ג'יברי יעקב
מקום לידה יוון
תאריך לידה 11/11/1920
מחנות בירקנאו, יבוז'נו, בלכהאמר, גרוס רוזן, בוכנוואלד, פלוסנבורג
מספר אסיר 122084
00:00:01
מראיין: 10.6.85 בביתו. אנחנו נתחיל ב אה שאלה המתחייבת, עצם הפגישה אתך. מה אתה יכול לספר לי על ה עיר שבה נולדת? או קודם כל בוא ננסה אה למקם אותה לאנשים שלא מכירים איפה היא נמצאת, באיזושהי מפה דמיונית.
יעקב: היא נמצאת בתראקיה באיזור אֶבְרוֹס . זה גובל כמעט בגבול טורקיה.
מראיין: כן.
יעקב: אה לפני מלחמת העולם ה ראשונה, זאת אומרת, במלחמת העולם הראשונה היא הייתה שייכת לטורקיה. וסופחה ליוון ב-1920, משהו כזה. אה גרו שמה כ-1000 יהודים. הייתה קהילה די אה אה מאורגנת.
מראיין: למה אתה קורא קהילה מאורגנת?
00:01:41
יעקב: קהילה מאורגנת זה עם אה בית כנסת ראוי לשמו, עם בית ספר אה של יהודים שהיה שייך ל אליאנס ובו למדו לימדו עברית, מחוץ ליוונית, וצרפתית. מ כיתה ב'
מראיין: מה לימדו מכיתה ב'? עברית מכיתה ב'?
יעקב: כן. עברית וצרפתית התחלנו בכיתה ב'.
מראיין: כן.
יעקב: והיה מורה שני מורים לעברית. אחד מורה לכיתות הנמוכות, ומנהל הבית ספר הוא היה מורה בכיתות הגבוהות ומנהל הבית ספר. ולפי מה שהוא סיפר לנו הוא למד באוניברסיטה עברית בירושלים.
מראיין: מה היה שמו של הראשון, אתה זוכר? זה שלימד בכיתות נמוכות?
יעקב: כן. אה נָהוֹן
מראיין: נָהוֹן. זהו? זה מה שאתה זוכר משמו? או ש ?
יעקב: אה כן אני זכרתי באמת השם היה אה
מראיין: איך הייתם קוראים לו, אדון נהון?
מראיין: כן. או איך?
יעקב: כן. בטח. המורה נהון, או אדון נהון. או משהו אה
מראיין: והמנהל?
יעקב: והמנהל היה יוסף פֶּסח. בנו של הרב משה פסח מווֹלוֹס
מראיין: כן. מה, מה עוד אפיין את הקהילה?
יעקב: אפיין את הקהילה היהודים גרו ב כמעט ב שכונה מרוכזת
מראיין: כן.
יעקב: ו בזמנים שאני הייתי ילד קטן אני זוכר, שהיו כולם סוגרים בשבת והיו שומרים מצוות
מראיין: זה העיר היהודית מובהקת
יעקב: עם רב מירושלים, עם רב של הקהילה. קהילה יהודית. בהחלט.
מראיין: וגם המשפחה הייתה בעלת צביון יהודי מובהק?
יעקב: שלנו?
מראיין: כן.
יעקב: בהחלט. משפחה מסורתית. אבי היה גם חזן בבית כנסת. ככה ש
מראיין: כשאתה אומר: גם, זאת אומרת שהוא עשה עוד דברים?
יעקב: מחוץ לעסק שלו. אף אחד לא היה בתשלום חוץ מהרב. כולם זה היה כולם היו בהתנדבות
00:04:36
מראיין: מה הוא עשה אבא?
יעקב: הוא גם היה סוחר של אה אה חומרי בנין וחומרי וכלי בית ו זה היה חנות די גדולה. עם הרבה דברים.
מראיין: איפה היא היתה?
יעקב: בעיר בדֶמוֹטִיקָה
מראיין: כן, אבל רחוב? אתה זוכר?
יעקב: לא.
מראיין: היה לה שם מיוחד?
יעקב: היה שם חנות של אה
מראיין: לא, אבל אני מתכוון היה לה שם מסחרי?
יעקב: לא, לא שם מסחרי. לא
מראיין: לא.
יעקב: לא. שם לא. זה רק בשמות המשפחה.
מראיין: ג'יברי, ככה?
יעקב: כן. ככה. והיה בני בני יהושע ג'יברי. זה היה ככה זה היו היו שני אחים שהאבא שלהם הוא היה ידוע מאוד ב בכל האיזור. לא רק בעיר. והיו נקראים בני יהושע ג'יברי.
מראיין: מה עוד מאפיין את ה קהילה היהודית?
יעקב: באיזה שטח אתה מתכ ?
מראיין: בוא נתחיל עם חיי הרוח, עם חיי הדת.
יעקב: אה חיי הדת זה היה הרוב חוץ מ כמה בודדים שהיו אדוקים מאוד אז חיי הדת זה היה רק אה בחגים ו בשבתות שהיו כולם הולכים בבית כנסת. חיים אה מסורתיים אבל לא לא דתיים אה כמו ש מגדירים פה נניח. כמובן היה מוסד של 'ביקור חולים', 'מתן בסתר'
מראיין: אבל אתה מתכוון שזה לא היה דתי חרדי?
יעקב: לא. בטח שלא. לא היה דתי חרדי. חוץ מכמה יחידים שהיו יום יום הולכים לבית כנסת ו ולשחרית ולמנחה וזה אולי היה מניין. אלה שהיו הולכים יום יום. אבל אה בכללותו בית כנסת היה מלא ככה בחגים ובשבתות.
מראיין: כן.
יעקב: אה היהודים אה היו עושים את כל המצוות, וברית מילה ובר מצוות ו חתונות מסורתיות
00:07:19
דתיות, זאת אומרת. אה כל המנהגים היהודיים כאשר היה, זאת אומרת אה שוחט היו שוחטים כשר, היה מוהל, שוחט. כמובן שהוא השוחט היה הרב, והמוהל ו וכל ה תפקידים בקהילה.
מראיין: כן.
יעקב: אבל אה
[הדוברים מדברים ביחד – לא ברור]
יעקב: אפילו קצבים הקצבים נוצרים היו שוחטים כשר, כדי שהיהודים יקנו אצלם. זאת אומרת, יהודים לא היו קורי לא היו קונים בשר טרף. עם כל ה זאת אומרת, אה הלא חרדי של המוסד, אבל בשר טרף לא אף אחד לא היה אוכל.
מראיין: כן.
יעקב: אז ככה ש
מראיין: בוא נאמר ככה, אם היום רוצים למצוא מאפיין ל לעיר, מה המאפיין המרכזי שלה?
יעקב: חוץ מ מסורת יהודית שהיו שומרים. ו ועיר קטנה. מה זה, בסך הכל היו 10,000 תושבים מתוך איזה
מראיין: מה היו הערים השכנות? מה היו ערים השכנות?
יעקב: ערים השכנות זה כל הערים השכנות זה היו יותר קטנות מ מהעיר הזאת.
מראיין: כן. איזה ערים?
יעקב: אוֹרֶסְטִיָאס
מראיין: ניאה אורטיאדה?
יעקב: ניאה אורסטיאס. זה היה על ידינו. וסוּפְלִי . זאת אומרת, אחד מדרום ואחד מצפון. אורסטיאס היה מצפונה. ניאה אורסטיאס היה מצפון לדמוטיקה. אבל שמה היו משפחות אה משפחות מועטות מאוד. לעומת הקהילה שלנו. וגם בסוּפְלִי, זה סוּפְליוֹן זה ככה זה נקרא ב גם שמה היו מעטים מאוד. שמה, בסוּפְלִי הם היו אולי אה שתיים שלוש משפחות יהודיות. בסופלי גם היה בית חרושת של משפחת ג'יברי. לא שלנו, לא של המשפחה שלי אבל משפחה קרובה. בית חרושת ל אריגת משי. הם היו גרים בדמוטיקו הבעלים, אבל הבית חרושת היה בסופלי.
מראיין: כן. אתה הכרת אותם? אתה ידעת מי הם?
יעקב: בהחלט. הם חלק מה
מראיין: מה הייתה הקרבה?
00:10:08
יעקב: הקרבה הייתה בני דודים של ה אה של אבא שלי.
מראיין: כן.
יעקב: ש טוב, מסביב לעיר היו הרבה כפרים. אנחנו היינו מספקים לחנויות של הכפרים היינו מספקים סחורה. זאת אומרת, הם היו באים וקונים אצלינו, זאת אומרת, אצל אבי ו הרבה כפרים היו מגדלים אה זה, את אה תולעי המשי. בגלל זה גם ה בית חרושת היה אוסף את כל ה כל התוצרת של הסביבה. גם היה... היהודים היו רובם היו מתעסקים במסחר.
מראיין: בדמוטיקה?
יעקב: כן. מעט מאוד היו שכירים.
מראיין: זה מסחר אה זעיר מה שקוראים?
יעקב: אה מסחר זעיר, כן. רובם מסחר זעיר והיו
מראיין: לדוגמא?
