גבאי יעקב
מקום לידה יוון
תאריך לידה 26/09/1913
מחנות אושוויץ, בירקנאו, מאוטהאוזן, גוזן
מספר אסיר 182569
תאריך שחרור 05/05/1945
00:00:02
מראיין: פברואר 85 צד אחד, התחלה. אה יעקב, אתה נולדת ב- 26.9.1913
יעקב: כן.
מראיין: תספר לי קצת על ה אה ילדות שלך, על הבית, של ההורים, איפה למדת?
יעקב: כן. אני גדלתי בבית חמה. אבא שלי היה עובד בדפוס ב עיתון 'האמת' Η νέα αλήθεια , זה ביוונית, הוא עבד קרוב ל- 40 שנה ואני התחלתי לעבוד כשאני יצאתי מהבית ספר, אני גמרתי אה בתיכון בבית ספר איטלקי, עד כיתה חמישי לגימנסיה, באיטל , ב סלוניקי. לא גמרתי לגמרי כל הכיתות ו משמה יצאתי ישר לעבודה למה, אני בקיץ הייתי הולך והייתי עוזר לאבא בעבודה שלו. הוא היה יוצא יותר מוקדם ואני הייתי ללא משכורת הייתי עובד בשביל ללמד את המקצוע טוב, של דפוס. וככה בפברואר 49 של 29, 1929 אני התחלתי לעבוד כקבוע באותו העיתון שאבא עבד, ושמה עזבתי את העבודה עד יום ש איטליה
00:01:28
הכריזה מלחמה נגד יוון, ב-28 לאוקטובר 1940.
מראיין: איפה אתה למדת? באיזה בית ספר? איך קראו לבית ספר?
יעקב: זה הבית ספר איטלקי. השם הבית-ספר עממי היה בית-ספר 'סָנְטָה רוֹזָה', וגם ה גימנסיה היה אותו השם.
מראיין: 'סנטה רוזה'? אני רוצה רגע להבין. אני תמיד חשבתי ש סלוניקי הייתה מבצר של יהודים מ מ מיוון. איך נכנס, איך נכנס לסלוניקי ה הבית ספר האיטלקי או החינוך האיטלקי?
יעקב: ה הקולוניה האיטלקייה היה קרוב ל לא להגזים, אבל 1000 איש היו ב זה מוצא איטלקי ביוון. משפחות מפורסמות
מראיין: בכל יוון אתה מדבר?
יעקב: בסלוניקי.
מראיין: בסלוניקי.
יעקב: משפחות מפורסמות מוֹדִיָאנוֹ, מוֹרְטוֹדוֹ, מוֹסֶרִי, אֲלַאטִינִי, אלו היו הגדולים העשירים והיו
שולטים גם בכל סלוניקי. אה ביניהם היו גם אנשים של מסחר, היה וֶנֶצִיָה והיה קוֹבוֹ והיו כמה משפחות שהיו במצב די די טוב. ו חוץ מזה, בבית ספר איטלקי כל יהודי היה חופשי להיכנס ללא תשלום. וזה הרבה משפחות יהודיות שהם במקום אחרים הם צריכים לשלם היו רואים שבבית ספר איטלקי לא היה משלם וזה היה רווח גדול. ו חוץ מזה, ב שלטון המוסוליני היה לו את הפרופגנדה הזאת ש כל תלמיד שהיה מצטיין בכיתה או בבית ספר היו שולחים אותו שלושה חודשים בקיץ באיטליה ו ואם במקרה התלמיד הזה היה גומר את הבית ספר בתיכון ורוצה להמשיך באוניברסיטה וזה ממשלת איטליה היה לוקח על החשבון שלה ו ה הילד הזה היה יוצא מהאוניברסיטה האיטלקית בלי לשלם גרוש. ואחד מהם היה בֶּנְבֶּנִישְׂתִי. אם אתה הכרת את השם הזה.
מראיין: השם מוכר.
יעקב: מוכר. הוא יצא רופא בין הטובים. ואני חשבתי שבזמן האחרון שמעתי שהוא נפטר. הוא היה בין הרופאים הטובים. היו שני אחים, הוא וסַלְוָואדוֹר בֶּנְבֶּנִישְׂתִי שהיה ב-45 – 6 מנהל מחסן של ג'וינט באתונה. והוא היום נמצא ב באמריקה. והיה עוד משפחת בֶּנְבֶּנִישְׂתִי שהם אה אבא, כל המשפחה, השני ילדים, אחד עבד איתי בזונדֶרקומנדו ונפטר, והשני מת.
מראיין: הבנתי. אתה נולדת אמנם באתונה, באיזו שנה הגעת לסלוניקי?
יעקב: אני בגיל אה קטן אה , תינוק אפשר להגיד ,שנה אחרי שנולדתי.
00:05:13
מראיין: זאת אומרת כל ה
יעקב: כל הילדות שלי עברתי בסלוניקי.
מראיין: כל הילדות בסלוניקי. אה אתה סיפרת לי שהיית נשוי.
יעקב: ב- 43
מראיין: ב-43 . ואחרי הנישואים אתה חוזר לאתונה?
יעקב: אני חוזר לאתונה, כן. חזרתי באתונה באוגוסט 45 ונשארתי שמה עד יום האחרון שעליתי ארצה ב-24 21 למאי 49 .
מראיין: זאת אומרת שגם אחרי המחנות חזרת לאתונה.
יעקב: כן. כן. וחייתי שמה עד היום שעליתי ארצה.
מראיין: מה אתה עבדת באתונה אחרי החתונה?
יעקב: כן. כן. ב שעליתי אחרי המחנה באתונה הייתי קרוב לשנה. היה בית ל יתומים. בחורות שחזרו מהמחנות ולא היה להם הורים. אז אני הייתי שמה כאחראי על הכל הבנות האלו עד יום שאשתי יצאה מהסֶנָטוֹרִיוּם שהייתה 10 חודשים בטיפול למה היה לה מחלות רעות. ב-5 לפברואר אני עזבתי את המקום הזה. ומשמה התחלתי לעבוד ב 'מלב"ן' בג'וינט באתונה, במחסן. זה זה הובלות או גם עשינו חוץ מהובלות היה גם אה איך אומרים ? χαμάλης
מראיין: סבלים.
יעקב: אה? סבלים. גם סבלות, כן? ומשמה עבדתי זמן קצר בדפוס. ל אבל לא ל עיתונים אלא היו ספרים. כמו, אותו הדבר.
מראיין: כן.
יעקב: עבדתי בזה קרוב לשישה חודשים. ומשמה עזבתי הכל נרשמתי ועליתי ארצה. עליתי ארצה, אה , עכשיו רוצה במחנה משהו?
מראיין: עכשיו, אה אתה אמרת לי ב בשיחה שלנו מקודם ש אתה אמנם היית בסלוניקי עם אה אשתך
יעקב: כן.
מראיין: נישאתם, ואתה ראית ש מתחילים לאסוף שם את היהודים אבל בך לא נוגעים.
יעקב: לא נוגעים.
מראיין: למה?
האישה: למה שהיה אזרחות איטלקית
00:07:56
יעקב: למה? למה היה לי אזרחות איטלקית. וכל אזרח איטלקי, כמו ספרדים, הם לא נגעו. שאחר- כך את
הספרדים שלחו אותם בספרד או היה גם במחנות לספרדים. לאיטלקים, שהם נפל ממשלת מוסוליני אז גם היהודי האיטלקי היה לו אותו הגורל כמו היהודים מכל ה יוון.
מראיין: תספר לי למה בתקופה הזאת ליהודים אה עם אזרחות איטלקית לא נגעו בהם?
יעקב: למה בין איטליה לגרמניה הם היו שותפים.
מראיין: מאיפה לך יש את הנתינות האיטלקית?
יעקב: מי?
מראיין: לך.
יעקב: המשפחת שלי מאיטליה משנה 1560 שיצאו מספרד הגירוש ספרד 1492. כנראה משהמשפחה שלי יצאו בליוֹורנוֹ בצפון איטליה, והשם שלהם היה שָׁלוֹם. אז כנראה אחד מאיתם, מהמשפחות, מי יודע, סבא של סבא היה כנראה קצת דתי, היה גבאי ש זה בית הכנסת, ומשמה, משם שָׁלוֹם, משנה 1560 נהפך משפחת גָּבָּאִי. ועד היום בלִיוֹורְנוֹ יש בית הכנסת בבית ספר על שם גָּבָּאִי.
מראיין: כן. אתה מאיפה אתה יודע על כל השושלת של ה משפחה?
יעקב: לנו, היה לנו מכתב כזה מאז שהבאנו לקונסול בסלוניקי.
מראיין: באיזה שנה? מה
יעקב: מאז. הוא בא לסבא שלי, זכרונו לברכה, היה לו הפתק הזה שהיה עובר מ מאבא לבן. אז הוא נתן לאבי שהוא היה בכור במשפחה ואבי היה מחזיק את זה. ו במקרה פעם אחת היה פגישה עם ה קונסול האיטלקי ונתן לראות את הפתק ממתי אנחנו איטלקים. אז אה הקונסול היה מָקוֹטָה לוּאִיגִ'י הבן שלו לפני כ-15 שנים
מראיין: קונסול איטליה ב ?
יעקב: בסלוניקי.
מראיין: סלוניקי.
יעקב: והבן שלו הוא היה לומד איתי וַולְטֶר מָקוֹטָה. והוַולְטֶר מָקוֹטָה לפני שישה שנים, או שבע, הוא היה שגריר ישראל, אה שגריר איטליה בישראל. ופג ונפגשנו. והיו שני רופאים אחים, לא יודע אם הכרת כאן, רָאוּל ויִצְחַק מְנָשֶׁה בבילינסון . אחד היה רופא ילדים והשני היה במעבדה.
מראיין: מי אלה?
יעקב: אלו למדו בבית ספר איטלקי על חשבון ממשלת איטליה
מראיין: כן.
00:10:49
יעקב: אז שהוא ראה את הפתק הזה הוא אמר אתה יותר איטלקי ממני. אז, שבאה מלחמה נעלם הפתק הזה.
