00:00:01

מראיין: 1985, בביתו בהוד השרון בעין חי מספר 1. עובדיה, אני אתחיל איתך בצורה שונה, לא בדיוק מהבית אלא מהמחנות, ואחר כך אנחנו נחזור כאילו אחורה.

עובדיה: בסדר.

מראיין: השאלה הראשונה שאני רוצה לשאול אותך זה מה מרגיש יהודי מיוון, סלוניקאי, במחנות, ברגע הראשון שהוא נמצא במחנות, מה איך הוא רואה את המקום?

עובדיה: הרגשה הרגשה איומה מאוד. ההרגשה האיומה הזאתי, אני חושב שמעטים מאוד עברו את זה. הייתה טראומה קשה מאוד ליהודי יוון, שפתאום אספו אותנו מיוון והביאו אותנו לפולניה. והדבר הכי גרוע ומזעזע שהיה שמה, שהגענו למקום כזה שאף אחד לא הבין אותנו. לא הבין אותנו. עם מי אנח עם מי שאנחנו היינו מדברים, כאילו מדברים לקיר. ובשביל זה אפשר להגיד ש- 95% מיהודי יוון מתו בגלל השפה, שאף אחד לא הבין אותנו. היינו יוצאים לכל מיני עבודות. הייתי יצאתי אני למקום אחד, שפתאום נתנו לי שני סוסים לחרוש. אני מאיפה ראיתי סוסים ביוון? ילד בן 18. בקושי נתנו לנו לגמור את הבית ספר. תנאים קשים היו אפשר להגיד שלרוב יהודי יוון היו תנאים קשים. לא כולם היו עשירים או בינוניים, היו גם עניים. אז הגענו לשמה, פתאום אומרים לי: "אתה צריך לחרוש". אז אני אמרתי לגרמני: "אני לא יודע לחרוש". אז הוא אמר לי: "אני אראה לך איך חורשים". נתן לי שני הסוסים את המושכות של הסוסים, והוא עם השוט. אז אני הייתי הסוס והסוסים היו מלכים. מהבוקר עד הערב אני התחלתי לקבל מכות, עד שנגמר יום העבודה. באתי אז חזרתי למקום הזה שסיפרתי לך, באביץ .

00:02:32

מראיין: אני רוצה שתספר לי קצת מה זה היה הבית שלך, איך היה החיים בבית.

עובדיה: הבית שלי היה בית אה כמו כל בית של יהודי, בית מסורתי. אבא שלי היה הולך לבית הכנסת והיה סוחב אותי יחד איתו. יום כיפור ויום וראש השנה זה לא צריך לספר זה היה מזעזע ביחד אין יהודי שלא היה הולך לבית הכנסת בשבתות, בימי שישי בית כמו כל בית ביוון. אני לא ראיתי ביוון שהיה מישהו שונה אחד מהשני, כולם היו אותו הדבר. יהודי יוון יהודי יוון היו מלוכדים. היה, אפשר להגיד זה הייתה היהדות שאפילו אני חושב שבאף ארץ אחרת לא קיים דבר כזה, לא קיים.

מראיין: מאיזה בחינה?

עובדיה: מבחינת קשר אחד עם השני, אהבה, אהבת אחים. לא שנאה, לא כמו שפה, ספרדים, אשכנזים. שמה היה הכל יחד, אחד בשביל השני. "אין לך עובדיה"? - "קח היום, מחר תחזיר". לא, שע שעינוי שתמות מרעב, שלא יהיה לך . פשוט מאוד עזרה. עזרה הדדית. אפילו לעניים, מחלקים.

מראיין: אתה חושב שהעזרה הזאת הייתה מסיבה של המוסדות של הקהילה או שזה משהו של האופי של היוונים?

עובדיה: לא, זה האופי של היוונים. חוץ מהמוסדות, גם המוסדות עזרו. למשל לעניים בפסח. מי היה יכול לעמוד בפני לקנות מצות או לסייד את הבתים? זה ביוון כל פסח היית חייב לסייד את הבית. להוציא הכל בחוץ, לסייד. פה אין דבר כזה. פה אני לא ראיתי את זה. אחר כך אז אה מצה ביוון זה לא כמו מצות מפה. שמה היו מביאים לך היה ארון מיוחד וזה היו ממלאים לך מצה, למה שכל משפחה 8 ילדים, 10 ילדים, 9 ילדים, 7 ילדים, זה צריך מצות. אז היו ממלאים לך, היו ממלאים בסבלות סבל היה מביא לך ארגז שלם אגיד לך את האמת כמה קילו היה בפנים אני לא יודע, אבל זה ארגז שלם. הוא שופך לך בארגז שהיה לך בבית. על זה האישה הייתה שמה איזה מין סדין לבן, מכסים את זה. מנקים את הבית. כשהמצה הייתה באה אצלנו בבית זה כבר היה היום האחרון שמוכרח להיות ניקיון, שלא יהיה אפילו טיפה לחם בבית. משהו אי אפשר אני פה לא רואה את זה. אני נורא מצטער שאני מדבר את זה ב בהקלטה. אני לא ראיתי את זה פה בארץ. פה אני גם רואה לחם ואני רואה שהסירים אותם הסירים. וביוון איפה היה דבר כזה? סירים מיוחדים, ובגדים אפילו הבגדים שלך היה מוכרח להיות הכל חדש, מ שבת הגדול עד פסח זה היה הכל חדש. כלים למטבח. הכל ה החמץ היו מסתירים את זה, מנקים את הבית, חודש-חודשיים לפני הזמן כבר היו מנקים. והיינו עושים פסח שמח, תמיד נפגשים ביחד. מה אני מדבר על פסח.

מראיין: בבית אחד כל האחים?

עובדיה: כולם ביחד, כולם. שמה ביוון, לא היה יום שישי שההורים לא היו עושים 'קידוש' כשכל הילדים ישובים מסביב לשולחן. זה לא היה קיים דבר כזה. אפילו אם משפחה למשל שהיה ילד נניח פושע, יום שישי היה מוכרח לשבת בשולחן. זה לא היה דבר כזה, לא היה קיים. אבא שלו לא היה מוותר, לא היה עושה 'קידוש' אם כל הילדים לא היו בבית. וכשהיה מעי וכשהיה מעיז ילד לקום באמצע

00:06:36

האוכל או אחרי האוכל תכף, היה אומר לאבא: "אוי, יש לי חברה, אני צריך ללכת" אוי ואבוי. יום שישי זה בבית. זה בבית. אחרי שגמרנו, אספו את הכל, יכולת לעשות משהו. אבל לקום מהשולחן וללכת לספר לאבא ש"לי יש חברה, מחכה לי, אני אלך", כמו שהנכדה שלי או הנכד שלי אומר לי פה היום, אין דבר כזה, לא היה קיים דבר כזה בשום פנים ואופן.

מראיין: איפה אתה למדת ב סלוניקי?

עובדיה: אני למדתי בבית ספר עברי.

מראיין: איך הוא נקרא, איך קראו לו?

עובדיה: בית ספר ביוונית דימו הֶלִינִיקוֹ אִיזְרָאִילִיקוֹ דִימוֹטִיקוֹ סְכוֹלִיוֹ . ב 'ברון הירש', ככה בית ספר עברי 'ברון הירש'.

מראיין: אתה סיימת שם את כל הכיתות?

עובדיה: סיימתי בקושי.

מראיין: בגלל ה

עובדיה: בגלל המצב.

מראיין: בגלל המלחמה. מה לומדים בבית ספר כזה לפני ה ?

עובדיה: למדנו עברית, שלוש שעות. הבית ספר היה עד שעה ארבע אחרי הצהריים. משמונה עד שתיים עשרה. משתיים עשרה עד אחת הייתה הפסקה, היינו הולכים הביתה לאכול, מי שקרוב כמובן. אבל הבית ספר זה הייתה בשכונת 'ברון הירש', זה כולם היו קרובים, אין מרחק, כל אחד זה 'ברון הירש' היה נניח כל 'ברון הירש' ארבעה קילומטר מרובעים. אז היו הולכים הביתה לאכול, אחרי זה חוזרים בחזרה, לומדים עד שעה ארבע.

מראיין: מה אתה ידעת באותה תקופה על ארץ ישראל?

עובדיה: ידעתי הרבה. אני רציתי לעבור לארץ ישראל כשהייתי ילד, אבל אפשרות להורים שלי לא היה. אז אמרו לי ש: "אתה צריך להיות גדול, אתה צריך ללכת 'חלוץ', ואז תבוא לארץ ישראל". בינתיים באה מלחמה, לא נהייתי גדול עד אז, ולא יכולתי להיות 'חלוץ'.

מראיין: הייתה באותה תקופה תנועה כזאת של עלייה לארץ?

עובדיה: בטח. בטח. יש לי הרבה שכנים שלי שעלו. הם היו עובדי עובדי נמל, ובאו ולקחו אותם. אבא שלי לא היה עובד נמל, אז לא לקחו אותו.

מראיין: מי היה אחראי על העלייה הזאתי לארץ?

00:08:52

עליזה [אשת העד]: [דיבור לא ברור]

עובדיה: בזמן אה

מראיין: טוב, אני שאלתי אותך איך בכל זאת היו באים לארץ, איך היו עולים ארצה?

עובדיה: היו עולים ארצה, היה ביוון היה בית חולים 'הירש'. זה היה בית חולים גדול מאוד של היהודים, ושמה היה להם חלקות אדמות גדולות מאוד, ושמה היו הולכים בחורים בגיל 19-18 והיו צריכים להישאר שמה ב הכשרה . שישה חודשים. היו עובדים בחקלאות, מלמדים אותם חקלאות, ואחר כך היו מעלים אותם לישראל לפלשתינה אז ארץ ישראל. זה היה ' מכבי' . היה 'תיאודור הרצל' . היו הרבה קְלוּבִּים [מועדונים] שהיו מארגנים את זה, היו מביאים אותם לארץ. היו הרבה קְלוּבִּים שהיו מארגנים את זה, היו מביאים אותם לארץ.

מראיין: אתה השתתפת באיזו תנועת נוער ב ?

עובדיה: אני הייתי מעט מאוד ב 'צופים'. .

מראיין: מה הייתה הפעילות של ה'צופים' בסלוניקי?

עובדיה: היה צופים, היו עושים כל מיני פעולות. זה כמו פה 'מכבי', זה דומה משהו ל'מכבי', יוצאים לחורשות, מקימים אוהלים על ידי כל מיני חבלים, כל מיני קשרים. היו מלמדים אותנו כל מיני דברים, עם איזה מקל, ללכת לעשות אה איך להסביר לך את זה היו לנו איזה מין מקלות, עושים ככה כאילו חרב , שלא תפחד מאף אחד. היו לנו בגדים מסוימים עם איזה כובע יפה ככה, עם פה משולש כזה, מאוד יפה. וזה היה מוכר על ידי הממשלה גם. אבל אני לא הייתי הרבה זמן.

מראיין: עובדיה, איפה תופסת אותך השואה? באיזה שלב בחיים שלך? מה אתה עושה לפני זה?

עובדיה: אני, כשתפס אותי השואה אני עבדתי ב אצל נוצרי אחד ב'ברון הירש', היה לו מאפייה גדולה. זה אפשר להגיד זה המאפייה הכי גדולה בזמן ההוא ביוון, זה בית חרושת כבר היה לו. בהתחלה היו מאפיות פרימיטיביות, וזאת הייתה המאפייה הכי מודרנית שהייתה ביוון. אז אני נורא היה לי חשק ללמוד אופה. היה אחת העבודות הכי מכובדות ביוון. היית עובד, היית מקבל לחם בשביל הבית ללא תשלום, וביום שבת היית מקבל שני לחמים. כמובן מי שהיה עובד בשבת. אם לא, ביום שישי היית מקבל שני לחמים. והיה משכורת פחות או יותר, יותר טוב מאשר בעבודות אחרות. עבדתי שמה כמה שנים. ושמה תפס אותי המלחמה. שמה תפס אני זוכר איזה יום אחד

מראיין: ואתה עבדת שם במקביל ללימודים?

