00:00:01

מראיין: 27 בינואר 85 בבית הניצול, רחוב וולפסון 61, תל אביב. אברהם, אתה סיפרת לי שנולדת בסלוניקי .

אברהם: כן.

מראיין: ב-3 במרץ ב-1915.

אברהם: נכון.

מראיין: עד 43 שמתחילים לשלוח את היהודים לסלוניקי מסלוניקי למחנות, אתה כבר יחסית אדם מבוגר. סיפרת לי שהייתה לך אישה, היה לך תינוק, אתה היית אדם נשוי.

אברהם : נכון.

מראיין: תספר לי בכמה משפטים על הבית שלך, לפני שהתחתנת. איך היה הבית? מה היה עושה אבא שלך? איפה למדת?

אברהם : אנחנו היינו 5 אחים. 3 אחיות ושני אה 3 בנים ו-2 בנות, אבא ואמא. אמא הייתה בבית ואבא הייתה היה פועל. אני למדתי בבית ספר עממי, למדתי בבית ספר עממי. היות שהמצב היה קשה בבית, הייתי צריך ללכת לעבוד, והייתי עובד, למדתי מסגרות. כן. עד שלמדתי מסגרות וגם כן עבדתי

מראיין: כן.

אברהם : אני עבדתי במסגרייה גם כן, ומשם לקחו אותי, לקחו אותי ב'ברון הירש' , הייתי גר ב'ברון הירש', אבל היות שאני הייתי נשוי, הלכתי לגור ברחוב ברחוב סִיגְרוּ , [דיבור לא ברור]. היה לי אישה וילדה בת 6 חודשים ולקחו אותנו כולם ביחד לאושוויץ .

מראיין: איפה אתה למדת?

אברהם : אני למדתי בבית ספר עממי. בבית ספר עממי.

מראיין: איך קראו לו?

אברהם : בית ספר עממי שב'תלמוד תורה' .

מראיין: הוא נקרא 'תלמוד תורה'?

אברהם : 'תלמוד תורה' כן.

מראיין: מה היה עושה אבא שלך? במה?

00:02:23

אברהם : אבא שלי, אבא שלי היה פועל. מראיין: כן, ואמא?

אברהם : ואמא בבית. עקרת בית.

מראיין: אתה זוכר אהה, לפני כן, אתה היית שייך לתנועת נוער?

אברהם : כן הייתי בתנועת נוער גם כן, תנועת נוער ציונית, 'שיבת ציון' , זה מ'הפועל המזרחי', צעירי 'צעירי ציון'.

מראיין: אה היית ממשפחה דתית?

אברהם : לא.

מראיין: לא. שומרת מסורת?

אברהם : שומרת מסורת כן. לא משפחה דתית, אבל שומרת מסורת כן.

מראיין: מה אתה ידעת בתקופה הזאת על ארץ ישראל?

אברהם : ידעתי הרבה, למדתי בבית ספר וידעתי הרבה על ארץ ישראל.

מראיין: למדת עברית?

אברהם : כן, למדתי עברית שם.

מראיין: אתה חשבת לפני התקופה של השואה שתעלה פעם לארץ?

אברהם : כן, זה חשבתי כל הזמן לעלות לארץ.

מראיין: ומישהו מהחברים שלך מהמשפחה הקרובה עשה את זה? בא לארץ? חי פה?

אברהם : לא. אף אחד.

מראיין: אה תספר לי קצת מה איך היו החיים שלך בתור אדם נשוי?אברהם : אני בתור אדם נשוי היה טוב, לא היה לי רע.

מראיין: כן.

אברהם : כן, הייתי עובד. הייתי עובד והיה לי משכורת טובה. הייתי בעל מקצוע טוב, כן. ולא היה לי רע.

מראיין: איך קראו לאשתך?

אברהם : סוזנה.

מראיין: סוזנה. ולילד? אברהם : ולילד מזל. מזל טוב.

מראיין: מזל טוב?

אברהם : לילדה.

מראיין: ילדה.

אברהם : ילדה, מזל טוב. היא הייתה קצת .

מראיין: אה תנסה לספר לי קצת על התקופה שאתה כבר בתור אדם מבוגר מתחיל לשמוע משהו על מה שקורה באירופה, אתה רואה את זה בעיתונים? היו עיתונים ב בספניולית בסלוניקי?

אברהם : בסלוניקי הם היו כמה עיתונים היו: 'אוונטי' היה 'שיאון' , 'איל טיימפו'. , כן היו כמה עיתונים.

מראיין: ואתה היה כתוב שם? היו ידיעות על זה?

אברהם : היו ידיעות על ארץ ישראל, היו ידיעות על יהודי אמריקה, היו ידיעות על יהודי אירופה, כל מיני דברים, ואנחנו שמענו כבר מה שהיה הכל, אבל לא ידענו אף פעם מה שקרה מתי שהגרמנים היו לוקחים את היהודים למחנות.

מראיין: מה שמעתם מה קורה באירופה? מה מה דמיינתם במוח?

אברהם : על כל מיני דברים, גם לפני המלחמה וגם אחרי המלחמה.

מראיין: לא הבנתי. מה אתם חשבתם שקורה באירופה?

אברהם : שהיו לוקחים את היהודים.

00:05:08

מראיין: כן,

אברהם : אבל איפה בפולניה לאיזה מקום לא ידענו.

מראיין: כן. אתה זוכר איזה ידיעה בעיתון שקראת על זה?

אברהם : תראה, עברו כבר 40 שנה מאז, כבר יותר מ- 45 שנה עברו כבר מאז וקשה לי לזכור משם.

מראיין: אבל בכל אופן היו על זה ידיעות בעיתונים?

אברהם : היו ידיעות כן. מראיין: אני מבין. איך זה שפתאום באים ומוציאים אתכם מהבית, אוספים את היהודים, תספר לי מה, איך איך

הדבר הזה קרה?

אברהם : קודם כול לקחו אותנו לעבודות הפרך.

מראיין: לא, אבל לפני כן. איך אתה יודע שרוצים לקחת את היהודים?

אברהם : עשו לנו אספות בבית כנסת. כן הבית כנסת הבית כנסת ב'ברון' שהיה בית כנסת גדול, וגם ה ושמה אספו את כל היהודים, ובא הרב קורץ , אז והוא אמר ואני זוכר את המילים היחידים שהוא אמר בספניולית קומו ג'ודייוס דיב'ימוס דה סופ'ריר את זה אני לא אשכח לעולם. לעולם אני לא אשכח את זה. ועד היום ועד מתי שאנחנו הלכנו במחנות, אתה מבין שאנחנו חשבנו כל הזמן על המילים האלה וקיללנו אותו מהרגע הראשון שאנחנו שמענו אותו. את המילים האלה אני לא אשכח. ואחר-כך אספו אותנו הגרמנים, שמו לנו את הקוקרדיות הצהובות האלה כן? והתחלנו לעשות גטו . גטו. ההורים שלי היו גרים ב'ברון הירש', ב'ברון הירש'. אני היות שהייתי נשוי, הייתי גר ברחוב סיגרו, ברחוב סיגרו, כן. אבל גם כן שמה עשו הסגר ולא נתן לנו לצאת, ובכל זאת לא ידעתי מה שקרה לאבא, מה שקרה לאמא וגם לאחים שלי היו יותר צעירים ממני לא היו נשואים. כן, רק אחות אחת הייתה נשואה, הייתה גרה על ידי, והוא היה נשוי , כן. ובא התור שלנו גם כן נכנסנו כבר ל , ל'ברון הירש' ולקחו אותנו משמה אחרי 5 ימים שאנחנו היינו ב'ברון הירש', כן? ראיתי את הבית שלי הרוס לגמרי. פתחו את החלונות, פתחו את הזה את הקירות, הכל בשביל לראות מה שיש בפנים, והכל הרוס, כל כל הדירה הייתה הרוסה.

מראיין: מה הרגשת כשראית ככה את הבית?

אברהם : הלב שלי כאב מאוד. גם מה שראיתי שם אנשים זרים היו גרים שם. למה שהביאו אותם ממקומות אחרים, כן. ואחר כך אני ראיתי את הפורטרט של אבא שלי ושל אמא שלי, שהיה תלוי על הקיר ועל זה כאב לי הלב. רק זה נשאר. לא יכול לעשות שום דבר שלא יכולתי לקחת את זה למה שהיה דבר כבד, כן. לומר את האמת שאני לא יכולתי להישאר הרבה זמן ב'ברון הירש'. לא. מפני רציתי לברוח כמה שאפשר מהר. למה שהחיים שמה היו קשים מאוד. מפני שהיו לוקחים אותנו לעבודות פרך.

מראיין: תספר לי קצת על החיים שם.

אברהם : היו לוקחים כל בוקר, היו תופסים יהודים, בשביל לקחת אותם לעבודות, לעבודות בחוץ לגטו. והרבה יהודים התחבאו, איך קוראים לזה, כן במערות שהיו בבתים

מראיין: במרתפים?

אברהם : במרתפים, כן, במרתפים התחבאו במרתפים, אם היו מוציאים אותם היו נדונים אותם. אני ראיתי בעצמי איך שתלו שני יהודים, שני יהודים ב'ברון הירש'. מתי שראיתי דבר כזה אמרתי זה לא עניין כבר, מפה צריך לברוח, אני עם אישתי עם גיסי עם אחותי, זאת אומרת, ולמחרת יצאנו ביחד. כסף היה לי רב, הרבה כסף היה לי, אבל לא יכולתי להשתמש.

מראיין: מאיפה היה לך כל כך הרבה כסף?

אברהם : שעבדתי, עבדתי, מכרתי דברים, מכרתי הרבה דברים, אמרתי: שיהיה לנו כסף.

מראיין: אתה מכרת עוד לפני?

אברהם : עוד לפני, כן.

00:09:24

מראיין: זאת אומרת שאתה הרגשת שהולך להיות משהו.

אברהם : כן מתי שאנחנו, מתי שאנחנו היינו בגטו ועוד לא סיגרו סגרו אותנו, היו שמה גם יוונים והתחלנו למכור כמה דברים, כמה דברים, והיה לנו כסף, ובאנו ל'ברון הירש' עם הכסף, אבל הכסף לא היה שווה שמה בכלל. כן. הסבל שהוביל אותנו את הדברים לרכבת נתתי לו הכל אמרתי לו שיהיה לך בהצלחה קח את הכסף הזה ותעשה חיים, מה שאתה יכול לעשות. סבל שלנו, סבל יהודי. כן. ונכנסנו לרכבות וזה 2,800 איש בכל רכבת זה ידוע כבר לכולם, מה שהיה, ולקחו אותנו

מראיין: אתה מספר את זה כאילו שאתם הייתם ידעתם למה אתם הולכים.

אברהם : ידענו שאנחנו הולכים בפולניה, ידענו שאנחנו הולכים לפולניה,

מראיין: אבל לאיזה מטרה?

אברהם: לאיזה מטרה למטרה ששם יש לנו אנחנו נגור בצריפים וייתנו לנו עבודות ואף אחד לא חשב מה שהיה קורה שמה.

מראיין: היום, אם היו באים ואומרים לך שלוקחים אותך מתל אביב, לגור ב בנגב בצריפים היית מוכן לעבור?

אברהם : אני חושב שהיה דבר אחד. מתי שאנחנו היינו איזה ערב שבת היינו אוכלים בבית ועוד לא סיגרו באו יוונים מכירים, אמרו לנו: "חבר'ה אתם רוצים לצאת מפה לפני שיהרגו אתכם? תצאו, אני אקח אותכם לפרטיזנים, האוטו מחכה לכם בחוץ. אם אתם לא תצאו עכשיו, אתם אבודים". באו, הנשים שלנו, לקחו את הילדים שלהם, התינוקות שמו אותם על יד הדלת, אנחנו הסכמנו אני וגיסי הסכמנו כבר ללכת, כן שמנו את התינוקות על יד הדלת ואמרו: "אם יש לכם לב תעברו אליהם ותלכו. אנחנו לא הולכים, אנחנו רוצים ללכת מהמשפחות שלנו". אז אנחנו כבר לא היה לנו מה לעשות אנחנו אמרנו ליוונים: "תודה רבה לכם". הם הלכו ואנחנו נשארנו שמה.

מראיין: הם כאילו רצו להשאיר תינוקות ב אני לא הבנתי לאיזה מטרה היו העניין של התינוקות?

אברהם : הם לא הם לא הנשים שלנו לא רצו שאנחנו נלך לפרטיזנים, לקחו את התינוקות, שמו אותם בדלת למטה, בשער של הדלת: "אם יש לכם לב, תעברו על התינוקות ותלכו". זאת אומרת, אתם משאירים אותנו פה, ואתם תלכו. אז אנחנו לא יכולנו מה לעשות. התחלנו כבר לבכות. פשוט מאוד התחלנו לבכות. אז היוונים ראו דבר כזה אמרו: "אנחנו מצטערים מאוד ולא יכולים לעשות לכם שום דבר מחר בבוקר לוקחים אותכם כבר". וכך זה היה למחרת בבוקר, בשעה 4 התחילו לדפוק לנו בחלונות לצאת החוצה כולם. לקחנו את הדברים שלנו ויצאנו, וזה ידוע כבר שהיה התחלנו ל חולים ועם עגלות וכל מיני טלטלים ולקחו אותנו לרכבות. זה ידוע.

מראיין: תספר לי קצת על הרכבת. מה מה היה ברכבת הזאת? כמה ימים אתם נסעתם?

אברהם : ברכבת היינו שבוע ימים.

מראיין: דרך איפה הרכבת נסעה, אתה יודע?