יעקב: אה חנויות בכפרים או רוכלים בכפרים. מחוץ לאלה שהיו בתוך העיר היה היו בתי מסחר די מבוססים וגדולים. ל אם זה לטקסטיל או אם זה ל כמו אבא שלי שהיה חנות, מה לא היה בפנים, היה כלי בית, כלי ברזל, צעצועים, צבעים. והכל היו מספקים גם לכפרים. זאת אומרת, גם בסיטונאות וגם ליחידים. ואז אה היו הרבה חנויות של טקסטיל אמרתי. היו הרבה בעלי מלאכה של נעליים.
מראיין: כן.
יעקב: חייטים, ספרים. כל המקצועות החופשיים האלה. היה לנו רופא יהודי בעיר. אה טוב, מורים
היו יהודים, ויוונים בבית ספר.
מראיין: בוא ניכנס קצת אה להכרות עם המשפחה. מה הייתה המשפחה?
יעקב: המשפחה קרובה שלי?
מראיין: בוא נאמר ככה, בוא נתחיל עם האבא.
יעקב: האבא הוא היה בן של סוחר כמו ש . שאמרתי שהיה
מראיין: בוא נתחיל ממוצאו. מאיפה אבא?
יעקב: אבא? גם כן, מאדירנֶה
ש הסבא שלי אחר כך התיישבו בדמוטיקה. זה דידימוטיכו.
מראיין: כן.
יעקב: אה טוב, מאז שאני זוכר הם היה להם חנות די גדולה ל כפי שאמרתי ל כל ה דברים האלה. וזה היה יחד עם אחיו. זאת אומרת, אבא שלהם ו הוא ואחיו. ו כמעט שהייתה
00:14:07
בסוגה הכי גדולה בסביבה. ואחיו אה ואביו אה ואחיו המשיכו לעבוד עד ש הגרמנים הגיעו לעיר.
מראיין: כן. מה אתה זוכר מאבא? מה
אבא חוץ מהעסק שלו אני זוכר שהוא היה פעיל ב בבית כנסת, בתור אה שמה היינו אומרים חזן, אבל מזמר
מראיין: איך קורים לבית כנסת? אתה זוכר?
יעקב: לא שם. לא היה שם. בית כנסת של דמוטיקה. בלי שם, מפני .שלא היו בתי כנסת אחרים אז לא היה שם מיוחד. בית כנסת של הקהילה. זה היה בית כנסת די גדול
מראיין: כן. מה זה תפקיד המזמר?
יעקב: במקהלה הזמר הראשי נניח, זה שעונה לרב. זה
מראיין: כן.
יעקב: ב בית כנסת היה מקהלה. ילדים ו מזמר הראשי. אז הוא היה
מראיין: כן.
יעקב: זה היה תפקיד של מזמר.
מראיין: איך אתה זוכר אותו בבית?
יעקב: כמו אבא. חחח [מצחקק]
מראיין: כן, זה ברור לי. אבל איזה רושם אה
יעקב: טוב, הוא היה אבא שאהב את משפחתו ואנחנו אהבנו אותו. גם את אימא. משפחה די ממושמעת ו הוא החזיק
מראיין: למה אתה קורא משפחה ממושמעת?
יעקב: משפחה איך להגיד את זה, ש בזמננו מה שאבא היה אומר זה היה קדוש.
מראיין: הסמכות של האבא הייתה
יעקב: הסמכות, כן. ו אימא הייתה יותר רכה ו ויותר קרובה לילדים שלה. זאת אומרת, והיא הייתה נמצאת כל הזמן בבית, ואף פעם לא היה חסר לנו כלום. היה בית עליז. היו הרבה בבית שלנו ככה נשפים ו זאת אומרת, הרבה מפגשים של אה חברים וזה והיו
מראיין: שהאבא ארגן?
יעקב: כן. כן
מראיין: שהאבא ארגן או האימא?
00:17:34
יעקב: לא. לא. שכולנו היו מתאספים. חברים ו והיו עושים שמח ככה בשירה ובזמרה. בעצם זה זה היה בילוי אה בעיר ש
מראיין: מה זה נשף? אה
יעקב: מסיבה.
מראיין: כן, אבל תאר לי למשל.
יעקב: זה ש היו אומרים היום מתאספים בבית זה וזה, אז היו כל החברים מתאספים, שותים ו עושים שמח ושרים. אחד מנגן . דוד שלי היה מנגן על עוּד. אז, אחרים היו שרים, רדיו לא היה. זאת אומרת בתקופה ההיא שאני זוכר, שהייתי ילד קטן.
מראיין: כן, זאת אומרת זה היה מין בילוי של נגינה, שירה ואכילה.
יעקב: כן, היו כן מביאים מה שאבא מספר, שאני עוד לא זוכר את זה, היו באים שמה קצינים טור של הצבא הטורקי ו פעם סיפר לי אבא שאפילו אתאטורק
היה באחד הנשפים שלו. זאת אומרת ש עוד לפני שהוא עלה ל לשלטון. אה וככה היו עושים שמח. חוץ מזה היה להם בילוי של משחק קלפים. שעיר קטנה היו נוהגים להתאסף בבית
מראיין: הקצינים הטורקים האלה זה היו קצינים שהוא עמד איתם בקשר?
יעקב: כן. חברים.
מראיין: מאיפה אה מתחבר אה ?
יעקב: מ מי יודע ? אה שמה כל אחד הכיר אחד את השני.
מראיין: כן.
יעקב: להגיד לך שאפילו בזמן הגרמנים היו הרבה קצינים גרמניים שהתיידדו עם יהודים. חלק היו גרים בבתים יהודים שהחרימו חדרים בבתים יהודיים.
מראיין: כן.
יעקב: ו חלק אה ש קשרו קשרים עם אה עם יהודים והיו מתאספים לפעמים, לא בנשפים, אני לא לא הייתי נוכח ב בדבר כזה. אבל עובדה שלפני שהיו צריכים לאסוף את היהודים שבאה פקודה לאסוף את היהודים היו קצינים שאמרו לנו, אמרו ל מקורבים שלהם, ליהודים ש הולכים לאסוף אותכם.
מראיין: כן.
יעקב: ככה ש , זאת אומרת, היהודים מאד היו מאוד מעורבים, מאוד כל כך קשורים אחד עם השני שכבר מי שהיה בא לעיר, אה גדולים או אינטלקטואלים או פקידים גבוהים, תמיד היו מתחברים
00:20:24
עם יהודים.
מראיין: בוא נמשיך. כן.
יעקב: מה טוב, זה בדרך כלל קווים כלליים של העיר. עכשיו חוץ מ , נעבור קצת לתקופה של הכיבוש כבר
מראיין: אני רוצה שתספר לי קצת עליך כילד בעיר הזאת, לפני הכיבוש. משום שאתה נולדת ב ? 20 אתה כבר אדם די בוגר בתקופה הזאת.
יעקב: כמובן.
מראיין: יחסית ל , בוא נאמר, לניצולים אחרים ש ש
יעקב: אנחנו היום טוב, לא חשוב. אני הספקתי אני אגיד לך, אני ב-39 אני עזבתי את אה את העיר.
מראיין: אבל לפני כן, בוא
יעקב: טוב, לפני כן, לפני כן אז, טוב, בוא אחרי גמר הבית ספר אני הלכתי שנתיים לתיכון. בתיכון יווני מפני שבית ספר תיכון יהודי .
מראיין: איפה בית הספר? בוא נתחיל עם בית ספר יהודי.
יעקב: בית ספר יהודי זה של 'אליאנס' זה היה שש כיתות.
מראיין: זה אותו בית ספר שעליו סיפרת על המורים, על שני
יעקב: כן, בהחלט. כל היהודים בדמוטיקה היו לומדים בבית ספר היהודי. ש זה בלי יוצא מן הכלל. אפילו היו כמה תלמידים יווניים שההורים שלהם מצאו שבית ספר שלנו הוא יותר טוב מהבתי ספר היווניים והיו שולחים את הבנים שלהם ללמוד אצלנו.
מראיין: כן. כן.
יעקב: טוב, זה מעטים מאוד כמובן. ו מהבית ספר שלנו מי שהיה גומר את הבית ספר אז אה כולם היו מצליחים להיכנס לתיכון.
מראיין: כן.
יעקב: מי ש מי שהיה רוצה.
מראיין: איזה תיכון זה היה?
יעקב: תיכון יווני. תיכון רגיל יווני. אז שמה גם כן בתיכון גם כן שש כיתות.
מראיין: עד איזה כיתה למדת?
יעקב: עד כיתה שנייה בתיכון. היות ו בחנות אצלנו היה פקיד שהוא עזב את העבודה, הוא רצה
00:23:32
להיות עצמאי. פקיד יהודי, ו היו צריכים מישהו ל
מראיין: נאלצת להשתלב בעבודה של ה
יעקב: בדיוק. נאלצתי ל להסכים אה לדרישת אבי שאני אהיה בחנות.
מראיין: כן.
יעקב: טוב, אז אה
מראיין: מה אתה זוכר מבית הספר תיכון?
