00:00:01

מראיין: נתחיל. שיחה עם שלמה בִּיבָס בשני לספטמבר 85 בביתו, ברחוב פְרוּג 10 בתל אביב. אני דווקא אתחיל בשיחה שלנו מהסוף. לפני שנתחיל את כל הסיפור על המחנות וכל הסיפור של הילדות. אשאל אותך שאלה כללית, איך אתה בכלל רואה את החיים שלך?

שלמה: איפה ?

מראיין: איך אתה רואה את החיים שלך, אחרי כל הסיפור הזה, שאנחנו תיכף נשמע אותו.

שלמה: איך אני רואה? אהה?

רֶנֶה (האישה): על מה אני לא הבנתי מה שאלת?

שלמה: איך אני רואה את החיים שלי אחרי הסיפור הזה?

רנה: אחרי הסיפור הזה?

שלמה: כן.

רנה: אתה רוצה שאני אגיד לך?

מראיין: לא, הוא יגיד, הוא יגיד.

רנה: שהוא. שתגיד. [דיבור בלאדינו]

שלמה: אה, זה כן. זה הסיפור הזה, זה יש לנו. עבר, קשה. הרוב של הימים [דיבור לא ברור] במיטה.

רנה: זה טרגדיה. הוא מחזיק אותו, אני מחזיקה אותו, זה טרגדיה.

שלמה: אפילו עד היום אפילו עד היום אני אומר לך שמואל, שאי-אפשר

רנה: פעם הוא פעם אני, פעם הוא פעם אני.

שלמה: או שאני חולם בתוך הגטו, או שאני חולם שאני בורח, או שאני אומר לה: "בואי מצד זה, ונברח" ואני צועק בלילה. ואני צועק. מרוב פחד. והיא מתחילה: "מה קרה לך? מה לא קרה"? מה אני אגיד לה? מה אני באמצע הלילה, מה אני יכול לספר לה מה שאני חלמתי על זה? זה אף פעם אנחנו לא לא נשתחרר מהמתח הזה. ועצבים. עצבים. כל דבר קטן מפריע לי.

00:02:23

מראיין: אפשר להגיד שאתה היום חי בפחד, חי במתח?

שלמה: במתח. כן?

מראיין: מ ממחשבה שאולי דבר כזה יכול לקרות עוד פעם?

שלמה: הפחד הזה נמצא

מראיין: אפילו עם צבא ועם מדינה כמו שלנו

שלמה: אפילו, תראה

מראיין: ועם עצמאות. ועם

שלמה: אפילו עם. אפילו עם. שהיא חולמת, אני לא אכנס יותר במחנות. אני אמות פה ולא להיכנס למחנות. עד היום יש לנו את הפחד הזה. [דיבור סרק: בואי שבי – פונה לאישתו רנה].

רנה: [דיבור סרק: תיכף אני אביא כסא]

שלמה: [דיבור סרק: תביאי כסא]

רנה: [דיבור סרק: בטח. אני אשתה את הקפה]

מראיין: למה אתה חושב שיכולה לקרות שואה נוספת?

שלמה: נשאר לנו נשאר לנו הפחד הזה בתוך בתוך הגוף שלנו. זה לפני שנתיים, הייתי בבית משפט בתל אביב, נתתי עדות על איזה אס.אס. גרמני בשם פֶּרלמָן. ועברתי את הכל. עם עורכי דין גרמנים. וכמו שהתחלתי את החיים שהייתי במחנות ריכוז. הם בעצמם העורכי-הדין שאלו אותי איך אתה זוכר את אותו שהם העלו לי תמונות ממנו, ואני הכרתי תיכף ומיד את ה את הגרמני את האס.אס. הזה. שהבן אדם הזה הוא היה כל כך אכזרי וכל כך סדיסט, עבור האנשים שהוא היה מביא מבירקנאו לעבוד אצלנו בגְּרָוֶון–בָּאוּ .

רנה: על זה שסיפרת לי על?

שלמה: כן, על פרלמן.

רנה: אהה את אתה יודע מה? יום ראשון שנפגשנו עם חיים ואסתר [דיבור בלאדינו]

שלמה: נוֹ. הוא היה מביא לנו קומנדו שלם.

רנה: [דיבור בלאדינו ]

שלמה: קומנדו שלם

רנה: [דיבור בלאדינו]

שלמה: אני נתתי עדות פה פעמיים, פעמיים בבית משפט השלום פה בתל אביב ברחוב ויצמן.

מראיין: מה עשה לך המשפט הזה? מה אתה הרגשת שם? זה מעניין אותי.

שלמה: זה הרגשתי רע מאוד. קודם כל כשהיינו בתוך האולם, רק שלושה עורכי דין גרמניים, קצינת משטרה, מרים, והשופטים היהודים. והתחילו שאלות קודם כל על המחנות, ואם אני מכיר את הגרמני הזה? הם נתנו לי אלבום שלם של תמונות של אס.אסים, ושאני אמצא שאני אזהה את ה את הגרמני. ואיך שראיתי, זה היה מספר 4 ומספר 7 זהו זה היה אותו הבן אדם.

רנה: אתה לא מקליט עכשיו לא סיבוב אה?

מראיין: זה בסדר.

שלמה: כן.

מראיין: איפה גדלת?

שלמה: איפה גדלתי? בסלוניקי .

00:06:46

מראיין: ב-1918 אתה נולדת?

שלמה: נולדתי.

מראיין: סלוניקי הייתה אז בידי מי?

שלמה: היוונים. אתה חושב ב-1912 שחררו את סלוניקי מה זה מהטורקים.

מראיין: בתור ילד אתה הרגשת איזה משהו מיוחד בעיר הזאת? מה

שלמה: בגיל 6 הלכתי לבית ספר עד גיל 14.

מראיין: בתוך מה נולדת? בתוך איזה בית? איזו אווירה?

שלמה: בית מסודר, אבי היה קצב. הוא היה מפרנס אותנו דווקא יפה מאוד.

מראיין: באיזו שכונה?

שלמה: בבָּרוֹן הִירשׁ . שמה גדלנו, ונולדתי שם אני חושב, אני לא בדיוק אני

מראיין: וממנה גם גורשת?

שלמה: ממנה אני גורשתי. זה נכון. והתחתנתי באותו השכונה ומשמה גירשו אותנו.

מראיין: איך אתה זוכר את האבא שלך?

שלמה: טוב מאוד.

מראיין: אתה יכול לתאר לי אותו?

שלמה: מה למשל? איך

מראיין: חיצונית, ובתור בן אדם.

שלמה: הגובה שלו? גובה היה בערך 1.65מ', 1.70מ' שחרחר, עם שפם. היו לו גם כן שלושה אחים. שלושה אחים ואבא שלי.

מראיין: איך הוא היה מתלבש?

שלמה: מודרני. לא כמו הטורקים. מודרני.

מראיין: מה זה לבוש מודרני בתקופה שאתה חליפה, מכנסיים, עניבה?

שלמה: כן. עניבה, צָ'אפֶּלוֹ עם כובע ככה

מראיין: מה הוא היה עושה?

שלמה: קצב.

מראיין: בחנות שלו או ?

שלמה: קצב בבית המטבחיים. הקצבים אין להם חנויות.

מראיין: מה היה בית המטבחיים של סלוניקי?

שלמה: מה היה?

מראיין: מה זאת אומרת? אתה אומר לי שלא היו חנויות אז זאת אומרת שהיה

רנה: היה למה לא?

שלמה: לא, היה חנויות, אבי היה כמו היה כמו היה שוחט את הבהמות. הקצבים זה העבודה שלהם.

מראיין: זאת אומרת לשחוט לפי הדין היהודי עם כל ה .

שלמה: כן. הדין היהודי כן. עם הרב, עם הכל. היה חברה גם עם עוד שני אחים שלו, ועוד שניים ש

מראיין: הוא היה אדם דתי?

00:10:53

שלמה: לא. לא דתי, נגיד, אבל הוא היה שומר מסורת. הולך לבית כנסת, כל שבת כל שבת.

מראיין: איפה הוא היה מתפלל?

שלמה: ב'ברון הירש', בבית כנסת.

מראיין: איך קראו לבית הכנסת הזה?

שלמה: לא היה לנו שם לבית כנסת.

רנה: לא היה

שלמה: לא, לא היה שם.

מראיין: ככה נקרא בית הכנסת של ברון הירש, ככה?

שלמה: כן, בית הכנסת הגדול שמה של 'ברון הירש'.

מראיין: הוא היה מתפלל רק בשבתות או כל יום, או

שלמה: לא, כל יום לא. למה, שבן-אדם הזה הוא היה צריך להיות מוקדם תמיד בבית המטבחיים בשעה 3, 3 וחצי הוא היה יוצא מהבית. בזמן הימים הנוראיים, הוא היה הולך להתפלל, 'סליחות' וזה דבר כזה כן, אבל כל יום הוא לא היה הולך להתפלל. בשבת, כן.

מראיין: כן. ממי אתה הושפעת יותר? מי השפיע יותר על החיים שלך, אמא או אבא?

שלמה: אמא שלי. אמא.

מראיין: מאיזו בחינה?

שלמה: תמיד היא הייתה קודם כל אבי הוא היה תמיד עסוק בעבודה, לא היה מתעסק עם הילדים כל כך. אמי הייתה דואגת תמיד על כל העניינים שלי.

מראיין: כן. מה זאת אומרת עניינים שלך? לאיזה עניינים היא דאגה?

שלמה: תראה, קודם כל, שאני הייתי בבית ספר פרטי, הייתי משלם חודשי שמה בבית ספר פרטי. זה לא היה בית ספר של הזה של השכונה. הבית הספר שאני למדתי זה היה בית ספר 'פִּינְטוֹ', וזה היה פרטי.

מראיין: כל האחים הלכתם לשם? גם האחיות?

שלמה: רק אני. רק אני. והאחיות שלי למדו בבית ספר של הזה של השכונה.

מראיין: למה היא החליטה לשלוח אותך לבית ספר פרטי? אתה יודע?

שלמה: לא. אבי הוא רוצה שאני אלמד שמה בבית ספר פרטי.

מראיין: זה בטח היה עניין יקר, לא? עניין שהיה

שלמה: בטח. היה מה, אני לא יודע בדיוק, כמה חודשי היו משלמים אז. אני לא זוכר.

מראיין: זה למרות שהייתה אפשרות ללכת לבית ספר הרגיל?

שלמה: כן. כן, כן היה לאבי היה אפשרות לשלם בשבילי אפילו בתוך בית ספר פרטי. לא כל אחד ואחד היה הולך לבית ספר פרטי.

מראיין: מה היה בית הספר הזה?

שלמה: בית ספר יהודי.

מראיין: מה היה מיוחד בו?

שלמה: מה למשל מיוחד?

מראיין: למשל, היו שם מורים אה

00:14:07

שלמה: יהודים

מראיין: יהודים מהארץ? היו מורים מהארץ?

שלמה: לא, מהארץ לא.

מראיין: אתה זוכר איזה מורים מיוחדים?

שלמה: היה לנו מורה בצרפתית מָדְמוּאָזֶל חָסִיד שהיו קוראים לה; היה לנו מורה בעברית, מֻסִיֶיה יעקב, אדון יעקב עם זקן.

מראיין: כן.

שלמה: מֻסִיֶיה יעקב, מָדְמוּאָזֶל חסיד, מָדְמוּאָזֶל אָקוּנִיס. [דיבור בלאדינו] הזה המנהל היו קוראים לו מאיר פינטו. הוא היה גם כן עושה לנו שיעורים.

מראיין: חסיד מה? אתה זוכר את השם המלא שלה?

שלמה: מָדְמוּאָזֶל חסיד. לא זוכר את השם שלה המלא.

מראיין: ויעקב, אתה זוכר?

שלמה: את השם המשפחה? לא, אני לא זוכר. מָתִילְדָה אָקוּנִיס, זה אני זוכר. מָתִילְדָה אָקוּנִיס שהיה המורה השניה.

מראיין: מה היא לימדה?

שלמה: בבקשה?

מראיין: מה היא לימדה? אָקוּנִיס הזאת?

שלמה: אָקוּנִיס זה, אשתו היא הייתה, אני לא זוכר בדיוק. אני לא זוכר.

מראיין: איפה בית הספר הזה היה? ליד הבית?

שלמה: לא, רחוק בערך 20 דקות - חצי שעה בתור ילד. הייתי הולך רגלי אבל. רק רגלי. לא לא היה שם.

מראיין: כמה שנים למדת שם?

שלמה: 6 שנים. 6 שנים.

מראיין: ואחר-כך?

שלמה: אחר-כך אני יצאתי מבית הספר, הלכתי לעבוד.