אברהם : דרך הרכבת שנסעה זה דרך יוגוסלביה, כמו שאני שמעתי דרך ממקומות אחרים, לא יכולתי למה שהרכבת הייתה סגורה כמו בהמות היינו בפנים. היינו איזה 70 איש בכל רכבת , אולי יותר, אני לא זוכר בדיוק. כן, והאוכל שמה מה שנתן לנו ה הקהילה קהילת סלוניקי מה שהעביר לנו ברכבת כמו: תאנים וריבות וזה כל מיני דברים כאלה. בזמן שהותנו ברכבת לא יכולנו לצאת. היה לנו בפינה איזה מקום בשביל לעשות צרכינו, אבל היה רע מאד, לא יכולנו לצאת פשוט מאוד. לפעמים הגרמנים היו פותחים לנו את הדלתות והיו אוספים אותנו ללכת בחוץ לעשות צרכינו. נשים, ילדים, גברים, זקנים, לא היה חשוב והם היו מצלמים הכל. אבל לא היה לנו בושה כבר, לא לא יכולנו כבר להתבייש בכלל על דברים כאלה, התרגלנו כבר מה שהם היו עושים.

מראיין: תוך 8 ימים התרגלתם?

אברהם : תוך 8 ימים התרגלנו בפנים הרכבת מה שהיה לעשות. ובחוץ מה היינו יכולים לעשות? אם לא - היינו מתפוצצים, היינו מוכרחים לעשות, והם היו מצלמים את הכל על זה. וככה התחלנו ללכת שמה ברכבת היה

00:13:25

גרוע מאוד, לא יכולנו לפשוט את הרגליים. היינו כולם יושבים. כמה בן אדם יכול לשבת? כמה שעות יכול לשבת? יום יומיים? שבוע ימים זה היה רע מאוד, ואני עם תינוק גם כן. כל הדברים היו תלויים כמו נקניקים, מרק, דברים כאלה ופשוט מאוד רצינו לאכול מדברים כאלה ולא יכולנו אמרנו להשאיר את זה בשביל פולניה. אנחנו יודעים איפה שאנחנו נגיע? - שיהיה לנו מה לאכול, אבל בכלל לא אכלנו דברים כאלה. הכל הלך.

מראיין: אתם מגיעים לאושוויץ אתם ידעתם שאתם מגיעים ברכבת? הרגשתם משהו?

אברהם : אנחנו לא, לא הרגשנו בכלל, אנחנו יודע שאנחנו נוסעים לפולניה, פתאום בלילה בשביעית כבר ראינו שהרכבת עצרה. נפתחו הקרונות ושמענו כבר שהתחילו לצעוק: "רָאוּס. רָאוּס. רָאוּס." , כולנו יצאנו לא ידענו והיה קר מאוד. היינו חם ברכבת ובחוץ היה שלג, הרבה שלג היה, וראינו אנשים מסתובבים שמה עם פיג'מות עם פסים. לא ידענו מה שהם, חשבנו: מה זה, איפה אנחנו נמצאים פה? ואז ירדנו כולנו. אמרנו לא לקחת את הדברים אתם לא לקחת שום דבר. שום דבר. התחילו לחלק אותנו בין נשים, גברים וטף. כן, נשים זקנים לקחו אותם לחוד וכל אלה הגברים שהיה להם כוח עד גיל 40 לקחו אותנו לחוד בשביל העבודה. לא ידענו איפה שהם לוקחים אפילו ואיפה שלוקחים אותנו. כן חשבנו שאנחנו ניפגש עוד הפעם וזה היה הכל זה ידוע כבר אחר כך.

מראיין: מה עשיתם אחרי מורידים אתכם מהרכבת מה קורה?

אברהם : מתי?

מראיין: אחרי שמורידים אתכם מהרכבת, מה? מה קורה שמה? עושים את המיון, לאן אתם הולכים?

אברהם : כן עשו, עשו את המיון והתחילו לקחת אותנו בפנים המחנה ברגל. ברגל.

מראיין: מה אתה חשבת, מה אתה אמרת לעצמך?

אברהם : לא חשבנו, היינו מבולבלים, היינו מבולבלים כולם. לא ידענו מאיפה שאנחנו מביאים אותנו. ובסוף הביאו אותנו באיזה בלוק שמה, והתחילו לחלק לנו כמה תפוחי אדמה. אנחנו היינו עצובים, לא היו לנו אפילו בהתחלה, לא היה לנו אפילו תיאבון לאכול זה וזרקנו תפוחי אדמה. חשבנו שיהיה אוכל יותר טוב, אבל חבל שזרקנו את זה, יכולנו את זה להשאיר, זה לאחר כך לאכול. אבל רק דבר אחד אני רוצה לציין בהיותי בבלוק, בבלוק הזה אני לא זוכר את השם שלו איפה שאנחנו איפה שהיו עושים לנו את המספרים שהיו כותבים לנו את המספרים. היה שם בלוק אחד בלוק קאפו אחד, בלוקאלטעסטע יותר מהר, כן הוא היה מדבר בספרדית, הוא היה אומר: "חלבה, חלבה" הוא היה אוהב חלבה. הוא היה שואל כל הזמן אם יש לכם חלבה, טוב למי שהיה לו חלבה הוא היה נותן. ראיתי שמה יהודי פולני אחד, שיהודי הוא עשה צרכיו בפינה אחת לא ידע, לא ידע, לא ראה. תפס אותו, הוא נתן לו מכות רצח. מכות רצח נתן לו. איפה שלא היה. לא ידענו, מה הוא עושה הבן אדם הזה? מאיפה הוא בא? למה הוא מכה לו? למה הוא מכה אותו? לא ידענו את זה. ובסוף הסבירו לנו שהוא היה פוֹראָרְבַּייִטֶר הוא היה כמו קאפו שמה, לא ידענו בהתחלה שום דבר. ועוד דבר, אחר-כך כשהוציאו אותנו משמה ושמו אותנו בבלוק 27, אני זוכר את הבלוק 27, זה היה בדיוק על יד הקרמטוריום, מול קרמטוריום . היה שם. כן. בא טרנספורט חדש. בא טרנספורט חדש, ואנחנו ראינו והתחלנו לצעוק עליהם שיתנו לנו מתחת לדלתות הגדולות לשערים הגדולות שהיו שמה, לתת לנו מה שיש להם, אם לא, ייקחו להם הכל, כן. בחור אחד, הספיק לקחת איזה קופסה סיגריות, הגרמני ראה אותו, באותו רגע עם השרביט עם השרביט ברזל שהיה לו, קרא לו, התחיל לתת לו מכות כל הזמן על הראש, כל הזמן. הדם התחילו לצאת לו מהראש. לא הפסיק. כל כך מכות שנתן לו עד שהרג אותו במקום. ראינו את זה במו עינינו. כל אחד יכול להעיד על זה. הרג אותו במקום. ועוד דבר בהיותנו בעבודה קאפו אחד תפס יהודי, יהודי יווני, הראש שלו נתן לו בעמוד חשמל, בעמוד חשמל. אני לא יודע מה שעשה, הוא כן עבד, לא עבד, אני לא זוכר מה שהוא עשה, לקח אותו, התפוצץ לו הראש בעמוד חשמל וכל אחד שראה את זה יכול להעיד על זה. קאפו, אבל הקאפו הזה לא היה יהודי, הוא היה נוצרי גרמני קרימינל , קרימינל. למה שמה היו סימנים מי שהיה קרימינל, מי שהיה קומוניסט,

00:18:10

מי שהיה היה ידוע שהיה עושה כל מיני דברים כאלה סבוטאז' , סבוטאז'.

מראיין: כן, זה היה בתקופה שאתה היית בבירקנאו .

אברהם : כן בבירקנאו, בזמן שאני הייתי בבירקנאו, כן. אחר כך מבירקנאו העבירו אותי ל .

מראיין: תנסה לספר לי רגע אתה ניסית לשמור על צלם אנוש, איך בן אדם מצליח לשמור על אה הצד האנושי שבו בתנאים כאלה?

אברהם : בזמן שלקחו אותנו בבלוק הזה, היה שמה זכרונו לברכה היום הוא מת כבר לאון יחיאל הוא היה דוֹלְמֶטְשֶׁר שמה. הוא ידע טוב גרמנית. היה אחד מהגדולים שמה, הוא לקח אותנו ואמר: "חבר'ה תשכחו הכל מה שהיה, עכשיו זה עניין שלכם לחיות. אין לכם משפחה, אין לכם אף אחד. אתם רוצים לראות את הילדים שלכם ואת אבא ואמא ו וכל אחד ואחד מאחיכם? אהה? תראו משמה ממול " הוא הראה לנו הקרמטור שהיה בוער שהעשן היה יוצא, וריח שרוף מבשר היה יוצא היה יוצא צלוי היה יוצא משם. "שמה הם כבר". אנחנו חשבנו שהוא מזלזל בנו, שהוא רוצה לקחת את המורל שלנו, רצינו להרוג אותו באותו רגע, הוא אומר: "אל תעשו שום דבר אם אתם לא מאמינים לי עכשיו, תאמינו לזה מחר". ובאמת ככה זה קרה. אנחנו ראינו במו עינינו מתי שהתחילו להביא את הצרפתים, את הבלגים, את ההולנדים, ראינו במו עינינו שהיו מכניסים אותם בקרמטור , את הילדים בכינו, ממש בכינו, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר. אז חשבנו שאנחנו הולכים לצאת מפה חיים, וננקם את הנקמה שלנו.

מראיין: איך איך בן אדם מצליח לשמור למשל על ניקיון?

אברהם : לא לחשוב על שום דבר. על על

מראיין: על ניקיון.

אברהם : על ניקיון? הגרמנים הדבר הראשון שהם היו היו מקפידים על הניקיון. בן אדם שהיו תופסים אותו עם איזה כינה, כינה כן, עם איזה כינה, לא היו הורגים אותו, אבל היו לוקחים אלה שהיו משמאלה במיטה בבלוק ואלה שהיו מימין, היו לוקחים אותם והיו מביאים אותו לדֶזִינפקציה , דזינפקציה. קרה מקרה קרה מקרה שלקחו כל המחנה לדזינפקציה. בבירקנאו מתי שאני

מראיין: איך עושים את זה? איך עשו את זה?

אברהם : כן, את כולם בבת אחת הפשיטו אותנו, הפשיטו לנו, היינו כבר איזה 48 של 48 שעות בלי בגדים ובלי שום דבר. כולנו היינו כמו כבשים, היינו ישנים על הרצפה, זאת אומרת על הזה על הקרשים, על הקרשים, 48 שעות בלי בגדים בלי שום דבר. כל אחד ואחד עבר דזינפקציה. היה שמה הבגדים הלכו כבר לדזינפקציה ואנחנו לקחו אותנו באיזה קָלְדֶרָה, איך קוראים לזה?

מראיין: סיר?

אברהם : סיר. סיר אחד גדול עם חומר בפנים וכל אחד היה צריך להיכנס בפנים עד הראש בפנים, עד הראש. וזה היה נקרא דזינפקציה. וככה אנחנו גמרנו עם כל הכינים שהיה לנו. אם לא, מי יודע מה שהיה קורה לנו יכולים להרוג אותם כולם למה שהכינה מביא מחלות, מביא גם כן טיפוס , כן והם רצו להימנע מכל דברים כאלה. כן. ואחר כך נתנו לנו כל הבגדים, אז שמנו אותם בשמש קצת שהיה קצת שמש, כן. התחלנו את העבודה הרגילה. אבל אני רוצה לציין שהגרמנים על עניין של אה איך אמרת?

מראיין: של ניקיון

אברהם : של ניקיון, של ניקיון הם היו הראשונים. ראיתי במו עיניי בנאדם שמה שהיה לו קצת טִיניָה [לא ברור למה הכוונה] בראש, טיניה בראש, איזה איזה לכלוך, לכלוך בראש היו לוקחים חצי לבנה עם לבנה היו משפשפים לו את הראש, כן, והיו מוציאים עד דם היו מוציאים לו בשביל להוציא את הלכלוך הזה.

מראיין: איך אתה עובר מבירקנאו לבּוּנָה ? איך עברת?

00:22:22

אברהם : בבירקנאו אני הייתי עם גיסי, עברתי כמה פעמים והיו צריכים להעביר אותנו אם היינו בריאים, אבל אני בהיותי מסגר בהיותי מסגר, לקחו אותנו לקחו אותי בבונה בשביל לעבוד שמה בבתי חרושת אינגר פרבר הם היו קוראים את הבית חרושת הזה. כן, ואני וגיסי הלכנו בבונה. קודם כל, מתי שהתרשמנו מתי שרשמו אותנו בבונה, הסכמני הסכמנו אני וגיסי להגיד שאנחנו אופים, אופים לחם, וזה אנחנו ידענו כבר מחוץ לארץ בזמן 'שוק שחור' היינו אופים לחם בחוץ לארץ, בשביל למכור. אנחנו היינו בעלי מקצוע לזה, אמרנו ככה וככה אנחנו נהיה במאפייה, לפחות שיהיה לנו לחם לאכול, כן, אבל טעינו בכל זאת על זה. נכנסנו, ישר רשמו אותנו ואמרו לנו" "זה בלתי אפשרי. אין אנחנו לא עושים אופים". יצאנו החוצה, באותו רגע בא קומנדו חזרה, ואני מצאתי כבר מכיר אחד שמה, קרוב משפחה, קרוב משפחה. וסיפרתי לו מה שקרה, והוא אומר: "חבל שאתם לא אמרתם שאתם בעלי מקצוע. תיכנסו עוד הפעם בתור ותגידו שאתם בעלי מקצוע בעלי מקצוע אלקטרו-מכניקה" כמו משהו אני לא ידעתי מה זה אלקטרומכניקה מה זה שום דבר. הוא אומר: "תגיד שאתה אלקטרו-מכניקה וגמרת את העניין". נכנסתי עוד פעם בתור, גיסי פחד לא רצה להיכנס והוא רשם אותי אלקטרו-מכניקה. זה כבר טוב "אלקטרו-מכניקה כן אנחנו עושים". למחרת, קראו אותנו כבר בקומנדו והכניסו אותי באיזה באיזה קומנדו קטן, קומנדו קטן, זאת אומרת אנשים מעטים, אנשים מעטים, איזה 50 איש, 50 איש למה שמה היו שמועות, כל קומנדו שהיה קטן זה היה קומנדו טוב. והכניסו אותי בלי לדעת שום דבר מה זה אלקטרוניקה אני לא ידעתי לשים מנורה. להכניס מנורה לא ידעתי. כן, בסוף הלכנו לעבודה שם. העבודה הייתה טובה, אבל לא ידעתי מה לעשות. היו שמה כמה יוונים, כמה יוונים יהודים, כן מצאתי חבר אחד משה היו קוראים לו, משה מיז'אן,

מראיין: מיז'אן?