יעקב: מהבית ספר תיכון במקום די רומנטי ודי אה [מצחקק] זה היה קרוב ל באיזה חומת חומה עתיקה הבית ספר תיכון. חומה עתיקה מאוד. זה בגלל זה גם העיר דידימוטיכון זה זה
שני חומות. השם: דִידִי זה תאומים. חומה תאומה. זאת אומרת חומה כפולה. וזה היה נמצא בגובה. זאת אומרת, בגובה החומה ו הבית ספר. והחצר זה היה ממש על יד החומה. בגדר של החומה
מראיין: זאת החומה שהקיפה את העיר או משהו?
יעקב: את העיר העתיקה. את העיר היא היא עיר אה מ מתקופת הביזנטים.
מראיין: כן.
יעקב: ו טוב, משמה היה נוף מרהיב שהיינו רואים כן, זה היה חומה די גבוהה והיינו רואים רחוק. זאת אומרת נוף יפה של ה ראו את הנהר, עם הגשר והשדות. זה היה
מראיין: איזה נהר עבר שם?
יעקב: זה נהר אה שנשפך לאֶבְרוֹס זה נקרא היה נקרא אֶרִיתְ'רוֹפּוֹתָמוֹס .
מראיין: איך? ארי ?
יעקב: אֶרִיתְ'רוֹפּוֹתָמוֹס. אֶרִיתְ'רוֹ זה זה אדום. היות היה מביא הרבה אה
מראיין: אֶרִיתְ'רוֹפּוֹתָמוֹס.
יעקב: אֶרִיתְ'רוֹפּוֹתָמוֹס
מראיין: כן. טוב, אני לא אבטא כמוך.
יעקב: כן, כן, בסדר וזה היה נשפך ל לנהר אֶבְרוֹס שזה נהר גדול מאוד.
מראיין: כן.
יעקב: אז כילדים היינו הולכים לטיולים שמה בשפת הנהר ו . היו שמה גני ירק שהיינו מבקרים שמה ו זה וזה היה
מראיין: המקום הזה המקום הזה עולה בזיכרונות שלך מפעם לפעם?
יעקב: אני הייתי שמה אחרי המלחמה.
00:27:02
מראיין: כן, אבל זה משהו שאתה בוא נאמר חוויה שורשית אצלך?
יעקב: כן, בהחלט. בהחלט. בהחלט זה כל אחד שומר אה על שנות הילדות אה איך עברו לו ו
מראיין: כן, מה קורה בשלב מאוחר יותר?
יעקב: שלב מאוחר יותר היו היה משבר ב בעיר ב מסחר. אני החלטתי, היות ו אחותי הייתה כבר נמצאת עם גיסי בסלוניקי , ללכת לחיות קצת בעיר גדולה. ו מצאתי לי עבודה
בחנות שהיה תואם ל למה שלמדתי ב חנותו של אבי.
מראיין: כן. ממה נבע המשבר?
יעקב: שנות משבר אצלנו זה היה כשהיה בצורת, כשהיה זה אז החקלאות לא בסביבה לא הייתה מצליחה אז החקלאים לא היה להם אה כסף לקנות ו והחייבים לא היו משלמים
מראיין: באיזה שנה בערך זה היה, אתה ?
יעקב: ב-38 - 9 .
מראיין: כן.
יעקב: ואז נסעתי לסלוניקי ועבדתי ב בית מסחר ל כלי עבודה וחומרי ברזל. זה היה ברחוב אֶגָנְטִיָה היא אצל אה אָלְבּוֹ ובֶּן דוִד זה היה נקרא החנות הזו אָלְבּוֹ ובֶּן דוִד. אה ועבדתי שמה עד 39 שפרצה המלחמה. ואחרי זה ותשע ? לא, עד 41 . ב-41 הייתי צריך להתגייס לצבא. והתגייסתי. הייתי כ חודש בצבא עד שהגרמנים כבשו את יוון ואז כל הצבא התפזרה
מראיין: בגבול אלבניה?
יעקב: לא. לא. הייתי עוד אה טירון.
מראיין: לא, אבל כש שגרמניה כובשת את יוון זה בגבול האלבניה, זה קרוב לסלוניקי. רק שאחר כך הם כובשים את סלוניקי.
יעקב: כן. לא, בגבול אלבניה נלחמו ה איטלקים. המלחמת אלבניה
מראיין: בהתחלה נלחמו האיטלקים עם יוונים.
יעקב: נכון.
מראיין: ואחר-כך גרמנים עם יוונים.
יעקב: נכון.
מראיין: כן.
יעקב: ואז הצבא התפזרה וכל אחד אה חזר לביתו. וה ... גרמנים שלחו את כולם, כל אחד ש
00:30:58
יחזור לביתו.
מראיין: זה לא אה נשמע מוזר שצבא מתפזר, חוזר הביתה
יעקב: כל אחד זרק את אה את המדים שלו ו כשה גרמנים כבשו אז ה צבא הלא הובס אז מה לא נשאר צבא, יווני. אז אה שלא נדבר שאני הייתי טירון רק, עוד לא. עוד לא קיבלנו, לא הספקנו לקבל נשק. היה רק אימונים ראשוניים. ה טירונות שלי עשיתי בפָּאטְרָה את התקופה הקצרה הזאת. וכל אחד היה צריך להגיע ל מחוז חפצו ב בכל-מיני דרכים איכשהו, איך שהוא היה יכול. עם סירות, עם מכוניות, עם אה אניות לא היו הרבה, עם רכבות. אני חזרתי עם רכבת לאתונה. מפטרה לאתונה. מאתונה תפסתי סירה שהביאה אותי לווֹלוֹס. בווֹלוֹס התארחתי אצל האבא של גיסי אצל הרב משה פסח. ומשמה חזרתי לסלוניקי. המשכתי לעבוד במקום עבודתי הקודם כחצי שנה. אבל כש ה הרעב בסלוניקי וחוסר ה דברי מזון התחיל להחמיר כדי לא ל להכביד על אה משפחת אחותי אז החלטתי לחזור ל לדמוטיקה.
מראיין: כן, מה מצאת שם?
יעקב: בדמוטיקה מצאתי מקום שליו, לא היה חסר שום דבר. לא דברי אוכל ולא מסחר ולא ה חיים אה התנהלו כרגיל. כאילו, עולם אחר. בסלוניקי היו מתים מרעב ובאתונה ו פיראוס וכל הערים, שם היה כל טוב. מפני שהאזור הוא היה פרודוקטיבי, אזור חקלאי ו לפרנס הרבה אוכלוסייה לא היה. חוץ ממה שהגרמנים היו לוקחים לעצמם וזה היה מספיק לכולם.
מראיין: כן. עכשיו, בוא נקפוץ אה אנחנו נעשה דילוגי אה זמן מפעם לפעם
יעקב: תאכל את הגלידה שלך אחרת היא
מראיין: זה בסדר
יעקב: היא תהיה מים
מראיין: הסיפור שלך יותר חשוב. איפה המפגש הראשון שלך בדמוטיקה עם אה עם משטר גרמני, משטר אחר, עם איפה הדברים מתחילים להשתנות?
יעקב: נגיע לזה.
מראיין: כן.
יעקב: מ-41 עד אמצע 42 כאילו לא היה כיבוש חוץ מ אם היית עובר על החוק. מאמצע 42
מראיין: זה צריך גם לציין שהגרמנים כבר היו בשליטה.
00:35:21
יעקב: כן. אבל בעיר היו גרמנים ספורים. לא היה את מי לשמור. לא היה מה ל היה יחידה קטנה. מ-42 , מאמצע 42 התחילו לקחת לעבודות, ככה עבודות כפייה. יהודים. זה התחיל בחורף, בין 42 ל-43 בחורף כבד שהדרכים נסתמו משלג אז לקחו יהודים לפנות את הדרך - מהעיר לתחנת רכבת - לפנות את השלג. אחרי זה התחילו לקחת צעירים יהודיים לסלול איזה דרכים. בסביבה. ו תפקיד שלנו זה היה לשבור אבנים.
מראיין: גם אתה נלקחת?
יעקב: כן. היינו שוברים אבנים גדולות ל לחצץ. ובערב היינו חוזרים הביתה.
מראיין: כן.
יעקב: לא היה מחנה או מה. היו הולכים לעבודה בבוקר, היינו זה נמשך איזה חודש ימים בסך הכל.
מראיין: כן.
יעקב: ב תחילת אפריל 43 כשכבר - טוב, אנחנו לא ידענו - אנחנו הפסקנו לקבל מכתבים מאחותי מ סלוניקי. אנחנו לא ידענו, חשבנו ש הדרכים אה לא בסדר, או ש לא כתבו, או מה
בתחילת באפריל 43 הגיעה ההוראה לאסוף את כל היהודים. באופן פתאומי, לא הייתה שום שום תכונה מיוחדת, שום הודעה
מראיין: לא מודעות, לא שום
יעקב: שום סימן ל לא לעשות גטו בעיר, לא ל כלום. כלום. לא התנהגות מוזרה של הגרמנים שהיו בעיר. ממש, הגיעה משלחת מסלוניקי כנראה, של כמה גרמנים עם ה פקודה לאסוף את היהודים וזהו.
מראיין: מתי זה היה בדיוק?
יעקב: אה באפריל ב-15 לאפריל. לא
מראיין: 43 ?
