ארוך שלמה (סלומון)
מקום לידה יוון
תאריך לידה 15/04/1925
מחנות בירקנאו, בונה-מונוביץ, גלייביץ, דורה מיטלבאו, ברגן בלזן, צלה
מספר אסיר 136954
תאריך שחרור 15/04/1945
00:00:03
שלמה : תשמע, אתה תשאל אותי ואני אענה לך.
מראיין : אני אשאל אותך קצת שאלות.
שלמה : בסדר.
מראיין : שיחה עם שלמה ארוך ב-3 באוקטובר 85 . בוא נתחיל אולי עם השאלה הראשונה:- אתה יכול לתאר לי איפה בכלל נולדת, באיזה סביבה?
שלמה : אני נולדתי בסביבה של על יד משטרת מספר 2, זאת אומרת, בסלוניקי .
מראיין : איך קראו לשכונה?
שלמה : זה קרוב לאס קוליב'אס איך שהיו אומרים מחוץ לאס קוליב'אס. קוליב'אס זה היה כבר שכונה כזאת ואנחנו היינו מעורבבים עם היוונים ביחד.
מראיין : הבית היה ליד המשטרה?
שלמה : כן, לא רחוק, בערך מאתיים מטר.
מראיין : איך קראו למשטרה הזאת?
שלמה : דיפטירו טמימה
מראיין : זה היה המשטרה של סלוניקי?
שלמה : כן. לא, היו כמה תחנות וזה היה דבוק לבית חרושת אריגה 'אִיפָּנֶט'.
מראיין : כן.
שלמה : שמה נולדתי ושמה גדלתי. חוץ משעברנו, במשך התקופה הזו עברנו ב על יד ה בית כנסת
מראיין : באיזה רחוב זה היה אתה יכול לזכור?
שלמה : רחוב אֶגַלֶאוֹן מספר 22. זה, היה לנו בית פרטי על קומה אחת אם חצר קטן . שמה נולדתי ושמה גדלתי. במשך השנים האלו עברנו לגור במשך התקופה הזו עברנו לגור על יד בית כנסת של סניורה פאקימה . זה בית כנסת גדול של הבורגנים, איפה שהיו גרים כל ה
00:02:55
מראיין : באיזה גיל זה היה?
שלמה : זה היה בגיל חמש עשרה, ארבע עשרה, בערך, בערך ארבע עשרה או חמש עשרה. גרנו שמה שנתיים בבית של דודי.
מראיין : למה החלטתם לעבור?
שלמה : כי הבית שלנו הוא נתן לאבי איזה משכנתא והשקענו את זה בשביל אה הדוד שלי היה עגלון ואז היה תקופה שכל העגלונים שיש להם את ה איך קוראים, את הקָארוֹסה הזה, נו ש
מראיין : עגלה?
שלמה : לא עגלה. בתור פרייבט בתור מונית, אז היו עם ה איך קוראים לזה? קָארוֹסה, קָארוֹסה.
מראיין : אני יודע שזה עגלה, אני
שלמה : סגורה כזאת, כמו שפה יש אחד, או בנהריה יש כאלו.
מראיין : כן, הבנתי.
שלמה : אז היו יצא חוק שמי שמעוניין לקנות מונית, לקבל מונית, במקום הרישיון של העגלה הזאת, ולו לא היה כסף, אבא שלי הוא נתן את הבית תמורת משכנתא. זאת אומרת בשביל לקבל כסף בכמה שנים. אז הדוד שלי נתן לנו חדר אחד מהבית שלו
מראיין : והדוד באמת עבר למונית?
שלמה : הבן שלו קנה מונית עם הזכות של האבא, של הדוד זאת אומרת.
מראיין : אז הייתה הקרבה עצומה לעבור בית ולעבור לגור בחדר אחד כולם?
שלמה : מה לעשות? זה כל המשפחה. אצלנו זה היה חדר אחד
מראיין : כן. מה אבא היה עושה, במה אבא היה עובד?
שלמה : אבי היה מוכר ירקות. ירקן. ברחוב עם עגלה וסוסה. ירקות ופירות.
