00:00:01

מראיין: שיחה עם יעקב חנדלי ב- 8.1.86 בביתו ברחוב טשרניחובסקי 70 בירושלים. השאלה שאני הייתי רוצה לפתוח איתה ולתת לך את רשות הדיבור היא למעשה שאלת השורשים שאלת השורשים שלך כיהודי סלוניקאי, יוון, שעבר את תופת המחנות. איך היית מגדיר את השורשים שלך?

יעקב: אה אני הייתי מגדיר אותם, שורשים עמוקים בעיר סלוניקי עוד לפי העדויות שאני מכיר ואני בדקתי, המשפחה באה מספרד ועד כדי כך אני יודע שאנחנו היינו שייכים לקהילה מיוחדת, בית כנסת שהייתה שמה 'איל פיגו לוקו' , פירוש הדבר, אה התאנה ה איך אני יכול להסביר את זה? בעברית אה 'התאנה המטורפת' או אה משהו כזה.

מראיין: מה המשמעות של ה ?

יעקב: המשמעות הייתה שהיהודים שהגיעו מספרד ומפורטוגל, הם באו גלים-גלים, וכל גל בא ממקום אחר וכמה שידוע לי המשפחה שלי באה מקטלאן , והיהודים מקטלאן היה להם בית כנסת שלהם ושם הכינוי היה 'איל פיגו לוקו'. ואני עוד זוכר שסבי, יהודי דתי עם זקן לבן, היה אומר שאנחנו שייכים

מראיין: מה היה שמו?

יעקב: יהודה חנדלי, והוא היה איש אה איש צדיק. הוא היה

מראיין: מה הוא עשה?

יעקב: העבודה שלו היה קבלן בבית הקברות היהודי, ולפי זה אני הייתי יודע שאבי, בגלל שסבי היה בעבודה הזו,

00:02:22

אז אבי פיתח את עצמו לחומרי בנין. זה היה המקצוע של אבי בסלוניקי. עכשיו, זה אומר שפחות או יותר אני יודע על שורשים של המשפחה שלי.

מראיין: כן.

יעקב: סבי כמה, שידוע לי, ואבא ואמא וכל המשפחה שלי, כמה דורות אחורה הם כולם ילידי סלוניקי.

מראיין: עכשיו 'התאנה המטורפת' זה שם של בית כנסת עוד משם, זאת אומרת שתרגמו

יעקב: עוד משם.

מראיין: הגיע גם מסלוניקי?

יעקב: לא. לא. לא. לא. הגלים האלה שעלו לסלוניקי, לכל אחד מהם היה בית כנסת, והבית כנסת היה להם כינוי, וזה מופיע גם בהגדה המפורסמת של יהודי סלוניקי שהודפס בשנות ה-50', ושמה מופיע גם שם המשפחה שלי וגם מאיפה המשפחה באה. ולי יש גם עדויות מהאנציקלופדיה 'יודאיקה' שמצאתי בירושלים. זה ל למשפחה. עכשיו, איך שאני אמרתי, סבי, כמה שאני הכרתי אותו

מראיין: זאת אומרת כשהם הגיעו ל לסלוניקי

יעקב: לסלוניקי

מראיין: והתארגנה, נאמר, קבוצת בני משפחת חאנדאלי, אז היה להם את הכינוי הזה של 'התאנה המטורפת'.

יעקב: נכון.

מראיין: אם אני מבין נכון.

יעקב: נכון. זאת אומרת, הם היו שייכים לבית כנסת שהייתה 'התאנה המטורפת'. ואני כילד עוד זוכר כשסבי היה מדבר על זה, ואחרי זה, פה בארץ מצאתי עדויות שזה נכון והדבר הזה קיים, ולמדתי על זה הרבה יותר. יש לי כמה כמה מסמכים שצילמתי שהם אומרים מאיפה המשפחה באה. מצאתי איזה רב שהגיע מספרד ליוגוסלביה, אחר כך הוא עלה לסלוניקי וזה במאה ה-16 ואחר כך הוא הגיע לירושלים, הוא כתב כמה ספרים, והוא נפטר בירושלים והוא נקבר בירושלים. ואני מניח, שהשורשים הולכים חזרה לאותו הרב שמדובר.

מראיין: כן. מתי נולדת?

יעקב: אני נולדתי ב-1926 ואני אה את אה

מראיין: למי? מי היו ההורים?

יעקב: ההורים היו שלמה או סלמו חנדלי ואמי הייתה דוּדוּן ואני קיבלתי את שמי מאחות אבא שלי שהתאלמנה ,ובעלה היה שמו יעקב והיה לו כינוי, 'יעקב השחור', 'יעקב אל פרטו' וכשאני נולדתי

מראיין: לאט יותר. תשחזר לי רק את השם, מאיפה? הבעל של?

יעקב: של הבעל של אחות אבי, שהייתה שמה דוּדוּן ושהוא נפטר אני נולדתי, ונתנו לי את השם של דודי. זה ידוע לי מ מדודה שלי שהיא הייתה אני הייתי הילד ה האהוב ביותר עליה.

מראיין: כן. איפה היא התגוררה?

