בללי רבקה
מקום לידה יוון
תאריך לידה 21/11/1926
מחנות בירקנאו, ברגן בלזן, זלצוודל
מספר אסיר A-8375
תאריך שחרור 14/04/1945
00:00:04
מראיין: בללי רבקה, ב-29.3.85, בביתה, ברחוב ההסתדרות 32 בגבעתיים. רבקה שלום.
רבקה: שלום.
מראיין: אני רוצה לשאול אותך קודם כל שאלה שמאוד מעניינת אותי, יש המון קורפיוטים עם השם בֶּלֶלֶי.
רבקה: נכון.
מראיין: איך זה, מאיפה זה כל כך הרבה בללי?
רבקה: זה אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים, אבל מה, כמעט היו כולם בני דודים, אתה יודע, שהיו מתחתנים עם הבן דוד ובן דוד שני – שלישי, כמעט כולם היו בני דודים. אני מכירה הרבה בללי ובמחנה ריכוז היה לנו גם את הבעיה הזאת,
00:00:56
הגרמניה שהייתה שומרת עלינו, הייתה אומרת הייתה מקללת אותנו ממש קללות חזקות, הייתה אומרת: "מה קרה לכם, כולכם אתם בללי".
מראיין: זאת אומרת דיברו איתכם על שמות משפחה שם ובדקו את השמות משפחה?
רבקה: לפעמים, לפעמים.
מראיין: תספרי לי קצת על הבית, איפה הייתם גרים.
רבקה: היינו גרים ב את הכתובת אתה רוצה?
מראיין: אם את זוכרת.
רבקה: כן: η πάροδος Ευγενίου βουλγάρεως9 .
מראיין: בולגרי?
רבקה: בולגריוס.
מראיין: אֶנָטִי פַּארוֹדוֹס אֶוְוגֶנִיוֹ בּוּלְגָרוֹס מה זה היה הרחוב הזה, גרו שם יהודים?
רבקה: כולם, רובם יהודים היו. גם דודה של האמא הייתה ברחוב בפינה ואנחנו באמצע.
מראיין: את יכולה לזכור כמה שמות של משפחות של יהודים שגרו שם?
רבקה: כן. היו משפחת בללי ועוד פעם בללי, משפחת מוּסְטָקִי; אה רגע זה היה מוסטקי ובללי, מצא נו מצא [מדברת עם בעלה]. ברחוב שלנו, משפחת מוֹרְדוֹ
הבעל: [דיבור ביוונית].
רבקה: אלה סטלה. משפחת מורדו גם היו. זהו היו הרבה בללי שם.
הבעל: [דיבור לא ברור]
רבקה: מוסטקי. מוסטקי. גם הם בללי. והשניים היו מוסטקי.
מראיין: עכשיו, יש לי אליך שאלה שהיא בקשה. את יכולה לצייר במילים את הרחוב, איך הרחוב היה נראה?
רבקה: צר. בתים של ארבע קומות, בתים מאוד ישנים בחוץ, אבל בפנים היה הכול מבריק. רוב הבתים לא היה להם מים בתוך הבית. היינו מביאים. היו העירייה הייתה פותחת את המים בזמן מסוים לא כולם, רוב הבתים לא היה להם מים יכו היינו מביאים את המים מבחוץ, כן. על הרחוב היו אבנים כאלה, אבנים כמו בירושלים – אומרים יש כאלה רחובות. באמת קורפו הייתה ירושלים קטנה.
00:04:11
מראיין: באיזה מובן?
רבקה: הם היו מאוד מסורתיים והיו אנשים טובים, שקטים, פנימיים. אני אגיד לך, כולם, כמעט כולם, באמת.
מראיין: היה לכם ברחוב בית כנסת או בסביבה?
רבקה: בסביבות היו ארבע בתי כנסת. ביום שבת כל היהודים היו הולכים לבית הכנסת, היה תענוג לראות אותם, מהגדול עד הקטן ובחגים, זה היה ממש אה באמת תענוג, תענוג היה. אבא שלי היה עובד בחברת קדישא גם כן.
מראיין: את רגע שניה את זוכרת את השמות של הבתי כנסת?
רבקה: זה בשפה שלנו, לָה סְקוֹלָה גְּרֶקָה כן, בית מדרש
הבעל: [דיבור לא ברור]
רבקה: אני לא יודעת היו קוראים את זה 'לה סקולה גרקה' אחר כך 'לָה סְקוֹלָה פּוּלִייֶזָה' ; 'לָה סְקוֹלָה נוֹבַה' , אל מדרש.
הבעל: זה בקורפיוטית. ביוונית ובעברית אני לא יודע.
רבקה: כן. שפה אחרת. שפה אחרת.
מראיין: פולייזה, גרקה ומה עוד?
רבקה: ו ו'לה סקולה נובה'. חדשה. את השלוש האלה האחרונות – 'לה סקולה גרקה' נשארה עד היום ואת השלושה היתר שרפו אותם הגרמנים, ערב אחד זרקו פצצות ושרפו את כולם.
מראיין: מה נשאר?
רבקה: רק אחד נאשר, 'לה סקולה גרקה', זה באמצע הגטו.
מראיין: מתי זה הופגז על ידי הגרמנים, את זוכרת?
רבקה: ב-44 .
מראיין: אה זאת אומרת שה'לה סקולה גרקה' נשארה? וה
רבקה: רק נשאר.
מראיין: השאר הופגז על-ידי הגרמנים?
רבקה: הגרמנים.
מראיין: מה עוד את יכולה לציין ככה מהרחוב?
רבקה: גדלנו כולנו יחד. היינו הולכים בבוקר לבית ספר, לומדים ביוונית.
00:06:51
מראיין: איזה בית ספר?
רבקה: ב'תלמוד תורה'. אבל המורים בבוקר היו כולם נוצרים.
מראיין: זה היה בית ספר יהודי?
רבקה: יהודי.
מראיין: שדיברו בו ביוונית?
רבקה: כן, אבל בשעה שתיים אחר הצהריים מי שרצה, כי לא כולם רצו לבוא.
הבעל: עד שתיים
רבקה: כן היינו לומדים
הבעל: משעה שלוש ועד חמשה - תורה.
רבקה: כן, תורה, ב'תלמוד תורה'.
מראיין: ואת הלימודים של 'תלמוד תורה' לימדו בעברית ב ?
רבקה: בעברית, והיו מסבירים לנו ביוונית.
מראיין: פעם ראשונה שאני שומע את זה, כבר שמעתי כמה קורפיוטים כולם אמרו שלמדו רק את היוונית. זאת אומרת
רבקה: לא, אנחנו ידענו לקרוא. אנחנו ידענו לקרוא. הייתה היה לנו, אני זוכרת שהיה לנו מורה מפה מהארץ.
הבעל: בטח.
מראיין: את זוכרת איך קראו לה?
רבקה: אני יודעת שהיא הייתה שהיא התחתנה עם מישהו ממשפחת חיים, אבל איך קראו לה אני לא זוכרת. חיים.
הבעל: היה לנו גם מורה.
מראיין: היא דיברה עברית?
רבקה: היא דיברה עברית ולימד אותנו וגם איטלקית הייתה מדברת ולימד אותנו גם הרב מנחם חיים ז"ל, שהוא נפטר לפני שנה חמש – שש שנים הוא נפטר.
מראיין: איך קראו לו?
רבקה: מנחם. חיים מנחם.
מראיין: מה אבא היה עושה?
00:08:34
רבקה: אבא שלי היה זגג והיה עובד גם שהייתה תקופה שהיה שם מהשמן, אני לא יודעת .
הבעל: כן. כן. זה גם אבא שלי היה עובד.
מראיין: מה זה, איזה סוג עבודה זה?
הבעל: זה שהיה [דיבור לא ברור ביוונית] יש הזיתים, אז הם היו ממלאים את החביות הגדולות מהגדולות לקטנות, היה להם כזה גדול, הם היו ממלאים את הפחים של האלה זה העבודה.
מראיין: כן. איך קראו למקום שהוא עבד בו, את זוכרת?
רבקה: אצל גויים היה עובד שם בבית החרושת. אני זוכרת היה אבא טוב ואבא יפה. עד היום עד היום לפעמים אומרים שבקורפו רוצים להגיד משהו, אומרים יפה כמו יוסי.
מראיין: יפה.
רבקה: באמת, אתה ראית את התמונה שלו?
מראיין: כן.
רבקה: מה זה יפה, גבר גבוה שיהיה בריא. שתי מטר ושמונה היה גובה ואמא מאד הייתה אישה טובה, מסורה מאוד למשפחה.
מראיין: מה הוא היה עושה בבית הקברות?
רבקה: הם היו מחברה קדישא וכל זה הם היו עושים את זה בהתנדבות.
מראיין: מה זאת אומרת בהתנדבות? אני מכיר עוד כמה אנשים שעבדו שם בבית הקברות וזה היה מן עבודה מחוץ לעבודות הרגילות.
רבקה: כן, כן. היה לי דוֹד ז"ל - אח של אמא - שבאמצע הלילה היו מקימים אותו מהמיטה – כולם יודעים - ואיזה בן אדם הוא היה, ממש בן אדם טוב. קראו לו סבא, סבא. הוא היה קם באמצע הלילה איפה שהיה בן אדם חולה היה עומד על ידו עד שאלוהים היה לוקח אותו והוא היה עושה את כל החובות, את כל ה את כל מה שצריכים לעשות לבן אדם מת. כזה בן אדם טוב הוא היה. כל האחים של אמא שלי גם עבדו בחברה קדישא. אצל אמא שלי היו גם כן משפחה גדולה מאוד, אחים ואחיות, כולם אלה נספו. מצד האבא אותו הדבר, אחות ואחים, בסך-הכל שרפו בני דודים ראשונים 30 ! 30 חתיכות! לא אחד ולא שתיים. והרבה
00:11:47
מאלה היו גם נשואים עם ילדים.
מראיין: כן.
רבקה: אז הם מאוד אוהבים אותנו, הייתה ממש משפחה שאחד אוהב את השני ועד היום אנחנו אוהבים ככה האחיות.
מראיין: מה עוד את יכולה לספר לי על התקופה הזו בקורפו לפני שאנחנו מתחילים עם האחים והאחיות?