עובדיה: לא, לא. אני הפסקתי את הלימודים מכיוון שה ההורים שלי היה לו במצב קשה, אבא שלי עבד באיזה בית חרושת כבר, הפרנסה לא הייתה כל כך טובה. זה היה אז הפסקתי את הלימודים והתחלתי לעבוד במאפייה הזאתי. הם מאוד אהבו אותי, מאוד אהבו אותי. ועבדתי שמה עד שיום בהיר אחד קמתי, פתאום אני שומע קורא בעיתון שהוכרזה מלחמת העולם השנייה, ב-

00:12:27

1939. 39 . ואז המלחמה הייתה בין פולין לגרמניה, אף אחד לא חשב מה עלול להיות המלחמה הזאתי. ב-1940 פרצה מלחמה בין יוון לאיטליה. אז כבר הסיפור היה קרוב מאוד, אנשים כבר התגייסו לצבא. ביוון זה שירות חובה גם ליהודים וגם לנוצרים, אותו אותו השירות ואות ואותם התנאים. הלכו הרבה בצבא. אני רציתי להתנדב, היות והייתי יותר צעיר לא רצו לקחת אותי, אז ככה נשארתי, עבדתי במאפייה. עד שב-6 לאפריל 1941 הגרמנים החליטו שהם כובשים את יוון. מה שהיוונים עשו בשישה חודשים לאיטלקים, עשו הגרמנים במשך 24 שעות, כבשו את יוון. מהרגע שכבשו את יוון, נעלם הכל מהחנויות. כבר לא יכולת להשיג לחם, כבר לא יכולת להשיג שמן, כבר לא יכולת להשיג שום דבר. ואז התחיל כבר אה המצב להתדרדר. לא עבר קצת זמן, בערך שישה חודשים מאז שהגרמנים נכנסו, כבר יכולת לראות מודעות בעיתון שהיהודים צריכים למסור את הטלו את הרדיו לממשלה. לקחו את כל הרדיו מהיהודים. וכבר התחילו כל ההגבלות של היהודים. כבר התחילו לכתוב ב בחנויות ובמסעדות: "יוּדֶה יוּדֶה הוּנְד. פֶרְבּוֹטֶן. אִינְטֶן פֶרְבּוֹטֶן. . זאת אומרת ב ב בסְפָּניוֹלִית . זה היה יוצא ככה שכלבים ויהודים היה אסור להיכנס למסעדות והיה אסור להיכנס לבתי מלון. התחילו ההגבלות. אסור לנסוע בטְרָמְוַויִ , בטְרָמְוַויִ בקרון הראשון היה אסור ליהודים, בקרון השני היה מותר ליהודים. בקיצור, ראינו שזה סוף מר מתקרב, אבל לא ידענו שזה יכול להגיע למצב הקריטי הזה עד איפה שהגיע. אף אחד לא חשב על זה. עד שהגיע יום בהיר אחד בבוקר, היות ואני גרתי ב'ברון הירש', אני ראיתי שהביאו אלפי פועלים גויים עם אוטומובילים של קרשים והתחילו לסגור, התחילו לסגור מסביב. כל יום עוד יותר ועוד יותר ועוד יותר. אבל אני, היות ועבדתי במאפייה הזאתי, לא הייתי בפנים, אבל הייתי רואה שזה הכל סגור. כל יום עוד עוד סגור, עד שסגרו הֶרמטית הכל, הביאו שומרים גרמנים' כבר אז לא נתנו לצאת לאף אחד. אבל אני הייתי עוד בחוץ כי עבדתי אצל היוונים, לא הלכתי הביתה, הייתי ישן במאפייה. והייתה לו אישה טובה מאוד, ליווני הזה, היא הייתה נותנת לי אוכל. אבל לישון הייתי ישן במאפייה כי הבית שלהם לא היה גדול. זהו. עד שיום בהיר אחד שמעתי שאת יהודי 'ברון הירש' לוקחים אותם למחנות. אבל לפני זה אני הקשבתי לכמה שיחות שהיה מהרב הראשי קורץ . בבתי כנסת, שהוא היה מספר שאנחנו הולכים לפולניה, לקראקוב, ושאנחנו מקבלים בית, שלא נפחד, שנמסור את הכסף, שנמסור את הזהב והם יתנו לנו צ'ק, ואת הצ'ק הזה נפרוט בבנק בפולניה ואנחנו נסתדר. ויהודי יוון לא היו אפשר להגיד, לא היו פיקחים במיוחד, היות והיו גם קצת מסורים, אז האמינו, קיבלו קיבלו את ה הדין הזה. וזהו. שהיות וגרתי ב'ברון הירש', שזה היה הטרנספורט הראשון. אז אני שמעתי שלמחרת בבוקר לוקחים את כולם, אז אני ראיתי שההורים שלי יוצאים מ'הברון הירש' עם כל אחד עם חבילה, אז אני הצטרפתי איתם. הצטרפתי, ולפני שאני הצטרפתי, אז היווני אמר לי: "תישאר פה, עובדיה. תישאר פה. אני מוציא לך תעודת זיהוי יוונית, אני מסדר לך הכל, תישאר פה. יש לי הרגשה משהו לא בסדר". אבל אני לא רציתי לשמוע. בשום פנים לא רציתי לשמוע. אני אמרתי: "אני הולך עם ההורים, מה שיהיה יהיה". והייתה לי אחות אחת יותר מבוגרת ממני, שהיא הייתה נשואה והיא ילדה באותה תקופה, ובעלה היה במצב כלכלי טוב והוא שילם לא יודע כמה מאות לירות זהב לאיזה עורך דין גדול ביוון, את שמו אני לא יודע, לא זוכר, והוא אמר שיחזיקו את אחותי עם הילד שלה. וכעבור כמה זמן הוא לבד הלך והלשין בגסטפו שהיא יהודייה.

00:18:18

עליזה: שלושה ימים אחרי זה

עובדיה: לא ראיתי את ה זהו. עד שהגענו, הכניסו אותנו לקרונות, ואני למזלי הרע, למזלי הרע באמת, גם לא נפלתי באותו קרון עם ההורים. כי ספרו 90. אז הכניסו את כולם, אני נשארתי בחוץ, כבר נכנסתי לקרון אחר. אז ככה שגם לא ראיתי אותם באושוויץ .

מראיין: אתה זוכר מה היו הדברים האחרונים שאתה דיברת עם ההורים? אתה מצליח להיזכר?

עובדיה: אני זוכר.

עובדיה: אני זוכר, שקניתי בתחנת הרכבת איזה חמישה-שישה קופסאות סיגריות, ולפני שנכנסתי לקרון נתתי לאבי ארבע קופסאות. והוא אמר לי: "תן לי את כולם"

עליזה: זה חבל על הספר תדבר איתו זה חבל

עובדיה: הוא אמר לי: "תן לי את כל השישה, יכול להיות שאני לא אשיג". אמרתי לו: "אבא, אתה יודע מה, אני לא מעשן, אבל שיהיה ליתר ביטחון שתי קופסאות סיגריות, אולי משהו יהיה ". ונכנסנו ונסענו. שבעה ימים היינו ברכבת. שבעה ימים ברכבת, 90 איש בקרון. אנשים עשו את הצרכים בקרון. בלי מים. אוכל היה זיתים ולחם שחור. אף אחד לא אכל, כי כל אחד פחד, כשנגיע ל ל לפולניה שיהיה לו חתיכת לחם, וכל אחד קימץ וקימץ וקימץ, וכמעט הכל נשאר ברכבת. הגענו לאושוויץ בשתיים בלילה. שתיים בלילה זה היה כמו יום אור מלא, יום שמש מלא. מלא פְּרוֹזֶ'קְטוֹרִים , מלא אורות. מלא גרמנים עם כלבים, עם שוטים. וראינו אנשים רצים וכולם עם פיג'מות. רצים. כולם עם פיג'מות. ריבונו של עולם! מה זה פה יכול להיות? הורידו אותנו מהרכבת עם שוטים: "שְׁנֶל! שְׁנֶל! . מהר! מהר! רוצו!, רוצו שם". הבִּילבּוּלָצִיָה הזאת כבר הייתה כל כך גדולה שאנשים פשוט כבר איבדו אפילו את ההורים. יש חלק גדול שלא ראו את ההורים. הם הפרידו כל כך מהר אני לא יודע אם בכל טרנספורט היה ככה, אבל אני זוכר את הטרנספורט שלי, אנשים ממש איבדו את ההורים, לא ידעו איפה ההורים. המהירות, המכות מה מההורדה של הקרונות, אנשים התערבבו כולם, וחוץ מזה אף אחד לא מבין מה שרוצים מאיתנו. רצו רצו שנסתדר בשורות אבל אף אחד לא ידע, אף אחד לא מסביר. זה האסון מה שהיה שמה, שאף אחד לא היה מסביר. היו מדברים אותך כאילו נולדת בפולניה, כאילו נולדת בגרמניה. אף אחד לא ידע. מגדל בבל. יותר גרוע אפילו אני חושב. בקיצור, תוך שעה, שעה וחצי כולנו היינו על הארץ, פתאום אני ראיתי את עצמי בשורה. אני ראיתי זקנים, ילדים, נשים, אני ראיתי אותם בצד שמאל. אני באתי לצד ימין. לא יודע אני אומר לך את האמת, אני כבר 40 שנה אחרי השחרור, איך הגעתי לשם אני לא יודע. יכול להיות שאני ראיתי את החברים שלי אז לבד הלכתי. אותי לא הפרידו. אני לא באתי גרמני לא אמר לי: "לך לשם"! אני לבד הלכתי. וראיתי שאנשים עומדים פה, וראיתי הרבה משאיות. ראיתי משאיות, אנשים עולים במשאיות. אז אנחנו בינינו החבר'ה מדברים על 'הברון הירש', שזה היה משפחה, זה כל אחד הכיר את השני, זה כמו כמו בהוד-השרון כשאני באתי הכרתי את כולם, שמה אני הכרתי את כולם, כל אחד הכיר אותי ואני הכרתי את כולם. אז התחלנו בינינו לספר, אולי זה רחוק והם מבוגרים, זקנים, נכים? אולי יהיה מישהו באוטו ואנחנו אולי נלך ברגל?

00:23:17

עובדיה: אף אחד לא תפס מה פה הגיהינום הזה, אבל ראינו שאלה עם הפסים רצים ומרביצים להם, מרביצים להם כל הזמן וכל הזמן רצים. אמרנו אולי זה משוגעים. מנצלים אותם בעבודה, משוגעים. אבל הצרה יצאה, כעבור כמה שעות אנחנו כולנו היינו משוגעים. משם לא, ראיתי עוד דבר אחד, שמה אני אמרתי שזה הסוף שלי. היו ב'ברון הירש' כמה נכי מלחמה קטועי רגליים. ראיתי אותם איך שהם זורקים אותם על האוטומו על המשאיות. לקחו אותם, אחת-שניים-שלוש זרקו אותם על המשאיות. אז אני אמרתי, ריבונו של עולם, זה סוף העולם, פה אנחנו באנו להשמדה. הוצאתי מסקנה, בליבי אני אמרתי את זה, לא סיפרתי לאף אחד זה , כי ה האנשים היו אומרים לי שאני מטומטם. אני לבד בליבי, בתוך ליבי אמרתי, אנחנו פה הבאנו הביאו אותנו להשמדה. לקחו אותנו ברגל בערך איזה ארבע קילומטר. זה כבר היה בינתיים איזה ארבע בבוקר. אנחנו נכנסנו למחנה ריכוז. אז לא ידעתי אפילו מה זה מחנה ריכוז. ראיתי בניינים יפים. שער גדול עם אותיות. היות ולא ידעתי גרמנית, אפילו לא ידעתי מה שכתוב שמה. אחר כך נודע לי שזה העבודה משחררת . בגרמנית זה "Arbeit Macht Frei". הכניסו אותנו למקלחת בשעה ארבע בבוקר, ואמרו לנו ככה וכל מה שאני מספר פה, אני מספר ש מה שהם דיברו איתנו שום דבר לא הבנו. אבל ראינו שבצד שמאל של המקלחת עמדו מזוודות ריקות, ועשו לנו סימנים ששעונים וטבעות וכסף, מה שנשאר לנו בכיסים, שנזרוק שמה. כל החפצים שהיה לנו שמה, לזרוק במזוודות האלה. וכל אחד מה שהיה לו זרק במזוודה. גמרנו עם זה, תכף אמרו לנו להתפשט ערומים. התפשטנו כולם ערומים. אמרו לנו לעשות חבילות מהבגדים, עשינו חבילות מהבגדים. הם הם הקפידו עד כדי כך שלא יהיה להם עבודה מיותרת, הם אפילו אמרו לנו שנעשה חבילות בבגדים, כשאנחנו נגמור להתרחץ שנמצא את הבגדים מוכנים. אבל זה היה הכל שקר וכזב, אבל אנחנו לא הבנו. אנחנו היינו כל כך תמימים וגם הראש לא תפס. רואים מקלחת, בטח זה הבגדים שלנו. זה היה הכל שקר. וסידרנו את כל הבגדים בערמה אחת. אני כבר אמרתי, איפה אני אמצא את הבגדים שלי? מה יש שמה, כתוב משהו? ערימה של אנחנו היינו איזה 300 איש. עשינו ערמה של בגדים, מישהו ימצא את הבגדים שלו? אבל לא עבר עשר דקות, אני כבר ראיתי שכבר לוקחים את הכל. איך שאנחנו נמצאים מתחת לטוּשִׁים שהמים יבואו, היה שמה איזה קָאפּוֹ, . מה אני אגיד לך, רוצח זה לא מילה. בפולניה, כשאני הגעתי בחודש מרץ כבר היה 39 מעלות [מ]תחת לאפס. והוא היה פותח לנו מים קרים. אחר-כך הוא היה פותח לנו מים חמים אש, שורף אותנו. אחר-כך עוד פעם להפך. עברנו עינויים במקלחת הזה אולי איזה שעה, שעה וחצי, עד שפתאום אני מסתכל מהחלונות הבלוק ש בלוק שתיים, החלונות של הבלוק זה גובלים לתוך המקלחת, מהמקלחת אתה רואה את החלונות של הבלוק. אני מסתכל שם, אני רואה אנשים קמים, מלובשים של פסים, פיג'מות. אותו הדבר מה שראינו ברָמְפּוֹת . שמה אז אני רואה ראיתי שמה. עוד פעם התחילה האנשים אה החבר'ה התחילו להגיד: "מה זה, בטח הביאו אותנו לבית המשוגעים, זה לא יכול להיות אחרת". האמת, הם קמו, תכף באו למקלחת, תכף באו למקלחת. ואלה שבאו למקלחת זה כאילו סַפָּרִים . אבל שמה לא היה צריך להיות סַפָּר, כי אותו ה אותו הספרות היו עושים לכולם, קרחת. הוציאו לנו את כל השערות מכל הגוף. מהידיים, מהגוף, מהכל, מהראש. עשו לנו קרחת. שמה כולנו היינו אחר כך זהים כולם. אחרי המקלחת הכניסו אותנו הביאו איזה חבית DDT, . שמו מתחת לשחי , בראש, ברגליים. השאירו אותנו בערך 10 דקות ככה עם החומר הזה. אחר-כך אמרו לנו להתרחץ, עשינו מקלחת. אחרי המקלחת, ביציאה של המקלחת, נתנו לכל אחד פתק. הפתק הזה זה היה המספר והשם שלך.

