה אוכל. אמרנו זה יהיה לנו לשבוע, אבל איפה!!! אכלנו כמו חזירות אותו היום, כל היום ובערב שוב אנחנו כבר היינו רעבים. זה עבר לנו גם את זה. מוציאים אותנו אחרי 4 ימים הוציאו אותנו משמה. הוציאו אותנו משמה איפה? בדרך. לא יודעים לאן, למה לא היו מדברים כלום, הולכים לדרך. התחילו ללכת. נהיה לילה. לשבת. איפה לשבת? על ה על ה על ההרים ככה ברחוב היינו מוצאים איזה אבן או משהו, שמה היינו יושבים ואחד עם השני ככה, ולמטה זה היה שלג ממש מלא שלג עומדים על השלג. וככה, זה היינו ככה יושנים. נהיה בוקר לוקחים אותנו בדרך. עברנו אולי שבועיים ככה הולכים, ובדרך התחילו ראינו שהגרמנים עוזבים את המקום, המשפחות הגרמניות שאמרו מפה באים הרוסים, באים האמריקאים והיו עוברים ממקום למקום איפה שיבואו אמריקאים ולא הרוסים, פחדו מזה. ואנחנו וגם האס.אסים שהיו איתנו, כולם כבר היו בגדים אזרחיים מבפנים ואת האס.אס. מלמעלה. כבר התכוננו, עם בגדים אזרחיים למעלה , ואת האס.אס. למעלה, ראו שכבר הסוף וכבר לא שמו כל כך הרבה לב עלינו. היו עוברים עגלות כמו שאנחנו רואים בקולנוע, עגלות עם סלים-סלים מאחורה של הגרמנים תלויים מכל דרך. היינו תופסים איזה סל, פעם מת איזה סוס בדרך, שלהם.