מראיין: ואיך זה שמלִיוֹורְנוֹ המשפחה עברה לאתונה?
יעקב: מלִיוֹורְנוֹ עברו שנים לא יודע מה שקרה. אני יודע חלק מההיסטוריה, ש הסבא הוא עזב את איטליה הוא נולד ב-1859 ו הזמן קצר עזב והגיע ב טורקיה באיזמיר. מאִיזְמִיר הוא הלך למצרים ב-1907. כל המשפחה הייתה במצרים. ב-17 לפברואר 1911 היה לי דוֹד בשמי שהוא נהרג שמה. וב-1912 הם עזבו מצרים ובאו באתונה. מאתונה אחרי זמן קצר באו בסלוניקי ושמה הם נפטרו. הסבא והסבתא.
מראיין: כן. כן. אה
יעקב: עכשיו, אתה רוצה
מראיין: עכשיו, תספר לי אה בתקופה שאתה נמצא בסלוניקי מה את רואה? מה קורה שם ליהודים?
יעקב: קרה הטרגדיה הזאת של יהודי סלוניקי התחיל מ-1941 וסוף ב-2 . שהתחילו את ה מחנות לעבודה ליהודי סלוניקי, שהגרמנים שלחו אותם במרכז יוון לעשות כבישים וכל-מיני דברים שהיה להם רצוי לעשות. ודווקא עשו להם שמה יחד וכל זאת שה קומוניטה היהודית, הקהילה היהודית בסלוניקי התנגד על זה ואמר לשלם אה בכסף. והיהודים שלא ילכו, בכל זאת לא יכלו לעשות שום דבר ו עם כל ההסכמים שעשו הרבה יהודים צעירים הביאו למחנות עבודה ביוון וחלק מאיתם הם עזבו את העצמות שלהם במחנות עבודה.
מראיין: מה היו המחנות עבודה האלה?
יעקב: אה כל-מיני עבודות קשות בפסי הרכבת לתקן, או כבישים ו בלי אוכל. זה זה הבעיה. בלי אוכל והחורף הקשה. גם שם היה חורף קשה. אבל יהודי סלוניקי הגיעו בזמן שמכרו כל הדברים שלהם בשביל לחיות. ושהגיע הזמן ללכת למחנות לא היה להם מה ללבוש. לא רק זה, אלא היו משפחות שהיו יושבים על הרצפה. לא היה להם שום דבר. הם עשו הכל בשביל לחיות.
מראיין: אתה בתקופה הזאת אמרת שאתה עבדת בעיתון. כתבו על זה באותו עיתון? כותבים משהו?
יעקב: אז לא. ב אני אגיד לך. ש נגמרה המלחמה בין יוון ל איטליה, העיתון שלי הוא היה עיתון ליברלי. אז נסגר. ואיתו חלק גדול מהעיתונים בסלוניקי נסגרו, והיה רק עיתון אחד שהיה תחת הפיקוח ה הגרמני והיה: 'דַאס נְיוּ אֵירוֹפָּה' . זה 'האירופה החדשה' בשם עם אותיות יווניות. וזה וזה היה, נכון אנטישמי.
00:14:30
מראיין: זה היה עיתון אנטישמי. אתה זוכר איזה, למשל, כתבות? איזה מודעות היו בעיתון הזה?
יעקב: לא. לא, למה שהעיתון הזה התחיל לעבוד אני לא הייתי בתקופה, הרבה ביוון . אז עזבתי את סלוניקי ועזבנו והלכנו באתונה.
מראיין: כן.
יעקב: שהתחיל הריכוז של היהודי יהודי סלוניקי במחנות, זאת אומרת, בשביל לשלוח אותם בזה אז אנחנו כבר היינו מוכנים גם אנחנו ללכת באתונה. איך שעבדנו ב-15 ליולי 43 לפני ימים מספר, היה המשלחת אחרון מסלוניקי במאי. ואנחנו אחרי חודש עזבנו גם אנחנו. אז לא הסתכלנו לא על העיתון, לא שום דבר. לא היה חשק להסתכל על זה. אבל זה 100 אחוז שהעיתון הזה היה עיתון פִילוֹ גרמני.
מראיין: אתה חוזר לאתונה, כמה זמן אתה חי שמה?
מראיין: לא. לא. לא.
יעקב: אה ב-43 ב-15 ליולי הגענו ב
מראיין: באיזה תאריך חזרת לסלוניקי?
יעקב: ב-15.7.43
מראיין: ומתי אתה ב
יעקב: באתונה הגענו ב-20 ליולי 43 עד ה-24 למרץ 44
מראיין: ושם לא הרגשתם עוד שום אה לא חשבתם שייקחו את היהודים מאתונה או ?
יעקב: את האמת, זה השגיאה הגדולה. חלק גדול הלך עם הפרטיזנים או באיזה מקום. ואנחנו היינו חופשיים. חשבנו שלא יהיה שלא יספיקו. למה לפי הרדיו והזה שהיינו שומעים, הרדיו אה אפילו אנגלי – שהיה היו שומעים שבקרוב יבואו האנגלים להשתחרר וזה , אז כל אחד חשב שהגרמנים לא יגיעו על זה. והנה שהגיעו. וזה השגיאה.
מראיין: ובאתונה ידעו מה שנעשה בסלוניקי ליהודים?
יעקב: כן.
מראיין: כבר היה ברור?
יעקב: בשביל זה הרבה ניצלו והלכו. כמו שהלכו גם בלאריסה או בוולוֹס הרבה יהודים הלכו להרים. לא תפסו אותם.
מראיין: ברחו מ
00:16:54
יעקב: כן.
מראיין: מאתונה
יעקב: כן. יש סיפור קטן, לא יודע אם שמעת, על הרב פֶּרֶץ בוולוֹס. הוא היה הרב הראשי וש הגרמנים באו וביקשו ממנו את ה לתת את השמות של היהודים שגרים בוֹולוֹס הוא אמר: "תשמע" - אמר למפקד הגרמני – "לי , אני יכול לתת לך " אבל היו ימים של ראש השנה וזה, "תן לי כמה ימים שאני ארכז את זה". אז הוא אומר: "יש לך שלושה ימים אני יכול לתת לך לא יותר". אז הרב הזה, הפֶּרֶץ אז הוא אמר ככה, הוא היה איש עם כבוד גדולים ליוון, למה הוא נתן יותר מדי ליוון והוא היה לו כדרגה כמו ראש ממשלה. איפה שמחזירים חיילים וזה כל כך כבוד היה לו. אז הוא הלך תיכף לראש העיר, נהיה מקום ול מועצה אזורית והכל הוא אמר: ככה וככה. הוא אומר: "אל תדאג. אנחנו נדאג מהיום, טוב, יום אחד אנחנו נעשה את הפרסומת". ופרסמו, ואמרו: כל יהודי מי שלא רוצה ליפול ביד של הגרמנים אז שיברח להרים. ו-80 אחוז הם ברחו. ה-20 אחוז שנשאר, אז מה הוא, לא. הוא [פרץ] רוצה לתת דין וחשבון [לגרמנים]. אז הוא [ראש העיר] אומר: "לא גם לך אנחנו הודענו". למחרת בבוקר היה באה עגלה עם פירות. הביאו אותה לשוק. עבר מהביקורת הגרמני ואמרו שזה פירות הולכים לשוק - עזבו אותם. בחזרה הוא בבית שלו שמו כל המשפחה תחת עגלה, חזרו עם הארגזים ועבר מהביקורת ובלי לעשות ביקורת. אחרי שלושה ימים המפקד בא לקהילה לראות איפה הרבי הזה. לא רבי לא שום דבר. ברח מהידיים שלו. וכך הוא הציל את כל ה . הוא גר ב- 96 וכאן אחרי שנפטר ביוון, העצמות שלו הביאו אותו לארץ, לירושלים.
מראיין: אה הוא המשיך בכלל לחיות ביוון?
יעקב: כן. הוא עד 96 הוא נפטר.
מראיין: תספר לי אה מה קורה אצלכם בבית? לילה לפני שאתם צריכים כבר לצאת.
יעקב: ל למחנות?
מראיין: כן.
יעקב: לילה רגילה. לא חשבנו על זה. לא הודיעו זה באופן פתאומי שבא. למחרת בבוקר שאנחנו אנחנו יצאנו כל אחד הולך לעבודה שלו. אז ה שהלכנו לקהילה להגיד שאנחנו כאן לחתום אז אחרי חמש דקות סגרו הכל המקום ובאו חיילים אֶס.אֶס גרמנים והם הביאו אותנו לאוטובוסים ללכת ישר למחנות.
מראיין: ואתם הייתם ביחד?
יעקב: והם להם [מתכוון לרעייתו שיושבת על ידו] באו בבית ותפסו אותם והביאו
00:20:11
אישה: אני הייתי בבית לבד אני ומישהו. וחמתי זיכרונה לברכה אומרת לי לורה, אני הולכת לשוק ואני בינתיים מסדרת את הבית. כנראה הם ידעו כבר את ה איפה שאנחנו היינו גרים, ופתאום אני רואה אוטו משאית גרמנים בפנים. אני כבר וחמתי לא הייתה. וכל השכנים, הכל, והיה גיסי, אח שלו הקטן היה משחק בחוץ עם הילדים, הוא היה בן 14, וכל השכנים היו קוראים לו "מָלכִּי. מָלכִּי, אל תלך גם אתה. בוא הנה". נכנסו אצלי, והיה אחד ש מדבר אה אחד גרמני גוי הוא ידע גרמנית התחיל לתרגם. הוא אומר לי: "גבאי"? – "כן". – "את לבד בבית"? – "כן". אומר, "תכיני מה שיש לך זהב, כסף וזה ותבואי אתנו". מה אני אתחיל ?ומה אני אקח? זהב וזה לקחתי וכמה דברים ככה. לקחתי מזוודה קטנה ושמתי. וחמתי לא הייתה. וכולם תפסו אותה: "רוֹזִינָה אל תלכי". כן, תפסו אז היא בינתיים ידעה שכל הילדים כולם בעלה כולם . אז היא אומרת: "מה אני אעשה לבד? אם כבר הם תפסו ? תראה, כל אחד לא חשב שכבר היו הולכים למוות. הולכים לעבוד. אנחנו חשבנו שעוד את ההורים שלי, את אימא, אבא נפטר. את אימא שתפסו עם אחי, תפסו אותם ואני אחרי שנה הייתי אומרת: "לא פוחדים, לא יודעים שום דבר מהם". מי יודע? אז הם כבר שמה באושוויץ דרך זה בירקנאו כבר הם הרגו אותם. אבל אחרי זה שחמ חמתי באה ואמרו לנו מי זאתי? אז היא אומרת אני חמה . לקח גם את אה את גיסי ועלינו על האוטו. ובינתיים היו עוד כמה משפחות יהודיות. ו לקחו אותנו בחֲייִדָרִי, במחנה הזה. והם לקחו אותנו בית הכנסת, איפה שהם [מתכוונת לבעלה] היו
יעקב: ומשמה ישר למחנות.