00:29:07

עובדיה: מהמקלחת הלכת לבלוק השני, שמה קיבלת בגדים. פיג'מה, כובע של פיג'מה, וזוג נעלי עץ, כפכפים של עץ. שכפכפים היה עושה אותם אלוהים [בלעג]. מלמעלה זה היה בד, בד כזה ברזנט, ולמעלה ולמטה היה עץ. וזה כל בוקר היית צריך לעשות, לצחצח את הנעליים עם זפת. והזפת בפולניה ב-39 מעלות קור היה נעשה אבן, אבל לצחצח את הנעליים היית מוכרח. נכנסנו לשורה. נכנסנו לבלוק השני, כל אחד הלך עם הפתק שלו. ישבו שמה איזה 10 – 12 איש. היית נותן לו את הפתק, הוא היה עושה לך חורים פה עם איזה מחט, חורים, חורים, חורים. ויוצא לך דם הרבה. אז חשבנו, אולי נלך להתרחץ. לא ידענו אפילו שזה מספר. הלכנו התרחצנו, נשאר המספר 109432. האמת, שאני במקלחת שמה, במספרים, מצאתי בחורצ'יק אחד שקראו לו חנניה והוא ידע עברית. האמת שאני אמרתי, אולי מישהו יודע עברית, אולי יציל אותי הקצת עברית הזה שאני ידעתי מיוון, אולי יהיה איזה נס. יצא בחורצ'יק אחד, באמת נס. אמר לי: "אני יודע עברית. מאיפה אתה"? אז אני אמרתי לו: "מיוון". אפילו לא ידע מה זה יוון. אפילו לא ידע איפה זה יוון. - "אתם יהודים"? - "כן. יהודים", אני אומר, "אני מדבר עברית. מה זה פה"? הוא אמר לי: "תשמע חביבי. אני יכול לספר לך בשלושה מילים ותבין". - "ספר לי" אמרתי. "באיזה שעה הגעת"? הוא שואל אותי. אני אמרתי לו: "בשתיים בלילה". - "עכשיו שש". הוא אומר "אין לך הורים". - "מה זה אין לי הורים"? – "כן", הוא אמר לי "איפה שאתה ירדת ברכבת, ממולך יש תנורים, שורפים אותם ועושים סבון מהם מהאנשים". אמרתי, זה מטורף. אמרתי בליבי, זה באמת בבית משוגעים הביאו אותנו. אני סיפרתי לחבר'ה את זה. "עזוב עובדיה" הם אמרו לי, "שטויות. זה לא יכול להיות, מה זה שורפים? אנשים שורפים!? חיים"?! עד שגמרנו את כל הפרוצדורה, גמרנו את המספרים, לקחו אותנו לבלוק 9A, שמה הכניסו אותנו, ושמה עשו דֶזאִינְפְקְצִיָה לכל השמיכות. מי שהתכסה בלילה עד הראש, בבוקר לא ראינו אותו יותר. המזל שמי שלא התכנסה בלילה עד הראש הוא יצא בסדר. היה לנו אחד שמה, בחור שכן שלנו, באותו לילה הוא השתגע. בבוקר הוא קם בצעקות, הרביצו לו מכות רצח, מאז לא ראינו אותו. היינו בבלוק 9A. למזלנו הטוב - אפשר להגיד - היה ביוון משפחת אחת יוצאת גרמניה, קוּנִיוֹ. קוּנִיוֹ הוא מהטרנספורט שלי. הגיע לבלוק שלי האבא והבן. האמא והבת, לקחו אותם למקום אחר, לא ראיתי אותם עוד. היות ואבא שלו ידע גרמנית, אז הוא בערב אסף את כולם בבלוק והוא אמר לנו מה פה מתרחש. אז כבר אנחנו, פחות או יותר, כבר ידענו איפה שאנחנו נמצאים. הוא אמר לנו: "רבותיי האחים", בצורה כזאתי, "אנחנו פה הבא הובאנו למקום שממנו אף אחד לא יוצא". הוא בעצמו לא ידע אם אלוהים ייתן לנו את הנס הגדול שנזכה פעם לצאת משם. אמר לנו ככה: "אתם צריכים לעבוד 12 שעות ביום, בגשם, בשלג, בכפור, ואף פעם לא להעיז להתלונן. כי אם תתלוננו, אתם לא תישארו בחיים". א'. ב', אמר לנו: "לא להיזהר מאוד, אפילו אם אתה חולה לא לגשת לרופא. אם אדם ניגש לרופא, סוף פסוק של הבן אדם. ירביצו לכם, לא לדבר. לא לצעוק. לעמוד דום, לא להוציא אף הגה מהפה. יתנו לך אוכל, תגיד תודה. לא יתנו לך אוכל, תגיד פעמיים תודה. זהו, תכניסו לכם את הראש בראש. תלמדו את המספר בפולנית ובגרמנית. ותתחילו לתפוס שפה, כי אחרת אף אחד לא יישאר בחיים". המילים האלה, זכרונו לברכה, זוכר את זה כמו שעד היום. היינו בערך שבועיים בקָרֶנְטִינָה לקחו אותנו יום בהיר אחד מהקרנטינה לאיזה "עבודה מיוחדת", אמרו הגרמנים. העבודה המיוחדת הזאת, הביאו אותנו על יד הקרמטוריום ואמרו לנו שאנחנו צריכים לעשות איזה תעלה שמה. הייתה ערימה של אתים, מקושים וצינורות ביוב מאוד גדולים, עם קוטר מאוד גדול. האמת, לקחתי אני את , אבל מה לעשות עם האת לא ידעתי.

00:36:06

עובדיה: אמר לי לעשות שיפוע, אני לא הבנתי מה זה שיפוע. אמר לי לחפור, לא ידעתי מה זה לחפור. התחלתי כבר לקבל מכות. זה הסִיפְתָח שהיה שם. קיבלתי מכות באותו יום אני חושב עוד יווני אחד לא קיבל מכות כזה. בסוף הגרמני ראה שאני ממני לא יוצא שום דבר, הוא אמר לי: "תבוא איתי", לקח עוד שלוש חבר'ה, ואמרו לנו לגלגל את הצינורות. הצינורות מהתעלה הם היו במרחק די רחוק. וכל צינור משקל בטח, היום אם אני חושב זה שני טון בטח כל צינור. ארבע אנשים לגלגל את הצינור. קשה מאוד היה. היינו מגלגלים. התעייפנו. התעייפנו, מה עושה בן אדם שמתעייף? אנחנו עוד חשבנו שאנחנו בבית. לא ידענו איפה שאנחנו. ישבנו בצינור על יד הצינור, והתחלנו לדבר. התחלנו לדבר, על המקום הזה שאנחנו נמצאים, לא עבר חמש דקות, הנה האס.אס. מופיע. והוא אומר לנו ככה, הוא דיבר איתי, הוא דיבר איתנו, אבל אף אחד לא מבין אותו. בסוף היה לנו בחורצ'יק אחד שקראו לו יעקב מָאֶסְטרוֹ, אם אתה מכיר אותו. לא יודע מאיפה הבחור הזה ידע גרמנית, עד היום אני לא יודע מאיפה הבחור הזה ידע פולנית כל כך טוב. בקיצור, הגרמני קרא לו ואומר לו שהוא יגיד לנו: "בשם הפיהרר, היות והם חדשים אני מצווה עליהם בצהריים אחרי האוכל עשרים-וחמישה בישבן. ושהם לא יחשבו שהם נמצאים בבית. אם אני אמרתי לגלגל את הצינור, זה תכף ומיד לגלגל, אין מנוחה פה. פה צריך לעבוד". הוא הסביר לנו את זה. וככה זה היה. אם שמה מצווים, תכף רושמים את המספר, המספר הולך לקאפו. בצהריים בשעה 12 נתנו לנו איזה חצי ליטר מרק שמה. גמרתי לאכול את המרק, הקאפו קרא 109432. כולנו היינו 109, המשך של אחרים. יצאנו והסיפור כבר ידענו עכשיו. הכניס לי את הראש בין השני רגליים של מישהו והוא הרביץ לי הקאפו 25. אבל לפני שהתחיל להרביץ, הוא אמר: "מי שלא יצעק הוא יקבל ליטר מרק". אבל איך שם אתה לא תצעק. אבל היה בחור אחד שלא צעק. הוא נשאר בחיים. קוראים לו עמנואל קַבֶּלִי. הוא לא צעק. היה גבר, משהו לא נורמלי. הוא קיבל ליטר מרק. אני מהמכה הראשונה כבר התעלפתי, אבל את ה-25 קיבלתי. חודש ימים לא יכולתי לשבת. בערב חזרנו לבלוק, היינו בקרנטינה בערך עוד איזה שבוע ימים, ופתאום החליטו שאנחנו כבר "מבושלים" , כבר יכולים לצאת לעבודות, באו הגרמנים וחילקו אותנו לקבוצות. קבוצה של 40, קבוצה של 50. את הילדים הצעירים לקחו אותם לבית-ספר אה בית-ספר ללמוד בנאות, אלה שהיו אני גם יכולתי להיות שמה, אבל המזל שלי, תמיד הייתי גבוה, אז תמיד הייתי מראה את הגיל יותר מבוגר ממה שהייתי, אז ככה לא פחדתי ללכת. כי ידעתי, אפילו אם אני אלך זה לא יעזור לי. כי עובדה זה היה, מתי שבבלוק היו מחלקים את האוכל והיה נשאר אוכל, אז היו אומרים הילדים שהילדים יעמדו בתור ל יקבלו עוד אה עוד מנה. אז יצא לי, שמעתי ילדים, גם אני הייתי ילד, עמדתי איתם בשביל לקבל עוד מנה, איך שאני הגעתי לחבית הוא נתן לי עם הכף על הראש, פיצץ לי את הראש, אמר לי: "אתה ילד? תסתכל איזה לָאנְגֶה", בגרמנית זה יוצא "איזה גובה" . יצאתי וזה לא קיבלתי שום דבר, מכה קיבלתי, וזהו. חילקו אותנו כך, איך שסיפרתי לך. המזל שלי, יצא לי 40 יהודי יוון. שלחו אותנו מאושוויץ למקום שקראו לו מחנה ריכוז של 200 איש, קראו לו בָּאבּיִץ'. זה היה בערך 10 קילומטר מאושוויץ. לקחו אותנו ברגל. הגענו למחנה הזה. שם היו אוקראינים ופולנים. יהודים, אוקראינים נוצרים, ויהודים פולנים. והטרנספורט הראשון מיהודי יוון, ספרדים, אנחנו היינו 40 האלה. באנו לשמה. סיפרו לנו שזה עבודה חקלאות. עבודה חקלאות? מי ידע חקלאות ביוון? בבוקר הוציאו אותנו לעבודה. נתנו לי זוג סוסים. אז אני אומר לגרמני: "אבל אני לא יודע לעבוד בסוסים, אני לא יודע לחרוש". - "אין דבר", הוא אמר לי, "אתה תלמד. אני אלמד אותך". חשבתי באמת הוא ילמד אותי. אז כשהגעתי לשדה

00:42:46

ואני הכנסתי את המחרשה באדמה, ראיתי שזה לא הולך לי, אני לא יודע. אז הוא לקח את השוט. במקום להרביץ לסוסים, אז הרביץ לי כל היום, מהבוקר שהלכנו עד הערב שחזרתי הביתה. חזרתי שחור, כל הגוף שלי היה הכל שחור. לא ראיתי בגב שלי סנטימטר אחד לבן. שחור לגמרי. אמרתי, אני מפה לא יוצא. האמת, אף פעם לא התייאשתי, היה לי כוח רצון להישאר בחיים, אבל אף פעם לא אמרתי אני אמות. היו הרבה אנשים שאמרו שהם לא ייצאו אבל הם אמרו שהם רוצים למות, ובאמת חלק גדול התקווה שלהם הם רצו באמת למות, הם לא היו יכולים לעמוד בזה. אבל אנחנו היינו קבוצה, חלק חלק מהטרנספורט הראשון, אפשר להגיד שזה של אנשים עובדים, ממשפחות עובדים. אולי זה הנס שהחזקנו מעמד. למחרת הוא לא נתן לי סוסים. אמר לי: "אנחנו נלך ליער, יש שמה עצים, אנחנו צריכים לכרות עצים". טוב, שמה נתנו לנו מסור, שני אנשים עם מסור גדול, היינו יושבים, הוא הראה לנו איזה עצים לכרות, אז היינו כורתים עצים. היו מרביצים לנו מכות אבל לא כמו ששם. האמת, שתוך שלוש שבועות, אולי חודש, מ-40 איש שנכנסנו שמה 32 שלחו לתנור .

מראיין: אתה זוכר שמות?

עובדיה: אחד אחד זוכר, אבל גם שם משפחה לא. נשארנו 8 איש שמה. בין 8 האיש האלה שנשארנו, היינו שני אחים שחיים פה, שני זוגות תאומים אה זוג תאומים, אני ביניהם. והיתר חברים.

עליזה: הם לא אמרו שהם תאומים?

עובדיה: בטרנספורט הראשון לא היו גברים. מהתאומים האלה שנשארו איתי ושני אחים שחיים פה והתאום אחד חי פה, נשארנו 8. נשארנו בבאביץ' בערך עוד חודש ימים, עד שאנחנו כבר נהיינו מוּזְלמָנִים

מראיין: בשביל מה הם היו צריכים את המקום הזה, את הבאביץ' הזה?