מראיין: איפה עבדת ולמה יצאת לעבוד?

שלמה: לעבוד לא שלא היה אפשרות להמשיך ללמוד, אבל בתור ילדים רצינו שיהיה לנו קצת כסף. אבי לא השפיע עליי שאני אמשיך עוד את הלימודים שלי. והלכתי לעבוד, אצל אה דְרוֹגֶרִי בשם אָנְגֶ'ל ושָׁאלְתִיאֶל. יהודים.

מראיין: מה זה היה? זה תעשייה של אה ?

שלמה: של אה צבעים וכל מיני דברים כאלה.

מראיין: כימיים, כל מיני מוצרים כימיים?

שלמה: כן. כן.

מראיין: איך היום קוראים לדבר כזה בעברית? למשל, אילו חנויות כאלה יש בארץ?

שלמה: כמו נֶקָה [שם לא ברור] שמה שהוא מוכר צבעים עכשיו. יש לו גם כן דברים כאלה צבעים אחרים. גם כן, אנחנו היינו עושים את הצבעים. זה היה מביאים חול בצבעים מגרמניה והיינו מעבירים את זה והיום עושים כל מיני צבעים.

מראיין: הבנתי.

00:17:59

שלמה: עבדתי אצלהם מ-1933 עד 1936.

מראיין: הכסף הזה היה משמש לפרנסת משפחה, או לך בלבד?

שלמה: לא, לא. כסף רק בשבילי.

מראיין: כל השנים היית אצלו בתור פועל בתור אה

שלמה: כן, כן.

מראיין: היו אנשים נוספים שעבדו איתך אצלו? אצל אה

שלמה: כן היו. בטח היו. כולם יהודים.

מראיין: יהודים גם כן?

שלמה: כולם יהודים.

מראיין: הוא גם היה יהודי.

שלמה: כן. אָנְגֶ'ל ושָׁאלְתִיאֶל. הם היו שני שותפים. רפאל אָנְגֶ'ל ואִיזָק שָׁאלְתִיאֶל.

מראיין: אתה מכיר אנשים שהם חיים היום בארץ ועבדו אצלו?

שלמה: עבדו אצלו?

מראיין: או שחיו או ש

שלמה: לא, יש אחד שעבד אצלו, אבל הוא בארצות-הברית.

מראיין: מי זה?

שלמה: [שם לא ברור] כן. ואחרי המלחמה שאני חזרתי מהמחנות, חזרתי לחנות והוא היה אִיזָק שָׁאלְתִיאֶל שמה הבעל הבית. שפגשתי את הבן שלו באתונה. את פֶּפּוֹ שָׁאלְתִיאֶל והוא שלח אותי תיכף ומיד לחנות, שאבא הוא לבד בסלוניקי.

מראיין: איך זה, מה זה הם לא נשלחו למחנות הם?

שלמה: הם ברחו. לא. היה להם הרבה כסף, ברחו מסלוניקי לאתונה, מאתונה אני לא יודע איפה שהם אה כן.

מראיין: ואיפה הייתה החנות הזאת?

שלמה: ב אתה רוצה את הרחוב? רחוב וִיקְטוֹר הוּגוֹ . יש את השכונה בסלוניקי. היה את החנות שלהם, זה היה גם כן הבנק היהודי של בֶּנְבֶּנִישׂתִּי. שמה היה כל המסחר של יוו של סלוניקי. לא רחוק היה גם כן 'בנק אוּנִיוֹן', 'בנק סלוניקי'.

מראיין: איזה בנק של בֶּנְבֶּנִישׂתִּי? תן לי עוד

שלמה: 'בנק סלוניקי', ו'בנק אוניון', קרוב מהחנות. לא, לא, לא, לא כל כך רחוק.

מראיין: אוויניון?

שלמה: אוּנִיוֹן.

מראיין: אהה אוניון?

שלמה: אוניון. 'בנק אוּנִיוֹן'.

מראיין: כן, זו הייתה סביבה מסחרית, זה היה

שלמה: הכל מסחרי. שמה זה היה אפילו עד היום זה הסביבה המסחרית, של סלוניקי.

מראיין: כן, מה עשית כשעזבת את המקום?

שלמה: כשעזבתי את החנות הזה הלכתי לחנות לחומרי בניין לעבוד. אחרי שעזבתי את הזה, את אָנְגֶ'ל –

00:21:32

שָׁאלְתִיאֶל, הלכתי לחומרי בניין. שהיו קוראים ישראל [דיבור לא ברור].

מראיין: כן. אם אני אשאל אותך מה בתקופה הזאת היה, נאמר, כשואלים אירוע משמעותי בחיים שלך, דבר שאתה מאוד זוכר אותו.

שלמה: אני זוכר, זה היה הרֶבוּלוֹצִיוֹן של זה של 1935 ו-1936. בזמן זה הצבא היווני, זה היה בזמן קוֹנְדִילִיס , זה היה ב-36 קוֹנְדִילִיס

מראיין: בזמן שכאילו עזבת כבר את החנות של אָנְגֶ'ל הזה

שלמה: עוד לא עזבתי את החנות של אָנְגֶ'ל אני עוד הייתי שמה, וזה גם היה לנו את הזה את ה [דיבור לא ברור] ב-35 היה לנו גם כן היה לנו את המבול של הזה של ה

מראיין: תספר לי על אחד האירועים האלה, משהו שבאמת אתה זוכר אותו ככה כמו אתמול. למשל על המהפכה.

שלמה: על המהפכה כן, אני עוד בזמנים האלו, אז אני הייתי קטן, אז המהפכה זה לא החזיק הרבה זמן.

מראיין: מה הייתה המהפכה הזאת?

שלמה: המהפכה זה בין זה בין קוֹנְדִילִיס, זה היה הגנרל קוֹנְדִילִיס ועוד איזה מישהו זה היה בסביבות דְרָאמָה , קָוָואלָה , סֶרֶס קוואלה, דראמה, שמה אז נהרג יהודי אחד בשם יוסף פְרָנְקוֹ. שהפציצו משמה והוא היה סוחר יהודי ממתקים. אפילו באותו הסביבה היה החנות שלו, יוסף פְרָנְקוֹ. נהרג שם באיפה שהיה המהפכה.

מראיין: כן, אבל מה הייתה המהפכה? על מה היה?

שלמה: על השלטון. על השלטון. מפלגה נגד מפלגה. קוֹנְדִילִיס זה היה

מראיין: אז זה היה בכלל ביוון, לא רק אצל היהודים.

שלמה: לא, לא, ביוון.

מראיין: מה היה בסלוניקי מיוחד, או שלא היה?

שלמה: מיוחד, לא היה משהו מיוחד.

מראיין: לא היה שום דבר מיוחד. מה הלאה מה אתה עושה עם עצמך? מה קורה הלאה?

שלמה: כשהלכתי לעבוד בחנות של זה חומרי בניין?

מראיין: כן. כמה זמן היית שמה, בחנות הזו?

שלמה: בחנות הזו אני נשארתי לעבוד מ-1936 עד 1939. ב-1939 התגייסתי לצבא היווני.

מראיין: כן.

שלמה: בצבא היווני אני שירתי בחיל תותחנים. באותה התקופה הוכרזה מלחמת העולם השנייה.

מראיין: זה היה מקובל שיהודים הולכים לצבא? זה היה מקובל, זה לא משהו מיוחד.

שלמה: לא. מקובל.

מראיין: איך, עוד שאלה משהו, איך ההורים קיבלו את זה בבית אה ?

שלמה: שהלכתי לצבא? זה היה הכרחי, לא היו יכולים לעשות שום דבר עם זה.

מראיין: כן. הבנתי. איפה התגייסת?

שלמה: התגייסתי בסלוניקי.

מראיין: איפה בסלוניקי?

שלמה: בפָּאבְלוֹס מֶלָאס . שמה היה חיל תותחנים. בזמן השירות נכנסה מלחמת אה

מראיין: אתה הצטרפת לתותחנים?

00:25:46

שלמה: כן. מלחמת עם איטליה זה היה ב-28 לאוקטובר 1940. אז אני הייתי כבר בחזית.

מראיין: כן.

שלמה: 28 לאוקטובר, נכרזה המלחמה, בשלישי לנובמבר הייתי פצוע.

מראיין: זה היה בוודאי במלחמה עם אלבניה.

שלמה: באלבניה. הייתי פצוע. והחזירו אותי בעיר פְלוֹרִינָה בבית חולים. שכבתי בערך חודש ימים בבית חולים. נפצעתי ביד. חזרתי באותו היחידה.

מראיין: פְלוֹרִינָה רחוקה הרבה מהגבול הזה?

שלמה: מהחזית? כן. אז זה היה התחלת המלחמה. זה היה בערך בפְלוֹרִינָה, איפה שהיה לנו את החזית זה היה בערך 55 ק"מ.

מראיין: כן.

שלמה: אחרי חודש ימים שחזרתי לאותו היחידה, אז הקצין האחראי, הוא נתן לי תפקיד ש להיות אחראי על המחסן מזון.

מראיין: כן.

שלמה: והיה לי באותם הימים הזדמנויות רבות לעזור לחברים שהיו רעבים מאוד בזמן המלחמה. זה אם כל הבתים היו שולחים לנו חבילות, אני אף פעם אני לא ביקשתי מאִמי שישלח, והם לא היו מאמינים שאני הייתי מחסנאי ולא היה לי חסר לי כלום. שכל מכיר שהיה עובר דרך הבית אז היו אומרים להם אל תשלחו לו לשלמה. למה שלמה הוא עוזר לכולם. לא חסר לו כלום. בסוף שאיזה קרוב משפחה שלי שהוא עבר דרך סלוניקי. הוא הלך אצל רֶנֶה, והיא אמרה לו: "אתם לא מאמינים שלשלמה, לא חסר לו כלום? הנה אפילו נתן לי סכין גילוח, בשביל להתגלח, ונתן לי אוכל ונתן לי את הכל מה שהיה". וחוץ מזה היה לי יווני נוצרי, שהיינו שוכבים בבית חולים, ואחרי שחזרנו לחזית, נפרדנו. הוא הלך ליחידה שלו ואני הלכתי ליחידה שלי. סגרו בערך חודש ימים הבן אדם הזה הנוצרי, הוא חיפש אותי, מצא אותי שאני הייתי ב במחסן. אומר לי: "שלמה, אני רעב". – "אל תדאג מִיצוֹס". זוכר את השם שלו ואת השם משפחה שלו, "אל תדאג מִיצוֹס, תשב שמה אני אביא לך מה שאתה רוצה". נכנסתי במחסן. הבאתי לו חצי לחם, הבאתי לו שתי קופסאות סיגריות, חתיכת גבינה, היה לי צימוקים, תאנים, הכל. מילאתי את הכיסים, ככה כמו שצריך. הלכתי ונתתי לו את הכל. אז הבחור הזה אומר לי: "אפילו אח שלי לא היה יכול לעזור כמו שאתה עוזר לי". אומר לי. אני אמרתי לו: "תראה, אנחנו כולם אנשים, יש לי את האפשרות, אני לא יודע מחר. מה יהיה ממך? איך שאתה יכול לעזור לי". זהו. נתתי לו את הכל. הוא הלך. המלחמה נגמרה. חזרנו לסלוניקי. כשחזרנו אל סלוניקי, אני התחתנתי עם רֶנֶה ב-16.11.41, ונסענו לאתונה. נשארנו באתונה בערך 8 חודשים.

מראיין: אז הייתם המון זמן בגבול הזה, בגבול האלבני.

שלמה: מהתחלת המלחמה עד הסוף.

רנה: עוד מלפני עוד.

שלמה: מהתחלה עד הסוף. מאוקטובר עד אפריל 42 עד הסוף. עד הסוף.

מראיין: 41

רנה: 41

שלמה: מאוקטובר 40 עד 41 של אפריל. עד היום האחרון אני הייתי בחזית. כשהתחתנתי ונסעתי לאתונה, חזרתי לאתונה עם אשתי, ופגשתי מכירה שלי שזה, שכנה שלנו. אסתר מָאֶסְטרוֹ. והיא באה עלי, אומרת: "שלמה, מה אתה מחכה פה? מִיצוֹס מחפש אותך, הוא אומר שאתה עזרת לו הרבה ב ב בזמן המלחמה, הוא מחפש אותך. אז תלך לבקר אצלו".