01:46:23

בלה: התחלנו לחתוך חתיכות מהסוס והיינו היה קופסאות של קונסרבה ריקות ברחובות, היינו – תתאר - בקופסא קונסרבה כזה היינו מכניסים חתיכה עם בשר של הסוס, וחתיכות ניירות עושים אש ומחממים אותו איך שאומרים כי זה מלא קרח, והיינו אוכלים. אפילו את הקישקע של הסוס היינו עושים ככה, והיה כולו ירוק, והיינו לוקחים אותו בשלג את ה והיינו אוכלים. בוקר אחד, אנחנו רואים שבא איזה ג'יפ מיוחד שאנחנו אף פעם לא ראינו דבר כזה. ובאים וכולם יש להם בידיים חבילות של מסטיקים. אוי איזה בלוף שרוצים לעשות לנו לגמור אותנו אמרנו, נותנים לנו מסטיק ולתן כדור, ואומרים אמריקה ובכל מיני ואחרים מדברים בצרפתית וזה איפה? אחרי זה באים על ידינו מתקרבים ואומרים: "אל תפחדו, אנחנו באנו לשחרר אותכם, אל תפחדו, לא יהיה לכם שום דבר רע". התחלנו להאמין, והתחילו לתת לנו שוקולדות ומסטיקים. ואז לקחו אותנו במחנה, נתנו לנו בגדים ואוכל ומיטה ועזבו אותנו חופשיים, עזבו אותנו חופשי. אנחנו הלכנו התחלנו ללכת לגנוב מהמשפחות הרוסיות, נכנסנו בבתים, התחלנו להסתובב שמה. בלילה הלכנו לישון בבוקר מתעוררים אין אמריקאי אחד שמה. כולם רוסים. החליטו ביניהם שפה זה יהיה של הרוסים והאמריקאים עזבו את המקום, נשארנו עם הרוסים. הרוסים, כבר גמרנו כל השוקולדות וכל האוכל וכל הבגדים, הרוסים אמרו: "אתם רוצים לאכול? לכו תיקחו מהבתים של הגרמנים". לא היינו במחנה, היינו כבר חופשיים ברחובות, "לכו תיקחו בית ותחיו". נכנסנו באיזה בית, אז לא היה בעלי, זה היה שנפגשנו בדרך, בשחרור היה 7 בחורים, כולם פה, חוץ מבעלי, ו-11 בחורות. כולן חברות. נכנסנו באיזה בית עם כמה חדרים, הבחורות יושנות פה, הבחורים יושנים שמה. פתאום הבחורים הולכים לגנוב, 'אורגניזרן' קראו הולכים לגנוב בשביל להביא מה לאכול. זה נהיה לילה לא יכלו לבוא להם, היה כמו שאומרים עוצר אסור להסתובב ברחובות. נשארו שמה. ובאמצע הלילה - ופה אנחנו גרנו מול היה הקומנדטור הרוסי - פתאום באמצע הלילה אנחנו שומעים צעקות. באים 3 רוסים עד שמה גבוהים ושיכורים שאי-אפשר הם ככה הולכים, חושבים שהאדמה זה זה זה ייפול זה ייפול הבית. נכנסים בפנים התחילו לדבר כל מיני מילים. וזאתי, היא ביוון עכשיו, היא הייתה לא מזמן פה בארץ, היא לא שמעה, ואני קראתי לה לזאתי לחברה שלא שמעה אני אמרתי לה לונה הרוסים באים נכנסנו תחת המיטה. אני וזאתי הלונה הזו נכנסו תחת המיטה, אחרים ברחו, שתיים נשארנו בחדר. זאת אומרת במיטה, אנחנו ישנו ברצפה, ולגברים היה מיטות בחדר השני, נכנסנו תחת המיטה בגברים, ושתיים נשארו בחדר. עד עכשיו אחד, השני אני לא יודעת מה שנהיה, עד עכשיו היא חולה, היא סובלת היא ביוון. הצי הרגו אותה. היית שומעת את הצעקות שלה כאילו שזה שוחטים אותם עם סכין בגרון. את העינויים שנתנו לה הרוסים האלה השיכורים. עד ששמעו מהקומנדטורה ממול את הצעקות באו, שברו את הדלת, נכנסו, מצאו אותם, הצילו אותה איך שאומרים תפסו אותם, הרגו אותם ממכות, ולמחרת הביאו אותם אצלנו ושהם יבקשו סליחה, אבל בינתיים עשו מה שהם עשו שמה לבחורות הביאו אותם למיטה שאנחנו נמצאים לשכב שם על המיטה, הם למעלה והם בריונים כאלה ואנחנו מלמטה במיטה ככה וכל הברזלים כבר נכנס בגב, ואי אפשר לזוז ופחד לנשום. אבל מה אם היית שוברת את הבית הם לא היו שומעים, הם היו כל כך שיכורים. אבל לנו היה את הפחד ששברו את הדלת נכנסים, אנחנו לא יוצאים משמה, לא יודעים מי זה בא עכשיו. עד שתפסו אותם, אמרו מה חסר עוד מצאו אותם שמה, ולי נכנס לי הברזל הברזלים האלה של המיטה נכנס לי פה ורצו להוציא, היו צריכים להרים את המיטה בשביל להוציא את הברזל מעל הגב שנכנס ל., זה היה מיד נתנו לנו משרוקית כזה, אם נשמע משהו שאנחנו נשרוק יבואו מהקומנדטורה. גם לנו היה עם הרוסים היה לנו מספיק. אומנם הגדולים התנהגו בסדר, אבל החיילים נורא ברברים. זה היה חיילים מונגולים כאלה, ממונגוליה נורא אכזרים, נורא ברברים. זהו נשארנו בראוונסבריק לא ברנצלאו , נשארנו בברנצלאו עוד אה זה היה במאי השחרור, עד דצמבר . הסתובבנו פה שמה, אז בדצמבר שלחו אותנו ליוון. באנו עם הרכבת והביאו אותנו איזה קצין רוסי עד ה עד הגבול של יוון.

מראיין: איך נסעתם ליוון?