יעקב: היא התגוררה גם בסלוניקי, לא רחוק מאיתנו. היא לא היה לה ילדים, אחר כך היא זאת אומרת עם הבעל השני היא אימצה אה ילדה ו יהודייה ובסוף הילדה הזאת הגיעה לארץ והתחתנה עם יהודי סלוניקאי בתל-אביב.

מראיין: בוא תאמר לי, איך אתה זוכר את אווירת הילדות ככה, איזה ?

יעקב: אווירת הילדות שלי הייתה יהודית, אבל לא לא יהודית דתית. אני נולדתי באווירה דת יהודית, דיברנו בבית רק ספרדית, אבל אני הלכתי לבית ספר יווני, ובחוץ החברים היו גם יהודים וגם יוונים. והאווירה הייתה שאני ידעתי שאני יהודי ו והלכנו לבית הכנסת, כמו שסיפרתי, אבי היה לא כל-כך דתי, אבל סבי היה דתי והאווירה בבית הייתה 'כשר' כמובן ו . אבל כשהיינו יוצאים ביום ראשון מחוץ לבית לא היו מחטטים א

00:07:47

על כשרות באופן מיוחד. אבל לא בבית. אה בהתחלת ילדותי, כשהייתי עוד בגן, זה היה גן יהודי, ובית ספר עממי, פחות או יותר הכיתות הראשונות, היו בבית ספר יהודי בשם 'בנבנשתי' והשם אה השם של הבית ספר, זאת אומרת השם היה המאסטרו היה בנבנישתי והוא היה בעל הבית ספר. אבל ביחד עם זה, לבית ספר היה לו שם חינוך ואני עד היום לא ידעתי, זאת אומרת עד שבאתי ארצה לא ידעתי מה זה חינוך, אבל היה כתוב ביוונית את השם של הבית ספר, זה היה חינוך.

מראיין: רגע, אבל התחלתי עם הגן הייתה איזושהי תופעה מיוחדת בגן, משהו ?

יעקב: לא, אני זוכר שהגן היה גן יהודי, והיו רק יהודים ולא היו גויים, זאת אומרת, אני התחלתי לראות ילדים גויים יותר מאוחר, בכיתה הרביעית – חמישית, משהו כזה. הבית היה בית מלא, אני הייתי הצעיר ביותר, איך שאני אמרתי, היו לי שלוש אחיות ושני אחים, ואני כמובן, הייתי ה הצעיר ביותר והיה לי יותר א יותר קשר יותר עם אבי, שאני הייתי 'הילד של אבי' והיה לוקח אותי כמעט לכל מקום. ובימים ההם הבנות היו יותר בבחינת קניות וכל דברים אחרים, זה היה של אמא.

מראיין: איך אתה זוכר את סלוניקי?

יעקב: אני זוכר את סלוניקי, אני גרתי לא רחוק מה מהשפת הים, הרחוב שני של שפת הים לֶאוֹפוֹרוֹס נִיקִיס , ואני זוכר אותה כעיר יפיפייה. ואני התחלתי להבין יותר על יהדות סלוניקי כשהייתי בן 16, ואז לקחו אותי מבית ספר, לרישום של האוכלוסייה היהודית, ואז אני התחלתי להבין כמה עוני היה גם בעירי סלוניקי, שאני לא הכרתי לפני זה. שאני גדלתי בחממה שהיא הייתה יותר מממוצע, מבחינה כלכלית כמובן.

מראיין: איזה שכונה זו הייתה שם?

יעקב: ה זאת לא הייתה שכונה יהודית, היו הרבה יהודים שגרו וזה היה מה שנקרא על-יד בית כנסת 'בית אל' וזה הייתה מן שכונה שהיו יהודים

מראיין: מה היה שמה? היה להם איזשהו סימנים?

יעקב: לא. לא. לא. האפקטוקטורוס וסיליאו, זה היו אומרים איפה אתה גר, על יד בית כנסת 'בית אל' ואז ידעו על מה אתה מדבר. אתה מדבר זאת אומרת, השכונה הלכה ביחד...] זה לא כמו 'שכונת הירש' או 'שכונת 151' , לא, לא היה לה שם כזה. אבל אם אמרת למישהו בסלוניקי איפה גרת ואמרת ליד קהילת 'בית אל' או 'בית אל', זה ידוע, כמובן. זה היה נקרא בימים העתיקים 'אל שאול דומולו'.

מראיין: כן. מה אביך עשה?

יעקב: אבי, כ כמו שסיפרתי פיתח את עצמו אחרי שסבי היה מן קבלן של מצבות, היה לנו חומרי בנין ביחד עם שותף שהיה שמו זכאי והיה לנו אחת מהחנויות הייתי אומר המפוארות ביותר בחומרי בנין בסלוניקי. זכאי ביוונית: 'זכאי קִיצִיָה אִילִיקָה קֶה אוֹיְקוֹדוֹמוֹן' והיה בדיוק בגדר של בית ספר

מראיין: איך אומרים את השם הזה, זכאי?