מראיין: איך השם המלא שלו? מִיצוֹס

00:31:54

שלמה: מִיצוֹס קָלָמִיצוֹס. מִיצוֹס קָלָמִיצוֹס. איזה יום יפה, נסעתי לכפר שלו, עם עוד חבר שלי. אז הוא אומר: "איך אנחנו נחפש אותו"? – "אל תדאג, אנחנו הולכים לבית קפה של הכפר, שואלים אותו שמה, הם יגידו לנו בדיוק איפה שהוא בא. השם מכיר אותו, שם משפחה אני מכיר. ונחפש אותו". אז נכנסנו, שאלנו איפה שהוא בא, הראו לנו בדיוק איפה שזה, אני הלכתי בבית שלו, דפקתי בדלת, יוצא אשתו. שאלתי: "קָלִימִרָה , בוקר טוב. אולי פה גר מִיצוֹס קָלָמִיצוֹס"? היא עמדה בפתח של הדלת. היא לא שאלה אותי מילה שנייה: "אתה שלמה בִּיבָס? תיכנס בבית שלי, הבית שלי שלך". והיא יצאה הלכה תיכף ומיד לקרוא את בעלה והוא בא. במה ש

מראיין: זה היה באתונה?

שלמה: לא, זה היה ביָנִיצָה הכפר שלו, זה היה מיָנִיצָה לאוֹמְבָּארִי .

מראיין: ליד מה זה, ליד איזה עיר?

שלמה: ליד יָנִיצָה. זה בערך 50 – 60 קילומטר מסלוניקי. יָנִיצָה זה מסלוניקי והתחיל: "תוציאי את הכי טוב, מה שיש לך בבית. הבנאדם הזה, אני חייב לו הרבה. אפילו שלא היה לי סיגריות. הבן אדם הזה, הוא נתן לי כסף. ולך תקנה. לא אכפת לו, אפילו שאני לא החזרתי לו את הכסף. בזמן המלחמה הוא לא חשב על כסף, על כלום". ובעד זה הוא אמר לי: "הבית הזה שלמה בשבילך, זה פתוח. כל הזמן שאתה רוצה". נשארתי איזה יומיים. אחר כך אני אמרתי לו: "מִיצוֹס, אני מבקש סליחה, אני מוכרח ללכת, אשתי מחכה לי". הוא התחיל לתת לי: אורז, חיטה, שעועית

מראיין: וזה לא תקופה שכבר בסלוניקי היו כולם רעבים.

שלמה: לא היה. לא היה. הביא לי שק מלא.

רנה: למה הוא הלך לשם? כולם הולכים עם הנדוניות של הבנות, היו מביאים את הנדוניות בשביל לקחת משהו לאכול.

שלמה: הוא אמר לי: "תיקח את זה וזה לא כלום. ובזמן הצורך שיש לך משהו, הבית של מִיצוֹס, זה תמיד פתוח בשבילך". ובעד זה אני הייתי אומר לאשתי בזמן שהתחילו הרמזים על המחנות שהיו צריכים להעביר את היהודים: "בואי נברח מפה". היה לי תעודת זהות בשם נוצרי וגם לה. – "איפה שכל היהודים ילכו וגם אנחנו נלך". אותה תקופה היה לי חבר גם כן שהוא חי בפלורידה, שמעון פִּיצ׳וֹן. וגם כן אני עזרתי לו עם לחם עם הכל, ועד היום שלפני כמה שנים הוא היה פה, אני אמרתי לו: "אתה חייב לי את החיים שלך". בתור צחוק, שמואל, "אתה חייב את החיים שלך. אני יצא, הצלתי אותך מהמוות. נתתי לך לחם לאכול". אחח [נאנח]

מראיין: באיזה תאריך התחתנת?

שלמה: 16 בנובמבר 41

רנה: עוד היה רָאסְמִי אז. עוד היה חתונות ראסמיות

מראיין: ואחר-כך מה קורה איתך?

שלמה: גירשו אותנו הגרמנים. ללכת לעשות ל[....] לעבוד. היו כמה חברים שהיה לנו פרוטקציה . ונכנסנו לעבוד ברכבת של סלוניקי. בבית חרושת שמה. עם פרוטקציה של יהודים, היינו כמה חבר'ה בערך .

מראיין: זה היה ממש בקרוב לתאריך של החתונה?

שלמה: לא, אחרי שהתחתנו.

מראיין: זה עניין של כמה זמן אחרי החתונה.

רנה: שנה וחצי.

שלמה: לא.

רנה: לא, רגע אחד חכה.

00:37:37

שלמה: לא. נובמבר. נובמבר בערך שנה. בערך שנה.

מראיין: ובשנה הזאת, מהחתונה, מה עשית?

שלמה: הייתי חיי באתונה. בבוֹלִיָאתִּי

מראיין: תספר לי על זה.

שלמה: כשהתחתנו נסענו ל ..

מראיין: כן.

שלמה: לסביבות אתונה. סביבות אתונה זה, הם קוראים לזה, איזה כפר בוֹלִיָאתִּי, על יד מָרָתוֹנָה . הלכנו במרתונה

מראיין: למה נסעת לשם?

שלמה: שמה, גיסתי הייתה גרה שמה. והיה לה בית גדול. ו היינו כולם ביחד.

מראיין: כן, אתם חשבתם להתחיל שם חיים חדשים?

שלמה: חיים חדשים. כן.

מראיין: בגלל המצב בסלוניקי.

שלמה: בסלוניקי. אחרי שהיה איזה סכסוך משפחתי עזבנו את בוליאתי וחזרנו לסלוניקי.

מראיין: ואז מה קורה?

שלמה: ואז, התחלתי לעבוד ב'שוק שחור'. ב'שוק שחור' בסלוניקי ב ברכבות. לא היו עבודות. לא היה כלום. ברכבות. הייתי עושה כל מיני החלפות עם החיילים הגרמנים. עם כמה מילים שידענו בגרמנית. התחלנו לעשות ביזנס. למכור סיגריות, לגנוב סָכרין , לקנות, כל מיני דברים מהגרמנים. וככה עד היום האחרון, כשלקחו אותנו ו .

מראיין: רגע, אתה אמרת לי שמצאת עבודה ברכבת?

שלמה: ברכבת, כן, בזמן הזה אז גייסו את כל היהודים. שהיה לנו מכיר שהוא הכניס אותנו ברכבת, ועבדנו בבית חרושת יציקה. שמה היינו בערך 15 יהודים, וביניהם היה לנו אחד בשם שבתאי כהן. שהוא היה ב

מראיין: יציקה של מה זה היה?

שלמה: יציקה כל מיני דברים בשביל הרכבות. בשביל הרכבת. זה רק בשביל רכבת שהיו עובדים שמה. בית יציקה. הוא היה

מראיין: שבתאי כהן?

שלמה: שבתאי כהן, הוא היה בוועדה של הקוֹמוּנִיטֶה של סלוניקי. זה איך קוראים לזה

מראיין: קהילה.

שלמה: קהילה. והיה מביא לנו את כל החדשות. שהגרמנים היו לוחצים את הקהילה, בנוגע יהודי סלוניקי. והוא היה מציע לנו, שמי שיש לו אפשרות לברוח מסלוניקי שיברח. אז באותה תקופה, אני הלכתי לרופא היווני וביקשתי שאני לא הרגשתי טוב, ונתן לי שלושה ימים לעשות מקלחת. ובמקום שלושה ימים, אני על האישור הזה, הוספתי עוד 3 ועשיתי 33. וברחתי מהעבודה 33 ימים. עד שיום אחד באה המשטרה היוונית ועצר אותי מהבית. זה היה יום

מראיין: ואתה עשית את זה בשביל לברוח מסלוניקי?

שלמה: לא.

מראיין: בשביל לברוח מהעבודה?

שלמה: לברוח מהעבודה בשביל לפרנס את אשתי ואת משפחתי, שאמי היא הייתה אלמנה ואחות חולה.

00:42:45

איזה יום טוב, זה היה יום ראשון בצהריים. החלטתי ללכת לעבוד אותו היום, וחזרתי לארוחת צהריים בבית. זה היה קרוב מאוד מהבית שלי. ישבתי בשולחן עם אשתי רֶנֶה, לאכול צהריים. פתאום אני שומע דפיקות בדלת. ואיך שפתחתי את הדלת ראיתי שוטר יווני. הוא שואל אותי אם אני שלמה ביבס. אמרתי לו, "כן. אני בעצמי". אם אתה יכול לבוא איתי עד המשטרה. אמרתי לאשתי, "תני לי את המעיל, אם במקרה אני לא חוזר תביאי לי גם עוד מעיל אחד". אני כבר ידוע ידעתי שסוגרים אותי בבית סוהר. לקחו אותי למשטרה. והתחיל לחקור אותי איזה סמל. הוא שואל אותי, "אתה לא מפחד מהחיים שלך? אתה לא יודע שאתה בידיים של הגרמנים. איך אתה בורח מהעבודה חודש ימים"? אמרתי לו, "איך אני לא אברח? יש לי משפחה. אימי אלמנה אחותי החולה, ואני נשוי מי יפרנס אותם? אם אני לא הולך לעבוד"? אומר, "טוב, הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא יכולים לעזור לך. אתה מוכרח להיכנס בבית סוהר עכשיו". הכניסו אותי בבית סוהר, עד למחרת בבוקר. אבל באותו ערב, השכן של הקצין של המשטרה, הוא היה שותף שלי ב'שוק שחור'. אז הוא דיבר איתו

מראיין: שכן של הקצין של המשטרה?

שלמה: כן. שמה היינו גרים באותו הבית. אז הוא הם דיברו איתו: "אל תפחדו, אני מוציא אותו מה מלמטה מהבית-סוהר, מכניס אותו למשרד שלי ושיהיה עד מחר בבוקר. מחר בבוקר לוקחים אותו ומעבירים אותו אצל הגרמנים". למחרת בבוקר, אני לא ישנתי אותו הלילה, יצאתי מהמשטרה, זה היה הדרך ללכת ל לרכבת זה היה דרך לעבור דרך הבית שלי. אחותי ראתה אותי והתחילה לצעוק: "אמא. אמא. אמא. מעבירים אותו". אמרתי להם: "אל תפחדו הכל יהיה בסדר" רֶנֶה לא הייתה בבית, היא הלכה לישון אצל אחותה, למה היא פחדה להישאר לבד בבית. ואני לקחו אותי. למשרד איפה שהיו הגרמנים וה המנהל מבית היציקה. נכנסתי בפנים, שואלים אותי: "אתה שלמה ביבס? אמרתי להם: "כן. אני בעצמי". – "אתה כל כך גיבור ואתה לא מפחד מהחיים שלך"? אמרתי: "לא. מה יש לי לפחד? אני מוכרח לפרנס, יש לי שני משפחות, והייתי מוכרח ללכת לעבוד". אומר: "תראה, היה לך מזל שנפלת בידיים שלי בתור נוצרי. אם היית נופל בידיים של הגרמנים היו עושים אותך חתיכות. אני מבקש ממך תשמע בקולי, תלך לעבוד. ואז תזוז מהעבודה". אמרתי לו: "תודה רבה אדוני". קֶפַאלוֹנִיטִיס, היו קוראים אותו, "תודה רבה, אדון קֶפַאלוֹנִיטִיס, אבל רק אני מבקש דבר אחד

סוף צד קלטת

00:47:39

התחלת צד קלטת

תן לי יום חופש, למה, אתמול בערב בבית סוהר אני לא ישנתי". – "כבר אתה מתחיל עוד לא הלכת לעבוד כבר אתה מבקש לי חופש". – "אני מבקש רק שאני רוצה ללכת לישון". – "אתה נותן לי מילה שמחר בבוקר אתה בא אתה בא לעבודה"? אמרתי לו, "כן". – אז לך הביתה" הוא אומר. עברתי דרך הבית היציקה, הודעתי לחבר'ה, "חבר'ה, אני כבר משוחרר. אני הולך הביתה, אני מחר בבוקר אני בא לעבודה". יצאתי ישר. אני הלכתי הביתה? אני הלכתי לעשות עוד הפעם את ה'שוק שחור' שלי. בשביל לפרנס את המשפחה. וככה, המשכנו עד שלא נתנו לנו יותר להיכנס בבית היציקה שמו לנו את הזה את המגן דוד .

מראיין: כן. כן.

שלמה: עד שסגרו אותנו בגטו. ב'ברון הירש' . למשל, אנחנו היינו גרים באותו ה השכונה. נשארנו בערך 15 – 20 יום בתוך הגטו. והראשונים שהעבירו לרכבות, היינו אנחנו. זה היה ב-14 במרץ 41 43 . עלינו לרכבות. היה לנו מזל שאיתנו ברכבת, בקרון שלנו, היה אִיזָק קוּנִיוֹ עם אשתו שהם היו היא הייתה נתינות אוסטרית. ועם הבן והבת, ועשו לנו פרוטקציה ולא הכניסו הרבה אנשים בתוך הקרון שלנו. וככה הנסיעה המשיך בערך שבעה ימים ושבעה לילות.