עובדיה: היו עבודות חקלאיות. זה היה חלק של העבודות, שהיו עושים תפוחי אדמה, היו עושים חיטה, היו עושים כל מיני עבודות, זה גם בשביל האסירים. זורעים תפוחי אדמה בשביל האסירים, שיהיה מה לאכול. זורעים חיטה, היו עושים לך בשביל הלחם, הכל בשביל האסירים. מה שהיית עושה שם, זה הכל בשביל האסירים. שלא יהיה להם הוצאות של להביא, כנראה שטחים בפולניה , מיליונים דונמים, הכל שטח אה שטח ישר, מישור, אין שמה הרים, שום דבר. מים, לא צריך מים, איפה שאתה חופר יש מים. משהו ארץ נפלאה, אנשים רעים. אין אילו לנו היינו נותנים את פולניה במקום פה, זה היה משהו! הכל טוב. נהרות

סוף צד קלטת

00:46:49

התחלת צד קלטת

ארץ יפה מאוד, הלוואי עלינו. מכל טוב גדל. תפוחי עץ. מה נפלא. אחרי שעבר החודש, עוד חודש היינו שמה, נהיינו מוזלמנים, הגרמנים החליטו לשלוח אותנו לאושוויץ בחזרה, לקרמטוריום. אבל אנחנו לא ידענו שזה לקרמטוריום. אבל ידענו שאנחנו כבר ראינו את עצמנו כבר אה כבר תוך חודשיים כבר לא מסוגלים אפילו לעבוד. אבל אנחנו לא ידענו שזה קרמטוריום. החזירו אותנו לאושוויץ. בכניסה את מי אני פוגש? אני פוגש את יעקב מָאֶסְטרוֹ, שאני חייב את החיים שלי בשבילו. והוא ביוון היה שכן שלי, והוא מרחוק צועק לי: "עובדיה, אני יודע בשביל מה הביאו אותך אותכם". כי כולנו היינו מאותו הסדרה של המספרים, כולנו היינו שכנים, הוא הכיר את כולם. אבל אני הייתי שכן שלו יותר קרוב מכולם, אותי הוא הכיר יותר טוב, אז הוא את השם שלי צעק, "זה עובדיה, אני כבר יודע בשביל מה הביאו אותכם. אל דאגה". גם על זה אנחנו לא ידענו מה הכוונה שלו. כי הוא לא היה יכול לדבר אתנו פנים אל פנים. הכניסו אותנו לאושוויץ, הכניסו אותנו לאיזה מקום, שקלו אותנו. רשמו כמה אנחנו שוקלים. כי בכרטיסייה היה רשומה כמה קילו אני נכנסתי לאושוויץ, כמה שיניים יש לי בפה, איזה סימני גוף, הכל זה היה רשום בכרטסת, הרי לפי זה מוציאים מסקנות, אם להשאיר אותו או לשרוף אותו. האמת, אנחנו כל זה לא ידענו. ידענו שמסתכלים, כותבים, שוקלים, אבל מה עושים אף אחד לא ידע. אני עד אז כששמעתי את זה ששורפים יהודים וזה לא האמנתי. אבל שהורגים יהודים, כבר ראיתי בבאביץ', כבר ראיתי שמה ש איך שירו באוקראיני אחד. אבל ששורפים עוד לא ידעתי. ומשמה, כשגמרנו את השקילה ואת ה מה שכתבו לנו שמה, אמרו לנו שאנחנו הולכים לבלוק 6. הלכתי לבלוק 6. הבְּלוֹקאָלְטֶעסְטֶע נתן לי מיטה, נתן לכל החבר'ה מיטה, אחד למעלה אחד למטה, כל ה-8 היו שמה. ויעקב מָאֶסְטרוֹ הוא אמר לי שבערב הוא יבוא אצלנו בבלוק. הוא באמת בא. הוא אומר: "חבריה, אני עושה לכם דבר שיותר טוב מזה אף אחד לא יעשה". אני שואל אותו "יעקב, מה אתה עושה"? הוא אומר: "עובדיה, תשמע, אני הלכתי ורשמתי אותכם בתור בעלי מקצוע. כי פה בלי בעל מק אם אתה לא בעל מקצוע אין לך קיום, אבל אם אתה בעל מקצוע יש קיום". - "בסדר", אמרתי לו. - "אבל זה ייקח עוד שבוע" הוא אומר לי, "בינתיים שבוע ימים תישארו פה בבלוק. ועוד דבר אחד מה שאני עשיתי", הוא אומר, "אני מהסלקציה הוצאתי אותכם". אני אפילו לא ידעתי מה זה סלקציה. אחר כך התברר לי שסלקציה אלה המיועדים לתנור . אמת, אמת לאמיתה. בדיוק שבוע עבר. אנחנו בינתיים השבוע הזאת שבאנו לאושוויץ, הייתה לנו הוציאו אותנו לעבודה שבחיים שלי לא ראיתי עבודה כזאת, ואני לא יודע אם הרבה יוונים עבדו את זה. היו לוקחים אותנו בנהר. בפולניה נהר נעשה קרח. נתנו לנו גרזנים ומסורים גדולים. אנחנו היינו חותכים בלוקים של קרח. בלוק ששוקל 100 קילו, לוקחים אותו חמישה-שישה איש, שמים אותו על מכונות, וזה אנחנו היינו מאחסנים בחדרים בבתים של הפולנים שעזבו. הגרמנים סגרו את ה את החלונות, עשו חדרים אטומים, שלא יהיה אוויר, ושמה דחפנו את הקרח. מה מתברר, שהם משתמשים בקיץ במי הקרח הזה. כן. אבל הצרה לא הייתה זאתי, הצרה הייתה שהיית חותך קרח, המים היו עולים על פני הקרח, לא ראית איפה שחתכת. ואחד מאיתנו נפל בפנים. ושם המים, הזרם לוקח אותו וזהו. והגרמנים מ מרחוק עומדים וצוחקים. אבל אנחנו לא נתנו שהוא ילך. איך שהוא נפל, אני ועוד שני חברים שלי נכנסנו למים, הוצאנו אותו, הוצאנו אותו מהמים. הוצאנו אותו מהמים ואני מספר לך את זה ב-39 מעלות אם לא 40 קור, הבן אדם יצא קפוא. אני לא יודע איך הוא נשאר בחיים. לייבש את הבגדים הוא לא יכול. הוא נשאר כל היום בעבודה הזאתי אחרי שהוצאנו אותו מהמים וכשחזרנו לאושוויץ בחזרה בערב רטוב, ולמחרת שם אותם הבגדים. והוא נשאר בחיים, הוא חי.

מראיין: איך קוראים לו?

עובדיה: לא זוכר את שמו. הוא עובד עבד ב'משביר'. לא זוכר. לא חשוב. בינתיים אני אזכר אחר-כך. גמרנו את השבוע, חזרנו לאושוויץ. עבדנו שמה שבוע ימים, שבוע קריטי, מאוד קריטי. מכות, ועבודה מה אי אפשר לספר את זה. השערות עומדות. אני חושב אם אנחנו היינו נשארים בעבודה הזאתי עוד שבועיים, באמת אף אחד לא היה נשאר בחיים.

00:53:47

עובדיה: יכול להיות לא ממכות, יכול להיות לא מעינויים, אבל כולם היו טובעים במים. בא השבוע המאושר הזה אנחנו חוזרים לבלוק, זה היה ביום שני בערב אני זוכר, תאריך אני לא זוכר. לקחנו את המנת לחם עם קצת ריבה. פתאום אנחנו שומעים 109432, 109 המשך של המספרים, האמת שלא את כולם הוא הוא סידר ל ל'אוּנִיָה' . הוא סידר ארבע . בתוך הארבע הזה אני הייתי, מוֹשִׁיק קַבֶּלִי, עמנואל קַבֶּלִי, ועוד אחד מהשני התאומים. בא יעקב בערב אצלנו, מספר: "רבותיי, עכשיו תקשיבו מה שאני אומר לכם". ישבנו, והוא מסביר לנו ככה: "עובדיה, לך אני רשמתי שאתה מסגר מכונאי. למוֹשִׁיק קָבֶּלִי ולאח שלו כתבתי שהוא היה עובד בפְּרֶנסוֹת ביוון. לרביעי אני האמת לא זוכר מה שכתבתי".

מראיין: מה השני?

עובדיה: פְּרֶנסוֹת. אז אני אומר לו "יעקב, אתה אומר לי מה זה מסגר מכונאי, אבל בגרמנית זה שְׁלוֹסֶר מֶכָּאנִישֶׁה . מסגר מכונאי", אני אומר, "מה זה? אני עוד לא ראיתי פְּלָאיֶיר בחיים שלי, לא ראיתי פטיש". - "עובדיה", הוא אומר לי, "אני כבר מזהיר אותך, אתה הולך למפעל שקוראים לו אוניון , זה מפעל נשק. אתה תעבוד שמה, אתה תקבל הרבההה מכות. אבל אתה נשאר שמה. בשביל השקר תקבל מכות, אבל אתה בבית חרושת נשאר". החלטה זו החלטה. לא פחדנו ממכות. לא פחדנו גם ממוות. אף אחד לא פחד. אני בכל אופן לא פחדתי, יכול להיות שאחרים פחדו, אני לא פחדתי. אני אמרתי, מה שיהיה יהיה. אבל לא התייאשתי אף פעם. אני אמרתי, אני מוכרח להישאר בחיים לספר. כל הזמן הייתי אומר, להישאר בחיים ולספר מה יש בפלנטה הזאתי, מה שפה התרחש. בבוקר קמנו, לא , סליחה: כשקיבלנו את המנת לחם, עם יעקב העבירו אותנו לבלוק 14. בלוק 14, כל עבודה זה עם הבית. איזה בית, איזה עבודה היית מקבל, אז היית הולך לבלוק של העבודה שלו, ששייך לבית חרושת. ל"אוניון" היה שייך ככה, עבודה ביום בלוק 14, עבודה בלילה, משמרת לילה זה היה בלוק 4. אותי, היות ושלחו אותי ביום, העבירו אותי לבלוק 14. אני באתי לבלוק 14, מה אני אספר לך, נהיה לי חושך בעיניים. זה היה בלוק של פולנים נוצרים. כולם ישנו בסדינים. וחבילות מקבלים מהבית. ואת המרק שהיו מביאים להם שופכים בבית שימוש וליהודים לא נותנים. השתגעתי, תפסתי קריזה. אמרתי, ריבונו של עולם, תסתכלו באיזה עולם אנחנו חיים. את המרק שופכים בבית שימוש, גם לא נותנים ליהודים, למה הם כל כך אנטישמים הפולנים שהיו שופכים את זה בבית שימוש ולא נתנו ליהודים. אבל, יחד עם זה, גם שמה היה לנו מזל: הבלוקאטלעסטער בא אלינו ואמר לנו ככה: "הנה המיטה שלך, הנה המיטה שלך, הנה המיטה שלך". לי, לצערי הרב, לצערי הרב, נפל לי המיטה השנייה. ואני נורא רציתי את המיטה השלישית. אם תשאל אותי למה, כי המיטה הראשונה והמיטה השנייה אתה חייב לסדר אותן עם סרגל. וזה קשה מאוד לסדר את המיטה, אתה צריך לעבוד עבודת פרך, בבוקר צריך להיות הפינות מרובע, השמיכות צריך להיות סימטריות. והמיטה השלישית זה לא היה חייב להיות מסודר, כי הגרמני לא היה רואה, לא היה אכפת לו. הראשונה והשנייה, הכל סימטרי, עם סרגל. היית צריך להכניס את היד בקש, לעשות את הפינות, משהו דה-לוקס. אני, האמת, ישבנו אמרתי למוֹשִׁיק קַבֶּלִי: "אני יושן על הרצפה הלילה, אני במיטה לא ישן, כי אני לא אהיה מסוגל לסדר את המיטה". - "עזוב, שטויות" הוא אומר לי, "עובדיה", אני אומר לו:

00:59:25

"משה, אני לא אהיה מסוגל לסדר את המיטה מחר. ואם לא תסדר את המיטה זה 25" אני אומר לו, "אני לא יכול לעשות את זה". אבל, אתה יודע, אומרים, אומרים, אבל לישון הלכתי. אמרתי, אני אשן אולי באיזה פינה שלא הרבה תתקלקל המיטה. לפני שהלכנו לישון כבר התרחש נס. הבלוקאלטעסטער אמר: "אתם אצלנו בבלוק לא נכנסים ככה". זה כאילו אנחנו באנו אה אה האנשים שבאו מבלוק אחר כאילו אנחנו חולים יש מחלה כזאת, איך קוראים לה, מדבקת כזאתי. צרעת, כאילו באנו עם צרעת. "לא", הוא אומר, "אצלי בבלוק לא נכנסים כאלו, אתם תלכו קודם למקלחת ותקבלו בגדים חדשים, ואחר-כך תבואו פה". אדרבה, אנחנו היינו מבסוטים, היינו מרוצים. בגדים חדשים לקבל, למה לא. האמת, מילה-מילה. נתן לנו בגדים, הלכנו למקלחת, התרחצנו, באנו עם בגדים נקיים. אחח , התחלנו להגיד, אולי ריבונו של עולם התחיל כבר להיזכר מאיתנו. באנו, ישבנו עוד פעם במיטה משוחחים מה יהיה מחר בעבודה, איך הבית חרושת כל אחד מביא תמונות מה זה בית חרושת לנשק. פתאום הוא בא עוד פעם, שואל אותנו: "אתם אכלתם"? באושוויץ שואלים אם אתה אכלת? מי שואל באושוויץ אם אכלת? אמרנו: "כן, אכלנו, המנת לחם שנתנו". - "אתם רעבים"? - "מי לא רעב פה"? - אני אומר לו. הוא הולך מביא שני לחמים, חותך אותם על שניים, נותן לכל אחד חצי לחם וחתיכת גבינה כזאתי גדולה. לא ידענו איפה אנחנו. התחלנו לבוא לגן עדן. באושוויץ נותנים לך חצי לחם אחרי שאכלת את המנה שלך, זה לא יאומן! האמת שקַבֶּלִי שאל אותי: "עובדיה, תשאל אותו, אולי יומיים לא ייתן לנו לאכול, הוא ישאיר אותנו בלי לאכול יומיים, לא צריך". אני אמרתי לו: "קַבֶּלִי, לא שואלים הרבה. יש עכשיו? שים בפנים בבטן". כי לשמור למחר אתה לא יכול, כי לא היה לך שום דבר, היו גונבים לך. קודם כל בבטן. מה שהכנסת בבטן זה שלך. מה ששמרת לא היה שלך, איזה שטן היה בא, מי שלא יהיה, שטן. בשביל זה אף פעם לא שמרתי שום דבר. מה שנתנו לי, אפילו שהייתי שבע, הייתי אוכל אותו. למה שידעתי שלמחר לא יהיה לי שום דבר. ברוך השם, אמרנו, יש אלוהים בשמיים. יש גם גרמנים טובים. באמת הבלוקאלטעסטער הזה הוא היה גרמני אסיר. האמת, בבוקר קמתי, סידרתי את המיטה, יצאנו לקומנדו , הגענו לבית חרושת. הגענו לבית חרושת, נכנסנו לבית חרושת, גן עדן. גן עדן. הכל מחומם. איפה העבודות בחוץ ואיפה העבודה פה?! חלום! אפילו הראש לא תופס. תכף נכנסים, כל אחד כבר יודע איפה העבודה שלו, כל אחד מתחלק. מי נשאר? החדשים. נשארנו החדשים, אנחנו היינו ארבע מיוון. אחר כך היו הרבה שמה, זה מפעל גדול, היו איזה 50-40 איש באותו יום. הוא כבר הקאפו בא עם הכרטסת אלינו. עכשיו אני יודע, קאפו רוצח. אנחנו כמובן ארבעתנו תמיד ביחד איפה הולך אחד, לא נפרדים. ככה זה היוונים. איפה שאחד הלך סחב קבוצה שלמה. הם פחדו. בא הקאפו, שואל אותי. המזל הכי גרוע שהיה לי, תמיד הייתי הכי גבוה מכולם, הייתי בולט. ובשביל זה שהייתי בולט גם הייתי חוטף הרבה. שואל אותי: "מה המקצוע שלך ביוון"? אז זה כבר אני בלילה לא ישנתי כבר, הכנסתי את זה בגרמנית בראש, אני אומר לו "מסגר מכונאי". - "יופי" אמר לי. – "ומה אתה" שואל את השני, "פְּרֶס. פְּרֶס". הוא בליבו בטח ידע שאנחנו כולנו שקרנים. טוב, גמר את הספירה, שאל את כולם, קורא את הקאפו מהמסגרייה. בא הקאפו של המסגרייה, אומר: "זה וזה למסגרייה, היתר למקום אחר". אותי ועוד אחד לקחו למסגרייה, אני נכנסתי עם הקאפו למסגרייה. מה אני אספר לך, אני מלראות את המכונות התעלפתי. כל מַחרטה בגודל של בית. מחרטות, משהו, זה פעם ראשונה בחיים שלי ראיתי מה זה מחרטות. הוא שואל אותי: "אתה יודע לעבוד פה"? אני אמרתי לו: "לא". - "ואתה יודע לעבוד פה"? - "לא". - "ואתה יודע פה לעבוד"? - "לא". נותן לי מכה בפרצוף, מעיף לי שובר לי את השיניים מקדימה, אף, מלא דם, נוזל דם בלי סוף, כבר התנפחתי ככה.