יעקב: זכאי ושותפיו חומרי בנין בע"מ, אם אפשר לתרגם את זה. אבל מה שאני יודע וזוכר, זה היה ממש בגדר של 'בית ספר אליאנס' של סלוניקי, וזה היה ידוע, כולם הכירו איפה בית ספר 'אליאנס' של סלוניקי, והמגרש שלנו והחנות היה ממש גובל בבית ספר 'אליאנס'.

מראיין: כן. זאת אומרת, אתה גדלת בחיים נאמר, הכלכליים, טובים?

יעקב: כן, בהחלט. בהחלט.

מראיין: אמא הייתה עקרת בית?

יעקב: יותר מקצת מעל הסטנדרט הממוצע, הייתי אומר. אמא הייתה עקרת בית, היו זמנים שהיה לנו מה שנקרא

בסלוניקי מוּצָ'צָ'ה, פירוש הדבר היה לנו עוזרת שהייתה גרה איתנו, וה הח מבחינה כלכלית היינו יותר

00:13:46

יותר מממוצע. יותר מ הייתי אומר, לא עשירים ביותר, אבל יותר מה שנקרא מִידֶלקְלאס .

מראיין: תספר לי עכשיו יותר בפירוט, אני מבין שפעם שלחו אתכם מבית הספר לעשות איזשהו .

יעקב: כן, זה כבר היה אחרי הכיבוש הגרמני.

מראיין: אהה זה

יעקב: זה ממש היה אחרי שנכנסו הגרמנים ובאו וביקשו מקוֹרֶץ מהרב קוֹרֶץ לעשות רישום ואז אני אה מהבית ספר לקחו אותי לעשות את הרישום הזה. ועל זה אם אתה רוצה אני מוכן אם אנחנו נגיע לנקודה הזאת, אז אני מוכן לפרט.

מראיין: כן. מה עוד אתה יכול לדלות מן העבר?

יעקב: אה כמו שאמרתי, החברים היו, אני הייתי אומר 80% יהודים ו-20% יוונים. בבית דיברנו ספרדית. פסח היה פסח; כיפור היה כיפור; וזו הייתה אווירה יהודית, מאכלים יהודיים וכל מה שקשור. אבל ביחד עם זה, אני לא בא ממשפחת דתית במיוחד, אני הייתי אומר שסבי היה בעצם האיש הדתי ביותר במשפחה. אמי כמובן, היא הייתה יראת שמיים, אבל לא כל יום שבת היינו הולכים לבית כנסת. היינו יהודים טובים, אבל לא מה שנקרא אצלנו דתיים ו . אני זוכר למשל הבר-מצווה שלי, אני שלחו אותי ללמוד את ב בעברית אצל רב, או מה שהיה נקרא אז רב,ואני כמובן לא הייתי רוצה, לא נטרדתי לא הרגשתי שזה יש צורך. בסוף עליתי לתורה וקראתי את הברכה באותיות יווניות רק בשביל לעלות ו . אבל שום דבר מיוחד, כמו שבר-מצווה אנחנו קוראים בארץ. זה נותן לך פחות או יותר תמונה, שאנחנו לא היינו קודם אני לא רציתי את זה, וחוץ מזה יכול להיות שהאחים שלי, היה להם בר-מצווה יותר מפוארת, אבל הם היו הגדולים. זאת אומרת, האח הגדול, אחר-כך אח גדול ואחר-כך שלוש אחיות ואחר-כך אני. ככה שאני לא זכיתי להיות בבר-מצווה של אחד מהאחים שלי.

מראיין: כן, איפה אתה היית, באמת, אם הגענו לעניין של האחים, מקשר את ה , בוא נאמר, את החיים שלך לאורח החיים עם האחים, את הקשרים ביניכם, איך היה נראה התא המשפחתי?

יעקב: התא המשפחתי חם מאוד. זה היה משפחה מלוכדת ביותר, עם פטריארך האבא, שהוא לא היה צריך אפילו להרים יד, הוא היה צריך רק להסתכל עליי, ואני הייתי בפינה השנייה. אבל ביחד עם זה, אחים שלי היו גדולים, הם אה אבי לא, כמובן שלא עישנו לפני אבא שלי, ואחד מהאחים, האח השני, ואני מספר על מה שאני כתבתי עליו, הוא היה אני הייתי קורא אותו ג'ין לונדון, הוא היה ג'אנט. הוא היה אחד מהאנשים הכי חזקים שאני הכרתי בחיים שלי והוא היה אחד מהראשונים שהוא הלך. זאת אומרת

מראיין: מה הם עשו האחים בחיים?

יעקב: האח אחי הגדול, הוא עבד באיזה פירמה של יהודים, הוא היה מה שנקרא פקיד כן, הוא רואה חשבונות.

מראיין: מה שמו?

יעקב: לאון. לאון יהודה. זה השם לאון ויהודה כמובן זה היה על שם סבי, הוא היה חי. ביוון נותנים גם בזמן שחי. והוא היה מן פקיד והוא גם אה גם אה לא חזק במיוחד מבחינה פיזית. האח השני.

מראיין: שמואל?

יעקב: שמואל, הוא לא כל כך היה רוצה ללמוד, והוא עבד עם אבי בת במסחר של חומרי בנין. הוא היה

מראיין: כן. פרלה לוצ'יה?