רבקה: אני אגיד לך את האמת, אנחנו זוכרים גם לא כל כך כל כך הרבה, זאת אומרת המשפחות שלנו היו פועלים, היו עובדים בשביל לחיות, נכון, אבל היו אנשים שקטים. זה אחר כך התחילה המלחמה שזה היה תהו ובהו עם המלחמה הזאת ארבע שנים, סבלנו מאוד. כן, מאוד מאוד סבלנו, ארבע שנים שלא היה מה לאכול ומה לשתות, היו מוכרים את הדברים של הבית בשביל להביא אוכל בבית, זה מצב נורא קשה, נורא.
מראיין: כשאת אומרת שהמצב היה נוח, על איזה שנה את מתכוונת? זאת אומרת החיים השקטים?
רבקה: כן, כמה שאני זוכרת, עד גיל 14, 13, אחר כך
מראיין: באיזה שנה זה היה?
דובר: מ-40 התחיל כבר.
רבקה: המלחמה. זאת אומרת את הילדות שלנו, את ה אנחנו התחלנו רק במלחמות, באמת רק במלחמות. מה זה ילד בגיל 13 – 14? מה זה, מה הוא מבין? מבקש אוכל ולא היה להם לת .
מראיין: מה השינוי שקורה ב-38 – 39 , איזה שינוי יש?
רבקה: שהתחילה המלחמה.
מראיין: תספרי לי על זה, מה קורה בקורפו?
רבקה: ב ב-1940 בנוב באוקטובר 40 באו האיטלקים והתחילו שם להפגיז , נהרגו המון המון יהודים באותו יום, הרבה יהודים נהרגו. וככה המשיכה הפצצה הזאת שבעה חודשים, היינו בתוך המקלטים. יום ולילה זה להפגיז וזה כל הגברים היו בצבא.
00:14:10
מראיין: איזו מלחמה זו הייתה שם?
רבקה: האיטלקים עם היוונים, איטליה ויוון.
מראיין: למה הייתה המלחמה הזאת?
רבקה: ככה היא התחילה, אני יודעת והם,
הבעל: זה מלחמה של מדינות.
רבקה: זה ש מוסוליני.
הבעל: [דיבור לא ברור]
רבקה: זה אחר-כך התחילו . קודם התחילו האיטלקים ב-30 ב-40 . התחילו ושבעה חודשים, אחר כך האיטלקים תפסו את העיר. את העיר הזאתי ונשארו שמה ארבע שנים כמעט.
מראיין: האיטלקים פלשו לקורפו?
רבקה: כן.
מראיין: עד איזה שנה הם היו שם?
רבקה: עד 40 היה אחר כך הם היו עד 43 וב-43 באו גם הגרמנים וב-44 הגרמנים לקחו אותנו.
מראיין: מה היה המצב של קורפו בתקופה שהאיטלקים שלטו בקורפו?
רבקה: ככה ככה, מי שרצה לעבוד איתם לא היה כל כך קשה. אבל עבדו הרבה איתם, לא היה כל כך נורא. אני אגיד לך גם, ידעו את השפה שם האנשים, היו מדברים איתם. ומה זה, האיטלקים לא אנשים של מלחמות, כן.
מראיין: כשאת אומרת שהם לא אנשים של מלחמות על מה את מסתמכת?
רבקה: שהם רחמנים, הם היו כל יום אחרי הצהריים מחלקים אוכל אפילו לילדים במחנה. אבל הגרמנים היו
דובר: טוב, זה היה אז צבא. מה זה צבא? הצבא רגיל היו פאשיסטים, שהיו יותר גרוע מהגרמנים של היטלר. אלה היה להם כובע שחור אלוהים ישמור. אבל הצבא היה אפשר לעבוד איתם, היה שוק שחור, פה-שם וככה היה אפשר להסתדר איתם. ככה היה
רבקה: הנערים, היו מסתדרים איתם, אבל הבנות לא היה להם מה לחפש איתם חחח
מראיין: מה עוד קורה, מה קורה ליהודים בתקופה הזאת שיש את האיטלקים בקורפו?
00:16:38
רבקה: מלחמה, הייתה מלחמה בקורפו , כבר התחילה מלחמה, זה בכל העולם הייתה מלחמה ואז באמת התחלנו
מראיין: לא, אני רוצה שתספרי לי, אם יהיה שינוי במצב של היהודים בקורפו, מהתקופה שהאיטלקים כובשים את האי.
רבקה: נו, בטח היה. אבל הם התנהגו דווקא מאוד יפה איתם, הנה, אני אתן לך דוגמא קטנה.
מראיין: כן.
רבקה: היה פסח, והיה מגיע לנו לתת כל יום – אני יודעת - חתיכה לחם מסכום, מכזה חתיכה ובמקום שיתנו לנו כל יום את הלחם, אז עשו חשבון כמה מגיע לכל אחד ולכל נפש ונתנו את הקמח ועשינו, אפינו את המצות, כל השנים שהאיטלקים היו שם, זה גם משהו. הם לא היו כל כך רעים כמו שהגרמנים. טוב אה
מראיין: נמשיך.
רבקה: אחר כך התחילו הגרמנים, היו מפגיזים יום ולילה את העיר, עד שהם גם כן כבשו את העיר. הדבר הראשון שהגרמנים עשו שבאו לפה, הם ידעו הם רצו לדעת קודם כל כמה יהודים יש במקום.
מראיין: כן.
רבקה: ובתעודות זהות חתמו לנו שאנחנו יהודים. בכל התעודות זהות, לקחו וחתמו לנו. כל הגברים היו הולכים להתייצב בבוקר, בכל בוקר מגיל 16 עד אני לא יודעת בדיוק איזה גיל - אולי בעלי יודע - להתייצב כל יום בבוקר. ואחרי צהריים היינו צריכים להיכנס הביתה מחמש אחר הצהריים, עד שבע בבוקר לא לצאת, אפילו אם בן אדם היה מת או חולה משהו, לא היו יכולים להזעיק עזרה.
מראיין: כן. אתם ביניכם, בתוך היהודים
רבקה: כן, אחד היה עוזר לשני, למשל הייתה יולדת שצריכה ללדת, המיילדת הייתה יושנת ממש אצלה בבית. אבל ככה היה פחד אלוהים, מי היה יוצא? היה ממש מפחיד. אני זוכרת שאבא שלנו ז"ל הרגיש רע, ואני ואחותי אנה אמרנו מה שיהיה לא איכפת לנו, אנחנו הולכים לקרוא לאח שלו. באמת, אני רצתי באמצע הלילה, אני ואחותי אנה והבאנו את הדוד, כי אבא שלי, אמרתי לך, הוא היה דתי מאוד והתחיל לקרוא וידוי לבד. אחר כך לא היה לו כוח, אז הוא אמר שהוא רוצה
00:19:18
שאחיו שלו יבוא. ונתן לו מים, נתן לו כל מה שצריך לשטוף ידיים והתפלל ואחרי כמה זמן הוא נפטר. אבל ממש הוא נפטר כמו, כאילו הוא ידע שהוא נוסע לאיזה מקום. כזה נשמה טובה היה. לו ואמר לאמא שלי: "פורטונה, תשמרי על הבנות, אל תעזבי אותן, תיזהרי באמת ". ובבוקר באו הילדים של אחיו ולקחו אותו עם אלונקה, כי אסור היה לנו לעשות הלוויות בזמן המלחמה.
מראיין: כן.
רבקה: ואני, עד היום אני זוכרת, אני ואחותי אנה, אמא, כולם הלכנו והתגנבנו שם בבית הקברות שתהיו בריאים אתם, שתהיו בריאים הסבא שלך, שם את האבא שלי למטה בקבורה. אני כאילו אני חושבת אני רואה אותו היום, בחיי. אבא שלי הוא גם היה אתה יודע בטח איפה? הוא היה למעלה, בית הקברות למעלה, אבא שלי בין אלה המתים מלמטה בית הקברות למטה, אבל אותו יום אבא שלך אסף – שתהיה בריא - הסבא הביא אותו ל
הבעל: [דיבור לא ברור]
מראיין: כן.
רבקה: היה אבא שלנו.
מראיין: מה עוד קורה? אז יש עוצר והגרמנים לא נותנים לצאת ובכל זאת משהו משתנה.
רבקה: עד שיום אמרו לנו בבוקר להתייצב כולנו, הם רוצים לעשות רק ביקורת בתעודות זהות. ואמרו אם אנחנו לא נלך, אחד לא יתייצב יהרגו, אני לא יודעת כמה מהמשפחה. אז ככה כולם פחדו.
מראיין: היו צריכים רק הגברים להתייצב?
רבקה: הגברים היו צריכים להתייצב, אבל כשתפסו אותנו כולם ביחד.
מראיין: איפה ביקשו מכם להתייצב?
רבקה: במחנה צבאי.
מראיין: שאיך קראו לו?
רבקה: פְרוּרִיוֹ . פרוריו היה פעם במקום ש
מראיין: ומה אתם עושים במשפחה?
רבקה: אנחנו הלכנו, הלכנו כולנו יחד, יחד עם כל היהודים, שהגענו שם במקום בחוץ
באיזה רחבה, הם התחילו סתם לבדוק בתעודות זהות ואחרי כמה דקות יצאו כל
00:21:56
הגרמנים מסביב.
דובר: החזיקו אותנו בתוך המחנה הצבאי.
רבקה: כל הגרמנים יצאו מסביב עם תת מקלע, והכניסו אותנו, את כולנו בתוך הפרוריו הזה. בלי בגד לא היה לנו איתנו שום דבר איתנו, רק מה שאנחנו לבשנו, עזבנו את הכול בבית, כי הם אמרו שחוזרים, רק לעשות את הביקורת ולחזור. ובמקום זה זהו זה, תפסו אותנו. זה היה יום שישי בבוקר.
מראיין: תמשיכי את את תמשיכי רצוף, אל תהיי תלויה בי.
רבקה: אהה בסדר. אז אני אומרת, יום שישי בבוקר תפסו אותנו וביום שבת כבר התחילו לקחת אותנו. איך לקחו אותנו? הייתה איזה סירת צ'אטארה , קראו את זה. אונייה כזאתי, הכניסו בפנים חלק לחלק והביאו אותנו
מראיין: עכשיו אני אפריע לך.
רבקה: כן, בבקשה.
