00:00:00

מראיין: אה אנה, את סיפרת לי שאת נולדת בקורפו בדצמבר 21

אנה: כן.

מראיין: עד אה 1943 שמתחילה השעה שאתם כבר שומעים בדיוק מה קורה

אנה: כן.

מראיין: ועד 44 ביוני שלוקחים אותכם

אנה: כן.

מראיין: את כבר בן אדם מבוגר.

אנה: כן.

מראיין: אה תספרי לי קצת מה אתם אה שמעתם בקורפו.

אנה: אה בקורפו לא שמענו הרבה. לא שמענו על המחנות, למה שם היה איטלקים, אה צבא איטלקי ולא סבלנו מהם כלום. דווקא אנשים היו עובדים גם איתם, בגלל שהשפה שהיהודים ידעו לדבר איטלקית. מה מ-43 אה כבר איטליה עשתה את ה היא לא הייתה יותר חברה עם גרמניה ונכנסו הגרמנים לקורפו אז התחילו הצרות ליהודים.

00:01:04

אנה: מה מהקודם שמענו כל אחד לא היה לנו לאכול, היה הכל 'שוק שחור', מה כל אחד היה לו משהו בבית, היה מוכר היה מוצא היה מסתדר. מ-43 ספטמבר אני חושבת 43 שנכנסו הגרמנים אז התחילו בעיות. אחר כך כשהגרמנים היו בפנים לא היה כמעט כלום והתחילו בעיות ליהודים. לא כל מי ששמים בארצות אחרות. רק ביום שהגיע כבר הפשע הגדול, 44 שפתאום הודיעו לנו שאנחנו צריכים להיות באיזה מקום פתוח שהיה ב בקורפו קוראים לזה הסְפִּינָדָה . זה כּוֹמוֹ מקום גדול ששמה היו משחקים כדורגל זה אלפי אנשים יכולים להיכנס. מקום יפה, מסביב הבתי-הקפה וממול היה כמו הגן עצמאות שיש כאן אה בתל אביב; והודיעו לנו בלילה שאנחנו למחרת בבוקר, יום שישי, שאנחנו כל היהודים נתייצב כאן למקום הזה. וכל אחד בלילה ביום חמישי הכין את עצמו בבית לבשל, להכין מה שהיה שהוא יודע שמחר יום שישי, הוא יספיק לשבת. ולמחרת בבוקר כולנו הלכנו למקום הזה. למה אמרו לנו שרוצים לנו לדבר.

מראיין: זה היה ביום שישי?

אנה: היה, כן. יום שישי. הגענו כולם שמה, תבין לך שהגיעו גם את אלו שהיו בבית החולים חולים. היו גם בחורים בבית הסוהר, היו גם אנשים בבית משוגעים. והוציאו את כולם והביאו אותם שמה. עכשיו, לברוח משמה לא ללכת אתה לא יכול. למה? קודם כל שקורפו זה אי. מסביב יש ים. זה לא עיר שאתה יכול לברוח וללכת. בקורפו לא היה לה הרבה אנשים 150 אלף היו, ביניהם אלפיים וכמה יהודים. עכשיו, יש הרבה ש איזה 100 אני חושבת אולי פחות, שהיה להם הרבה כסף והם ברחו ל ל חוֹרִיוֹ'ס . שאנחנו היינו אומרים, מושבות כאלה. מה, כל אחד לא יכל ללכת אל תחשבו שהגויים מקורפו או מה חוֹרִיָאדָה היו אוהבים את היהודים. הם היו יותר גרוע מה מהגרמנים. למה גם הם, מתי שתפסו אותנו שמו איזה מודעה ב ברחובות, אומרת את השמ את השמן החדש , את החידה החדשה אנחנו נאכל את זה ולא הגויים.

מראיין: איך אומרים את זה ביוונית?

אנה: το καινούργιο θα το κανονίσει τώρα . והיו גם ביניהם גם אנשים טובים. למשל, אני הייתי תופרת, היה לי מכונת תפירה ונתתי לזה לשכן שלי, אמרתי לו "תראה, בכל זאת תיכנס תיקח את המכונה". ונתתי לו גם מזוודה אחת עם בגדים. אמרתי תשים את זה וקצת זהב, כל המשפחה של הדודים, אותו הלילה. אפילו שלא יכלנו לצאת למה היה עוצר אומרים?

מראיין: כן.

אנה: שמנו את הכל באיזה קופסא גדולה ו למה לאימא שלי היה לה חמש בנות. הכמה אבנים שהיו לי לכל היהודי היה לו זהב. לכולם היה. למה היה צריך נדוניה לבנות, נכון? ואחים של אבא, אחים של אימא, כולם הכנו איזה קופסא והבאנו את זה לאיזה בן אדם גדול בלילה, לאט-לאט מישהו הלך ונתן לו את זה. אמר לו "תיקח את זה". מי ש תחבא לנו את זה. ונתנו . היה, לא זוכרת, אם הוא היה עורך דין או אם הוא היה רופא

00:04:58

מראיין: איך קראו לו?

אנה: לא יודעת. לא זוכרת. בת דודה שלי שהייתה עובדת אצלו היא מתה היא לא חיה. ואני נתתי את המכונה ואת המזוודה הזו לשכן, והלכנו למקום הזה, לסְפִּיאָנָאדָה. שמה, שהגענו כבר ראינו שמסביב, על הבניינים, שמו מצד אחד איפה הבתי קפה, כולם היו למעלה עם ה

מראיין: הם היו למעלה עם ה

אנה: עם ה מקלעים.

מראיין: מקלעים, בדיוק. בדיוק.

אנה: היו עם מקלעים כולם למעלה ומסביב גם היה צבא גרמני.

מראיין: כן.

אנה: ומולנו בדיוק, יש לנו בקורפו איזה מקום שקוראים אותו פְרוּרִיוֹ קסטרו. אה Como castillia [מהו המבצר... העדה פונה באיטלקית למישהו בסביבתה] שיש ב זה ? משהו שהצבא הייתה על זה בפנים. והיה גשר אחד גדול על הים שאתה היית הולך בפנים.

מראיין: איך קראו לגשר?

אנה: זה אותו מה זה מהפְרוּרִיוֹ זה. מה.. זה יֶפֵירָה אומרים ביוונית

מראיין: כן.

אנה: אתה היית עובר משמה, ואתה נכנס שמה לא יכלת לצאת יותר, למה זה היה בים.

מראיין: כן.

אנה: שמה הכניסו את כולם. הכניסו אפילו את החולים ואת המשוגעים, ונשים הרות. והגיעו הרבה עם אלונקות. את כולנו הכניסו אותם שם.

מראיין: כשאת אומרת ש אה הלכתם בלילה להביא את הזהב

אנה: כן.

מראיין: זאת אומרת זאת אומרת שאתם ידעתם שאתם הולכים לאיזה מקום שלא תבואו ממנו מהר?

אנה: לא. לא. פחדו גם ש ראו שכל היהודים תפסו אותם שמה, לקחת אותם, שלא יכנסו ויגנבו את זה, הבנת? וכל אחד אמר שיהיה יותר כמה זהב היו עלינו? היה לי, אני זוכרת שעון יפה, שהתחלתי לתפור התחלתי לתפור ללמוד את התפירה קניתי שעון שלי ביד. נורא רציתי את זה והיה לנו עגילים וכל אחד היה לו את הטבעת ואת השרשרת. אפילו שמכרנו

מראיין: כן, אבל אני, השאלה שלי

אנה: כן, אני מבין אותך

מראיין: אם אתם ידעתם משהו?

אנה: תראה, אנחנו לא ידענו הכל מה לא הרבה שהיו אומרים אותנו לא ייקחו. אותנו לא ייקחו. לא היינו מאמינים. למה, כבר יצאו שמועות כאלה שתפסו יהודים מארצות מאירופה. מה, לא ידענו שאנחנו רואים שהזמן עובר והמלחמה הולך כבר להיגמר, ב-44 ,

00:07:21

וכל אחד היה אומר זה ייגמר, זה ייגמר. ואנחנו אמרנו כבר אנחנו בסדר כאן. מה, לפני שאיך שנודע לנו אחר כך, הגרמנים על היהודים הגדולים מהקהילה הם היו מבקשים כל פעם. אה מכונות ו תפירה ומה שהם היו מבקשים היו האסירים היהודים היו נותנים. אנחנו היינו למטה, לא לא היו מבקשים מאיתנו. היו תורמים איזה לכל אחד היה חי בתקווה שאותנו לא ייקחו. אנחנו נמצאים אה בטוח כאן.

מראיין: כן.

אנה: עד שהגיע הזמן והכניסו את כולנו שמה, ואז ראינו, די כבר, אנחנו אבודים. ישבנו שמה מתשיעי לחודש עד שתיים עשרה ביוני. ואז התחילו לפי אלפא-בית לוקחת את הנשים משמה. מה לא הוציאו אותנו לאותו מקום שהכניסו אותנו. היו מנהרות שמה שהיה יורד עד הים. ומהמנהרות האלו היו לוקחים אה קודם ל לקחו את הנשים שהאות שלהם היה מתחיל מא', מב', מג'. ב12 לחודש התחיל לצאת. אנחנו היינו מאלפא-בית הראשונה ולקחו אותנו. לא היו אוניות. היו איזה מן סירות אה קראו לזה צַאטֵירָה את האוניות האלה. עכשיו, איזה שם בדיוק היה - לא יודעת. זה לא כמו סירות עמוקות. זה ישר על ה על הים.

מראיין: זה כמו רפסודות.

אנה: איך קוראים לזה?

מראיין: כמו רפסודות.

אנה: נכון. ושמה שמו ו איזה ים סוער היה! אני לא אשכח את זה! והורידו אותנו בלֶפְקָדָה . באי. למה

מראיין: את זוכרת מי מהיהודים בקורפו היה איתכם? את זוכרת שמות?

אנה: משפחות בֶּלֶלִי זה שלנו למה אנחנו היינו הרבה בֶּלֶלִי ב

מראיין: כן.

אנה: הרבה. הרבה בֶּלֶלִי. היו אחים של אבא שלי והיו ה הילדים שלהם, של הדודים מה . השם בֶּלֶלִי היה אחד הכי הכי הרבה יהודים בקורפו היו בֶּלֶלִי. והגענו ללֶפְקָדָה למה בים היוֹני של איוֹנִי שקוראים את זה את הים איוֹנִי ביוון יש 7 איים

מראיין: כן.

אנה: והביאו אותנו ללֶפְקָדָה שקוראים לזה. עד שנאספו כולם. שיצאו מ מקורפו. הכינו מחנה אחד, לא חשמלי . אה מקום פתוח ומסביב היה גדר, ושמה שמו את כולנו בשביל שייקחו אותנו אחר כך לפּאטְרה . לפּאטְראס. שמה, היה יהודי אחד מקורפו שאני לא זוכרת את השם שלו, מה הוא היה מאוד עשיר. עשיר מאוד. ו האלה הפָּאפָּאס אתה יודע מה זה הפָּאפָּאס? באו לבקר אותנו שמה. והבן אדם הזה ביקש סיגריה אחד. והגרמני בא וירה בו והרג אותו. זה המקרה הראשון שראינו.

מראיין: מה אתם הרגשתם? מה את הרגשת?

אנה: הרגשנו שכבר אנחנו אבודים. אמרנו די כבר. זה לא מה שאנחנו חושבים, שלוקחים אותנו נעבוד אצלהם וזה זה הסוף שלנו. הרגו אותו אומר: שתלמדו לא לבקש! הפָּאפָּאס הזה לא יכל לעשות שום דבר. זה הכומר שאומרים בעברית. אחר כך היה עוד בחור אחד, גם ממשפחת בֶּלֶלִי. קראו לו שלמה בֶּלֶלִי. יש לו אחיות כאן בארץ. והוא לא ידע שהרגו את הבן אדם הזה בשביל סיגריה. והוא במחנה בפינה בפינה שמה, גם הוא ביקש סיגריה אחד .והגרמני לקח לו את היד פתח לו את היד, וירה לו ב בזה. זה היה

00:11:29

מראיין: בכף יד

אנה: כן. זה מה שהיה הראשון שאנחנו . הראשון, המת והבחור הפצוע.