יעקב: פרלה לוצ'יה הן היו תלמידות. כולם הלכו ל'בית ספר אלשייך' המפורסם, חוץ מאידה, שהיא הייתה בבית ספר יווני כמוני, בית ספר יווני פרטי, וככה שלי באופן מיוחד לא היה הרבה קשר עם אחים חוץ מה שאני הייתי,

00:19:12

הצעיר ביותר והיה לי טוב מכל הצדדים. אני הייתי מבקש כסף מהאח הגדול ומהאח השני ומהאבא ואחד לא ידע מהשני, אבל היחסים היו יותר עם האחיות. ואז כשאני הייתי הילד היחידי, אז לא היו לי כל-כך הרבה קשרים מיוחדים עם הבנות, היו לי יותר עם החברים. אני לא יודע מה אתה רצית עוד לדעת על ילדותי, אבל היא הייתה ילדות יפה, עם הרבה-הרבה חברים יהודים, שחלק מהם, אלה שלא היו במחנה לא עברו את מחנות הריכוז, אני בקשר איתם עד היום. יש לי חבר אה

מראיין: איפה בית ספר יסודי שלך וכמה שנים?

יעקב: ביוון, ב'בית ספר בנבנישתי' כמו שאני אמרתי, אחר-כך בבית ספר יווני, שזה נקרא דֶפְטֶרוֹ גִימְנָסיוֹ הגימנסיה השנייה. ואז זה היה, מהבית ספר הזה

מראיין: מה אתה יכול לספר על המוסד של בנבנישתי?

יעקב: המוסד של בנבנישתי היה מוסד ב-100% יהודי, רק יהודים רק ילדים יה ילדים וילדות יהודים. לא. לא ילדות, ילדים. ילדות לחוד וילדים לחוד והיו כולם יהודים, כולם ממצב כלכלי מעל הממוצע. אם לא, אז לא יכולת להרשות לעצמך להיכנס לבית ספר כזה, שזה היה די יקר. אז היו בשביל יותר אנשים יותר עניים, היו מה שנקרא 'תלמוד תורה' ו כל מיני בתי ספר אחרים. אבל זה היה נחשב אה השני

מראיין: רגע, אני רוצה להבין משהו, זאת אומרת כל תלמיד שהיה הולך לבית ספר בהתאם לרמה הכלכלית של ההורים?

יעקב: בהחלט. בהחלט. לפי דעתי בהחלט כן.

מראיין: תספר לי קצת על זה.

יעקב: לפי לפי איפה ולפי איפה שהוא גר, כמובן. כן?

מראיין: כן.

יעקב: אה כמה שידוע לי היו שני בתי ספר יהודים חשובים ביותר ויקרים ביותר. אחד שהיה שמו 'אלשייך' והשני 'בנבנישתי' ו'בנבנישתי' היה יותר עממי ו'אלשייך' היה תיכון. כן? אחים שלי, האח הגדול אני יודע ב-100% שהוא היה ב'בית ספר אלשייך', כמובן אולי קודם היה ב'בנבנישתי', אני לא יודע. אבל, אלה היו שני בתי הספר שהיו ידועים בחלק של העיר שאני גרתי. אני לא רוצה שייווצר טעות, היו בתי ספר אחרים במקומות אחרים איפה שהיהודים גרו, בהרבה יותר יהודים מאשר איפה שאני גרתי. אבל

מראיין: איך אתה זוכר מתקופת הלימודים שם ב'בנבנישתי'?

יעקב: תקופת הלימודים נפלאה, אני אה זה התקופה אני חושב היפה ביותר שהיה לי. אני זוכר כילד, כל החברים שהלכו איתי לבית ספר והתקופה היותר מאוחרת, יותר קצת לפני שבאו הגרמנים, אז אני כבר הייתי

מראיין: כמה שנים היית שם, 6 שנים?

יעקב: בבית ספר 'בנבנישתי' עשיתי 5 שנים, ועם הגן אולי יותר.

מראיין: ואחר-כך, לאן הלכת?

יעקב: ואחר כך הלכתי לבית ספר יווני ואז היה לי יותר חברים.

מראיין: איך הוא נקרא, בית הספר היווני?

יעקב: דֶפְטֶרוֹ גִימְנָסיוֹ . הגימנסיה השנייה. זאת אומרת, לכל גימנסיה היה לו א', ב', ג', אז זה מן דבר כזה. זה

מראיין: למה עברת לשם?

יעקב: למה עברתי לשמה? כנראה שההורים החליטו שבשלב יותר מאוחר היה חשוב שאני אהיה בבית ספר ממשלתי. אה זה היה תקופה קצרה, אחר-כך הוציאו אותי משמה והביאו אותי לבית-ספר אחר שהיה בית-ספר פרטי ויקר ביותר, והיה שמה יֶלידִיאָנִי [לא ברור לאיזה מוסד מתכוון העד] ומשמה, בעצם, זה היו הימים האחרונים שהלכתי לבית-ספר לפני ש כשבאו הגרמנים אני הייתי

00:24:19

מראיין: זאת אומרת, שהגימנסיה השנייה

יעקב: זו הייתה לשנתיים.