אישה: ומשמה כולם ביחד
מראיין: אתה בבית בבית הכנסת?
יעקב: כן.
אישה: גם האח שלו. כולם. ו אף פעם
יעקב: שם תפסו, בבית הכנסת של ה באתונה תפסו אותנו. שמה היינו הולכים כל שבוע לרכז היו מרכזים אותנו. חותמים על הפתק שהיו נותנים והולכים. אחר-כך חופשי. אותו היום
אישה: אותו היום
מראיין: ואז אתם נפגשים בבית הכנסת ביחד?
אישה: כן, אבל אחר כך שאנחנו הלכנו בחֲייִדָרִי שמה
יעקב: [דיבור לא ברור ביוונית]
מראיין: את זוכרת למשל, מה אתם דיברתם בבית כנסת הזה? מה את אומרת לו? מה הוא אומר לך?
00:23:00
אישה: אני אומרת לו מזל שבאת פה והנה וככה את דָרִיוֹ
יעקב: אני אף פעם לא הייתי הולך...]
אישה: אף פעם לא היינו, רק חמי היה הולך
יעקב: הוא היה הולך, חותם בשמי נותן בלילה את הפתק. אני לא הייתי הולך ויום הזה זה היה גורל, ליפול
אישה: והוא אמר לי איך נתפסת? איך? אמרתי אני יודעת, ופתאום באו עם אוטו משא והם היו עם הרובים ככה
יעקב: זה הגורל
מראיין: עכשיו אתה תמשיך אתה מכאן. מה קורה הלאה?
יעקב: שהיינו במחנה, במחנה יווני שבעה ימים ואחרי זה עברנו עם 11 יום ברכבת הגענו באושוויץ.
מראיין: מה היה מחנה הזה? ה חיידרי? מה מה בדיוק?
יעקב: זה מחנה שהיו שמה סוגרים כל החשודים היוונים שהם חשבו שהם היו עוזר לאנגלים או היו הורגים את הפרטיזנים או היו תופסים. גם יוונים היו בפנים. אבל לנו, שאנחנו הגענו יהודים, שמו במקום מיוחד שלנו. למה הם יודעים. היוונים שהיו שמה נשארנו שמה הורגים אותנו, כל חודש, כל שבוע, לפי הזה שלהם. אבל אנחנו ראינו שהיינו פְּרוֹבִיזוֹרִים שמה, ותוך שבוע ימים עזבנו את המקום.
מראיין: ואתם הייתם גברים לחוד ונשים לחוד?
יעקב: כן.
מראיין: מה למשל אתם הגברים , אני אשאל אותך עכשיו שאלה שתמיד שואלים, לא ניסיתם להתארגן? להתגונן? לעשות משהו?
יעקב: שם? במחנה ?מה יכולת לעשות אם סגור? שום דבר.
אישה: אז מכל המסביב
יעקב: אם זה העזרה, העזרה אם היה צריך, צריך לבוא מבחוץ. זאת אומרת היוונים היו עושים את הפעולה בשביל לשחרר אותנו. אבל הם לא עשו. לא רק זה, אנחנו חשבנו אחרי זה שעלינו ברכבת, אמרנו באמצע הדרך איפה עובדים קרוב ואיפה הפרטיזנים אולי יעשו איזה פעולה לשחרר. אבל שום דבר לא קרה ו הגענו בדיוק עד המקום.
מראיין: מהחיידרי לאן אתם עוברים?
יעקב: מהחיידרי אה
00:25:04
מראיין: לאן אתם עוברים הלאה?
יעקב: מהלאה הלכנו לרכבת. ומשמה עברנו ישר. עברנו מיוגוסלביה, יוגוסלביה הונגריה, הונגריה ישר לפולין.
מראיין: ואתם נסעתם ביחד?
יעקב: כן.
אישה: ברכבת. היינו ביחד.
יעקב: ברכבת היינו ביחד. עם ההורים עם הכולם.
מראיין: עם כל האחים?
יעקב: עם כל ה כולם. כולם ביחד.
מראיין: כן.
יעקב: בכל רכבת היו 30 - 40 איש.
מראיין: אתם ידעתם לא אתם נוסעים?
יעקב: לא.
אישה: אמרנו לנו
יעקב: בדיוק לא, מחנה עבודה.
אישה: קְרָקוֹבִייָה שמה
יעקב: תראה קְרָקוֹבִייָה , מחנה עבודה. אתם הולכים למחנות עבודה. כל אחד חשב שילך לעבוד. וגם שהיה סלקציה, שעשו זקנים באוטו, הצעירים ברגל, אמרנו הצעירים יכולים ללכת ברגל והמבוגרים צריכים אוטו לעבור קשה להם ודווקא היה מי שהיה הולך באוטו זה ישר במוות. אין בכלל
מראיין: כן.
יעקב: אחר כך, אחרי זמן קצר ידענו שזה נכון ככה.
מראיין: ב מתי הגעתם לאושוויץ?
יעקב: ב-11 לאפריל 44 .
מראיין: בבוקר? בלילה?
יעקב: ב-10:00 בבוקר.
מראיין: מה אתם רואים? מה אתה רואה בעיניים?
יעקב: קודם כל, הכל הדרך של המחנה שנכנסנו היינו רואים פועלים ופועלות. שעובדות בשדה. או לזרוע
00:26:31
או לנקות או כל-מיני דברים שיש שמה. וזה ראינו. וראינו אנשים שהיו רזים. וזה הכל. ושהגענו באושוויץ קודם כל הגענו באושוויץ, לפני שנלך לבירקנאו היינו באושוויץ ושמה היה אחד שהיה מתרגם יווני מסלוניקי הוא היה לו בסלוניקי אה פוֹטוֹ . הוא היה מתרגם ביוונית.
מראיין: חנות לצילום?
יעקב: אה?
מראיין: לצילום? חנות אה
יעקב: כן. הוא היה מתרגם מיוונית ל גרמנית ובאמת הוא את המילים שלו הוא עזר. אמר תגידו
את האמת שאתם בריאים וזה הכל אל תגידו אף אחד שהוא חולה למה אוי ואבוי. במילים האלו. ו אחר כך עברנו את הסלקציה.
מראיין: איך היה השם המלא שלו? קובו מה?
יעקב: מה?
מראיין: איך היה כל השם שלו? קובו ?
יעקב: קובו יא , לא יודע.
אישה: זה שהיה צייר?
יעקב: אה? לא. זה לא היה צייר, היה את הפוטו. תמונות היה עושה. הוא היה מפורסם. גם באתונה היה לו. קובו יעקב? לא יעקב היה קוראים לו? כן, קובו. זה קובו.
מראיין: טוב, בסדר. לא משנה.
יעקב: לא, זהו. אחר כך, ש דיבר ככה אז חילקו קבוצות. חלק נשאר באושוויץ, ואנחנו באנו שלושה קילומטר ברגל בבירקנאו. חיכנו בלילה בתור עד ש עשו את אמבטיה וזה . ולמחרת בבוקר סגרו אותנו בקרֶנְטִינָה. 20 יום שמה. בשביל לראות מי מאיתנו חולה מזה . אם מאתנו אחד היה חולה קודם כל באה סלקציה ויש רופאים, בודקים. אם אתה אומר שהוא נותנים לך שמיכה, חתיכת מרגרינה ולחם וישר לקרמטוריום. אנחנו לא ידענו מזה. אחר כך, כשראינו בעיניים שלנו, ראינו מה שקורה. אחרי 20 יום באה סלקציה גדולה שעשו, ובאו שני רופאים והם מאיתנו העבירו הכי חזקים מי שהיה. ואמרו את המילים האלו: "אתם תעבדו עבודה קשה, אבל יהיה לכם אוכל להלאה מהלחם מהאוכל מה שיש לכם דברים לאכול". וכך היה. באותו היום הביאו אותנו ל מחנה עבודה לָאגֶר בֶּה . ו שמה היו פולנים, צרפתים וצ'כים ו קיבלו אותנו באמת טוב. ו אמרו: "תראו, הכל טוב ויפה. דבר אחד תדעו מהיום - מי שנכנס כאן הוא לא יוצא חי". זה המילים הראשונים שקיבלנו. תראה, אנחנו כולם נמות. אומר אבל איך? לא יודעים. אבל דבר אחד תדעו,
00:29:54
שמי שנכנס כאן - לא יוצא. זה היה יום שישי, עברנו את השבת בשקט בלי לעשות שום דבר. ביום ראשון אותו הדבר וביום שני 15 ל מאי, אנחנו היינו צריכים לעבוד אחרי הצהריים. משש עד שש בבוקר. והביא אותנו ל קרמטוריום. היה איזה שני קילומטר ברגל ושמה חילקו כמה מהחברים שלנו היו שני קרמטוריום אחד מול השני, 200 מטר לא יותר. אחד עלה לקרמטוריום שתים ואנחנו נשארנו אותו הלילה בקרמטוריום אחד.
מראיין: אתה זוכר שמות? מי עוד היה אתכם?
