00:00:00

ההקלטה הזמינה לעדות זו הינה חלקית בלבד. לכן אנו מביאים כאן תקציר של החלקים החסרים בעדות, כפי שנרשם במהלך הריאיון.

00:00:01

הילדות שלי וגם ההווה שלי היום בחיפה קשורים קשר חזק לרב חיים חביב, מי שהיה הרב הראשי של סלוניקי. כילד אני זוכר את הרב חביב כאיש ענו, מלומד. אבי היה אחראי על בית הכנסת של "ברון הירש", ק"ק "ברון הירש" על-שם השכונה שבה היה ממוקם, וכיום הנני איש ציבור בבית-כנסת "היכל חיים חביב" בחיפה, שהוקם לזכרו.

אבא היה פעיל בבניית המקום ובכל מה שקשור לפנים בית-הכנסת: ארון קודש, ציוד, שיש להנצחת שמות ועוד. אבא היה נותן הדרך של בית-הכנסת. בשבתות קיימנו לימודים בזוהר. בשבת בצהרים, לפני המנחה, הייתי יושב ושומע את המבוגרים לומדים זוהר. אני זוכר שבעל הקריאה הכי טובה היה אָלָלוּף שאת שמו הפרטי איני זוכר. אני יודע שהוא היה קורא את הזוהר בעברית, באותיות רש"י ומתרגם באופן סימולטני ללאדינו. בבית-הכנסת קיימנו פעולות קהילתיות – אם זה פעולות של "מתנות לאביונים" או "מלביש עירומים" וכו'. הייתה בבית הכנסת מקהלה שהנעימה את התפילה בפיוטים ובפזמונים. הייתי תלמידו של אברהם כהן אלברטו, שהיה מורה המקהלה. את הפיוטים ששרנו כתב חננאל חסיד, עליו לא אוכל לספר משום ההתרגשות שבזיכרון. זה היה מחנך ופייטן בחסד עליון. עיקר חיי היו בבית-הכנסת כי זה מה שקיבלתי מהבית. בתור ילד זה הגיע אלי עוד מהסבא שהיה עמיל מכס, שאחרי התפילה נהג לקחת אותי הביתה ואצלו למדתי ענייני דת. עד כיתה שישית למדתי בבית-הספר של "ברון הירש" ושם למדתי בעיקר מספר שפות: עברית, יוונית, לאדינו ועוד, אבל בעיקר אהבתי ללמוד עברית שהיתה שפה מיוחדת עבורי. היום אני יכול לומר שאינני יודע עברית כמו שאז. הייתי בין הראשונים בכיתה בדקדוק שלמדתי אצל חננאל חסיד.

00:00:02

אבא גם כן כמו סבא היה עמיל-מכס ועבד בנמל של סלוניקי. למרות שהוצעו לו עבודות אחרות הוא סרב להן כיוון שרצה לשמור על קדושת השבת. כך נהגו גם יהודים אחרים בעיר, שקדושת השבת עמדה אצלם מעל לכל. כך גם היה בקשר לעבודות שלי ונמנעתי מהן כיוון שנאלצתי לעבוד בשבת. החיים היו שקטים עד לתקופה של שריפת "קמפבל" שהיה הסימן הראשון לדרדור של העיר. על מנת שלא יקרה לנו מה שקרה בקמפבל היינו נאלצים לשמירה בשכונתי. בית-הכנסת שלנו התמלא בפליטים מקמפבל. הקשר בין יהודי העיר שנחלצו לעזרת הפליטים הראה על אחווה. לאבא קרה מקרה מיוחד. המצב בעיר היה קשה, אי אפשר היה להשיג מצרכים בסיסיים כמו חלב, פחם ובגדים.