מראין: מי היה איתך בקרון?

שלמה: בקרון היה אשתי, אימי, חמותי, אחותי, גיסי דוד טָבּוֹך, לאון טָבּוֹך - גם כן הוא היה איתנו באותו הקרון. כל המשפחה משפחת טָבּוֹך, היה איתנו בקרון.

רנה: [ממלמלת דברים לא ברורים]

00:50:42

שלמה: למה, אמרתי את זה שהיה קוניו.

רנה: [ממלמלת דברים לא ברורים]

מראיין: לא משנה את יכולה לשתף. את יכולה לדבר.

רנה: הוא נתן גם פסק דין שם בגטו. [ממלמלת דברים לא ברורים] למדתי לא להגיד משפחה אחרת בבית שלנו, אנחנו לקחנו את משפחת טָבּוֹך, כי הוא היה ראסמי עם

שלמה: עם אחותי. זהו, אז זה הבאנו אותם לשמה. הם היו באותו הקרון איתם. עד שהגענו לאושוויץ . זה היה באמצע הלילה שהגענו לאושוויץ.

רנה: [דיבור בלאדינו].

שלמה: הסנדלר[....]

רנה: [ממלמלת דברים לא ברורים]

מראיין: כן. מה היה בנסיעה הזאת? מה אתה זוכר מהנסיעה הזאת?

שלמה: חשבנו שזה חוויה. היינו שרים שירים אה מולדת. למה אִיזָק אה אִיזָק קוּנִיוֹ הוא היה שמח לשמוע שירים כאלו שהרבה הרבה שנים לא שמע, אבא שלך אומר לך אבל הוא נפטר כבר. חי, אשתו. הבן והבת

מראיין: איזה שירים למשל? את האמא הזקנה.

שלמה: איזה שירים היינו?

רנה: [דיבור בלאדינו]. יום הולדת לא חשבנו על [דיבור לא ברור] אבל אני זוכרת את שעה. [דיבור בלאדינו]. היה לנו שם חבית [דיבור לא ברור] ואמא שלו לא יכלה כל הזמן [דיבור לא ברור]

מראיין: כן. בואו נמשיך.

שלמה: הגענו לאושוויץ. הורידו עם קבלת פנים, של האס.אס.. אך שלא ירדנו מהקרונות, עם הצעקות של האס.אס.: "לרדת! שְׁנֶל! שְׁנֶל! רָאוּס"! . היה איזה אחד עם גיטרה, לקחו את הגיטרה ושברו את זה על הראש של מישהו. ו היו משאיות, אלו שלא היו , לא יכולים ל ללכת ברגלי, אז שהיו מ שמים אותם במשאיות. הזקנים, הילדים הקטנים, והצעירים אז אמרנו אחרי 7 ימים שאנחנו היינו בתוך הקרון אז נלך קצת אה ברגל. מי ידע שלוקחים אותם ישר לקרמטוריום ?

מראיין: בוא נניח שאת הסיפור של הימים הראשונים והרגעים הראשוניים הוא סיפ כמעט על כולם עובר אותו דבר.

שלמה: על כולם אותו הדבר.

מראיין: מה קורה איתך למשל אחרי שבוע?

שלמה: אחרי חודש ימים, אחרי הקרנטינה העבירו אותנו לָאגֶרשָׁאפְט קומנדו בּוּדִי . זה היה אה מחנה חקלאי. מאותו היום אני נכנסתי ל למחנה, והלכתי לעבוד בבית ספר להשתלת עצים. היו קוראים את זה פוֹרְבָּאוּם-שׁוּלֶה . הקומנדו שלי קראו פוֹרְבָּאוּם-שׁוּלֶה. היינו משתילים עצים. היו

מראיין: ממש? היו מלמדים איך לשתול עצים?

שלמה: כן.

מראיין: היה להם זמן ללמד כאלה דברים?

שלמה: תראה, היו מגדלים, מוציאים אותם והיו שולחים אותם לגרמניה. בחורף לפני

00:56:00

מראיין: אפשר לקרוא למקום הזה בית ספר לחקלאות או משהו כזה?

שלמה: זה בית ספר ל מה אני אגיד לך?

מראיין: משתלה?

שלמה: משתלה. משתלת עצים. כן. לפני החורף היינו מוציאים אותם והיו חופרים בורות, מכניסים אותם שלא יתקררו ה זה השורשים, אז לפני שיבוא החורף, למה הקור שמה זה היה כל כך חזק שהיו יכולים ל . ולכבוד הקיץ היינו מוציאים והיו שולחים אותם לגרמניה. \

מראיין: איך זה פתאום בתוך אה בית חרושת של אה מוות, חקלאות ?

שלמה: לא חקלאות היה לנו גם כן אה קומנדו אה בריכות דגים. היה לנו גם כן \

מראיין: בשביל מה הם היו צריכים בריכות דגים?

שלמה: בריכות דגים בשביל לשלוח דגים היו מגדלים. היו מגדלים די דגים. היה לנו גם כן אה עופות הכל. לא היו גרמנים באיך היו חיים אלו?

מראיין: כן.

שלמה: כן, היו חבר'ה שלנו, שהיו עובדים בבריכות, היו מביאים דגים אצל במחנה. איך שאני התחלתי לעבוד. בפוֹרְבָּאוּם-שׁוּלֶה, למזלי הטוב, נפגשתי עם איזה אסירה, גרמניה בשם: אִירְמָה. מספר שלה 93. ומאותו היום האישה הזו, התאהבה אותי, התאהבה בי, ומאותו היום אני לא סבלתי על חתיכת לחם.

מראיין: בתקופה שהיית בבּוּדִי.

שלמה: באותו מהתחלה עד הסוף אני לא סבלתי מ מחתיכת לחם.

רנה: היא הייתה נוצרייה

שלמה: היא הייתה נוצרייה הייתה מקבלת חבילות

מראיין: מתי פגשת אותה? ישר בהתחלה?

שלמה: בהת מההתחלה. מהתחלה שהתחלתי לעבוד בפוֹרְבָּאוּם-שׁוּלֶה.

מראיין: איך זה שהאסירה ואסירים אישה וגברים ביחד איך זה?

שלמה: אה אצלנו היה הכרחי שיעבדו גם כן נשים עם גברים.

מראיין: למה? \

שלמה: תראה, אנחנו היינו היינו עובדים הם היו משתילים הבנות היו משתילים את העצים, אנחנו היינו עוזרים להם. העבודה הכי הכי קשה, הם היו עושים.

רנה: הנשים.

שלמה: הנשים היו עושים את העבודה הכי קשה ואנחנו היינו עושים . היה אחד משמה היו עושים את השורה. שמים את החוט, עד שהם יגמרו את השתילה אחר כך היינו עושים עוד שורה. ומאותו היום שפגשתי אותה, עד היום האחרון, עד 17 לינואר במשך הזמן הזה

מראיין: היא הייתה נוצרייה?

שלמה: היא הייתה נוצרייה.

מראיין: וקראו לה אִירְמָה?

שלמה: אִירְמָה.

מראיין: ואתה יודע כל השם שלה?

שלמה: שם משפחה לא. באותה התקופה

01:00:07

מראיין: מאיפה היא היית?

שלמה: מברלין.

מראיין: ולמה היא הגיעה למחנה הזה?

שלמה: פוליטיקה. באותו התקופה, אחרי שנה וחצי שהייתי באותו המחנה, החלטתי יום אחד, לגשת אצל קומנדו-פִיהרֶר . לבקש אישור שהוא ישלח אותי לבירקנאו לבקר את אחותי. הודיעו לי שאחותי, חיה והיא בבירקנאו. החבר'ה שלי אמרו: "שלמה, הוא יהרוג אותך, איך אתה תיגש ותבקש דבר כזה"? – "שייקח אותי. מה הוא יכול לעשות? אני אבקש נראה מה שהוא יגיד לי". יום אחד הלכתי לפניו, הוצאתי את הכובע, ודיברתי בגרמנית.

מראיין: מי נתן לך את הידיעה הזאת, שאחותך שם?

שלמה: אני היה לי ידיעות. אני היה לי, קודם כל לפני שאני יודיעו לי על אחותי, היה לי קשר עם עם אשתי ואחותי, דרך מכתבים. הייתי שומע

מראיין: אתה סיפרת את זה נכון?

שלמה: הייתי שולח לה כל שבוע מכתב והייתי מקבל מכתב ממנה.

רנה: על ההחלטות [דיבור לא ברור]לא סיפרת.

מראיין: לא. לא. לא. לא. נכון. כן.

שלמה: אז אה האוּנטֶרשָׁארפִיהרֶר שאני דיברתי איתו, היו קוראים לו הוא גוּאָטֶר, גוּאָטֶר. זה היה שְׁטַייִנמָאייִסְטֶר . בְּרָאוּאֶר היה הלָאגֶר-קוֹמָנְדָנט . אוּנטֶרשָׁארפִיהרֶר גוּאָטֶר.

מראיין: כן.

שלמה: ודיברתי איתו בגרמנית, אמרתי: "אם אפשרי, לשלוח אותי עם העגלה של האוכל, לבירקנאו. הודיעו לי שאחותי חיה שמה. אם אפשר לי ללכת לבקר אותה"? מסתכל עליי, אומר: "איפה אתה עובד"? אמרתי: " אוּנטֶרשָׁארפִיהרֶר אני עובד בפוֹרְבָּאוּם-שׁוּלֶה מהיום הראשון". מסתכל, מסתכל, אומר: "בסדר, יום שלישי בבוקר תבוא פה ואני שולח אותך". והוא שלח אותי לבירקנאו. איך שאני הגעתי לבירקנאו, למזלי הרע, באותו היום

מראיין: עכשיו רגע, אני רוצה להבין מה זה הולך לבירקנאו? לוקח את הרגליים והולך?

שלמה: לא. לא. הייתה לנו עגלה, עם חייל ועוד עגלון ואני השלישי. החייל איך שהיינו מגיעים לשער של בירקנאו הוא לא היה נכנס בתוך המחנה. אנחנו היינו נכנסים בתוך המחנה, עד שאנחנו היינו לוקחים את האוכל בשביל אנשים שהיו עובדים אצלנו, אז הוא היה מחכה בשער של של המחנה.

מראיין: אהה אז זאת אומרת שאתה הרבה פעמים לפני כן כבר היית בבירקנאו?

שלמה: לא.

רנה: לא.

מראיין: לא, אז אני לא הבנתי נכון. מה זאת אומרת להביא את האוכל?

שלמה: היום מביאים בשביל לעבוד אצלנו ב בבית ספר ה

מראיין: החקלאי

שלמה: החקלאי הזה היו מביאים נשים מבירקנאו. ובארוחת צהריים אנחנו היינו הולכים שמה היינו מביאים להם שיוכלו הצהריים ואחר כך היו מחזירים אותם בבירקנאו. אז במקום שישלחו מישהו אחר, אז שלחו אותי ועוד עגלון, והגרמני. באותו היום, למזלי הרע, היה ביקור בבירקנאו, של אייכמן .

מראיין: אוּה אָהה

01:05:11

שלמה: באותו היום. והיה עוצר מוחלט לא לצאת מ מאף צריף, בן אדם. איך שנכנסנו, העגלון היו קוראים אותו חֶנִייֶה, יהודי פולני, אומר לי: "שלמה, אל תדאג, אנחנו נלך בדיוק בקָנְטִינָה , ומול הקנטינה זה הצריף איפה שהיא אשתך יושבת".- "בסדר".

מראיין: אשתך או אחותך?

שלמה: אשתי.

רנה: לא. אצלו הוא אמר אצל הגרמנים

שלמה: אני אמרתי אצל הגרמנים לא היה לא היה דופק טוב אם הייתי אומר אשתי, הבעיה יותר טוב ואני אמרתי אחותי. אז אה איך שאני לקחתי את העגלה עם הסוסים, עצרנו בדיוק בפתח של הקנטינה. איך שעצרתי את העגלה, פתאום יוצאת מב מבפנים אחותי מהקנטינה. אותו הרגע היא ראתה אותי היא קיבלה שוק. הלם. "אהה אהה סלומון זה אתה ". אמרתי לה: "אל תצעקי. רגע אחד...]" קפצתי מהעגלה, לקחתי אותה בידיים ונכנסתי בתוך הקנטינה, והתחלתי לנשק אותה. היא התחילה לבכות, לבכות, לבכות. "אתה לא יודע מה שקרה [דיבור לא ברור] כבר הרסו לי את החיים שלי. כבר עברו עברתי פעמיים ניתוח". הייתי אומר לה, "מותק, אל תחשבי על כלום. נראה איך שאנחנו נצא מפה חיים. יודע הכל מה אפשר לעשות, יש לנו ברירה, אין לנו ברירה". ישבתי איתה בערך חצי שעה לבכות. היא הייתה בוכה, אני גם-כן הייתי בוכה. אז בסוף היא אומרת לי: "אל תבכה, נראה אולי אנחנו נצא בחיים מפה". היא אמרה לי: "רגע אחד, אני הולך להודיע לאשתך, לרֶנֶה, שאתה כבר פה בקנטינה". היא הלכה. אשתי עבדה אז נָאכְטשִׁיפְט . עבודת לילה, ב'אּונִיוֹן פַבְּרִיק' . איך שנכנסה באותו הצריף היא אמרה לה: "רֶנֶה, רֶנֶה לקום! שלמה בא. הוא בקנטינה".