מראיין: כן. אה אתם עזבתם את הבית.

אנה: כן.

מראיין: עזבתם את החברים.

אנה: כן.

מראיין: ואנחנו שכחנו עוד לשאול קודם

אנה: כן.

מראיין: תספרי לי קצת על הבית. איפה הייתם גרים? באיזה רחוב?

אנה: אנחנו היינו גרים ב סָנְטָה סוֹפִיָה. חושבת שככה קראו. בסָנְטָה סוֹפִיָה היינו גרים. בית לא היה שלנו. אנחנו היינו משלמים שכר דירה. אבא היה עובד ב היה מודד את השמן. בקורפו היה הרבה שמן, ואבא היה מומחה. ואבא היה עושה את היין הכשר ליהודים גם הם היו הרבה אחים. וכולם היו אנשים גבוהים ומלאים כאלה והיו מכינים את היין ברגליים. אז אז היו עושים את היין

מראיין: מועכים?

אנה: כן. אבא היה עובד עם כל אחים שלו וגם הם היו עובדים בשמן.

מראיין: איפה למדת?

אנה: אני למדתי בבית ספר עממי.

מראיין: איך קראו לו?

אנה: אה זה היה 'תלמוד תורה'. מה היו לומדים אה יוונית שמה, ומי שרצה הוא יכל ללמוד גם אה עברית. מה אני הייתי הולכת אחרי לימודים לא היינו אז לומדים את התפירה וגאומטריה איך שלומדים כאן היינו הולכים אצל מורה שהיא הייתה תופרת היא בעצמה, והיה לה הרבה ילדים. וגם אני הייתי הולכת תמיד אחרי צהריים ללמוד משהו, עד שגדלתי אחר כך והמשכתי ללמוד את התפירה ונהייתי תופרת.

מראיין: איזה שכנים היו לכם? את זוכרת שמות?

אנה: גויים.

מראיין: כן. ויהודים?

אנה: היה לנו כן. סבתא שלנו הייתה גרה מלמטה, אימא של אבא, קראו לה רוֹזָה.

מראיין: כן.

אנה: ואחות של אבא שקראו לה פָּאצִ'ינָה ורֶנֶה. ו יותר למטה הייתה גרה משפחת דֶנְטֶס ובקומה ראשונה היו גרים הייתה גרה גויה שקראו לה סְפֶּרְייָאנִי. היה לה ילדים וגדלנו ביחד. הם היו כמעט משפחה. ו באותו רחוב היה גם אה חנות אחד שהיה עושה את ה קְרֶמָאדוֹרִי חלב, דייסות. כמו כאן שזה התנובה. היה להם היו אנשים מאוד טובים.

מראיין: הם היו יהודים?

אנה: לא. גויים. קרו לה גברת סְטֶלָה. היא היתה אוהבת הרבה את היהודים. והיה לנו גם אה אחד שהיה עובד בבנק. היו קוראים לו בֶּנְדרִינוֹס. והיה עוד משפחה יוונים שהיה להם בית קפה גדול, ואהבו אותנו הרבה ואנחנו אהבנו אותם. לא היה לנו מריבות ביניהם. לא היינו רבים אתה גוי, אני יהודי. אני אהבתי הרבה לשחק עם בנים ותמיד אבא היה אומר לי חבל שאת נולדת ילדה ולא נולדת בן. וכאן בארץ, אחרי מלחמת ששת הימים הלכתי לבקר בבית לחם והייתי עם ה אימא של בֶּקִי, עם רחל, לקח אותי מה'חברת החשמל', עשו טיול ואיך שאני נכנסתי ב בכנסייה של הגויים, אני רואה בחור אחד בחור! בגילי! והוא מסתכל עלי, מסתכל על כל התיירים היהודים והוא מסתכל עלי ופתאום הוא קורא לי: "אָנָה". ואני אומרת לו: "סְפִּירוֹ, זה אתה"? נפגשנו נולדנו ביחד, באותו המקום, על יד הבית של אימא שלך שהדודה הייתה גרה שמה. והוא נהיה כומר. והוא היה בבית לחם. ושראה אותי הוא התחיל לבכות ומסביב אלה כולם שהיו מהקבוצה של ה'חברת החשמל' אמרו: "מה יש לך? מאיפה את מכירה אותו"? אני התחלתי לבכות, הוא התחיל לבכות. הוא התחיל לשאול על כל היהודים שהוא היה מכיר. אה מה עם זה? מה עם זה? והוא היה ממש בוכה ואומר לי: "אנה, אני עזבתי את ה את קורפו ב-39 ואני הכרתי ילד קטן כאן ב בבית לחם . אל תשאלי מה שעברתי עד שהגעתי כאן ורציתי להיות כומר". ואל תשאל איזה הרגשה היה לי. הוא הכיר את רחל, הוא לא זכר ממנה למה היא הרבה יותר קטנה ממנה. מה אותי הוא התחיל "את זוכרת שהיינו משחקים באבנים? את זוכרת שאת היית יותר חזקה ממני? את זוכרת שאת היית מרביצה לי במקל? את זוכרת "? אמרתי "כן, אני הכל זוכרת". הוא בוכה ואני בוכה. תתארי לך שכל האנשים שהיו שמה לא האמינו שכומר גוי יהיה לו את ה הרגשה הזאת של המחנות שהוא נפגע כל כך הרבה. והזמינו אותנו, דווקא, שאני אלך עם המשפחה שלי שמה ולא נסענו. לא הלכתי יותר לראות אותו למה אני לא זה היה הזדמנות שראיתי אותו. ודווקא הוא שאל אותי על השכנים שהיה לנו בקורפו ואמרתי לו: "סְפִּירוֹ, מותק, אני לא יודעת. שחזרנו בקורפו נשארנו רק אה שישה חודשים שמה. ותיכף באנו לאתונה ".

מראיין: כן.

אנה: ו כן.

מראיין: כן, לפני כן, שנלך לפי איזה סדר

אנה: כן.

מראיין: את אמרת לי שאת הכרת את המשפחה של האימא שלי שם

אנה: כן. כן.

מראיין: תספרי לי קצת

אנה: אה אמרתי לך שהיה לך סבתא נהדרת ו אבא נהדר.

00:17:32

מראיין: סבא.

אנה: כן. סבא. ו היה לה לאימא, אני זוכרת טוב, את האח שלה, שדומה לך שתי טיפות מים, שתהיה בריא עד 120. ו אימא הייתה חברה עם אחותי רחל. היו חברות טובות. ואימא אני הייתי תופרת לאימא שמלות. ו בפסח האימא תמיד רצה שרחל ילך אליהם, לדודה של האימא, לעשות חג ביחד שמה. והאימא הייתה מבקרת אצלנו, ואנחנו אצלה ואפילו אח של אבא שלך היה נשוי עם ה ילדה של האחות של אימא שלי. קראו לו אדם. הוא מת במחנות. היה לו חמש בנות. ו לא חזר אף אחד מהם. אה אני זוכרת את אה סבא של אימא, שהוא היה עובד בבית הקברות.

מראיין: מה הוא היה עושה שם?

אנה: הוא היה מכין בשביל אה לקבור את האנשים. ו גם אבא שלי היה עובד ב'חברת קדישא'. גם אבא עבד. והיו אנשים שהאמינו הרבה על אלוהים. היו הולכים הרבה לבית כנסת. ו היה לנו בית כנסת של אה היו הולכים כמעט משפחה בֶּלֶלִי היה תמיד מלא; ואבא ואחים של אבא היו אנשים כולם גבוהים ומלאים, והיה לנו ספר תורה שהיה מאוד גדול. ורק הם היו תופסים את הספר הזה, לא כל אחד יכל לתפוס אותו. ולא היו מעשנים בשבת; כל אחד היה שומר את הזה ובחגים היו הולכים לאח הגדול. כמה שלא היה להם. אח הגדול היה מזמין את הכול האחים ואת הילדים של אחים. והיה כבוד מאוד לאחי הגדול. והיינו הרבה אחד על השני. היו הרבה במצב לא טוב. היו גם אנשים שהיה להם. מתי אתה מרגיש מה זה חג? היה הכל סגור. הגויים לא היו מכריחים את היהודים לפתוח את החנויות. אה אנחנו היינו חוגגים שמה אה יומיים בשבוע. גם את השבת, גם את יום ראשון. והבתי כנסת היו היה לנו ארבע בית כנסת: אחד גדול והשלוש יותר קטנים. ותמיד היה מלא. והיו חיים.

מראיין: טוב. עכשיו אנחנו אה היינו ש

אנה: נמצאים בלֶפְקָדָה, כן

מראיין: כן.

אנה: כן שלוקחים אותנו בפַּאטְרָאסוֹ, בפַּאטְרָאס.

מראיין: כן.

אנה: שמה, היה לנו הזדמנות לברוח.

מראיין: כן.

אנה: היה מאוד הזדמנות לברוח משמה. למה? שהכניסו אותנו בבתים ולא במחנה. ושמה באו הרבה גויים כאילו שישמרו אותנו, ואמרו לנו: אם אנחנו רוצים לברוח. כל אחד לא רצה לברוח. למה לא ידע לאן ללכת. וכל אחד חשב מה יהיה עם המשפחה שיישאר אחרינו? משמה הביאו אותנו אה שמה אני זוכרת, היה לי דודה, אשתו של אח של אימא. היה לה זהב איתה והיא מכרה אותו שמה לבחורים והביאו לנו אוכל. בחורים יוונים גויים הביאו לנו אוכל שמה. לדודה היה לה זהב שרשראות וזה ומכרנו את זה. למה היה לי אחות שקראו לה סנדרה והיה לה ילדה קטנה והיה חסר לה בשביל התינוקת שהייתה. והבחורים האלה לקחו מכרו והביאו לנו. דווקא היו בחורים נחמדים. מפַּאטְרָאס הביאו אותנו לקורינתוס , ומקוֹרִינְתוֹס הביאו אותנו לחֲייִדַרִי שמה התחילו כבר אבל יותר גדולות שלנו.

00:21:47

מראיין: מה זה היה החֲייִדַרִי הזה?

אנה: היה מחנה הכי גרוע מכל יוון. היה מחנה. גם היה בניין גדול מה אתה יודע, סגור מסביב והרבה גרמנים. הרבה שומרים.

מראיין: מה היה המחנה הזה לפני ש ?

אנה: אגיד לך את האמת, אני לא יודעת. מה זה היה. מה זה קראו לו חֲייִדַרִי. שם היו לא רק יהודים, גם אה מהפוליטיקה מהקומוניסטים. מכל מיני דברים היו שמה.

מראיין: אסירים פוליטיים?

אנה: אסירים פוליטיים. זה היה התחיל את הכל הבעיות, התחילו משמה למה אה קיבלנו משמה את הכינים הראשונים; וקיבלנו אוכל לא היה; ואתה יודע, שנמצאים כל כך הרבה אנשים ביחד מתחילים גם מריבות: "תזוזי, את תפסת לי את המקום"; "הלחם הזה היה שלי" "זה היה ", אתה יודע. כל אחד רצה להציל את עצמו. ואחרי שמונה ימים של מלחמה בחֲייִדַרִי, הכניסו אותנו לרכבות. להביא אותנו ל לפולין. ובכל רכבת הכניסו יותר מ-80 - 85 איש. עכשיו, אנחנו מקורפו לא יכלנו למלאת את כל הרכבות האלה. מצאנו שמה גם הרבה יהודים מאתונה ולא יודעת אם היו גם מיאנינָה את מי שתפסו בזמן האחרון שמו אותם שמה בחֲייִדַרִי וחיכו שיהיה עוד יהודים בשביל לעשות את הטרנספורט ל לפולין. בתוך הרכבות שמו לנו אה פחים עם צימוקים, לחם. אני זוכרת לא זוכרת טוב אם היה גם דבש. לא זוכרת. ועשו לנו פחים גדולים לעשות את המה שצריך . היו עושים ברכבת בפנים. ולא היה שמיכות בפנים, לא היה כלום. הכניסו אותנו ממש איך שאתה מכניס את החיות בתוך הזה , הכניסו. חלונות לא היו. חלונות הם דפקו אותם בקרשים, היה הכל סגור. ומבחוץ, מה זה, שהיינו נוסעים היו שומרים אותנו. עברנו את סלוניקי ואת בולגריה, סֶרֶס . כל מיני . צ'כוסלובקיה עד שהגענו ב

מראיין: כמה זמן נמשכה הנסיעה הזאת?