יעקב: מהיוונים?
מראיין: כן.
יעקב: מהיוונים. היו כמה שמות. להזכיר אותם היה איזה איך היו קוראים לבעל של ליזה? מישל
סוף צד קלטת
00:31:09
התחלת צד קלטת
מראיין: אמרת מישל ארדיטי
יעקב: מישל ארדיטי. היה עוד אה
אישה: יוסף ברוך.
יעקב: יוסף ברוך.
מראיין: מקורפו?
יעקב: מקורפו, כן. היה אחות אחד היה חולה, היה משוגעת קצת. אימא הכירה אותה. תשאל את אימא , היא תגיד לך ממשפחה שלה. ו היה מ מי שהיה עובדת באַלְחָדֶף גַנִי סוֹלוֹמוֹן, לא זוכר את השם משפחה אה את השם שלו. גַנִי היה. ו היו שני אחים כהן ש . הם נפטרו. ו איך היו קוראים לו
אישה: מוֹרִיס ושלמה
יעקב: אה? אלו אלו חיים. הם חיים עוד. מוריס ושלמה וֶנֶזִיָה
מראיין: מה שמו
יעקב: אחי דָרִיוֹ גבאי חי. לֶאוֹן כהן הוא נמצא בסלוניקי אני חושב, היום. היה מַרְסֶל נָגָ'רִי - הוא נפטר, בצרפת. אה דָנִיאל בִּן נַחְמִיאַס הוא נמצא ב
אישה: ארצות הברית
יעקב: ב שיקגו.
00:32:24
מראיין: נחמיאס?
יעקב: בן נחמיאס.
מראיין: בן נחמיאס.
יעקב: נמצא בשיקגו
מראיין: בסדר, טוב. אתה אה עובד בקרמטוריום
יעקב: כן.
מראיין: איזה מספר?
יעקב: אני בסוף עבדתי בקרמטוריום שתיים. זונדרקומנדו שתיים. זה אחד מול השני. מספר אחד היה מול המחנה של הבחורות ואנחנו מול מספר שתיים שמה עבדנו. ו עבודה שלנו היה עבודה מה שאני עבדתי זה להרים את הגוף את הגופות, לשים באלונקה ועם קלשון להכניס אותם ב בפנים. זה עבודה יום יום. אבל, היו אמרתי לך - כמו קודם - כמה מקרים. יום אחד הביאו 200 וזה מה שהכי חשוב זה הדרמה. היו 200 פולונים , יהודים. הביאו אותם, אבל היו יותר מתים כ חיים. באותו היום נמצא אצלנו המפקד המחנה זה מוֹל. אז בתור להביא אותם בחדר הגזים הוא אמר: "לא. אני יהרוג אותם". לקח רובה שקט מאחד מה שומרים, הביאו לו כדורים והתחיל אחד-אחד להרוג. באופן פתאומי בא אחד מאלו, ממסכנים, ואמר לו: "אדוני המפקד, יש לי בקשה". אז הוא [המפקד] הרים את הראש אמר לו: "כן"? – "בזמן שאתה תהרוג את החברים שלי, מותר לי לשיר את הוואלס של דנובה"? הוא [המפקד] אומר: "למה לא"? אז הוא התחיל להרוג ו טְרָלָה לָה לָה . שנגמר האחרון אמר [המפקד] לו: "הגיע התור שלך". – "תן לי לעשות את הסיבוב האחרון". וכך היה. הוא עשה את הסיבוב האחרון. אחרי זמן קצר הביאו מ הם אומר , הם אמרו שהם באו משוויצרייה, 150 בחורות, אחד יותר יפה מהשני ו בחורות! לא סתם. ישבנו אצלנו קרוב ל שעתיים
מראיין: מה זאת אומרת אצלנו? איך זה עובד?
יעקב: אה ב בקרמטוריום. הביאו שמה בשביל להרוג. פתאום אנחנו שומעים, שעה, שעתיים לא עושים דבר מה מה שם קרה? ובאה פקודה: נא בחזרה". איך שהם יוצאים - לא הורגים אותם. אנחנו אמרנו אם אתם יצאתם מכאן במצב כזה, בצורה כזו, איפה שתלכו - תדליקו נר. מה עשו הגרמנים? הביאו איתם במחנה, הביאו אותם יומיים-שלושה. כתבו בכתובת שלהם שהגרמנים מטפלים בהם טוב, אוכל טוב, הכל נקי. ואחרי שלושה ימים החזירו אותם במקום אז יודעות שהן הולכים למוות. ועשו שם בלאגן שלם אבל לא עזר
00:35:50
מראיין: מה זאת אומרת בלאגן?
יעקב: הם לא רצו למות. בכוח. אה תפסו אותם והרגו.
מראיין: עכשיו איך זה היה התהליך של ה מוות?
יעקב: קודם כל נספר לך על מתי חברים שלנו הראשונים, הקורבנות הראשונות של זונדרקומנדו שהם הלכו. אתה יודע בספטמבר הגרמנים התחילו לסגת מכל החזית. אז לא אין עבודה. מה יעשו? היו 1050 איש. הם צריכים לטפל. לא היה מה לעשות. מה תעשו? אז, יום אחד הביאו באו ואמרו ככה
מראיין: רגע, 1050 איש שעבדו בזונדרקומנדו?
יעקב: 1050 כן.
מראיין: כל כך הרה
יעקב: היו אצלנו 100 ומולנו 100 ו ב שלוש, ארבע על יד הסאונה היו 750 איש, עובדים.
מראיין: בשביל מה היו צריכים כל כך הרבה?
יעקב: למה? אני אגיד לך למה היו כל כך הרבה. למה שמה במאי וביוני 44 היו שורפים 20,000 ביום. כל ההונגרים תוך חודש ימים גמרו איתם. אז הקרמטוריום לא היו מספיקים. אז עשו תעלות, ושמה היו שורפים 1000 בשעה. אז היה צריך כוח אדם בשביל להביא, למה בתעלות אתה מביא את המשלחת בגזים, אבל איך תוציא אותם? ה הקרמטוריום יש לו נורמה . כמה שתעשה יותר מ-60 גופות 70 כל חצי שעה לא יכול לשרוד את זה. 2000 איש כל 24 שעות. כמה שתספור באוויר אין יותר. זה ככה אי אפשר, יותר מארבע גופות בכל תנור - אי אפשר להכניס. אז, ב בתעלות היה תעלות גדולות. מסביב הכל עצים, רק הכניס בפנים שם עץ ובנזין ו על האש. כל שעה - 1000. אז ככה הורידו 20,000 ביום. אז הם היה כוח אדם בשביל להוציא למשל, הגָז-קָאמֶר היה מול הבית שמה ולהביא אותה עד לשמה צריך כוח, להביא אחד אחד. זה לא כומו , בזונדרקומנדו היה מעלית, אתה מרים ושם במקום זה בשני דקות זה הכל מוכן לשריפה. אז, שהביאו אותנו, שנגמר כל העסק הזה מה יעשו כל כך הרבה? צריך לחפש פתרון, והפתרון היה מוות. אבל לא ידעו. למה, הביאו אותם אומר: "אין מה לעשות כאן", הביאו 200 איש, "ישר תצאו מכאן". ומה עשו? אחרי שהביאו אותם אחרי אושוויץ גמרו אותם בירייה, את כולם, את ה-200. ואנחנו לא יודעים שום דבר מזה מה שקרה. אנחנו עובדים ומחכים, לא יודע מה יהיה. עובדים. ישר, היה היינו שורפים. פתאום בא פקודה: "כל אנשים של זונדרקומנדו שתיים לעלות למעלה בחדרים שלהם". מה קרה? הוא אומר: "יש כמה מאתנו הרוגים ו חיילים שלנו ישרוף
00:39:15
אותם". אנחנו אמרנו לעצמנו: "יתכן שחייל שנופל בקרב או נהרג שורפים אותו? יש להם קבר שלו עם הצלב. משהו קורה " אבל בכל זאת, נראה מה שיש. בשמונה בלילה אנחנו רואים על השערים שני שומרים גרמנים ומרחוק באים אוטו משא גרמנים אחד שניים שלוש. נותנים את הפקודה להסדיר: Mützen ab יכול להיות. ראינו את השעון – שמונה. טוב, אז חיכינו: 9, 10, 11, ב-11 וחצי ככה, באה פקודה: "כל העובדים לרדת למטה". נגמרה העבודה, החיילים הגרמנים הלכו ואנחנו פותחים את ה את התנורים לראות וראינו שזה חברים שלנו עם הבגדים. הרגו אותם וזה . אמרנו: "הנה הגיע התור שלנו ככה". זה היה בספטמבר. ב-8 לאוקטובר 44 אנחנו אמרנו לפני יומיים אמרנו ככה: להתארגן משהו" היה לנו חומר נפץ וכמה אקדחים וזה. בין השני קרמטוריום למה בקרמטוריום אחד היה הרב סרן רוסי עם 16 עוד רוסים ואצלנו היו עוד 12-10 רוסים והיה זה יוסף בָּרוּךְ שאמרתי הוא היה סרן בצבא היווני. היה בתותחנים. ו ביניהם הקצינים היו מתארגנים איך לעשות משהו ואמרנו ככה: כל יום ראשון הכוח הגרמני הוא יותר חזק באים בשביל שמירה בתור לצאת 11-10 חיילים יוצאים 20. אמרנו אנחנו: איך שיהיה נתקיף אותם. כמה מאתנו ילכו, אבל ניקח רק את הנשק שלהם ולאט לאט נוכל להתקדם עם אחרים ולהשתחרר. טוב, היו צריך לעשות זה ב-2 לאוגוסט. אז בא כוח של 2000 גרמנים. אמרנו: לחכות כמה ימים. בשבת בבוקר ב-8 לאוקטובר, אנחנו - אין עבודה. מנקים הכל. למה אין? לא היה כבר משלחות, הם היו באים פעם ל מהמחנות, 200-100, זה היה. אז, פתאום שמענו בוּווום בוּם . זה היה מוּל . שומעים את ה מה קרה. אנחנו ישבנו במקום ומחכים. מולנו ה הקרמטוריום השני, אנחנו צועקים קוראים - אין תשובה. לא יודע מה שקרה, ופתאום אנחנו איך שעומדים, פותחים את השער, 20 חיילים גרמנים עם הכלבים שלהם וזה . ו אנחנו, קראו לנו, ירדנו מלמעלה, מסדר, ביניהם אומרים: בסדר, אף אחד לא רוצה טוב, סגרו אותנו באיזה חדר ומחכים. מחכים, בא אחד מהשומרים שלנו ואמר לקצין: "אתה יודע", הוא אומר לו, "האופניים שלי [דיבור לא ברור, יתכן בגרמנית] לא גלגלים לא שום דבר". אז הוא קרא: "מי זה אחראי על האופניים"? היו שני אחים. הם יצאו בחוץ. "מי עשה את זה"? – "לא יודעים". בלי בעיות. טַק-טַק הרג אותם. אומר לשלישי: - "לך תשרוף אותם". ואנחנו מחכים מתי יגיע התור שלנו, היום? אחרי חצי שעה: "חמישה החוצה". אני הייתי בין הראשונים, יצאתי בין הראשונים "מה שיקרה יקרה" אמרתי "מה יכול להיות"? חמישה החוצה עם שלושה חיילים גרמנים והכלבים ואנחנו הולכים, עוברים את השער, עוברים את הפסי-הרכבת והולכים בשער השני של קרמטוריום, באו בפנים חמש, עוד שני דקות, עוד חמש דקות עוד חמש עוד
00:43:36
חמש, הגענו 40 איש. הוא אומר אתם תתחילו לשרוף מה שיהיה ובדיוק חברים שלנו. לא ראינו אף אחד. למטה אצלהם היה 600 גופות. התחלנו לשרוף. אחרי צהריים הגיעה עגלה ראשונה עם הרוגים שלנו, מהחברים. זה ואחר-כך עגלות שלמות משמה שנהרגו בערך כולם. הרגו אותם ונתנו כמה גרמנים והם הציתו את הקרמטוריום. וזה אותו הלילה נגמר כל ההיסטוריה של של זונדרקומנדו. זה היה הסוף. של זונדרקומנדו. ו אחרי זה, בראשון לנובמבר הגיעה פקודה להרוס. והתחלנו את הרעפים ובחורות עבדו בפנים זה הרי גם וזה הכל.