מראיין: היא היא תפקדה כתיכון?

יעקב: כתיכון, כן. אבל תיכון תיכון לא 6 שנים, אצלנו זה אחרי 4 שנים תיכון, אז היה, יכול להיות שהחליפו. זאת אומרת, מהכיתה הרביעית אתה הולך למה שנקרא, מה אנחנו קוראים את זה ב כיתת-ביניים?

מראיין: חטיבת ביניים.

יעקב: חטיבת ביניים. משהו כזה. טוב, הבית-ספר האחרון הוא היה בית-ספר יקר מאוד ו

מראיין: איך הוא נקרא שוב ?

יעקב: יֶלידִיאָנִי. זה היה בית-ספר שלא היו הרבה יהודים. היו חלק קטן יהודי וחלק גדול היה יווני, אבל זה היה פרטי לגמרי. וזה היה בית-ספר אחרון, שמשמה, בעצם, זה היה הימים האחרונים לפני שלקחו אותנו לגטו ואחר-כך מהגטו ל ל למחנות. כידוע לך, שהגרמנים נכנסו בסלוניקי ב-41

מראיין: עוד רגע, אני לא רוצה להגיע לשם, אני רוצה עוד קצת להוציא ממך איזשהם פרטים מהתקופה של הילדות, היו לך איזשהם חלומות מאוד מוגדרים?

יעקב: היו לי חלומות, כילד אבי היה היה מתעסק ב גם חוץ מחומרי בנין, היה לוקח קבלנות להרוס בתים. בית ישן שהיו צריכים לבנות אותו מחדש, הוא היה מטפל בזה, והיה לוקח אותי תמיד איתו. וחלומי היה, תמיד אני ערבבתי את עצמי עם מלט ברזל, חלומי היה להיות פעם מהנדס בנין. ועד היום בניינים ושיכונים ובתים וכל מה ששייך לבנייה, אה זה אומר לי הרבה, ואני מתעניין הרבה. אמנם, לדאבוני, לא יכולתי בשום אופן ללמוד כשבאתי ארצה, ככה שזה רק נשאר כחלום. מה אני עוד יכול להגיד לך מילדות? סה"כ הייתה ילדות יפה עד שבאו הגרמנים, ואנחנו לא הבנו בכלל מה מה הולך להתרחש או מה

מראיין: עכשיו, בוא נעבור לתקופה של הכיבוש ו רק שנייה . אני הייתי רוצה שנעבור לתקופה של הכיבוש ולשמוע את הדברים שאתה הכנת. אתה חושב שאפשר מכאן לעשות תפר ישיר ל ?

יעקב: לא, אני לא יודע. תיכף אני אגיד לך. בוא אני אקרא את זה – אל תקליט - ונראה אם אנחנו

מראיין: טוב. [ההקלטה נקטעת ומיד ממשיכה] הייתי רוצה לשמוע על התקופה של הכיבוש, אם אתה יכול לקרוא את זה לאט כדי שאנחנו נוכל להבין הברה הברה.

יעקב: כן. במה שהמאמר, או במה שאני כתבתי יש חלק שאני מדבר על ה על הכיבוש של יוון על כיבוש של סלוניקי ואני אגיד את זה באנגלית:

When the Germans invaded Greece they found a very well organized Jewish community consisting on over 60,000 Jews with over 25 synagogues, many schools of learning of for Rabies, Jewish courts but burial societies and one of the most prestigious Cemetery in existence in this time which is being in existence for over 400 years. At the head of this community was the chief Rabbi an Orthodox Jew who will have nothing to do with Christian Community. Jewish young men like other Greeks have been had to serve in the Greek army and swear an oath aliens of the country. Where there we're all sorts of national celebrations to which Jews were invited for this reason the Jewish Community felt that they needed a Chief Rabbi who was willing to be a lasen between themselves and the Greek Administration. As a result, a Polish Jew was elected was selected Rabbi who studied in Berlin his name was Dr Koretz. Dr Koretz was acting as Chief Rabbi when the Germans invaded. In the beginning. In the beginning the Germans started with writing slow […] slogans like Jewish business or all other Jewish establishments and all this was done in German. later they confiscate all

00:30:30

materials from the Jewish shops my family had the building material establishment and materials from […] I'm sorry […] materials establishment and almost overnight we were left without iron cement or anything else for this […] We were ordered to wear the infamous Yellow Patch and we were not allowed out of our houses During certain hours of the evening. Wh […] wh […] we were also forbidden to have a radio telephone or travel in a public transport. While all this was being enforced Dr. Koretz was taking to Vienna. There he was imprisoned for 2 months and I believe that in this time they succeeded to brainwashed him. This is my opinion. They brought him back as head of the all Jewish S […] The Head of all Jewish Salonica community, and in my opinion, Dr. Koretz made a deal with the Germans to give them the Jews of Salonica to the Germans, in order to save his own family and […] Because, when he returned to Salonica he discourage resistance and […] the Jews a sense of security that all will be well. I believe that he should have told us to try and escape, because by this stage of the war they're already knew what happens to thousands of Polish Jews in Auschwitz, Treblinka and Buchenwald. At le […] at least when they would have had to change to get away but we did not. After the liberation of the concentration camps he was brought to trial but before he took place the trial took place he died.