יעקב: אולי פה יש תאריך
מראיין: לא זה לא משנה לי ה
יעקב: לא משנה. ובמשך יומיים יצאה החלטה, פרסמו את זה ב בקהילה היהודית שכל היהודים יתאספו יום אחד בבית כנסת. גברים מ גיל 16. כל הגברים, מגיל 16 ומעלה שה המשלחת הגרמנית רוצה לנאום בפנינו.
מראיין: כן.
יעקב: ובשעה המיועדת דיבר גרמני אחד ואמר: שאתם מיום, מרגע זה אתם לא יוצאים מפה ו אתם ט
00:39:37
תילקחו ל ל פולניה ושמה תעבדו, היות ואנחנו צריכים אה ידיים עובדות וכו' וכו', כל הסיפור הזה. אז נתנו רשות מכל משפחה לצאת לבית, לאסוף את הנשים ואת הילדים ולקחת חפצים מה שאנחנו מה שנחוץ לנו.
מראיין: זה כמו עזרה למאמץ מלחמתי או אני יודע איך נקרא לזה
יעקב: אה בוא בוא נגיד ככה
מראיין: משהו שדומה לעבודות בכפיה ש
יעקב: כן.
מראיין: חשבתם שזה מה שאתם הולכים לעשות רק במקום אחר?
יעקב: כן.
מראיין: כן.
יעקב: אז אה נתנו שעה זמן, נדמה לי, או משהו כזה, לחזור כולנו עם יתר המשפחה. לחזור ל לבית הכנסת ושמה ישנו לילה אחד.
מראיין: מה הייתה התכונה בבית? מה הייתה בסך הכל זו הודעה מאוד קשה
יעקב: אה נו בטח, זה בעיה ש עוקרים אותנו מהבית ו טוב, כל אחד עשה את החשבונות מה יהיה גורלנו, מה יהיה טוב, אף אחד לא ידע את ה את האמת אף אחד לא ידע. ככה ש הם פעלו בערמה כזאת ש
מראיין: חייתם בתקוה?
יעקב: חיינו בתקווה, שהגברים יעבדו ו יחזרו ל למשפחותיהם. שנחיה ב אמנם בכפייה אבל שלא נהייה שלא ניפרד מה מבני המשפחה. והייתה תקווה. ככה הם הסבירו גם הגרמנים.
מראיין: כן.
יעקב: אותו הערב ישנו ישנו ולא ישנו. זאת אומרת, היינו בבית כנסת, ולמחרת בבוקר הובילו אותנו ל תחנת הרכבת.
מראיין: אתה זוכר תופעות של היסטריה? של פחד?
יעקב: לא. אני לא זוכר. לא. לא בכי ולא לא התעללו בנו, אתה מבין? זה היה מן לאסוף את כולם. לא היו חיים בגטו, נניח, חיים קשים שאתה כבר מתחיל להריח שמשהו לא טוב צריך לקרות. זה היה פשוט לאסוף את כל היהודים. ביום אחד. מה אתה יכול להספיק לחשוב או לעשות חשבונות מה יהיה? ביום אחד אתה לא יכול. ייקחו אותך אותכם ברכבות, ככה אמרו. וכולם תהיו ביחד. אז, תראה, כמובן שזה זה לא הייתה ידיעה משמחת אבל אני לא זוכר שהיה איזשהו היסטריה.
00:43:30
זה הייתה דאגה לכולם. בלי שום ספק. מה יהיה ואיך יהיה ו עוזבים את הבתים ועוזבים את הכל, את הרכוש ואת ה אבל מחוץ לזה דאגה ל חיים לא היה מורגש. דאגה לשעות קשות אולי כן, אבל לא ל לא לאבדן חיים.
מראיין: כן.
יעקב: מהבית כנסת הובלנו הובילו אותנו לתחנת הרכבת, זה היה כברת דרך. כי התחנת הרכבת זה היה מחוץ לעיר. קצת. והייתה מצעד לא משמח כל כך, כל היוונים היו הגויים היו מסתכלים. אמנם לא היו אה להיפך, היו גילויי אהדה, הרבה יוונים אה הצליחו לחלק קצת אה לחם, כיכרות לחם ל ליהודים שצעדו. אפילו ראש הכנסייה יצא ל לקראת ה ההליכה לתחנת ה הרכבת.
מראיין: איזה כנסיה הייתה שם?
יעקב: בקשה?
מראיין: איזה כנסיה הייתה שם, אתה זוכר?
יעקב: היו כמה כנסיות. אני אראה לך. הכנסייה, זאת אומרת, ראש הכנסייה.
מראיין: כן, אני מבין.
יעקב: ה הרב שלהם, כאילו. ו בתחנת הרכבת אה כבר חיכתה לנו רכבת די ארוכה עם קרונות. קרונות משא. ודחפו, דחפו את כולנו די צפופים בקרונות.
מראיין: כן.
יעקב: ו נדמה לי שאחרי יומיים הגענו לסלוניקי. אחרי יום וחצי בערך של דרך, הגענו לסלוניקי והכניסו אותנו ל גטו ברון הירש .
מראיין: כן.
יעקב: שם היה לנו תחושה לא כל כך טובה, גם מצד הגרמנים, גם מצד הגרמנים וגם מצד היהודים שהיו בגטו ה איך שקראו. אנחנו לא ידענו אז את השם אבל היודנראטים ניסו ל
סוף צד קלטת
00:47:48
תחילת צד קלטת
מראיין: כן.
יעקב: טוב, בקיצור ישנו לילה ב בגטו, ולמחרת עלינו לרכבת בתוספת של יהודי יהודי סלוניקי להשלמת ה הטרנספורט.
00:48:13
מראיין: כן.
יעקב: ישר ל הגענו לבירקנאו ו לא זוכר כבר כמה ימים היה. אני אני זוכר שבערך שבוע ימים של נסיעה. עכשיו ה סיפור של ה של הרכבת בבירקנאו ידוע.
מראיין: כן.
יעקב: אני הוכנסתי, אני ואחי הקטן יוסף הוכנסנו למחנה
מראיין: נפרדתם מכל המשפחה? מי הלך, בוא נאמר אה לימין ומי לשמאל?
יעקב: כן.
מראיין: מי הלך לימין? אתה, יוסף?
יעקב: אני ויוסף.
מראיין: כן. וכל שאר בני המשפחה, אימא ואבא ?
יעקב: אימא, אבא ו אחותי הקטנה ו דודה שלי ודוד שלי ו דודה ועוד דודה ועוד אז זה
מראיין: אז זאת אומרת, שמלבד אתה ויוסף כל בני המשפחה הושמדו כבר באותו יום?
יעקב: זה אמרו לנו במחנה הוותיקים. אבל אנחנו לא האמנו. ביום ראשון זה היה הדברים הרגילים, הטבעת המספר ביד, ורישום ה זה השמות והכל . והכניסו אותנו ל לבלוק,
ו קבלת הפנים שמה של ה של האסירים שהיו כבר במחנה מקודם זה היה ש הנה, אתם נכנסתם פה וההורים שלכם כבר אינם ו אמנם זה ל לכולנו זה לא היה מובן דבר כזה, זה לא לא האמנו. זאת אומרת, שהיינו אומרים, זה לא נכון. אבל לאט-לאט נוכחנו לדעת שזהו. חלק השלימו עם זה וחלק לא השלימו. טוב, זה כבר סיפור של של כל אחד בנפרד. הרבה הרבה אנשים ירדו מ במורל שלהם ו זה היה סוף המר שלהם, הדבר הזה. וזה גרם מאוד, זאת אומרת, זה היה הגורם
להתדרדרותם הנפשית והפיזית כאחד. בעיקרון חיי המחנה, כידוע לכולם זה טוב, אני לא יודע אם אתה בטח אתה ראיינת גם אחרים אז אתה יודע מה מחנה חילקו אותנו לעבודות כפייה, כל-מיני עבודות, מחוץ ל מסדרים של יום-יום ו וכל הכרוך בזה. מקרים שהיו במסדרים שלקחו אנשים ל לכל מיני מטרות, אתה יודע. פעם זה היה ל לניסויים, זאת אומרת, שאחר כך נודע לנו. ופעם זה היה ל להשמדה ו העיקרון אצלי זה היה ש לא לצאת. שהיו קוראים והיו אומרים מי מרגיש טוב? או מי רוצה ככה או מי רוצה, פעם זה היה מי רוצה ללכת לסנטוריום , מי עבר מחלות מסוימות ייקחו אותם לסנטוריום. העיקרון אצלי זה היה לא לצאת אף פעם מהשורה, במקרים ה מיוחדים האלה. מי מרגיש טוב? מי מרגיש את עצמו חזק שיצא מהשורה. לדוגמא. זה בזה הוכח אחר-כך שלקחו אותם לניסויים. מי היה לו מחלות? מי
00:53:33
היה לו זה אחר-כך
מראיין: איך אתה היית מגדיר את הגישה הזאת? איזה שם היית נותן לה?
יעקב: לא להיות יוצא מן הכלל. זה היה העיקרון. זה היה מחשבה שלי. זאת אומרת, וככה אמרתי לאחי הקטן גם. הייתי מחזיק אותו מהיד שלו, שלא יתנדב לשום דבר. רק מה שאומרים לו לעשות.
מראיין: כן. אחיך בסוף ניצל? יוסף ניצל?