אבל, לא סיפרתי לך ש בפנים בעבודה, מה היה העבודה? העבודה, איך היו עבוד , עושים את העבודה? בזונדר, ב למטה בקרמטוריום, הגָז-קָאמֶר היה מרחק 9 על 12 מטר. עם שלושה חלונות על כל ארבע מטר היה חלונות. בחלון היה צינור שבפנים היה זכוכית מבחוץ עם ברזל בשביל לא לשבור. ו בחלון היה הולך ה חייל הגרמני וזורק לכל חלון קילו [של גז] מהגז הזה. זה קוביות כחולות. אחרי דקה הלב הכי חזקה לא יכול להחזיק. אז עד 2500 2200 איש שהיו בפנים. אחרי דקה, בא הרופא, מסתכל בחלון - היה סגור עם עם זכוכית וברזלים - והרופא רואה את השעון ובודק אחרי שעה שעה אה דקה, דקה וחצי הכל גמור. אז נותן פקודה לפתוח את החלונות, למעלה קודם כל, שיהיה קצת אויר. פותחים את הדלת ואחרי חצי שעה או עם חגורות - אמרתי לך - או עם מקלות זה היו עובדים רוסים שמה מוציאים את הגופות ומול היה מעלית. כל 10 גופות הולך המעלית למעלה ואנחנו מפזרים את הגופות ארבע-ארבע-ארבע. זאת אומרת, היו חמישה תנורים חמישה, הכל תנור שלוש דלתות זה 15 כפול 4 = 60 וככה היו שורפים. כל חצי שעה 60. אין זה עד השמיים, אולי אם היו ילדים קטנים עוד ארבע חמש זה היה המקסימום שיכול לתת את ה זה היה את העבודה.
מראיין: תספר לי אה איזה דבר אדם עובד ב ב בכזה דבר. עברו עליך בטח כל-מיני רגעים אה מאוד קשים.
יעקב: נכון.
מראיין: תספר לי לדוגמה משהו מהרגעים האלו.
יעקב: תראה, הימים הראשונים נכון היו קשים מאוד. למה, לעבוד בעבודה הזאת, מלוכלכת, הדם, ולראות בן אדם חי ולראות אותו מת וכל רגע אתה לא רק זה השאלה היה: אם יבוא מישהו משלך. כל רגע חשבתי, אם יבוא. מה העמדה שלך? מה תעשה? זה שאלה קשה. לא תוכל. תהרוג את הגרמני? תהרוג את עצמך? להציל אותה? איך? לא יודע. ימים הראשונים היו קשים מאוד. אבל תדע דבר אחד, ש הבן אדם הוא יותר חיה מהחיה. שעובר הזמן היינו כבר כל כך רגילים שלא היה איכפת לנו שום דבר.
00:47:47
יעקב: היינו חיות, ממש. אני אומר לך חיות. שום רגש, על כמה שהיית עושה מבן אדם להגיד זה קרה מקרה ש פעם אחת בשעה שתיים וחצי - שלוש בבוקר, הביאו משלחת. היה בחורה אחד עם שני ילדים והיא צריכה להתפשט. אומר "איך"? היינו אומרים: "אנחנו כבר רגילים". ובא חייל גרמני ואמר לה: "הנה המספר שלך. תיקחי את המספר, אל תשכחי המספר". איפה תשימי את הבגדים, שתחזור לקח אותו. איזה אירוניה. אז לפעמים היינו חושבים אחר-כך , אבל בדרך כלל אחרי כל כך הרבה זמן שאתה עובד במקום הזה זה כבר הרגל. הרגל. היית שוכח את הגוף כמו שום דבר אתה זורק. חיה. אני אומר לך חיה. אני יספר לך דבר אחד, שאחרי כמה חודשים שהשתחררתי והלכתי ב אתונה לקח תעודה והבאתי תמונה שלי למשטרה. אז המפקד אמר שמה: "תגיד לי מאיזה ג'ונגלה יצאת"? ככה. זה זה הכל זה הרגל. עבודה קשה. תראה, מי שעבר במחנה ראו מוות. מכות. כל-מיני טרגדיות. אבל הטרגדיה האמיתי אנחנו ראינו. וחלק יכול להגיד גם איפה אבא שלך עבד ב'קנדה'. גם שם היה טרגדיה. גם הם אתה יודע, לקח מהידיים של מי שבא את המזוודה ולזרוק אותה, ולקח, ולשים, וכל מיני דברים שהיו אומרים. לא תוכל לדבר מילה.
אישה: מה, חיים עבד בקנדה?
יעקב: כן. היה עבודה טובה. לנו היה עבודה גרוע ביותר. בשביל זה לנו לכן אסור לחיות גם להם יתכן למה גם ה 'קומנדו-קנדה' היה יודע, הם יודעים שמי שיצא מה מהרכבת הולך למוות
אישה: גם אנחנו ידענו את זה.
יעקב: טוב, הם משהו אח , את משהו אחר. את שמעת את זה. הוא היה עובד על זה. הם יודעים מי שיורד מכאן - לא יוצא חי. ו הרבה, הרבה, הרבה, דברים מה
אישה: [דיבור לא ברור]
יעקב: יש. ביום השלישי שעבדתי בזונדרקומנדו, שני לילות הביאו אותי ב בשמה, בתעלות לעבוד, למה היה חושך. אז באנו גם אנחנו לעזרה. היה יווני אחד, זכרונו לברכה בשם מנחם לִיצִ'י. הוא היה עובד, היה עושה חגורות. הוא עזב אלמנה ושני בנות. ביום השלישי שעבדנו הוא היה אומר: "יעקב, אין לי כח. לא יכול לסבול את זה מה שאני רואה. מה זה זה, אני אשרוף אנשים? יהודים שאני מכיר אותם אני זורק אותם ב בזה? איפה איפה הגענו"?! הוא אומר. – "סבלנות, הכל יעבור". – "אין לי סב אין לי כוח. אני אני אתן סוף לחיים שלי" אמר. טוב, והיינו שומרים עליו שלא יעשה איזה שטות. ליום השלישי בעבודה קרה שבזמן שעוברים את הגופות מהגז, מחנה הגז לתעלות לבחור אחד יווני - היה עורך דין - לא יודע שם שלו, לא לא זוכר נפל לו התחלק, ונפל לו. ועל ידו היה המוֹל הזה איך שנפל לו ההוא התחלק לו
00:51:47
מהידיים הוציא את האקדח והרג אותו. ואמר למנחם ליצ'י: "תזרוק אותו לתעלה". הוא זרק. למחרת, בזמן שהולכים לעבוד ו אתה רואה עשן עד לשמים. איך טוב, כל אחד הולך לעבוד לא יודע פתאום שומעים "אההה" מה קרה? ליצ'י זרק את עצמו על האש. ובא חייל גרמני, רואה שהוא סובל, הוציא את האקדח וגמר אותו, שלא יסבול יותר.
יעקב: אחרי חודש ימים, באים ב קרמטוריום שתיים. בא חייל אחד, הוא אומר: "מי מאתכם יודע על העניין של מנחם ליצ'י"? אני לעצמי אמרתי: במקום להיות כאן בפנים. עוד פעם, אולי אם יצא יום יומיים, כמה זה . אמרתי: "אני יודע כל כל הפרשה". הוא אומר: "תבוא איתי". הביא אותי ל מזכירות של המחנה ושמה ישבתי. אחרי כמה זמן בא הוא וסמל אחד, "הנה" הוא אומר, "הבאתי לבן אדם שהוא יכול להגיד לך ". – "אבל אני לא יכול לספר לך בגרמנית, לא יודע גרמנית טוב. בצרפתית, ספרדית, איטלקית, יוונית, נספר לכם". אז הוא אומר בצרפתית: "בסדר". אז נתתי עדות בצרפתית. אבל לא אמרתי שמנחם ליצ'י איבד את עצמו [לדעת]. אמרתי קרה התחלק כנראה בזמן שהביא את הגוף והוא נפל. ו- 50 פעם החזיקו שלושה ימים שמה בשביל להגיד שאני אגיד שהוא איבד את עצמו בשביל גם לגמור גם איתי ביחד. אמרתי: "לא". הוא אמר: "תתחלף" והלך. וככה נשאר רשום. אם תפסו את המקום הזה יש העדות שלי שמה עם השם שלי למה אני חתמתי.