אנה: הגענו שמה ב-28 ביוני 44 . לפנות בוקר. זה 29 28 הגענו ב בזה

מראיין: איך היה לכם אתכם עוד אה בגדים?

אנה: לא היה לנו שום דבר.

מראיין: שעונים?

אנה: אה עוד היה לנו עלינו כמה דברים.

מראיין: זאת אומרת יכולתם לדעת אם זה יום או לילה?

אנה: כן, בטח. ו

מראיין: תאריכים?

אנה: היה 28.6.44 שהגענו בבִּירְקֶנָאוֹ, והורידו אותנו מהרכבות, ותיכף הרגשנו את הריח של הבשר השרוף ואמרנו: מה זה? היו שמה באו תיכף לקבל אותנו אלה שהיו לפנינו. היו כולם גרמנים.

00:25:14

אני זוכרת את הדוד, אח של אבא שלי, קראו לו שמואל. והיה לו הרבה ילדים. ושתי בנות שלו היו בגיל של אחיות שלי ואמרו לי: "אנה, תראי עכשיו אנחנו נפרדים. תיקחי את הבנות איתך ותהיו שלושתכם", אני ושתי אחיות ושתי הילדות של הדוד. ואומר: "תהיו תמיד ביחד". ולאחותי, היה לה תינוק. ושמה היו בחורים סלוניקאים מלפנינו. להם, היה להם מקלות ביד, כאילו שהם רוצים להרביץ. הגרמנים התחילו להגיד להם שיסבירו לנו ביוונית מה אנחנו צריכים לעשות. עכשיו, הבחורים מסכנים רצו לעזור אותנו והתחילו לצעוק כאילו שהם מקללים אותנו. שהגרמנים ירגישו שהם מקללים אותנו. והם היו צועקים אה δόστε τα παιδιά . אני אגיד בעברית?

מראיין: תגידי ביוונית.

אנה: Δώστε τα παιδιά στις μαμάδες και τα παιδιά τα μικρά τα χέρια από δω και από κει והיו מרימים את המקל כאילו שהם רוצים להרביץ ובינתיים הם מסבירים לנו מה אנחנו צריכים לעשות. והיו הרבה בחורות צעירות שלקחו את האחים הקטנים שלהם בידיים והם התחילו לצעוק: Όχι. Δώστε τα παιδιά. Δώστε τα παιδιά. μην πηγαίνετε από κει πηγαίνετε από δω . מה, הרבה לא לא שמעו. הבנת? זה היה ההסבר. והגרמנים חשבו שהם אה מסבירים לנו לעשות יותר מהר, לזה , בינתיים הם היו נותנים הדרכה מה צריך לעשות.

מראיין: ואתם באמת עשיתם?

אנה: אה לא כולם. הרבה בחורות שלנו שיצאו לתנורים, יצאו למה למה לא שמעו. אם הם היו שומעים אז את הבחורים האלה היו יוצאים אה יותר חיים משמה. למה הם לא היו בחורות חולות. היו חולות נהדרות ונגיד, אם לאחותי היה לה ארבע ילדים או שלוש אני הייתי מקבלת אחד. השני אחד וביחד שלחו אותנו לתנורים. מה אם אנחנו, היינו נותנים את הילדים היו יוצאים במקום אה לעבודה ואחר כך אולי היינו חיים.

מראיין: את לא חושבת שהיום זה שאלה קשה? באים לבן אדם אומרים לו: תיתן את הילד שלך

אנה: כן, זה לא היה ילד שלי של אחותי

מראיין: לא, אני

אנה: כן. כן. הרבה לא רצו להיפרד מ מהאימא. למה אנחנו היינו נורא קשורים להורים. זה לא כמו בזמנים עכשיו

מראיין: את זוכרת אם היה שם מישהו מיוחד שממש היה לוקח את התינוקות מהאימהות?

אנה: אה מה

מראיין: את זוכרת, למשל, ניצול שהיה ממש מוציא את התינוקות מהידיים?

אנה: לא לא. אצלנו לא. רק אני זוכרת וזה מה שאני אמרתי לך, שהבחורים האלה שאנחנו ראינו אותם הם רצו לעזור לנו והרבה מאתנו לא רצו להבין; לא ידענו מה קורה איתנו; היינו כל כך הרבה מבולבלים ואתה רואה את האש הזה שיוצא מה קְרֶמָטוֹרִיוֹ ואתה רואה כל כך הרבה אנשים ושערות; אתה רואה אתה חושב שאתה חולם. אתה לא יודע מה קורה. על המקום לא יכלת בכלל ל להרגיש מה קורה לך, אתך. טוב, עכשיו אני זוכרת את אימא שלי שאמרה לי "אנה אל תיקחי את רחל איתך. היא ילדה קטנה". היא הייתה

00:28:42

בת 14, 15. והיא התחילה לבכות אומר: "לא לא מאמא. אני רוצה ללכת עם אָנָה ועם כּוּלָה ועם מָנְדֶה ורֶנֶה. אני אלך איתם. אל תפחדי אימא. אנחנו נשמור את עצמנו". ואימא, זיכרונה לברכה, אמרה לי: "אותי, אם ישימו אותי בעבודה אני יעשה אני יעבוד, רק בשבת אני לא יעבוד. ואני לא יאכל טָרֶף למה אני לא אכלתי אף פעם טָרֶף". ואומר : "אל תדאגו. אני אעזור לסָנְדרָה לתפוס את הילדה. תלכו. תלכו". והפרידו אותנו, לקחו אותם ולא ראינו אותם יותר. ואותנו הכניסו ב באמבטיות להתרחץ. והתחילו להוציא לנו את השערות מהראש, מכל הגוף. ולקחו לנו את הטבעות, את השעונים, את העגילים. עזבו אותנו ערומות. היינו נורא מלוכלכות, היה לנו מ-9 לחודש – שתפסו אותנו, עד 28 היינו מלאים כינים והיינו רצינו להתרחץ. כל אחד נכנס בשמחה להתרחץ. והתחילו לספר אותנו, ודווקא שמה, היה בינינו קצת אה כל אחד היה רואה את הפנים של השני. יאהה , אתה דומה לזה. את דומה לזאת . היינו עושים אה צחוק מה מעצמנו. וכולם ערומות, לא ידענו מה קורה לנו. הביאו לנו אחר כך בגדים והוציאו אותנו בחוץ והתחילו לתת לנו לשים לנו את המספר ביד. ואפילו מאלה, שנכנסנו כולם ביחד אותו הלילה, הרופא התחיל לעשות עם האצבע ימין שמאל, ימין שמאל, עוד משמה הוא הוציא להרוג ודקר גם את הבת דודה אחת שלי, את רֶנֶה, לקח אותה ונשארנו ביחד ארבע.

מראיין: מה את הרגשת כשהוא לקח אותה?

אנה: אני אגיד לך את האמת, עוד לא ידעתי מה מחכה לנו. עוד לא ידעתי מה יהיה. עוד אנחנו לא ידענו מה מה זה? למחרת בבוקר, שכבר ראינו שהיינו כל כך הרבה ונשארנו קצת אמרנו: זה הסוף שלנו. שאלנו את הבחורות שהיו שמה: "מה זה שמה בפנים"? אומר : "האימהות שלכם זה שמה עכשיו. אחיות שלכם זה שמה ה ".

סוף צד קלטת

00:31:10

התחלת צד קלטת

מה שביד למה עכשיו אין שמות. יקראו לכם רק במספר וזה המספר בגרמנית. וכל אחד חייב ל [ה]גיד את המספר. ורשמו אותנו איך קוראים לך. את השם. ומתי נולדת ואיפה נולדת. ואז אני אמרתי לאחותי רחל, שתרשום את עצמה שנתיים יותר גדולה, למה פחדתי שאולי יגידו שהיא קטנה וייקחו אותה. ובמקום שהיא נולדה ב-1930 אני כתבתי שהיא נולדה אמרתי לה: תכתבי 1927, כאילו שאת יותר גדולה. ואחותי כוּלָה שהיא נולדה ב-1926. ולמחרת בבוקר כבר היה יום וזה והכניסו אותנו במחנות. היינו בבלוק א'. נכנסנו שמה בבלוק א', היינו כולם ביחד, אמרנו: זהו זה, עכשיו צריך לקבל אומץ כזה ול [ה]גיד: זה המזל היה שלנו. אנחנו חייבים לחיות ולצאת מכאן. התחלנו למחרת לצאת לעבודה. עבדנו באאוּסקומנדו . לקחו אותנו א ב היו שמים אותנו חמש-חמש בתור והיינו עוברים מהדלתות החשמל שיש . בכל הלאגר היה חשמלי, והגרמנים היו שומרים למעלה. היה איזה מין איך קוראים לזה ?

מראיין: מגדל?

00:32:41

אנה: כן. כן כומו דבר כזה. שמה למעלה היו הגרמנים הזה והיה כלבים. והיינו עוברים חמש-חמש-חמש, היינו הולכים לעבודה בחוץ והיינו חוזרים אחרי-צהריים. היו מרימים אותנו ב-04:00 בבוקר. והיו הולכים לעשות את הצריך שלנו. היו בורות כאלה עם קרש. היה מאד נקי. בורות כאלה. והיינו עומדים כולם. ואחר-כך שזה היה מלא, היו שמים אותנו לעבוד בזה, להוציא את זה, לשים בעגלות וללכת לשפוך. היו קוראים סַייזֶרקוֹמָנְדוֹ . שנלך לשפוך את ה זה . עבדנו בתפוח-אדמה.

מראיין: מה זה עבדנו בתפוח-אדמה?

אנה: ב ב ב קָארְטוֹפֶלֶע היו אומרים בגרמנית. היינו מוציאים את הבטטות מהאדמה.

מראיין: הייתה שם חווה?

אנה: היו רחוק. היו לוקחים אותנו בזה . עבדנו ברכבות שהיו מגיעים עם ה ה היו באים כל יום, נכון? רכבות. היינו הולכים שמה להוריד את כל הדברים מבפנים שהיו נשארים ברכבות, למה הרבה היו באים גם עם דברים. אותנו מקורפו לא לקחו אותנו עם הדברים. הרבה לקחו אותם עם דברים. ועבדו. אחרי שבוע? לא, שבועיים בערך שאני הייתי עם האחיות שלי ביחד – כל הזמן היינו ביחד השבועיים האלה – פתאום קיבלתי טִיפוּס. מחלת טִיפוּס עם חום גבוה ולקחו אותי בבית החולים. בבִּירְקֶנָאוֹ היה בית-חולים מסודר. נקי.

מראיין: ממש בית-חולים?