00:00:03

ב-1942 כבר רוכזו כל יהודי העיר לעבודות כפייה. הייתי מבין אלה שהיו צריכים ללכת . אני זוכר מקרה מעניין שקרה לנו. הייתה לדודי חנות נעלים, שגם הגרמנים שכבר הסתובבו עיר היו קונים בה. פעם נכנס גרמני ורצה זוג נעלים. אני הייתי המוכר באותה עת ואילו דודי ישב מחוץ לחנות כדי לתפוס משב רוח. כשהגרמני שאל כמה עולות הנעלים הדוד אמר לי "תגיד שזה 25 מארק" במקום 40, שהיה המחיר הקבוע של הנעלים. כשאמרתי לו המחיר הוא חשב שני מרמה והתחיל לצעוק בחנות שלנו – "יוּדֶה" – ואת הדוד הוא לקח לבית סוהר באיומי אקדח. לקח לנו זמן רב וממון רב עד שהצלחנו לפדות את הדוד מבית-הסוהר ולהחזירו לחנות, אבל זה היה סימן שהעתיד שלנו לא טוב.

באותה עת נרשמתי גם כן לעבודות כפיה, ותיכף אחרי כמה שבועות נלקחתי לעבודה במקום שנמצא לרגלי האולימפוס. עבדתי בעבודות חפירה, כי הגרמנים רצו לבנות שם תחנת רכבת חדשה לנוחיותם ואנחנו היינו כח עבודה. שם הייתי בערך 4 חודשים ואחר-כך חזרתי עם המשלוח הראשון אחרי ההסכם עם הקהילה ששילמה כופר עבורנו. אז חזרתי. זה היה בסוף דצמבר 1942. כשחזרתי כבר היה קשה למצוא עבודה ולכן עבדתי עם אחי בקניית דברים מהגרמנים בתחנת הרכבת. היו מוכרים להם בגדי-ים ומהם היינו קונים ניר סיגריות. כך התקיימנו עד ענידת הטלאי הצהוב.

00:00:04

להלן דברים שנמסרו בכתב על-ידי העד בנוסח המקור שלהם:

פיוט שחובר על-ידי חננאל חיים חסיד לצורך ציון כמה שנים של מקהלת נותן זמירות א', שאלוניקי 1936-1935. ההמשך לא זכור:

"...בּה יְחֶנַנְאֵל עַמו יִשְרָאֵל בִּזְכוּתוֹ שוֹאֵל אֶרֶץ יִשְרָאֵלבָּה יִרְאוּ חַיִים מֵתִים מֵחַיִים לֹא עוֹד שָם אִיים גַם לֹא עֲנִיִיםחֶסֶד נָא חֲסִיד לְעָם הפך

אֶרֶץ צִיָּה לְאָגָם מַיִם שָם הֵבֵאְתִּי בְּרָכָהבָּחַי בַּצֶּמַח בָּאֶבֶן אוֹר תַּרְבּוּת כַּהֲלָכָהרְאוּ עַרְבִים הֵם אֲחַי בְּנֵי אִימִיחזק אותי וסר האיבה עברי ערבי בהנצח אהבה

פזמוןמדבר ליישוב הפכתיערבים רוצים לקנותעל הכל אשר טרחתי אלה לי עשרים דורותאני את שלי עשיתי. אלי, עזרה בצרותממך אחת שאלתי חסד נותן זמירות".

00:00:05

עשרים וחמישה לפברואר 1943 נקבע יום ענידת המגן-דוד בסלוניקי על ידי הנאצים הגרמנים במלחמת העולם השנייה. מאותו יום התחילו גזרות שלא היו כמותם לפני כן. אחרי שבוע הוציאו צו בשכונת הברון הירש, היכן שגרנו; האומר שכל היהודים יתרכזו בשבת לתפילה בבית הכנסת, והשמועה אמרה שהמושל רוצה לבקר ולהשתתף בתפילה. בשעת התפילה כולנו היינו מתוחים אבל המושל לא הגיע. אחרי התפילה רציתי לצאת מהשכונה כדי לגשת למקום עבודתי ולקבל את משכורתי השבועית והנה השכונה מוקפת בגדרות תיל ועל השערים מופקדים שוטרים יהודים. לפנייתי לצאת הם ענו בלעג כי בשבת לא מקבלים כסף. למחרת יום ראשון כבר התחילו גזרות חדשות. הטילו עוצר ורק במשך שעתיים ביום אפשרו לצאת כדי לקנות לחם ולהצטייד במים. אפילו ללכת לבית הכנסת להתפלל לא נתנו לנו. באחד הימים התדפקו על דלת ביתנו ובקשו את אבי זצ"ל כמה קצינים גרמנים יחד עם שוטר יהודי לבוא ולפתוח את בית הכנסת שאבי היה אחראי עליו. אני הלכתי אתו. הם התחילו לבדוק את המקום, וזכורני שאחד מהם גילה בקיאות בספרים שהיו מונחים על השולחן, כמו סידורי תפילה, גמרא וזוהר ותיכף חשבנוהו ליהודי, אבל מי יכול היה לשאול שאלות באותם ימי פורענות. אחרי בדיקת המקום הם אמרו לנו שעוד ישובו ובקשו סליחה על ההפרעה. בגטו השעמום הרג אותנו ולא ידענו דבר האחד על השני. אפילו לאחותה של אמי שגרה באותו רחוב לא יכולנו לגשת והרבה אנשים שהפרו את העוצר נעצרו והושבו במעצר בבית המשוגעים שהיה בשכונה.