מראיין: מה עוד אה
יעקב: תגיד מה שאתה רוצה. מה שאתה רוצה אני יכול להגיד. יש הרבה סיפורים בזונדרקומנדו. הרבה. אין סוף. 10 חודשים עבדתי שמה, זה 10 חודשים אתה תראה זה 300 ימים. 300 ימים היה, 300 טרגדיות כל יום. כל יום. אני יכול לספר לך הרבה. הרבה. באה אישה אחד, לילה אחד בשמונה בלילה. אנחנו יושבים. אין מה לעשות הרבה. בלילה היה תמיד יותר טוב מהיום, בלי ביקורת הרבה. ותפסו אותה והיא הייתה בהיריון ו הביאה בן. ליומיים, הביאו אותה אצלנו להרוג. אסור אישה אחרי שהוליד , להיות במחנה. הביאו אותה אצלנו בשביל להרוג אותם. היא ישבה, איך שיושבים ככה והתחיל סיפורים שהיה בהונגריה היא הייתה ואיך קרה. אומר, מה אני יעשה? חוסר אוכל. בא מישהו, לא מכיר את אבא שלו. קרה מה שקרה. מה יהיה? אה חצי שעה, שעה, שעתיים, אז החייל הגרמני הוא אומר: " גמר את ההיסטוריה? היא אכלה והיא סיגריה, כן"? – "כן". – "עכשיו, יש לי שאלה אליך". – "מה"? – "איך את רוצה? את קודם לגמור עם החיים? או את התינוק"? – "לא. לא. לא, קודם אותי. אני לא רוצה לראות את הבן שלי שימות". וככה, איך שהיה יושב מול התנור, ככה בא גרמני נתן לה אחד והחזיק אותה בפנים לקח את התינוק ביד, שכמה
00:55:26
זה? שני קילו? נתן כדור ובפנים ישר. אז יש הרבה מה לספר על ה זונדרקומנדו.
מראיין: מה אה מה היה קורה אחרי השריפה? מה מוציאים שמה?
יעקב: עפר . חצי שעה, חצי חצי קילו עפר כל כל הגוף. ו שיהיה השריפה יותר גדולה ויותר מהר היו עושים שני בחורות ובאמצע גבר. ואם היה אפשרות יותר בחורות עוד יותר מהר היה הולך
מראיין: ואיך אתה מסביר את זה?
יעקב: למה ל למה לבחורה יהיה יותר שומן תמיד. הגבר יותר עצמות. גם שהיה יותר רחב וזה אבל עצמות. הבחורה זה קל. זה כמו אתה עושה תרנגולת צעירה. אותו הדבר זה בחורה
מראיין: מי נתן את ההוראות הזה איך איך לעשות את העבודה?
יעקב: איזה?
מראיין: ממי אתם למדתם את העבודה הזאת?
יעקב: העבודה הזאתי היו שאנחנו הגענו היו פועלים פולנים שמה שעבדו כבר שנה. או שנה וחצי. אתה יודע שהטרנספורט הראשון מ-109 שהגיע באושוויץ במרץ הם התחדשו את הקרמטוריום האלו של בירקנאו? והיו עובדים פולונים שמה כבר. בעבודה הזאת.
מראיין: כן, עכשיו ידוע אה סיפור של ה מרד של הזונדרקומנדו.
יעקב: כן.
מראיין: של ה יוונים
יעקב: כן.
מראיין: מזכירים את היוונים בקשר למרד שהיה של הזונדרקומנדו.
יעקב: כן.
מראיין: אתה יודע מה היה שם?
יעקב: המרד
מראיין: או שזה היה לפניך?
יעקב: לא. המרד זה היה בדיוק בזמני והיה איך שאמרתי בש ב-8 באוקטובר. אבל זה לא היה מרד ממש יווני. היה מרד שעל זה אחריות קיבלו, איך שאמרתי, הרב סרן הזה, הרוסי ביחד יחד עם היוונים ויחד עם הכל הזונדרקומנדו. אבל, בזמן שהיה הפעולה שעשו בשלוש / ארבע בקרמטוריום שלוש / ארבע, שם היה יצחק ברוך ובְּרוּדוֹ השתיים שלפני המוות הם הציתו את הקרמטוריום ואחר-כך הם
00:57:48
הלכו למוות.
מראיין: איך השיגו שמה חומרי נפץ?
יעקב: היה חומר נפץ, היה לנו קשר עם אה פרטיזנים ועם הפועלים החופשיים הפולונים שהיו בא לעבוד. היה כל יום, לא יודע מספר מדויק, אבל היו באים פועלים פולונים חופשיים שהיו עובדים לגרמנים. כמו היום הולכים הערבים עובדים אצלנו, אותו הדבר היו פולנים יום עבודה היו עובדים אצל גרמים במחנות. אז אלו היו מביאים חומר נפץ וכל-מיני דברים. ובסוף, הגרמנים אה ידעו מזה. בשביל זה עשו מה שעשו. מישהו הלשין.
מראיין: תספר לי קצת את הסיפור של המרד. איך זה היה? איך זה הלך?
יעקב: תראה, המרד התחיל יתכן אחרי שנהרגו את ה-200 חברים שלנו. שהרגו אותם. אז בא בראש לעשות משהו, להציל את המחנה. אם אפשר. ואז התארגנו, אתה יודע שאצלנו הקורבנות, היו מביאים איתם חוץ ממזון גם כסף. זהב, דולרים. היה הכל. אז, עם הכסף הזה חלק גדול היה בא אצלנו ומהכסף הזה היו נותנים לחיילי ל פועלים האלו ש ומי עשה את זה? זה הרוסים עם הפולנים שהיו מכירים אז דיברו איתם ונתנו חלק מכסף והם לאט-לאט התחילו להביא חומר נפץ וכמה אקדחים וכמה דברים. ככה התחיל. את אנחנו , לא רק זה, גם את השומרים הגרמנים שהיו שומרים עלינו הם לא אכלו במחנה שלהם. היו אוכלים , לנו היה מטבח, היה טבח שהיה מבשל בשבילנו. היה הכל. היום אין לנו האוכל מה שאוכלים שם אנחנו אכלנו שם. אתה יודע, היה שומר למעלה, הגרמני בבוקר היה ככה ואצלינו היה כבר מרק כזה הביאו למעלה היינו נותנים לו את הזה של מרק והיה אוכל והיה אומר: "אח, כמה זה חם". אז אנחנו גם היינו שותים. היינו נותנים גם לגרמנים זהב וגם בשבילנו. והיו נותנים להם להביא נקניק, שְׁנַפְּס, את יודע. כי עוד פעם, היה כסף עד כאן. לא תוכל לדעת כמה היה לנו. שעונים וכסף וכמה שתרצה. אז מזה התחלנו להתארגן את ה מרד הזאת. שלא הצלחנו. לא הצלחנו. לא הצלחנו למה יתכן שהם גם מי שהתארגן זה לא עשה 100 אחוז. 100 אחוז. יכול להיות הרבה יותר טוב היה באמת הצלחה טובה. יכולנו לשחרר את המחנה הזה. למה, לפי הדיבורים ש שמענו אז ש כל רגע הפרטיזנים, הצ'כים והפולנים היו מוכנים לעזור, רק שיהיה התחלה. אבל, הלך ו נגמר הכל בלי תוצאה. חבל על החברים שלנו שהלכו. היום חיים כמה? 14? 16? משהו
מראיין: מהזונדרקומנדו?
יעקב: כן.
מראיין: מה זה בדיוק זונדר? איזה מה ?
01:01:22
יעקב: זונדרקומנדו זה קומנדו מיוחד.
מראיין: זונדר זה מיוחד?
יעקב: תשאל. תשאל. מה אתה רוצה עוד דברים? אני יכול לתת לך. תראה, נספר לך כל יום אותו הדבר אותו הדבר אותו דבר. יש. יש. אותו הדבר, כל יום היה משהו. כל יום. כל יום אתה מסתכל אותו דבר והיו דברים מיוחדים ב בתקופות מסוימות שהיה היו דברים שהיית רואה משהו שלא בא בחשבון. היית רואה. כמו על הילדים שאמרתי, כמו לבחורים האלו ש הפולנים ה- 200 איש שנהרגו. ו
מראיין: תספר לי עכשיו, אתה אה אמרת לי שאמרת לי שעברת למאוּטהאוּזֶן .
יעקב: כן.
מראיין: איך? איך זה קורה?
יעקב: אה ב- 18 לינואר, שעזבנו את אושוויץ, הלכנו קרוב לארבע ימים
סוף צד קלטת
01:02:21
התחלת צד קלטת
מראיין: איך אתה עוזב למאוטהאוזן?