אברהם : משה מיז'אן כן היו קוראים אותו, הוא היה עובד עם אבא שלי בחוץ-לארץ באותו בית חרושת. אמרתי לו: "משה אני לא יודע מה לעשות". הוא אומר: "בוא אני אלמד אותך: קח את הברזלים האלה, את הצינורות האלה, תחמם אותם באש, תחמם אותם באש, ברגע שיהיו אדומים תוציא אותם". אני חשבתי שאני מבשל אוכל שמה, לא יודע, שמתי את הצינורות האלה באש, הפעם הראשונה נחתכו, מרוב החום נחתכו הצינורות ולקחתי אותם, גם הוא בא לעזור לי, ולקחנו אותם שמנו אותם בצד שלא יראו הגרמנים מה שאנחנו עושים זה, כמו סבוטאז' זה, כן בסוף הוא למד אותי כמה זמן צריכים להיות באש, וככה התחלתי ללמוד. הוא למד אותי לעשות חורים, הוא למד אותי ל ל לאיך אומרים? באבן ?

מראיין: להשחיז?

אברהם : להשחיז, הוא למד אותי להשחיז וככה לאט-לאט התחלתי כבר להיכנס. אבל זה לא ארך הרבה זמן, העבודה הייתה מעטה שמה התחילו לפטר כבר פועלים. את מי יפטרו קודם? אלה שבאו האחרונים. אני הייתי שמה איזה 3 חודשים אחר-כך פיטרו אותי, פיטרו אותי ושמו אותי בעבודה לא עבודה, לעבוד בחוץ עם גשמים שלגים, העבודה הייתה קשה מאוד. לא הסכמתי על זה בשום פנים ואופן. למה שהיינו הולכים 100 איש בקומנדו, 80 היו חוזרים. 20 היו מביאים אותם הרוגים מתים, מתים מהקור. בחוץ לא הייתי מסכים, אבל בפנים בבתי חרושת היה חם. היה נעים שמה לעבוד. אבל לדאבוני הרב לא יכולתי כבר, לא יכולתי לעשות שום דבר על זה והתחלתי את זה. מתי שאני דבר כזה הסכמתי לא ללכת יותר לעבודה מה שיהיה יהיה, הסכמתי כבר להישאר במחנה, להישאר במחנה. במחנה היה משהו אחר, כל מי שנשאר במחנה היו מביאים שמה אוכל. למשל אוטו מלא לחמים, אני הייתי קופץ אחרי, אחרי האוטו, הייתי לוקח שני לחמים, הייתי שם לחם אחד שמאלה, לחם ימינה והייתי בורח. אם היו תופסים אותי, היו תופסים אותי, אבל הלחמים לא היו לוקחים. זה מה שהיה לגרמנים טוב, מה שהייתי גונב מה שהיית גונב היו משאירים לך. אבל את המכות היית מקבל. בקיצור, אני כבר קיבלתי כמה מכות על זה, כמה מכות על זה לא היה איכפת לי על המכות, התרגלתי כבר על המכות, על המכות, העיקר לחיות, כן. ובהיותי במחנה שמה היו קוראים אותי הקאפוס בשביל הבלוקאלטעסטערים בשביל להביא אוכל לחולים. כן, בכל פעם שהייתי מביא להם את האוכל לעזור להם עם שני מקלות כסל, קלדרה

מראיין: קדרה? או

00:27:00

אברהם : קלדריקאס כזו של 50 של 20 ק"ג.

מראיין: אה מין קונטיינר?

אברהם : כן מין קונטיינר כזה כן, להוביל אותם, וכל פעם יש לך שניצל? בוא אני אתן לך ליטר אוכל. ופה ליטר אוכל, שמה אני ליטר אוכל, זה לא היה, היה יותר טוב ממה שהייתי הולך לעבודה וככה הייתי מקבל מכות, לא אכפת לי המכות שהייתי מקבל העיקר שהייתי חי, התרגלתי כבר למכות גמרנו.

מראיין: אתה רצית באיזשהו שלב לגמור עם החיים, אמרת אולי כדאי למות?

אברהם : אף פעם, אף פעם אני לא הוצאתי את זה מהראש. כל הזמן חשבתי לחיות. אבל, הרבה אנשים חשבו למות וכל אלה שחשבו למות, הם מתו. אף אחד לא חזר. כל אלה שהיה להם בראש: לא, אנחנו נצא פה קדימה. אנחנו ניקח את נקמתם, אתה מבין? כל אלה יצאו כבר. עד היום הזה. בשביל זה יש תקווה, אף פעם אני לא מאבד את התקווה. אני לא איבדתי את התקווה שם, להרבה אנשים אני עזרתי להם לא להוציא את התקווה. גיסי מסכן, הוא היה שמן, לאט לאט בלי אוכל, בלי אוכל, כבר הוא התקמץ , התקמץ, התקמץ עד שלקחו יום אחד אותו לקרמטוריום, מה הוא היה עושה? הוא היה מוכר את הלחם והיה לוקח כרובית. אמרתי לו: "אל תמכור את הלחם, אל תמכור את המרגרינה, זה החיים שלך". הוא אומר" "הכרובית ממלא לי את הבטן אבל הלחם לא ממלא לי". הוא לא שמע, הוא לא שמע, פעם פעמיים, 10 פעמים, עד שהוא גמר את החיים, לקחו אותו לקרמטוריום. עשו סלקציה סלקציה מצאו אותו שהוא רזה מאד ולקחו אותו לקרמטוריום.

מראיין: כשאתה אומר לקחו לקרמטוריום, מה זה אומר, איך היו עושים את זה?

אברהם : היו סלקציה. היה בא רופא אחד, היה בא רופא, את השם שלו אני לא יודע. והיה מחלק והיה מחלק את הכרטיסים. כרטיס אחד היה שם בצד שמאל וכרטיס אחד היה שם בצד ימין. אלה שהיה מצד שמאל הם היו בשביל הקרמטוריום. אלה שהיו שמים אותם בצד ימין, הם היו כבר בחיים. הרבה פעמים קרה לי דבר כזה, קרה לי דבר כזה אתה מבין? שהייתי פוחד, אבל כל הזמן היו שמים אותי בצד שמאל.

מראיין: איזה כרטיס? מה זאת אומרת?

אברהם : כרטיס ירוק. כרטיס ירוק שהיו רשומים כל הפרטים של האסיר שמה, היו בבלוק, היו כבר כל הכרטיסים שמה. כן. אני עזרתי הרבה פעמים גם לבלוקאלטעסטע וככה אני ידעתי מה שמתרחש בכל בלוק ובלוק.

מראיין: כן, מה היו, נניח, לוקחים את האנשים, מורידים אותם לתאי גזים, או מה היה?

אברהם : שמה, על מה אנחנו מדברים על בונה או על אה ?

מראיין: על אה איך איך היו איך היו,

אברהם : על בונה, אנחנו כבר הגענו על בונה, גמרנו כבר זה, על בונה. עבודה שם היה כרגיל. היו שם איזה 24,000 אסירים היו שם. וכל אחד היה כבר הבלוק שלו, הבלוק שלו עם הקאפו, והקאפוס זה האלה היו לוקחים אותם לעבודה. לעבודה. וכך גם אני הייתי, היו לוקחים אותנו לעבודה בלי שום הבדל. אבל סיפרתי לך שהעבודה שלי הייתה קשה, וככה נשארתי כמה זמן בבלוק, בבלוק. קרה מקרה בבלוק שתפס אותי הלאגראלטעסטע , לאגראלטעסטע, רצה לשבור לי את הלסתות. הוא היה בריון, הוא רצה לשבור לי את הלסתות. אתה מבין? אבל אני אמרתי, הלסתות שלי הם קשות כבר לא ישבור לי את זה. עד שהוא גם כן נשבר והשאיר אותי במחנה לעשות מה שאני רוצה, העבירו אותי כמו כולם לא יכולנו לעשות שום דבר. ובסוף לא יכולתי כבר לסבול את זה, הסכמתי ללכת קצת לעבודה. קצת לעבודה עד שבא האווקואציה . אבל הייתי די זמן ככה, בלי לעבוד, בלי לעבוד. זה החיים שלי לא היו ככה, לא היו כל כך |רעים במחנות, למה? הייתי רואה כל הזמן עתידיות, בן אדם שרצה לברוח היה, אני לא חשבתי אף פעם לברוח, מה שלא ידעתי את השפה, אפילו היה בלוקאלטעסטע אחד, אדם טוב, יהודי פולני, הוא ברח. הוא ברח. אחרי שבוע הביאו אותו ערום, הפולנים הרגו אותו עם סכינים ומסרו אותו לגרמנים והגרמנים בתור דוגמא הביאו אותו ושמו אותו בשערים עם כף אחד, כף אחד שמאלה, כף אחד ימינה, כדי שהוא יעמוד כדי שהוא כולנו נראה אותו.

00:31:14

מראיין: כף איזה כף? את?

אברהם : את.

מראיין: את חפירה אתה מתכוון?

אברהם : את חפירה כן,.את חפירה שמאלה ואת חפירה ימינה כולם ראו, כל אלה שהיו בבונה הם זוכרים דבר הזה, כן ושמה אותו שם וכל אלה שהיו בורחים היו תופסים אותם אותו הדבר היו עושים להם, והיו כותבים להם מקדימה עם אותיות מה הוא עשה ומה זה. אבל אנשים שהיו בורחים והיו תופסים אותם חיים היו תולים אותם לעיני כולם, לעיני כולם היו עושים אפֶּל והיו תולים אותם. ראיתי כמה פעמים אב ובן איך שתלו אותם.

מראיין: תסביר לי קצת, אתם היהודים של יוון, לא מכירים את השפה, לא רגילים למזג האוויר

אברהם : על זה אנחנו סבלנו מאוד, מזג האוויר טוב שמה זה היה יותר קר ממה שהיה ביוון זה ידוע, אבל על השפה בהתחלה אנחנו סבלנו הרבה. הקאפו היו אומרים: "תביא לנו לבנים" היינו מביאים לו מים. "תביא לנו מים" היינו מביאים לבנים. על כל דבר היינו מקבלים מכות, לא מכות ככה, זה מכות כבר בשוט. בשוט. לא היו לנו ברירה. אבל גם הפולנים היו הורגים אותנו, היהודים הפולנים היו מכים אותנו נורא, כן, הם לא ידעו שאנחנו יהודים, הם לא לקחו אותנו בתור יהודים, לקחו אותנו בתור היו עוינים לנו פשוט מאוד. כן למה שאנחנו לא היינו מדברים ביידיש, אצלם זה היה מי שמדבר ביידיש הוא יהודי, מי שלא מדבר ביידיש הוא לא יהודי.

מראיין: מה אתה הרגשת למשל במצב כזה?

אברהם : לא היה לי ברירה. לא היה ברירה הייתי צריך לחיות. הייתי מוכרח לחיות.

מראיין: הרגשת שפוגעים בך, שאתה נעלב מזה?

אברהם : אני נעלב, בטח שאני נעלב מזה

מראיין: רצית למשל ל ל להחזיר לאותו פולני שככה ?

אברהם : היה אסור להחזיר. אם אני הייתי מחזיר היו הורגים אותי יותר, ממכות. בשביל זה לא יכולנו לעשות שום דבר.

מראיין: כמה זמן היית בבונה?

אברהם : הייתי בבונה 22 חודשים.

מראיין: וכל התקופה הזו אתה עובד בכל מיני עבודות אה ?

אברהם : כל הזמן הזה עבדתי הרבה, הרבה עבודות.

מראיין: אתה ידעת למשל

אברהם : עבודות עפר, בכבלים, עבדתי בבתי חרושת, אבל, כך זה אלו העבודות שם.

מראיין: אתה ידעת למשל מה קורה עם המשפחה, עם האחים, עם האישה שלך?