00:00:06

אחרי שבועיים של אי ודאות מה יעלה בגורלנו ריכזו אותנו בבית הכנסת ושם נאם בפנינו הרב קוֹרֶץ והסביר על הגירוש שעתיד לבוא וביקש שלא נדאג היות שהוא בעצמו היה כבר באיזה מחנה ושם ירכזו אותנו עם משפחותינו והם ידאגו עבורנו לעבודה ואוכל. זה היה ביום ראשון. למחרת בבוקר כבר ביקשו שנמסור את כספנו תמורת קבלה להמרה לכסף פולני ובאותו יום כבר נצטווינו לארוז כל אחד לא יותר מעשר ק"ג ולצאת לתחנת הרכבת שהיתה ליד הבית. ההמתנה ואת העלייה לקרונות הרכבת אי אפשר לתאר. הרבה משפחות איבדו את הקשר האחד עם השני ולא יכלו להתאחד בדרך. גם את מראות הגירוש לא ניתן לתאר. הרבה זקנים שלא יכלו לסחוב את מטלטליהם הוכו גם על ידי הגרמנים וגם על ידי השוטרים היהודים. לו יכולנו להאמין שבין יהודי סלוניקי טוב הלב יהיו אנשים כאלה אבל היום אי אפשר לשפוט אותם אחרי כל מה שעבר עלינו. אנחנו שמרנו את הקשר בינינו עד לקרון. בכל עצירה בדרך היו הגרמנים עולים לרכבת ומבקשים את הכסף היווני שברשותנו בטענה שאנו עוברים את הגבול ואין מה לעשות בו. בכל זאת לא עלה על דעתנו מה מחכה לנו. אנחנו גורשנו שמונה ימים לפני חג פורים וכל הדרך ציפינו לנס שיקרה לנו. במוצאי שבת ערב פורים אבא קרא את המגילה באור הנר שהחזקתי – הבכי היה גדול והאנשים לא רצו להאמין למה שקורה לנו. באותו ערב הגענו לאושוויץ מבלי לדעת מה פירושו של המחנה. אי אפשר לתאר את הגיהינום שבו נכנסנו. צעקות בכמה שפות לרדת מהקרונות, כל אחד ניסה לקחת משהו מחפציו ולא נתנו. זרקו אותנו כמו בהמות מן הקרון והתחילו להפריד אותנו מההורים. כשהגענו למחנה התחלנו להתעניין על משפחותינו והאסירים הוותיקים בלי שום סנטימנט אמרו לנו שעוד כמה ימים נפגש עמהם אבל בשמיים. ההלם היה גדול. לא יכולנו כבר לעשות שום דבר. מי שרק ניסה לדבר הרגו אותו במכות. אח"כ הכניסו אותנו למקלחת והרקידו אותנו על ידי התזת מים רותחים ואחרי כן תכף מים קרים כקרח עלינו וכמה מהחברים שנִכוו קשה מהמים הרותחים נלקחו לבית החולים וזה היה הסוף שלהם.