01:52:37

בלה: עם הרכבת. זאת אומרת מגרמניה ליוון? ברכבת. וברכבת באנו עברנו צ'כיה. בצ'כיה אני לא יודעת אם זה מעניין גם לכתוב, עברנו בצ'כיה פתאום סוגרים לנו את הרכבות כמו שסגרו לנו הגרמנים. התחלנו לצעוק, מה גם פה זה גרמניה? גם פה סוגרים? לא ידענו מה שקרה, אבל מה זה היה? הם ידעו שבינינו יש גם גרמנים, אס.אסים, אבל אנחנו לא הכרנו אותם, למה היו הרבה רכבות. והתחילו לעשות ביקורת, אז נדע לנו שלאס.אס. פה כתוב: אס.אס. כמו שפה לנו, להם פה אס.אס. ואמרו לכולם להרים את הידיים. לא ידענו למה, אחרי זה שתפסו כמה עם האס.אס. פה, הסבירו לנו הצ'כים שזה . הורידו אותנו הורידו אותם מהרכבת ושמו אותם במול שיש עוד רכבות עם הפנים על הרכבת, ואמרו לנו מי שיירד שיעשה מה שהם רוצים מאיתם. לא חשוב. רק אחד ירדה, שגרה פה בסוף בת ים, נתנה להם מכות, אבל זה לא שום דבר, עזבנו אותם שמה והמשכנו את הדרך. והרוסים . ואחד שלנו מת ברכבת, קראו לו ג'קו סידיס. על ישנו בלילה, בבוקר קמנו וכולם קמנו ואנחנו רואים שג'קו לא לא התעורר, ואנחנו התחלנו: "ג'קו ג'קו קום קום. קום ג'קו". הוא לא קם, הולכים על ידו, אומרים: "אתם יודעים ג'קו קרח? כנראה הוא מת". מסתכלים. הוא מת, אז מה נעשה איתו? שאלנו לקומנדטורה מה נעשה איתו? "נקבור אותו נביא אותו בבית הקברות". – "איפה יש בית הקברות"? בקיצור, מצאו אנחנו היינו בגבול גרמניה-צ'כיה, אז הלך הרכבת קצת אחורה. נכנסנו לגרמניה, למה הצ'כים לא רצו עניינים עם ה לא עם הרוסים ולא עם הגרמנים, הרכבת קצת אחורה ונכנסו באיזה כפר שמה היה בית קברות של החיילים הגרמנים וקברנו אותו שמה, ושמנו את השם והבחורים מקרשים אז הם עשו מגן דוד, ושמו על . זה שנמצא בבית הקברות, הוא עשה להם את המקום, הוא נתן לנו מעדר, אני יודעת מה עשינו את החור, הכנסנו אותו בפנים עם הבגדים, איך שהיה, ושמנו את השם. אבל אני בטוחה שאנחנו יצאנו משם את המגן דוד בטח הוא יוריד משמה את הכל. והיו 11 בחורים שמה התחילו להתפלל ולעשות 'קדיש' וחזרנו לרכבת ובאנו. זה היה בצ'כיה. כשהגענו בהונגריה, בהונגריה היינו חופשיים יומיים. הסתובבנו בעיר הונגריה. מהונגריה באנו לרומניה. מרומניה לא היה איך לעבור ל לבולגריה. אז היה פוריבור אתה יודע מה זה פרויבור, שמנו את הרכבת שלנו בפוריבור, הביאו אותנו מרומניה לבולגריה. בבולגריה נשארנו שבועיים, לא יודעת את הסיבה, הפסי-הרכבת לא היה בסדר, בא הרב מסופיה . אה ברומניה, כן, היינו שמה בבית הכנסת, באו משפחות יהודיות באה משפחה אחד מאוד עשירה שהיה להם בית חרושת של עורות שמה. ואמרו לי: "תישארי איתנו". לא היה להם ילדים, "תשארו איתנו". אמרתי: "לא, אני אלך לעיר שלי, מהעיר שלי, אני אלך לישראל יש לי אחים שמה". אז הוא אומר לי: "תראי, גם לי יש לי אח בישראל, תישארי פה איתנו ואנחנו ניקח אותך בישראל". – "לא", אמרתי "אני לא רוצה". – "תראי לנו אין ", להם לא עם ילדים, "אנחנו נחזיק אותך בתור ילדה שלנו". לא רציתי להישאר. הייתי עם כל החברים, פחדתי להישאר איתם. היה להם בית, וילה עם שתי קומות, נתנו לנו לישון ואוכל ובגדים לכולנו שם. זה היה ברומניה. בבולגריה לקח אותנו הרב, הרב הוא פה בארץ עכשיו, הוא נפטר כבר, לקח אותנו הרב והביא אותנו לבית הכנסת, והוא חילק בין כל הבתים היהודים שתיים פה שתיים שמה לכל אחד שיהיה לנו איפה לישון כמה לילות עד שהרכבת תהיה בסדר. נשארנו איזה שבועיים בבולגריה. אחרי זה היה לנו את הרוסי איתנו, קצין רוסי, לקח אותנו, הרב חתם על זה שהוא אחראי עלינו, לקח אותנו, שם לנו את הרכבת, הגענו לגבול יוון מסר אותנו אצל הקצין היווני, והוא עזב אותנו. זהו.