מראיין: איך את הרגשת את, אני לא מדבר על אחרים. איך את הרגשת שכשאת היית בתוך הפרוריו הזה את השארת את הבית ואת השארת את המקום, ידעת שאת לא חוזרת לשם?
רבקה: איך הייתי?
מראיין: מה הרגשת?
רבקה: פחד, פחד. פחד, כי לא ידענו, כי אנחנו היינו מאוד תלויים להורים ופחדנו. אולי יהרגו את ההורים; אולי ייקחו את אבא; אולי ייקחו את האחיות הגדולות ומה אנחנו נעשה? אנחנו היינו אף פעם לא הלכנו מהבית אפילו לא היינו הולכים להסתובב לבד. היינו תמיד הולכים עם האחות אצל הדוֹדה, אצל הנוֹנָה , אצל הסבתא, כן. לא היינו כאלה שהיינו מסתובבות הרבה. לא היה לנו חופשיות.
מראיין: איך הייתה האווירה הכללית חוץ מפחד, היו שם צעקות, היה שם בכי?
רבקה: היו כאלה שבכו, היו כאלה שממש היו המומים מרוב פחד, כי רק לראות את הגרמנים שמלווים אותנו היה פחד אלוהים, פחד ! והביאו אותנו לאִיגוּמֶנִיצָה , את הראשונים הראשונים, הביאו אותנו לקומיניצה ונשארנו שמה כל הלילה ולמחרת הכניסו אותנו עוד פעם בצ'אטרה והביאו אותנו במקום
00:24:07
בלֶפְקָדָה . ושמה בלפקדה, ראינו עוד קבוצה אחת של יהודים. ופה, בלפקדה הרגו גם יהודי אחד ממש הגרמני ירה והרג אותו על המק בגלל שמישהו עבר ונתן לו סיגריה.
מראיין: רגע. יצאתם מפרוריו ל-?
רבקה: לאיגומיניצה.
מראיין: כן.
רבקה: כן, ההו עם אמא שלי ועם אה .
מראיין: כן ואחר כך?
רבקה: כן.
מראיין: מאיגומיניצה ל-?
רבקה: אני רוצה להזכיר משהו, שבעלי צודק באמת: בתוך הפרוריו, שהיינו, הם הביאו שם איזה ארגז גדולה מאוד ואמרו לנו במקום אחד לשים את כל המפתחות של הבית, במקום השני להוציא את כל הזהב, מה שהיה לנו.
הבעל: זה היה ביקורת באותו זמן.
רבקה: כן.
הבעל: זה חשוב.
רבקה: כן. כן. נכון. נכון מאוד.
הבעל: [דיבור לא ברור]
מראיין: כן.
רבקה: היהודי הכי עני בקורפו את הזהב שלו היה לו. זה היה משהו חשוב בשביל הבנות וזה . אז אחר כך הביאו אותנו שם ללפקדה ו
הבעל: זה אי.
רבקה: כן, גם אי, כן. ויש בחור אחד שהוא גר בעין חרוד, אני לא יודעת אם הוא רוצה להזכיר את זה, אני פוחדת להגיד את זה אפילו לא צריך אולי
מראיין: איך שאת רוצה.
רבקה: לא, לא אולי הוא לא רוצה, שהוא ברח משם אבל אני לא רוצה. אולי הוא לא רוצה ומשמה הביאו אותנו לפָּטְרָה . נשארנו כמה ימים.
מראיין: כן.
00:25:52
רבקה: ושמה, באמת היינו כמעט חופשיים, כי לא היו גרמנים, רק הגויים היו שומרים עלינו. אבל קודם אמרו שרוצים לברוח כמה גברים ובנות ביחד; אחר כך התחרטו. כל אחד אמר: איך אני אעזוב את אמא; ואיך אני אעזוב את ה זה? הדבר הזה שהיינו מאוד מאוד קשורים אחד לשני ונשארנו והביאו אותנו מפה, מפטרה, הביאו אותנו לפִּירֶאוּס . נכון?
הבעל: כן.
רבקה: שמו אותנו בחַייְדַרִי , נשארנו שם שבוע ימים ושם הייתה סלקציה ראשונה.
מראיין: מה זה היה החיידרי?
רבקה: זה מחנה זה מחנה מוות, זה היה שמה. שם היו,
מראיין: בפיראוס?
רבקה: באתונה, כן. זה לא היו רק יהודים שמה, היו המון המון גויים, נוצרים ועדות אחרות גם כן, לא רק אנחנו. היה מחנה ממש גרוע מאוד.
מראיין: כן.
רבקה: אני זוכרת שהפרידו בינינו והתחילו אז התחילו הצעקות והבכי. ואחרי 7 ימים שוב פעם נפגשנו יחד והכניסו אותנו ברכבות משם הביאו אותנו לבירקנאו . היינו כמה ימים בתוך הרכבת, שם היה נורא נורא. כי בהתחלה הם הכניסו בתוך הקרון, בקרון אחד הכניסו 200 איש ובקרון 40-50. אתה
מראיין: כן.
רבקה: חילקו לנו מצאנו בפנים, אתה מכיר את הסלק האדום? לא מבושל, בצל, ממש כמו בהמות וצימוקים ולחם מלא מלא, לחם כזה ירוק היה
הבעל: עם עובש.
רבקה: עובש, כן. והיה מים בתוך החביות, מלא חלודה.
מראיין: כן.
רבקה: לנו הייתה תינוקת בת ארבעה חודשים של אחותי וכל פעם שהרכבת היתה נעצרת, אני לא יודעת למה היו היו לאחותי לא היה כבר חלב מה להניק אותה מרוב פחד, לא היה לה, אז היינו מוסרים את התינוקת דרך החלון לאיטלקי, שליוו אותנו האיטלקים, אז את התינוקת היו נותנים אותה דרך החלון לאחות של בעלי, אז היה חבר שלי מהבית ספר, שהיא תניק אותה ועוד פעם הייתה מחזירה לנו
00:28:35
את התינוקת אחר כך, דרך הסורגים, דרך החלון.
מראיין: רגע, אני לא מבין. הרכבת עצרה?
רבקה: כן.
מראיין: כן?
רבקה: ולאחותי, לא היה לה מה לתת לתינוקת.
הבעל: אוכל להביא לתינוקת.
רבקה: אז אחותו גם הייתה יולדת.
מראיין: כן?
רבקה: של בעלי והיה קרון על יד קרון. אז היינו נותנים את התינוקת לאיטלקי, שהיה מלווה אותנו מהחלון.
מראיין: כן.
רבקה: הוא היה מוסר אותה לאחותו.
מראיין: כן.
רבקה: להניק אותה ושוב פעם מביאים אותה בחזרה, כמה פעמים, כל פעם היינו עושים את זה.
מראיין: כן.
סוף צד קלטת
00:29:11
התחלת צד קלטת
רבקה: ועד שהגענו לשמה.
מראיין: לא, התחלת להגיד לי משהו שהקרון היה עם כינים
רבקה: אהה מלא כינים. מלא כינים. כל מיני, גדולים וקטנים ו זה היה ממש ממש רע, באמת.
מראיין: אתם ידעתם לאן אתם נוסעים?
רבקה: לא, לא, לא ידענו, אמרו לנו שלוקחים אותנו למחנה עבודה. אבל אנחנו לא ידענו וכל אחד היה אומר בתוך הרכבת רק להגיע מהר ולהתקלח, זה רצינו, זה כל כך הרבה ימים שלא התקלחנו.
מראיין: כן.
00:29:44
רבקה: הגענו לשמה והרכבת נכנסה בתוך המחנה, לא ידענו מה זה, היה מלא אורות, מלא עשן, שראינו את ה את המשרפות האלה, לא ידענו אז שזה משרפות וכל
אחד היה אומר שורפים את הבגדים; מחממים מים בשביל להתרחץ; כל אחד, מסכן, היה אומר מה שבראש שלו היה . עד שבאמת שמענו שאומרים לנו לקום, לקום, להתעורר. פתחו את הדלתות ושאלו אותנו אם אנחנו יודעים איך אנחנו מדברים? אמרנו: יוונית. ואז כולם אמרו לנו: אל תגידו שאתם חולים; וכל אחד יגיד שהוא ; יודעים יש פה צעירים, תגידו שאתם שנתיים – שלוש יותר מבוגרים; ותתנו את התינוקות להורים וזהו .
מראיין: מה זאת אומרת? אני לא מבין משהו. מי זה היה האנשים שפתאום באו ואמרו לכם?
רבקה: הם שאלו, בטח הגרמנים אמרו להם שהם אנשים
הבעל: אלה אנשים אני אסביר אלה האנשים שנשארו.
רבקה: אנחנו מצאנו שם לפניהם.
הבעל: אולי שנתיים לפנינו תפסו אותם. והם היו כבר שמה, אבל הסיפור שהיה במקור [דיבור לא ברור].
רבקה: הם יודעים שהיו יוונים.
הבעל: שהם שלחו אותנו לעמוד ליד החלונות זה ככה, אבל את הילדים אמרו לנו במקום ה [דיבור לא ברור].
רבקה: כן לתת את זה לנשים המבוגרות. לזקנות לתת את הילדים הקטנים, כן. אז הם התחילו אחר כך אה
מראיין: הם דיברו ביוונית?
רבקה: כן, הם דיברו ביוונית, דיברו ביוונית. שמה ירדנו מהרכבות והם התחילו בלי לא יודעת באו הגרמנים אומרים: את הולכת מפה, מפה. כל אחד והמזל שלו. לא הוציאו הרבה, איזה 80 איש לפי החשבון שלי. ולקחו אותנו. ומאותו אני זוכרת, מאותו היום, באותו רגע שאמא שלי אומרת לאחותי: "אנה, תשמרי על הבנות, תשמרי על רבקה, תשמרי על רחל". ולא ראינו אותה יותר, לא ראינו אותה. משמה לקחו אותנו, וכל הלילה עזבו אותנו באמצע הדרך, במחנה, ולמחרת
בבוקר – לפנות בוקר - ראינו שמה בנות שהולכות לעבודה עם איזה בגדים כאלה
00:32:10
עם הסימן פסים, ואנחנו מסכנות לא ידענו איפה אנחנו נמצאים. היה קר נורא ובאו בבוקר הגרמנים, אמרו לנו להתפשט, אתה יכול לתאר לעצמך מה היה לנו
שמה, על יד הגברים, להתפשט בנות צעירות, מה זה אנחנו התחלנו לבכות. אז מישהו אמר אל תבכו ואל תתביישו, אתם מוכרחים לעשות מה שהם רוצים אם אתם רוצים לברוח מהר מפה. אז התפשטנו, ובדקו בדיקה כזאת, סלקציה אני יודעת מה הם עשו? אמרתי לך, שחלק לקחו אותנו למחרת אהה אני יודעת ושמו לנו איזה תרופה בגוף שם ו קודם
מראיין: רגע, אז אני רוצה עוד משהו להבין: אז אתם כל, חצי לילה אתם הייתם ממש ככה ב ?