אברהם : סיפרו לי מתי שאני נכנסתי בבונה, האח השני שלי יעקב, לא יעקב, יצחק, יצחק הוא היה בבונה. הוא היה בבונה. היות שהוציאו אנשים עם מלריה , מי שיש לו מלריה לצאת החוצה, הוא יצא גם כן, בלי שיהיה לו מלריה, בלי שום דבר. אמרו שייקחו אותם לבית הבראה. והוא נכנס בין אלה שהיה להם מלריה, אבל לדאבוני הרב לקחו אותנו גם כן ב איך קוראים את המחנה הזה, ברגן לא, מיידנק . לקחו אותו במיידנק שמה, ושמה הרגו את כולם, כן. הוא היה נשוי הוא היה נשוי, אשתו גם כן הייתה במחנות במחנות. רגע. הוא היה, אשתו של אחי כן, היא עשתה כל המאמצים עם הגרמנים, היא הייתה מדברת טוב גרמנית, כן, כל המאמצים בשביל להחזיר אותו להחזיר אותו, אבל היה מאוחר. בינתיים נכנס כבר למיידנק ושמה גמרו אותו, כן. ואני שמעתי גם כן על האח שלי הרביעי, שהוא היה שלקחו אותו בוורשה בוורשה שמעתי שהוא היה שם טוב. כן, הייתי שמח וזה הכל. עד שבא האווקואציה בהתחלת ינואר התחילו להוציא אותנו מ מבונה. אחרי שבאו מטוסים אמריקאים, הרסו שמה את הכל, הרסו כל בתי החרושת, האינגער פרבר , לא היה לנו מה לעשות כבר יותר. בינתיים רצו, איך אומרים, הבני ברית בארצות ארצות בני הברית

00:35:15

מראיין: בנות הברית.

אברהם : הבנות הברית כן התחילו כבר ללכד ללכד את כולם מפה או משמה לפה לשמה לא היה להם ברירה והם צריכים לעזוב כבר את אושוויץ, כן. וזה היה בדיוק התחלת ינואר, התחלת ינואר נתנו לנו ה הקאפוס הבלוקים הבלוקאלטעסטערים נתנו לנו בגדים חמים שיהיה לנו. זאת אומרת, שכל המחסנים הריקו אותם, והתחילו לתת לנו הכל מה שהיה שם בפנים. דברי אוכל לא נתנו לנו הרבה רק בשביל הדרך ולקחו אותנו בגְלַייבִיץ . שנייה שנייה הזאת.

מראיין: בסדר, תמשיך.

אברהם : אני לא רוצה לספר הכל מה שהיה בבּוּנָה, למה אם אני אספר צריכים הרבה כריכים , בשביל לספר. אני רוצה לספר ממתי שאנחנו עזבנו את בּוּנָה. אני רוצה לציין כמה עובדות שעברו עליי במשך היותי במחנות ההסגר במלחמת העולם השנייה, על עצ על הנאצים. בהתחלת ינואר 1945 עזבנו את מחנה בּוּנָה והנאצים הובילו אותנו במחנה אחר ששמו גלייביץ. זה היה מחנה מעבר, כמה קילומטרים מהמחנה מהמחנה שאנחנו היינו. הדרך הייתה קשה מאוד, פעם ירד שלג ופעם היה גשם. אנחנו היינו עם בגדים דלים מאוד, עם פיג'מות מפסים כמו שלובשים האסירים, אבל מבפנים היו לנו איזה שני איזה אחד או שני סוודרים. בינינו אש היו האסירים שלא יכלו ללכת והיינו צריכים לעזור להם. הדרך הייתה קשה מאוד, ביערות, בשבילים צרים, והיה אסור לנו להתפזר. הגרמנים הזהירו אותנו. כל אסיר שהתחמק מהשורה ירו בו. ואני הייתי בין האחרונים כדי לעזור לחבריי, וכל פעם הייתי שומע יריות. הבנתי שהורגים שהורגים אסירים. היות שהיה חושך, לא יכולתי להבחין מי נהרג, כל אסיר שהיה יוצא מהשורה חשבו הנאצים שהוא רוצה לברוח והרגו אותו. בצורה כזאת הלכנו כל הלילה עד שהגענו בבוקר, בבוקר למחנה גלייביץ ללא ללא שינה, סחוטים מעייפות, רטובים עד העצמות. אני התחלתי לחפש את חבריי, אלה שהיו במחנה איתי, ושמה בפנים המחנה היה תוהו ובוהו, לא לא ידענו מה מי האחד ומי השני. היו גם אסירים במחנות אחרים. זה לקח זמן עד שהסתדרנו וכל אחד מצא את מפקדו. ולאט לאט הכניסו אותנו בביתנים באופן פרוביזורי. האוכל האוכל היו מנות קטנות מאוד ללא לא מבושל. כמה מחבריי לא מצאתי, אז שאלתי לאחרים אם ראו אותם וענו וענו לי שלא ראו אותם, לצערי הרב, בטח שנהרגו בדרך. הייתי עצוב מאוד, לא היה לי חשק לדבר עם אף אחד. לא ידעתי איפה מוליכים אותנו. למרות זאת לא בכיתי, אבל הלב שלי בכה מכיוון שלא הראשון הגרמנים הורגים בתקופה שהייתי בבּוּנָה ראיתי הרבה רציחות הרבה תליות. בשביל לספר הכל צריכים לכתוב הרבה ספרים, לכן אני מספר כמה עובדות על ה על החודשים האחרונים שעברו לי. שמה שמה בגלל שהיינו צריכים להישאר רק 3 ימים, נשארנו 3 ימים אחר כך באו רכבות, לקחו אותנו ושמו אותנו ברכבת, איפה מוליכים אותנו? אנחנו לא יודעים. היה תוהו ובוהו, אבל הרכבות פתוחות לגמרי, לגמרי. לגמרי. השלג היה יורד עלינו ואף אחד לא שם לב על זה. 150 איש בכל רכבת . אתה יודע מה זה 150 איש בכל רכבת? לא יכולנו לא לשבת, לא לשכב, לא לעשות שום דבר, רק לעמוד. מי שהיה שוכב היה מפריע לשני, והשני היה מפריע גם כן לשלישי וככה לא יכולנו לעשות שום דבר לזה. דבר אחד, אני זוכר שעברנו דרך עיר אחד, אני לא זוכר את שמו. זה היה בגרמניה. הרכבת עצרה מתחת לגשר ענקי שעליו היו כמה אזרחים וחיילים גרמנים. אנחנו עברנו עטופים עם השמיכות בגלל הקור. ולפתע, ראיתי במו עיניי, איך היה גרמני אחד זרק בקרון שלנו, חתיכה של תפוח עץ, החתיכה הזאת שזרק החייל גרם למותם של 85 אסירים, בשביל החתיכה הזאת. אני אומר לכם את כל האמת מה שאני ראיתי. 85 אסירים נהרגו אחד עם השני בשביל לתפוס את החתיכה הזאת ואיזה 30 פצועים. אני עמדתי בצד כל הזמן בפינה של הקרון. ידעתי שאין סיכוי לקבל משהו מהחתיכה העץ מהחתיכת תפוח העץ למרות הרעב הכבד שפגע בנו, למה האוכל שהם נתנו לנו אכלנו את זה כבר בדרך, לא היה לנו שום דבר מה לאכול. השלג היה יורד והקמטים של שמיכות, שהיה עלינו היו מתמלאות שלג וכל אחד מהאסירים שנשארו היינו אוכלים את השלג מהשמיכות מאחד לשני כדי להכות את הרעב הפוגע בנו. עכשיו יכולנו לנוח קצת יותר טוב יותר טוב, היות שאת המתים סידרנו אותם בחלק האחורי של הקרון. למרות זאת, היו לנו הרבה מריבות בינינו. אחרי 5 ימים הגענו סופסוף ליעד שלנו, מחנה גדול מאוד ובו 145,000 אסירים ושמו היה בוכנוואלד .

00:41:18

אברהם: זה היה בלב גרמניה. ירדנו מהרכבת עם מכות מהרובים של הנאצים. עברנו דז איך קוראים לזה? דזינפקציה. עברנו דזינפקציה. לקחו מאיתנו כל הבגדים החמים שהיו לנו פחות או יותר והשאירו אותנו רק חולצה אחת קרועה או לא קרועה, עם מכנסיים, בלי תחתונים ובלי גרביים, ונעלי עץ. במקום גרביים, נתנו לנו שמם חוטים והכניסו אותנו חלקים חלקים בבלוקים. שם היו יותר מאלף אסירים. בכל בלוק, יותר מאלף אסירים. תתארו מה שהיה שמה. האוכל היה רע מאוד. פעמיים ביום איזה מרק איזה מרק בבוקר או איזה תה חם, ובצהריים גם כן אותו הדבר, עם 100 גרם לחם. רק אלה שהיו הולכים לעבודה לחטוב עצים ביער, היו מקבלים עוד מנה אוכל בערב, אבל לא היה כדאי לא היה כדאי למה שהיו באים הרוגים גם כן הרבה עם אלונקות. חשבתי בעצמי, שבצורה כזאת לא אוכל להמשיך להיות הרבה זמן. המצב היה קשה מאוד, במקרה אם אחד היה בורח, היו מחזיקים אותנו הרבה הרבה שעות כבר באפֶּל בשביל למצוא אותו, אם היו מוצאים אותו, אם לא היו מוציאים אותו עוד היינו עם הקור הזה היינו עומדים שם בפינה, כולם יודעים את זה. היות בבלוק בבלוק שלי אני לא זוכר אם זה היה מספר 51 או 49, זה בהיותי בבלוק הזה ראיתי בהיותי בבלוק הזה אני רוצה לציין, ראיתי במו עיניי משהו לא רגיל, אסיר אחד לא ידע מה שעשה. לפי השמועות גנב מאחד שמת את שיני הזהב שלו והבלוקאטעסטע, זאת אומרת מפקד מפקד הבלוק תפס אותו, תלה אותו בקורה. בקורה של הבלוק שבתקרה, ולקח קורה אחת, קורה אחת גדולה, ועם הקורה הזאת התחיל לתת לו מכות בכל הגוף. ראיתי אותו איך שהתמוטט. ירד הוריד אותו למטה והתחיל לתת לו עוד מכות על הראש עד שהרג אותו. העיניים שלי התחילו להיות שחורים, הייתי מתפלל לאלוהים לצאת מהגיהינום הזה יום לפני. החיים במחנה הזאת נהיה כל יום שעובר יותר גרוע והסיכויים לצאת קלושים ביותר, אז אני התחלתי כבר לאבד לאבד את התקווה לצאת. אבל בכל זאת ובכל זאת אני היה לי עוד אומץ. השמועות שהצבא האמריקאי קרוב מאוד למחנה. למחנה הזה נשארתי למרות הכל אפילו מעל הסבל הרב 3 שבועות. עד שיום אחד קראו אותי להתייצב במשרד הבלוק, פחדתי נורא, חשבתי שבא סופי כבר. אבל היה להפך, מפקד הבלוק סיפר לי שעוברים אותי במחנה קטן יותר בשביל לעבוד בשביל לעבוד בהיותי מסגר בעל מקצוע. בפעם הראשונה ראיתי חתיכת לחם אחד שלם עם חתיכת נקניק בשביל הדרך, אך הכל היינו להעברה רק 5 אסירים. העברה הייתה רק 5 אסירים. היינו כל כך רעבים, שהלחם והנקניק שנתנו לנו אותו יום, אכלנו אותו ביום אחד. והנסיעה ברכבת הייתה הרכבת הפעם הייתה רכבת סגורה, אבל של סוסים, לקחה 7 ימים 7 ימים או 6 או 6 ימים. אני לא זוכר בדיוק או 6 או 7. כל הימים האלה לא שמו אוכל בפי. הגרמנים היו אוכלים, אבל לא היו נותנים לנו אפילו פרוטה...] פרוסה אחת. שום דבר, היו מסתכלים בנו והיו צוחקים עלינו ה-5 אסירים שהיינו ברכבת היו: אחד צרפתי, אחד בלגי, שני פולנים ואני היחידי יווני, יהודי. שימו לב כולנו יהודים, הגענו במחנה החדש בחצי לילה קיבל אותנו חייל נאצי והוביל אותנו ישר בבלוק שהיינו צריכים להישאר להישאר. הבלוק הזה לא היו יותר מ-20 איש בכל בלוק, בכל ביתן היו ביתנים קטנים. 20 איש. הזכרנו לו שאנחנו לא אכלנו 6 ימים. הוא האמין לנו ותיכף העיר את הטבח שייתן לנו משהו לאכול. למחרת התברר לנו שזה מחנה קטן של 500 אסירים ללא קאפוס, ללא פורארבייטר רק ה

סוף צד קלטת

00:46:58

התחלת צד קלטת

על יד המחנה היו מנהלים על יד המחנה היו עוד שתי מחנות עוד שתי מחנות גדולות גדולים של שבויים רוסים ואנגלים. בעבודה היו מייצרים גלגלי שיניים מהגלגל הקטן קטן של שעון עד הגלגל הכי גדול מה שהיה בעולם היו מייצרים ב במקום הזה.

מראיין: איך הוא נקרא המקום הזה? איך קראו לו?

אברהם : זוננברג , המקום הזה היו קוראים אותו זוננברג ואני בתור מסגר הייתי צריך לעבוד באחד המפעלים האלה 12 שעות ביום. היו שני וורדיות .