00:00:07

אחרי כמה שעות שכיבה, שישה ושמונה איש במיטה אחת, באמצע הלילה לקחו אותנו לעשות את המספר ביד ומשם לבלוק 9א. בבלוק זה ישבנו מבלי לצאת מתחומו. יום אחד נודע לנו שהגיע משלוח חדש מסלוניקי וחבר שרצה לדעת אם אחיו בא באותו משלוח נתפס וקיבל 25 מלקות באחוריו עד שהתעלף. אחר הרגו אותו לעינינו במכה אחת בראש וזה הכניס בנו פחד ויותר לא העזנו לצאת מהתחום של הבלוק.

אחרי ישיבה של כחודש ימים ביום הראשון של פסח לקחו אותנו לעבודה על-יד בירקנאו. בשבילנו זה היה יום תשעה באב. קבלנו מכות מבלי לדעת על מה, את השפה לא הבנו, בקשו מכוש ואנחנו הבאנו אֶת, והם צעקו והרביצו ואנחנו היינו חסרי אונים. העבודה הזאת נקראה שְׁטְרָפקוֹמָנְדוֹ זאת אומרת קומנדו ענישה. כך עבדנו את כל חג הפסח. המלבוש היה דל והקור חזק מאד וכך רעדנו מקור ומפחד מהמכות.

00:01:00

ג'רסי יוסף (סלוניקי) - החלק המוקלט של הריאיון

מראיין: כן, אה יופי

יוסף: ביום האחרון של החג מיינו אותנו לפי מקצועות פחות או יותר, ועברנו כל אחד לבלוק אחר. מי שלא היה בעל מקצוע נשלח לכל מיני עבודות. היו מקרים של חברים שחיבלו בגופם במתכוון כדי שיחליפו להם מקום עבודה. אני אוסיף פה שהנוהל היה, מי שהיו מעבירים אותו לבית-חולים, בחזרה לא יחזירו אותו לאותו הבלוק. לפעמים זה עזר ולפעמים היה יותר גרוע. אני נשלחתי לבית חרושת לעורות – שם הייתה סנדלרייה – כדי לתקן נעליים לאסירים. במקום לתקן נעליים נתנו לי לעשות מסמרי עץ. עבודה לא קשה אולם קיבלתי יום יום מכות משום שלא מילאתי אחר הכמות הנדרשת. למזלי ישבתי עם קבוצת יהודים מפולין אשר ידעו עברית והם עזרו לי בתרגום מפולנית לעברית. הקאפּוֹ היה פולני אנטישמי ופנאטי. אינני יודע איזה זכות אבות הייתה לי, אולם לאחר כמה ימים הוא התרגל אלי ועזב אותי לנפשי. חבריי הפולנים לא האמינו למראה עיניהם. באותם ימים חליתי במלריה וכל יום משעות הצהרים הייתי מקבל חום גבוה. הקאפו היה מרביץ לי ואומר שאם לא אלך בערב להיבדק הוא יכה אותי עד מוות. למזלי, בערב כשתקפה אותי המחלה היו החברים שמים לי סמרטוטים עם מים קרים כדי שהחום ירד ולמחרת הייתי בסדר. הילדים מהטרנספורט בני שתים-עשרה ושלוש-עשרה עבדו במיון החפצים של המגורשים ומצאו כדורים נגד

00:01:55

המלריה המחלה והיו מגניבים אותם אלי בצהריים בזמן ההפסקה. הייתי בולע את הכדורים בכל יום עד שעברה ההתקפה של המלריה וכך ניצלתי מהכבשן.