רבקה: כן, כן.
מראיין: אף אחד לא שמר עליכם?
רבקה: אף אחד לא שמר עלינו באמצע המחנה, איפה ללכת?!
הבעל: המחנה סגור.
רבקה: היו היה הגדר תיל, איפה ללכת? אבל איפה ללכת, מותק? זה מחנה. איפה ללכת?
הבעל: בפנים בתוך המחנה לא היו גרמנים.
רבקה: היו מסביב. איפה ללכת? זה היה
הבעל: הגרמנים היה בשער ובשמירות.
רבקה: ואחר כך הכניסו אותנו למקום אחד, אחת – שתיים אנחנו ראינו שכבר אין לנו שערות בראש. בין רגע כל השערות שלנו אמרנו: מה קרה, מה, מה .
הבעל: כל העבודות האלה היו עושים הנשים.
רבקה: ואחר כך נתנו לנו גופייה, חצאית וחולצה, תסלחו לי, בלי תחתונים ובלי חזיות ולקחו מן כזה מכחול ועשו לנו איזה צבע ככה בגב, שכל ה היה לנו מלא פצעים פה בגב היה לנו, מהצבע הזה שעשו לנו בגב. ולמחרת הבוקר שוב פעם הייתה סלקציה ואז הם הוציאו מה שהיו צריכים להוציא, דווקא גם בבוקר הזה לקחו כמה מהבנות ואחר כך עשו לנו את המספר ביד.
הבעיה שלא היינו מבינים, היו מדברים איתנו ואנחנו לא היינו מבינים. עזבו עוד פעם עזבו אותנו באמצע הרחוב והרבה בנות הכירו קבוצה אחרת שבאו
00:34:32
מאיטליה. באו מאיטליה והיה דווקא קרובי משפחה. כי בקורפו היה הרבה אנשים שהיו גרים, גם
בטְרִייֶסְטֶה. אחר כך הביאו אותנו בלילה, עמדנו שם |באַפֶּל {מסדר ספירה של אסירים. היה נערך מדי בוקר עם השכמה ומדי ערב טרם סגירת האסירים וכליאתם בצריפים. האפל נועד לפיקוח הדוק על האסירים ובמהלכו בוצעו התעללויות באסירים עד אשר הושלמה הספירה. גרמנית: Appell, או Zählapel ר' גם הערך "ספירה".}, לא ידענו מה זה, אמרו לנו לעמוד, עמדנו כמה שעות ובאו. נתנו לנו קצת לחם, עם חתיכת גבינה והלכנו לישון. ולמחרת הבוקר, עוד היה לילה בחוץ, שומעים: אאוּסְטֶן , אנחנו לא ידענו מה זה, והתחילו כבר עם מקלות להרביץ - אלה שעבדו בתוך המחנה - והוציאו אותנו עוד פעם ברחוב, נשארנו שמה באַפֶּל כמה שעות וככה המשיך הלאה. כמה ימים, התחלנו לעבוד וכל מיני עבודות היו.
מראיין: זאת אומרת, כל יום היה מן מסדר כזה
רבקה: מסדר כזה בבוקר וקראו את זה אַפֶּל, גם בבוקר וגם בערב. לפעמים היה הולך מהר, לפעמים היינו נשארים שמה שעות. גשם. רוח. אחת הייתה מתחבאה עם השנייה ככה להתחמם. הבגדים שלנו היה רטובים מאוד. ואחר כך התחילו לקחת אותנו לעבודה.
מראיין: כן.
רבקה: ויום אחד עבדנו בתוך המחנה אני, אמא.
מראיין: תזכירי שמות.
רבקה: אה אסתר, כן אני ואסתר ורחל, קראו לה. עבדנו יחד ופתאום אסתר הייתה
מראיין: איזה רחל?
רבקה: היא נחשון עכשיו. נחשון.
מראיין: כן.
רבקה: עבדנו יחד.
מראיין: מה עבדתם?
רבקה: ב היינו שוברים לבנים. לבנים. כן. ופתאום האמא אמא אה אסתר ראתה את אבא שלה, התחילה לקרוא לו, לא יודעת איך היא לא התבלבלה, והיא עשתה ככה והיא תפסה את הגדר. אז אנחנו חשבנו שרוצים לעזור לה להוציא
אותה משמה, איך שאנחנו רצינו לתפוס אותה, להוציא אותה משמה נדבקנו גם אנחנו. גם אני וגם רחל ועד שהגרמנים הפסיקו את החשמל, את הזרם של החשמל
00:36:46
ובאו והוציאו אותנו משמה. אחר כך הייתה חקירה. אבל אמא, לאסתר הספיקה, היה לה פה בתוך הידיים את הברזלים שנכנסו לה, אנחנו רק היינו רועדות, אבל היא היה לה
כבר את הברזלים האלה בתוך הידיים. אז אמרנו את האמת, היא אמרה את האמת, אסתר אמרה את האמת, ראיתי את אבא והתבלבלתי, אז לא עשו לנו שום דבר, היה לנו מזל.
מראיין: הוא הספיק לראות?
רבקה: הוא הספיק לראות אותה, כן, הוא הספיק לראות אותה, כן, הוא הספיק.
מראיין: מי לקח אתכם שם לחקירה, מי עשה את החקירה?
רבקה: באה בחורה סלוניקאית שהיא ידעה לדבר, תמיד היו שואלים אותנו איך אתם מדברים, היינו אומרים ניך פארשטיין. ניך פארשטיין וככה היו מביאים מישהו שיתרגם לנו.
מראיין: כן.
רבקה: מה מספרים? יושבים מעכשיו ועד שנה הבאה יש לנו מה לספר ומה להגיד עם כל הבעיות האלה. עד שנה הבאה אנחנו לא גומרים לספר. זה קשה לנו, אנחנו לא יכולים לישון בלילה. תאמין לי, כמה פעמים אני , אני ממש אני קמה ואני באה פה, אני רוצה אור, אור, רק אור. שעוד אנחנו זוכרים את זה, אוּףף. אני זוכרת פעם כשבאה רכבת, היו מצ'כיה ולא הספיקו לעשות לנו בְּלוֹק-שְׁפֶּארֶה .
מראיין: מה זה?
רבקה: מה זה בלוק-שפארה, להכניס אותם בזמן שאנחנו לא נראה שמביאים שם יהודים והתחילו שם לזרוק לנו לחם . אז אני , לא הספיקו להכניס אותנו ואמרו לנו להתכופף בתוך התעלה, איפה שהיינו חותכים שם את העצים. אחרי שלקחו כבר את כל היהודים האלה - אנחנו לא יודעת איפה לקחו אותם - אז אני על יד הפסי רכבת ראיתי לחם אחד. אז אני אומרת לבד, אני חייבת לקחת את הלחם הזה, היום אני אקח אותו. אז אחותי רחל, אמא של בקי, אומרת לי כּוּלָה תעשי את זה, אם הוא יראה אותך הוא יהרוג אותך. אמרתי: "תראי, מה שיהיה אני אקח אותו ומה שיהיה יהיה". אני הולכת ל , זוחלת לאט-לאט, לאט-לאט, לוקחת את הלחם ולא הספקתי להרים את הלחם, אני ממול שומעת את הגרמני אומר לי קוֹם קוֹם .
00:39:28
ככה, עם האצבע היו עושים. אני, הדבר הראשון מה עשיתי, לקחתי את הלחם, שמתי אותו בחזרה, אז הוא אומר לי: "לא, את באה פה על ידי רק עם הלחם". אני באה על ידו עם הלחם,
הוא אומר לי: "למה גנבת"? קְלֶפְּסִי קְלֶפְּסִי - היו אומרים לנו ליוונים. אז אני אומרת לו: "אני לא קְלֶפְּסִי קְלֶפְּסִי, אני רעבה, אני רוצה לאכול את זה". אז הוא אומר לי: "את יודעת שזה דבר חמור מאוד שאת רוצה לגנוב", אמרתי: "אבל אני לא גנבתי, אני עומדת על זה". אבל בינתיים אני מהפחד - תסלח לי מאוד - כבר הייתי כמו מתה, ואני רואה ממול את אחותי רחל שהיא בוכה: "רבקה, למה עשית את זה, למה". אני אומרת לה: "טוב, תראי, אני לא רציתי לגנוב, רציתי את הלחם ". הוא מסתכל עליי, מסתכל עליי, שואל אותי: "מאיפה את, בת כמה את, יש לך פה אחיות, יש לך פה משפחה"? אני אומרת: "כן, יש לי אחות". עכשיו, כל הבנות התחילו שמה לבכות, אומרים תראי, עכשיו ההיא רחל מסכנה מרחוק, אומרת לי: "לא מספיק? הוא יהרוג אותך, למה? אני לא רוצה לחם. אני לא רוצה כלום". אז אני עוזבת את הלחם והוא אומר לי שאני ארים אותו בחזרה. בסוף אני לא יודעת מה, למה הוא עשה את זה, הוא לקח אולר, הוציא אולר, קודם כל הוא אמר שאני אביא את אחותי על ידי ועמדנו שתינו - פה אני ואמא של בֶּקִי - אז הוא לוקח את האולר וחותך את הלחם על שניים. הוא לוקח חצי, מכניס לי פה מתחת המעיל - כי אז כבר היה פה חורף, נתנו לנו מעילים - וחצי שם מתחת היד של אחותי רחל, אז הוא אומר: "עכשיו שתצאו מפה, תלכו ככה ישר". אני לא יודעת או המזל שלנו באותו יום שעברנו מהקומנדו לא היה ביקורת. לא היה ביקורת באותו יום וככה יצאנו עם הלחם, אבל מאז, מהפחד של אותו היום אני אמרתי אני לא רוצה, אפילו שאני אמות מרעב אני לא אשים יד לקחת כלום, רק בגלל הפחד.