מראיין: בסדר. תודה.

יעקב: אנחנו נמשיך בנקודה הזו?

מראיין: כן. אוקי.

יעקב: טוב, אני פה אומר:

This is a black page in the history of the Jewish peo […] Salonica. OK.

זה פתוח? chrebtu

מראיין: כן.

יעקב: A continuation this is the black page in the history of the Jewish community of Salonica. A very strange thing happened to me many years later when I was working for the Jewish agency. An American Jew ask me where I was originally from and I told him from Salonica. I asked […]he asked me if I remember the notorious Dr Koretz? My reply was: of course. He answered: Imach Shmo Ve-Zichro which translates into English means may his name be bloated out. With the return of Dr Koretz to Salonika there started a full registration of Jews of Salonika. The students of gymnasia in which I was one were taking in the Jewish quarters to register the Jewish people. Each one of us was used with an identity card which the number of […] on is yellow patch. The rumors spread that the Germans wanted us to leave Greece and to be concentrate in Poland until the war was over. A few examples to give you an idea in the situation: we had to change our money from Greek Drachmas into Polish currency. In those days the value was thousand Drachmas to 33 Zlotys but we did not get Zlotys we got only worthless checks. We were all force into the Jewish Ghetto into the Jewish Ghetto which I mentioned before, was the area that has been rebuilt by Baron Hirsch. Ghetto life was a horrible and we were soon packed in railway wagons where original […] which were original for transportation of horses […] of horses […]. Poland was our destination. in March 1943 the First 40 railway wagons each of them packed with 50 to 60 people children elders and

00:35:21

weak and all in the way to Poland with 20 kg of luggage. The journey took almost 8 days of traveling. Through the journey the wagons were closed. From time to time when it was convenient for the Germans […] for the German soldiers, we were allowed to go out of the wagons for certain amount of time. Every day some German soldiers would come into our wagon and take young girls raped them and some will never return to us. Then we start to realize where we are going. During the worst journey we were under the guard of German SS who were placed between every 4 wagons. Most of our valuables such as watches diamond rings and anything else had already been cons […] cons […] confiscated in the beginning of our journey. Eventually when we have arrived to our destination many were dead. Those who arrived, who survive the journey were exhausted and […] and ready to collapse. We arrived in a place called Birkenau, Auschwitz No. 2. The end of railway line. Our family at all travel in the same wagon. My mother, my father, 3 sisters, 2 brothers, 2 Sisters-in-law and 1 brother-in-law. We arrive in the middle of the night. On our arrival we learned in German […] we heard in German "Raus" - "out" who were immediately separated into lines: men, women, women with children and older people. This was the last time I saw my parents and my sisters. My two brothers and I were in the same lines and we were taking by foot about 3 miles until we saw a sign: "Arbeit Macht Frei" – Work Makes you Free. We derived in Auschwitz. We were put str […] straight away into a block known as the Karantina . On the first night we will robbed [of] all of our remaining valuables. By the 4th day for all day in the hell […] camp we were tattoos with numbers, shaved completely, disinfected and used with pajamas. When one of our naive among us asked: "what should we do with the Polish currency we purchase in Greece"? the answer was a bank in his face. My brothers and I were then transferred again this time to another Camp Auschwitz No 3 known as Buna. this was supposedly the best Camp to be allocated into, as it was the camp that supply manpower for our huge […] for a huge factory that the Germans have built in Poland AG Farben . We were the cheapest slave labor that could be found. I was afraid that I could not stand anymore, but where it seems […] but there it seems a beat of hope when the Germans requested young and […] and I was 16 at this time and miraculous had no disease, men to come forward show their hands I was then fortunately to be chosen to be work in the kitchen peeling potatoes, for the German SS men. This, naturally, was a very important job, from time to time I could steal some […] potatoes and eat. To my sorry I would not be helped to my own brothers because I was unable to take anything out from the kitchen with me. My brothers Leon and Shmuel and I managed to stay together. Leon, in Greece, had worked as a clerk; Samuel who was like a giant was the first one to leave us. He could not stand the anger, the 13 hours and the trenches work that we had to do. After a few months he was selected because he had become so thin that in those days it was be call Muselman . This was the last time that I saw him. My second brother, Leon, was taking 1 month after somewhere. Then I was discharged from the job I had […] then I was discharged from this job and I had been now lost my brothers and I was desperate. One day […]

מראיין: מה היה עם האחיות ?

00:41:13

יעקב: לא ראיתי אותם באותו היום שהגענו לבירקנאו

מראיין: כן.

יעקב: One day, I saw a truck drove up near the kitchen which was bringing […] which is kohlrabi to the camp. I was so hungry and desperate that I stole one of the kohlrabi from the truck and hid under my arm of my jacket. To my horror a German SS had seen me. His reaction was: to kick me between the legs and slap in my face and he took the […] the kohlrabi I begin to blood and all I saw that was […] was taking […] the he was taking my number. At the Appelpllatz

אפלפלאץ זה ה

מראיין: כן.