אנה: ממש בית-חולים, נקי והכל . וקיבלתי את החום גבוה, והבְּלוֹקוֹבַה – זה האחראית שלנו שהיינו בזה הודיעה שיש מישהי עם חום גבוה ולקחו אותי בבית –חולים. בדקו אותי. היה לי טִיפוּס. שמה, בבית – חולים, הכרתי אחות אחת והיא לא הייתה יהודייה, היא הייתה אסירה פוליטית. לא זוכרת איך קראו לה. הייתה בחורה צעירה. נחמדה מאד. ואני היה לי חום גבוה והייתי צועקת. והייתי קורה : מַאמַא-מִיָה. מַאמַא. מַאמַא. מַאמַא. ומדברת באיטלקית. וזאת באה על ידי הייתה עובדת אחות שמה בפנים, ושאלה אותי: "מאיזה מקום את"? אמרתי לה: "מקורפו". אומר [ת]: "איך קוראים לך"? אמרתי לה: "קוראים לי אנה". אותה, אני חושבת שקראו לה נִינָה. ואני אומר [ת] לה: "את יהודייה"? אומרת לי: "לא. אני קתולית ואני מרומא, מאיטליה. תפסו אותי הגרמנים למה אני נלחמתי נגדם. אין לי ". היה לה מספר ביד? לא זוכרת אם היה לה מספר ביד. ואומר [ת] לי: "תשמעי, אני יעזור לך הרבה. אל תדאגי. אני יעזור לך, אני אתן לך את הכל הטיפול". למה היא הייתה שמה אחות, היא יכלה לעשות א לעזור. אני זוכרת היו תמיד היו מרק לאכול. והייתה נותנת לי תרופות. ואחרי א הייתי שמה איזה שלוש שבועות בבית-חולים, ויום אחד בבוקר היא באה ואומר [ת] לי: " אנה, את מרגישה טוב מאד". אמרתי לה: "כן". אומר [ת]: "את לא רואה הרופאים הזה שבאים כל פעם ובודקים אותך"? אמרתי לה: "כן". אומר [ת]: " את יודעת למה בודקים אותך"? אמרתי לה: "לא". "הם ישלחו אותך לאושוויץ".

00:36:27

אמרתי: "למה"? "לניסיונות"! אמרתי לה: "אותי"? אומר [ת]: "כן! את לא רואה שכל פעם באים ובודקים אותך וזה ונתנו לך גם אוכל יותר ממה ש שמגיע לך"? אמרתי לה: "לא". אומר [ת] לי: "מחר בבוקר יש כאן יציאה מה מהבית-חולים. הרבה שנהיו בריאים, שהיו חולים הם מוציאים אותם שולחים אותם בזה . לפני שיכתבו את המספר שלך מהיד על הניסיונות האלה שיעשו, מחר בבוקר אני יעזור לך ותצאי והבית חולים". אמרתי לה: "אין לי בגדים". אומר [ת]: "אין דבר, תשימי תשימי שמיכה עליך. תצאי ביחד עם כולם, ומה שישאלו אותך, תעשי את עצמך שאת לא מבינה שום דבר. אל תדברי כלום. תגידי: נִיךְ פַארְסְטֵיין, נִיךְ פַארְסְטֵיין וגמרנו". בינתיים אחיות שלי נשארו בבירקנאו, בבלוק היו ביחד רחל ורבקה, כוּלָה זה והם ידעו שאני בבית-חולים. לא ידעו אם אני חיה אם אני מתה. לא יודעים שום דבר ממני. למה איך להודיע על זה? למחרת בבוקר, הבחורה הזאת, האיטלקייה נתן בגדים לכולם. היה בגדים ששמו אותם ב ה בכל מיני תנורים בשביל לשרוף את הכל הזה , ו נתן לי שמיכה ואמר [ה] לי: "לכי ביניהם". נישקתי אותה. אמרתי לה: "שיהיה לך טוב. שאלוהים יעזור לך. גם לך". נישקתי אותה ויצאתי ביחד עם הבחורות האלה. אנחנו יוצאים כולם ביחד והביאו אותנו באיזה מקום בשביל להיכנס למקום שלנו. פתאום, אני רואה את רחל ורבקה וכולה אחותי שיוצאים לעבודה. עשיתי להם: "שלום ! אני בריאה! יצאתי מבית-חולים. שמרו על עצמכם, אנחנו נתראה עוד הפעם". הם הלכו, ואני הלכתי לא לקחו אותי על ה איפה שהייתי קודם, שמו אותי במקום אחד ובאה הקאפּוֹ הגדולה הזה שהייתה שומרת עלינו אומר [ת] לי: "מאיפה באת"? - "לא יודעת". "איפה היית"? -" קְרַאנְק. קְרַאנְק" הייתי חולה. "איפה"? – " נִיךְ פַארְסְטֵיין ". גם אוּהוּ התחילה לצעוק עלי וזה אומר [ת] לי: "תן את המספר שלך". לקח [ה] את ה רשמה את המספר שלי מהיד ואומר [ת] לי: "תכנסי לבלוק הזה". נכנסתי לזה וניצלתי מה מהניסיונות האלה. אם הם היו מספיקים לרשום אותי היו מחפשים אותי. מה לא חיפשו אותי למה שעזרה לי זאתי לצאת. ועשיתי את עצמי שאני יצאתי ואני לא ידעתי איך וזה מה יחזירו אותי עוד פעם בבית-חולים?

שמה לא היה לי בחורות יווניות, היה לי רק הונגריות, מהולנד, מצרפת מאיטליה. ואת האחיות שלי, לא הייתי רואה אותן. למה היה בלוק א' היה מחנה א', מחנה ב', מחנה ג' והאחיות שלי היו במחנה א'. ואחרי כמה זמן, נפגשתי עם שתי בחורות שלנו מקורפו שבאו אל הזה שלי ונהיינו שלוש ביחד. כאילו חברות טובות.

מראיין: איך קראו להן?

אנה: אחת קראו לה אסתר שעכשיו היא הייתה אסתר בֶּלֶלִי, ועכשיו קוראים לה אסתר פֶּסַח. ועוד אחת הייתה אֶמִילִייָה סִינִיגָלִיה גם היא מקורפו. ו עכשיו אני לא יודעת איך קוראים לה. נפגשנו והם אמרו לי: "אנה תדעי לך, אין אף אחד ולנו אין אף אחד ואנחנו נהייה שלושתנו ביחד". והם היו הולכים לעבוד בחוץ, ואותי שלחו לעבוד ב ויבֶּרַיי

00:40:06

מראיין: מה זה ויבריי?

אנה: ויבריי זה איזה מין אה היה שם היו עושים איזה מין הצמות שהיו מכניסים בתוך הכלים מלחמה לנקות אותם.

מראיין: חוטר? חוטר כזה

אנה: כ אני לא יוד . ויבריי קראו לזה. עכשיו, אני הגעתי שמה, במקום הזה, במזל, למה האחיות שלי עוד המשיכו להיות לעבוד עם סכינים קטנים היו נותנים להם לחתוך עצים. לפני שאני אהיה שמה, עבדתי באיזה תעלה בפולין. היו פותחים איזה תעלה והיינו צריכים לחפור להוציא את האדמה בשביל להעביר את המים. ועבדתי גם סב הייתי שוברת אבנים עם פטיש קטן אתה היית צריך לשבור את האבנים ואת ה

מראיין: אני רוצה לשאול אותך איך את אה התקופה הזאת [דיבור לא ברור]?

אנה: כן.

מראיין: איך בן אדם מצליח להיות בן אדם?

אנה: אחרי[....]

מראיין: לא. בתוך זה?

אנה: הוא לא נהייה אף פעם בן אדם. תמיד הוא היה חי ב בזה שעל המחר הוא לא יתעורר. ואגיד לך את האמת, אף פעם לא האמנתי שאני כן אצא משמה. בתקופה שהיינו בפנים. אחרי שעבר הרבה זמן אמרתי: אנחנו נחיה. אנחנו יוצאים מכאן. ושאתה היית רואה כל-כך הרבה דברים, אתה לא יכלת אחר-כך אתה היית נשבר. ואתה ראית כל-כך הרבה דברים בעיניים שלך ש אני זוכרת ש בזמן ש לפני שאני אהיה חולה נו אחרי שאני אהיה חולה, אני לא ראיתי את זה. היו שלוש בני הדודות מקורפו, גם ממשפחת בֶּלֶלִי, כולם. ובוקר אחד, אחד היא הלכה לוקחת קצת מהמים הרתוחים האלה, מהתה הזה שהיו נותנים. נתנו לנו לקחת והיא הלכה לוקחת עוד ספל אחד. ובא גרמני עם הסוס. הסוס הרים את הרגל נתן לה מכה בפנים ועזב אותה על הריצפה. הבת דודה השנייה היא רצה, רצה לעזור לה לקום, הסוס נתן גם לה מכה. הבת דודה שלישית רואה שגם היא השתיים האלה הלכה גם היא. ושלושתם הלכו לעזאזל. זה היה מקרה מהמחנות הראשון שהיו מהבחורות שלנו מקורפו שהלכו השלושתם ביחד על העזאזל. ואני אומר [ת] לך שאחרי כמה זמן שהייתי נו לפני שאני אכנס ל ויבריי יום אחד אני ראיתי את כוּלָה בעבודה בבוקר, ושאלתי אותה: "איפה רחל"? התחילה לבכות אומרת לי: "לקחו אותה לקרמטוריום. כבר שרפו אותה". לא יכלה לדבר איתי שום דבר. אני התחלתי לבכות. אמרתי, די גמרתי, כי הקטנה נשארנו אני וכוּלָה מי ידע מתי גם אני אלך גם היא ולא יישאר אף אחד. בוקר אחד, לפני שאני אצא ל ויבריי הזה לעבוד - למה היה איפה שאני הלכתי לעבוד בויבריי היה בדיוק על יד הגזים, שהיו התנורים – בארבע בבוקר היו פותחים את הדלתות להביא את המים הרתוחים ממחנה למחנה – בוקר אחד קמתי יותר מוקדם ורצתי, כאילו שאני עוזרת להרים את התה, והלכתי לראות את אחותי רבקה.

אמרתי לה: "כולה". היא התחילה לבכות אמרתי: "איך את נתת שייקחו לך את רחל

00:43:45

מהידיים? איך"? – "אנה, מותק, היא הייתה מקופלת על שתיים. היא הייתה פוחדת. היא הייתה בוכה". וזה אמרתי: "למה עשית דבר כזה למה"? היא בוכה. אמרתי לה: "אני יודעת שרחל שלנו שהייתה יוצא [ת] לעבודה, יום אחד שהיא עבדה היה שלג עד הברך. והיא, איך שהייתה עובדת התחילה לשיר באיטלקית 'מַאמַא סוֹנוֹ טָאנְטוֹ פֶלִיצֶ'ה' ופתאום, איך שהיא הייתה שרה, בא גרמני אחד ותפס אותה מה מהכתף. אמר לה: "בואי הנה"! היא אמרה: זה הסוף שלי. פחדה מאד. הגרמני מסתכלת עליה ושואלת אותה: " בת כמה את"? היא פחדה, אמרה לו את הגיל שאני רשמתי. ואומר [ת] לה : " אני פִיפְצֶן יָארֶן " – אני יודעת איך אמרה לו? אומר: "בואי הנה". לקח אותה להם היה איזה חדרים קטנים איפה שהבחורות היו עובדות; הם לא היו בחוצה, הבחורות עובדים בשלג, והם עומדים שמה, יש להם את החימום, יש להם אוכל וזה ואומר לה: " זִינְגֶר" . תשירי. היא הלכה למות. הוא אומר: תשירי. התחילה לשיר באיטלקית 'מַאמַא סוֹנוֹ טָאנְטוֹ פֶלִיצֶ'ה' היה לה קול מאד-מאד יפה. והא נתן לה נקניק. נתן לה לחם. נתן לה שתייה חמה. לשתות. ואומר לה: "תראי, אני לא כל פעם כאן. כל פעם שתבואי בעבודה, את תבואי כאן לשבת ותשירי לי את השיר 'מאמא'".

הבחורות שלנו וגם אחותי כולה שביחד איתה, כשראה שהזמין אותה חשבו שהוא יהרוג אותה. לא ידעו. והייתה שרה גם רחל [קוראת לאחותה שנוכחת בסביבת הריאיון], רחל, בואי הנה הייתה שרה את השיר 'מאמא' ועוד אחד את היית שרה את השיר 'מאמא' [פונה לאחותה] שמה אצל הגרמנים, ועוד שיר אחד שהיה אה [מילה לא ברורה] אה נו תגידי נו תעשי לי אותו את

רחל: אני לא באה

אנה: נו בחייך! אל תתביישי.