מראיין: כן.
רבקה: המשכנו שמה לעבוד בכל מיני עבודות, ובדצמבר - אני חושבת - הייתה ערב אחד סלקציה מאוד מאוד גדולה ואז לקחו את אחותי רחל ממני, אני זוכרת שהיא עמדה לפניי.
מראיין: מי עשה את הסלקציה הזו?
00:41:53
רבקה: ד"ר מנגלה . והוא התחיל
מראיין: איך את יודעת שזה הוא?
רבקה: כי אמרו לנו, הם אמרו לנו שהוא היה מנגלה באותו ערב, השם של הזה נשאר לנו כמו מלאך המוות, היינו שומעים אותו. אם מנגלה היה עושה את הסלקציה זה היה משהו חשוב מא , גרוע מאוד. אז אני התחלתי לצעוק שאני רוצה ללכת גם עם אחותי ובאמת באותו ערב, הנה, גם אחותי רחל זוכרת, הוא הרים את המקל לתת לי , והבְּלוֹקוֹבַה תפסה אותי והיא זרקה אותי החוצה יחד עם כל הבנות. ולא ראיתי את אחותי מאותו ערב, עד אחרי השחרור, עד חודש ספטמבר ב-45 , שנפגשנו , נפגשתי סתם , לא ידעתי, הביאו אותנו בחזרה לברגן בלזן .
מראיין: אחותך רחל?
רבקה: מרחל ושמה פגשתי גם את אנה וגם את רחל, בחודש ספטמבר בברגן בלזן, אחרי השחרור.
מראיין: אנה ורחל היו ביחד?
רבקה: הם נפגשו ביחד.
מראיין: כן.
רבקה: ואני הייתי לבד. אני הייתי לבד, אחותי אנה הייתה לבד גם כן ורחל הייתה לבד. איך אחותי רחל יכולה היסטוריה לספר, אבל היא לא רוצה. לא שהיא לא היא לא יכולה. ברגל כמה ימים היא הלכה, היא הלכה אולי יותר מ-20 יום ברגל ממחנה למחנה. באמת יש לי אפילו תמונה שאנחנו השתחררנו והצטלמנו בבלגיה, שלושת האחיות, אולי זה פה שמנו, הנה, תראה.
מראיין: כן, מה קורה מאחרי הסלקציה הזאת?
רבקה: אחרי הסלקציה את אחותי רחל לקחו אותה ואני לא יודעת לאן. ואותנו, עזבו אותנו עוד פעם, כי היו עוזבים אותנו כל הלילה, תמיד בדרך כלל הביאו אותנו לרכבות עוד פעם והרכבות האלה היו מלמעלה בלי גג. בלי גג, הביאו אותנו לברגן ברזן.
מראיין: מי עוד היה איתך, את זוכרת שמות של מישהו?
רבקה: כן, הייתה סנדרה. סָנְדְרָה בֶּלֶלִי, זאת גיסתי זאתי; הייתה אחת בשם אַנְדְרִיאָנָה. ואֶלְפִידָה .
00:44:01
מראיין: אנדריאנה מה?
רבקה: אנדריאנה, היא הייתה אז גם כן הייתה בֶּלֶלִי, כי היא הייתה נשואה, אבל היום היא יעקב, הייתה עם שתי אחיות שלה, אחד אלפידה ואחת מָרְגָרִיטָה. בקיצור, היינו 20 ו 40 וכמה בנות מקורפו ביחד.
מראיין: סנדרה בללי?
רבקה: כן.
מראיין: ואנדריאנה.
רבקה: ואנדריאנה. אֶלְפִידָה. אלפידה מָתַתִיָה. אז הייתה בחורה ואחותה מרגריטה והייתה היו ארבע אחיות ממשפחת בֶּלֶלִי גם כן, שרה, סילביה, לאה, אסתר. הייתה סְטֶלָה. סטלה.
מראיין: מי זו סטלה?
רבקה: סטלה של קַמְחִי. היום היא קִמְחִי, זאתי סטלה קִמְחִי. היינו 44 בנות, יותר אולי אפילו ביחד. והביאו אותנו פה בברגן בלזן. נשארנו חודש וחצי, ואחרי חודש וחצי יום שבת בבוקר באו הגרמנים ולקחו קבוצה מהבנות האלה והביאו אותנו לגרמניה.
מראיין: מה עשית בברגן בלזן?
רבקה: בברגן בלזן היו לא היינו עובדים כל יום, רק היו לוקחים אותנו כמה שעות, לנקות פה ושם, איך שהם רצו הגרמנים, כי זה היה מחנה מעבר.
מראיין: איך את ראית את המקום, את ברגן בלזן
רבקה: היו אוהלים.
מראיין: ממול בירקנאו, איך ההבדל, מה ההבדלים שאת ראית?
רבקה: פה לא ראינו , איך אומרים? תנו את הקרמטוריו לא ראינו. משרפה. רק ראינו את הקרמטוריו . רק ראינו אוהלים. אוהלים.
מראיין: מה היה באוהלים האלה?
רבקה: למטה היה קש. שום דבר, בלי מזרונים, בלי כלום, רק נתנו לנו שתי שמיכות וספל
מפח. והכניסו אותנו לתוך האוהלים, אוכל לא היו מחלקים, רק מתי שהיה מתחשק להם. וכל הבנות שהיו רואים מרחוק, שהיו מביאים איזה חבית של אוכל היו מתנפלות כולן, ואחרות לא היו לוקחים שום דבר ומין כל האוכל היה
00:46:23
נשפך, למה שלא היה להם סבלנות לחכות. ויום אחד. באמת, ביום שישי, גם שם אלוהים שיסלח לי, גם לקח לנו את כל האוהלים ונשארנו באמת כמה ימים ככה מתחת השמיים.
מראיין: למה לקחו את האוהלים?
רבקה: רוח, היה רוח.
סוף צד קלטת
00:47:08
התחלת צד קלטת
מראיין: בֶּלֶלִי רבקה, המשך שיחה מקסטה 28.
כן. עפו האוהלים?
רבקה: בבקשה, כן ואחר כך הביאו אותנו לצריפים, ונשארנו שמה חודש וחצי ומפה העבירו 44 בנות מקורפו, העבירו אותנו פה לזַלְצוֶודֶל שפה עבדנו בבית חרושת של תחמושת. היינו עובדים
מראיין: תספרי לי עוד קצת על אה ברגן בלזן.
רבקה: אוכל לא היו מחלקים שמה. זה רק פעם בכמה ימים היו נותנים לנו קצת לחם ומעט מאוד אוכל.
מראיין: כן. מה עוד קורה שמה?
רבקה: שהיינו צהובות, מסכנות.
מראיין: כן.
רבקה: היינו ממש שמה בחורות הייתה בחורה שמה מאוד, בשם רחל, מאוד חולה, לינה, לינה. באמת אני עזרתי לה מאוד מאוד לנערה הזאת. היא, בטח היה לה מחלה מאוד אה לא יודעת, היא הייתה ממש יורקת דם ועד שיום אחד . ויום שבת באו הגרמנים ולקחו אותה עם פְּרַייבֶט , מאז אני לא ראיתי אותה. רק אני באמת יודעת שאני מאוד עזרתי לה. הייתי לוקחת הייתי לוקחת את הספל, שוטפת לה את זה ומביאה לה מים ורק איזה ברכות הייתי מקבלת ממנה. עד שלקחו אותה והיא לא חזרה. היא לא חזרה הבחורה. היינו עם הרבה הרבה בנות מסלוניקי ואחר כך לקחו אותנו, חלק מהבנות האלה מקורפו וחלק נשארו והשתחררו באמת פה בברגן בלזן, אנחנו השתחררנו בזַלְצוֶודֶל. עבדנו 12 שעות,
00:48:40
אנחנו משש בבוקר עד שש בערב או משש בערב עד שש בבוקר, כל הלילה.
מראיין: מתי עברתם לזלצוודל?
רבקה: אחרי חודש - חודש וחצי אחרי שהביאו אותנו מבירקנאו לברגן בלזן. אפשר להגיד שפה לא היה כל כך, כל כך נורא, בזלצוודל, למה? הדבר הראשון שלא היו מרביצים לנו. זה היה מקום פרטי.
מראיין: מה זאת אומרת מקום פרטי?
רבקה: ככה אמרו לנו, שזה מקום פרטי. זה מישהו שלקח את העבודה הזאת ואנחנו אה . יש חלק שבקורפו אפילו לקחו כסף בשביל העבודה הזאת ככה אמרו לנו. יש שמה שתי בנות מאלה שעבדו יחד איתנו. אבל, אנחנו, אף אחד לא התעניין, דווקא היו נותנים לנו לאכול פה. והיינו בתוך בית חרו . אבל היה מקום מאוד מסוכן. כל פעם שהייתה אזעקה היו מכניסים אותנו בתוך המחסנים, המחסנים היה מלא תחמושת שם בפנים, מלא. היו מביאים אותנו שמה לשמור עלינו בתוך המקלט. ומה עוד הם רצו? שאנחנו נשיר, לא נישאר ככה, שנעשה שמח, לא להרגיש את ההפגזות.
מראיין: תספרי לי על זה.
רבקה: היינו עובדים בבית חרושת, ושהייתה אזעקה היו מכניסים אותנו בתוך המחסנים מלא מלא תחמושת. ואנחנו שהיינו כל כך רגישות על הפגזות היינו בוכות, והם לא רצו שאנחנו נבכה, הגרמנים, היו אומרים לנו לא לבכות. אתם צריכים לשיר ולא לבכות. ואת המקום הזה הפגיזו אותו פעם ביום ראשון שלא עבדנו. ביום ראשון אנחנו לא היינו עובדים, ובאמת פעם הפגיזו את המקום. כאילו הם ידעו שהיום אין נערות יהודיות במקום הזה.
מראיין: את חושבת שהם אמרו לכם לשיר בגלל ש ?
רבקה: להתגבר, להתגבר על הפחד.
מראיין: בגלל שהם דאגו לכם, שתתגברו על הפחד?