יעקב: עוד מעט אני אגיע לזה. כשהעבירו את ה את הלאגר
מראיין: רגע, לפני כן, מה אתה עשית במחנה? במה עבדת?
יעקב: בבירקנאו אני עבדתי ב אה היה נקרא פְּלָנִיריוּם-קומנדו . אה סתם ליישר שטח, באדמה. ככה כשלוקחים אותנו לשטח
מראיין: כן. כל הזמן שלך עבדת באותו הדבר?
יעקב: עכשיו, כשהעבירו את ה את הלאגר הישן לחדש, לצריפים חדשים, זה כבר היה נקרא בירקנאו החדש
מראיין: כן.
יעקב: יום אחד ב בבוקר במסדר איזה בְּלוֹקאֶלְטֶעסְטֶע, זאת אומרת מפקד בלוק, שאל אם מישהו צבעי . ואז אמרתי שאני יודע, שאני צבעי . וזה היה בלוק של צוענים. הבְּלוֹקאֶלְטֶעסְטֶע הזה רצה את הצריף שלו לצבוע ולעשות אותו יפה. אז הוא לקח אותי, והוא ראה שאני יודע להכין צבע ול ולצ ולדעת לצבוע. אז הוא העסיק אותי עד שגמרנו לצבוע את כל הבלוק.
מראיין: זה היה בלוק של הצוענים, שעבדת?
יעקב: כן.
מראיין: אתה זוכר מה היה המספר שלו?
יעקב: לא. לא הייתי שם לב לדברים כאלה. לא על מספרים ולא אני רק זוכר שהיה בְּלוֹקאֶלְטֶעסְטֶע של צוענים. זה זה אני זוכר.
מראיין: כן.
יעקב: אז אה עברתי שמה תקופה, אני לא יודע אם זה היה חודש או שלוש שבועות או ארבע שבועות. אני לא זוכר כבר, אבל, בתקופה הזאת לא היה חסר לי אוכל. הוא היה נותן לי מה שהייתי רוצה. זאת אומרת, אוכל למכביר. והייתי בערב מביא עוד אוכל שהיה נשאר לי לאחי.
מראיין: שמה עשה באותה תקופה?
יעקב: הוא עבד, הוא נשאר ב פלניריום-קומנדו הזה.
00:58:22
מראיין: כן.
יעקב: בסוף התקופה הזאת, יום אחד אה באו הגרמנים והתחילו להוציא אנשים שמצאו אותם פחות או יותר במצב בריאות טובה.
מראיין: לאן?
יעקב: לקחו את שמותנו ו אמרו שלמחרת צריכים לעבור אה בדיקה רפואית וישלחו למקום אחר. טרנספורט. למחנה בשם יָבוֹזְ'נוֹ . התקווה שלנו זה היה שהמחנה הזה לא יהיה יותר גרוע ממה ש בירקנאו. ו היה בי רצון להישלח.
מראיין: כן. זה היה טרנספורט של אסירים ליבוז'נו. כן.
יעקב: למחרת היינו צריכים לעבור אה בדיקה רפואית ו בבדיקה מצאו שאני לא בכושר. היה לי , מצאו שיש לי קצת חום ואז פסלו אותי מה מהמשלוח.
מראיין: כן.
יעקב: לא עברו כמה שבועות, לא יודע בדיוק כמה זמן, אבל שבועות ספורות והתחילו להגיע מהמחנה הזה שנקרא ש נודע לנו שמו יבוז'נו. התחילו להגיע לבירקנאו מוּזֶלְמָנִים. אנשים במצב רע מאוד
מראיין: כן.
יעקב: ו אני חושב ש כולם לקחו אותם לקרמטוריום. ואז פשטה שמועה ב במחנה ש המחנה הזה שחשבנו שזה יכול להיות יותר טוב הוא הרבה יותר גרוע.
מראיין: כן.
יעקב: כעבור שוב, גם כן, איזה שבועיים שלוש היה שוב פעם סלקציה של אה של בחורים ש הבנו שזה לאותה מטרה. לעוד משלוח ליבוז'נו. ו אני הייתי בתוך הרשימה
מראיין: כן.
יעקב: ואחי הקטן לא.
מראיין: זה היה בהפרש של כמה חודשים מ מ ?
יעקב: לא חודשים, זה היה בהפרש של שבועות ספורות. שלוש שבועות. כנראה שה טרנספורט הראשון התדלדל כל כך הרבה שהם רצו ל לשלוח עוד טרנספורט לשמה. ו אותו הסדר ש
מראיין: הבדיקה?
יעקב: הבדיקה הרפואית, הפעם עשיתי מאמצים, איכשהו ל שימצאו אותי לא כשיר באמצעות אה אה כל-מיני סיפורים שהיו במחנה ש לעשן סיגריה עם סוכר בפנים וכל-מיני עניינים שזה מביא חום וזה מביא הרגשה לא טובה וכל זה, בבדיקה השנייה נמצאתי כשיר ונשלחתי ליבוז'נו.
01:03:18
מראיין: כן. מה מצאת שם?
יעקב: הרבה מה לראות לא היה. במסדר ה
מראיין: בוא נתחיל, בוא נתחיל ככה, זה באמת היה כל כך גרוע כמו שתיארו את זה?
יעקב: כן. טוב, מהשמועות ומה מה שראיתי שמה אחר כך זה היה איום ונורא. שמה הרגו אנשים ה האס. אס.ים בשביל כיף. עם מכות, עם יריות, עם אה עם מה שלא, האוכל אה לא היה מסודר, אה עבודה קשה, אה ראיתי שמה חברים ו מכרים של אה של העיר, של העיר שלנו שהם היו במצב רע מאוד.
מראיין: מבחינה בריאותית?
יעקב: כן. טוב, תיכף אה היה מסדר, ולמזלי במסדר הזה התחילו לקחת אנשים ל עבודה במכרות. ואני נבחרתי לעבודה במכרות. מה שהיה טוב בעבודת המכרות זה שלא הרגשנו את החורף קשה ו את העבודה הקשה שהיו עושים ה האחרים, אלה שלא נקראו למכרה בימי חורף
מראיין: כן. איזה עבודה הם עשו? למשל, מה זה היה?
יעקב: אני אגיד לך אני עבדתי יום אחד בסך הכל בין אה בין מחלה מסוימת שהיה לי איזה פַרוּנְקֶל שהיה ושמו אותי בבית חולים, ואחרי שהבראתי שלחו אותי יום אחד לעבודה בחוץ, וזה היה בחורף. זה היה להרים לבנים וקרשים וברזלים שהיו דבוקים ב בשלג. מה אני אגיד לך, הידיים היו קפואות, עד שגמרתי את היום הזה זה היה גיהינום. אז אה אותו היום הלכתי ל בְּלוֹקאֶלְטֶעסְטֶע ואמרתי לו שאני עובד במכרות. אני רוצה לחזור לעבודה שלי. והוא ידע שאני עבדתי לפני המחלה הזאת במכרות אז באמת שלמחרת הוא אמר ש אני חוזר לעבודה שלי ו ככה חזרתי. ומשמה מיום אחד אני ראיתי מה היו סובלים אנשים שלא עבדו במכרות.
מראיין: כן.
יעקב: מה שהיה טוב במכרות זה היה שכל היום, כל שעות העבודה כמעט, אנחנו רואים רואים אס.אס. היינו בידי פולנים אה אזרחים, זאת אומרת שהם היו בעלי מקצוע במכרות ורק ב בחזרה למחנה וב ו כשהיינו מגיעים למכרה אז היינו פוגשים ב באנשי אס.אס. שהיו מלווים אותנו.
מראיין: כמה זמן היית שם?
יעקב: שם הייתי עבדתי שנה וחצי. בערך. טוב, אבל זה מחוץ לעבודה הקשה במכרה אבל אה לא היה לנו החרדה הזאת ש שאס.אס. יכול להרביץ לך באמצע עבודה או יכול להיתלות בך ו וזה מה ש וחוץ מזה ש לא הרגשת את החורף. במכרה היה קיץ וחורף אותו ה אותו
01:09:14
טמפרטורה. הייתה תקופה מסוימת עבדתי במכרה ב בדחיפת קרונות ומליאת קרונות של פחם.
מראיין: היו אתך יוונים נוספים?
יעקב: כן, במכרה היו עוד יוונים אבל לא ב בקבוצה הזאת, זאת אומרת, היו מחלקים אותנו לכל-מיני אה כמה שלושה ארבע אסירים ל עם אה עם פולני אחד.
מראיין: אתה זוכר שמות שלהם? ערים? מאיפה הם היו?
יעקב: הם היו כולם מקרקוב
מראיין: לא, אני אני מדבר על היוונים?
יעקב: אהה, היוונים? יוונים היו אלה שהיו במכרה?
מראיין: כן.
יעקב: במכרה היה היו כמה סלוניקאים, לא הרבה. והיו כמה כמה מבני עירי, לא הרבה גם כן היו ספורים גם כן
מראיין: היה לך אדם מסוים שהיית איתו ביחסי קירבה?
יעקב: כן. טוב, היה לי חבר טוב של העיר שהוא הוא עבד גם במכרה
מראיין: מה היה שמו?
יעקב: אה יעקב אָרוֹיָה.