00:47:34

12 שעות אחת ו-12 שעות אחרים. ואחר כך היו מחליפים בלילה שני משמרות א שתי משמרות. האוכל פעמיים ביום, ומי שעובד בלילה היו מקבלים מהעבודה עוד פעם אחת אוכל. הייתי במחנה הזאת ששמו זוננברג כמו שאמרתי, 6 שבועות. בהיותי במחנה הזה קיבלתי פעמיים 25 מכות בטוסיק, שלא הלכתי לעבודה. 500 אסירים שהיו במחנה הזה היו כולם פולנים יהודים, והם היו מלשינים אותי שלא הייתי יוצא לעבודה, או שהייתי לוקח משהו מאוכל מאחרים. בסוף קיבלתי פקודה, שבערב עוזבים את המחנה. בערב עוזבים את המחנה היות ש'הצבא האדום' מתקרב. אני לא יכול לספר כבר מה שאני סבלתי במחנה הזאת. המחנה הזאת היה גרוע ביותר. כל הפולנים האלה חשבו שאני לא יהודי. הם חשבו שאני נוצרי. למה מי שמדבר ביידיש הוא יהודי ואני לא ידעתי לדבר ביידיש, ידעתי רק בצרפתית וידעתי גם כן קצת ב בגרמנית. ובכל זאת הם היו עוינים לי מאד. הם היו גונבים הכל מה שהיה ביד היו נכנסים במרתפים היו נכנסים בכל המקומות לגנוב תפוחי אדמה, כמו כרובים והכל. אם אני הייתי לוקח משהו, היו מ מלשינים אותי לגרמני, והגרמני היה תופס אותי והייתי נותן לי מכות רצח. אבל מה שלקחתי לא היה לוקח לי בחזרה, היה משאיר לי. אבל המכות זה לא היה מכות ממקל, זה היה מכות עם שוט, ובשוט היה חתיכת ברזל בקצה בקצה שהיה נכנס, שהיה נכנס בכל הגוף כן? פעם קיבלתי בראש, עכשיו לא נשאר לי סימן. קיבלתי על יד העין. במקרה לא פגע לי בעין. אם היה פוגע לי בעין, הייתי נשאר בלי עין. עזבנו את המחנה 505 אסירים והתחלנו להתרוצץ ממקום למקום ללא מים ואוכל. היו זמנים שהיינו רואים את צבאות הברית 200 מטר מאיתנו ולא יכולנו לעשות כלום, השמירה הייתה חזקה מאוד, המורל ירוד מיום ליום. היו הרבה הרוגים. פעם עברנו בנחל, בנחל שהיה קצת מים. כמה מהאסירים הלכו עם הספלים שלהם לקחת קצת מים, באותו רגע ראו אותם השומרים, הלכו על ידם, ירו בהם בראש. אני הייתי מאוד זהיר על דברים כאלה, אבל כמה אפשר להתאפק ללא שתייה? הלב שלי בכה לראות אותם, איך שנפלו בתוך הנחל ואף אחד לא יכול לעזור להם. כל הזמן חשבתי שסופי מתקרב. ביום ביום היינו הולכים מעיירה לעיירה מכפר לכפר, ובלילה היינו ישנים באורוות איפה שהסוסים, איפה שהחמורים ישנים וסוגרים אותנו בפנים, כמו בהמות. הרעב מצד אחד, הצמא מצד שני והכינים מצד שלישי היו הורגים אותנו. המצב היה בלתי נסבל, היו בינינו שהתחילו לאבד את השכל וניסו כמה פעמים לברוח. אלה שהיו נתפסים היו יוצאים ללא משפט להורג בירייה. לפי ידיעתי אף אחד לא הצליח לברוח. כמה פעמים גם לי תפס ייאוש וחשבתי לברוח. עשיתי חשבון, אני אברח, לאן? איפה אני אלך? את השפה לא ידעתי, לא בפולנית ולא בגרמנית כמו שהיה צריך. זאת אומרת שאני נכנס ישר לגליוטינה. אפילו לא ידעתי באיזה מקום אני עובד. בקיצור, הזמן עובר ועובר אין שחרור. כמה אסירים התחילו לתפוס מחלות כמו דזינטריה , מלריה ואפיסת כוחות, וכמה מהאסירים לא יכלו ללכת. אלה שלא יכלו ללכת ,היו הורגים אותם בדרך. אני רוצה לציין שבין החולים שאני אומר, אומר חלה גם כן אחד מחבריי, אחד מחבריי הטובים ביותר שהכרתי אותו בהיותי במחנה בבוכנוואלד שמו היה מקס בבלגיה מבלגיה, הייתי מסתדר איתו טוב[...

מראיין: מה היה השם המלא שלו אתה זוכר?

אברהם : מקס, על שם שם המשפחה לא זוכר. הייתי מסתדר איתו טוב מאוד בשפה הצרפתית, הוא חלה מחלה קשה ואפיסת כוחות הייתי מוכרח להוביל אותו עד כמה שאפשר, וכל הזמן הייתי מעודד אותו. היינו היינו מעניקים את שחרורו היינו מחכים את שחרורנו מרגע לרגע והשחרור לא היה בא, מתרחק. כמה זמן יכולתי להוביל אותו. גם אני הייתי עייף מאוד באפיסת כוחות, מה שהיה מחזיק אותי בחיים היה התקווה שעוד מעט נשתחרר, עוד מעט, עוד יום, עוד רגע. בינתיים, מכל הקבוצה הגדולה שיצאנו מזוננברג כ-500 מאות אסירים, נשארנו כ-25 אסירים. כולם נהרגו בדרך, מי במחלות, מי ביריות. היינו הולכים כמו כבשים, היו מובילים אותנו ממקום למקום בלי לדעת אפילו הם לא ידעו איפה שהם מובילים אותנו. השמירה, היא הייתה חזקה מאוד כמו שאמרתי, הנאצים ידעו אם נשאיר בצורה כזאת ללא מים ואוכל נמות כולנו. בסוף החליטו לרכז את שארית האסירים בכפר אחד ולבקש מאנשי הכפר להביא לנו קצת אוכל ולחם. הכפרים הכפריים הסכימו היות שאנחנו נמצאים בשטח הסודטים פחות

00:53:42

פחות או יותר, לא עוינים ליהודים. חילקו לנו קרוב ל-150 גרם לחם ו וגם תפוחי אדמה. בסוף, מתי שהגרמנים גמרו לחלק את האוכל נשארו על הארץ כמה תפוחי אדמה קטנים. איזה 4 - 5 מהאסירים התנפלו על התפוחים. באותו רגע, הגרמני שלף את אקדחו וירה להם ירייה אחת על הראש של כולם ונשארו כל אחד מכורבלים, וכל אחד עם תפוח קטן ביד שלו ואחד מהם הספיק לברוח. הגרמני הספיק לירות בו ופצע אותו בחזה. קרוב ל קרוב מאוד בצד הימני. הגרמני לא הבחין שברגע שהאסיר המשיך ללכת איתנו, אני הייתי היחידי שהובלתי אותו, עד שהגרמני שהיה בו והבחין וציווה עליי לשים אותו בפנים החורשה מתחת לעץ, אני עשיתי כדברו. במשך הזמן הזה, אני איבדתי את שמיכתי. השמיכה שלי השמיכה שלי, וביקשתי מהגרמני שאני זקוק לשמיכה, אז הוא אמר לי תסתובב ואחרי שאני יורה בו, קח את השמיכה, הסתובבתי לאחור ושמעתי את הירייה שפגעה בו בראש. אז הוא אמר לי: "אתה יכול לקחת את השמיכה". הוצאתי את ההרוג מעל השמיכה בשביל לקחת אותה, אז ראיתי שהשמיכה היא הייתה מגואלת בדם. אמרתי לגרמני: "אני לא יכול לקחת את השמיכה הזאת, היא מגואלת בדם". הוא ענה לי: "אם אתה לא תיקח את השמיכה אני יורה בך כמו שאני יריתי בו". נכנס לי פחד מוות. עבר עליי עבר עליי אבל באותו רגע כל גופי רעד לשמוע שהוא מכניס כדור באקדחו, אז אין ברירה, לקחתי את השמיכה והמשכתי בדרכי. עכשיו עליי לציין שנשארו רק 17 אסירים בדרך שהיינו הולכים. ראינו צבא גרמני שחוזר מהחזית הרוסי כמו טנקים כמו טנקים, תותחים, מכוניות משא, מלא חיילים. אני רוצה לספר כאן, שהיה משהו נורא שקרה. בין ה-17 שנשארנו היה בינינו אב ובן. האבא, לא התחיל להרגיש בטוב ולא היה יכול ללכת יותר, אז הקצין שלנו ראה ש-2 - 3 מובילים אותו, הוא ציווה להשאיר אותו תחת עץ. אני הייתי אחד האחרונים, ראיתי במו עיניי איך הקצין הזה, נאצי, אוסטרי, הוציא את אקדחו ואמר לאסיר לפתוח את הפה כדי לירות בו. למזלו, לא היה לאקדחו כדור בקנה, הוא לא ידע שאין לו כדורים. מה הוא עשה? כמו שאמרתי שצבא גרמני היה חוזר מהחזית, הקצין הנאצי שלנו ניגש אז לקצין אחר מהתותחים וביקש ממנו שייתן לו כמה כדורים בשביל האקדח שלו, הקצין, התותחן שאל אותו: "בשביל מה אתה צריך את הכדורים האלה? נגמרה כבר המלחמה, מדוע אתה לא משחרר את האסירים"? אז הוא שאל הקצין שאני אמר בשביל מה נחוץ לך הכדורים? זה קצת מבולבל

מראיין: בסדר תמשיך.

אברהם : "בשביל מה נחוץ לך הכדורים? המלחמה המלחמה נגמרה כבר, מדוע אתה לא משחרר את המסכנים האלה"? הקצין שלנו אמר לו: ש"אין לו פקודה לשחרר ושבקרוב נוציא את כולנו להורג". על הקצין אמר וקילל אותו. והקצין התותחן קילל אותו ונסע לדרכו, עברו עוד כמה מכוניות ופגש קצין אחר ודיבר איתו אותם המילים כמו בראשון. הקצין הזה לא הבין כלום ונתן לו כמה כדורים אז חזר חזר אצל המסכן האסיר הזה פתח לו את פיו וירה בו כדור אחד והרג אותו במקום ואמר לנו לא לספר לבן כלום. את הטרגדיה הזאת ראיתי במו עיניי ואני לא יכול בשום אופן לשכוח אותו. המשכתי ללכת כמו המשכנו ללכת כמו כבשים. ללא סדר עד שנהיה חושך ובאנו לכפר אחד, שם הכניסו אותנו באורווה. הפחד שיהרגו אותנו היה גדול. הרבה התחילו לבכות כמו ילדים. כמו ילדים קטנים. האוכל שקיבלנו קודם לא הספיק אפילו בשביל מנה אחת, היות שלא שמנו בפינו הרבה זמן אוכל, מתי שאכלנו היו כואבות לנו הלסתות והשיניים. עכשיו התחיל שוב לכרסם אותנו הרעב, והבלתי נסבל - הכינים, גם הפחד שיהרגו אותנו. ובכל זאת, לא הוצאנו את התקווה, היות שהיינו שומעים את הרעשים של התותחים, את האמריקנים שמתקרבים. בבוקר קיבלנו פקודה לזוז. המצב היה גרוע ביותר, האסירים לא יכלו לזוז בכלל. השומרים התחילו עם הכתות של הרובים להכות בנו כדי שנוכל לצאת כדי שנוכל לצאת מהאורווה. באורווה הזאת היו ערימות של קש. כמה אסירים נכנסו בפנים הערימות הערימות להתחבות אולי עד שיבואו האמריקאיים. אבל לשווא, השומרים הגרמנים הבחינו בזה, הוציאו אותם עם כידוניהם, הלכו מערימה לערימה להוציא אותם, והצליחו. כמה מהם יצאו פצועים ממכות הכידונים. כולנו היינו כמו סמרטוטים, היינו סך הכל 15 אסירים. על זה שנשאר מ-500 איש, גם את ה-15 לא רצו המנוולים האלה לשחרר. מה הייתה הכוונה שלהם? אף אחד

01:00:24

לא ידע. לא רצו להרוג אותנו לוּ רצו להרוג אותנו, היו עושים זאת. התחלנו ללכת במורד הכפר בכוח בכוח הקתות הרובים הספקנו ללכת כמה מאות מטרים, פתאום אנחנו שומעים מאחורינו יריות, אני ו-5 - 6 מחבריי היינו קדימה, חשבנו שמתחילים כבר להרוג שמתחילים כבר להרוג אותנו. אז ראינו שהשומרים זורקים את רוביהם ומתחילים לזו לברוח משמאלה וימינה. מה אנחנו רואים? טנקים אמריקאיים, החיילים רצו אחרי השומרים כדי לתפוס אותם. כמה דקות, השמחה הייתה גדולה. שמחה כזאת אף פעם אני לא אשכח. סיפרתי, מה שאני סיפרתי זה היה 1% מה שעבר לי במשך כל היותי כל היותי במחנה, ולספר כל ה- 29 חודשים מה שעברתי עליי כמה ימים ולילות והבריאות שלי לא מרשה זאת אני מבקש את סליחתכם.

מראיין: כן.