רבקה: לא. לא. לא. או שאני לא יודעת, הם לא רצו שאנחנו נבכה. לא רצו. הם לא רצו
שאנחנו נבכה, היו אומרים לנו: לא. לא לבכות, אתן צריכות רק לשיר.
מראיין: ושרתן?
רבקה: בטח.
00:51:25
מראיין: מה שרת, את זוכרת?
רבקה: 'לָה מַאמַא', כל הזמן היינו שרים 'לה מאמא', זה היה השיר שלנו ש כן, בטח. 'לה מאמא' והיינו הייתי שרה שיר אחד שקוראים את זה 'וַה לָה בָּארְקָה לֶנְטָמֶנְטֶה' . הם היו משתגעים על השיר הזה. כן? אני הייתי שרה להם את השיר הזה ו
מראיין: איך זה נקרא?
רבקה: 'וַה לָה בָּארְקָה לֶנְטָמֶנְטֶה'. כן? וכל מיני שירים מהבית שלנו, הם היו מאוד אוהבים לשמוע את זה. ו 'לָה פָּאלוֹמְבָּה' . היינו שרים 'לה פאלומבה'.
מראיין: היית שרה לבד?
רבקה: כן. כן. כן. גם לבד וגם
מראיין: מה הרגשת שהיית שרה שם?
רבקה: אני יודעת? היה יוצא הכאב שהיה לנו בתוך הלב. היינו זוכרים מהמשפחה כי אני - אתה יודע - מכל הבית נשארתי לבד, היה מאוד קשה.
מראיין: השירים הזכירו לך את המשפחה?
רבקה: הו ועוד איך! הייתי שרה לי וכל הבנות ודווקא במחנה הזה שהייתי שרה להם הייתה גרמניה שבמיוחד הייתה מביאה לנו לחם. באמת הייתה מביאה לנו לחם.
מראיין: בגלל ששרתם?
רבקה: כן, כן. כן.
מראיין: איך היום את רואה את התופעה הזאת של בן אדם שצריך לשיר בכזה מקום?
רבקה: אגיד לך את האמת, אז לא היה לנו שכל. זה, היה לנו שכל עוד אה . אבל לפעמים אומרים ששרים, אני יודעת מה, יוצא הכאב והיינו עושים את זה, העיקר שהיו נותנים לנו גם קצת לחם, היה טוב, גם היה טוב.
מראיין: זה בגלל שהקורפיוטים אוהבים לשיר מהבית?
רבקה: גם זה וגם אה . היינו גם בוכים לפעמים ואם אתה רוצה לשמוע משהו מאוד יפה, לפעמים אנחנו היינו שרים איזה שיר טְרִיסְטֶה כזה. עצוב. והגרמנים היו אומרים לנו אל תשירו את זה, זה טְרִיסְטֶה. אנחנו לא רוצים.
00:53:23
היו מבינים את זה, כן, באמת שכן.
הבעל: זאת אומרת שמישהו היה מת היה
רבקה: כן.
הבעל: שירים כאלה?
רבקה: כן.
מראיין: זה היסטוריה !
רבקה: זה היסטוריה ! שאף דור ודור לא ידע את זה. אני אגיד לך את האמת, אני מאוד לא, אני פטריוטית מאוד, אני יכולה להגיד את זה, אני לא מתביישת. אני הייתי פעמיים בארצות הברית, אז שזכרונו לברכה, כשהוא לקח אותנו, אתה לא תאמין שאני הייתי רבה שם עם כל הישראלים. כן, אני רבתי עם כל הישראלים. אני אמרתי להם אתם מתלהבים פה באמריקה רק בגלל האוטו הארוך הזה ולא איכפת לכם כן, עם הלימוניזה, אני יודעת מה. "אנחנו נחזור, אנחנו ", כן, אני יודעת. אני לא הייתי עוזבת פה, חס וחלילה ! לא. ופה השתחררנו ב-14 לאפריל 45 . דווקא לקראת הסוף, הם הביאו המון המון בנות ממחנות אחרות, והייתה שם פקודה להפגיז את כל המחנה, אבל הקוֹמָנְדָנְטֶה מהמחנה, הוא אמר שהוא לא רוצה לעשות את זה, ותתאר לך שבאו האמריקאים, שחררו אותנו ואנחנו לא נתנו לאמריקאים לעשות לו רע למפקד הזה, אנחנו לא רצינו, כי הוא התנהג איתנו מאוד יפה.
מראיין: בסוף הפציצו או לא?
רבקה: לא. הם הוציאו עוד אחרי שאנחנו השתחררנו ולקחו את כולם, לקחו את המפקד עם אישתו. לקחו רק הרגו את השף של המטבח, הזה, האחראי של המטבח, הוא היה מאוד רע. אז הבנות, לא אנחנו, אנחנו היוונים היינו, הפולניות אחרות אמרו שהוא היה מאוד רע והרגו אותו. אנחנו רק הלכנו לראות אותו, היה לו שני חורים באמת מאחורי העורף, כמה ימים עזבו אותו שם על הרצפה, אחר כך באו, לקחו אותו. הוא היה הכי רע מכולם פה במחנה הזה, היה מחנה מאוד
קטן. היינו 1,500 בנות. והיו לוקחים אותנו ברגל אפילו לעבודה. לא היו לא הייתה שם הסעה, רק ברגל היו לוקחים אותנו.
מראיין: כמה זמן היית שם בסך הכול?
00:55:58
רבקה: חמישה חודשים, משהו כזה. חמישה - שישה חודשים, משהו כזה. ונשארנו עד אחרי השחרור בספטמבר במקום הזה, האמריקאים התחילו לתת לנו אוכל ובגדים.
מראיין: איך היה השחרור?
רבקה: יום שבת בבוקר היה. השתחררנו ביום שבת בבוקר, היו מפגיזים מארבע כיוונים, היינו רואים את האש והיינו שומעים את ההפגזות, אז הקוֹמַנְדָנְט הזה קרא אמר ברמקול שכל הבנות יצאו החוצה, הוא רוצה להגיד לנו משהו. אז הוא אמר שאתם צריכים אתם עוד מעט תשתחררו, יכול להיות היום ויכול להיות בעוד כמה ימים - כי באו בינתיים הצרפתיים, לא היה לנו אוכל שלושה ימים, לא היה חשמל, לא היה מים. אז באו, היו שם הרבה צרפתים שעבדו במחנה הזה איתנו והם הביאו לנו איזה מן כמו תפוח אדמה מלוח ולא היה לנו מה לאכול והתחלנו לאכול את זה, אתה יכול לתאר לך, בלי מים כמה ימים עם זה. אז הקוֹמַנְדָנְטוֹ אמר: "תזרקו את זה. אתם תחיו בלי אוכל ולא תאכלו את הדבר הזה, זה מאוד מלוח".
הבעל: [דיבור לא ברור].
רבקה: כן. והוא אמר: תיכנסו בפנים, אני לא רוצה שתיפגעו, כי תסתכלו, תשמעו מה הולך פה מסביב.
מראיין: אז בשביל מה קראו לכם לצאת החוצה?
רבקה: הוא אמר לנו שיש לו פקודה להפגיז את כל המחנה והוא לא יעשה את זה, כי הוא רצה להציל את העור שלו.
מראיין: כלומר, לצאת החוצה מחוץ למחנה?
רבקה: לא. לא. בתוך המחנה, לצאת מהאוהלים, מהצריפים.
מראיין: כן.
רבקה: לצאת ולהתייצב, הוא רוצה לדבר איתנו.
מראיין: כן.
רבקה: אז הוא אמר לנו, שיש לו פקודה להפגיז את המחנה והוא לא יעשה את זה. לא יודעת איך קראו לו, לא יודעת מי זה היה הבן אדם הזה.
מראיין: למה הוא לא יעשה את זה?
00:57:53
רבקה: הוא לא רצה. הוא רצה גם לחיות. לך תדע למה, אני יודעת למה? אולי התחרטו אחרי שעשו הכול, ראו את הסוף שמתקרב ורצו להציל את העור שלהם, זה כן.
מראיין: כן.
רבקה: אז אותו לקחו ואת אשתו, יחד עם הרופא - היה לנו רופא מאוד זקן מבוגר במחנה הזה - ואנחנו, השאירו אותנו כמה ימים פה במחנה, אחר כך באו האמריקאים עם האמבולנסים ולקחו אותנו למחנה צבאי אחר.
מראיין: הוא יצא עם אשתו או שהוא ?
רבקה: לא. לא. לקחו אותו האמריקאיים, קשרו לו לא, עם אזיקים לקחו אותם, באזיקים, אותו ואת אשתו. שמו להם אזיקים ולקחו אותם.
מראיין: האמריקאים שמו להם אזיקים?
רבקה: כן, כן, האמריקאים, כן. והשאירו אותנו ככה כמה ימים פה במחנה הזה ואחר כך באו עם אמבולנסים והעבירו אותנו למחנה יותר טוב – האמריקאים - וטיפלו בנו באמת: אמבטיות ובדיקות, בגדים הביאו לנו ונשארנו עד חודש ספטמבר.
מראיין: איזה מחנה עברתם?
רבקה: עוד, שוב פעם, אחר כך באו האמריקאים ואמרו לנו בגלל שהיו צריכים לחלק את המקומות את ה חילקו פה זה אזור אמריקאי, ופה זה אנגלי. אז הם אמרו שאנחנו שייכים לרוסים. אז האמריקאים אמרו לנו: אתם, לא כדאי להישאר פה, כי אם אתם תישארו פה יביאו אתכם ברוסיה, אז יותר כדאי שתבואו אנחנו ניקח אתכם למחנה, ששמה יש המון יוונים ומשמה, אתם יכולים לצאת יחד עם כל היוונים. ושמו אותנו באוטובוסים גדולים של אמריקאים והביאו אותנו לברגן בלזן. רצו ש
מראיין: חזרה עוד פעם לברגן?