יוסף: מחנה אושוויץ היה מחנה נקי מאד מה שלא היה במחנות אחרים ולא ידענו את הסיבה לכך. על כל האסירים היו צריכים לסחוב אותם על כל ישיבה במחנה זה אפשר לכתוב כמה דפים. הרוגים היו כל יום מובאים מכל מיני קומנדו. אסירים היו צריכים לסחוב אותם עד למחנה וספרו אותם כאנשים חיים, ואפילו לאנשי האס.אס. לא האמינו שהם אינם חיים אלא רק לאחר שראו אותם ואת מספרם על היד. נכנסנו ויצאנו מן המחנה לפי ניגון של תזמורת ואבוי למי שלא הלך לפי הקצב, היו מרביצים לו עד שהיה מצליח להפוך את צעדיו. באחד הימים כשחזרנו מהעבודה מצאנו ליד השער חמש גופות שסועות של אסירים רוסים שניסו להימלט. כל אחד מאיתנו היה חייב להסתכל עליהם וַלא, קיבל מכה בלסת כדי שיפנה את ראשו ויראה. בעצם, הקאפוס עמדו משני הצדדים ומי שלא היה מסתכל אז היו מרביצים. כל ערב היינו חייבים לעבור בדיקת כינים ואם היה נופל על מישהו חשד היה חייב כל הבלוק לעבור ניקיון כללי וזה היה נמשך כל הלילה. לָאוּזֶה בגרמנית. בבוקר היית חייב לעמוד במסדר ולצאת לעבודה. הסדר היה מופתי, אף אחד לא היה יכול להתחמק וכשמישהו היה חסר תיכף ידעו לזהות מיהו. כל אחד היה חייב לדעת מי עומד לימינו ולשמאלו. הסלקציות הרגו אותנו, ולא ידענו מי יצא מהם חי ומי לא. כשמיינו אותנו למשלוח ואחר-כך פגשנו מישהו מאותו משלוח או שקיבלנו איזה ידיעה ממנו, היינו מאד שמחים, כי חשבנו שהם הרגו אותם. אחי הצעיר ממני בשנתיים קיבל חום כעבור 8 ימים מיום הגיענו למחנה והלך לבית חולים. לא יכולתי למנוע ממנו מללכת כי הוא סבל משקדים. יותר לא ראיתי אותו למרות שחברים סיפרו לי שראו אותו במחנות במקום אחר. מכל מקלחת שהיינו צריכים לעשות פחדנו שמא מרעילים אותנו עד שהתרגלנו והתחלנו להיות אדישים. מים מהברז היה אסור לשתות ואם תפסו מישהו שותה הוא היה מקבל מכות, לכן היינו שומרים האחד על השני כדי לשתות מעט מים.

מראיין: למה?

יוסף: בגלל שהם טענו שזה מביא אה שִׁלשולים. וזה להיפך, היה עושה לנו עצירות. זה שתינו . באושוויץ שהיתי עד ערב יום הכיפורים של אותה שנה. יום לפני כן בחרו בי למשלוח. אחרי שעברנו את כל הסידורים נפרדנו מחברינו ולא ידענו אם אי-פעם ניפגש שוב. עלינו לרכבת וכל הזמן חששנו שמא מובילים אותנו להשמדה. אחרי נסיעה במשך כל הלילה הגענו בשעות הצהריים לוורשה. שם פגשנו הרבה חברים שהגיעו לפנינו. כולם היו מאד רעבים ואני שניסיתי לצום באותו יום כיפור נאלצתי להפסיק את הצום שמא ייקחו לי את הלחם שהשארתי לעצמי כדי לאכול אחרי הצום. כשהגענו לוורשה המחנה לא היה קיים עדיין. צריפים לא היו ואנחנו התחלנו להקים אותם. שכבנו בהתחלה בכל בלוק על הרצפה בצפיפות כזו שלא אפשר לזוז. אי-אפשר לזוז. עבדנו שם עם אזרחים פולנים בהריסת בתי היהודים שנהרגו בזמן המרד. מי שמצא דברי ערך בזמן העבודה היה יכול לקנות מהפולנים לחם או דבר מה אחר לאכילה. את הבתים היו מפוצצים בדינמיט ואחרי-כן היינו ממיינים את הלבנים כדי שהגרמנים ימכרו אותם לפולנים. הפולנים הגויים בהתחלה היו מרביצים לנו, אולם אחרי כמה מקרים בהם התנגדנו להם במכות הם התחילו לפחד ותמיד אמרו לנו שלא יכול להיות שאנחנו יהודים. הם היו רגילים רק להרביץ ליהודים ולא לקבל מכות בחזרה. מים לא היו מספיק במחנה והלכלוך אכל אותנו. כינים, שלא ראינו הרבה זמן, כרסמו את הגוף החלש שלנו

00:07:00

וכשזכינו למקלחת זה היה בבית הסוהר ששכן בתוך שטח הגטו, שמו היה פָּאוְויָאק , לא ציינתי בכתב. שם החזיקו

מראיין: איזה?