אברהם : אני משתחרר מהשבי ומהשבי האכזרי שהאנושות לא ידעה ולא תדע לעולם, מה שעבר בחלק מהאומה היהודית בהיותם יהודים בלי שום חטא ועוון. ברגע שהשתחררתי, לא ידענו לאן ללכת. קצין אמריקאי אמר לנו: "לא ללכת קדימה רק לאחור, אתם תפגשו חיילים אמריקאים, והם יראו לכם הדרך הנכונה שאתם צריכים ללכת" עד שאנחנו נפגוש עיירה קטנה ושמה נשטין , גבול צ'כוסלובקיה. שם תפגשו את הקומנדטור את הקומנדטור האמריקאי, והם יעזרו לכם. כל זה היה על 15 15 אסירים התחילו ללכת כמו כמו החיילים האמריקאים אמרו לנו. אני, כמו שאמרתי נשארת נשאר לי רק חבר אחד, צרפתי, רק איתו הייתי מנחם. התחלנו אחד בזה התחלנו לנשק אחד בזרועות השני בבכי. עכשיו, הוא אומר לי: "לא אמרתי לך שרצית לברוח, אל תברח עוד מעט, עוד מעט יבוא השחרור". התנשקנו ובכינו כמה פעמים. בסוף אנחנו ונזכרנו שאנחנו רעבים והתחלנו לחפש מזון איפה שלא יהיה. פתאום אנחנו רואים סביבנו, שנעלמו כל האסירים, רק שנינו נשארנו: אני והוא. דוד היו קוראים לו. "דוד" אמרתי לו, "נלך לפני שהאסירים האחרים יקדימו אותנו. אני חושב שהחיילים האמריקאיים לא יהיה להם מה לתת לנו. לכן נלך יותר מהר". בשביל שאנחנו הולכים החבר שלי מצא בדרך שאנחנו הולכים, החבר שלי מצא אקדח גרמני. להפתעתנו, לא היה בפנים אפילו כדור אחד. הוא הרים אותו והכניס אותו בתוך החגורה, "שיהיה לנו על כל מקרה", הוא אמר. בדרך שאנחנו הולכים פגשנו פונדק. בלי שום אזהרה, דוד מוצא את האקדח ומצווה לפונדקאי לתת לנו לאכול, הפונדקאי נבהל. בהתחלה חשב שאנחנו שדים, הוא לא ראה אנשים כאלה אף פעם, אחרי שהזכרנו לו את העניין, הסברנו לו טוב מאוד. אמר לנו שניקח מה שאנחנו רוצים. בדלפק היו גבינות חמות ועוד כמה ועוד כמה דברים. במשך כמה דקות אני ודוד לא השארנו שום דבר כלום. אכלנו הכל. יצאנו בחצר וראינו כמה חזירים שהיו אוכלים בקערה מלא חלב עם קולורבי בפנים. לא חשבנו הרבה, תפסנו את הקערה מלא חלב ותפוחים אדמה שהיו בפנים וקולורבי [דיבור לא ברור] כולה בתוך בתוך הבטן שלנו שהייתה ריקה כמה חודשים. פה אני צריך לציין שעשינו טעות גדולה. יכולנו למות כמו כלום. לא היינו צריכים לאכול ולשתות כל כך הרבה, אחרי כמה חודשים שלא שמנו כלום בפה. לא יכולנו ללכת בכלל. היינו נפוחים כמו בלונים. עם כוחות עם כוחות מעטים הלכנו קצת, אבל לשווא. יותר לא יכולנו להתקדם. איש לא ידע איש לא היה סביבנו, רק אני ודוד. בסוף נפלנו כמו שני שקים כבדים על הארץ ונשארנו ככה כמה שעות אפשר לומר בלי הכרה, כמה זמן לא ידוע. אחרי כמה זמן, התעוררנו, מצבנו השתפר, קיבלנו קצת כוח, ואז התחלנו שוב ללכת במרץ. אחרי כמה שעות הליכה אנחנו נכנסים לעיירה ששאלנו שאלנו פה ושם ופגשנו את הקומנדטור האמריקאי. ברגע שהשומר הראשון ראה אותנו הוא נבהל. הוא הוא לא ידע מה לחשוב, ברגע חשב שאנחנו מכוכב אחר. והוא דרך את נשקו לעברנו שנעמוד במקום. אנחנו היינו עם בגדי פסים של אסירים ונורא מלוכלכים. הפנים הפנים שלנו, הבגדים, הידיים, הכל היה שחור, עמדנו במקום והחבר שלי ידע את השפה האנגלית בפרפקט, הסביר לשומר שאנחנו היינו אסירים עם הגרמנים, הוא קיבל את זה וקרא לקצין הממונה עליו שיחליט מה לעשות איתנו. להפתעתנו, ראינו שאף אסיר אחר עוד לא הופיע. אני ודוד היינו שמחים שהיינו הראשונים, אז, בא הקצין בירך אותנו ושאל כמה אסירים שוחררו? ואמרנו לו שרק 17 אסירים ש-15 אסירים הוא קיבל כל הפרטים וציווה לחיילים, להרוס להרוס ביניהם להראות ביניהם כמה כסף כמה כסף ולתת לנו.

01:06:50

אברהם: קיבלנו כיכר אחד לחם, שני שוקולד, ממתקים, חלב, חלב משומר, חמאה, דבש ועוד הרבה דברים. גם שני שמיכות לכל אחד לכל אחד. שהגיעו בינתיים הגיעו גם, גם שאר האסירים. לכמה מהם לא נשאר לתת להם והחיילים קנו לחם מהכסף שלהם בעיירה כדי לתת להם וציוו לנו ללכת ולהתרחץ במקומות שהיו בעיירה, ועשו אספות פומביות עשו אספות פומביות בן הכפריים לאסוף בגדים בשבילנו, וכך היה. אחרי כמה זמן, היה לכל אסיר בגדים אזרחיים מכף רגל עד הראש, ובקבוק ספירט מיוחד בשביל, בשביל הכינים. בשביל לטבול את גופנו מהכינים שלא השאירו לנו דם בגוף. אחרי שהתרחצנו וניקינו את עצמנו מכל לכלוך שבגופינו, התחלנו להרגיש ולבוא במציאות שאנחנו האמת, בני אדם. אני ודוד התנשקנו בסוף בירכנו אחד עם השני אחד עם השני בחיבה שניפגש באיזה יום ב בצרפת. והוא הלך בדרכו לארצו, ואני נשארתי שוב לבד בארץ שבכלל לא מכיר ולא יודע את השפה, הייתי זר לגמרי. העיירה הייתה באותו יום מלא חיילים אמריקאים עם ג'יפים מכוניות מכוניות ומכונות מסע מלא חיילים, גם טנקים. בחניון אחד, אני הצעתי את אחד החיילים, ידעתי מאחד החיילים שהיה יהודי, הוא היה קצין, והבטיח לי שלמחרת ייקח אותי עם הג'יפ שלו איפה איפה שהוא ייסע ואני הסכמתי. והייתי זמן והייתי זמן מדבר איתו. הוא ידע כיצד בצרפתית וגם עברית והיה אמר והסכמנו את המפגש שהייתי את המפגש והייתי שמח מאוד. לדאבוני הפגישה הזאת לא התרש לא התגשם. בערב, הלכתי ללשכה בסניף הדואר, שם היו גם כמה אסירים. פתאום, בחצי הלילה אני שומע בחוץ דיבורים ברוסית, פתחתי את התריסים ולהפתעתי אני רואה צבא רוסי נכנס בעיירה, עם תותחים עם הטנקים ועם הפרדות שלהם. בבוקר אני יוצא בחוץ ללכת במפגש עם החייל היהודי האמריקאי. להפתעתי, במקומם מצאתי חיילים רוסים. מאוד התעצבנתי והלב שלי בכה כל כך. הייתי שמח שהייתי נוסע עם הקצין היהודי וכבר הייתי גומר את סבלי. האוכל שנתנו החיילים האמריקאים נגמר והלכתי לקומנדטור הרוסי לבקש שיעזור לי על אוכל. אצל מי שהייתי פונה יצאתי עם ידיים ריקות, "אין לנו אוכל, אין לנו בשבילנו ולא בשביל לתת לך". זאת הייתה התשובה של הרוסים. כמו שאמרתי, אני נמצא בעיירה של הסודטים, האחרונה בגבול צ'כוסלובקיה. לא יכולתי לעבור את הגבול בחזרה הביתה, היות שהגבול עוד היה סגור ולא היה רשות לעבור אזרחים. באין ברירה לא יכול, הייתי מוכרח החלטתי ללכת מבית לבית, לבקש אוכל, כמו נדבה. חיפשתי שק אחד והתחלתי והתחלתי להיאגר קצת אוכל למחרת, לא ידעתי מה שיהיה מחר. אם יתנו לי או לא יתנו לי. התחילו כבר לתת לי קצת גבינות קשות, חמאה, ביצים ועוד דברים קצת לחם, העיקר שיהיה מה לאכול, למה שאני לא יודע באיזה ימים אני יכול לבוא. כמו שאמרתי, המלון שלי היה בסניף הדואר. כמה אסירים אכלו יותר מדי ומתו אחרי אחרי ייסורים קשים. כאב לי הלב לראות אותם איך מתפתלים, איך שסובלים בלי שייתן להם שום עזרה מצד 'הצבא האדום'. אני הייתי מאוד נזהר לא לאכול הרבה שלא יקרה לי אותו הדבר. אחרי אחרי שבוע הגבול נפתח וחופשי כל אזרח לעבור אם ברצונו בצד השני של הגבול. החלטתי לא להפסיד זמן. הגעגוע מהבית היה רב. רציתי לדעת מי ממשפחתי חזר מהמחנות. בשביל לעבור את הגבול לא הייתה בעיה, הייתי מראה את המספר מהיד וחופשי בכל מקום בכל מקום איפה שרצינו. בגבול היו כמה שומרים אזרחיים עם נשקם. ברגע שהראיתי להם את המספר מידי לא רק שנתנו לי לעבור אלא לחצו לי ידיי ואמרו לי ובירכו אותי: "אתה נכנס עכשיו לפּרוֹטקטוֹרט שזה צ'כוסלובקיה, 100 מטר מכאן נמצאת הקומנדטור הרוסי , תיכנס אצלו ותוציא תעודות ותוציא תעודות. בלי אלה לא תוכל להסתובב חופשי בארצנו לכן אנו מייעצים לך לעשות זאת עכשיו". בלי להפסיד זמן, הלכתי למקום המיועד הגנרל הרוסי עוד לא היה מגיע עוד לא הגיע שהיה מוקדם. סמוך לשם היה פארק ככה עם ספסלים, שישבתי בספסל כדי לחכות. על ידי, ישב עוד בחור אחד. הוא דיבר איתי בגרמנית כמו יידיש, אכן הבנתי שהוא יהודי ואמר לי: "אם אני מחכה את הגנרל"? עניתי לו בחיוב, ואז אמר לי ש: "לא לומר שאני יהודי מפני שהם הרוסים הם אנטישמיים וצריכים להיזהר מהם". נמאס לי לחכות. קמתי, וראיתי קרוב לקומנדטור היו כמה חיילים רוסיים שהיו שומרים, כביכול, כמה משרדים. ניגשתי אליהם ושאלתי אם הם יודעים מתי יבוא הגנרל. שאלו

01:13:45

אותי, בשביל מה אני צריך אותו? הזכרתי להם הכל, הסברתי גם כן הכל ושאלו אותי מאיפה מאיפה אני. אז באמת אני פחדתי. עניתי להם שאני יהודי עם מספר ביד שהייתי בשבי עם הגרמנים אז אז אמרו לי תיכנס בחדר הזה. הצביעו לי את החדר, היה קרוב לכביש, ושאחכה. אני נכנס לחדר ולהפתעתי אני רואה בפנים כמה רוסים מגולחים כולם בראש בריונים כאלה, אני הייתי על ידם ננס. פחדתי נורא. פחדתי נורא, גם שלא יגעו לי את האוכל, גם פחדתי שלא ייקחו לי את האוכל שלי בשק. וישבתי בפינה, אחת היו שם גם מיטות, הבנתי שזה בית הסוהר ומי יודע כמה זמן אני צריך להישאר עם הבריונים האלה ובכלל לא ידעתי מילה אחת ברוסית. חשבתי בעצמי שפה צריך לתכנן משהו כדי לברוח. עשיתי חשבון כמה זמן לוקח כמה זמן לוקח לשומר לעבור את הפרוזדור מקצה עד הקצה השני, וככה תכננתי. שמתי לב טוב, הרוסים שהיו בחדרי הלכו לשכב. מצאתי את הרגע המתאים שהשומר היה בצד השני של הפרוזדור, ותכף הסתלקתי, בלי שיבחין בי. לא רצתי ברחוב, בשביל לא לשים תשומת הלב לאנשים אחרים, הלכתי לאט עד ש ה עד הסיבוב השני של הרחוב באחד מה [דיבור לא ברור] הגדולות, מצאתי כמה אמריקאים עם ג'יפ שהתקלקל להם. שאלתי אותם בשפה הגרמנית אם מכירים את הדרך את הדרך לפראג עיר הבירה. ואחד מהם הצביע לי ביד את הדרך שאני צריך לקחת, וככה היה. בדרך יצאתי בדרך מצאתי מקל ארוך וזה היה טוב, שבמקרה של כלבים או נחשים. הפחד הפחד שלא יתפסו אותי הרוסים נכנס לי מוטור ברגליים. התחלתי לעבור לעיירות עיירה אחרי עיירה. רק שאלתי והלכתי עד שנהיה חושך, נתקלתי בעיירה אחת ששמה ריכזו כמה אסירים שבמקרה עברו במקום בבית ספר אחד, והתושבים היו מביאים לכולם אוכל, אוכל חם. באותו לילה ישנתי בבית הספר. לא הייתי מכיר אף אחד, וישנתי למעלה ש וישנתי למעלה על השק, על השק של האוכל שלי, פחדתי שלא יגנבו לי את השק. הייתי עייף מאוד. ככה שקלתי, אני יכול להגיד אני יכול לומר לכם, ששקלתי סך הכל 37 קילו. יכולתי לספור את העצמות שבחזה. למחרת, הגעתי באיזה עיירה גדולה הלכתי למשטרה בשביל להוציא תעודות על שם גיאורגיוס פפנדרו, גיאורגיוס פפירגיו סליחה. גיאורגיוס פפירגיו פשוט מאד פחדתי לומר את שמי האמיתי לא היה לי את מי להתייעץ, עם מי להתייעץ. מתי שהגעתי לעיירה הזאת הייתי מאוד עייף מההליכה הקשה שעשיתי כבר, על כך כל כך ימים בלי לנוח מרוב עייפות, התמוטטתי ונשארתי בלי הכרה, כמה זמן אני לא יודע. מתי שפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי בבית חולים ועל ידי כמה רופאים ואחיות. התחילו לשאול אותי כמה שאלות פרטיות. כמו מאיפה באתי? מאיפה אני הולך? מאיזה מוצא אני? אם אני יהודי או נוצרי? עניתי להם שאני יווני נוצרי קומוניסט, פחדתי לומר שאני יהודי. מצאו את הרופאים שאני מצאו הרופאים שאני חלש מאוד. חסרים לי הרבה ויטמינים והרבה תזונה בגוף, ואני צריך להישאר כמה זמן בבית חולים כדי להחלים. אחר-כך ישחררו אותי אם אני אהיה בריא כמובן. רק פיג'מה בחלוק מבית החולים נתנו לי. הטיפול היה טוב מאוד 5 פעמים אוכל ביום, השק שהיה לי עם האוכל נאבד, כסף לא היה לי אפילו פרוטה אחת. אחרי כמה ימים בהיותי בבית חולים, נכנס הצבא הרוסי. לפני הזמן הזה לא היו רוסים בעיירה הזאת. נכנסו בבית החולים עם שירים וריקודים וחילקו כמה ממתקים וסיגריות לחולים. עם הצוות ועם החולים לא יכולתי לדבר בגרמנית שהשפה הזאת הייתה אסורה בצ'כיה. טוב שידעתי קצת צרפתית וככה יכולתי פחות או יותר לדבר איתם. חשבתי שעוד כמה ימים אני משתחרר ואין לי פרוטה בכיס. חשבתי בעצמי שפה אף אחד לא מכיר אותי. על יד הבית חולים הייתה שדרה יפה עם ספסלים. ירדתי למטה בשדרה והתחלתי לבקש נדבה. ממש פשטתי את ידי כמו קבצן. הייתי הייתי מראה את המספר מהיד וכולם היו נותנים היו נותנים מה שבא להם ביד. אני רוצה לציין שהצ'כים הם אנשים טובים ונדיבים. מתי שראו שאני זר ומספר ביד ממש היו מרחמים עליי. הרבה אנשים היו בוכים והם ידעו מה שעבר עליי, ואני ידעתי מה שעבר גם כן עליהם. אנשים ביקשו ממני שאני אלך איתם בבית שלהם, אך אני סירבתי היות שאני שייך לבית חולים. הגיע הזמן לשחרור מבית חולים. בדיקה אחרונה של הרופא מצאו אותי פחות או יותר בריא, סימן שאני יכול כבר ללכת למה שאנשים אחרים התחילו לבוא בבית חולים, חולים. הלבישו אותי מגרביים עד הכובע, אפילו מגפיים נתנו לי. קיבלתי כמה קורונות , כמה קורונות כסף צ'כי כסף צ'כי,