רבקה: חזרה עוד פעם לברגן בלזן. רצו להב הביאו אותנו, כי שם היו הרבה יוונים וגם לא הייתה כוונה להשאיר אותנו בברגן בלזן ורצו להביא אותנו לפֶלְדָאפִינְג . אמרו, בגרמניה. היות ושמה פגשנו אחיות, אני שמה פגשתי שתי האחיות שלי. אני עומדת שמה במשאית, ככה, ואני בכיתי באותו יום, לא יודעת למה. ואני נשבעת לך, עם כל האמונה אני אומרת את זה, אני יושבת באוטובוס, איך שעליתי ואני אמרתי אלוהים, אם תיתן לי לפגוש או את אנה או את רחל, כי
01:00:43
את סנדרה ידעתי שלא אראה אותה. אז אני אומרת אני אצום, אני אפגוש אחד מהאחיות ואני אצום. אז אני מגיעה אנחנו מגיעים פה לברגן בלזן והיו צריכים האמריקאים לחתום את הפס בשביל לעבור למחנה השני ואני רואה ששתי בנות באות מתחת ומתחילות לשאול אותנו בגרמנית: מאיפה אתם? מאיפה אתם? אני שומעת, אחת הייתה מיאנינה , קראו לה אנה ועליזה, אז היא אומרת לשנייה: "את יודעת מה, את הגרון ככה תחתכי אם זאת לא אחות שלנו ". בשבילי. אז אני אני תכף קפצתי, דווקא קיבלתי גם נקע פה בברך, מרוב שקפצתי מהאוטו. אמרתי לה: "בואי הנה, איזה אנה"? אז היא אומרת: "תגידי, את רוצה להגיד לי שאת כּוּלָה"? אמרתי: "כן איפה אנה? אבל אחותי אנה עזבתי אותה בבירקנאו, איפה אנה"? אומרת לי: "אל תבכי, פה גם אנה וגם רחל". אמרתי: "מה? אחותי רחל, אבל אחותי רחל לקחו אותה שרפו אותה באותו ערב, מה פתאום"?. היא אומרת: "לא שרפו אותה, אחותך רחל גם חיה והיא פה יחד עם אנה". אוי ואבוי אז ראו האמריקאים שאנחנו פגשנו שמה משפחה עוד מישהי פגשה את הבת - את הבת שלה - ועזבו אותנו פה. אז הלכתי למחנה איפה שלקחו אותי, באיפה שהאחיות שלי היו וראיתי איזה בחורה מסכנה - שהיא נפטרה בגבעת ברנר עכשיו לא מזמן - אז היא אומרת לי: "כּוּלָה, אל תבכי, גם אנה וגם רחל פה". אמרתי טוב, כולם אומרים לי אנה ורחל פה. אבל איפה הם? היא אומרת: "רחל נמצאת באיזה מקום כמו בית הבראה בצֶלֶה , כי היא הייתה מאוד מאוד מאוד רזה ואחותך אנה נמצאת בקולנוע. ו טוב, את רוצה שאני אקח אותך? בואי אני אקח אותך". לקחו אותי לקולנוע, נכנסתי בפנים, בקולנוע, אני מסתכלת בכל השורות, אני לא רואה את אחותי אנה. אז אני שואלת שמה תגיד, כמה כניסות יש פה? קולנוע - אתה יודע, מחסן היה עשו אותו לקולנוע - אז הוא אומר לי רק אחת, כולם יוצאים מכניסה אחת. אמרתי אין לי ברירה, אני חייבת ללכת פה ממול ולחכות עד שכולם יצאו ואני אראה את אחותי אנה. אני עולה אני הולכת, עומדת ממול ופתאום אני רואה שיוצאות, יוצאות, יוצאות ולקראת
הסוף אני רואה את אחותי אנה. הייתה עם מכנסיים, עם איזה חולצה. שנינו ראינו אחד את השנייה והיית צריך לראות איך נפגשנו באותו רגע. איזה צעקות כמה צלמים שהיו במקום, מי יודע, עד היום בטח הם רואים את
01:03:14
הז'ורנל הזה. אז אני אומרת לאנה: "אנה, איפה רחל, היא אומרת לי אל תבכי, מחר בבוקר אני אלך להביא לך את רחל". אני אומרת: "אבל את משקרת". היא אומרת: "מה יש לי, מה אני מרוויחה, אני אומרת לך שרחל חיה"! וככה באמת למחרת בבוקר הלכה אחותי אנה והביאה את רחל, אבל היא לא אמרה לה תכף, היא לא אמרה לה שרבקה חיה. "בואי, יש לי מכתב שהן נמצאות באיזה מחנה 40 וכמה בנות מקורפו" ובאו. ובאמצע הדרך כבר אחותי אנה לא יכלה להחזיק את הסוד, היא אמרה לה: "בואי רבקה אצלנו". ואיך שראיתי את אחותי רחל ראשית כל שהיינו שרים שיר אחד אני והיא במחנה ריכוז וכל הזמן שהייתי לבד לא היה לי לב לשיר, אמרתי לא. - אם רחל לא תחזור אני לא אשיר את זה אף פעם בחיים שלי. ובאמת איך שראיתי אותה אמרתי לה רחל, עכשיו אני ואת בואי נשיר את השיר שהיינו שרים.
מראיין: איזה?
רבקה: μες στο παράθυρό σου είπα
מראיין: זה ביוונית?
רבקה: כן, אני ורחל היינו שרות את זה וזהו, אחר כך באנו ביוון.
מראיין: את מוכנה לשיר את זה עוד פעם, את השיר הזה?
רבקה: [שרה ביוונית]
באתי אל חלונך
אהובתי, לילה אחד
לשיר לך
לומר לך, אהבתי
בובה שלי, יקירתי
איך אוכל להסביר לך
כמה שמחה את נותנת בי
במבט עין אחד
ואם תזרקי אותי
ושלא בצדק אמתין כעני
ושוב תייסרי אותי בסרבנותך
חלון סגור
פתחי כדי שאראה
את האחת שמוציאה אותי מדעתי. האחת שבגללה אני כאן
האחת שבגללה אני אבל
האחת שבעבורה אני חי כאן.
כדי שתאמר רק מילה,
שגם היא אוהבת אותי.
וליבי ינוחם.
קטנה שלי, אני עוזב, לילה טוב.
כל הלילה חלף, איך אוכל
לשיר הגיטרה השבורה שלי
וקולי כבוי.
איך אמשיך
הפניתי מבטי בשנית
והחלון שוב סגור.
שוב הבטתי לאחור
ושלא בצדק אמתין כעני
ושוב תייסרי אותי
בסרבנותך
Mes sto paráthyró sou írtha agápi mou mia nýchta
gia na sou tragoudíso,
gia na sou po ton érotá mou kouklítsa mou glykiá mou
pós na sou exigíso.
Pósi chará tha mou charíseis
me mia móni sou
matiá ki an tha mou ríxeis,
ki an ádika o ftochós prosméno .
kai páli as ypoméno
s’ aftá ta peísmata.
Paráthyro kleistó
ánoixe gia na do
aftín pou tóso trelá latrévo,
gi’ aftín pou tóso ponó
gi΄ aftín pou tóso thrinó
gi΄ aftín pou méno edó
na tis eipó,
mia léxi móno na pei
pos m’ agapáei ki aftí
kai i kardiá mou as parigoritheí.
Mikrí mou févgo, kalinýchta epérase óli i nýchta, pós na sou tragoudíso
me tin kithára mou spasméni
me ti foní svisméni
pós na exakolouthíso.
To vlémma mou xanagyrízo
kai to paráthyro páli kleistó antikrýzo,
ki an ádika o ftochós prosméno kai páli as ypoméno
s’ aftá ta peísmata.
Μες στο παράθυρό σου ήρθα
αγάπη μου μια νύχτα
για να σου τραγουδήσω,
για να σου πω τον έρωτά μου
κουκλίτσα μου γλυκιά μου
πώς να σου εξηγήσω
Πόση χαρά θα μου χαρίσεις
με μια μόνη σου
ματιά κι αν θα μου ρίξεις,
κι αν άδικα ο φτωχός προσμένω
και πάλι ας υπομένω
σ’ αυτά τα πείσματα.
Παράθυρο κλειστό
άνοιξε για να δω
αυτήν που τόσο τρελά λατρεύω,
γι’ αυτήν που τόσο πονώ
γι΄ αυτήν που τόσο θρηνώ
γι΄ αυτήν που μένω εδώ
να της ειπώ,
μια λέξη μόνο να πει
πως μ’ αγαπάει κι αυτή
και η καρδιά μου ας παρηγορηθεί.
Μικρή μου φεύγω, καληνύχτα
επέρασε όλη η νύχτα, πώς να σου τραγουδήσω
με την κιθάρα μου σπασμένη
με τη φωνή σβησμένη
πώς να εξακολουθήσω.
Το βλέμμα μου ξαναγυρίζω
και το παράθυρο πάλι κλειστό αντικρύζω,
κι αν άδικα ο φτωχός προσμένω
και πάλι ας υπομένω
σ’ αυτά τα πείσματα.
[דיבור לא ברור ביוונית]. אמרתי לה: "רחל אני והיא" היינו שרים הגרמנים היו משתגעים על זה. יש לה קול לרחל, מה זה פרימדונה, אבל היא אין לה היא לא יכולה אין לה אומץ.
הבעל: [דיבור לא ברור]
מראיין: למה יש פה?
רבקה: לא, הוא אומר שהיו צריכים יותר גדולה את המקהלה.
מראיין: זה מי שרוצה?
רבקה: נכון. היו לו פעם בעיות האמת. מישהו פעם רצה. בעלי, היה לו קול לבעלי, הוא לא יכול כבר מסכן, גמרנו כבר, בגלל הניתוח. ברוך השם שגם הוא ככה.
מראיין: טוב, מה קורה אחרי שאתם שרים את השיר הזה, נפגשים, מה הלאה?
רבקה: נשארנו והביאו אותנו, אחר כך הביאו אותנו לבלגיה.
מראיין: איך עברתם לבלגיה?
רבקה: הם הביא ברכבות. הגענו ברכבות. ומבלגיה נשארנו שמה כמה ימים, עם אווירונים הביאו אותנו ליוון, דרך איטליה, חזרנו לקורפו.
מראיין: איך את רואה את האי בחזרה כשאת חוזרת?