רנה: אני לא האמנתי

שלמה: היא לא ידעה מה לעשות, היא לא האמינה, אפילו בסופו של דבר אני עמדתי בקנטינה. עד שהבְּלוֹקאָלטֶעסְטֶע שלהם, היא באה על ידי והיא שאלה אותי: "מי זה סלומון"? – "אִיךְ" .

רנה: רגע, אני יכולה להתערב עכשיו?

מראיין: כן.

רנה: השריב המזכירה, היה בְּלוֹקאָלטֶעסְטֶע והיה מזכירה. המזכירה, הם היו אוהבים אותי הרבה, כי הייתי שרה תמיד. אז פתאום היא רואה אותי שאני בוכה. היא אומרת לי: " רֶנֶה, למה את בוכה"? אמרתי: "בעלי כאן ואני לא רואה אותו ויש עוצר אני לא יכולה לצאת". – "מי אמר לך שבעלך פה"? – "גיסתי" אמרתי לה. "איך גיסתך יודעת"? – "כי גיסתי הלכה בקנטינה וראתה אותו". – "אוו אז איך קוראים לו"? – "שלמה ביבס". – "בסדר גמור, אל תדאגי, אני אביא אותו" היא אומרת. – "איך לילי"? - אני זוכרת את השם שלה. היא הייתה טובה. יהודייה. היא לקחה כאילו ספרים שהיא תלך במשרד והיא הלכה. על יד הקנטינה. והוא אומר : "מי זה ביבס סלומון"? והוא אמר: "אִיךְ. אני". – "בואי אחרי. בוא אחרי. אני לפנים ואת אחרי". ושמואל אני לא יכולה לתאר את הרגעים האלה שהבנות היו בחלונות היו מסתכלות איך שהיו באים והיו אומרים לי: "רנה, [דיבור בלאדינו]". בסוף אמרתי להם: "בנות, אל תרכלו עלי. אל תגידו בטרם הם באים". כי אני לא יכולתי להחזיק את עצמי כבר. אז עד שהבחורה הזאת היא הכנ הכניסה אותו בתוך הצריף שלנו. זה הפולניות שהיו לנו שם עם הפולניות מכל המינים ולא היו מאמינים שהוא יווני. הוא היה בלונדיני, הוא היה בלונד, ככה, איזה בלונד, כמו שמש, בלונד עיניים כחולות. "הוא גְרֶקוֹ ? הוא גרקו"? הם היו אומרים. לא, הוא פולני. לא הוא גְרֶק, היו אומרים. קודם כל נישקו אותו[... המכירות שלי כולם עד שבא בסוף, עד שאני נישקתי אותו ואני הייתי בסוף. לא האמנתי את עצמי.

שלמה: אחרי שישבתי בערך שעה |אצלהם [אצלם] אצל אשתי וכל החברות שלה, נפרדנו, בבכי ובנשיקות. שלא ידענו אם אנחנו נצא מהגיהינום הזה בחיים. יצאתי, וחזרתי למחנה שלי.

מראיין: ואת עבדת אז ב'אוניון'?

01:11:25

שלמה: אני לא.

מראיין: היא אמרתי

רנה: אני. אני קְלַיידֶר .

מראיין: כן, אני מבין.

שלמה: וכשחזרנו, חזרתי במחנה כל החבר'ה קפצו לשאול את מי פגשתי, איזה אישה, איזה מכירה, והתחלתי להגיד להם: את זאת אני פגשתי, את זאת אני פגשתי. יש לי חבר ידיד טוב שהיינו גרים באותה שכונה, נחמן חננאל לא עברו כמה ימים, הביאו לנו משלוח אחרת פועלות אחרות מבירקנאו. ופגשתי שני יהודיות מהונגריה. מהונגריה. והתחלתי לדבר צרפתית. לאחת היו קוראים לה ז'וֹפִי. אמרתי: "באיזה מחנה את"? אמרה לי: "בבירקנאו". – "אז אם אני אתן לך איזה מכתב, להעביר את זה לאשתי מספר 38 – 600 "

רנה: 763761

שלמה: 763761 עם מספר של היד. את תמסרי לה את המכתב. ובתנאי אחד. אני אתן לך, מנה לחם וממנה לא תקבלי שום דבר. למחרת, שתבואי ותביאי את המכתב אני אתן לך משהו אחר". עד שחיפשה, היא מצאה את רֶנֶה, נתנה לה את המכתב. כתבה לי את התשובה ולמחרת היא באה. אז אני אמרתי

מראיין: מה היה כתוב במכתב הזה?

שלמה: את הפגישה שהיה איתה וזה איך שאני נפרדתי ממנה. ואת הקור שאני באותו לילה, אני לא יכולתי לישון בלילה, הייתי קופא רואה אותה רואה את אחותי

רנה: אני לא זוכרת אם אני סיפרתי לך את הראשון את המכתב הראשון שאני קיבלתי ממנו.

מראיין: קשה לי לזכור מה היה?

רנה: אני אתה מבין, זה הייתה טרגדיה גדולה.

שלמה: למחרת שבאה הז'וֹפִי הזה הביאה לי את המכתב. אמרתי לה: "תראי, אל תחשבי שאני נותן לך את האוכל שלי

מראיין: סוֹפִי קראו לה?

רנה: סוֹפִי

שלמה: כן. "ואת תחיי ואני אמות, לא גברת. תראי, בשעה תשע וחצי " - לנו לא היה שעון, היה לנו סימן הרכבת שהייתה עובר לאושוויץ מאיפה שהיינו עובדים, אז זה היה תשע וחצי – "בתשע וחצי, שימי לב תסתכלי עליי, מה יהיה באותו השעה". אומרת: "מה יכול לקרות"? – "תסתכלי טוב מאוד איתי" . אז תשע וחצי אני כבר רואה את האהובה שלי, שהיא באה.

רנה: אני ידעתי מזה. הוא רשם לי

שלמה: עם החבילה ביד ועם בקבוק קפה עם סוכר, חם. "סופי שימי לב". איך שהיא באה על ידי. "בוקר טוב, בוקר טוב. איך ישנת אתמול בערב? " בסדר. "לא, אז שום דבר לא קרה באמת. ישנת טוב בסדר גמור. אכלת"? – "מאיפה אני אוכל? יש לי בבית אוכל"? אמרתי לה, "אין לי אוכל". - "בסדר קח את החבילה".

מראיין: היא שאלה אם אתה אכלת בבוקר?

שלמה: כן.

מראיין: והיא באה אלייך עם קפה?

שלמה: אמרתי לה, "זה מה שאני אוכל, אין לי מהבית". – "טוב, בסדר". הביאה לי את החבילה, ועם בקבוק קפה חם, היא אומרת לי: "הנה בבקשה, יש לך פה אוכל". ואמרתי לה: "טוב, בצהריים אני מביא לך את הבקבוק ריק. את יכולה ללכת". היא הלכה, איך שלקחתי את החבילה, אוכל ועם הבקבוק

01:16:12

קפה חם. הבאתי לז'ופי, אמרתי לה: "בבקשה תחיי תאכלי ותשתי. אני לא רעב".

מראיין: זה אחרי שהיא הביאה את המכתב כבר?

שלמה: כן. אז אני אמרתי היא אמרה לי: "טוב, תן לי הסבר מה זה הדבר הזה"? אמרתי לה: "תראי, האישה הזו היא כבר חודשים שהיא מביאה לי אוכל כל יום". אפילו כביסה, לא הייתי מחליף במחנה, היא הייתה לוקחת לי את כל הכביסה, כל יום שבת. מחליפה את המלוכלך, הייתי לובש את הנקי.

מראיין: כן. מה היה כתוב במכתב הזה?

שלמה: במכתב של רֶנֶה? ש איך שנפרדנו, איך שהיה הכל כל הלילה היא הייתה חושבת על העתיד. וגם אחותי אותו הדבר

מראיין: אתה החזקת אחר כך את המכתב הזה איתך הרבה זמן? שמרת איתך את המכתב הזה?

שלמה: לא, באותו רגע הייתי זורק את המכתב. למה שמה? חס וחלילה אם היו תופסים אפילו זאתי שהיא הייתה מביאה את המכתב, היו יכולים לתפוס אותי, אשתי

מראיין: זאת אומרת היית מקבל היית קורא והיית זורק את זה.

שלמה: כן הייתי זורק את זה תכף ומיד.

מראיין: כן. כמה זמן אתה אמרת לי שהיית בבּוּדִי עד ינואר 45 נכון?

שלמה: כן.

מראיין: מה קורה אחר כך?

שלמה: אותה תקופה שאחרי שביקרתי את אשתי בבירקנאו העבירו אותם למחנה אושוויץ. יום אחד, הייתה לי הזדמנות כזו, שמהמחנה שלי נסעתי לאושוויץ. הלכנו לגזור את העצים. והיה איתי איזה קָאפּוֹ גרמני. שאלתי אותו אם הוא מכיר את ה'אוניון פבריק'. איפה שיושנים הבחורות. אומר לי: "בוא איתי, אני מביא אותך עד הצריף שלהם, ואחר כך תחזור אתה לבד". הלכתי, שם על יד הגדר. חורף, שלג, ראיתי איזה בחורה שמה שהיא עם איזה היה מנקה את השלג, אמרתי לה: "תעשי לי טובה, בבלוק 5, שוכבת איזה רֶנֶה ביבס, מספר זה וזה תגידי לה שבעלה פה מחכה". זה היה מהגברת. זה לא היה חשמל, חשמל עכשיו אותו הרגע למה שזה היה יום. אז בכל זאת, היא הלכה והודיעה לרֶנֶה וגם לאחותי. הם היו יושנים באותו הרגע, קפצו מהמיטה, לבשו את הפיג'מות שלהם ויצאו בחצר לראות אותי. אז אחותי באה בדיוק על-יד הגדר, והיא נתנה לי שהם עשו בבית חרושת 'אוניון', איזה לב של נחושת, והיא אמרה לי: "תשים את זה על הלב שלך ושתזכור אותי אם אנחנו לא נחיה". אשתי באה, אמרתי להם: "סבלנות, אל תדאגו, הכל יהיה בסדר, רק שיהיה לנו כוח להחזיק את ה לצאת". ראיתי את גם את אשתו של החבר שלי של נחמן. אמרתי לה: "בואי, בואי מֶרִי. פה חָנִיקוֹ בא איתי". – "חָנֶה לא עשה לנו. הוא לא יכול לעשות מה שאתה עושה פה במחנה". טוב, מה אני יכול לעשות? באה אחות של חבר היא נתנה לי סוודר בשביל האח שלו. שהוא חי בפלורידה, שמו פִּיצ'וֹן. לקחתי את הסוודר והבאתי את זה במחנה אחרי שנפרדנו שלום, שלום. ומאז שנפרדנו, לא ראיתי אותם אחרי השחרור. זהו.

מראיין: אחר-כך אתה עברת לבוכנוואלד .

שלמה: מאושוויץ העבירו אותנו לבוכנוולאד. עם קרונות פתוחות מברסלאוּ , העבירו אותנו מאושוויץ ועד ברסלאו הלכנו ברגל. הדרך הזה כבר שמעת מכולם מה שהיה קורה. מי שלא היה יכול ללכת היו הורגים אותו במקום. אז אני הגעתי שמה ברכבת. רציתי למכור למכור איזה שמיכה בשביל לחם שיהיה לנו לנסיעה, אז האהובה שלי אירמה, היא לא נתנה לי שאני אמכור את השמיכה. היא אמרה לי: "לחם אתה רוצה? אני אביא לך לחם ואל תמכור את השמיכה". ולא נתנה לי למכור את השמיכה.

מראיין: רגע, קודם הלכתם ברגל ואחר-כך נסעתם ברכבת?