יעקב: כן. ב-18 לינואר , בחצות, עזבנו את אושוויץ ואחרי ארבע ימים הגענו עד גבול בין פולין לצ'כוסלובקיה, לברטיסלבה שמה ישבנו יומיים וביום השלישי משמה הביאו ברכבות ואחרי ארבע ימים הגענו למאוטהאוזן. במאוטהאוזן זה ישבנו חודש ימים. באמצע פברואר בא מישהו ואמר לנו: "מי מכם רוצה ללכת לעבוד"? למה במאוטהאוזן היו הדבר קשה מאוד. לא היה אוכל, לא היה שום דבר. לא לחם, ישבנו שמה רק ב-10 בבוקר על צלחת מרק צנון. אז גם שהיית לא עושה שום דבר לא יכולת לחיות. אז בשביל זה החלטנו חלק גדול מאתנו שנעזוב את מאוטהאוזן ונסענו. נסענו והלכנו לגוּזֶן במאוטהאוזן , בגוזן שהלכתי את הימים הראשונים אני עבדתי בתחנה רכבת כסבל. אחרי מספר ימים באו ושאלו אותנו כל אחד מה יודע לעבוד, מה העבודה שלו, מה המקצוע שלו. ואני אמרתי את עבודה שלי בגרמנית זה דְרוּקֶר . זה דפוס. ומ מלכתוב דְרוּקֶר הם כתבו דְרֶהֶר . דְרֶהֶר. זה אֶל טוֹרנִיוֹ . טוֹרנִיוֹ. לא יודע איך קוראים לזה בעברית. זה מכונה שעושה נשק כל-מיני דברים. טוב, אני למחרת אומר: "תעזוב את המחנה, את ה זה " והביאו אותי לבית חרושת שהיה להם בחור הכי גדול לנשק שמה.
01:04:39
מראיין: בגוזן?
יעקב: בגוזן. ושמה כבר היו פועלים איטלקים, זאת אומרת שבויים. אה היו חיילים וקצינים איטלקים. צרפתים והמפקד שמה אחראי היה גרמני אחד אבל הוא קומוניסט. ו שמה התחלתי לעבוד בעבודות האלו והייתי מתקן את הבריח של הרובה. והייתי יוצא כל יום הוא אומר: "אתה מוכרח הנורמה 400 חתיכות אתה מוכרח לעשות". והתחלתי לעבוד. עם עזרה של אה היה ב אחראי על העבודה היה צרפתי אחד מצוין, והוא אומר: "אל תדאג אני אסדר לך כאן ותצא". וככה התחלתי לעבוד. ועבדתי משמה ממרץ עד 30 לאפריל . למה, בראשון למאי כבר הפסיקו את העבודות. ובא 'הצלב האדום', חילק לנו חבילות מהם מאיתם לקח חצי לקחו הגרמנים וחצי אנחנו. ובשני לחודש הפסיק לגמרי את העבודה ב בגוזן. אבל בכל התקופה הזאתי, את החודשיים בגוזן היה פחות או יותר אפשר לחיות. היה ארוחת צהריים מרק לא רע, לא צנון, משהו טוב. ובערב הייתי אוכל את החתיכה של הלחם, קצת נקניק קצת זה ו לא 100 אחוז אבל פי פי הרבה יותר טוב מ ממאוטהאוזן. וביום היית הולך או בלילה לעבוד היית עובד במקום סגור וחם וטוב וזה היה טוב. וככה עבדנו. משני למאי הפסיק את העבודה עד יום חמישי לחודש. במאי שהשתחררנו. זה היה את ה כל העסק הזה של ה תקופה שלנו.
מראיין: כשהשתחררת, לאן אתה הולך מה
יעקב: מחמישי למאי עד שני ליוני זה בסוף מאי נרשמנו מי שרוצה לחזור. בין הראשונים חזרו הצרפתים, הבלגים והאיטלקים.
מראיין: מה זאת אומרת מי שרוצה לחזור? לאן?
יעקב: ל הביתה. הביתה. חזרה למולדת. ואנחנו נרשמנו, היינו 54 יוונים, ביניהם 16 יהודים ו-38 גויים, נוצרים, שהיו במחנות. וככה בשני ליוני בערב בא אוטו אמריקאי ולקח אותנו והביאו לנו לאוֹבֶּרְג זה כמה קילומטרים מ מגוזן. 10 או 12 קילומטר, לא יודע. ומשמה זה היה הגבול שהיה מפריד בין הכוחות אמריקאים ולרוסים. ומשמה עם הרכבת רוסי הגענו לווינָה . עד
מראיין: מה אתה מוצא בווינָה?
יעקב: בווינה הכל שרוף. הכל הרוס. היו 15 יום קרבות בין הגרמנים לרוסים. מהווינה היפה לא נשאר שום דבר ממנה. ו לא היה שום תנועה. לא היה לא טְרָמְבַייִ ולא שום דבר. ברגל. נשארנו ארבע ימים מ שישי עד לעשירי לחודש יוני ומשמה הלכנו ישר להונגריה. בבּוּדָפֶּשׁט הייתי קרוב לחודש וחצי. ומשמה אחרי חודש וחצי אמרנו מספיק. נא לחזור והגענו מבודפשט
01:08:28
ישר נכנסנו בשטח יוגוסלבי, היינו יומיים בסקופּיה איפה יהודים ספרדים, קיבלו אותנו טוב מאוד. בכל זאת שהם סבלו הרבה ולא נשארו הרבה, אז קיבלו אותנו טוב ומשמה לבִּיטוֹל , זה הגבול בין יוון עם יוגוסלביה ושמה, אחרי זה הגענו בגבול היווני. היה פלורינה ושמה לקחו את השלטונות היווניות ביד שלם . נשארנו יום אחד ולמחרת בבוקר בערב ,שלחו אותנו כל אחד איפה שהוא רוצה. המטרה איפה העיר שלו. אז אני הלכתי ישר לסלוניקי קודם. ישבתי ארבע ימים ואחרי ארבע ימים שהייתי בסלוניקי חזרתי לאתונה. ושמה נשארתי.
מראיין: מה מצאת בסלוניקי?
יעקב: שום דבר. היה כואב ללב לראות את הסלוניקי של היהודים שלא נשאר שום דבר. עברתי בכל המקומות שאני גדלתי. שאני עשיתי את החברה וכאב הלב. לאט-לאט, אתה יודע, בכל זאת שעבר חודש ימים, אחרי חודשיים אחרי המלחמה איך שיהיה אתה נכנס כבר במקום בציוויליזציה ואתה מרגיש אחרת. ובכל זאת לא תוכל להישאר. קשה ליהודי שגדל בסלוניקי או נולד או הכיר את העיר - קשה היום לחיות שם.
מראיין: אני שואל עכשיו שאלה קשה, מה היה לך יותר קשה, לראות את סלוניקי בצורה כזאת או לעבור על כל התקופה הזאתי במחנות?
יעקב: נכון. יותר טוב לראות את סלוניקי בצורה כזאת ולא לבוא ככה.
מראיין: זה היה יותר קשה מה מחנות, משום שהכל היה הרוס?
יעקב: אה?
מראיין: משום שהכל היה הרוס? בגלל שהכל היה הרוס?
יעקב: תראה, הזכרת כל הילדות שלך. עברת במקומות ש כל מקום הזה היה שלך משהו היית זוכר את הימים הטובים ותראה את הכל מת. היית רואה במרכז סלוניקי ואתה רואה שהיה פורח. יהודים, מלא, מסחר. הכל, הכל היה שמה. ו הכל שקט, מת. אין אף אחד. מה אתה עושה? עברת מה שכונות שהיית גר, אתה לא רואה שום דבר. הכל הרוס. אנשים חדשים. מי שנשאר
מראיין: למי הייתה לך שנאה באותו הזמן? ליוונים או לגרמנים?
יעקב: למי הייתה?
מראיין: את מי אתה שנאת באותו רגע. את היוונים או את הגרמנים?
יעקב: את הגרמנים. היוונים, חלק מהם גם הם אשמים על זה אבל לא כל כך. לא כל כך. היוונים היו גם הם היו שני מפלגות נגיד. היה לטובת יהודים ונגד יהודים. מי היה נגד יהודים ביוון? כל האלו שחזרו
01:11:27
אחרי ה מלחמה נגד טורקיה ב-1922. אלו שבאו מטורקיה ב-1922 זה אלו האשמים ואולי זה לטובה שב-1935 בא בחור שזה לקח כל הסבלים והביא אותם לחיפה, למה הם רצו לקחת את המקום שלהם. זה היו האלו היו היוונים האנטישמים. אבל היוונים המקומיים, הסלוניקאים שנולדו בסלוניקי, שגדלו עם היהודים ביחד הם היו תמיד היו אחים עם היהודים. לא רק זה, אה אני זוכר שב-1928, ב-1930 ו-32 שהיו המאורעות בין יהודים ליוונים - וזה עשה הממשלת של הליברלים של וֶנִיזֶלוּס שהיה אנטישמי - שהיו קרבות בין היהודים וזה, אבל היהודים היו חזקים והחזיקו. אז היית רואה החלק הגדול של הסלוניקאים היו לטובת יהודים. לא רק זה. גם העיתונים היו להילחם נגד היוונים האלו. וגם העיתונים מאתונה אלו שהיו עם המקום של העם, אז היו נגד הליברלים האלו שעשו זה ליהודים.
מראיין: כן. אתה ניסית לחפש קרובים, חברים?
יעקב: כן.
מראיין: כבר בסלוניקי?
יעקב: כן. בסלוניקי שהייתי חיפשתי אבל מצאתי כמה חברים אה יוונים. שעשיתי חברה איתם. הייתי במקום עבודה בעיתון, איפה שאני עבדתי. למה אחרי 45 יצא עוד הפעם העיתון הזה. הם אמרו בוא תעבוד. אמרתי לא. אני לא יכול לעבוד. אני לא יכול סגור יותר. בשביל זה גם לא חיפשתי כאן את העבודה הרבה. אני לא יכול להיות סגור. אחרי המחנה אני רוצה חופשי. לא יכול להיות סגור בבית.
מראיין: איך הם קיבלו את מה שאתה סיפרת? [דיבור לא ברור]
יעקב: כן. הם האמינו את זה. הם תיכף קראו לי אומר בוא תספר למה אנחנו רוצים לכתוב משהו על ההיסטוריה של מה שקרה. סיפרתי חלק אבל הם לא רשמו. לא יכלו, למה העיתון הזה עוד הפעם נסגר, איפה שאני עבדתי. לא היה הרבה טִיָרזִ'ים שמה וככה . כל הפועלים לא יודע אם חיים היום.
מראיין: כן. איפה אתה פוגש את אשתך?