יעקב: My number was called and I was put into a special torture table with my head inside and a hole […] in a hole […] in my head inside in a hole and the rest of my body out. They have decided to give me 25 lashes with leather strips for stealing one kohlrabi. But the most sadistic part of this was when I was forced to count the 25 and when I lost the conscious I had to start and count from the beginning. For almost a month I was unable to seat. If seating was in available, I could put my two hands between me and […] and so I can see in the hands and not in [on] my behind. But sometimes bad things have a good sign. The Secretary General who was one of the most important people in the camp and the prisoner by himself, took my number and had pity on me. A few weeks later I was called to wash pots in the camp kitchen.

זה ביחד עם עם ג'קו רזון.

This was another important job in the camp. I truly believe that this was the one of the reasons that I survived. The Greek Jews in general in the camp were much worse and very important. Much worse than all the Ashkenazi Jews, for the simple reason: that we did not speak Yiddish and did not understand German we only spoke Ladino, Spanish and Greek. We did not understand that [what] anybody wanted from us. This is one of the all most reason the 75% of the Greek Jews never came back from the camps because [of] the misunderstood the language. They try to keep […] we try to keep ourselves together because nobody else understood us. Of 60,000 Jews of Salonica, 95% people not survived.

When the Allies Forces start to move and I saw planes bombing the |E.G {meant: IG} factory but no bombs landed in our camp we pray that the pilots would make some sort of mistake and a bomb will fell into our camp. But the Germans would not give up and in the 17 of January 1945 we left the camp of Buna by foot. March 2 days and 3 nights we March into the snow where the temperature well below zero. We were still only cloth with our thin pajamas. This was the most tragic March in my whole life. From time to time we could hear the German shooting on those who had reached the hand of their strength and their hope. We were left to die at the side of the road no food no water just walking and freezing in the snow. This is the first time in my life that I remember walking and dreaming. We eventually arrived in another Camp called Gleiwitz. I've just […] I had just take part in one of the blackest pages in the history of the Holocaust 'The Death March'.

00:46:20

מראיין: ממ-הה.

יעקב: The description of this March is very well captured in my personal […]

סוף צד קלטת

00:46:41

התחלת צד קלטת

יעקב: זה עובד? אוקיי.

מראיין: כן, זה עובד.

The Death March: A description of this March is very well captured by a personal friend of mine, Elie Wiesel, in his book "The Night". Elie and I went through this nightmare together. Those of us that arrived still alive, were left in one of the barracks and we all fought for a place to sleep. After a long search, I found a space, an empty place next to somebody else. There […] there […] there was, there […] there was, there I passed my first night. When I woke up in the morning, I found out that I had slept next to a corp. The man had died a few days before I had been left there, we were in this hellhole for 4 days. Without food, only water, and snow, until railway wagons came to pick us up. This time not horse wagons, but coal wagons. We were packed into those like sardines. No place to seat, only to stand. Many tried to commit suicide by jumping from the wagons. You could hear the guns of the German SS after those people had jumped, they were shot. Prior on this railway was always […] priority on this railway was always giving to those trains caring arms and Germans. So constantly, we were always left and held back with no roof our […] in [over] our heads, no food and no water. Because of the moving […] because of the moving wagons, we could not even catch some snow […] so eventually, I thought of a way to get some of the precious snow […] of the precious snow. I tied the laces of my shoes and tried […] and tied them together to one shoe and left the shoe swing from the wagon, so that I could catch some of the snow that I could eat it and survive. Some people even waited for another to urinate, so they should drink.

After another 8 days we came to another camp, in Germany this time, till now was Poland, called Dora. Again, no food. This was the first time in my life that I saw the horror of another fellow human being cut a piece of a dead body to try and eat before […] be […] before the Germans had time to burn the body. After 3 days in the camp, we were led again slow into another place […] into another place. showed into another place. In a railway wagons, we […] we traveled this time to a place called Ehrlich . This was where the Germans had a secret tunnel built for rockets and had used them against the British, into this horrible camp, I arrived weighting about 25 kilo […], kilograms, and the future seems very black.

We were put to work in shifts and received tiny portions of food and plenty of lice. We used to seat in the sun and try to […] ourselves. The Germans will still not give up; When they heard the allied forces were near the camp, they decided to move us again. Then we arrived, in the end of our exhausting hellish trip, into Bergen Belsen. I was there for 3 months. We arrived with a low strength and even less hope and no will to live. I managed to get together with another friend, who now lives in Detroit, and we put […] we were put up together and sleep in the same bed in order to keep us, are

00:51:40

each […], to keep each other warm. This camp, there was no […] in this camp there was no work, we were only waiting for time to die. At the time we were in the camp, all the […] all the time we were in this camp, we knew that something was going on. We heard planes flying over our heads and knew something is going to happen. There was no food, and people were dieing by thousands. One day, a store of potatoes was found under the […]. Some of us tried to steal them. The Germans start to kill all of us […] of us who […] of us like flies, with machine guns, but we were so desperate that I found the strength to steal raw potatoes and share them together with my friends. Then, the 5th of April 1945, the German SS officials were suddenly walking around with wide arm bands. Later, we heard that all source of languages broadcasting over the loudspeakers. Different flags were flying, and, and to this day, I still don't know where these flags came from. Then we saw the first jeep with British soldiers under the camp. Bergen Belsen had been liberated.