שלמה: כן, ברכבת שהיא גם שמה בתחנה, אז שמה היו עוד הרבה אסירים וכל אחד היה מחפש משהו

01:23:06

לקנות למכור, אז רציתי למכור איזה שמיכה

מראיין: וזה עוד באוש ב

שלמה: בברסלאו

מראיין: בברסלאו

שלמה: זה כבר היה אחרי אושוויץ.

מראיין: והיא הייתה אתכם?

שלמה: היא הייתה תמיד אני הייתי היא הראשונה ואני אחריו . כל הנסיעה

מראיין: זאת אומרת, שפינו את כולם יצאו גם הנשים, גם הגברים, כולם.

שלמה: למה שהיה אותו המחנה שלנו.

מראיין: אהה הבנתי.

שלמה: היא הייתה באותו המחנה שלי. ויצאנו. היא הייתה בין האחרונות של הבנות ואני הייתי בין הראשונים של הגברים. והיינו כל הזמן יחד ב בדרך. כשהגענו לבוכנוואלד הכניסו אותנו לאיזה צריפים, באיזה בּוֹקְסִים . היינו יושבים רגליים עם ראש, ראש עם רגליים, בערך 15 איש בתוך הבוקס. היינו בערך

מראיין: במה הייתה שונה הבוכנוואלד מבודי? לא רק מהעניין הזה שזה לא היה חקלאות. אבל מה היה ההבדל?

שלמה: לא היה אוכל, לא היה כלום, לא היה סידור לא כלום, כלום, כלום.

מראיין: את האירמה הזאת ראית שם בבוכנוואלד?

שלמה: לא.

מראיין: זאת אומרת, זאת היית פעם אחרונה שראית אותה.

שלמה: איזה? את האירמה לא. אני אחרי זה עד בוכנוולאד. מבוכנוולאד לא ראיתי אותה יותר. עד היום הזה. בבוכנוואלד שלחו אותי ללאנגנשטיין .

מראיין: כמה זמן היית בבוכנוולד?

שלמה: לא היינו הרבה זמן שמה.

מראיין: מה חשבתם שעושים אתכם במקום הזה?

שלמה: לא חשבנו כלום. לא היינו עושים שום דבר. באה איזה הודעה שצריכים פועלים לעבוד בטוּנֶל

מראיין: זה היה מחנה גרוע בשבילך?

שלמה: לאנגנשטיין?

מראיין: לא, בוכנוולאד.

שלמה: בוכנוואלד כן.

מראיין: מתו שם הרבה אנשים?

שלמה: בבוכנואלד אני לא ראיתי. לא ראיתי.

מראיין: היו שורפים שם?

שלמה: היו משרפות אבל אני לא ראיתי את זה. ששלחו אותנו ללאנגנשטיין, שמה הכניס אותנו באיזה צריף. היינו הרבה גברים. ושלחו אותנו לעבוד בבית חרושת לאווירונים של הרמן גרינג . בתוך טוּנֶל.

מראיין: איפה היה לאנגנשטיין הזה?

01:26:35

שלמה: זה היה בערך 120 ק"מ מבוכנוואלד עם רכבות. בדרך מבוכנוואלד ללאנגנשטיין

מראיין: איך היו הרכבות? פתוחות סגורות?

שלמה: היו אה סגורות, ובדרך תפסו אותנו האווירונים האמריקאים, והתחילו להפציץ אותנו. ונהרגו בהפצצה הזו נהרגו בערך 60 אסירים. כשהגענו ללאנגנשטיין

מראיין: איך היה נראה המקום?

שלמה: המקום זה היה בהר כזה איך שהיו פונים ללאנגנשטיין זה היה אבן ארוכה מאוד. חוץ מאבנים, לא היה באותו מחנה. אוכל לא היה מספיק, היו נותנים לנו לחם ל-12 איש. בדיוק ל 12 איש לחם אחד. ו ליטר מים, עם כמה קליפות תפוחי אדמה. והיינו עובדים לילה.

מראיין: במה עבדת שם?

שלמה: בבנייה. בתוך הטוּנֶלִים.

מראיין: למה שימשו המנהרות האלה?

שלמה: זה היה זה בית חרושת של אווירונים של הרמן גרינג.

מראיין: כך קראו לבית חרושת? בית החרושת של הר .

שלמה: [דיבור לא ברור]בכניסה היה כתוב שמה הרמן גרינג. כן, בכניסה שמה של הטונלים. זה היה מחנה מוות. מחנה מוות. שמה לא היו משרפות. היו קוברים אותם. איזה יום ראשון, הוציאו את כל היהודים בחוץ, והעברנו כל הגופות שהיו בצריף מולי איפה שישנו

מראיין: היו קוברים בבורות אה בבורות קבורה ענקיים?

שלמה: ענקיים. איך שהיינו מוציאים את הגופות, היינו רואים, חתיכות אה מהגוף חתוך. זה היה, שהאנשים היו כל כך רעבים. נהיו כולם קניבלים שמה. אכלו את הבשר של הזה של ה ראיתי אותם במו עיניי את כל האלו את ה הישבנים חתוכים.

מראיין: כן. כן.

שלמה: בערך חודש ימים שהיינו בלאנגנשטיין באה פקודה, להעביר כמה יהודים למגדבורג . מגדבורג היה עיר גדולה, שהיו מפציצים את האווירונים והעבירו אותנו לנקות לבנים. על-יד הרכבת של מגדבורג. שמה, במשך בעבודה שעבדנו לנקות את הלבנים, היו באים האווירונים האמריקאים להפציץ את העיר.

מראיין: מה זאת אומרת לנקות לבנים?

שלמה: שהיו מפציצים את הבתים

מראיין: רגע, קודם כל איפה נמצאת מגדבורג?

שלמה: מגדבורג זה בערך 120 קילומטר מברלין. אני חושב ככה

מראיין: כן. ולמה זה היה המקום של יישוב היו גרים שם, זה היה כפר?

שלמה: לא, זאת הייתה עיר גדולה. עיר גדולה, מגדבורג זה עיר גדולה. הבתים שהיו הרוסים, היינו הולכים ל

מראיין: בתים שנהרסו מהמלחמה.

שלמה: נהרסו מההפצצה. היינו מנקים את הלבנים, היינו עושים ערימות. ערימות גדולות. בזמן העבודה היו באים להפציץ עוד הפעם. היינו בורחים, כל אחד ואחד היה לוקח איזה מרתף בבית למטה בשביל לברוח מה מההפצצות. ובתוך המרתפים היינו מוציאים דברים בשביל לאכול. איזה יום, אני מצאתי חבית של דבש. ואיך שהיינו רעבים, התחלנו לזלול. היה לי שותף גם כן, שמה היינו שותפים, כל אחד ואחד היה לו שותף, מה שהיה גונב אחד היו מתחלקים. קוראים אותו שם סָמִי קָסְטרוֹ שהוא חי בניו יורק. אז התחלנו לזלול דבש

סוף צד קלטת

01:35:04

התחלת צד קלטת

ו שמה הגרמנים [דיבור לא ברור] יש צנון איזה חתיכות בשביל לעשות קפה. מצאנו דבר כזה ואספנו, הכנסנו את זה בכיסים, ולערב שהיינו חוזרים במחנה, היינו מוכרים את זה, היינו מחליפים. היינו נותנים את זה, היינו לוקחים לאיזה דברים אחרים. למחרת בבוקר, כשקמתי, היה לי כאב בטן, לא יכולתי להחזיק. הלכתי לנוחיות, יצאתי פה ושם. אחרי חצי שעה - שעה לקחו אותנו עוד פעם למקום, לעבוד. באמצע הדרך לא יכולתי יותר להתאפק, היה לי כאב בטן כזה, בתוך העיר לא יכולתי לעמוד או לשבת באיזה פינה. למה היה עיר גדולה, הגרמני לא היה מאפשר לי לשבת באיזה פינה לעשות את ה . אז אמרתי לשותף שלי לסמי, "סמי, אני לא יכול. כלומר, אני לא רואה את השמיים. הכל שחור". אומר לי, "מה אתה יכול לעשות? תעשה במכנסיים". התחלתי לחרבן בתוך המכנסיים שלי. היה לנו זה איך קוראים לזה גטקס, היה סגור לי למטה. אמרתי, "סמי כבר גמרתי, אבל תראה אם לא נוזל לי מהזה מהגב". אומר, "תלך קדימה". – "לא ". אני מלא ככה. יכולתי ללכת. בסופו של דבר הגעתי למקום. איפה שהיינו עובדים אמרתי לגרמני, "אני צריך ללכת לנוחיות, תן לי רשות ללכת". – "עכשיו כבר באנו כבר אתה רוצה ללכת לנוחיות"? אמרתי לו, "כואב לי הבטן". איך שהלכתי הורדתי את המכנסיים. פתאום אני רואה שנדבק לי הכל בגוף. לא נשאר. זה היה כל מים נדבק לי הכל בגוף. הוצאתי את הגָטְקֶה . שמתי בחתיכת נייר בשביל ללכת למחנה בערב. לרחוץ אותו, ולהלביש את זה, לא היה לנו יצאתי במקום עבודה, פתאום, אזעקה. רצתי באיזה מרתף תפסתי טוב. היה לי מזל היא לתפוס את ה את החתיכות האלו הזה ה שהיו עושים קפה הגרמנים. מילאתי את המכנסיים שלי מבפנים. ויצאתי בחוץ מלא, איך אפשר ללכת עכשיו? לא יכולתי ללכת. ופה ושם הלך. השותף שלי, המסכן, הוא לא מצא כלום. "מה, לא מצאת שום דבר"? – "לא מצאתי". הוא היה מסכן הוא היה רעב. אומר לי, "סלומון, תן לי כמה חתיכות, אבל. אני רוצה לאכול משהו". אמרתי, "תן לי מהצד לשים את היד באמצע שלא יהיה מי הזה" אמרתי.

רנה: לא היה לו גטקס היה לו רק את המכנסיים.

שלמה: אמרתי לו, תכניס את היד ותוציא מאיפה שאתה רוצה. אז נתתי לו. עברנו את היום. חזרנו למחנה. הוצאנו את הכל מה שהיה. וקניתי לי זוג גטקס מ היו שם ההונגרים והכל, עם הדבר הזה שאני הבאתי במחנה.

רנה: ולא מצאת את הגטקס

שלמה: ולא מצאתי את הגטקס המלוכלך. אחרי כמה שמע: הגרמנים התאספו כולם ביחד. ופתאום אומרים לנו, שתדעו שאתם חופשיים. תעשו מה שאתם רוצים. פתאום אנחנו נשארנו ככה באמצע המחנה. מה לעשות? צעקות, שמה, ללכת לגנוב שם איפה שהיו שמה מחסנים. מי היה יכול? לא היה לנו כוח ללכת. ישר ישנו בצריפים של הגרמנים. בערך יומיים. אחרי יומיים פתאום באו עוד הפעם הגרמנים לאסוף אותנו וללכת איתם. אנחנו היינו שלושה יוונים. דוד ברוך. סמי קסטרו. ושלמה ביבס. היה לנו חייל מאס.אס., שהוא היה מדבר צרפתית. שאלנו אותו: "קֶס סְקִי סֶה פָּאס": [דיבור בצרפתית]

מראיין: מה זאת אומרת?

שלמה: "תשתדלו לעשות משהו. תשתדלו. לא לבוא איתנו". יצאנו בחצר שלושתנו, תפסנו איזה סולם, שמנו אותו על הגדר, וקפצנו מצד השני. כשקפצנו מצד השני, נפלנו באיזה שדה

מראיין: זה היה אחרי שאמרו לכם להצטרף לגרמנים עוד פעם?

שלמה: כן. איזה שדה, טוב שלקחנו כל אחד שמיכה עלינו, ויצאנו בדיוק על יד הכביש. בכביש היו שומרים הגרמנים.

מראיין: מי עוד היה איתך, סמי? מי השמות שאמרת לי?