יעקב: איך?
מראיין: איפה אתה פוגש את אה
יעקב: כן, זה היה גם משהו. אני חשבתי שהיא איננה. אמת. היא יודעת שאני חי. למה את פֶּפּוֹ עֶזְרָתִי אתה מכיר? הם גדלו ביחד. הם היו שכנים. הוא, הוא נשאר בגוזן למה השתחררנו ביחד. כשאני עזבתי את גוזן הוא הלך למאוטהאוזן ואמרה לה אמר לה שתדע שבעלך כבר חזר ביוון. אז אני היא
01:14:44
יודעת שאני חי, אבל אני לא ידעתי שהיא חיה. ו אחרי שלושה חודשים שהייתי ביוון, בחודש ספטמבר קיבלתי הודעה נא לבוא בסלוניקי תראה משהו, תיפגש משהו. הסכמתי משהו אמרתי, אבל לא ידעתי שזה שהגעתי בסלוניקי ואמרו לי תדע, שאשתך נמצאת בסָנֶטוֹרִיוּם בסלוניקי, והלכתי לראות אותה במצב גרוע מאוד. בקושי היה עומד על הרגליים. אז עשיתי כל המאמצים וחזרתי באתונה במהירות. וה מנהל של הג'וינט, 'המלב"ן' שמה, הוא היה ידיד שלי למה חוץ מהמנהל האמריקאי היה גם מנהל יווני מהמקום – מודיאנו - והלכתי וסיפרתי כל ההיסטוריה, אז הוא אמר תיכף ומיד אנחנו נביא אותה ה כאן בסנטוריום באתונה זה הרבה יותר טוב. וכך עשיתי ועל ידה הבאתי עוד שלושה ארבע בחורים יהודים שהיו סובלים שמה בסלוניקי והבאתי אותם. והם כולם בריאים. כולם. יש אחד עוד היום בן 84 הוא חי.
מראיין: מי זה?
יעקב: אה שַׁבְּתַאִי רֶוַוח. הוא הוא גר ב בית אבות כאן בקרית מָטָלוֹן. על יד בפתח תקווה.
מראיין: מה היו המילים הראשונות שאתם מדברים אחרי כל כך הרבה זמן?
יעקב: מה אני אגיד לך, קשה לראות אותה, לא הבנתי, לא האמנתי שהיא במצב כל כך קשה. אבל שמחנו שאחד מצא את השני. אני מכיר אותה ב-1934 את אשתי. ואחרי תשע שנים התחתנו. אה תראה, עברנו תקופה קשה אבל ברוך השם שהיא היא הייתה בריאה, הביאה ילדים וזה אימא של הילדים שלי. וזה השמחה הגדולה ביותר, והסיפוק. הרמוניה בבית. גדלנו הילדים איך שאפשר בימים קשים מהתחלה, שעלינו ארצה ולגדל ילדים, עבודה. אבל, עברנו כל התקופות האלה והיום ברוך השם אפשר להגיד שאנחנו במצב טוב. אני לא אומר: המצב שלנו לא רע. המצב טוב.
מראיין: תספר לי איך אתם מאתונה עולים לארץ?
יעקב: מאתונה עלינו ארצה למה המצב היה קשה שמה. בשבילנו. היום עבודה שהיו משלמים היה קצת. קשה. בלי בית, אין לך בית, אין לך שום דבר. חזרנו מאתונה ריקים מהמחנה. מה אתה יכול לעשות. או אוכל וזה. אז אמרנו, אולי, אולי להחליף, נלך למולדתנו והחלטתי מהתחלה. היא קודם לא היה ודווקא שגריר איטלקי אמר: "יעקב, מה אתה הולך לעשות אתה בישראל. זה קשה. בוא לך לאיטליה ונסדר לך עבודה והכל ואחר כך מאיטליה תבוא כאן". אמרתי: "לא. אני הולך לישראל ישר". וככה החלטתי וככה עשיתי.
מראיין: מה ידעת על ישראל באותה תקופה?
יעקב: מה עשיתי?
מראיין: מה ידעת, מה זה
01:18:19
יעקב: לא ידעתי שום דבר. ידעתי שמחכה לי עבודה קשה. הארץ חדשה, מולדת חדשה, נכון זה קשה. כל דבר שזה התחלה - זה קשה. אבל צריך להגיע לאיזה מטרה.
אישה: אתה באת אמרת בוא נלך לקיבוץ. את זה תגיד.
יעקב: כן. זה נכון. ה מטרה שלנו לעלות ארצה וללכת לקיבוץ. ופגשתי חברים כאן.
אישה: יוונים.
יעקב: והלכנו ל למושב. מבתי עולים שהיינו בבאר יעקב
מראיין: מי אסף אותכם באתונה כדי לבוא הנה?
יעקב: אף אחד לא אסף. כל אחד הלך לחוד.
מראיין: אז איך הגעת?
יעקב: הגעתי דרך הג'וינט. היא שלחה. היא שילמה את הנסיעה. איתי היו עוד כמה יוונים שבאו. אבל זה הכל דרך היא 'המלב"ן'. הג'וינט היא ריכזה את כל מי שרוצה למה עשו מי רוצה ללכת בארץ ישראל? בקשה שיבוא.
אישה: אנחנו [דיבור לא ברור] אם היינו משלמים את הכל, ו מי שרוצה לעלות לארץ ישראל יכולים חופשי.
יעקב: כן. היה חופשי אז לבוא. אז עלינו. מה יש לעשות ביוון אמרתי, בוא נלך לישראל. אם הייתי נשאר עוד זמן קצר הייתי הולך לארצות הברית.
מראיין: למה אתה לא הצטרפת ל קבוצות של ה'הכשרה'? מיד אחרי המחנה?
יעקב: אה לא, לא חשבתי. לא חשבתי על 'הכשרה'. אני לא חשבתי קודם על 'הכשרה'. הייתי עובד בג'וינט וככה היה לי טוב. שג'וינט כבר גם היא נסגרה, לא היה לה מה לעשות, אמרתי מה אני הולך לעשות כאן, אמרתי זהו, עלינו ארצה. היו היה תקופה קשה מאוד זה אין מה להגיד, שהיה קשה. למה, במחנה ב ב כפר סבא הערבית, וגם במושב חוץ מעבודה בלילה הייתי יוצא שבע שמונה שעות שמירה בלילה. בבָּנְקֶט עושה אמבושים לערבים שהיה לבוא לגנוב את הפרות וכל-מיני דברים
אישה: היו מסתננים.
מראיין: המשכתם פה את ה"הצגה השנייה"
יעקב: "הצגה שנייה", אבל היה שמחה. מכל הלב. היינו צעירים, קודם כל היה לנו מרץ, היה לנו מטרה, היה אידאל. זה קודם כל. קודם כל זה האידאלים. שאתה יהודי אף אחד לא יגיד לך: אתה יהודי אתה זה . זה קודם כל דבר הראשון. אתה הולך עם ראש למעלה, אף אחד לא יגיד לך: "יהודי מלוכלך". זה מספיק. זה מספיק. זה זה הסיפוק.
01:20:52
מראיין: מה היום אתה חושב על אה גרמניה, על גרמנים, על נאצים?
יעקב: תראה, היום זה יתכן, יתכן מאוד, יש לנו הרבה דוגמאות כאן, כומו וילי ברנדט או אדנאואר שנפטר ואחרים. היו גרמנים טובים. אה למה אני אומר? למה בתקופה של היטלר, מ-33 שעלה לשלטון עד 45 , 12 שנים - כמה אלפים יהודים ניצלו את החיים שלהם בגרמניה? היו. יש לי כאן דוגמה אחד, בחור צעיר, בן 50 הוא היום. הוא היה ילד. יודעים שהוא יהודי. והם גדלו אותו. הגרמנים בעצמם. אז היו אנשים טובים. לא יתכן שכל הגרמניה היו נגד. מהפחד לא דיברו. אתה יודע, ב-32, שהיו ה ובחירות הראשונות והיה המרשל הינדנבורג שיצא, עשו בגרמניה 10 מיליונים קומוניסטים. ב-33 איפה הם? נעלמו? זה היה הכוח. הפחד. הפחד. לא נתן להם רשות לדיבור. אבל בסוף סופו של דבר היו גרמנים שהיה בלב טוב. היו. היו. אבל היו הנוער שלהם גדל בתקופה של היטלר היא היה נורא אכזרי. היא היה. האיש המבוגר הגרמני אני לא חושב שיכול להיות רע. ורואים. רואים. יש היום הזדמנויות.
מראיין: אתה נסעת בחזרה ליוון? בשנים האחרונות? לטייל?
יעקב: אף פעם.
מראיין: בכלל לא?
יעקב: אני 33 כמה אנחנו? 36 שנים?
אישה: מ-49
יעקב: 36 שנים עוד לא יצאתי מהארץ. לא היה אפשר. לא היה אפשרי. במושב, במושב שהייתי עברתי תקופה די קשה. היה לי ב-64 היה לי תאונת דרכים עם 11 שברים בשני רגליים והיד
אישה: [דיבור לא ברור]
יעקב: אז ישבתי כאן שישה חודשים בבית חולים עם בגבס, עם הכל. זה מכה, אבל התגברנו על כל זה. וב-74 ראיתי שאין מה לעשות גם במושב בשבילי קשה. קשה. אם אין לך יד שיעזור לך במושב בן אדם אחד הבן לא רצה. אז אמרתי יותר טוב לעבור כאן. קניתי את זה, מכרתי שמה. קניתי קצת זה ברוך השם היום חיים. לא עשירים אבל חיים חופשיים טובים, בלי בעיות. לא חייבים. וזה הכי טוב. אני יושן בלילה בשקט. אין מי שידפוק בדלת בוא לשלם. וזה הכי טוב מה שיש.
מראיין: טוב, יש עוד משהו שאתה רוצה שנק
יעקב: מה יש?
מראיין: שנרשום?
יעקב: אין מה להוסיף. אני רוצה שתצליח אתה, בהצלחה. הספר שלך
תגיות הקשורות לעד