יוסף: שם הבית-סוהר פאוויאק. שם החזיקו הגרמנים אסירים פולנים או בני ערובה כשביצעו איזה פעולה עם הפרטיזנים נגד הצבא. הם היו לוקחים את בני הערובה והורגים אותם. את הוצאתם להורג עשו בשטח הקהילה היהודית יודנראט סמוך למחנה. כששמענו יריות במקום העבודה ידענו שכשנחזור למחנה נריח את ריח המתים ששרפו. עלינו זה לא עשה שום רושם. יום אחד בזמן שחפרנו כדי למלא את מכסת ערמות הלבנים התגלה מחסן של כלי מטבח שכלל צלחות, כוסות, כלי קריסטל ועוד הרבה כלים שנראו שכנראה היו שייכים לאיזה יהודי שהסתיר אותם. כל יום לקחנו כמה כלים ובפחד נורא, שמא ייוודע הדבר, מכרנו אותם לפולנים - הקבוצה הייתה של חמישה בחורים - תמורת כמה לחמים שחילקנו בינינו. אבל כשהרגשנו שהדבר נודע סיפרנו לקאפו והוא ביקש שנמשיך לשתוק והוא ידאג לנו לאוכל. זה נמשך ימים ספורים וכשהקאפו ידע שהמחסן רוקן בשיתוף האס.אס. הפסיק לתת לנו אוכל כפי שהתחייב לעשות. בתחילת השנה השנייה חלינו בטיפוס כינים. הגרמנים שפחדו מאד מהמחלה הטילו הסגר על המחנה והתחילו לעשות ניקיון כללי. הרבה אנשים מתו מהמחלה ואותנו לקחו בקבוצות לבית מרחץ בתוך העיר וורשה. בשבילנו זאת הייתה מנוחה שלא הייתה כמותה מאז גורשנו מהבית. אולם, מצד שני, שכלנו הרבה חברים. ביום בהיר אחד באמצע העבודה החזירו אותנו למחנה ואז נודע לנו על בריחה של כ-13 איש. העמידו אותנו במסדר שני ימים ושתי לילות עד שהגרמנים התייאשו והפסיקו את החיפושים. לאחר כמה חודשים מצאה קבוצת אסירים שחיפשה בין החורבות את גופותיהם מתחת להריסות בית. התברר שהם לא שמעו את הצפירות לפני פיצוץ הבית. הם הסתתרו מפני הגשם ושם מצאו את מותם. זאת תמצית המאורעות שעברו עלי בגטו וורשה ואני בטוח שהרבה דברים נשתכחו מלבי אחרי ארבעים שנה.

הייתי במחנה בגטו וורשה עד סוף יולי 1944 כשהגרמנים התחילו לסגת מפני הלחץ של 'הצבא האדום'. לקחו אותנו ברגל מוורשה עד |פוזן {שם העיר בפולנית: פוזנן Poznań} שהגרמנים קראו לה פוזניאק , משום שרוב התושבים היו ממוצא גרמני. מה שעבר עלינו בוורשה ועד לאותו מקום בו עלינו לרכבת זה כמו סיפור מהסרטים. ראשית, כל מי שנחלש ולא יכול ללכת ירו בו. משני צִדי הכביש שמרו עלינו אנשי האס.אס. עם כלבים שיכלו לקרוע בן אדם. החום היה חזק מאד, מים לא היו, על אוכל אין מה לדבר. אנשים התעלפו ואתה לא יכולת לעזור. זכורני שבאחת החניות התחלנו לחפור בידיים כדי למצוא קצת רטיבות. היינו משתרעים על האדמה ומוצצים את האדמה כשסמרטוט בפינו. יום אחד הגענו לחניה סמוך לאיזה נהר. נכנסנו לנהר והתחלנו לשתות ופתאום פתחו עלינו אנשי האס.אס. ביריות והרגו חמישה אסירים בתוך הנהר. אחרי כמה שעות מנוחה התחלנו ללכת ואני כשקמתי לא יכולתי לעמוד על רגלי כי השרירים נתקשו והיו כמו אבנים. חבריי שלא רצו לעזוב אותי התחילו לתמוך ולסחוב אותי, ובמיוחד לא אשכח את חברי הטוב, שנהרג במלחמת השחרור בארץ [העד בוכה], מרדכי (מָתֵאוֹ) פִּיצ'וֹן הי"ד שהתחיל לסחוב אותי בכל כוחו, כדי שהגרמנים שכבר הרגישו שאינני יכול ללכת לא יירו בי, יהי זכרו ברוך. הצמא הציק לנו מאד ולמרות שקיבלנו בדרך חתיכת לחם לא יכולנו לאכול אותו בגלל הצמא. בכל מקום שראינו שלולית מים, אפילו היו בה נחשים, לא פחדנו לשתות ולמזלנו לא קרה