רחל: לא באה! אני לא בא לי.

אנה: היא הייתה שרה גם את השיר [שרה ביוונית] Μακριά, σαν φύγω μάνα στην ξενητιά . זה מתי אני אסע במקום לגלות. וגם היה בגרמנית השיר הזה. והוא היה שם אותה ושאחותי אז סיפרה לי שהיא כל פעם הוא מזמין אותה לשבת שמה בפינה – אמרתי: היא תחייה, היא לא תמות. וכשאני הולכת אליה למחנה ואומרים לי שלקחו אותה ושרפו אותה, אני נהייה לי שחור בעיניים. אמרתי: איך?! היא הייתה אנה, יצאנו בזמן האחרון לעבודה היא הייתה מקופלת על שתיים. היא הייתה פוחדת. כשהיינו עוברים מהרופא, תמיד הרופא ראה אותה ככה. הוא ראה אותה ככה – הוא לקח אותה לקרמטוריום וגמרנו. אומר [ת] לי: "אנה אני נוסעת לגרמניה אני הולך [ת] לברגן בלזן ומשמה אני נוסעת לאיזה בית-חרושת לעבוד. נשארנו אחד על השנייה היא נסעה

מראיין: איך היא ידעה שהיא נוסעת?

אנה: הודיעו להם. הודיעו להם שהם יצאו לטרנספורט לגרמניה. היא נסעה ואני הלכתי למקום הזה לעבוד. ידעתי כבר שאת הקטנה – שרפו, ואחותי הלכה לגרמניה. בויבריי היינו צריכים

00:47:10

לעשות חמש מטר ליום מהדבר הזה. עכשיו, מסכנות הבחורות לא ידעו איך לעשות את הצמה הזה שתהייה חזקה. ברגע שיבואו הגרמנים ישימו את החוט למטה הוא היה תולה את זה היה עושה ככה אם זה היה נקרע היא הייתה סוף של החיים שלה. אני, בתור שהייתי תופרת, ידעתי מה צריך לעשות. הבד שהיינו חותכים מבגדים של היהודים – שהיו מביאים – קודם כל הייתי חותכת אותו קצת עבה; וכשהיה נגמר החתיכה, אני לא הייתי שמה אחד על השני ככה, הייתי מכניסה למעלה הרבה. וגם, היו נותנים לנו נייר כומו זה של הסיגריות הנייר הזה, נייר כסף. היה להם במטרים. היה להם הרבה. מה הייתי עושה? הייתי לוקחת את השלוש בדים וגם את החתיכת הנייר והייתי סורגת עושה איזה כמה פע לא 5 מטר שרצו הגרמנים, הייתי עושה 6 מטר. הייתי הזה מוכן. מה היו עושים הבחורות שעל ידי? היה לי חברה מהונגריה - שמצאתי אותה לפני כמה זמן בטקסי כשנסעתי לאשדוד

מראיין: אוהו

אנה: ואומר [ת] לי: " גְרֶצִ'ינְקָה, גְרֶצִ'ינְקָה . תעזרי לי. קצת. אני היום אתן לך קצת מהאוכל" . היו נותנים לנו שם אוכל חם ו פרוסה והכל. ואומר [ת]: "אני אתן לך מהאוכל שלי. תעשי". הייתי כל-כך מרחמת עליה שלפעמים מלא אם הקאפו לא היה רואה אותי איך שהייתי עושה אצלי תיכף הייתי מוסרת לה, ואני הייתי לוקחת לעשות מההתחלה הייתי עוזרת להרבה. וירדו המכות מה מהזה למה כל אחד היה אומר לי: "בואי תגידי לנו מה את עושה ולמה לך אף פעם לא נקרע הדבר הזה? איך את עושה את זה"? הייתי מסבירה להם ואחרי כמה זמן כבר הם הסתדרו והיו פחות ואלוהים יסלח לי, הייתי לוקחת להם את הפרוסה שהיו נותנים, לא הייתי עושה את החשבון שגם הם רעבים. מה שהיו נותנים לי, והייתי לוקחת את זה . עכשיו אחרי כל –כך הרבה שנים, לפעמים - שאני לא יכולה לישון – אני חושבת הייתי אומרת: עשיתי דבר לא טוב. כן עזרתי להם אבל גם לקחתי קצת מהלחם שלהם. ודווקא הם רצו לתת לי למה כאילו שזה מגיע לי. הם לא קיבלו מכות היום למה שאני עזרתי להם. ובצד השני אני אומרת: שאלוהים יסלח לי עשיתי גם מצווה וגם אה זה . בכל זאת, הפסיקו המכות שמה. כל אחד כבר ידע כאילו שמומחה וגם הם היו מבסוטים – הגרמנים, היו רואים שהעבודה מתקדמת. ופתאום באו שמה ושמו פצצות לקרמטוריום. היה מרד שמה, ולא לקחו אותנו יותר לעבודה הזה. הביאו אותנו לחזרה למחנות. והוציאו אותנו מפולין ושמו אותנו באיזה לאגר אחר שקראו לזה לאגר ה גִ'ינְגַאנִים היו ממש ג'ינגאנים אתה יודע מה זה ג'ינגאנים?

מראיין: יכול להיות

אנה: צוענים. שמו אותנו שמה. ומשמה ב-31 לדצמבר 44 , הכניסו אותנו ברכבות והביאו אותנו לבֶּרְגֶן בֶּלְזֶן. למה? היו מתקרבים הפולנים, הצבא האמריקאי, האנגלים, הרוסים רוסיה הייתה מתקדמת ב בפולין וזה והם כבר רצו להספיק להוציא את היהודים משם.

00:50:55

מראיין: כן.

אנה: שמו אותנו ברכבות עם השתי הבחורות מקורפו האלה: אסתר ואמילייה ונסענו ברכבות. בדרך שהלכנו, היה בדיוק 31 לדצמבר 44 . היה ערב כריסטמס . אני זוכרת כאילו שזה עכשיו. והרכבות לא היו סגורות כל-כך הרבה כומו מתי שלקחו אותנו . ובלילה, לא נסענו. עמדנו באיזשהו מקום. היה שלג! הרבה! והיה ירח בשמים. ואני עמדתי הדלת היה סגורה במנעולים הקצת היה פתוח ועמדתי ככה בחלון והתחלתי לבכות. היה שטות. אני לא יודעת. התחלתי לבכות ואמרתי: "אחח מאמא מיה! מאמא מיה"! פתאום אני רואה שבא גרמני אחד על ידינו. הרכבת נעמד. עמד ככה על ידינו ומסתכלת עלי ככה. ואומר לי בגרמנית: "מה אמרת"? אני מסתכלת הבחורות שהיו איתנו הלכו למות. הוא אמר – אמרו לי ביוונית – "אנה, מותק, הרגע הוא יהרוג את כולנו". הוא שואלת אותי עוד פעם: "מה אמרת"? אמרתי לו: "מאמא מיה". הוא מדברת איתי איטלקית אומר לי: "את מאיטליה"? אמרתי

מראיין: הוא דיבר איתך?

אנה: כן. דיבר איתי איטלקית. אומר לי: "את מאיטליה"? אמרתי לו: "לא". – "מאיפה את"? – "מיוון". – "ומה אתם עושים כאן"? אמרתי לו: "מה אנחנו עושים כאן? אנחנו שבויות". אומר לי: "למה"? והוא הסתכל כך בפנים ברכבת ברווח הוא בחורות, כולן צעירות. כולם חיוורות וככה בלי שערות וזה . אומר: "ן ומה אתם עושים כאן"? אמרתי: "אנחנו תפסו אותנו". אומר הוא מסתכל עלי אומר: "אל תפחד " אומר: " נו, אני מאוסטריה".

מראיין: הוא מדבר איתך באיטלקית?

אנה: כן. באיטלקית.

מראיין: אז תגידי את זה באיטלקית.

אנה: [דיבור לא ברור באיטלקית]

מראיין: מה את הרגשת?

אנה: הרגשה טובה. כולם. מה אגיד לך את האמת? פחדנו בהתחלה. הבנות אמרו: "אנה, הוא יהרוג אותנו". אמרתי: "אין דבר. ככה וככה אנחנו נמות. שהוא יהרוג אותנו ואנחנו נגמור. אנחנו יודעים איפה אנחנו הולכים עכשיו". אבל הוא היה בן אדם טוב. הוא לא היה מהגסטפו , לא מהאֶס.אֶס. היה חייל. והוא לא ידע הרבה דברים. לא ידע קרמטוריום לא ידע שום דבר. הגענו לברגן בלזן. היה גרוע מאד. שמה לא עבדנו בשום דבר. נפלנו בתוך הבלוקים. ככה

מראיין: מה היה ברגן בלזן באותה תקופה?

אנה: ברגן בלזן היה מחנה גדול. גדול מאד. לא היו שמה תנורים. לא היה קרמטוריו [ם]. לא היו מזרונים. לא היו שמיכות. לא היו כלום. היו רק חדרים גדולים ושמה הכניסו אותנו. חילקו אותנו לכמה זה . בבירקנאו עבדנו, והיה לנו מים חמים, היינו מתרחצים. כאן לא היה לנו כלום.

00:55:41

אנה: אני זוכרת, היה בריכה גדולה אחד מלאה מים והרבה פעמים בחורות משלנו נפלו לבפנים וטבעו. ואתה היית רואה את הגופות בתוך המים נפוחות וזה . והיו לא היו יוצאים בחוצה באצל בירקנאו היינו יוצאים בארבע בבוקר – היו קוראים לנו את השמות היו קוראים 'צל-אפל' . היו שמים חמש-חמש והיו קוראים את השמ את המספרים. שמה לא. בתוך הבלוק שמה היינו היו אומרים: " איין – צווי – דריי" היו כל בוקר שהיית קם אתה היית על ידך מוצא את החברות שלך שמתו. אתה היית קורא לנגיד: סטלה? ג'וליה? רוזה? הם כבר היינו מוציאים אותם. לא היו שורפים אותם. היו קוברים אותם. היה איזה מקום, היו זורקים את הכל הגופות שמה. היו נותנים לנו כל 24 שעות מרק, ולחם היו לא נותנים לנו כל יום. ואומר [ת] לך לא עבדנו בכלל שמה. היינו כבר התחלנו [דיבור לא ברור] לגמרי. כולנו התקפלנו. הבשר שלנו היינו צעירות נהייה כמו פנים עור לבן-אדם של 80 שנה. היה נורא קשה. אני זוכרת שפעם אחד הייתה בחורה אחד על ידי מהונגריה ואני אהבתי אותה. היא לא הייתה בחורה – היא הייתה מבוגרת. ואני אהבתי אותה הרבה. קמתי בוקר אחד ומצאתי אותה שהיא מתה על ידי וחשבתי שזה האמא שלי. והייתי עושה לה ככה בפנים להעיר אותה. והייתי בוכה הרבה אמרתי: " יה אלוהים, תן לנו לגמור מזה. תן לנו לגמור. תן לנו למות". כולם רצו למות. בברגן בלזן לא היה בן-אדם אחד שרצה לחיות.