מראיין: מה עשית ביוון?

בלה: ביוון כשהכניסו אותנו בגבול, היה איזה מין מחנה כזה של החיילים, הכניסו אותנו שמה. היינו כמה ימים שמה עד שבאו מהרבנות מוועד הקהילה שלנו שמה, ואמרו: "אתם יכולים אתם חופשיים עכשיו" הוא אומר. קודם כל בדקו אותנו אם אין לנו איזה מחלות מדבקות. ואמרו: "אתם חופשיים". חשבנו שאסור לצאת משמה, לא ידענו איך שמתרחש, "אתם יכולים לצאת משמה, אתם חופשים". ובא אחד שהוא גם כן מהמחנה, שהוא נודע לו שאני חזרתי והוא היה המשפחה של אחותי, הוא בא והוא פה בארץ עכשיו, הוא בא הוא אומר לי: "בלה את חופשיה את יכולה לצאת הבית שלך חופשי שמה אין אף אחד, את יכולה ללכת

01:58:41

לבית שלך, אל תישארי פה. אמרתי לו: "אבל אין לי כסף, איך אני אלך, אני לא יודעת להגיע". אני בסלוניקי, אבל אני זה לא סלוניקי זה לא תל אביב, זה מקום מאוד גדול, "אני לא יודעת להגיע מפה לבית שלי", אמרתי לו. והייתי קטנה שיצאתי ולא הכרתי כל הסלוניקי. אז הוא אומר לי: "אני אתן לך כסף ואני אדריך אותך ובואי אני אקח אותך הביתה". ויצאתי. הלכתי הביתה. ופינו לי חדר הגויים, ומהרבנות שמה נתנו לנו דברים הראשונים מה שצריכים למה לא היה לנו מה ללבוש. לא היה לנו כלום. ונודע לי שרושמים בשביל לבוא כולם יחד לישראל, אני רציתי לבוא פה שהיה לי אחים. ובעלי לא רצה לבוא בשום אופן, אני אמרתי אם לא, אני מוותרת את הכל, אבל אני רוצה ללכת אצל אחים שלי. והלכתי לרבנות ונרשמתי, ושם היה אנשים מפה מישראל שרושמים אותנו בשביל לבוא לארץ. זאת אומרת טוב, עשו לנו חופה, התחתנו שמה 17 זוגות יחד 17 או 19 זוגות יחד. וחלק יצאו לפניי, כל האלה שאני התחתנתי איתם. ג'קו רזון אתה מכיר אותו? ג'קו רזון בא איתי, והתחתנו יחד. איזידור גם כן אלה שמה מהסביבה

מראיין: אללוף.

בלה: לא אללוף. הם 3 אחים אלה, אני לא זוכרת את השם משפחה. דריו, איזידור ועוד אחד, נחמן 3 אחים, הם היו מוכרים פעם אבטיחים שמה לידכם. עכשיו יש לו אוטו אחד עובד בבנק, אבל א טוב אתה מאיפה אתה תכיר את כל האנשים האלה. כל האלה ג'קו רזון אתה מכיר עם זה אני התחתנתי הרבה. והתחתנו ב היה בסלוניקי מקום שליתומים היהודים מלפני המלחמה, שהיו מחזיקים את היתומים היהודים שמה, בית יתומים . לקחו אותנו שמה. עשו לנו את החופה כל הזוגות יחד, ואת כולם, רק שתי זוגות נשארנו, למה שאני הייתי בהריון של הבן לא רצו לקחת אותי באנייה בהריון. לא שתי זוגות, נשארנו כמה. ונסעו את זה היה הראשונה, זאת אומרת, לפנינו יצאה 'חביבה רייק' אני חושבת שקראו את האנייה. אחרי הלידה שהנה גם בלה, ג'קו רזון, יש לו בן בגיל הבן שלי, זה ש [דיבור לא ברור] זה בגיל הבן שלי, הגיל של בן אותו הגיל ילדים, אז נהיו בן שבוע 10 ימים הילדים הכניסו אותנו ברכבות ב באנייה. הביאו אותנו באתונה, ומאתונה נסענו עם 'הנרייטה סאלד' לארץ.

מראיין: סוף שיחה עם בלה יהודה.