00:12:23

לנו שום נזק. אחרי כשבוע הליכה העלו אותנו לרכבת. היה נורא ואיום. בחום הכבד של תחילת אוגוסט הכניסו אותנו תשעים איש בקרון, ארבעים וחמישה בכל צד ושליש מהקרון בשטח של הדלתות לשומרים. הגיהינום היה גדול. הצלחות של האסירים רוכזו באמצע ועל כל דבר קטן זרקו אותם עלינו. הקאפוס התאכזרו אלינו בגלל ההבטחה של האס.אס. שכשנגיע לדכאו ישחררו אותם. בדרך, בקרון שלי, השתגע אחד האסירים וכשהרכבת נעצרה הורידו אותו וירו בו. כמו כן כמה אסירים עשו חור בקרון כדי לנשום והשומרים הרגישו בזאת ושאלו מי עשה אותו. הקאפוס הצביעו על יהודי הונגרי שישב על ידי ממש ושברו לו את העצמות בקת הרובים. כל הדרך הוא צעק מהכאבים וכדי שהם יוכלו לישון פקדו עלי לשים עליו את רגלי כדי שימות. כמובן שלא יכולתי למלא את רצונם והם הרביצו לי. למזלי הרכבת נעצרה ואז ירו בו בתוך הקרון וזרקו אותו מהרכבת. הנסיעה לדכאו נמשכה כחמישה ימים ואולי ויותר, אולם כשהגענו לדכאו השתנו פני הדברים. היחס היה יותר לבבי ולא ידענו את הסיבה לכך. שאלו אותנו על הפצעים שעל גופנו וכשסיפרנו מה עבר עלינו בדרך ריכזו את כל הקאפוס ונזפו בהם. אפילו הרביצו להם. פגשנו שם יוונים גויים שהיו מהמתנדבים שבאו מיוון לעבוד בגרמניה, ואחרי זמן מה נאסרו בדכאו. בדכאו שהינו כמה ימים ושוב נפרדנו מחברינו. חלק מאיתנו עבר לאיזה מחנה בתוך יער בו היו צריפים עגולים. רעש הגשם לא נתן לישון, העבודה הייתה קשה משום שהיינו חלשים מאד וקשה היה לסחוב שקי מלט על הגב. לא נשברתי השתדלתי תמיד לא לקבל מכות. אחרי כמה חודשים שוב עברנו למחנה אחר לא רחוק, שם עבדנו ביחד עם החברים שנשארו במחנה הקודם וכך שמרנו על הקשר.

חודשים מספר לפני הסוף, סוף המלחמה, עבדנו קבוצת סלוניקאים הרחק מאותו מחנה, בכפר. עבדנו שם במחסן של מזון והיה לנו טוב. ההפצצות היו חזקות מאד והרגשנו שהגרמנים הולכים ונחלשים. כשהיה צורך היו לוקחים אותנו לפנות את השלג מהכבישים. סבלנו קשות מהקור אבל אני אף פעם לא התייאשתי. אמונתי הייתה שהשם יעשה לנו נס ונישאר בחיים [העד בוכה]. המחנה שבו היינו בסוף היה צמוד לשדה תעופה והיה מטרה להפצצות. מקרה מיוחד קרה לי באותם ימי הפצצות ואני ניצלתי בנס. נכנסתי עם כמה חברים לסָפָּר כדי לא לצאת לעבודת לילה. אחרי שסיפרו אותי, הצעתי לחבריי ללכת כיוון שהקומנדו כבר בשער ואין פחד שייקחו אותנו לעבודה. חבר שהכרתי וזיהיתי כאחיו של גִיוֹם, שמו היה משה, נזכרתי

מראיין: איזה גיום?