רבקה: שחורה משחור, כמו שאומרים. לא מצאנו שום דבר. כלום. את המעט הזה שהיה לנו לקחו לנו את הכול, והקהילה שלנו שמה, שאלה שלא פגשו אותם, כמה אנשים שנשארו, נתנו לנו איזה חדר בבתים של אלה שנספו, אבל הגויה אחת לא רצתה לתת לנו, תסלח לי מאוד, להיכנס לשירותים. אז אמרנו איך אנחנו נחיה ככה,
בנות, בלי שירותים, אז הלכנו ב'תלמוד תורה', אמרו לנו אין לכם ברירה, תבואו ב'תלמוד תורה'. ובא איזה גוי שמה, בֶּסִילַאס, היה לו בית חרושת של חבלים, של אה הביא שק, שקיות ומילאו לנו קש בפנים, נתן לכל אחד מזרון אחד והיינו
01:08:20
יושנים שמה ב'תלמוד תורה', כן. שמה נשארנו אני נשארתי רק עשרה חודשים ועליתי אחר כך לארץ והאחיות שלי באו אחריי.
מראיין: איך זה שדווקא שם נפרדתם, דווקא בקורפו? כל הדרך אתן הייתן כמעט ביחד.
רבקה: הייתי חייבת, כי הייתי מאוד חולה.
מראיין: היית חייבת לעלות לארץ?
רבקה: הייתי חולה. מוכרחה לעלות לארץ, כי היה לי איזה אֶקְזֶמָה בחזה, שהשתחררתי עם זה מהמחנות ריכוז ואחותי אנה באמת עבדה נורא קשה בשביל לפרנס אותי ואת רחל, אבל היא לא יכלה כבר, מסכנה. אז אמר אמרו לנו היא חייבת ללכת לאתונה ושמה ב'הכשרה' אולי יכניסו אותה לאיזה מקום, לאיזה בית חולים. ו
מראיין: את עברת לבד לאתונה?
רבקה: אני עברתי לבד לאתונה. באתי ב'הכשרה' בפְרנקוקְלִיסְיָה והייתה באה שמה, איזה רופא היה בא, היה בודק אותנו. כן, אז אה נתנו לי עזרה, אבל הם אמרו לי שאני צריכה לעלות לארץ, רק פה יעשו לי טיפולים כמו שצריך. אבל בינתיים הביאו אותי לקפריסין, ובקפריסין הייתי מאוד מאוד חולה, הביאו אותי לבית חולים ואז יצא פניצלין, היה לי מזל, לפחות היה לי מזל מזה שהייתי לבד לבד והתחילו לתת לי כל שלוש שעות פניצלין, תודה לאל, תודה לאל, עד היום ברוך השם עבר לי. אבל מה, הייתי חצי מתה. הייתי מקבלת התקפות כאלה שלא הייתי מכירה את אף אחד, ממש חולה הייתי. גם היום לא כל כך בריאים, אנחנו, יש לנו כל מיני
מראיין: עם איזו אונייה הגעת לארץ?
רבקה: עם 'הנרייטה סולד' . אונייה מאוד קטנה של כמה טונות, היינו בפנים איזה
הבעל: זה סירת דייגים.
רבקה: סירת דייגים, כן.
מראיין: איך את מקבלת את העובדה הזו שהייתם צריכים לחזור לקפריסין עד שהגעתם לארץ?
רבקה: היינו כל הזמן צועקים אושוויץ בחנקי פרוס, שלוש אושוויץ, היו צועקים שהביאו אותנו לקפריסין, ככה אמרו לנו להגיד, Άουσβιτς Νταχάου Κύπρος . גם שמה היה מחנה. ממש מחנה.
01:11:03
היו מרביצים האנגלים כמו שצריך. כן. הם היו מאוד רעים. עד ש - אתה יודע - שהיוונים לא כל כך שקטים, הם אמרו אנחנו כבר לא רוצים שאף אחד יהיה על הראש שלנו, אנחנו נתארגן פה לבד ובאמת נשארנו חצי שנה. אחר כך קודם שחררו את הזוגות עם הילדים, נשים בהריון והיתר עשינו הגרלה, מי שיצא קודם.
מראיין: ובאת בכיוון לארץ?
רבקה: כן, כן, באתי לארץ. הייתי חודש בעתלית וחודש בקרית שמואל וערב אחד בקיבוץ, בגדרה ולמחרת היינו
מראיין: בתקופה ההיא חשבת שאולי תמצאי את האחיות שלך?
רבקה: לא, אני ידעתי שאחיות שלי באתונה, אבל איך שהאחיות, הן יצאו מאתונה, פגשו אותן ונשארו שלוש שנים הן באתונה, לא נתנו להן. אחר כך הן עלו לארץ עם דרכון.
מראיין: את הרגשת שאת חייבת בכל מקרה לחזור לארץ?
רבקה: בטח. אני לא רציתי ללכת לאף מקום אחר. האמת שהיה לי דודה אחת במצרים, אחות של אמא וכתבתי לה מכתב, אבל היא לא יכלה לקחת אותי, לא נתנו לה ונשארתי פה, היה לי קשר איתן, עם הדודה הזאתי. אני לא הכרתי אותה, רק דרך מכתבים, אבל אחר כך תיכף התחתנו כמעט.
הבעל: מי?
רבקה: אני ואתה. הבעל שלי הלך לרבנות והוא אמר לרב אני והיא חתונה.
הבעל: אבל הוא אומר לי תביא את אבא ואמא.
רבקה: כן.
הבעל: ואז הוא טיפל בנו.
רבקה: ככה רזים, קטנים היינו. באמת הרב ככה אומר לו, לך תביא אבא, לך תביא אימא.
הבעל: הלכתי בקישון שמה, מצאתי סלוניקאים חברים, אמרתי תעשו לי טובה, כך וכך העניין, תבואו, אז הם באו. אז הם הורו לחכם
שמה
רבקה: אתה יכול לחתן אותם בשקט.
הבעל: אין להם הורים, אף אחד.
01:13:20
מראיין: כשהגעת לפה התחלת לחפש את ההורים? חשבת שאולי
רבקה: לא, מאיפה?
מראיין: את האמא?
רבקה: איפה! איפה ! איפה !
מראיין: היה אז את כל המבצע הזה של חיפוש קרובים, את ה
רבקה: כן, אבל אנחנו היינו כל כך בטוחים שהם לא חיים, למה? שבאותו ערב שהגענו שמה עבד איזה בחור מקורפו במשרפות, בזונדֶרקומנדו , אז הוא אמר שהוא בעצמו, הוא ראה שהוא שרף את כל, זרק ב
הבעל: כל הטרנספורט שלנו
רבקה: כן, ששרפו את כולם. ואמר מה שאתם רואים ככה מסביבכם, אלה נשארו, אל תחיו באשליות וזה באמת ככה. טוב, זה משהו אחר, אבל הוא עבד יחד איתו. כי הבחור הזה, זה את זָפִירה, אתה מכיר אותה? אחד בשם זפירה.
מראיין: אַלוּשׁ?
רבקה: אחיה, כן, זפירה כזאתי. יש לה היה אח איזה משפחה, איזה אנשים מסכנים, בחיי. מלומדים כולם והוא עבד, אֶל פֶּפֶה, אל פפה.
הבעל: היה את השם משפחה בָּרוּךְ.
רבקה: כן, ברוך. ברוך, כן.
הבעל: היא מסכנה, היא חולה הלא.
רבקה: כן, האח שלה באמת עבד באותו באותו ערב בקומנדו הזה, שהיו שורפים והוא אמר.
מראיין: עכשיו, כמה שאלות כלליות שלא קשורות למקום.
רבקה: כן.
מראיין: איך היום את בכלל רואה את כל התקופה הזאת של החיים שלך?
רבקה: כמו היסטוריה. זה כמו חלום, חלום רע, כן. זה כמו חלום רע, אני אגיד לך את האמת. כי פתאום ככה הפסדנו את כולם ויש לנו עכשיו את הפחד הזה, אני אגיד
לך, אני נשבעת לך, שהיא הולכת לפעמים לקולנוע, עד שהבת שלי לא מצלצלת בלילה להגיד לי הילדה חזרה אני לא נרגעת, כן. אוי ואבוי היא הלכה לטיול, אולי ייפלו, אולי ככה. יש לנו רק עכשיו את התקווה שלהם. פחד יש לנו עוד בתוך הלב.
01:15:16
לא רק בשבילם, תאמין לי שאני רואה את כל הקורבנות האלה ואת כל החיילים. אם אני אוכלת, אם זה זמן שאני אוכלת ואני רואה את כל הדברים האלה בטלוויזיה אני עוזבת את האוכל בצד, אני לא רוצה לאכול. כל כך שכואב לי.
מראיין: יש לך איזה, יש לך תקוות מהדור השני והשלישי?
רבקה: תראה, כל הזמן שהם גדלים שיהיו בריאים והיא יכולה לספר לילדים שלה, לנכדים שלה, לסבתא שלה ולסבא שלי, היה להם מספר כזה ביד וזה באמת היה, כי אתה יודע שהם אומרים לא היה. אבל הם, שיהיו בריאים הם די גדולים והם יגידו לילדים שלהם שזה הכל נכון, זה הכל אמת.
מראיין: עכשיו, את אמרת לי מקודם שהקורפיוטים היו מבתים של מאמינים.
רבקה: כן. מאוד מאוד מאמינים.
מראיין: כל התקופה הזאת שאת היית במחנות, את איבדת את האמונה?
רבקה: לא, לא, אני לא, אגיד לך את האמת, אני תמיד אמרתי אלוהים גדול, אַדִיוֹס אֶה גְרָנְדוֹ, אלוהים גדול.
מראיין: גם היום את חיה באמונה?
רבקה: כן. כן. אני אגיד לך את האמת, כן.
מראיין: אמונה למה, מה את מצפה, מה את רוצה שיהיה?
רבקה: שיהיה טוב, שיהיה להם טוב לפחות. שיהיה טוב פה בארץ לכולם, מספיק כל המלחמות האלה, מספיק שנהרגים כל כך הרבה בחורים מסכנים. גם אנחנו נתנו במלחמת הכיפור אחד, מהבן דוד שלנו. אחרי שהוא נתן את כל המשפחה שלו, מסכן. נחשון, יצחק נתן את הבן שלו גם כן. כואב לי, בשביל כולם כואב. הלוואי שיהיה לנו כבר טוב.
מראיין: יש לך עוד משהו שאת רוצה לספר, להזכיר מישהו?
רבקה: לא יודעת. יש כל כך הרבה שבן אדם צריך להיות חודשים, חודשים. תמיד יש מה לספר.
מראיין: טוב. סוף שיחה עם רבקה בללי ב-29 במרץ 85 .
תגיות הקשורות לעד