שלמה: סמי קסטרו, דוד ברוך ואני. בכביש היו שומרים. החיילים הגרמנים, שלא יברחו מהמחנה. היו תופסים אותם והיו מחזירים אותם במחנה. אז אני אמרתי להם: "חבר'ה, איך שהחיילים הסתובבו ככה, מהצד השני אנחנו נעבור את הכביש". עברנו את הכביש. פתאום תפס לי עוד הפעם כאב בטן. מה לעשות? תעשה קצת אה

01:42:52

מראיין: סבלנות

שלמה: סבלנות. מפה לשמה ראינו בית של 4 קומות מולנו. נכנסנו בחצר וראינו תעלה. אמרתי להם: "חבר'ה תיכנסו פה בתעלה נראה עד מחר בבוקר, מה יהיה"? נכנסנו בתעלה ועלינו שמנו קש. שלא יראו אותנו. זה בסדר. למחרת בבוקר, ראינו שזה בית, ואף אחד לא ניגש על ידינו, נשארנו שמה בערך שלושה ימים ושלוש לילות מבלי לזוז מהתעלה. בסוף אני אמרתי להם: "חבר'ה, בלי אוכל ובלי מים, בלי כלום, אין לי כוח יותר להחזיק. יותר טוב למות מכדור, ולא מרעב. אני יוצא שיתפסו אותי ושיעשו איתי מה שהם רוצים". השניים ראו שאין ברירה, וגם הם החליטו לבוא איתי. איך שקמנו, מהתעלה, לא יכולנו להחזיק את הרגליים, נפלנו, שלושתנו למטה. לאט-לאט לאט-לאט קמנו, יצאנו באמצע הכביש. איך שיצאנו באמצע הכביש, באה איזה אזרח גרמני, הוא שואל אותנו: "לאן אתם הולכים"? השניים לא ידעו גרמנית, טוב שאני ידעתי לדבר, אמרתי: "אנחנו חוזרים למחנה" "צוּרוּק אִין לָאגֶר" . הוא אומר: "אין מחנה יותר פה. בואו איתי, בואו שלושתכם איתי". איך שאנחנו באמצע הכביש, אחרי שלושה כל כך הרבה זמן שלא אכלנו כלום, ראיתי באמצע הכביש כזה שלוש חתיכות גזר. מלא חול. אמרתי לסמי: "סמי אתה רואה? תראה את הגזר הזה. בוא נקפוץ לקחת אותם". קפצנו שלושתנו לקחנו, ומלא חול שהיה, התחלנו לנקות את זה במכנסיים והתחלנו לאכול כמו רעבים שהיינו. הוא לקח אותנו בכיכר של העיר במָגְדֶנבּוּרג שמה באיזה כיכר. שם היו הִיטְלֶריוּגֶנְד . הוא אמר: "תיקח אותם לשׁוּצְפּוֹלִיצַיי" . אז ההִיטְלֶריוּגֶנְד הוא לקח אותנו, הוא מביא אותנו למשטרה. נכנסנו בתוך המשטרה, הקצין הוא התחיל לחקור אותנו: "מאיפה אתה? מאיפה אתה"? לשלישי אומר: "אָבֶּר אֶר הָאט יוּדִישֶׁה נָאזֶה" . אמרתי לו: "אִיךְ בִּיטֶה זִי" "אני מבקש ממך תעשה לנו טובה. תביאי לנו קצת מים שכל כך הרבה ימים לא אכלנו ולא שתינו". הבנאדם הוא נשאר ככה תכף ומיד הוא אמר לשוטר: "תביאו פה לחם אחד, גבינה, ומים". הוא עשה שלוש חתיכות את הלחם וגבינה והוא חילק אותנו . "תאכלו" הוא אומר. אכלנו בשניות, כמה דקות שתינו. אמרתי לדוד: "לא אכפת לי שיהרגו אותי עכשיו, עכשיו אני כבר "

מראיין: שבע.

שלמה: שבע. "תביאו להם עוד לחם אחד". הביאו לנו עוד לחם, אכלנו. לא עבר בערך חצי שעה, הוא קורא איזה שוטר: "תיקח אותם לסנטרל-פּוֹלִיצַיי" . מהסנטרל-פּוֹלִיצַיי הזה אנחנו היינו עוברים כל יום ללכת לעבודה. ידענו איפה שזה. בדרך היינו מוצאים איזה חתיכת סיגריה, למטה ברִצפה, היינו לוקחים אותה. איך שהגענו שמה, בסנטרל-פּוֹלִיצַיי, הוא מסר אותנו לשוטרים שמה. בא איזה שוטר אומר: "הראש על הקיר. לא להסתובב לא שמאלה ולא ימינה. מי שיסתובב כדור בראש". אמרתי לדוד: "מה יהיה איתנו? יהרגו אותנו פה"? – "מאין אני יכול לדעת"? נשארנו שמה בערך חצי שעה. אחרי חצי שעה הם לקחו אותנו: "בואו. בואו כולם". העבירו אותנו דרך חצר והכניסו אותנו למטה במרתף, בבית הסוהר. איך שאני ירדתי בחצר אני רואה ערמות של תפוחי אדמה, ערמות של גזר. אמרתי איך אני אקפוץ את זה, לקחת כמה בשביל לאכול גם. לא יכול. איך שהורידו אותנו למטה, פגשנו כמה יהודים שהיה כמה יומיים שמה בבית סוהר. אשכנזים. "נו חבר'ה מתי תפסו אותכם"? – "עכשיו". – "איך בעיר"? – "עוד לא שומעים כלום"? – "יש אוכל. אוכל, אל תדאגו, פה יש אוכל, תכף יביאו את החבית, תאכלו כמה שאתם רוצים". למחרת בבוקר, כשישבנו שמה למחרת בבוקר קמנו, אני, אמרתי לדוד ולסמי: "אני אגיד לשוטר, לאס.אס., שאני רוצה ללכת לנוחיות". – "מה תעשה"? – "השק הזה אני אמלא בתפוחי אדמה. אני לא יכול להישאר בלי ". אומר לי: "טוב איך תעשה, תעשה". אמרתי לגרמנים: "אני רוצה ללכת לנוחיות – אִיךְ בִּין גֶהֶן אאוּסשְׁטְרֶטֶן" . אמר לי: "איפה"? – "פה בחצר". הורדתי את התחתונים, את המכנסיים, הלכתי לאט-לאט-לאט על יד הערמה של התפוחי אדמה באותו הרגע באו אווירונים אמריקאים התחילה אזעקה. הוא קורא לי שאני ארד למטה ואני לא יורד למטה. קורא: "קוֹם אֶרַייִן" . אני ממלא את השק, גמרתי למלא את השק, שמואל [פונה למראיין] תפסתי ככה את המכנסיים ורצתי למדרגות, לרדת למטה ב במקלט. לא הספקתי לרדת, הוא בא אחרי נותן לי איזה בעיטה נפלתי ככה על המדרגות. החבר׳ה שלי היו שמה יושבים. אמרתי: "בגללכם אני הולך לגנוב ויהרגו אותי ואתם לא זזים מפה מהמקום. למה אתם לא יוצאים? רק אני שאלך לכל דבר

01:51:16

ודבר"? שתקו, לא דיברו כלום. עכשיו, אני הבאתי תפוח אדמה לא לתת להם? לא יכול להיות. היה לנו סכינים קטנים. ניקינו את זה, את הקליפה, והיינו אוכלים כמו תפוחי עץ שאתה אוכל. ואכלנו, אכלנו, שבענו. בסדר. שמה נשארנו בערך שלושה ימים בבונקר הזה. משמה לקחו אותנו לאיזה מחנה אזרחי. מה הרע שלנו, שהיה לנו הבגדים עוד מהמחנה, לא היה לנו בגדים אזרחיים. והיו מפחדים לראות אותנו עם ה עם הלבוש הזה. איך שהגענו שמה, אף אחד לא רצה לקבל אותנו. עוד הפעם הכניסו לנו לזה ל לאיזה בית סוהר בית סוהר אחר. איך שנכנסנו שמה ראינו איזה יהודי שם. אמרתי לו, "כמה מכנסיים יש לך"? היחידי שהיה לי בגדים של המחנה זה אני. אמר לי, "יש לי שניים". – "אם אתה לא תיתן לי אחד אני הולך למעלה לקצין להגיד לו שאתה יהודי. אתה מוכרח לתת לי מכנסיים, אם לא, פה יהיה לך הסוף". מפה לשמה לקחתי לו את המכנסיים, שמואל, לקחתי את שלי זרקתי שמה, והיה שמה תנור, הדלקנו את התנור, התחלנו לשים תפוחי אדמה. שמה הקצין אומר, "מה זה חם פה למעלה? מה קרה"? ירד למטה, הוא רואה אותנו שאנחנו הדלקנו את התנור. רוצים אוכל מה אפשר לעשות. ישנם תפוחי אדמה צריכים לאכול. אחרי יומיים שהיינו שמה, לקחו אותנו למחנה אחר, מחנה אזרחי אחר. עבדנו שמה פה ושם לוקחים אותם מה לעשות אותם, וזה, שינקו את המחנה. אלו שלושתם, הם ממחנה ריכוז, שינקו את המחנה. בסדר. נשארנו שמה. פתאום נתפסנו שמה לכמה איטלקים. האיטלקים ראו מפה משמה מצאו איזה מחסן של חיטה. הלכנו שם. התחלנו להביא חיטה במחנה. באותו הימים, שמואל, לי נהפכו לי הרגליים

רנה: התנפחו.

שלמה: התנפחו לי הרגליים, לא יכולתי ללכת. וסחבנו איזה עגלה קטנה מאיזה בית גרמני. אמרו חבר'ה פה, עוד כמה ימים יכנסו אנשים, אם מישהו רוצה ללכת אצל האמריקאים אתם צריכים ללכת ל אני לא יודע כמה קילומטר. ותעברו את הזה את ההר, זה היה יער, אתה מבין, היו אניות שם שהיו מעבירים את החיילים הגרמנים מצד השני, אלו שרצו ללכת עם אמריקאים. אז החבר׳ה שלי לקחו אותי עד האנייה. בכלל לא פה אנייה, רק חיילים גרמנים. מה הם יכולים לעשות לי? אנחנו לא יודעים. אנחנו נעלה. עלינו למעלה, שמואל, בא איזה קצין גרמני בא איזה קצין גרמני אומר: "אַ רוּנְטָאג פְלוּכְטֶה, אַ רוּנְטָאג . – "אני לא יורד, לא יורדים". "אַאוּף-פָּאס, ווִילְסְט דוּ זֶהֶן ווָאס ווִיל זָיין פוֹם דִי צְווָיטֶה זָייט? .

מראיין: מה זה אומר?

שלמה: "אתם תיזהרו, תראו מה שאני אעשה אותכם מצד השני".

רנה: הגרמני.

שלמה: הגרמני. אמרתי להם: "חבר׳ה, אם אנחנו נגיע מצד השני. אתה מצד אחד ואתה מצד השני תיקחו אותי בידיים כי אני לא יכול ללכת". מה הם יכולים לעשות איתנו? איך שהיא הגיעה האנייה מצד השני, שמואל, התחילו הגרמנים לרדת, הקצין הזה הוא שם עין עלינו. איך שירדנו, לאט-לאט, לאט-לאט אומר הקצין: "תבואו פה, פה יש קצין אמריקאי". אומר הוא התחיל לדבר שאנחנו לא רצינו לרדת, אנחנו מוכרחים לחזור מצד השני הקצין הזה הוא היה יהודי. חרדי: "בִּיסְט אָ יִיד" "זִיכִר" אמרתי לו, "אִיךְ בִּין יוּדֶה" . – "הָאבֶּע נאָמֶע"? ? – "אִיךְ בִּין אָ קָצֶטְנִיק" . פה ושמה, איך שהוא ראה אותנו שלושתנו שאנחנו יהודים, אז הוא התחיל אמר לו לקצין הגרמני אומר: "גֶה וֶג פוֹן הִיר" . לך מפה. תסתלק, תעזוב אותם פה". עזב אותנו, לקח מיד את הזה את הווֹקִי טוֹקִי שלו, אומר תכף ומיד יבוא ג'יפ פה. הביא לנו ג'יפ. "תיקחו אותם, ותביאו אותם ל " - הוא נתן איזה כתובת שיביאו אותנו. ישבנו שמה חבר׳ה עכשיו אין לנו פחד שיעבירו אותם לצד השני. שם זה היה כמו בית ספר, חצר גדול, הכניסו אני לא יודע כמה מאות גרמנים, עם הכל הדברים שלהם, באו האמריקאים אומרים להם: "כל הדברים שלכם, למטה ברצפה. ותעשו שלושה צדדים מהצד. ותתחילו ללכת. דחפו את כולם את כל הגרמנים. את כל הדברים נשארו למטה, אז באו אמריקאים, אומרים לנו לכל האזרחים: "חבר'ה אתם חופשיים, מה שאתם רוצים תיקחו משם. מה שאתם יכולים לקחת תיקחו". בן אדם שהוא לא יכול לסחוב את עצמו, מה הוא יכול לקחת? לקחתי איזה השני גם כן השלישי גם כן לקחנו. ישבנו. עכשיו לאכול, היית יכול לאכול היית מקבל דיזנטריה . שמה היה בשר חזיר, היה

01:59:02

האמריקאי, אתה יודע שמה במטבח. התחלנו לאט-לאט לאכול. לא עבר כמה זמן לקחו אותנו עם הג'יפ. זה הביאו אותנו להִילֶרְסלֶבֶּן . שמה זה היה מחנה נופש של הגרמנים. היהודי הזה אומר לנו, "חבר'ה תבחרו. תבחרו, איזה דירה אתם רוצים? או למטה או למעלה". "סמי" אני אומר לו, "אנחנו נגור למעלה, למה הלכלוך שלנו, אנחנו נזרוק למטה שלא יזרקו עלינו. נעלה למעלה". עלינו למעלה. שמוליק. דירה של שלושה חדרים, ארונות, מלא אוכל, מרתף מלא תפוחי אדמה. הכל בשפע. קופסאות מלפפונים, קופסאות מכל מכל טוב שם היה.