01:20:22

קצת אוכל ויצאתי לדרך לכיוון לעיר הבירה פראג. כסף לא רציתי לבזבז כיוון שלא היה לי הרבה. הלכתי לתחנת הרכבת ואני יושב לבד למעלה על איזה אבן ומחכה את הרכבת שתבוא.

מראיין: כן.

אברהם: כן, נו גמרתי

דוברת: רגע, עוד יש? רק זה נכון?

מראיין: בסדר

אברהם : מה הייתי מספר?

מראיין: נתנו לך קורונות.

אברהם : הייתי מחכה את הרכבת שתבוא. בהיותי יושב על ה על האבן, שמתי את ראשי בין שני ידיי והייתי חושב: מה יהיה? אף אחד אין לי, אין לי חברים, אין לי מי שייעץ איתי. איפה ייקח אותי הרכבת? אני לא ידעתי. חוץ מהשפה הצ'כים לא יודעים שפה אחרת. עם השפה הגרמנית לא רוצים לשמוע. בהיותי חושב ככה והייתי מנומנם, פתאום הופיע לפני מלאך מהשמיים. אומרים שאין ניסים, אבל אני מאמין שיש ניסים. איש אחד ואשתו מתקרבים על ידי, דופק לי בכתף ואומר לי: "תגיד לי בחור", בצ'כית. אני הרמתי את כתפי, סימן שאני לא מבין אותו. שוב שואל אותי, בצרפתית, אם אני מבין? אז אני הייתי עונה בחיוב, אמר: "אתה זר"? עניתי לו בחיוב, והראיתי לו את מספרי, ברגע שראה את מספרי קפץ כמו נחש. "למה אתה עומד בצורה כזאת"? הוא שואל, "כואב לך הראש"? התביישתי ועניתי לו: "כן". אמר לי: "אל תזוז מהמקום, תכף אני חוזר". השאיר את אשתו על ידי והלך, אחרי כמה רגעים חזר עם קופסת כדורים של כאב ראש. אמר לי: "קח את הכל, אולי אתה תצטרך" וקנה לי כמה סנדוויצ'ים שיהיה לי לדרך. בינתיים התחלנו לדבר מהמחנה מהמחנות. לא ידעתי מאיפה הופיע האדם הזה. והתאספו על ידינו כמה אנשים סקרנים שגם הם היו מחכים את הרכבת בלי להבין מה אני מדבר. בינתיים, עבר כמה זמן והרכבת הגיעה, מלא אנשים מפה לפה, עד אפס מקום והרבה אנשים היו תלויים מהדלתות בחוץ. אני ראיתי את זה, פחדתי מאוד שאני עלול להישאר בחוץ בלי ל בלי לעלות לרכבת. אמרתי בצרפתית לחבר הזה: "אדוני תודה רבה מה שעשית איתי, אבל אני מצטער מאוד שלא יוכל לעלות ברכבת הזה, באמת תודה". הוא ענה לי: "אתה תיכנס הראשון מכולם ואחר כך יעלו שאר האנשים". התפלאתי לשמוע את המילים האלה, לא ידעתי מה הבן אדם הזה הוא? עלה בקרון הכי מלא, הוא דיבר כמה מילים בצ'כית התפעלתי לראות איך אנשים התחילו לרדת מהקרון ולעשות מקום לנו להיכנס פנימה. נכנסנו, את ה את הדברים שלי שהיו לי הוא לוקח הוא בעצמו, לא נתן לי אפילו להוביל אותם. מקום לשבת לא היה, הוא דיבר רק שני מילים. והייתם רואים איך כמה אנשים התחילו לקום כדי לעשות לנו מקום לשבת. הוא סיפר להם מאיפה באתי ועל הסבל שאני סבלתי עם הגרמנים. מתי שהוא היה מדבר, אנשים היו קמים על הספסלים כדי לשמוע ולראות אותי יותר טוב. הדרך לפראג הייתה ארוכה מאוד. אני לא יודע כמה שעות דרך הייתי צריך לעשות.

מראיין: רגע מי זה בסוף היה האיש הזה?

אברהם : לא יודע.

מראיין: לא יודע.

אברהם : לא יודע שום דבר. מלאך מהשמיים. אני אומר לך שהיה מלאך מהשמיים. הוא היה מלאך שמיים. אני יהודי, שמה יחידי בארץ זרה ולא ידעתי מה לעשות, פשוט מאוד פחדתי לדבר עם מי איפה אני אלך איפה? בסוף הגענו באיזה תחנה בשעות הערב, הוא אמר לי לרדת כדי לעלות לרכבת השנייה לפראג. הרכבת לפראג הייתה צריכה להגיע למחרת בבוקר, עד אז היינו צריכים להישאר באולם התחנה ולהמתין עד שעות הבוקר. באולם היו כמה כמה ספות מרופדות. הוא אמר לי שאני אשכב באחת הספות. בהתחלה אני סירבתי, אבל הוא הכריח אותי לשכב. לא יודע איפה הוא הלך והוא הביא לי שתי שמיכות בשביל לכסות את עצמי. הייתי פותח את עיניי מפעם לפעם והייתי רואה אותו ואת אשתו איך יושבים על ידי ומסתכלים אותי, היו מדברים ביניהם בלי שאני מבין כלום מהדיבור שהם מדברים. השכם בבוקר קמתי. הם בכלל לא ישנו. היו שומרים אותי כמו כלב ששומר על אדוניו.

01:26:18

אברהם: לקחו אותי למסעדה לאכול. אני עשיתי שאני רוצה לשלם, וכבר הוא הוא הקדים אותי. בסוף הרכבת בסוף באה הרכבת. בא עלינו מקום ישיבה ולא היה לנו מקום ישיבה, בדרך הוא אמר לי "איפה אני צריך בפראג ל בפראג"? אמרתי לו שאני צריך להיות בפראג, עניתי לו שאני צריך להיות אצל הקונסול היווני. הוא אמר שאין שגרירות יוונית בפראג, היות שכבר הרבה זמן עזבו. התפעלתי, מאיפה ידע הכל זה? הוא אמר שהוא ייקח אותי לשגרירות השוויצרי, שהוא שגרירות כללית לכל הזרים שאין להם שגריר שלהם. בכל תחנה שהרכבת הייתה עומדת היה מביא לי סנדוויצ'ים ושתייה, הייתי שמח מאוד שהאלוהים שלח לי את המלאך הזה. הרבה פעמים חשבתי שבלעדו, מה הייתי עושה לבד? איך הייתי מסתדר? בסוף הרכבת הגיעה בעיר בעיר הבירה, ששמו פראג. הוא בעצמו ובכבודו הוביל אותי ישר לשגרירות השוויצרי השוויצרי. הוא היה בטוח שאני כבר במקום, אז בירך אותנו לשלום, נישקנו אחד עם השני וגם עם אשתו עם אשתו, הוא אמר לי שאני אצליח בדרכים נישקנו, כמו שני ידידים ותיקים ונפרדנו. עכשיו אני צריך להתחיל חיים אחרים, ולהסתדר בכוחות עצמי. אין לי מי שיעזור עכשיו אחר. אני צריך לעשות הכל, פחות או יותר, את השפה הצרפתית ידעתי. השפה הזאת, היצל אותי, ניצל אותי. השגריר קיבל אותי, ביקש ניירות, אמרתי לו שברכבת איבדתי את כל הניירות ולא נשאר לי כלום, חוץ מה שיש לי שעלה לי שהיה לי על גופי. אז עכשיו לא פחדתי לומר את שמי האמיתי. הוא נתן לי תעודות ואמר שאני צריך ללכת גם במשטרה לקבל תעודה. את אני אם אני לא אעשה כן עלול שיתפסו אותי בתור מרגל. באותו רגע הלכתי למשטרה וקיבלתי תעודה. והמשטרה נתן לי פתק ללכת למלון. קוראים אותו מלון 'אסטוריה' עד שיפתחו הדרכים ליוון. בעניין אוכל, הייתי הולך למסעדה אחת קרוב למלון, המסעדה הזאת הייתה מארחת רק את הזרים שהיו במקום והיו הרבה והיו הרבה, עם פתק מהמשטרה. זאת הייתה זאת המסעדה של ה של האחיות צרפתיות. במלון התיידדתי עם בחור אחד שהוא אמר לי שהוא ממוצא יווני ממוצא יווני, האמא שלו יוונייה ואבא שלו גרמני והמשטרה שלח אותו למלון 'אסטוריה' והוא היה צריך ללון באותו חדר שאני שכבתי. היינו יוצאים ביחד, התיידדתי איתו היינו יוצאים יחד לטייל גם לאכול באותו מסעדה. לבזבז כסף לא היה, לא היה צורך, למה שכל המצרכים היו עם נקודות עם תלושים, אפילו בגדים בגדים לנו, לזרים, לא נתנו תלושים, היות שהיינו אוכלים במסעדה במסעדה. העיר הייתה מלא חיילים רוסים בשביל ללכת למסעדה, היינו צריכים לעבור גשר אחד שבו היה פסל אחד של ישו ובו כתוב באותיות עבריות "קדוש קדוש קדוש, אדוני צבאות" . פשוט מאוד מתי שהייתי עובר באותו גשר, לא הייתי מסתכל על הפסל. ממש פחדתי, לא ידעתי מה מה מסתובב בראשי. לחבר שלי שלי החדש הייתי אומר לו שאני נוצרי יווני ושיתפסו אותי בתור קומוניסט. ערב אחד, חזרנו מטיול והתחלנו להתרחץ והתחלנו להתרחץ, בחדר היו שתי קערות, אני הייתי מתרחץ כל פעם כל פעם ופעם בקערה ימנית, כדי שלא יראה את המגן דוד שהיה חרוט ביד הימנית ביד הימנית וככה היה מבין היה יכול להבין שאני יהודי. מתי שהיינו מגיעים למסעדה, הוא לא היה יושב איתי לאכול. היו לו הרבה חברים גרמנים והיו כל הזמן מדברים בלחש, והיו מסתכלים שמאלה וימינה. דברים כאלה לא מצא חן בעיניי. כמו שאמרתי, קודם הייתי מתרחץ בקערה הימנית, וערב אחד חזרנו מהעיר והתרחצנו. פתאום הרגשתי שנפל לו משהו. רעש של מתכת. הסתובבתי את ראשי וראיתי שהוא דרך עם רגלו על משהו, אני הרמתי את רגלו בקושי, למה שהוא התנגד להרימו וראיתי צלב שחור שהגרמנים היו עונדים אותו בכפתור בכפתור הראשון של המקטורן שלהם. צלב גרמני של נאצי. שימו לב. אני אמרתי לו, קצת אני אמרתי לו קצת בעצבנות: "נו, אתה נאצי? למה לא אמרת לי עד עכשיו שאתה נאצי"? תפס פחד מוות. הוא פחד שאני אלשין עליו, ואמר לי שהוא לא היה אף פעם חייל ושהוא קיבל את זה בהיותו בנוער ההיטלרסטי יונגרין . אני לא רציתי לעשות מזה עניין. ברגע, עשיתי את תוכניתי, התחלתי לדבר איתו בעדינות ובידידות ושלא יפחד ממני, במקום שהוא יפחד אני התחלתי אני התחלתי לפחד. במקום שהוא יפחד אני התחלתי לפחד. כמו שאמרתי קודם, היו לו הרבה חברים נאצים, והיו אלה יכול לספר להם מה שקרה מה שקרה. בלילה בלילה אחד ברחוב היו גומרים איתי כדי

01:33:10

להשתיק אותי שלא אלשין עליהם. לכן, תוכניתי היה לצאת מהר ככל האפשר מפראג אפילו באותו לילה ולנסוע לוינה שבאוסטריה. הרכבות היו בשפע לוינה. ובאותו לילה לא ישנתי כמה לא ישנתי, קמתי בשעה אחת. לאט לאט לקחתי את החפצים שלי והסתלקתי בלי אף אחד שירגיש במלון. סך הכל הייתי בפראג 3 שבועות. אני רוצה לציין שהצ'כים הם

סוף צד קלטת

01:34:05

התחלת צד קלטת

מראיין: צד שלישי, 27 בינואר, 85 כן.