01:05:41

עובדיה: אחר-כך נתן לי שני בעיטות. הוא אומר לי "אני תכף אראה לך שאתה מסגר מכונאי. אתה" – הוא אומר לי – "סָפר לא היית, אפילו במכונות של ספרות אתה לא יודע". אמת, גם בזה לא ידעתי, אין מה לשקר. גַרְדֶרוֹבָּה הוא אומר לי. לא הספקתי אני להיכנס לגרדרובה, אני כבר רואה את החבר'ה שלי כבר בתור, השקרנים האחרים. נתנו לי 50 באותו יום. 50 נתנו לי, הרסו לי את הנשמה. גם אז לא אמרתי שזה סוף. אני גמרתי, נכנסו החבר'ה. כל אחד קיבל. אחרי שקיבלנו הוא כבר היה מבסוט. "עכשיו", הוא אומר, "אתם תלכו לטרנספורט קוֹלוֹ" . מה זה טרנספורט קוֹלוֹ? עוד גיהינום חדש. לפרק קרונות של פחם, בחוץ. אוי, ריבונו של עולם. עוד פעם גיהינום. אנחנו עובדים שמה עם קאפו, מה אני אגיד לך? היה עומד עם סרגל כזה דק, כל מכה שנותן לך זה פוגע ממש ללב, חודר ללב. עם אתים. והפחם זה חתיכות, עם את אתה לא יכול לפרק. ואתה צריך לעבוד. אתה מכניס את העץ, זה לא נכנס, זה אבנים. אחח עבדנו שמה בערך שבוע ימים בגיהינום הזה. פתאום בא אחד, משיח. אוֹבֶּרְמַייִסְטֶר של בית החרושת 'אוניון', גרמני, נוצרי, סִיבִיל - אזרח. הוא אומר לנו הוא אהב נורא את היוונים, למה הוא היה מת אחרי השירים של היוונים. נורא אהב את היוונים. שאל אותנו: "מאיפה אתם"? אז אנחנו אמרנו "גְרִיכְלַנד. יוון". -"בואו הנה" הוא אומר, "בואו כל ארבעתכם לפה. תן לי את המספר שלך, תן לי את המספר", רשם את המספרים, - "לכו הביתה". זה כבר היה בערך בשעה 11 בבוקר, שלח אותנו אתה יכלת ללכת למחנה לבד, לא צריך שומרים, כי הכל שמה היה מחנה. אבל שמה במחנה היית צריך להגיד בגרמנית שאנחנו חזרנו מבית חרושת "אוניון" משמרת יום, חוזרים בלילה למשמרת לילה. תכף היה כתוב הכל. היה "דופק" , הלוואי פה בארץ ש"ידפוק" ככה כמו ש"דפק" שמה הכל. באנו לבלוק. אמרנו לו שאנחנו צריכים לעבוד בלילה. ככה הוא אמר: "אבל אתם לא שייכים. אתם תעברו לבלוק 4". לבלוק 4A. לקחנו שמה לא היה בשביל לעבור ממקום למקום לא היה צריך הרבה, כי לא היה לך שום דבר. הלכנו. הלכנו שמה, הודענו לבלוקאלטעסטער שאנחנו מבלוק 14 באנו לבלוק 4, עבודות לילה ל"אוניון". תכף בא הבלוקאלטעסטער, הנה מיטות. שמה כבר לא היה צריך לא המשולש ולא הסרגל, בלוק של יהודים. בבלוק 14 זה היה משהו נורא. מצד אחד הצטערתי שהעבירו אותי מבלוק 14, למה שאני בינתיים השבוע הזה שהייתי שמה התיידדתי עם פולנים, כבר נותנים לך חתיכת נקניק, חתיכת לחם, המרק שלהם שהיו זורקים בבית שימוש כבר היינו אוכלים אנחנו. היה לנו טוב, האמת היה לנו טוב. אבל עבודה זה עבודה. באנו, נחנו קצת, המשמרת השנייה יצאה, עמדנו בשורה. פה עכשיו כבר אין מה לפחד, אתה כבר יכול להגיד את האמת, שאתה עבדת בסבלות. בלילה הם בחוץ, אתה מוכרח להישאר בפנים. באנו. הקאפו היה יהודי. קראו לו קאפו שׁוּלְץ, מנוול שהשטן לא ברא עוד אחד. השטן לא ברא עוד אחד כזה. "מה עבדתם ביום"? – "טרנספורט קולו" אני אומר לו, "פריקת של קרונות של פחם". - "אתה בעל מקצוע, לא"? כי ידעתי שבלילה אין בחוץ . - "טוב, בסדר" הוא אמר לי, -"בואו איתי עכשיו". את מוֹשִׁיק קַבֶּלִי לקח אותו היו שמה מחרטות אוטומטיות, לא היית צריך להיות בעל מקצוע מיוחד אבל תוך ארבעה ימים יכלת ללמוד, כל אחד היה יכול ללמוד. שמה היו עושים קונוס של הראש של הפצצה. אתה יודע, מָרְעוֹם. ועכשיו שמה היית צריך לשמור שהסכינים לא יישבר. אם היית שובר סכין אז היו שוברים לך את הראש. כי היית מוכרח ללכת להחליף סכין. איפה היית הולך להחליף סכין? אצל הגרמני. אז הגרמני היה רואה ששברת סכין. ואותי ואת אח שלו ואת ה לקחו אותנו למקום אחר, לקחו אותנו למקום אחר, שמה זה היה מחלקה מיוחדת.

01:11:51

עובדיה: קראו לזה בגרמנית בַּלְצֶרַייִט , עד היום אני לא יודע מה זה. בַּלְצֶרַייִט זה מקום הכל של גזים. היינו במחלקה אחת סגורה, בתוך המחלקה שלנו אף אחד לא היה יכול להיכנס, למה? מהגזים היית נחנק. היו גזים היה לנו בריכות של 600 ליטר מים, אבל בתוך המים האלה אנחנו היינו שמים חומרים, אני אפילו לא יודע מה זה החומרים, אבל הייתה לנו שתי בריכות עם חומצת מלח בשמונה מעלות חום רותח. הגזים של החומצת מלח אז הריח שלו, אז לא יכולת לחיות בפנים. תאר לך, כשהגרמני היה בא לביקורת הוא היה שם מסכה. ואנחנו היינו צריכים לעבוד בלי מסכה בפנים, וזה היה נורא ואיום. אבל מתרגלים, גם לזה מתרגלים. התרגלנו לזה. המַייִסְטֶר שלנו היה גרמני, מַייִסְטֶר יוצא מן הכלל, אפילו אם אני הייתי רואה אותו היום הייתי מנשק אותו. דואג לנו, מביא לנו אוכל בסתר, עוזר לנו הרבה. אבל הקאפו היה משהו נוראי. אמרו לנו בואו, להישאר שמה במחלקה הזאת יומיים, העבודה הייתה קלה באמת. היית צריך לקחת את הפצצה מה מהתנור, להכניס אותה בבריכות. אבל היות והפצצה הייתה אש, היית מכניס אותה בבריכה של ה של החומצת מלח, זה היה משפריץ, שורף לך את הכל, איפה שהיה משפריץ היה משאיר לך צלקת. לאט-לאט עבדנו שמה. נשארנו בלילה לעבוד. עבדתי בערך איזה חצי שנה באושוויץ. תוך עבודה קיבלתי קיבלתי פה נכנס לי איזה חוט ברזל חלוד בתוך שני האצבעות האלו ונהיה לי אינפקציה והיד התנפחה לי. התנפחה לי בצורה איומה. היה לי מוּגְלָה. אבל הסיפור סיפרתי שהיה אסור ללכת לרופא. אז לא הלכתי לרופא. אבל היו לי כאבים איומים, לא יכולתי לעבוד. מנהל העבודה שלי בלילה הוא היה יהודי פולני, קראו לו משה. הוא אמר לי: "עובדיה, שב שמה בפינה. אני רואה שאתה מתפתל מכאבים, שב בפינה שם. אם במקרה אני רואה משהו חשוד אז אני בא להודיע ותעשה שאתה עובד". אמרתי לו: "טוב משה, תהיה לי בריא". האמת, ישבתי. הייתה שמה איזה ארגז גדול, ישבתי בארגז. לא עבר רבע שעה, כנראה הוא לא ראה, כי אצלנו היו שתי כניסות. כנראה האוֹבֶּרְמַייִסְטֶר, זה שרשם אותנו שנעבוד בלילה, עם הקאפו נכנסו. אבל אני ראיתי את האוֹבֶּרְמַייִסְטֶר, לא פחדתי, למה ידעתי שהוא אוהב את היוונים. הוא שואל אותי האוֹבֶּרְמַייִסְטֶר: "למה אתה יושב"? אני אומר לו: "תראה האוֹבֶּרְמַייִסְטֶר, יש לי כאבים, אני מתפתל". הוא אומר "שב, תמשיך לשבת" הוא אמר לי. אני ישבתי. אם האוֹבֶּרְמַייִסְטֶר אומר לי, זה "האבא" של בית החרושת, מה יש לי לדאוג. הקאפו הוא מתחתיו, הוא לא יכול לעשות שום דבר. אבל הראש לא תפס. יצאו והלכו ואני המשכתי לשבת. לא עבר 10 דקות, מופיע הקאפו לבד. ולקח ועשה ממני 80 קילו מכות: "מה אתה חושב לך? אתה בבית? אתה לא יודע שפה צריכים לעבוד"? - "אבל" אני אומר לו "הקאפו ". - "שום דבר"! הוא אומר לי, "אתה מחר בערב לא בא פה. אם אתה מחר בערב בא פה, אתה מחוסל. אתה מחר בבוקר ישר מבית החרושת לרופא, לבית חולים". אוי, זה הייתה הרגע הגרוע ביותר בחיי, שאני צריך ללכת לרופא. אבל לא הייתה לי ברירה. הייתה שתי אפשרויות, או למות בבית חרושת ממכות או למות בבית בבית חולים. אחד מהשניים. "תבחור לך, עובדיה, מה טוב לך". אני אמרתי, אני הולך לבית חולים. אני הולך לבית חולים, מה שיהיה יהיה. האמת הלכתי. הלכתי לרופא, הראיתי לו את האצבע. הוא אומר לבית חולים. אני אומר לרופא, כבר ידעתי קצת פולנית, קצת יידיש, קצת גרמנית, אמרתי לו: "דוקטור, אני עובד בבית חרושת של פצצות. אולי בכל אופן משחה"? - "אתה הולך לבית חולים"! שמה אין הרבה, אמר לך זה אמר לך זה. עכשיו בשביל ללכת לבית חולים אתה צריך ללכת לקצין הגרמני, חותם לך, לוקחים לך את הבגדים ואתה הולך ערום. מי שערום זה ידוע שזה בית חולים. שלא תברח. תראה, הכל מתוכנן, תכנון למופת. בבית חולים לא היו בגדים, כולם ערומים. באתי לבית חולים.

01:17:48

"כן, כן" אמרו לי "קודם כל לך למטה, תעשה מקלחת קרה". בפולניה בחורף מקלחת קרה. עשיתי מקלחת. אני ועוד בחור אחד באנו באותו יום. את היום הזה אני לא אשכח. אנחנו עלינו למעלה, לא הספיקו לתת לנו את המיטות, לי ולבחור הזה, אני אפילו לא יודע מי הבחור הזה, לא היה יווני, היה פולני, לא זוכר אותו. נתנו לי מיטה ראשונה, ולבחורצ'יק הזה נתנו מיטה שנייה. ואל תחשוב ששם בבית חולים היו סדינים. לא היה שום דבר, זה אותו דבר כמו כל בלוק רגיל. רק קראו לזה בית חולים. מספר 21. בגרמנית קראו לזה קְרַאנְקֶנבָּאוּ, רֶווִיר . רק האח הספיק לתת לנו את המיטות, פתאום אני רואה מַסָה של גרמנים. "לקום. כולם לקום לעמוד בשורה". היו אנשים שמה בלי רגליים, עם תחבושות של נייר. וראיתי איך שבאו והוציאו להם בכוח את התחבושות מהפצעים, צעקות היו. "לעמוד בשורה". בלי רגליים. ריבונו של עולם, אמרתי, איפה אתה? האם קיים דבר כזה? אחרי חצי שעה, דממה. אף אחד לא נשאר, את כולם במשאיות. ומאז לא ראיתי אף אחד. מה שהציל אותנו, שלא היינו רשומים עוד. אילו היינו זה הכל נס. הכל נס. אם היינו מספיקים להירשם, שהמספר היה רשום, אנחנו גם היינו באותו הזה בפנים. היות ולא היינו רשומים, לא לקחו את המספרים.