מראיין: מה עלה בגורלו?
יעקב: היינו כל הזמן ביחד. טוב, אני אספר לך אחר-כך בקשר אליו. עכשיו, היינו הייתי איתו די היה גם אחד, בן עירי, שמו יוסף פָּארָאגוּלוּז טוב, זה מה שאני זוכר. היתר עבדו בחוץ, מחוץ למכרה. ושמה הם אה הם גמרו את החיים שלהם מהר מאוד.
מראיין: כן. מה קורה אחרי המחנה הזה? לאן אתה נשלח?
יעקב: טוב, ביום בהיר אחד חזרנו מהמחנה ואמרו ש מה מכרה ו שמענו ש כל ה מחנה מתכונן לעזיבה. גם במכרה ה פולנים האזרחים כבר אמרו לנו ש שזה שזה היום האחרון שאנחנו עובדים שמה. הם אה כבר הרגישו שהרוסים מתקדמים. זאת אומרת לא הרגישו, הם ידעו.
מראיין: כן.
יעקב: אז במחנה היה כבר אה בהתארגנות עזיבה אז אה אספו אותנו ו לקחו את כל המחנה ל לצעדה.
01:13:12
מראיין: הייתה תחושה של אה סיכוי הינצלות?
יעקב: טוב, הייתה תחושה ש שאוטוטו יתקדמו הרוסים ו הגרמנים יעזבו אותנו ל אבל זה זה לא קרה. במציאות. אחרי הליכה של אה כמה ימים, אז הגענו ל באיזה מחנה בשם בְּלֶכהָאמֶר .
מראיין: ליד גרוס רוזן?
יעקב: טוב, זה זה היה לפני גְּרוֹס רוֹזֶן. טוב, אני תיכף אני זה לא היה, זה היה מחנה עזוב בְּלֶכהָאמֶר. זאת אומרת בְּלֶכהָאמֶר זה היה מחנה גדול. אני לא יודע אם היו יוונים שמה, אבל אה אני שמעתי אחר כך שזה היה מחנה גדול. ו כשאנחנו נכנסנו שמה זה היה ריק מאדם. זה כעין הכניסו אותנו כעין לינת לילה למחנה בְּלֶכהָאמֶר. אבל ה בלילה הראשון ה. גרמנים ברחו. והשאירו אותנו במחנה ללא שומרים וללא ללא שמירה. זאת אומרת, ו בלילה שמענו את הדו-קרב ה הארטילרי מעל ראשנו. ממש, זה היינו באמצע החזית. שמענו ככה איך שפגזים עפים מעל המחנה. מצד אחד הגרמנים מצד אחד הרוסים. משום מה ההתקדמות של הרוסים נעצרה. ו יום השלישי שהיינו במחנה, בלילה נכנסו גרמנים והתחילו לצעוק: "לצאת. לצאת מהצריפים". הלו כל אחד נכנס לאיזה צריף לישון והתחילו בצעקות להוציא אותנו מהצריפים. טוב, חלק יצא חלק אה התחבא. חלק אני לא יודע. זה ה אנדרלמוסיה שלמה שמה באותו הערב. טוב, אני הייתי בין אלה ש שיצא.
מראיין: כן.
יעקב: אז אותו ערב לקחו אותנו והמשכנו ללכת. והמשכנו ללכת 20 יום בערך. כל היום, זאת אומרת, בלי בלי הפסק.
מראיין: עד איפה?
יעקב: עד גְּרוֹס רוֹזֶן.
מראיין: כן.
יעקב: מגְּרוֹס רוֹזֶן למחרת
מראיין: זאת אומרת זה היתה רק תחנת מעבר?
יעקב: כן, זה בגְּרוֹס רוֹזֶן הכניסו אותנו לרכבת. זאת אומרת, עד גְּרוֹס רוֹזֶן הגענו ברגל, ו ישנו בלילה בגְּרוֹס רוֹזֶן ובבוקר, זאת אומרת, למחרת הובילו אותנו ל תחנת רכבת והכניסו אותנו בקרונות פתוחים. וכל הנסיעה, ארבע ימים עד בוכנוואלד לא לא עלה שום אוכל. זאת אומרת, לא חילקו שום שום אוכל במשך הארבעה ימים האלה. אנחנו התפרנסנו רק מ מהשלג. וטוב
01:18:19
שהיה קרונות פתוחים. אמנם היינו טוב, אה הרבה מתו אמנם, אני חושב שחצי מה מהאנשים שהכניסו לקרון אז אה הגענו לבוכנוולד. וזהו. הגענו לבוכנוולד, שמה מצאנו, גם כן, מחנה של כל של כל מיני אנשים שהגיעו מכל ה מחנות אחרות ש ושמה זה זה היה איום ונורא. זה עם האוכל, גם גם הצפיפות והכל. זה זה היה חלק מ כעבור כמה ימים התחילו שוב פעם לחלק אנשים למחנות אחרות.
מראיין: מה עשיתם שם?
יעקב: כלום.
מראיין: אני מבין.
יעקב: כלום. התיישבנו בבלוק בלי אוכל בלי זה, אבל ישבנו, לא עבדנו. לא הוציאו אותנו לעבודה. אחרי כשבוע נוספו כמה, אני לא יודע איזה מספר של אנשים, ביניהם החבר שלי, זה ארויה. שלחו אותנו למחנה בשם פְלֵייזְבֶּרג . אה , ו פְלֵייזְבֶּרג זה מחנה על יד לייפציג. המחנה הזה זה היה גרוע מכל הבחינות, מכל המחנות הקודמות.
מראיין: כן.
יעקב: כל האוכל שלנו זה היה צלחת קטנה של מרק צנון, בלי לחם, בלי כלום, בלי החלפת בגדים, בלי ניקיון, בלי . טוב, נו, זה היה עבודה שלנו בלילות זה היה איך להרוג כינים, זה עד כדי כך ש טוב, שמה עבדתי ב ב איך שאומרים הרכבת גדרות תיל, או מתיחת גדרות תיל.
מראיין: כמה זמן היית שם?
יעקב: היינו, חודש וחצי, בערך, חודש וחצי, שבע שבועות, משהו כזה. עד ש יום אחד באה פקודה ל הכניסו אותנו לרכבת.
מראיין: כן.
יעקב: ו הרכבת נסע שמענו שפעם היא נוסעת אחורה פעם קדימה. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. אבל ה התמותה הייתה כל כך גדולה ב באנשי ה באנשים שהיו ברכבת שכמה בחורים ש פחות או יותר עמדו על רגליהם התחיל לעשות תכניות איך לברוח מהרכבת. טוב, בקרון שלי היה לאחד איזה מין אולר או סכין או משהו כזה חד, שהוא הצליח לעשות חור ב בדלת הרכבת. בדרך בדלת הקרון. ודרכו הוא הוציא יד והרים את הבריח. וזה היה בשעות לילה בחושך.
מראיין: תוך כדי נסיעה?
יעקב: תוך כדי נסיעה. והוא הזמין כל אחד שיכול, שרוצה לקפוץ להיות מוכן לקפוץ. פתחנו את ה הזזנו את ה דלת וכל אלה ש עמדו על רג , יכלו לעמוד על רגליהם ו מי שהיה להם האומץ
01:24:35
ל לקפוץ מרכבת נוסעת אז קפצנו. קפצנו איזה שמונה בחורים.
מראיין: כן. לאן הלכתם? מה עשיתם?
יעקב: כל אחד קפץ במרחק מסוים מה מהשני. אני אני הלכתי כמה כברת דרך לכיוון ההפוך מה שה רכבת נסעה ו פגשתי בשביל, בדרך עפר והלכתי דרך ה איפה ש יוביל אותי. עד שראיתי אור באיזה בית של כפר, ודפקתי בדלת. פתח לי כפרי, שאל אותי מה מה אני רוצה ו הסברתי לו בכמה מילים ש שידעתי קצת אה ל להסביר את עצמי שברחתי מרכבת. שאני אסיר מ גרמנים וברחתי מהרכבת. הוא הכניס אותי ל ביתו. ותוך כדי שאני מדבר, ש שאני עונה להם על שאלות אז דפקו בדלת. עוד שניים ועוד זה בסופו של דבר התאספנו כל השמונה באותו הבית. מפני שזה היה הבית, אני אגיד לך, היה הבית הראשון בכפר. שהשביל הזה הוביל לכפר זה היה בית הראשון. ובשעה כזאת, ב באמצע הלילה, זה הבית היחידי שהיה שהיה אור, שראו אור מבחוץ. אז כל אחד ראה את האור ודפק בדלת אז התאספנו בו. לא, בעצם התאספנו שמה שישה. שישה. דוּבְּרוּאָה לוֹטָה זה היה שם הכפר.
מראיין: איך?
יעקב: דוּבְּרוּאָה לוֹטָה.
מראיין: כן.
יעקב: טוב, בקיצור נתנו לנו לאכול, ראו שאנחנו כולנו רעבים ו אותו הלילה לנו שמה, בבית הזה. הכניסו אותנו ב באסם. היות וה עוד בכפר היו ה היו גרמנים. ובבית הזה היה גם חדר מוכן לשני גרמנים. הם לא היו בבית באותו הערב
מראיין: היה גם לשני גרמנים חדר משלהם?