מראיין : כן. הוא היה מסתובב ברחובות של סלוניקי?
שלמה : ברחובות של סלוניקי, היה לו את הלקוחות שלו והיינו מתפרנסים בכבוד. בקיץ, היה לנו שפע, ובחורף היינו סוגרים כמובן. עם כל החסכונות של הקיץ היינו עוברים גם את החורף הקשה.
מראיין : כן.
שלמה : כמו אנחנו, רוב רובם של היהודים מסלוניקי באותו המצב.
מראיין : כן.
שלמה : מי היה עגלון, מי היה פועל, מי היה ירקן, חוץ מהעשירים.
מראיין : כן.
שלמה : מה עוד?
מראיין : איך אתה זוכר את אבא?
שלמה : אני זוכר אותו טוב מאוד בגיל חמש עשרה עוד אני הייתי עוזר לו.
מראיין : היום איך אתה זוכר אותו בתמונות?
שלמה : אני זוכר אותו כמו שהוא היה לפניי עכשיו . ואת אמא שלי, ואת האחים והאחיות.
מראיין : אתה יכול לתאר אותו, איך הוא היה נראה?
שלמה : הוא היה נראה רזה, בן אדם חזק, מלא חיים. היה אוהב לשתות ולרקוד ולשיר ולשיר. הוא היה אוהב את החיים אפילו שהיה עובד קשה. ואמי הבדרנית עם מלא חיים.
00:08:00
מראיין : אמך הייתה בדרנית?
שלמה : בדרנית זאת אומרת מהשכונה.
מראיין : מה זאת אומרת בדרנית?
שלמה : אוהבת לשיר, לרקוד אפילו שרעבים גם כן היא הייתה שמחה. היא הייתה מאוד מאוד פיקחית והיא הייתה יודעת להסתדר בכל מצב.
מראיין : אתה למשל זוכר איזה מצב שאמא ככה שרה ורוקדת בשכונה, ומתי זה היה?
שלמה : כמעט כמעט כל יום שבת וכל יום ראשון היו מתאספים כל השכונה, זאת אומרת כל החברים והחברות של ההורים ועושים שמח, כי אבי היה שר טוב מאוד בטורקית. מישהו היה מנגן, מישהו אחר היה מנגן, מישהו אחר שר, וככה היה הבידור של החיים של היהודים מסלוניקי.
מראיין : והיא
שלמה : רק משפחתי.
מראיין : ואמא הייתה גם כן משתתפת בחגיגה הזאת?
שלמה : כן, בטח, תמיד היא הייתה שרה, רוקדת. ולא כמובן היא לבד אלא עם כל החברות של השכונה.
מראיין : המפגשים האלה היו גם עם אוכל מסוים?
שלמה : כן, כל אחד היא מביא את האוכל שלו אתו, או שסמלי, מה שהיה בבית היו מוציאים על השולחן.
מראיין : איפה היו עושים את זה ברחוב?
שלמה : לא, בחצר.
מראיין : בחצר של הבית?
שלמה : בחצר של הבית בקיץ, ובחורף בתוך ההוֹל . והיו הרבה בתים שהיו גרים שתיים או שלוש או ארבע שכנים יחד ולכל משפחה היה לו חדר וזהו.
מראיין : אתה זוכר את המפגשים האלה, זה עשה לך משהו עד היום?
שלמה : בטח.
מראיין : מה?
שלמה : זה הבידור כמו שפה הולכים למשל לאיזה תיאטרון, או באיזה הופעה גדולה. ככה זה היה, לא היו הופעות שמה. היו מתאספים [דיבור צידי ככל הנראה לאישתו: ,תביאי לנו משהו לשתות"].
אשתו של שלמה : אפשר?
שלמה : לא חם לך?
מראיין : לא. כן, מה עוד אתה זוכר מהבית מה ?
שלמה : מהבית?
מראיין : כן מהבית. כי זה דברים ש מאף אחד לא שמעתי את הדבר הזה עוד.
שלמה : יש לי הרבה. מהבית אני הסבתא שלי היא הייתה עובדת באיזה בית יהודי שמאוד מאוד עשיר.