עליזה: המקלחת הקרה.

עובדיה: המקלחת הקרה. אפילו שאתה מקלל משהו, זה לטובה. החצי השעה שהתמזמזנו שמה במקלחת זה יצא לטובה. מזל. אבל אף אחד לא יכול להגיד לך את זה, זה אתה רואה בהמשכיות של הפרשה. נשארנו שניים בבלוק. אבל לא צריך הרבה בשביל למלא את הבלוק. תוך יומיים ממלאים אותו. למה הם היו מעוניינים לגמור עם היהודים. בית חולים, בית חולים. מלא, כל שבוע סלקציה, כל שבועיים סלקציה. וזו הפעם הראשונה שראיתי מה זה סלקציה. אבל לא הייתי משותף לסלקציה, אבל ראיתי מה זה סלקציה.

עליזה: אבל ראית פעם הראשונה שיעקב הוציאו אותו

עובדיה: כן, אבל לא בינתיים אני הולך לאח של בית החולים, הוא היה יהודי, ואני אומר לו: "מה אנחנו נעשה פה"? הוא אומר: "תראה, זה בית חולים, אני רואה בכרטסת שלך רשום שאתה הולך לניתוח". - "כן". אני אומר לו, "יש לי פצע פה". איך שלקחו אותי לניתוח, אני אומר לך, זה הכל מזל: תראה, אנשים אומרים "לא מאמין". אני מאמין. איך ששכבתי במיטה של הניתוח, הפצע התפוצצה . מוגלה, דם. הכאבים כבר לא היו כאבים. והרופא אומר לי: "לא צריך ניתוח". שמו לי משחה, תחבושת נייר, והוציאו אותי החוצה. אוח כמה טוב. הלכתי למיטה שלי, שכבתי שמה במיטה. עיתונים לא היו שם. שכבתי שמה ואני "מצלם" מה שהתרחש בשעה לפני זה, לפני שהכניסו אותי לניתוח, מה שהעיניים שלי ראו, שלאנשים האלה, איך שהוציאו להם את התחבושות, איך הרביצו להם, איך בלי רגליים נתנו להם לזחול, עד שהביאו אותם לאוטומוביל . אני אומר לאח האח הזה: "תגיד לי, איך יוצאים מפה"? הוא אומר לי: "אדוני, מפה לא יוצאים. מפה יוצאים אם יש לך שוחד". - "מה זה שוחד"? אני אומר לו. - "סיגריות יש לך? טבעת יש לך? רק ככה יוצאים. אם לא", הוא אומר, "עוד שבועיים אתה בקרמטוריום". וכולם ידעו, ב"אוניון" ידעו, שגם אני כבר הייתי בקרמטוריום. למה שהם שמעו שהבלוק 21 לקחו את כולם והם ידעו שאני הלכתי כבר לבית חולים. אני אומר ניגש לאח הזה ואני אומר לו: "תשמע, מותק, יש לי בקשה אליך. יש לי סיגריה. אבל אם תוכל לעזור לי להביא את הסיגריה. למה אני

01:23:19

ערום, אם אני יוצא החוצה יודעים שאני ברחתי מבית חולים, יהרגו אותי". - "אין בעיות" הוא אמר לי, "מה שאתה רוצה אני אסדר לך". סימפתיה. הכל סימפתיה. אני אומר לו: "יש לי חבר בבלוק 4, אם אתה הולך עכשיו, הוא עובד בלילה, תמצא אותו, כי ביום הוא ישן. קוראים לו בשם מוֹשִׁיק קַבֶּלִי". אנחנו בבית חרושת "אוניון" היינו מקבלים ארבע-חמש מארקים בשבוע. עם המארקים האלה מקרטון מי שהיה עובד טוב היה מקבל מארקים, מי שלא היה עובד טוב לא היה מקבל שום דבר. עם המארקים האלה יכולת לקנות או מים מינרליים או חרדל. לחם אין, אוכל אין, חרדל יש. היית הולך עם מארק, היו נותנים לך כוס חרדל, תאכל חרדל, בלי לחם, בלי כלום. אבל מה, יש פתרון לכל דבר. אתה לוקח את החרדל, הולך לזה שעובד במאפייה, נותן לו חרדל, הוא נותן לך לחם. לוקח את הלחם, הולך לזה שעובד בבית חרושת של הסיגריות של הטבק , נותן לו לחם, הוא נותן לך סיגריות. הכל יש. מסחר. מסחר עצום. רק צריך לדעת איפה. וככה זה היה. לא היה בעיות. "תגיד לבחור הזה שייתן לך קופסת סיגריות וזהו, נגמר העניין". אמת, אמת. כל הסיגריות היה בגודל כזה. רבע היה טבק, הכל היה פילטר, קרטון. אבל זה נק אז קראו לזה סיגריות, ושמה זה היה ערך מאוד. בלי זה אנשים היו מוכרים את הלחם, היו מתים, אבל סיגריה זה סיגריה. טוב, סיגריות יש, עכשיו איך נותנים לרופא? הוא אומר: "תשמע מה שאני אומר לך עכשיו. תכניס לך בראש, תרשום לך. בפולנית אני אגיד לך, אבל אתה תרשום את זה ביוונית, שייצא לך". - "בסדר" אמרתי. הוא אומר לי ככה בפולנית: "אתה תגיד לרופא ככה: פָּאנְיֶיה דוֹקטוֹרָה יָה מָאם פַּפְּיֶירוֹסֶה . אדוני הרופא, לי יש סיגריות. זה מה שאתה צריך להגיד". כל יום רביעי היה ביקורת לצאת. בסדר. לקחתי את הסיגריות. עמדתי בשורה לשחרורים, כי היו שחרורים, מכיוון שהיו פולנים נוצרים, אותם היו משחררים, רק את היהודים היו מחזיקים. כי פולני נוצרי אם הוא היה רוצה לנוח אז היה הולך לרופא, היה בא לבית חולים, נח שבוע-שבועיים. אבל יהודי הלך לבית חולים לשבוע-שבועיים, הוא נעלם, לא רואים אותו יותר. וככה זה, הגיע התור שלי. אני אומר לו: " פָּאנְיֶיה דוֹקטוֹרָה יָה מָאם פַּפְּיֶירוֹסֶה". הוא אומר לי: "דוֹבְּזֶ'ה" . אני תוקע לו את זה מתחת לשולחן, הוא חותם לי על שחרור ואני הולך. הפרשה נגמרה. אני הולך לאח, מנשק אותו. לא יודע אם הוא נשאר בחיים. אם נשאר בחיים

עליזה: שיהיה מבורך.

עובדיה: שיהיה מבורך. ככה חזרתי לבית חרושת. והמשכתי לעבוד עד ה-18 לינואר 1945. לפני ה-18 לקחו את כולנו. אנחנו נשארנו שמה עוד ארבעה ימים, שהגרמנים חשבו אולי יספיקו להוציא את המכונות מ'אוניון'. אבל לא הספיקו. אני כבר שמעתי את התותחים של הצבא הרוסי. והם, בסביבות השעה 12, 12 וחצי הם לקחו אותנו מהבית חרושת ולקחו אותנו לצעדת המוות היינו בערך איזה 300 איש ב'צעדת המוות' הזאת. כי אנחנו היינו האחרונים מאושוויץ. החולים נשארו באושוויץ. האמת, שאם אני הייתי נשאר באושוויץ ולא בבית חרושת באותו יום, יכול להיות שהייתי מסתכם מסתתר עם החולים, היה אפשרות כזה להסתתר, לנו הייתה אפשרות כזאת, למה שאנחנו נשארנו שמה וכבר שמענו שהחולים נשארים בבית חולים והילדים, היה איזה כמה מאות ילדים שמה, שמענו שהם נשארים שמה, אז יכלת להתגנב כאילו אתה עובד שמה, היה אפשרות כזה. אבל מה, מהבית חרושת כבר לא יכולת לעשות שום דבר. לקחו אותנו ברגל איזה יומיים, שלושה ימים עד שהגענו לאיזה מקום.

01:28:20

עובדיה: עברנו מקום אחד שקראו קטוֹביץ' המשכנו ללכת אחרי זה בערך לא יודע כמה העלו אותנו על רכבות והביאו אותנו לאוסטריה. הביאו אותנו למחנה אחד שקראו לו מָאוּטְהַאוּזֶן . אנחנו באנו למָאוּטְהָאוּזֶן, בדרך היה לנו חבר אחד שקיבל דיזנטריה . קוראים לו מיכאל, הוא נמצא בחיפה. ואני עם עוד חבר אחד, אז הוא אמר בדרך שאנחנו נשאיר אותו, הוא רוצה לגמור את החיים. כבר היה לו כל המכנסיים שלו מלא דם מהדיזנטריה שהיה לו, והיינו אוכלים רק שלג, לא היה לנו אוכל, לא היה שום דבר, אז כנראה אצלו השפיע השלג, הקור הזה, והוא קיבל דיזנטריה. הוא כל הזמן היה עושה במכנסיים. לא היו נותנים לך זמן ללכת לעשות את הצרכים. אז הוא אמר: "אתם יודעים חבר'ה, תשאירו אותי פה, אני רוצה לגמור, שיתנו לי כדור וגמרנו". אמרנו, אני והחבר שלי אמרנו: "לא משאירים אותך. או שלושתנו או אף אחד לא". וככה הבאנו אותו עד מָאוּטְהָאוּזֶן. הכנסנו אותו למָאוּטְהָאוּזֶן. אני נכנסתי למָאוּטְהָאוּזֶן, אני שומע מדברים סְפַּניֹולִית. מאיפה סְפַּניֹולִית? שמעתי הרבה אנשים מדברים סְפַּניֹולִית. אבל לא סְפַּניֹולִית-לאדינו. סְפַּניֹולִית . אני ניגש ואני אומר לו: "תסלח לי, מאיפה אתם"? הוא אומר "אנחנו מספרד. פרנקו החשיב אותנו כקומוניסטים, שלח אותנו למחנה ריכוז". אז הוא התחיל לספר לי מה זה מָאוּטְהָאוּזֶן. "אתה רואה פה"? הוא אומר לי, "כל אבן פה זה ספרדי אחד". זה היה בהר אחד, עד שאתה עולה למעלה אתה גמר גמור. באנו לשמה כל כך אנשים שלא היה להם אפילו מקום איפה לאחסן. אנחנו כשבאנו כבר לא היה מקום לאחסן את האנשים. אנחנו בבָּארָאקִים , כאלה צריפים. בלילה היו משכיבים אותנו באלכסון את כולם, אחד דבוק לשני אחד דבוק לשני על הארץ. אפילו לא מכוסים, לא היה להם שום דבר. היינו שמה בערך שבועיים. האמת שתוך השבועיים האלה אני התיידדתי עם הספרדים האלה והתחילו לתת לי כדורים מפחם בשביל הבחור הזה. עם הכדורים האלה אנחנו הצלנו בינתיים את הבחור הזה, כבר עבר לו הדיזנטריה. משמה, שלחו אותנו למחנה אחר, שזה גוּזֶן , שלחו אותנו לשמה. שמה זה בית חרושת של האווירונים, מסרשמיט 109 קראו את זה בגרמנית: הָאלֶה אייִנְץ מֶסֶרְשְׁמִיט הוּנְדֶרְט נוֹייִן . היות ולנו היה כתוב בכרטסת שאנחנו בעלי מקצוע, כי ב'אוניון' היה כתוב שאנחנו בעלי מקצוע, שלחו אותנו לשמה והגענו לגוּזֶן. לא היה רחוק גוּזֶן מ מָאוּטְהָאוּזֶן מגוּזֶן, בערך איזה שישה קילומטר. הלכנו לשם, הכניסו אותנו לגוּזֶן, ואמרו לנו: "מחר בבוקר אתם צריכים ללכת לעבוד בבית חרושת לאווירונים". טוב, בית חרושת לאווירונים. אני נכנסתי לבית חרושת לאווירונים ועוד חבר שלי, מה אנחנו יודעים מאווירונים? אני פעם ראשונה בחיים שלי גם ראיתי אווירונים, חוץ מהשמיים שראיתי ביוון. אבל אווירונים לגעת באווירון, זה פעם ראשונה. העיקר, בא המַייִסְטֶר, אומר לי: "אתם תעשו את הסְטָאלָצִיה של האוטו אה של האווירון. את הסטא , סְטָאלָצִיה של החשמלית של המטוס". – "טוב, בסדר. איך עושים את זה"? בשבילך אמת, בשבילי שקר, או ההפך, אתה לא תאמין: שלושה חודשים הייתי מתחת לאווירון הזה, אפילו לא חיברתי בורג. אני רק הייתי רואה שהגרמני בא, לוקח מברג ואני עושה שאני עובד. תאמין לי, אני לא יודע איך עבדתי שמה שלושה חודשים, לא שמתי בורג באווירון, כי לא ידעתי מה לעשות, מה לי ולאווירונים. אחרי זה לקחו אותי, שלחו אותי לגוּזֶן 2. בגוּזֶן 2 היה יותר גרוע מאושוויץ. אושוויץ זה היה זהב. שמה היה נורא ואיום. לקחו אותנו לעבוד מתחת לאדמה. עשו בתי חרושת לאווירונים מתחת לאדמה, ואנחנו היינו צריכים עם מקדחות כאלה של אוויר לקדוח את ההר ולעשות. התחלנו לעבוד שמה, עבודה קשה מאוד. היה לנו

01:33:52

קאפו צועני. אם הוא לא היה הורג 15-10 יהודים בלילה זה הוא לא היה נח. ושיטה שיטה מיוחדת של הרג: לוקח את הראש של הבן אדם בתוך דלי מים ומתחיל לתת לו בעיטות באשכים עד שהוא היה גומר. וזו שיטה שלו, שיטה של אה של סאדיסט.