יוסף: לא זוכר שם משפחה. בבית שמעת עליו נדמה שהוא אמר שהוא לא יוצא כיוון שהקאפו יראה אותו ויחליף אותו עם אחר שתמיד סיפק לו סיגריות.

מראיין: אולי גיום לוי?

יוסף: לא זוכר את השם תהרוג אותי . ובכן, מוריס משה יב"ל ואני יצאנו מהספר, טרם הספקנו להגיע לבלוק והנה עברו כמה אווירונים וירו על שדה התעופה. הם פגעו בבלוק המספרה שם נהרגו חמישה אסירים וביניהם אחיו של גיום. לפני שחיסלו את המחנה הזה כמו שציינתי קודם עבדנו בכפר בשם נוֹיְמָארק . אם זכורני טוב, ביום האחרון שעבדנו שם התקיפו אותנו אווירונים ופגעו ברכבת. למזלנו, אנו לא נפגענו, אולם נפגעו כמה אזרחים וחיילים. השומר שלנו איש הוֶורמאכט אסף חייל פצוע וביקש מאיתנו לסחוב אותו על אלונקה שסידר ממעילו. היה קשה מאד אבל בלית ברירה עשינו זאת. באותו לילה לא חזרנו למחנה והיו בינינו שרצו לברוח. אחרי התייעצות החלטנו לא לעשות את הצעד הלא נכון. ידענו שזה הסוף אבל פחדנו בגלל אי ידיעת השפה שתסגיר אותנו.

00:17:27

יוסף: למחרת חזרנו ברגל למחנה והנה כולם כבר בקרונות מוכנים לנסיעה, לאן לא ידעו. הלָאגֶרפִיהרֶר אמר לנו, שהיות שהגענו מאוחר נחכה למשלוח הבא. למחרת תקפו את שדה התעופה וחיסלו אותו. כשההפצצה נגמרה ובנס לא נפגענו וחלק מהצריפים עלה באש לקחו אותנו שוב לוַולְדלָאגֶר במקום שהיינו אחרי דכאו. ישבנו כמה ימים בלי לעשות דבר ובבוקר של ה-2 במאי ריכזו את כולם והתחילו למיין יהודים וגויים לחוד. כששאלו אותנו אמרנו שאנחנו יוונים. אחרי המסדר התפזרנו וראינו שהשומרים אינם במקום ורק דגלי ה'צלב האדום' התנוססו במחנה. ידענו שהשחרור קרוב אבל לא היה כח לצאת את המחנה כמו שעשו בני העמים האחרים. הם השתוללו פרצו את הקנטינה של האס.אס. ובזזו אותה. אני קיבלתי מאחד האסירים שהצליח לקחת הרבה דבש מלכותי, הוֹנִיג, ותיכף נתקפתי בשלשולים. החלטתי להפסיק לאכול. הרבה אסירים מתו כך עד שהאמריקאים באו ולקחו אותנו לעיר ושיכנו אותנו בבית שהחרימו מהגרמנים. אני בטוח שהרבה דברים נשתכחו במשך ארבעים השנה שעברו מאז השחרור. כדי לשבת ולכתוב את כל מה שזכרתי עברתי סיוטים ולא יכולתי לישון בלילות. אולם בשביל מטרה נעלה זו כדאי ורצוי היה לעשות מאמץ זה [העד בוכה].

אני תקווה שבנינו ישמרו על חירות מדינתנו, כדי שלהם חס ושלום לא יקרה את מה שקרה לנו. אני עליתי לארץ מגרמניה דרך צרפת, ישבתי בקפריסין כארבעה-עשר חודש והגעתי יומיים לפני שחרור חיפה. גויסתי ובחודש דצמבר אותה שנה נפצעתי בקרב על [כיס] פלוג'ה.

מראיין: טוב, סוף שיחה עם ג'רסי יוסף ב-19 במאי 85 .