מראיין: אתם הגעתם להִילֶרְסלֶבֶּן הזה דרך באמצעות האמריקאים?

שלמה: כן. שמה היו נותנים לנו האמריקאים אוכל בשפע, מה ש מה שרצינו, חוץ ממה שהיה לנו בבית. אז היו צריכים מישהו שיבשל לנו. אז היו יהודיות איתנו, הם היו איתנו חיים והיו מבשלים לנו. אחרי, שהתחזקנו קצת, עשו משלוח מהִילֶרְסלֶבֶּן לבלגיה. נסענו, בערך 420 יהודים. 416 יהודים היו כולם אשכנזים, רק 4 יוונים היו.

מראיין: מי היה הרביעי?

שלמה: ישראל שאול.

מראיין: ואתם פגשתם אותו שם?

שלמה: בהִילֶרְסלֶבֶּן פגשנו אותו. ישראל שאול, סמי קסטרו, דוד ברוך, ושלמה ביבס.

מראיין: ישראל שאול?

שלמה: ישראל שאול.

רנה: הוא פה. פה בישראל.

שלמה: הוא עוד פה בישראל. בבלגיה, העבירו אותנו לעיר לייז' .

מראיין: מה עשיתם כל הזמן בהִילֶרְסלֶבֶּן הזה?

שלמה: איפה? לאכול ולנוח. בהִילֶרְסלֶבֶּן? לאכול ולנוח. זה היה מחנה נופש לגרמנים אני אומר לך. כל הרחובות שמה זה היה גְרִינג שטראסה, הימלר שטראסה כל השמות של הזה של הגנרלים הגרמנים, כן. משמה משמה אנחנו "סחבנו" רדיו ומכרנו את זה בבלגיה. כשהגענו לבלגיה, אז שחילקו את המשלוח מה-420 לקבוצות קבוצות, ואנחנו ביקשנו שישלחו את הארבע היוונים לשָׁארְל-לֶ-רוּאָה . איפה שיש לי את התעודה הזאת, שמואל. הנה, תצלם את זה זה שָׁארְל-לֶ-רוּאָה. איך אני אסביר הוצאתי את התעודת זהות

מראיין: בסדר לא חשוב

שלמה: כן, אז אה במקום לשלוח אותנו לשָׁארְל-לֶ-רוּאָה, שלחו לארבע יוונים, לעיר טורנה . איך שנכנסנו שמה, ראינו שזה לא שָׁארְל-לֶ-רוּאָה פה. מה למה ש

מראיין: למה רציתם דווקא לשם?

שלמה: בטורנה, זה היה כמו 'הכשרה' . ובשָׁארְל-לֶ-רוּאָה היית חי חופשי, היית מקבל מה'ג'וינט' שבועית , כמו פועל בלגי. היינו מקבלים 500 פרנק כל שבוע. עם זה היינו אנחנו חיים. היה לנו תלושים לאכול, תלושים ללבוש הכל. המשטרה נתנה לנו את הכל. כמו אזרח הבלגי נתנו לנו.

מראיין: אז מה היה, שלחו אתכם ל ?

שלמה: לטוּרְנֶה. משמה, למחרת בבוקר אנחנו לקחנו את כל החפצים.

מראיין: זה היה בבריסל ?

שלמה: לא, טורנה זה עיר אחרת בזה מהסביבה. יצאנו מ אה לקחנו את כל החפצים וברחנו מטוּרְנֶה, הארבע יוונים, ונסענו לשָׁארְל-לֶ-רוּאָה. שָׁארְל-לֶ-רוּאָה כשהגענו, אז החבר שלנו סמי קסטרו, הוא לקח איתו והוא ראה במודעות שמה חדר להשכיר [דיבור בצרפתית]. אמרנו לשניים: "חבר׳ה, תישארו פה ברכבת, אנחנו נלך לחפש את החדר להשכיר". היה

02:05:33

לנו כסף – "נשכיר את החדר. ונ ונראה מחר מה יהיה עם ה עם הקהילה היהודית"? פתאום, איך שאני עובר משמה מהזה מהרחוב הזה, אני עובר בבניין אחד כל האשכנזים שהיו איתנו. "יענקל'ה, מה מה נשמע"? אומר, "תעלה למעלה". אמרתי, "סמי כבר מצאנו את המקום, לא צריך, לא חדר, לא שום דבר. אנחנו ניכנס פה. מי יכול להזיז אותנו מפה"? עלינו למעלה. "למה אתם לא באתם פה"? – "אה שלחו אותנו לטוּרְנֶה, מה אפשר לעשות"? תכף, הלכנו לרכבת, לקחנו את השניים האחרים וחזרנו. באותו הלילה ישבנו למטה. למחרת בבוקר ראינו חדר בקומה שניה. איזה מכה נתנו בדלת. נכנסנו בפנים. לא עברה חצי שעה באו מהקהילה היהודית. "מה אתם עושים"? – "מה אנחנו עושים? אנחנו ביקשנו שאנחנו הולכים לשָׁארְל-לֶ-רוּאָה, למה אתם שלחתם אותנו לטוּרְנֶה? אנחנו נשארים פה, ואנחנו נלך בכל המקומות ונסדר את כל העניינים. ואתם תשמעו אותנו שאנחנו פה". ומאותו היום, נשארנו שמה עד שהגיע איזה משלוח של יהודי יוון עברו דרך בְּרוּקְסֶל ופגשתי את בן דוד של רֶנֶה, ואת השכן שלה, ואמרו לי, "שלמה פגשנו את רֶנֶה בגרמניה, והיא אמרה, במקרה אם רואים אותך, הפגישה שלכם תהיה באתונה אצל אחותה". כשחזרתי לאתונה, היא עוד לא הייתה שמה, אחרי חמישה ימים היא חזרה ממָרְסֵיי, מצרפת. העבירו אותנו לאיזה בית ספר

מראיין: עכשיו את כמעט ביקשת מכל אחד כשראית, אמרת לו: אם אתה רואה את זה תגיד לו ככה וככה.

פלורה (אחות): כן. השכן הזה שהיה הסנדלר הזה, שאמרתי לך, הוא פגש אותו ואמר לו: "תראה סלומון, רֶנֶה ופְלוֹרָה אֶסטָאן וִיוִידוֹ" . ורֶנֶה אמרה לו אם במקרה, אם תראה את סלומון, תגיד לו שילך לקצה של העיר, באתונה אצל אחותי. ובמקרה הוא פגש אותו, ואמר.

מראיין: כן.

שלמה: אחרי חמישה ימים שאני הייתי באתונה, אשתי חזרה מצרפת עם אחותי. באותו הזמן אני

מראיין: בבית של ? ברומא? לא, לא, באתונה אצל מי להיפגש בבית של מי?

שלמה: של אחותה.

מראיין: של אחותה.

שלמה: באותו הזמן פגשתי את גיסי. שזה מָרִיוֹ [דיבור לא ברור].

רנה: אחי.

שלמה: אח של אשתי. אנחנו ישבנו באותו הזמן בבית מלון, באו להודיע שככה-וככה, אשתי בבית ספר בגינה איפה שאכלנו שמה ואחותי. קמנו מהשינה, והלכנו להיפגש אותם . בגינה שאמרו שהיוונים נתנו לנו לאכסן . והתחלנו היא התחילה איתי, היא הייתה אוהבת אותי, הייתה תופסת קצת את האח שלה. אחר כך אחותי היא הייתה מנשקת אותי, את בן דוד שלי, את כולם. זה היה אף אחד לא ידע מי הם ומה זה קורה פה בחמולה הזו. והתחילו וגם אסתר מאסטרו הייתה איתנו איתם. ואיך שגמרנו, לקחנו אותם לבית מלון. הלכתי אצל אחותה, נפגשתי עם אחותה. נשארנו כמה ימים באתונה, וחזרנו לסלוניקי. אם אתחיל לספר את מה שמה אז זה כבר יהיה ייקח יותר ממה שהתחלנו.

מראיין: כן.

שלמה: כן שמוליק.

מראיין: את סיפרת לי את זה? מה שהיה אחר כך?

רנה: מה שהיה אחר-כך מה, באתונה?

מראיין: כן.

רנה: כשחזרנו לסלוניקי, הפגישה, סיפרתי לך.

מראיין: הייתה באתונה. עכשיו, רגע, אתם חזרתם לסלוניקי הייתם שם כמה זמן.

שלמה: וחזרנו ל

02:12:26

מראיין: לאתונה?

שלמה: להכשרה?

מראיין: להכשרה.

רנה: לא הרבה זמן כי כבר רצו

שלמה: גייסו לנו את הזה

רנה: את ה גדוד שלו.

שלמה: היה מלחמת אזרחים שמה.

מראיין: הלכת עוד פעם למלחמה?

שלמה: לא, לא. אני ברחתי לא נשארתי בסלוניקי. ברחתי ל'הכשרה'.

מראיין: כן. איפה היית באתונה, באיזה 'הכשרה'?

שלמה: זה בפאבלו אה בפָּטִיסִיָה .

מראיין: כן. כן.

שלמה: משמה העבירו אותנו לסוניון , מסוניון לארץ ישראל.

מראיין: כן נתפסתם והייתם ב

שלמה: נתפסנו והיינו בקפריסין . שמה

רנה: ב'הכשרה'.

מראיין: כן.

שלמה: נשארנו ארבעה חודשים והגענו בארץ ב-3 בדצמבר 46 .

רנה: שלישי בדצמבר. עם 'הנרייטה סאלד'

שלמה: אני אה זה הייתה אנייה

מראיין: על מה אתה חשבת בפגישה הזאת באתונה?

שלמה: מה אני חשבתי?

מראיין: אתה מסוגל עכשיו לזכור מה חשבת או ש ?

רנה: ראשית כל, שמואל, אני אספר לך שהוא לא רצה לחזור ביוון. ובזמן שהוא שמע שאנחנו חיות, אני ואחותו, הוא לא רצה לחזור ביוון. אז הוא אמר: "אין לי ברירה אני מוכרח לעשות את זה ולעבור ליוון כי יש לי את אשתי ואת אחותי". ללא ברירה הוא חזר ליוון כשהוא שמע שאנחנו חיות. אז איך שנפגשנו בבית הספר הזה הגימנסיום הרי שם זה היה טרגדיה שלמה. אני הייתי מנשקת את אחי, עוזבת את אחי, לוקחת את בעלי. אז גיסתי אותו דבר, היה מנשקת את אח שלה, היה מנשקת, ארוסתו, כי הם היו מאורסים עם [שם לא ברור] טָבּוֹך, זאתי שבאמריקה. שעשו לה את הניסיונות . אז אלה שהיו מכירים אותנו, מילא, אבל היו שם כל כך הרבה שהיו שואלים: "טוב מה זה פה? [ דיבור ביוונית ]. מי שהיה יודע, פה יש הכל. יש גם בעל ואישה וגם אח ואחות וגם בני דודים, וגם אה נוֹבִי אִי נוֹבִיָה . ארוסים. זה היה מה אני אגיד לך? זה אי אפשר אי אפשר להאמין לדבר כזה. ומשמה עשו קבוצות. מי זה מסלוניקי, מי זה מלָרִיסָה, מי זה מ

שלמה: אתה קורה פה מה שיש פה

רנה: מי זה מיָאנִינָה מי זה והיו עושים טרנספורטים .

שלמה: מאז, מאז שמה כבר היו נותנים לנו דבר כזה.

מראיין: מה זה פה? אני צרפתית לא מבין, אבל זה שאפשר לעלות לפלשתינה .

02:15:47

שלמה: [העד קורא מתוך תעודה בצרפתית] Il est déclaré par la présente que le porteur de ce certificat peut immigrer en Palestine

מראיין: כן. מצהיר שבאנייה

שלמה: שיהיה לי כבר סרטיפיקט בשביל לעלות לארץ לפלשתינה . איפה זה היה, אתה רואה? בגרמניה כבר היו נותנים לנו פה לא כתוב דבר כזה.

רנה: ואני רק גם גיסתי אני

מראיין: סוף שיחה עם שלמה ביבס ב-2 בספטמבר 85