יעקב: חדר אחד היה לשני גרמנים בכפר. היה שם.
מראיין: בבית הזה?
יעקב: בבית הזה.
מראיין: כן.
יעקב: אבל, אמרו לנו שהם בכפר במסבאה באותו הרגע. כשאנחנו הגענו אמרו שיש לנו , הם גרים פה שני גרמנים, אבל הם לא , הם לא בבית. עוד לא באו לישון.
מראיין: כן. זה על אותם , אתה סיפרת על אותם
יעקב: הא
מראיין: גרמנים
01:29:56
יעקב: שהגרמנים עוד לא היו בבית. טוב, בקיצור אותו הערב הכניסו אותנו לאסם ו ככה בין ה ערימות ה קש עשו לנו איזה פינה שמה וכיסו אותנו כאילו כאילו מאחורי ה חבילות האלה של אה קש.
מראיין: כן.
יעקב: ושמה ישנו כל הלילה. למחרת, נדמה לי שהגרמנים לא הופיעו לשינה, ו התחילו להתארגן בכפר כמה אנשים ש שידעו מהעניין איך לחלק אותנו שלא נישאר כולם בבית אחד. והוחלט ש שלושה נשארים בבית הזה, ביניהם אני, ושלושה העבירו אתם לבתים אחרים. אני לא יודע אם שלושה את שלושתם ביחד או שחילקו שניים אה אחד בכל בית או שניים ואחד בכל בית. לא זוכר. בכל אופן, לקחו חלק, ואנחנו נשארנו השלושה האלה.
מראיין: אתה זוכר את השמות?
יעקב: לא. אחד היה יהודי מפולניה , והשני היה יהודי מצרפת. כמובן שכולם הצגנו את עצמנו כ אני יווני, השני צרפתי והשלישי פולני. בלי להזכיר שמות של יהודים. ואני חושב שככה גם הכפריים חשבו. שאנחנו אסירים של ארצות שונות ש ברחנו מידי הגרמנים.
מראיין: כן.
יעקב: טוב, יום יום, היו מביאים לנו אוכל למקום המחבוא, שאנחנו לא לא חלמנו שנזכה לאכול דברים כאלה. ככה ש במשך שבוע ימים אנחנו חזרנו לעצמנו.
מראיין: כן, זה רואים בתמונות.
יעקב: טוב, פה עוד היינו עם בגדי ה טוב, כעבור איזה 10 ימים הודיעו לנו שהגרמנים עזבו את ה כפר ו יצאנו מהמחבוא. לקחו לנו את הבגדים שהיו מלאי כינים, שרפנו אותם בחצר ואספו בגדים ונתנו לנו בגדים אה נקיים. אספו בגדים בכפר והביאו לנו בגדים נקיים.
מראיין: מי אוסף אתכם? מה מה קורה אתכם אחרי שאתם אה בעצם חיים ב ב
סוף צד קלטת
01:35:05
תחילת צד קלטת
יעקב: לא היה אבא. אימא ובן ובת. ו הם חבשו לי את זה כמה שהם יכלו. שמו משחה, אני יודע אבל ה הפצע לא היה מתרפא ו היה לי אינפקציה די חזקה, פצע גדול. שני החברים שלי בינתיים עזבו ואני נשארתי לבד. היות ולא יכולתי ללכת, לקחו אותי לאיזה עיר יותר אה עיר אה בקרבת מקום. עיר, זאת אומרת כפר יותר גדול. לא יודע אם זה היה עיר או משהו. שם היה איזה
01:36:07
רופא, הוא טיפל בזה, אבל גם לא עזר לי. בסוף, הוחלט ו גם אני עמדתי על זה, שאני אסע לפילזן
אמרתי להם שאני מוכרח לחזור ל ליוון
מראיין: ולאיזה בדיוק עיר? פילז?
יעקב: פילזן.
מראיין: פילזן, אהה
יעקב: זה אחד הערים הגדולות ב צ'כוסלובקיה.
מראיין: לשם מה? מה בעצם רצית לעשות שם?
יעקב: קודם אמרתי, אני רוצה ל קודם כל אמרתי שאני רוצה לחזור ליוון.
מראיין: וחשבת שמפילזן תוכל להגיע
יעקב: כן, הם הם היו אנשים מצוינים ו שמה הבת עוד צעירה גם, רצתה להישאר פה אצלנו וזה אמרתי, אני, הסברתי להם ככה וככה אני רוצה לחזור הביתה, אולי מישהו יחזור. אמרתי להם שאני נלקחתי מהמשפחה ו אני מוכרח לחזור הביתה לראות מי נשאר בחיים, אם מישהו נשאר בחיים אז אה מוכרח לחזור לבית והבינו. לא היה נעים שאני שאני תיכף אגלה שאני יהודי, ושהמשפחה שלי הושמדה ו כל זה. פשוט היינו הם עמדו על זה כל כך בכנות: תישאר אצלנו, אנחנו ניקח אותך כבן בית וזה. הם מאוד אהבו אותי בכל אופן. אחרי ש שהשניים האחרים נסעו, נשארתי לבד וכל כך טוב, לא חשוב, יכול להיות שהיה לבחורה איזה רגש וזה. בכל אופן, איכשהו שכנעתי אותם שאני מוכרח ללכת קודם כל לבית חולים לעיר הגדולה בפילזן כדי לרפות את הרגל. ומשמה אני אנסה לחזור ליוון ומשם אני אכתוב להם, ככה נפרדתי מהם. נסענו, ולקחו אותי לעיר הקרובה. משם עליתי לרכבת ו נסעתי לפילזן. והוכנסתי בבית חולים שמה. ושמה ריפאו אותי מה פצע שהיה לי. שמה בבית חולים אה ריפאו אותי.
טוב, משמה התחלתי לשאול איך, איך אפשר הגיע, זאת אומרת אה ליוון מה שאלו אותי לאן אתה רוצה לחזור? אמרתי שאני רוצה לחזור ליוון. היה כעין מחנה של אה איסוף פליטים בפילזן, ו משמה הובילו אותנו ישר עם
מראיין: מי אירגן את המחנה הזה?
יעקב: האמריקאים.
מראיין: כן.
יעקב: לקחו קבוצה של אה של פליטים שהיה ה בדרך שלהם לכיוון איטליה. זאת אומרת מי מי שאמר שרוצה לחזור לפולנייה אז לא הובילו אותו לאיטליה. לי לא משנה, אמרתי שאני רוצה
01:40:39
ליוון אז הכניסו אותנו במשאיות, משמה הגענו לאיטליה עם המשאיות.
מראיין: מאיפה? באיזה עיר?
יעקב: מפילזן הגענו ל רֶג'וֹ אֶמִילייָה
מראיין: מילייה?
יעקב: מ ?
מראיין: רג'מילייה?
יעקב: רֶג'וֹ אֶמִילייָה. אֶמִילייָה שמה נכנסנו ל מחנה, מחנה של פליטים. ו שמה היינו אני יודע כמה זמן לא יודע. שם הייתי איזה שלוש שבועות, חודש. אחר כך לקחו אותנו, התחילו
מראיין: מה עשיתם רוב הזמן שם?
יעקב: שום דבר, לא עשינו כלום. חוץ מ שהיו מאכילים אותנו ו נדמה לי ששמה היה רישום של הג'וינט. שמה רשמו אותנו, שאלו אם יש לי קרובים.
מראיין: כן.
יעקב: משמה איכשהו הגעתי לרומא . גם כן, היה קצת ארגון של הג'וינט. נתנו לנו בגדים, נתנו לנו קצת אה דמי כיס, אני לא זוכר. בכל אופן הסתובבתי באיטליה. גם אחר כך היינו גם בבולוניה הסתובבתי איזה חודשיים, נדמה לי, ב באיטליה. ופגשתי שמה אה אנשי בריגדה מישראל שהיו ממיינים ל עלייה לארץ. גם שמה הבעתי את ה את רצוני לחזור ליוון קודם, עם כל השכנוע שלהם וזה בכל אופן היה לי איזושהי תקווה שאולי אחי הקטן ניצל.
מראיין: וחזרת ליוון?
יעקב: כן, דרך, בטוֹרֶנטוֹ
עלינו באונייה והגענו לפיראוס . משמה חזרתי ל לגמור תיכון. מצאתי שני בני עירי ש שהשתחררו במחנה בלכהאמר מהרוסים. הם הספיקו כבר להגיע ל לעיר. טוב, נפגשנו שם ו התחלתי ל מלחמת הקיום, איך שאומרים, ביוון. להתחיל להתעסק עם משהו. אה הספקתי ל ככה קצת להתארגן, כמה חודשים ו פתאום יצאה פקודה שמגייסים. את ה
מראיין: מה עשיתם? מה עבדת שם?
יעקב: אני הייתי שותף עם אה עם אחד גם כן יוצא מחנה יבוז'נו, מניאה אורסיאס. התחלנו לעבוד, ההוא היה אה מקצועו ייצור משקאות. אוּזוֹ. הוא ידע איך לעשות אוזו. ואני, הוא לקח, זאת אומרת, ביחד התחלנו לעבוד.
מראיין: כן. העדפת להירשם להכשרה ולהתגייס?