מראיין: אתה רוצה להפסיק?

More of those camps were liberated by Americans, Russians, or British soldiers. The prisoners were left to do anything that they wanted. In our camp, Bergen Belsen, the British cut the electrified wire, but we were left inside the camp while the soldiers feeding us as little as possible, because our system could not take too much food at one time. Unfortunately, those who left the camp and tried to eat as much food as they could get, the […] their hands […] to get in their hands, they died from dysentery and, after the liberation. By […] by this stage, I weigh less than 25 kilograms and I wanted to get more food. Two friends and I decided to leave the camp and steal some food. In those days, we were call |"organieziern" {in German means: to organize} , organizing, and not stealing […] and not stealing. But I developed a diarrhea, and after a long walk, we came to a hospital and I decide […] and I decide to ask for pills for my illness. As we left the hospital, we saw some bicycles parking by the […] by the sideway. We decided that we were not […] that there was no need for us to walk. We took the bicycles and went to a little village to find some food to bring to the camp. After riding for 2 miles, we came to a little village, and we saw chickens running in the field. We tried to catch some of the chickens, but, unfortunately, the farmer heard the noise and ran after us. Being afraid, we ran away, until we saw two soldiers guarding on the road.

We had arrived in the dividing line between the British and the American zone. And all soldiers were American. We were still glad […] we were still glad in our pajamas and it was probably the first time an American soldier has seen such a thing. The American soldiers point out their guns in the direction of the farmer and he ran to opposite direction. Then, they began to speak to us in English, which, naturally, we did not understand, and when […] and then, much to our luck, one of the soldiers spoke Italian. Being fluent in Spanish, we had understood his Italian. we told him we were Greeks and he told us […] he told us to wait. He called his company with field telephone, and about 20 minutes late we were talking to the Captain of this company in Greek. He took us in his jeep to their base. He took us strait to the doctor, and of course, he was Jewish and spoke to us in Yiddish. But this time, I had master […] master, meaning, I knew, German and Yiddish language. He told us to say that we […] he told us to say that we are Greek and not Jews, since there were anti-

00:57:39

sematic in the company. And I, together with my friend, were taken into a shower where we cleaned ourselves and got dressed in American army uniforms that the soldiers had donated. For the first time in so many years, I had shoes soles in my feet. We stood with the company […], we stayed with the company for a few weeks and then, my friends left […] my friends left to took […] to look forward the remain of their families, and I remained with the US […] US army. I got a job, to help in the kitchen, and all the time the doctor was watching what I had, because my system was still very delicate. for a long period, I used to take food with me and put it under my pillow. I was under impression that tomorrow I would not have food to eat. After 2 days, I used to throw it away and get fresh food. I started to […] to gain weight and to learn a few English words. I got on well with the American soldiers, and especially with an Italian soldier who […] who his name was Joe Respanti. We became very good friends, and eventually, I became his protégé. When we moved to another place in Germany, I became head of the prisoners of war. My job was to go in the morning to the prisoners of war camp and sign for 20 to 30 Germans prisoners of war and to bring them to our camp, and to […] to […] and to all […] and do all kinds of all kinds or sorts of work: cleaning the latrines, work in the workshop, mechanics, etc. In the evening I had to take them back to their camp, so you can imagine how I made those Germans work after all that I have been through. When […] when they moved into the city which called Bamberg, which was in Bavaria, this is when most of this company went home because they have been in Germany for so long, I remained in Germany with a promise of my friend to send me an affidavit so that I could go to, as a DP to the United States of America. DP – displaced person.

I received all the necessary papers from my friend, and when I started working for the JDC (American Joint Distribution Committee) in Bamberg, in […] and this is where I met Doctor Schwartz, the head of JDC. In [at] this stage, the Jews were fighting for a […] for a state, so I decided that I, as a young man having a bit of experience with the US army, my right place was in Palestine. Fighting with my people for the establishment of the state of Israel. I registered myself and I had in mind that afterwards I may go to America.

We were taken by train from Bamberg to Munich, and from Munich through Lyon, to Marseille, in a camp called "Grand Arénas". we were trained by the Jewish "Haganah" and we waited for the opportunity to get to Israel. I came with one of the first boats which arrived in Haifa port with the Jewish flag. The ship had been brought by the Americans, and when we left Marseille […] when we left Marseille, Pan York the name of the ship was traveling with the Panama flag. When we left the territorial water of France, we changed the flag to an Israeli flag. This was one of the most exciting moments in my life. I arrived in Haifa on 14 of August 1948 and immediately was taken into the army. I participated in conquered of Ramle and Lod, and after two years serving the Israeli army, where I met my wife, I forgot all about the United States and started to work at the Jewish agency in 1950. I'm now, 59 years old, married to Rachel Levi - born Levi - whom I met in the army, have two children, Dafna, 30, working in the theater, Shlomo, 26, studying for his PHD in microbiology at the Hebrew University.

סוף הקלטה –