אברהם : אני רוצה לציין שהצ'כים הם אנשים נדיבים מאוד כלפי זרים. פעם הלכתי לבד ברחוב ונאבדתי ברחובות לא ידעתי לא ידעתי לאן ללכת. איפה הדרך לבית מלון? פניתי לשוטר שהוא שהוא בכבודו ובעצמו לקח אותי על ידו. הלכנו כשלושת רבעי שעה איתו עד שהוא הביא אותי לבית מלון. ככה הם הצ'כים. בפראג היו כל מיני אנשים שהיו במחנות הסגר, אסירים לשעבר מכל ארצות אירופה, לכל אחד ואחד היה לו סימן בשרוול מאיזה מחנה יצא. כמובן, גם לי היה בשרוול שיצאתי מבוכנוואלד וגם הסמל מיוון. בצורה כזאת הצ'כים היו היו עוזרים בצורה יותר טובה כלפי הזרים. כמו הזמן שהייתי בפראג לא פגשתי אפילו יהודי יווני אחד. העניין שאני הייתי צריך להגיע לוינה. יצאתי לקחתי רכבת ויצאתי לווינה. בהיותי ברכבת נפגשתי עם 3 יוונים נוצרים, שהם היו הלכו לעבוד בשביל הגרמנים. איך אומרים

מראיין: עבור הגרמנים. כן.

אברהם : הלכו לעבוד עם כסף בשביל הגרמנים. מתנדבים, מתנדבים. פגשתי איתם ואנחנו התיידדנו איתם, באתי בוינה ושמה קרוב קרוב לוינה הייתה עיירה קטנה ושמה נשארנו בבית אחד בבית אחת של אישה אחת. היא קיבלה אותנו ונתנו לנו חדר.

מראיין: עכשיו תספר לי איך אתה מוינה מגיע לסלוניקי? איך הגעת מוינה לסלוניקי ב בכמה משפטים.אברהם : בכמה משפטים. הייתי בוינה כמה זמן אתה רוצה שאני אספר מה שעברתי בוינה?

מראיין: לא, ב בקווים כלליים.

אברהם : בוינה נתנו לי רק 3 ימים להישאר בוינה, לא היה לי יותר דוקומנטים להישאר שמה, כן. ואחר כך לקחתי רכבת והתחלנו לצאת מוינה יצאנו לצ'כוסולובקיה לא, לצ'כוסלובסקיה יצאנו להונגריה. בהונגריה. בהונגריה הלכתי לקהילה לקהילה ושמה לקחו לנו לקהילה יהודית ולקחו לנו את שמנו, ומשם כבר פרסמו את כל השמות מה שאלה שחזרו, פרסמו את השמות ,והתחלתי ללכת והתחלנו לנסוע ממקום למקום הרכבת הייתה לוקחת ממקום למקום. כל הכסף שהיה לי לא היה שווה פרוטה אחת. וככה הלכנו גם כן בלגרד, שם בבלגרד, ישנתי בבית ספר אחד, בהיותו בבית ספר שמעתי שיבואו גם כן יהודים אחרים, ובאו גם כן יהודיות גם כן יהודיות וגם יהודים אחרים ונפגשנו שם וכולנו בבת אחת יצאנו ל לגבול לגבול. שמה בגבול היו הפרטיזנים הפרטיזנים היוגוסלבים הפרטיזנים היגוסלביים כן? כן, הם היו ערומים פשוט מאוד, רק עם התחתונים שלהם, לא היה להם בגדים. לקחו לנו הכל מה שהיה לנו גם לגבירים וגם לגבירות . השאירו אותנו בלי שום דבר. לא נעליים, לא בגדים, לא שום דבר, רק מה שהיה, רק מה שהיה עלינו. רק מה שהיה עלינו. וככה נכנסנו ליוון. בצורה כזאת נכנסנו ליוון. והלכתי והלכתי לספר והלכתי ישר לקהילת היהודית, לראות מי באו ושמה היו פתקים ורציתי לדעת כבר. הם לקחו אותי. נתנו לנו קצת כסף, נתנו לנו אוכל, כן, ונתנו לנו לשכב בבית כנסת [דיבור לא ברור] ככה היו קוראים את זה.

מראיין: באיזה עיר זה היה?

אברהם : בסלוניקי. בסלוניקי. בבית כנסת שני, שמה היה באולם

דוברת: לא שניו, שנינה [לא ברור באיזה בית כנסת מדובר].

אברהם : וככה אנחנו ישבנו שמה כמה זמן עד שאני הלכתי לפגוש אם בא מישהו מה מהקרובים שלי. פשוט מאוד מצאתי אחר כך שאחד מאחיי הוא בא, האח הרביעי ממני, האח הכי קטן, הכי צעיר, כן. ואחר כך הוא אמר

01:38:32

שהוא רוצה ללכת לארץ ישראל אז היו הייתה כבר אנייה אחת שמו 'דמיטריוס', עם ה'דמיטריוס' הזה הוא הגיע לארץ הוא הגיע לארץ. אני נשארתי עוד שנה עוד שנה בסלוניקי התחלתי לעבוד ואני ידעתי כבר עם אשתי עם אשתי עם אשתי מעכשיו ששמה אלויירה אלויירה כן התחתנו שמה עם עם כל ה-7 החתונות שהיו צריכים להתחתן אותנו, עם 7 זוגות, 7 זוגות, כן. ועברנו ל'הכשרה' ונכנסנו ל'הכשרה', למה שאני רציתי לבוא כבר לארץ. נעברנו ל'הכשרה'

מראיין: איפה היית ב'הכשרה' באיזה מקום?

אברהם : בסוניו . בסוניו. ומסוניו בא בא איזה סירה, איזה סירה, ולקח אותנו לארץ. מהארץ הובילו אותנו ה זה.

מראיין: אתה עלית עם 'חביבה רייק' ?

אברהם : עם 'חביבה רייק' עם 'חביבה רייק'. האנגלים תפסו אותנו בדרך והביאו אותנו בעתלית בעתלית. היות שאשתי הייתה הרה הוציאו אותנו מהר משמה הוציאו מהר משמה, ואז אנחנו היינו איזה 15 יום באיזה קרוב בחיפה, ומחיפה באנו בתל אביב באנו בתל אביב, ב'בית העולים' של דינר, שמו היה דינר. ואני רוצה לציין פה שבאותו רגע, מתי שאנחנו הגענו, לא היה לנו איפה ללכת, עד הנמל הבית עולים היה מלא והיה יום שישי, פשוט מאוד, חשבנו שאנחנו נשכב כבר בדרך בזה במדרגות, במדרכה מדרכה. פתאום מופיע לנו איזה ששמו היה מנטש. את זה אני לא אשכח לעולם. הוא אמר לנו: "למה אתם לא הולכים ל'בית עולים'"? עניתי לו: "שאין מקום שמה". – "אתה תיגש לדינר ותאמר לו מנטש שלח אותי". הלכתי באותו רגע שדינר הזה שמע את שם המנטש עשה לנו מקום, תיכף ומיד, בלי שום דבר. אשתי ישנה לחוד ואני לחוד. לא חשוב, העיקר שהיה לנו רק כבר איפה גם בשביל לישון, כן.

מראיין: אתה גם סיפרת לי שבאת לארץ עם אח שלך?

אברהם : לא, הוא היה, הוא בא 'דימטריוס' ואני באתי אחרי כמה זמן עם 'חביבה רייק'.

מראיין: כן. כן, וקראו לו קראו לו יצחק.

אברהם : כן, וקראו לו, וקראו לו יעקב, יעקב חלגואה.

מראיין: אהה זה יעקב.

אברהם : כן.

מראיין: סליחה.

אברהם : יעקב חלגואה. הוא נולד בשנת 1924 ביוון, עלה ארצה בשנת 1946. אחר בהתחלה, אחרי סבל ותלאות נוראיים במלחמת העולם האחרונה, הוא היה במחנות השמדה שונים של הגרמנים וכל משפחתו מלבד אני הושמדה. מיד עם עלותו ארצה נכנס לקיבוץ תל יוסף והתגייס לשורות 'ההגנה' . עם פרוץ מלחמתנו לעצמאותנו, יצא יעקב זכרונו לברכה למלחמת השחרור. השתתף בקרבות השונות בהגנת היישובים כמו בת ים וכו'. מיד עם צאת הצו של המוסדות התגייס יעקב זכרו לברכה, לצבא הגנה לישראל, והיה חייל אמיץ ומסור ואהוב על מפקדיו וחבריו. הוא השתתף בקרבות שונים ובאחד הקרבות על מגדל צדק, ראש העין, נפל יעקב אחי ביום 30.10.48 והשאיר אחריו אלמנה וילד, לפחות לא נפל בידי הנאצים כי אם כלוחם עברי בארצנו ובמלחמה על מדינתנו.

מראיין: תספר לי משהו, היום אתה אדם דתי, מאמין, לא מאמין?

אברהם : אני מ מסורתי, אבל לא דתי.

מראיין: בג אתה כתוצאה מהמלחמה?

אברהם : אני שומר מצוות אבל לא דתי.

מראיין: יש לך איזה תקוות מיוחדות, איזה דבר מיוחד שאתה רוצה להגשים עוד?

אברהם : התקווה שלי זה שאני אהיה בריא, זה הכל. אני שאהיה בריא וגם משפחתי שיהיו בריאים.

מראיין: כן. נסעתם בחזרה לסלוניקי בשנים האחרונות?

אברהם : לא, לא חזרתי כי הלב שלי

01:42:33

מראיין: אף פעם?

אברהם : הלב שלי לא נתן לי ללכת לסלוניקי, למה שהסלוניקי הזה יביא לי זכרונות זכרונות לא נעימים. בשביל זה לא נסעתי אף פעם ואני לא אסע אף פעם לסלוניקי.

מראיין: וליוון בכלל נסעת?

אברהם : גם כן לא, גם ליוון לא.

מראיין: אפילו לא בשביל אה ?

אברהם : לא רוצה לא רוצה לשמוע את השם של היוונים, למה שאלה, לא ראיתי כל כך טוב מהם.

מראיין: אתה יודע שבשנים האחרונות יש משלחות שנוסעות לאושוויץ, לדכאו ?

אברהם : אם היו מזמינים אותי, בכל לב הייתי נוסע.

מראיין: היה לך אומץ לנסוע?

אברהם : היה לי אומץ, כן, לנסוע, לדברים כאלה יש לי אומץ לנסוע.

מראיין: מה אתה למשל תרגיש אם תיסע לכזה מקום?

אברהם : אני ארגיש, אני אזכור כל מה שעבר לי במשך ה-29 חודשים שאני הייתי במחנות.

מראיין: אתה תרגיש גבורה? אתה תרגיש אומץ?

אברהם : אני יכול להגיד לך אני לא ארגיש לא גבורה ולא אומץ, אבל אני ארגיש שאני יצאתי כבר מהציפורני הנאצים.

מראיין: מה היום אתה חושב המסקנה שהנוער, מי שחי פה בארץ, צריך להסיק מהתקופה הזאת של השואה? מה הנוער צריך ללמוד?

אברהם : לדאבוני הרב הנוער לא לא מ איך אומרים

מראיין: מתעניין.

אברהם : לא מתעניין יותר מדי לעניינים האלה, כמו שהנוער היווני זאת אומרת הדור הדור ההמשך לא מתעניין יותר מדי על הדברים האלה, כמו הנוער ההמשך של העדות האחרות. לו היו מתעניינים, היו לומדים הרבה דברים.

מראיין: אבל מה המסקנה? אנחנו צריכים לדעתך להיות? איך, איך צריכה להיות המדינה הזאת?

אברהם : מה מה שאני חושב שאנחנו לא צריכים לשכוח, לזכור ולא לשכוח לעולם דבר כזה. אנחנו צריכים ללכד את כל הנוער, את כל הנוער. הדור ההמשך ולא הדור ההמשך גם כן שיידעו מה שעבר על העם היהודי במלחמת העולם השנייה. למה שכל אחד ואחד הוא חושב שזה סיפור, סתם סיפור, אבל הם צריכים לדעת על הכל, לעשות אספות על גבי אספות ולהסביר להם בדיוק מה שקרה. כן.

מראיין: טוב, תודה רבה. זה הסוף של השיחה.