סוף צד קלטת

01:34:41

התחלת צד קלטת

עובדיה: בגוּזֶן החליפו לנו את המספרים, המספר מאושוויץ היה מבוטל, וקיבלתי מספר חדש: 116511. המספר היה עשוי מחתיכת פח והיית קושר את זה עם חוט ברזל. זה היה השם החדש הנוסף שקיבלתי בגוּזֶן. עבדתי בגוּזֶן 2 בערך איזה חודש ימים.

מראיין: 116511?

עובדיה: ואז שלחו אותי למחנה ריכוז חדש. קראו למחנה החדש מֶלְק במחנה החדש הייתי היווני היחידי מגוּזֶן ששלחו אותי למֶלְק. אני באתי למֶלְק, מצאתי שכל המחנה זה יהודי הונגריה. לא היה שם אה עם אף אחד שפה משותפת, אני לא הבנתי הונגרית, אבל ידעתי שהם כולם יהודים. והעבודה זה הייתה אותה עבודות של אווירונים, מֶסֶרְשְׁמִיט גם, אבל בצורה אחרת. שמה במֶלְק זה היה מֶסֶרְשְׁמִיט בתי חרושת מתחת לאדמה. ובגוּזֶן 1 היה בתי חרושת לאווירונים בצריפים. באתי לשמה למֶלְק, שוב פעם אותה הפרשה, בכרטסת כתוב שאני מכונאי מסגר, עוד פעם כבר מתחיל הצרות. אבל, למזלי הטוב יצא ששמה לא היו צריכים אותי לעבודות האלו. לקחו אותי לאיזה מחלקה שאנחנו מהאלומיניום, מהפלטות של האלומיניום שהיו עושים את האווירונים, היינו מכניסים את האלומיניום לאיזה בריכות עם מים אה צהובים, לא צהוב חזק, צהוב בינוני ככה, היינו מכניסים את הפלטות של האלומיניום ושמה אחרי חמש-שש שעות הפלטות היה יוצא כמו מסטיק, גמיש. והם היו מזה כנראה היו יכולים לעשות את הכיפופים לזנב או לגוף של המטוס, אתה מבין? כי בלי החומר הזה אתה לא יכול לכופף את ה את האלומיניום. אז בשיטה הזאת עבדו, יכול להיות שהיום עובדים בשיטה אחרת. וה והפ וההונגרים היהודים ההונגרים היו שמים את הניטים עם מכשיר, היו שמים את הניטים והיו תופרים את הגוף של האווירון. זה כבר היה הזמן האחרון שאני עבדתי שמה. עבדתי בערך שמה עוד איזה חודש ימים. שמה היה טוב, אפשר להגיד, מחנה ריכוז באוסטריה שהיה טוב מכל הבחינות. לא היו מכות, היה אוכל טוב. היו נותנים שמה חצי לחם ביום ובערך היו נותנים איזה 200 גרם נקניק. היה מצוין. אני משמה יכולתי לחתום קבע. אם ידעתי שלא נשתחרר יכולתי לחתום קבע, מצוין. נשארתי חודש ימים. כבר התחלתי לשמוע גם לשמוע וגם לראות, שאני ראיתי שכבר הגרמנים בורחים. ראיתי אוטומובילים עם תותחים וטנקים ורכבות נוסעים, ונוסעים, ונוסעים. ראיתי שיש אה בריחה, שהם מפסידים את המלחמה. גם הייתי שומע, שמענו כבר שמה, בגרמניה אוסטריה כבר שמעת מהאזרחים כשעבדנו במפעל, כבר התחלנו לשמוע שהם מפסידים את המלחמה ושעוד מעט נשתחרר, שעוד מעט נשתחרר. אבל מתי נשתחרר לא ידענו. עבדתי שמה עוד בערך איזה חודש ימים. החזירו אותי לגוּזֶן 2 עוד פעם. החזירו אותי לגוּזֶן 2 לאותו עבודה. זה כבר היה כשחזרתי לגוּזֶן 2 בערך זה היה עוד שלוש שבועות לפני השחרור. אבל אנחנו לא ידענו מתי השחרור, אבל כשחזרתי לגוּזֶן 2, אחרי שבוע שהייתי שמה אני ראיתי שהאס.אס. נעלם. נעלם האס.אס.. אני רואה פתאום חיילים זקנים, בני 60, מחיל האוויר.

01:40:02

עובדיה: משהו מתרחש פה. מחיל האוויר, בני 60, זקנים, [כמו] הג"א . ידענו כבר, הולך להתרחש משהו. האמת, שאיך שהגעתי ל לשמה כבר לא היו גם עבודות. הם הפסידו את המלחמה, כבר לא היו להם חומרים, אנחנו היינו הולכים לעבודה, מעמיסים את האווירונים בקרונות בלילה, בבוקר הכל מפוצץ. הם לא היו מספיקים להעמיס, כבר היה מפוצץ. ראינו שזה שזה סוף של המלחמה, ונשארנו כולם בתוך המחנות, לא היו מוצאים אותנו לעבודות. אבל התחילו לעשות שיטה אחרת של הרג. היו לוקחים אנשים, מעלים אותם על האנייה, מפוצצים את האנייה בדוּנָאוּ ומטביעים את כולם. התחילו להיעלם אנשים. כל יום היו לוקחים קבוצה, כל יום היו לוקחים קבוצה. אבל המזל שלנו היה שהשחרור התקרב, הגיעה שעה טובה, ה-5 למאי, בשעה ארבע אחרי הצהריים ראינו שני טנקים של אמריקאים וראינו שכולם הזקנים יורדים עם הידיים למעלה, מוסרים את הנשק, מסרו לגרמנים , ואנחנו התחלנו להשתולל, שברנו את הגדרות, פתחנו את המחנה ריכוז, התחלנו לרוץ שמאלה וימינה, כל אחד לא ידע איפה. פתחנו מחסנים של אוכל, אנשים התנפלו על האוכל, התחילו לאכול קמח עם שני הידיים, תפוחי אדמה לא מבושלים, בשר לא מבושל. הטרגדיה הכי גדולה זו הייתה. שאנשים ראו את השחרור ומתו מהאוכל. אבל אנחנו, החלק של היוונים שהיינו שמה, כבר היינו במצב קטסטרופלי שאפילו אם רצינו לעשות את זה לא יכולנו כבר יותר. וזה יכול להיות שהמזל שלא התנפלנו על האוכל, זהו המזל שנשארנו בחיים. השתחררנו. תכף באו אמבולנסים, ועדה רפואית, בדקו אותנו הביאו את כל הרופאים מגרמניה ואת האחיות, רחצו אותנו והשכיבו אותנו למיטות והתחילו לטפל בנו. ראינו שהגרמנים מטפלים בנו, אחיות גרמניות אחיות גרמניות מטפלים בנו ורוחצים אותנו, ומדברים איתנו בשפה שבמשך שנתיים וחצי לא שמענו את השפה הזאת עם: בִּיטֶה עם "בבקשה", עם חלב. דברים קשה לספר. קשה לספר. את היום הזה של השחרור, שאף אחד לא האמין שיגיע לזה, וחבל, אני נורא מצטער על אנשים שראו את השחרור הזה ולא זכו לראות את השחרור ומתו רבבות של אנשים בגלל האוכל. אחרי שבוע ימים התחילו האמריקאים להגיד, שעושים רישום ורוצים לשלוח את כל היהודים לארץ מוצאם. הלכנו, נרשמו כולם. לא עבר יומיים, שמענו שההולנדים הולכים. לא עבר עוד יום, שמענו שהפולנים הולכים. כל יום הייתה הולכת קבוצה, קבוצה, קבוצה, עד שנשארנו רק היוונים. היינו שמה מיוון, עם שהצטרפו ממחנות אחרות היינו בערך איזה 25 יוונים. הלכנו לקצין הגבוה של המחנה, אמרנו לו: "למה אנחנו פה? אומנם תנאים טובים, אבל עוד פעם מחנה ריכוז. אנחנו באותו מחנה ריכוז. עוד פעם עם גדר תיל, עוד פעם עם שמירה. אבל אנחנו במחנה ריכוז. זה נכון שיש לנו תנאים טובים, מבשלים, יש בית חולים, מטפלים בנו, זה לא התנאים האחרים, אבל אנחנו רוצים לנסוע הביתה כמו שהלכו כולם". הוא אמר לנו הקצין: "תשבו פה, רבותיי, אני אסביר לכם. כל ממשלה שהיו לה יהודים או נוצרים במחנות ריכוז ביקשו אותם. אנחנו חייבים היינו למסור אותם. ממשלת יוון לא ביקשה ממכם . לא ביקשה אותכם. ביוון ישנה מלחמת אזרחים . יכול להיות שהיא לא מעוניינת בכם. ככה, שאין לי איפה לשלוח אתכם. אתם רוצים, הדרך פתוחה לאן שאתם רוצים, חוץ מיוון. יוון לא דורשת אותכם. אתם יכולים לנסוע לאוסטריה, לגרמניה, לאיטליה, לצרפת, לפלשתינה, איפה שאתם רוצים, חוץ מיוון". אנחנו התעקשנו: יוון. כי אולי נשאר מישהו בחיים. לא התעקשנו מסיבה אחרת, לא התעקשתי מסיבה שאני אהבתי את יוון. לא, אני כבר לא אהבתי את יוון. אני ברגע שראיתי שלקחו אותי מיוון לאושוויץ וראיתי שהם צוחקים, אני לא אהבתי יותר את יוון. אבל אני אמרתי שהיות וידעתי שיש

01:46:49

לי אחות שנסתרה ביוון, אני לא ידעתי אז שהלשינו על אחותי אחרי שלקחו את הכסף, אז כל הזמן היה לי בראש שאולי אחותי הזאת נשארה בחיים, אז בשביל זה התעקשתי שאני רוצה לנסוע ליוון. הוא אמר: "תראה, רבותיי. אני רוצה לעזור לכם ואני לא יכול. אתם רוצים לנסוע? תיסעו על אחריותכם. כל זמן שאני פה אני אחראי עבורכם. אתם רוצים ללכת? אתם תחתמו לי שאתם רוצים ללכת, תעשו מה שאתם רוצים". האמת, הבן אדם הקצין היה זהב, הוא נתן לנו את כל ה את כל האמת בידיים ואנחנו בחרנו שרוצים לנסוע ליוון. באנו ואמרנו לו, 8 איש החלטנו מהקבוצה של 25, שאנחנו רוצים לחזור ליוון. - "אתם רוצים לחזור ליוון? בבקשה". נתנו לנו חבילות, מנות קרב של האמריקאים, נתנו לנו סיגרים, סיגריות, ממתקים, שוקולדים. המצב שלנו הגופני כבר השתפר, כבר היינו במצב פחות או יותר שעומדים על הרגליים. הוא אומר: "אני מעמיס אתכם על המשאית, אני מעביר אתכם לגבול הרוסי. אתם בגבול הרוסי, לא יותר אחראי, מה שתעשו עם הרוסים בעיה שלכם". עם כל זה, עם כל הסכנות, אנחנו סיכנו ולקחנו את זה. הבן אדם שם אותנו על משאית, העביר אותנו אז ביניהם היה מותר שהאמריקאים ייכנסו לזוֹנָה שלהם, הם בזוֹנָה של האמריקאים, היו חילופי חילופי דברים טובים, הם היו ביחסים טובים בהתחלה. מסרו אותנו אצל הרוסים. הרוסים לא עשו לנו שום דבר. אנחנו היינו חופשיים. אבל לא ידענו איפה אנחנו נמצאים, לאן אנחנו הולכים. אף אחד לא אמר לנו "לאן אתם רוצים"? אנחנו היינו רואים רכבת נוסעת, עולים. איפה נוסעת הרכבת? אף אחד לא ידע. נוסעים, נוסעים, נוסעים. שבועיים נסענו ולא ידענו איפה שאנחנו. עד שבא אחד קצין רוסי אחד, אמר לנו "לאיפה אתם רוצים"? אמרנו: "אנחנו רוצים לווינה". הוא אמר: "הרכבת הזה זה לווינה". עלינו לרכבת, באותו יום הגענו לאוסטריה, כי המרחק הוא לא היה גדול. באנו לאוסטריה, ירדנו מהרכבת. זה רכבת משא. ירדנו מהרכבת, עכשיו אנחנו באוסטריה. איפה הולכים היוונים? הלכנו לקונסול היווני. הלכנו לקונסול היווני, אנחנו אמרנו לו שאנחנו פליטים מיוון, שהיינו במחנות ריכוז. אנחנו פה, אין לנו כסף, אין לנו בגדים, אין לנו שום דבר. הוא אמר: "מה שאני יכול לעשות לכם, אני יכול לסדר לכם מלון ללילה אחד. יש קוֹמוּנִיטֶה יהודית, תמצאו לכם, הם יעזרו לכם". וקצת כסף נתן לנו. והאמת, למחרת כבר באו לחפש אותנו. לא יודע איך שנודע ליהודי אוסטריה, כבר באו למלון, לקחו אותנו, הביאו אותנו לקוֹמוּנִיטֶה שלהם. קנו לנו בגדים, נתנו לנו כסף, לקחו אותנו לטיולים, לקחו אותנו לבתים שלהם לאכול. בערב היינו ב לבית מלון. סך הכל שבוע ימים נשארנו שמה באוסטריה. רשמו אותנו, עשו לנו רישום כל אחד שבא. האמת זה, שאנחנו היינו הראשונים. כי במאי השתחררנו, ביוני כבר היינו באוסטריה, וכל ה כל הזה הלך במהירות כזאת. רציתי לברוח מהגרמנים. לא רציתי לראות גרמנים. אחר כך אמרו לנו: "אתם תעלו על הרכבת, אתם נוסעים להונגריה". הגעתי לגבול הונגריה-אוסטריה. קראו למקום הזה שׁוֹפְּרוֹן . האמת, לא מאמין מה שאני ראיתי עם העיניים שלי. חיכו יהודים דתיים עם פאות. פעם ראשונה בחיים שלי שאני ראיתי יהודים עם פאות זה היה במקום הזה. שאלו: "יהודי? יהודי? יש יהודים? יש יהודים"? – "כן, אנחנו יהודים". – "מאיפה"? – "מיוון". הראינו להם את המספרים. קיבלו אותנו מאוד יפה. הביאו אותנו לאיזה בית כנסת גדול. לא בית כנסת, איזה ישיבה כזה. נתנו לנו אוכל. אבל אה לפני ששאלו שהם רוצים לעזור לנו, אז הם אמרו לנו שהם רוצים לדעת אם אנחנו יהודים. אז אנחנו אמרנו שאנחנו יהודים, אני יודע "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", יודע את הברכות, בורא מיני מזונות, יודע את כל הברכות. אני הייתי הולך לבית הכנסת. ידעתי. "לא", הוא אמר לי, "זה לא מספיק לי. אתם תסלחו לי", הוא אומר לי, "אתם תיכנסו בחדר, תורידו את המכנסיים, אני אראה אם אתם יהודים". עשינו. מה זה חשוב. אנחנו היינו יהודים.