אנה: בחודש פברואר ב-44 הגיע בברגן בלזן, לא בלאגר שלי, במחנה, בעוד מחנה קרוב על זה – הגיע טרנספורט של בנות. אלפים. כולם באו ברגל. הם הגיעו אלפים של בנות שבאו מהמחנות אחרות מה הם באו ברגל. לא ברכבות. וזרקו אותם נפלו, לא שזרקו אותם אחד על השני היו כולם ב במקום הזה. אני הייתי בפנים שם יושב שוכבת שמה בבלוק שלי ופתאום באה בחורה אחד ואומר [ת] לי: "אנה, היום מחלקים לחם. את הפרוסה של הלחם שלך תתני לי". קראו לה סנדרה. היא מתה. קראו לה סנדרה אַרְנַלְדֶס. אמרו סלוניקאי בעלה. אומרת לי: "היום את נותנת לי את הפרוסה". אמרתי לה: "למה. מה קרה"? אומר [ת]: "אם תתני לי את הפרוסה שלך היום של הלחם אני אגיד לך משהו". אמרתי לה: "מה יש לך להגיד לי"? אומר [ת]: "משהו טוב". אמרתי: "סנדרה, מותק, מה יש לך להגיד לי? אמא שלי באה? אבא שלי בא? אחיות שלי באים כבר? די, כבר אני נשארתי לבד איך שאת". אומר [ת] לי: "תני לי את הלחם ואני אגיד לך משהו". השתיים הבחורות שהיו על ידי, אסתר פסח ואמילייה סניגלייה, אומרים לי: " תן לה את הלחם ואת השתי פרוסות שלנו נחלק על שלוש. נראה מה היא רוצה להגיד לך". אמרתי לה: "בסדר, את הלחם אני אתן לך". מה יש אומר [ת]: "את רואה את הגופות האלו ממול"? אמרתי לה: "כן". – "ביניהם שמה זה אחותך הקטנה". אני קמתי ושמתי לה שתי ידיים בגרון, רציתי להרוג אותה. אמרתי לה: "אחרי כל כך הרבה חודשים ששרפו את אחותי בפולוניה את באה להגיד לי שאחותי שמה! את לא מתביישת!"

אומר [ת] לי: " אנה, אחותך רחל, שמה". הבנות אומרים : "בוא נצא בחוץ". יצאנו

00:59:42

כולם בחוץ לגדר. לא היה גדר חשמל, היה גדר ככה, מסביב סגור. אני מרוב שבכיתי ומרוב זה אני לא יכלתי לראות. פתאום ככה על הגדר אני שמה ככה את העיניים היה פברואר, חודש היה כן, פברואר היה. מה אני אגיד לך שמוליק? פתאום אני חושבת שאחד גוף שזה על הריצפה בלי נעליים. דם ב זה הפנים. אני אומרת: מה באמת? יכול להיות שזה אחותי רחל זה? איך אני אגיע לשם? איך לא יכולה לעלות למה הגדר הוא גבוה הרבה התיל. איך זה החברות שלי היו אומרים לי: "אנה, את רזה כומו מקל. אנחנו נרים קצת את הגדר הזה מלמטה ואת תעברי למטה. תקבלי את זה. אין דבר". באמת עזרו לי מהגדר הזה. עברתי למטה. נכנסתי בין הגופות האלה. עכשיו, אנחנו היינו מסריחות היינו מלאים פצעים. היינו מלאים כינים. ומה שראיתי שמה יה אלוהים! יה אלוהים! אי אפשר לשכוח דבר כזה. הלכתי שמה, אני מוצאת את אחותי רחל. שמוליק, לקחתי אותה ככה. מסתכלת עלי אומר [ת] לי: "אנה. אנה. אנה". אני תופסת אותה ככה הבשר שלה היה אלוהים!!! אי אפשר לשכוח דבר כזה. אני אומר [ת] לה: "רחל" – "אנה. אנה. אני חיה. לא שרפו אותי. יש כלב אחראי. יש משמה גרמנים. בואי. אני בתנור אני ב ". אני אומר [ת] לה: "רחל. רחליה. רחליה. אני אנה. אני אנה. אני אעזור לך, אל תדאגי". איך שאני מדברת עם אחותי רחל ואני רוצה להרגיע אותה, אני שומעת שמדברים יוונית. אני רואה בלוקובה אחד. יאללה כאן זה מדבר [ת] יוונית. אמרתי לאחותי רחל: "רחל, אל תזוזי מכאן". איפה היא לא יכולה לזוז. אחת על השניה בחורות. אני הולכת לבחורה היווניה הזאת. אני אומר [ת] לה: "את יווניה"? היא דיברה איתי בגרמנית. אמרתי לה: "תשמעי, אני לא יודעת גרמנית תדברי איתי יוונית". היא פחדה

סוף צד קלטת

01:02:11

התחלת צד קלטת

ומאלה היו כולם 99 אחוז היו מתים. לא אחוז אחד. 99 אחוז שהם היו מתות הבנות האלה. אני מדברת עם זאת אני אומרת לה: "תגידי לי איך קוראים לך"? אומר לי: "למה"? "תגיד לי איך קוראים לך? תעשי לי טובה". אמרה: "קוראים לי ז'וֹלִי". אמרתי לה: "מאיפה את"? אומרת לי: "מסלוניקי". אמרתי לה: "תשמעי, מה את בלוקובה כן"? אומרת לי: "כן. מה את רוצה ממני"? אמרתי לה: "תגידי, ז'וֹלִי, תראי, כל המשפחה שלי מתו. כולם. את רואה שמה בגופות האלה? מצאתי אחות קטנה. אני זה כבר שש חודשים שבע, אני לא יודעת כמה שאני אמרתי לה, שאני יודעת שאחותי הזאת מתה בבירקנאו. שרפו אותה, לקחו אותה לקרמטוריום. עכשיו, בגופות האלה מצאתי את אחותי הקטנה". אומרת לי: "ומה את רוצה ממני"? "תעזרי לי. תעזרי לי. תעזרי לי להוציא אותה משמה מהגופות האלה. תראי אין לי אף אחד. ז'ולי ". ואני בוכה ואני מנשקת לה את הידיים, את הרגליים ואומרת: "תעזרי לי. תגידי שאת רוצה כמה מהילדות האלה שיהיו אצלך כאן". אומרת: "אני נורא חולה. תראי באיזה מצב ". "ז'ולי תעזרי לי. תביאי אותה אצלי. שהיא תמות בידיים שלי". היא אומרת לי: "אני לא " וזה נורא כאב "מבינה אותך ". "ז'ולי יש אלוהים למעלה" אני אומרת לה. "אולי אלוהים יעזור לך. שאלוהים יתן לצאת מכאן. אני אשלם לך את זה. תעזרי לי". ואני בוכה. אל תשאלי אל תשאל, שמוליק, כמה בכיתי. בסוף אומר לי: "תשמעי. אלה זה כולם בשביל לגמור. יש לי עוד אה נתנו לי הודעה שאני אכניס אותם את כולם באיזה חדרים ולעזוב אותם. את כולם שמה. ואני לא יודעת " אמרתי: "טוב, את יש לך רשות להגיד שמאלה את רוצה כמה שינקו לך הכל שיהיה נקי. תקחי ארבע וטוב תקחי גם את אחותי איתך. אין דבר במצב שזה. אני אעזור, אני אקח אותה איתי אני אעשה את הכל". היא עזרה לי. למחרת בבוקר לקחו את כל הגופות האלה שהיו בשביל למות והכניסו אותם, לא במחנה שלי, קרוב אלי. וביניהם שמו את אחותי יותר קרוב אלי. אומר לי: "תשמעי, עכשיו אני עברתי אותה שמה. עכשיו זה לא יכולה לעשות לה כלום". אני נישקתי אותה, אמרתי לה: "תודה רבה, את הצלת אותה", וזהו.

כל יום בבוקר הייתי הולכת במחנה הזה איפה שרחל הייתה. הייתי מוציאה אותה משמה. היא לא עומדת ברגליים. לא יכולה לעמוד. היו עוד בחורות יווניות משמה, לא יכולתי לעשות כלום בשבילהם. הייתה לי את הצרה של אחותי. אני לא הייתי יותר טוב ממנה, ולא היה לי מה שהיה לה. הייתי שהיו באים אנשים, לפעמים היה להם איזה מחט, איזה חוט וזה, תמיד הייתי לוקחת אני את המחט ואת החוט שיהיה איתי. מה הייתי עושה? בלילה על ידי כל פעם היו מתים הבחורות. והיה להם איזה מעיל, היה להם איזה משהו. הייתי מוציאה את הביטנה מבפנים שהיה ממשי והייתי לוקחת אותה ושמה אותה בצד. בבירקנאו היו זורקים את הכל. שמה לא היו לוקחים לנו. אם אתה היית מוצא איזה מעיל איזה זה אתה היית עוזב למה לא היו עושים לך סלקציה כל יום. שמה בבירקנאו לא עשו דבר כזה. שים את הכרית בגב [פונה למראיין]

מראיין: לא, לא, זה בסדר.

אנה: והייתי הולכת בבוקר, מביאה את אחותי אצלי. הייתי מורידה את הבגדים ממנה. את ה הייתי עושה לה עוד פעם, חדש, מהמשי הזה, קומביניזון כזה. ומהעצים לא נופלים כל מני קרשים כאלה קטנים. הייתי שמה אותה ברצפה והייתי לוקחת איזה כאילו שאתה שם משהו לנקות והייתי מוציאה את הכל הבשר עם כל הכינים ביחד [ניכרת התרגשות רבה בקולה של העדה על סף בכי]. הייתי מוציאה לה ככה. כל יום והייתי מנקה לה והייתי שמה מהעץ את העלים. הייתי מדביקה לה על זה והייתי שמה לה את הקומבינזון הזה ואת עוד מעיל אחד והייתי

01:06:19

שמה לה ואת ה . לא היה לנו מים מהבריכה הזה, שאני אומרת לך, הייתי מרטיבה איזה מעיל אחר והייתי מנקה לה קצת. הייתי מכניסה אותה כל יום אצלי ב במח בבלוק שלי וברגע שהיו נותנים אוכל הייתי שמה אותה על הרצפה ואנחנו, השתי החברות היינו יושבים עליה ככה. בשביל לקבל גם בשבילה את המרק. בשביל לקבל קצת מרק בשבילה למה איפה שהיא הייתה נמצאת שמה היו מתים כל יום. לא היו נותנים כלום. ו... שמה בפנים היה לי עוד בחורה אחד שקראו לה סְטֶלָה מָסֶרָאנוֹ גם היא מסלוניקי. היא נמצאת כאן בארץ. והייתי והלכתי ודיברתי איתה, אמרתי לה: "תראי סְטֶלָה, זה אחותי הקטנה. מצאתי אותה אחרי שכבר אני ידעתי ש והיא יקרה לי הרבה. היא תמות. היא לא תחיה. תראי באיזה מצב היא. נפוחה ולא יכולה לעמוד, הכל תעשי לי טובה, שתהיה כל יום איתי. אני רוצה ש היא תמות בידיים שלי". אומר לי: "כן בלילה היא צריכה ללכת לישון במקום שלה". למה היו סופרים אותם בלילה. כמה מתים. הבנת? לא מספרים היו סופרים, נגיד, היום זה 20 פחות, 20 פחות. כל יום. "היא חייבת להיות שמה ובבוקר תביאי לי אותה כאן ואני אעזור לה". והיא באמת הייתה מביאה לה קצת מרק. הייתה עוזר לי שאלוהים יתן לה כל טוב. קוראים לה סְטֶלָה מָסֶרָאנוֹ מסלוניקי. ואת השנייה את הבלוקובה הזה קראו לה: ז'וֹלִי. ואני הרבה חיפשתי אותה שבאתי בארץ את ז'וֹלִי הזאת. למה אם רחל שלי חיה, חיה רק ממנה. ולא מצאתי אותה ואחר כך אמרו לי שהיא מתה. היא לא חיה. ובאמת היא עזרה לי הרבה. וגם זה סְטֶלָה כאן בארץ. ובינתיים המצב של רחל כל יום הייתה יותר גרוע. ואני הייתי אומרת יא אלוהים, תן לה לחיות. שהיא לא תמות עכשיו שאני מצאתי אותה. והיא הייתה אומרת לי: "אנה על ידך ימות. אל תדאגי. כאן על ידך אם אני אמות " איך אומרים, "מאושרת. למה שאת על ידי". ואני הייתי אומרת לה "לא רחל את לא תמותי. את תחיי, את תראי שאנחנו נצא מכאן". עד ש ש הבחור הזה שבא , והודיע לי שרחל חיה אני אהבתי אותה כמו אלוהים. הייתי אומרת לה: "סנדרה רק שאלוהים ייתן לנו לצאת מהמחנות. שאלוהים ייתן לך טוב. אם את לא היית בא להגיד לי ש ". והיא לא הייתה בטוחה שזה אחותי. רק מה מהדמיון שלה היא זרקה מילה. ולפני ה-15 באפריל אנחנו ראינו שאין הרבה גרמנים במחנה. להגיד לך את האמת לא שמנו לב. היינו לא ידענו מה קורה איתנו, לא האמנו שכבר אנחנו בסוף. לא הבנו שום דבר. ב-15 לאפריל, שנכנסו אנגלים בתוך הזה והם אה נכנסו עם מסכות. למה היו הרבה גופות שם. אלפים. אלפים. שמוליק, מה אני אגיד לך. אתה יודע אומרים, שאחרי כל כך הרבה שנים אתה יודע מה? עכשיו, שאנחנו מבוגרים, אנחנו נזכרים יותר. שהיינו יותר צעירים היה לנו על מה לחשוב: שהילדים יגדלו , שזה , עכשיו שאנחנו כבר מבוגרים אומרים: "באמת אנחנו עברנו את הדברים הזה? או זה חלום"? זוכרת שנכנסו אנגלים, ושראו את הכל הגופות האלה הביאו מכונות ושמו את הגרמנים בעצמם להרים את הגופות ולשים אותם במכונות. איך היו מרימים אותם? הבשר היה נופל. היו רקוב הכל. והגרמניות האֶס.אֶס היו יותר גרוע מהזה .