01:45:56
יעקב: כן. אני אחרי שאני חזרתי מהמחנה חשבתי לעצמי עכשיו אלך ל הלא היו
מראיין: ואחרי מספר חודשים כבר היית בארץ?
יעקב: כן. לקח שנה אחת המשלוח התארגן, טוב, את ה להגיע לארץ אתה בטח יודע
מראיין: לא, זה אנחנו בדרך כלל מדלגים מציינים את זה. כאן גם בעצם מצאת את עצמך גם בודד, או ?
יעקב: גם. וגם לא בודד. היה לי אחי.
מראיין: שהגיע לכאן הרבה לפני?
יעקב: כן. והיו לי, היה לי דודה.
מראיין: מתי הוא עלה ארצה אחיך?
יעקב: הוא כבר היה ב-45 .
מראיין: ואצלו גרת?
יעקב: כן. אה בגלל זה גם יצאתי מוקדם לעתלית. אני הספקתי להיות אולי שבוע ימים לפני ש האנגלים אמרו מי שיש לו קרובים ויש לו לאן ללכת אז שחררו אותנו אחרי שבוע עונש. מי ש אמר אין לו לאן ללכת אז הוא ישב יותר בעתלית.
מראיין: איך היית מתאר את השנים הראשונות שלך בארץ? בתיאור של כמה משפטים.
יעקב: אני את השנים הראשונות בארץ זה היה יציאה מ מ הלם וכניסה ל לחיים חדשים ולארץ חדשה. קודם כל נקלעתי תיכף של ימי עוצר, בזמן האנגלים. שלא ידעתי מה זה. אחר כך אה
היה מלחמת קיום ש שב שנים האלה לא היו הרבה דרישות עבודה. עבדנו, איכשהו גלגלנו את העסק עד ה גיוס לצבא. בגיוס בצבא גם כן היה לי קצת מזל עם ה המקצוע של הציור ו הצביעה וזה גייסו אותי לתותחנים. אחרי כמה ימים ואיפה שאספו אותנו במחנה אז ביקשו צייר. אז הייתי הצייר הראשון של חיל התותחנים. חיל התותחנים עוד היה ב חיתוליו איך שאומרים. אז היה להם צורך של שרטטים וציירים ולוחות אה איך זה ציירתי לוחות של נוכחות, של יחידות, של כל-מיני דברים ש שהיו צריכים צייר שיודע. אז נשארתי. נשארתי בתפקיד הזה. אני כמעט שלא השתתפתי ב בקרבות. הייתי תמיד במטה התותחנים ביפו. אז היה מטה התותחנים ביפו. ככה גמרתי את ה
מראיין: איך היית היום מתאר בכמה משפטים את כל ה התקופה הזאת שעברה עליך? את כל מה שסיפרת לי.
יעקב: כעין חלום. חלום בלהות. ו ניצול ממוות יומיומי. מפני ש כל החיים במחנה, לא יודע אם האחרים סיפרו לך, הם היו תלויים כל רגע בחוט השערה. ו אם בן אדם לא היה ער ממה שיכול
01:51:35
לקרות לו, ממה שיקרה לו, אני חושב שלא היה ניצל. מה מה הדבר אומר? שה החושים היו צריכים להיות תמיד ערים, לכל לכל מקרה. שאם היית, נניח, אדיש, מה שקורה מסביבך, לא היית נשאר בחיים. ב בתנאים שהיו במחנה. ו היית צריך להתנהל כל הזמן עם ניקיון מסוים ו עם קו מסוים. כמו שאמרתי קודם, קו שלי היה נניח לא להתנדב, לא לצאת מהשורה. לא אה לא לאכול נניח אה זבל, כמו שאחרים עשו. קיבלו מחלות. היה יותר טוב להיות רעב ממה שלאכול דברים אה אין מה לתאר מה שאנשים אכלו. דברים רקובים, דברים אה עם לכלוך. כל-מיני מצבים כאלה ש היית צריך לחשוב, יותר טוב שהיה רעב ממה שלאכול דברים כאלה. וזה אני תודה לאל לא חליתי אף פעם במחנה. לא מדיזנטריה, שזה מחנ מחלה נפוצה מאוד. לא היה לי טיפוס. גם ב וגם ביום השחרור אני לא נפלתי בבת אחת לאוכל. אני התחלתי לאכול בהדרגה. לא כמו שאחרים שנפלו באוכל והם אה באמת מתו מהזלילה הראשונית. זאת אומרת, איך צריך להיות איזשהו חכמת חיים בשביל להינצל. בייחוד למקרים בודדים ש קצת ערנות או קצת אה מה אני אגיד לך, גם תחושה לצאת ממצבים קשים. ככה מן הברקה רגעית. היה לי מקרה ש ביום האחרון, אני חושב, יום אחרון שחזרנו מהמכרה פחם. מישהו נתן לי חתיכת שְׁפֶּק להעביר למחנה ושבמחנה אני אקבל אה צלחת מרק כ דמי שירות. זה לא מישהו, זה היה קאפּוֹ אחד. אז, באותו הערב היה חיפוש. בתוך הקרון. לא בחוץ. גרמני אחד, אני זוכר אותו עד היום, זה אחד היחידים שאני זוכר אותו. הוא עשה חיפוש במחנה. למה? שהוא חשב שיש הברחות מהמכרה למחנה. אז הוא עשה חיפוש. הוא הכניס את כולם בצד אחד של הקרון והתחיל לחפש אחד אחד, בגוף. שהוא אמר שהוא מתחיל לחפש אחד היה לו בקבוק, בקבוק שְׁנַפּס. מה שקוראים ביוונית אוזו. משקה. חריף. אז הוא לא יכול להסתיר את זה. פתח את הבקבוק ושתה אותו. וכל הקרון הסריח מהמשקה. הגרמני הלא הרגיש אה שמישהו שתה. אז חיפש ומצא מי ש ו הרביץ לו מכות כאלה ש בערב הוא נפטר במחנה. מהמכות. טוב, אז ברגע הזה לי היה חתיכה. זה זה היה חתיכה כזאת, אז המחשבה איך להסתיר את זה שהיה יכול להיות גורלי אותו דבר כמו ש הגורל של ההוא. אז אני לאט-לאט הלכתי בסוף. זאת אומרת, בין האחרונים שצריכים להיבדק. נניח שהוא חילק את הקרון כך, לחצי. חצי היו פה וזה היה ריק. מי שהיה בודק היה מועבר לפה. אז אני נשארתי פה בסוף, בינתיים אלה שעברו את הביקורת אז כבר מלאו את החצי קרון. אני הגעתי אליו פה. ואת השפק שמתי אותו בנעל. בתוך הנעל. והרגל שלי בפנים. למזלי היו לי נעליים גדולות. אז דרכתי על ה זה. ו הלכתי לאט-לאט התקדמתי עד שהוא חיפש אותי. חיפש אותי, בתוך הנעל לא חיפש. לא מצא. ללכת כבר אם הייתי הולך אז הוא היה רואה שאני צולע. אז כשהוא
01:58:13
כבר הייתי בין האחרונים. כמעט השניים שלושה לפני האחרון. אז לי לא היה לאן ללכת. אתה מבין? וזה הציל אותי. זה אתה מבין, זה מקרים, לדוגמא. למה לא סיפרתי לך אז עכשיו אנחנו מדברים על ה זה אנחנו מדברים על אז זה מקרה אחד איך להינצל. מפני שזה יכול להיות הסוף שלי. אם הייתי מקבל מכות, ממנו, לא הייתי יכול לעמוד. פשוט את ההוא תפס אותו והתחיל להרביץ את הראש שלו ב בקרון. בקיר של הקרון. הוא גמר אותו. טוב, זה, ואחר כך היה מקרה ב פעם אחת בנניח במכרה. בכל הרעש. שם היו נופלים גושים מהתקרה. גושי פחם. וכל הרעש, אני פעם שמעתי איזה קריק, שהולך ליפול, והיה לי זמן לעזוב את ה הייתי עם אֶת ביד. לעזוב את האת במקום וליסוג אחורה. אה , עכשיו תדע, תעשה חשבון עם זה איך אני שמעתי את הרעש הקטן הזה? בתוך הרעש של ההמולה של ה של הכריית פחם? אחרי שנייה נפל גוש כזה בדיוק איפה שעמדתי. טוב, זה מזל. אבל בכל אופן אם לא היית עם חושים ערים אז היית היית גומר את החיים.
מראיין: טוב. יש עוד איזושהי נקודה שהיית רוצה להזכיר?
יעקב: תראה אפשר מה להזכיר, יש שם מקרים שיום יום, זה מקרים שלכל אחד יש לו. מי שניצל יש לו סיפורים כאלה. רק ש באופן כללי זה פחות או יותר. עכשיו, איך שאתה חושב, אתה רוצה לקחת את זה לצלם אותו ולהחזיר לי? או שאתה רוצה לקרוא בנחת ולהחזיר לי. אם תראה דברים פה שלא העליתי אותם בשיחה בינינו, או שאם תמצא נקודות שיכולים לעניין אותך אז תיקח אותו.
מראיין: טוב. סוף שיחה עם ג'יברי יעקב.
תגיות הקשורות לעד