01:52:31

עובדיה: אחרי שעשו לנו את הביקורת הזה, לקחו אותנו, אין מה להגיד, התייחסו אלינו, באף מדינה לא התייחסו אלינו כל כך טוב כמו ביהודי הונגריה. היינו שמה בערך יומיים. משמה לקחו אותנו באוטובוס, הביא אותנו לבודפשט מסרו אותנו לקוֹמוּנִיטֶה של בודפשט. שמה בקוֹמוּנִיטֶה של בודפשט נתנו לנו כסף ונתנו לנו פנקס, עם הפנקס הזה עם תלושים היינו אוכלים ארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב, וישנים על חשבונם במלון, והם היו משלמים הכל. היינו שמה בערך עשרה ימים בהונגריה. אבל אנחנו רצינו יוון. החליטו, אם אתם רוצים ליוון, העלו אותנו על רכבת, נסענו ליוגוסלביה. הגענו ליוגוסלביה, לבלגרד זה היה בערך 11 בבוקר. פתאום אנחנו רואים הקיפו את הרכבת פרטיזנים עם נשק, כולם שירדו כמו אושוויץ, עוד פעם אושוויץ. שמו את כולם מהרכבת במסדר, עשו מיונים. למה: הם היו צודקים: משתפי פעולה של הגרמנים לחוד, יהודים עם מספרים לחוד. מיינו את כולם. לקח כמה שעות טובות שמה בעמידה. אנחנו יהודים מיוון לא היינו הרבה. אולי היו גם קצת פולנים, זה אני לא ידעתי. ולקחו אותנו, מהתחנת הרכבת לקחו אותנו למחנה הסגר באיזה מקום בבלגרד, אפילו אני לא יודע השם. מה אני אספר לך, מה שמה הלך. מה ששמה ראו העיניים שלי, זה היה אושוויץ פי עשר. שמה היו מוציאים רבבות של אנשים להורג כל יום. ואוכל זה היה חזיר ושעועית. כולם עם שלשולים. עכשיו, ריבונו של עולם, איפה אנחנו? אנחנו חוזרים עכשיו לחופש. מה פה הורגים, יוונים שהלכו לעבוד התנדבו לעבוד בגרמניה, איטלקים, גרמנים, פולנים, אוקראינים, בקיר . היינו שמה בערך איזה שלושה-ארבעה ימים, רק רק הרג רואים. אנחנו אמרנו, סוף העולם, פה אנחנו מתים. שמה אני התייאשתי. כי אתה רואה את השחרור ואתה רואה דברים כאלה. שמה אמרתי, זה הסוף שלנו. לא יודע, פתאום איך שבאה איזה קבוצה של יהודי יוגוסלביה מהקוֹמוּנִיטֶה, כנראה הם סידרו את זה לפני זה כנראה, והלכו והודיעו שזה יהודים מיוון. "כן" הוא אומר, "הם יהודים מיוון, אתם רשאים לקחת אותם, להוציא אותם מפה". אבל כל זמן שהם לא ידעו, אנחנו היינו שמה. שמה היו מחסלים את כל משתפי הפעולה עם הגרמנים, לא חשוב מי שיהיה. אפילו אם היה יהודי שהם חשדו בו שהוא שיתף פעולה עם הגרמנים, גם היו מחסלים אותו. אבל הם ראו שלנו יש תעודות, אנחנו באנו עם תעודות. היה לי תעודות מאוסטריה, היה לי תעודות מ מגוּזֶן שהשתחררתי ממחנה ריכוז, היה לי תעודות מהאמריקאיות האמריקאים שנתנו לי, שעובדיה ברוך היה במחנה ריכוז באושוויץ, אחר כך במאוטהאוזן, כל הפרשה זה היה כתוב. אז הניירות האלה היו אצלי. אחר-כך הם נתנו לי תעודה גם יוגוסלבית שאני יהודי ושאני מיוון ושאני הייתי במחנה ריכוז, קיבלתי גם תעודה מהם, והם שחררו אותנו. ויהודי הונג אה יוגוסלביה לקחו אותנו שניים-שניים בבית. אנחנו היינו שמונה, חילקו אותנו בארבעה בתים. כל אחד, כל משפחה לקח זוג. היינו ישנים אצלהם, אוכלים אצלהם, מטיילים, הם מביאים אותנו לטיולים, ראינו את בלגרד. היינו כמה ימים שמה. אחר כך אנחנו אמרנו: "אבל אנחנו רוצים הביתה, רוצים ביוון". - "אתם רוצים ביוון? אנחנו לא יכולים אפילו אם אנחנו רוצים להשאיר אתכם ביוגוסלביה, אתם לא תישארו. אבל תנוחו". הם התחננו: "תישארו פה שבוע, שבועיים, חודש", התחננו לפנינו. לא רצינו לשמוע. לא היה לנו אמונה באף אחד. אנחנו, הפחד שלנו נכנס כל כך עמוק שלא רצינו לשמוע מאף אחד, רצינו הביתה, לראות את סלוניקי. וככה זה היה. שמו אותנו ברכבת. הגענו לגבול יוגוסלביה-יוון. הורידו אותנו, באנו לגבול. עכשיו אנחנו רוצים להיכנס לגבול, בא קצין יווני מהצבא היווני, הוא אמר: "כל אחד ייכנס ויצעק את השם שלו וככה תיכנסו לזה". צעקנו. "עובדיה ברוך, אני יליד יוון", עברתי. "מושיק קבלי, אני

01:58:19

יליד יוון". נכנסנו שמה. באנו לגבול היווני. השאירו אותנו הכלבים האלה 48 שעות בגבול בלי אוכל ובלי מים ובלי שינה, על הגבול בחוץ. אנחנו אמרנו, רבותיי, זה לא עסק. ולא שאלו אותנו: אתם רוצים לנסוע לסלוניקי? אתם רוצים לנסוע לאתונה? אתם רוצים ללכת מפה? אף אחד לא התעניין בנו, כאילו אנחנו לא קיימים. אז אמרתי אני, קחו את המולדת שלכם, זה המולדת שלכם. יותר גרוע מכלבים. אז אנחנו התארגנו והתחלנו ללכת ברגל מהגבול עד פלורינה זה היה עיר. בדרך כשאנחנו הולכים ברגל, ראינו משוריין של הבריטים, עשינו לו סימן, הוא עצר, הוא לקח אותנו עד פלורינה. ירדנו בפלורינה, אמרו לי אמרו לנו שפה יש מקום אחד שקוראים לו אונרר"א . הלכנו לאונרר"א, התייצבנו לאונרר"א, אמרנו שאנחנו פליטים יהודים שבאנו מגרמניה, לנו אין כסף, לנו אין שום דבר. אמרו: "אין לכם מה לדאוג, עכשיו אתם תחת חסותנו". לקחו אותנו שמה, ישנו בבית מלון איזה לילה. למחרת לקחו אותנו, שמו אותנו על משאית. זה היה כבר קרוב לחמש-שש אחרי הצהריים, שמו אותנו על משאית ונסענו מפלורינה לסלוניקי במשאית והגענו, היה די מאוחר בלילה, ליוון, לסלוניקי. ירדנו מהמשאית. הלכנו למשטרה. איפה הולכים? איפה מה יש לנו לעשות בסלוניקי בלילה? אין לנו שום דבר. כי לנו לא היה מזל שיבוא מישהו לקבל אותנו כמו שבאים היום בשדה תעופה לקבל את האנשים. את אף אחד לא היה מעניין מי אנחנו, מה אנחנו. יותר גרוע מכלבים. הלכנו למשטרה, היה קצין תורן אחד שמה, אמרנו לו ביוונית: "אדוני השוט הקצין, אנחנו פליטים שבאנו מפולניה שהיינו באושוויץ מהגירוש". והיות ואנחנו היינו הראשונים שהגענו ליוון, הקבוצה של השמונה האלה, היינו היהודים הראשונים שחזרו מאושוויץ ליוון. - "כן", הוא אמר, "אז מה אתם רוצים"? אמרנו לו: "אין לנו איפה לישון. אין לנו בית אין לנו כלום". - "זה לא בעיה, אני אתן לכם". יש ביוון מקומות שקוראים לזה חאן . החאן הזה, זה היה בשביל החוֹרָנִים. למעלה היה בית מלון כזה פרימיטיבי, ולמטה היו שמים את הסוסים, אכסניה של הסוסים, היו באים ליומיים שלושה ימים מהכפרים והיו ישנים ושמים את הסוסים. שמה היו מאכילים את הסוסים והם גם ישנים והם משלמים. כמו בית מלון. נתן לנו שמה איזה חדר, עברנו את הלילה. רק לילה אחד, זה חצי לילה כבר. בבוקר קמנו, עכשיו מחפשים שורשים. מחפשים. יש משהו, אין משהו? אמרו לנו שקיים קוֹמוּנִיטֶה קטנה מאלה שנשארו שמה. בואו נלך. כסף אין לנו שם, הלכנו ברגל. באנו לקוֹמוּנִיטֶה. "מה אתם"? – "אנחנו חזרנו מפולניה". כל אחד אני לא צריך לספר לך, בינתיים אני מספר לך, כבר אנחנו הבראנו בדרך, כבר היינו נפוחים מרוב שלא היה לנו מה לאכול, פתאום התנפלת על כל טוב, שאתה יכולת בהונגריה, באוסטריה לאכול. אנחנו ממש התנפחנו. היינו נפוחים. לא שמנים, נפוחים. הם ראו אותנו. הם אמרו: "אנחנו לא עוזרים לכם. אתם הרגתם את כל היהודים ואתם באתם". וואלה, סיפור חדש. לא רצו להסתכל עלינו בעיניים. לא הייתה לנו ברירה. אמרו לנו: "יש לכם אפשרות אחת. יש בית כנסת מוֹנאסטִיר , אתם יכולים ללכת שמה לישון". נשבע לך, כמו שאני מספר את זה עכשיו ב-7.2.1985

עליזה: 40 שנה !

עובדיה: 40 שנה אני מספר לך אחרי זה, שכבתי בבית הכנסת של המונאסטרלים שלוש שבועות בספסל, בלי שמיכות, בלי מזרון, בלי שום דבר, ביוון המולדת שלי, אצל היהודים. וכל פעם שהיו רואים אותנו אמרו שאנחנו הרגנו את כל היהודים ואנחנו באנו ליוון. עד שלקח עוד שבוע-שבועיים, התחילו לבוא רשימות של אנשים שנשארו בחיים, התחילו לבוא קבוצות, אז ירד, הסימן הזה ירד מאיתנו, האות

02:04:03

קלון הזה ירד מאיתנו, ברוך השם. התחילו לבוא כבר קבוצות, קבוצות, קבוצות, כבר הגיעו הרבה, כבר 600-500, זה נמחק. אחר כך כבר נהיינו אנחנו הרוב, והם כבר לא היו יכולים לדבר. אחר כך לא הייתה להם ברירה, היו מוכרחים לתת לנו קיום. אז בינתיים התערב הג'וינט , נתן לנו את אה מתנות לאביונים , בנו מיטות מעץ, מזרונים, שמיכות מהאונרר"א, מהג'וינט. התחלנו כבר התחילו לסדר לנו מקומות אנושיים פחות או יותר. בנו לנו מסעדה, היינו אוכלים במסעדה בלי כסף. עד שהתחילו להתארגן כל העסק הזה, חיינו בערך שנה היינו ב'מתנות לאביונים'. בערך איזה ארבעה חודשים היינו ב'מתנות לאביונים'. בינתיים לפני זה, הלא אני הכרתי את עליזה באושוויץ, אני ראיתי שברשימה כתוב עליזה צרפתי, אני ידעתי שזה עליזה צרפתי, לנו כבר היה שמה היינו כבר ידידים. אז אמרתי, אולי ייצא מזה משהו. למה החבר'ה התחילו להתנפל, לא היו בנות. אז אמרתי, אולי המזל שלי יהיה. היא מכירה אותי פחות או יותר, עבדנו בערך איזה שנה ביחד, חצי שנה

עליזה: שלושה חודשים בסך הכל.

עובדיה: שלושה חודשים. עבדנו ביחד, הכרנו. אז כשהיא באה ליוון, איך שאני ראיתי אותה, "איזה יופי" אני אמרתי "טוב שאת פה, מתחתנים". היא אומרת: "לא, יש לי זמן, לא מתחתנת". - "בואי נתחתן", אני אומר לה, "מה יש". קצת היא עשתה צרות, אבל אחר כך הסכימה [צוחק]. הסכימה. כמובן שאז לא היו צריכים פרוצדורות כמו שיש פה.

עליזה: אני לא רציתי להתחתן בגלל הסימן שהיה לי גם ניתוח.

עובדיה: לא היינו צריכים פריג'ידרים ומכונות כביסה ושטיחים וכל הזה מה שצריך. אמרתי לעליזה "את יודעת מה, אנחנו נקנה מחצלת אחת וזהו זה". ואני עם עליזה התחתנתי ועוד מעט 40 שנה נשואים, חיים באושר ובעושר.

עליזה: ויש שני ילדים.

עובדיה: ויש לי שני ילדים נחמדים ושלושה נכדים. ובזה תם הסיפור.

מראיין: טוב. סוף שיחה עם עובדיה ברוך.