אני קיבלתי מכות מתי שמצאתי את רחל אחותי למה שראה אותי מישהי שלוקחת פעמיים

01:10:35

אוכל. יש לי שבר היה לי שבר כאן, ושבר כאן. לקחו אותי החוצה, הגרמניה, הרג אותי ממכות. הרג אותי. רצו לתלות אותי. הרגע זה באו אווירונים מאנגליה להפציץ ונכנסנו כולם לבפנים וניצלתי. מה גם השיניים זה רק מזה. שלקחתי פעמיים אוכל. גרמניה ראה אותי, האס.אס שעשתה לי מה שעשה לי. עד עכשיו יש לי בעיות עם היד. והגרמניות האלה והגרמנים הרימו את כל הגופות שמו אותם במכונות ואת הפנים שלהם לא ש כשישבו בתוך האוטו, הפנים על הגופות, ככה. הוציאו את הכל הגופות ולקחו אותם . אהה , ביום הזה שבאו האנגלים. אתה יודע כמה בחורות מתו? מאלה שבאו עם אחותי רחל היא ניצלה רק רחל מכל הזה. רק אימא של בֶּקִי. ובֶּקִי אני חושבת לא. רק בֶּקִי חיה מכל הבחורות האלה אה רק אה רחל חיה. אחד לא יצא מזה. אחד לא יצא מזה. אי אפשר להאמין שמהטרנספורט הזה שהלכו ברגל, 60 יום היו הולכים ברגל. אף אחד לא ניצל, רק היא ניצלה. למה, היה מזל והיא נפלה בידיים . היה לי עזרה . אם לא היו עוזרים לי הבחורות הסלוניקאיות האלה גם היא לא הייתה חיה. גם היא היתה מתה. משמה הביאו אותנו ב בֶּלְזֶן . שמה נתנו לנו אוכל, נתנו לנו בגדים, נתנו לנו להתרחץ. והרבה בחורות נפלו על האוכל. לא סגרו את הפה שלהם ; והרבה מתו מדיזינטריה. הרבה. אני יכולה להגיד לך שאחרי שנכנסו האנגלים אולי מתו 30 שמה. אולי יותר גם. הרבה חברות שלי. כולם מתו מזה . מהונגריה, מצרפת, מזה . כולם. הרבה הרבה מתו שנפלו על האוכל.

אנה: עכשיו, רחל הייתה עוד חולה. ואנגלים באו, באו רופאים, באו רופאים משוויצריה בדקו אותה ורצו לקחת אותה בשוויצריה, לשים אותה ב סנטוריו שמה באיזה בית חולים. והיא לא רצתה ללכת, בשום פנים ואופן. היא לא הייתה הולכת בכלל. היו תופסים אותה מה ללכת. ורופא, היה רופא גדול אחד, הוא היה מדבר איטלקית ואומר: "למה את לא רוצה ללכת"? אומר : "אני רוצה למות בידיים של אחותי הגדולה". אומר: "בסדר. את רוצה למות עם אחותך אנחנו נביא גם אותה בבית חולים. גם היא צריכה בית חולים". בינתיים, אני, שאנחנו ראינו שאנחנו קיבלנו אומץ, התחלתי בתוך המחנה לתפור משמיכות, מסדינים, לבחורים איזה ז'קט. הייתי חותכת תופרת. היה לי הכל. ממכנסיים, מחצאיות, מחולצות משמיכות וסדינים ממה שלא היה. ורחל אומר לו: "אנחנו חוזרים ליוון. אני לא רוצה ללכת לסנטוריום. אני רוצה להיות עם אחותי". אומר: "נביא אותה". "לא. אנחנו הולכים ליוון. אולי מישהו מהמשפחה יחזור". היום הזה אני זוכרת בבֶּלְזֶן. נתנו לנו הודיעו לנו ברמקול שהיום יש בקולנוע אחד יתנו שקופים?

מראיין: שקופיות.

אנה: שקופיות שמי שיכול ללכת שם, יראה אם הוא יכיר את מישהו. אמרתי לאחותי רחל: "רחל, אני אלך לראות אולי מישהו מהמשפחה" אומר [ת]: "כן, מי ישמור אותי"? אמרתי: "מיקה". יש אחת שהיא מתה מקיבוץ גבעת ברנר, גם היא מקורפו

מראיין: איך קראו לה?

אנה: קראו לה סְטָמָטָה [דיבור לא ברור] לא זוכרת היא מתה בגבעת ברנר, בקיבוץ. עכשיו לא מזמן היא מתה. אימא הייתה מכירה אותה טוב מאוד.

01:14:38

אנה: היא הייתה קטנה כומו אחותי. אני אומר [ת] לה: " סְטָמָה אני רוצה ללכת לראות אם יש אני אסתכל בשביל אחותך ובשביל אחים שלך הכל בשקופיות. רק תשימי לב על רחל. תני לה לשתות, תעשי לה לשתות" נתנו לנו איזה גז שמה שיהיה בשבילה וזה "ואני יחזור". בינתיים אני לפני שיעברו על השקופיות כל יום בבוקר הייתי יוצא [ת] מהמחנה. האנגלים היו שומרים, לא היו נותנים לנו לצאת. היה לנו קרנטינה. ולא היו עם האנגלים היו מביאים איזה מרק מתוק דייסה מתוקה ורחל לא יכלה לאכול מזה. ואני גם לא יכלתי לתת לה. פחדתי מהדיזנטריה. אמרתי, היא כל כך חולה אני אתן לה זה היא תמות. היו נותנים לה היא לא הייתה רוצה ואני הייתי יוצא [ת] מהדלת הזה של האנגלים איזה בחורה הייתה מדבר [ת] עם השומר האנגלי ואני הייתי יוצאת בחוץ. הייתי הולכת 10 קילומטר, 15 קילומטר. אצל הגרמניות המושבות הייתי מבקש קצת ביצים היו נותנים איזה תרנגולת קטנה והייתי חוזרת למחנה. האנגלי היה צריך לבדוק אותי לפני שאני אכנס בפנים. היינו חופשיים. מה, לא היו נותנים לנו לצאת. בינתיים איזה בחורה ידעה שאני אבוא הייתה עומדת לדבר איתו, אני הייתי נכנסת. ושם היינו מבשלים לה לרחל דברים קלים שהיא לא תמות מדיזינטריה. זה מה שהיה הפחד שלי. למה, היא לא רצתה את האוכל שלהם לאכול. ואני עזבתי את הילדה הזאת אמרתי לה: "תראי, קשה לה לרחל. אני הולכת ואני אחזור". נסענו חברה גדולה, הלכנו שמנו את השקופיות האלה. אין אף אחד. אני יוצאת כל כך עצובה למה נתנו הרבה שקופיות והרבה שהיו איתנו לא יוונים בכל הארצות. כל אחד היה צועק: זה אחותי. זה דודה וזה. אני

מראיין: אלה היו השקופיות גם של אנשים שניצלו שנשארו?

אנה: שניצלו. שצילמו אותם בשביל לתת לראות מי שרוצה להכיר את זה. אני יצאתי משמה נורא עצובה. אמרתי לעזאזל. היה חודש מאי, חודש מאי היה. חודש יוני, משהו ככה. יוני אני חושבת, מאי יוני, לא זוכרת מה היה. אני יוצאת ושואלים אותי נו, ראית מישהו? אמרתי לא. יוצאת עצובה. איך שאני יוצאת מהזה, מולי, בדיוק מולי את מי אני רואה? את אחותי רבקה. כולה זה שקוראים לה כולה. מה אני אגיד לך. אני רואה אותה אני קורא [ת] לי: "אנה". נישקנו אחת השנייה והיא אומרת לי: "אנה נשארנו שתינו. אני ואת". אמרתי: "למה שתינו? אנחנו נשארנו שלוש". אומר [ת] לי: "אנה, כבר הרבה זמן. ואל תתחילי עוד פעם לפתוח לי את הפצע. די ", היא אומר [ת] "אני ואת נשארנו". אמרתי לה: "למה? רחל גם נשארה". אומר [ת] לי: "אוי אנה, בחייך. די כבר. מה את לא בסדר בראש"? אמרתי לה: "בואי הנה , תגידי לי איך את הגעת כאן"? אומר [ת] לי: "יש מכונות מלאות בחורות שמעבירים אותם לאיזה מקום משוחררות. יש הרבה מקורפו. הרבה בחורות". ו אומר [ת] לי: "איך שאנחנו יוצאות מהמכונות ראינו הרבה בחורות שעומדות ואמרנו לנהג לעמוד. הוא עצר, והתחלנו לשאול אם יש יוונים ב במחנה הזה, בבלזן. ואומר: כן יש. יש מקורפו? אומר כן, יש בחורות מקורפו כאן. יש גם שתי אחיות אחד אנה ואחד רחל. אחותי כולה אומר [ת]: "אנה ורחל. אנה כן אבל רחל לא. את רחל שרפו אותה. זה לא אחיות שלי".

01:18:31

ו אמרו איזה עוד יש? יש וזה יש וזה הרבה מצאו את ה מצאו אחיות ואימא מצאה את הבת שלה. מקורפו. ושאני אומר ל לכולה ואיך באת כן? אומר [ת] "אמרו שיש אה בחורות מקורפו בקולנוע הזה ובאתי ומצאתי אותך". אמרתי לה: "כולה תפסיקי את השטויות. תפסיקי את ההיסטריה ואת הזה תראי, רחל ניצלה. לא שרפו אותה. היא חיה. היא נמצאת אצלי". היא התעלפה. לא האמינה. עד שהגענו במחנה שלנו היה סיפור גדול. הגענו שמה היא ראתה אותה היא לא האמינה. אומר [ת] לי: "היא מתה. תראי אותה, היא מתה". אמרתי לה: "אל תדאגי, היא לא תמות. היא תחייה". אומר [ת]: "מה תראי, היא לא זזה. יש לה את הרגליים משותקות". אמרתי לה: "זה מהפחד שלה. אני כל יום עכשיו שיתחיל המזג אויר להיות יותר חם כל יום אני ארים אותה מהמיטה, כל יום אני אתן לה ". יום אחד אה סגרנו לה גם את העיניים. שמה ב הזה. סגרנו לה את העיניים אמרנו: די כבר היא גמרה, היא מתה. אחר כך שהתחיל המזג אויר להתחמם הרמנו אותה מהמיטה ולאט לאט אט היא התחילה לקבל זה. והודיעו לנו שלוקחים אותנו ל לבריסל. שמו אותנו ברכבות וביום שנכנסנו ברכבות אחותי זאת כולה עמדה ברכבת . רכבות יפות עם זכוכיות וזה של זה. היא עמדה ככה פתאום זכוכית אחד נפל שבר לה גם את האצבע הזה וגם מהרגל.

הבאנו אותה פצועה בתוך הרכבת, לא רצו להביא אותה. באו לקחת אותנו מה מהאו"ם, מה אני יודעת מה הם היו והבאנו אותה ומשמה מהרכבת חיברנו אותה לבית חולים בבריסל. כולה היתה שמה בבית חולים. ושמה את רחל גם שם לא לקחתי אותה לבית חולים. היה לנו אוכל טוב. נתנו לנו בגדים, נתנו לנו זה ואמרתי לה: "תראי רחל. עכשיו את תקבלי אומץ. אם את לא מתה במחנה את לא תמותי יותר". ובאמת הבאתי אותה 1.9.45 חזרנו לאתונה. עם אווירון ומשמה באנו לקורפו. בקורפו היא הייתה כמה חודשים במיטה, חולה. אני יצאתי לתפור בגדים וברוך השם התחילה להיות יותר בריאה. ב-46 נסענו להכשרה. בינתיים אחותי כולה זאת היא באה לפני בארץ. היא הייתה בקפריסין. אחר כך באה גם לארץ. הכיר את בעלה שהוא מקורפו. והיו בה גם מבית ספר בגן עירוני היו ביחד וגם בבית ספר היו גם ביחד. התחתנו. יש לה שלוש בנות, יש לה שבע נכדים. ואני עם רחל, רחל נשארה איתי, לא רצה ללכת. נשארנו עד 49 באתונה, בהכשרה בפטיסיה . ומשמה באנו לארץ. בינתיים אני את בעלי תפסו אותו [דיבור לא ברור] בצבא. ב בהתחלת 48. באו יום אחד בהכשרה ולקחו אותם ואת ההכשרה חיסלו. לא רצו , לא היו הרבה אנשים. ואמרו

אתם חייבים לנסוע ל לארץ. התחלתי את הפספורט שלי. היה לי את הבת שלי הראשונה. לונה. תינוקת. ורחל אחותי ביחד איתי ויצאנו מיוון במרץ 49. הגענו לחיפה. רצו לשים אותי בבית העולים. בשום פנים ואופן אני לא רציתי. אמרתי אני לא נכנסת עוד פעם למחנות. הרגע יצאתי. לא רוצה. באתי בשכונת התקווה. אחותי הייתה גרה בחדר אחד עם בעלה והיא הייתה מחכה לתינוק. גרתי שמה כמה זמן. התחלתי לתפור. אחר כך השכרתי חדר אחד ב בתקווה. אחותי הייתה תמיד איתי. גם היא התחילה לעבוד כאן בארץ. ואני עבדתי ועד 1950 בפברואר בעלי בא לארץ. בשמונה בפברואר הוא בא בארץ. וברוך השם. סבלנו

01:23:15

הרבה. ואלוהים נתן לי 4 ילדים. נשארו לי 4. אה ויש לי 9 נכדים. וברוך השם. מה, אי אפשר לשכוח את המחנות. אפילו שעברו 40 שנה. אתה זוכר כאילו שזה אתמול. אתה זוכר את כולם. הילדים תמיד שאלו. למה אין לנו סבתא? למה אין לנו סבא? ואני למדתי תמיד אותם את השכן לקרוא דוֹד. את השכנה דוֹדָה. את הזקנים היו קוראים היה לנו פרסים בשכונה למדנו אותם תקרא לו בּוֹבּוֹ ולִיבִּי וזה תקרא לה נוֹנָה ונוֹנוֹ ואת הזה סבא וסבתא. ושפות שהיו מדברים. וככה התרגלו. לא היה לנו משפחה וילדים יקרים לנו מאוד. שמנו שמות של הילדים של ההורים שהלכו. את הבת שלי הגדולה קוראים לונה של אימא של בעלי. את הילדה השנייה קוראים לה רוזה של אחותי. את הבן שלי קוראים שלמה על שם אבא של בעלי. את הקטן קוראים על שם אבא שלי. אחיות שלי גם שמנו את השמות של המשפחה ואפילו הבנות שלנו שהתחתנו עכשיו שמנו שמות בת אחותי קראה ילדה אחד סנדרה בדיוק כמו שם אחותי והבת שלי קראה ילדה אחד רֶני והשם המשפחה גם. והילדים שלי רוצים גם את השם שלי. יש לי שתי נכדות שקוראים אותם אנה ושתי נכדים שקוראים אריק ואנחנו קוראים אותו ריקו. הם מקווים, שיהיה שלום למדינת ישראל. שלא יהיה עוד מלחמות. ושיזכרו תמיד אף פעם לא לשכוח את זה. חבל על הבחורים שהלכו. חבל על הילדים. על הרבנים שלנו. חבל על הכל אחד שהלך. מקווים שיהיה פעם שלום. והצעירים שיראו טוב במדינה שלנו.

מראיין: את אה נסעת בשנים האחרונות לקורפו?

אנה: לא. לא לא. לא רוצה לראות אותם. טוב לי בארץ. אני לא יכולה להיפרד מה מהמשפחה. אף פעם. הילדים שלי

מראיין: איך את מסבירה את זה שאנשים לא לא מוכנים לנסוע לקורפו? כאילו, אבל קורפו לא עשתה להם כלום

אנה: לא. אגיד לך את האמת. תשמע, הרבה שנתפסו בהרבה יהודים נתפסו בקורפו. אז, במלחמה. באו בתור תיירים. היו גם יהודים מארץ ישראל, מכאן. שאז, נסגרו במלחמה. ותפסו אותם, הביאו אותם למחנות. היו גם יהודים מטורקיה שנמצאו ליוון ותפסו אותם וטורקיה לא נכנסה למלחמה. לא היה לה, לא לקחו את היהודים. והרבה היו ממצריים, גם. שנכנסו למחנות. בזמן הזה שהתחיל המלחמה נסגרו שם. ואגיד לך את האמת אין לי געגועים. טוב לי בארץ. והמצב לא היה אף פעם טוב בשביל ללכת ולעשות טיולים. אני רציתי שילדים שלי ייסעו. הבנות שלי נסעו ליוון. והילדים שלי גם נסעו ליוון. והם דווקא מדברים איתם יוונית. אה יוונית מדברים. בת אחת שלי, רוזה, יודעת לדבר טוב יוונית וגם לונה מדברת טוב. שלמה, לא רע. הקטן קצת כמו עולה חדש. ואת האיטלקית מדברים הילדים. למדו מאימא שדיברתי. ו מתי שאני רואה הכל טוב, מאחל לכל בני ישראל. מה מי אני, מספיק לבית הבראה שאני הולכת פעם בשנה. אני אוהבת הרבה את הילדים, אוהבת הרבה להיות עם הנכדים. אני קשורה הרבה איתם. קשורה מאוד. וזה מספיק לי. אני עם אחיות שלי קשורה הרבה; עם הגיסים שלי, עם הילדים שלהם. שאני הגדולה יש לי כבוד מאוד מהם. וזה

01:27:42

מראיין: איך היום אה האחות שלך רחל מרגישה שכאילו את הצלת לה את החיים

אנה: אה תמיד היא, לפעמים היא מצווה על החיים שלי איתה "אחותי אנה". והילדים שלה מעריכים אותי הרבה. אוהבים אותי מאוד מאוד מאוד מאוד. מאוד. אה אחותי רחל יודעת את זה ולא עזבתי אותה גם אחר כך. אני יכלתי אחר כך להיפרד, נכון? כמו שנפרדו הרבה אחים. אמרתי: לא! אימא שלי לפני ששרפו אותה: "תשמרי על אחיות שלך. אל תעזבי אותן". לא עזבתי אותן. את רחל, יכלתי לא לא עזבתי אותה. באנו אפילו ביחד בארץ. ואני רציתי שיהיה לה הכל טוב. והיא התחתנה גם עם בחור שזה ממשפחות מקורפו. גם הוא בללי. אה אנחנו תמיד ביחד. ומה שיש לאחד בבית אם קורה משהו כולנו אנחנו כאילו שכולנו באותו הצרה. משפחה מיוחדת. ואני אוהבת הרבה לעזור.

ואני רוצה לספר לך משהו עכשיו לסוף. לפני שנה בערך שנה יש לי גיס באשדוד קוראים לו מרקו מורדו, שהוא היה נשוי לאחותי שהרגו אותה במחנות. ואנחנו ביחסים טובים איתו. ויום אחד הלכתי ברחוב פרץ שיש טקסי אשדוד. אני נכנסתי שמה ללכת לאשדוד. אני נכנסתי. ישבתי והטקסי לא התמלא. פתאום נכנסו שתי נשים בפנים. אחד היתה בערך בגילי, אחד יותר צעירה וישבו מאחורה. אני הסתכלתי עליהם בפנים אמרתי אלה אני חושבת שמהונגריה. האוטו התמלא ואנחנו נוסעים. אני איך שאני יושבת אני מסתכלת על זאת שיושבת על ידי ולא מדברת בכלל כלום אני יודעת אני מסתכלת אומרת לעזאזל, האישה הזאת מוכרת לי. היא גם מסתכלת עלי ואומרת לי - זאת שיושבת על ידה בהונגרית, האישה הזאת שיושבת על ידי אני מכירה אותה מאיזה מקום. אני לא יודעת מאיפה. הולכים. בדרך. לאשדוד. אומר [ת] לי בסוף אומר [ת] לי: "תגידי, מגריקלאנד ? מה את יווניה? זוכרת אותי"? אמרתי: "להגיד לך את האמת, אני יושבת עכשיו כאן יושבת, את מוכרת לי מאיזה מקום. אני לא זוכרת מאיפה". אומר [ת] לי: "תסתכלי טוב". הסתכלתי עליה. אמרתי: "את מוכרת לי ואני לא יודעת מאיפה". אומרת: "היית במחנות"? אמרתי: "כן. ואת"? אומר [ת]: "כן". להונגרים לא לכולם יש מספר ביד. אומר [ת] לי: "את לא זוכרת אותי"? טוב. מסתכלת אמרתי: "תגידי לי, זה ברטה"? אומרת לי: "כן". קוראים לה אנושקה. אומר [ת]: "לא זוכרת"? אני אומרת לך, הנהג עצר את הטקסי. למה, שמע שאנחנו התחלנו לבכות. הנהג עצר את הטקסי בדיוק בסיבוב שנכנסים לאשדוד ואומר: "תגידו לי, מה קרה לכן? אני רוצה לשמוע. מה יש"? אמרתי לו: "מותק " זה היה לפני שנתיים 38 שנים. אמרתי לו: "אנחנו היינו ביחד במחנות השמדה. ותראה, נפגשנו עכשיו בתוך הטקסי הזה". גם היא בכתה, גם אני בכיתי. לה אין ילדים, התחתנה ולא הביאה ילדים. שאלה אותי, אמרתי לה כן, יש לי. כולם נשואים כבר ויש לי נכדים. אומר [ת]: "אני מאושרת. את יודעת " - היא אומרת – "את עשית הרבה מצוות ב בזה בויבריי. את היית בחורה נהדרת. וטוב שאלוהים נתן לך שיהיה לך הכל טוב". פתאום הנהג מרים לנו את היד שלו, היה לו מספר ביד הוא היה פולני. הזמין אותי ללכת אליהם. נתן לי כתובת ללכת לבקר באשדוד. לא הלכתי. יש דברים אחרים לחשוב. זה היה חבל לי שלא הלכתי לראות אותה. אחר כך נורא הצטערתי. אחרי 38 שנים

01:32:26

ראיתי אותה והיא הכירה אותי ואני הכרתי אותה.

מראיין: ומאז אתם לא נפגשתם?

אנה: לא. לא נפגשתי. לא זכרתי בכלל איפה היא גרה. יש הרבה דברים כאלה הבנת? ואי אפשר לשכוח שמוליק. אי אפשר לשכוח.