מראיין : מה היה השם של סבתא?
שלמה : דוֹנָה.
מראיין : דוֹנָה מה?
שלמה : עשהאל, השם של בעלה. ושם היא הייתה חיה, יושנת , אוכלת, הכל כל החיים,
00:12:02
חוץ מפעם או פעמיים בשבוע שהיא הייתה באה לבקר אותנו.
מראיין : מה זה היה מטפלת בבית ?
שלמה : בניקיון, בבישול, כמו אמא היו מחזיקים אותה. והיא היתה מקבלת משכורת וכמובן היא הייתה עוזרת לנו, לאמא.
מראיין : כן.
שלמה : ולאמא היה עוד, היה לה עוד אח שהוא היה סובל הרבה בחיים. הוא היה עובד רק ארבעה או חמישה חודשים בשנה בבית חרושת של טבק. ארבעה או חמישה חודשים הוא היה מסתובב, זה היה מה לעשות? עם הילדים ועם הסבתא כל הזמן. קצת פה קצת שם וזהו, היא לא הייתה צריכה כסף
מראיין : כן.
שלמה : והיינו חיים ככה, איך אני אגיד לך, בצמצום, חיים לא ברווחה. בקיץ היה לנו הכל טוב, למה? כי בקיץ הימים יותר ארוכים ומזג אוויר טוב היו יכולים לצאת לעבודה ההורים, ובחורף היה קשה.
מראיין : כן.
שלמה : עם הגשמים, עם השלג, עם המזג אוויר הגרוע לא יכלו לצאת בחוץ.
מראיין : מבחינת החינוך מי השפיע עליך יותר האמא או האבא, היום אם אתה חושב ככה שנים אחורה?
שלמה : מותק שלי, לא היה להם זמן לזה. היה להם דאגה אחרת. אבל אמא. אמא, כי אבא היה עסוק. אמא היא הייתה אבל
מראיין : כן.
אשתו של שלמה: בבקשה.
מראיין : תודה.
שלמה : היה להם דאגות אחרות. הרבה ללמוד לא רצינו כי רצינו כבר להיות גדולים ולצאת לעבודה להרוויח כסף ולעזור למשפחה. וזה מה שהיה מחכה כל אבא יהודי בסלוניקי, שיגדל הילד ושיוכל לעזור במשפחה.
מראיין : ואתה
שלמה : בכל זאת הספקתי ללמוד, לגמור ארבע כיתות וחצי בקושי, בזמן הלימודים. ובקיץ בחופש הגדול הייתי הולך לעזור להורים, לאבא.
מראיין : איפה למדת?
שלמה : בבית ספר יווני.
מראיין : איך קראו לו?
שלמה : נוצרי. 'בית ספר עירוני תשע'. תשיעי.
מראיין : זה היה השם שלו?
שלמה : כן, כן.
מראיין : וביוונית איך קראו לך?
שלמה : אנטוס דימוטיקו סכוליו
מראיין : כן.
שלמה : אנטוס זה תשיעי, בית ספר תשיעי העירוני.
מראיין : זאת אומרת אתה מבחינת בית ספר בכלל לא מקבל חינוך יהודי?
שלמה : לא. אה כן
00:16:24
מראיין : רק בבית?
שלמה : היינו מקבלים.
מראיין : איפה?
שלמה : שעה בשבוע.
מראיין : זה היה סידור מיוחד ליהודים?
שלמה : כן, לכל היהודים.
מראיין : תספר לי על זה.
שלמה : פעם בשבוע היינו לומדים בעברית. בעברית קלה, זאת אומרת התחלה כמו פה בגן אה
מראיין : זה היה מיועד ליהודים?
שלמה : כן. חוץ מזה היו בתי ספר של יהודים
מראיין : כן?
שלמה : שרק לימודים יהוד אה עבריים. בעברית. גם ביוונית כמובן, והיו בתי ספר פרטיים של יהודים.
מראיין : כן.
שלמה : היה בית ספר גם כן שלומדים גם איטלקית, גם צרפתית, אבל לא בשבילנו.
מראיין : כן.
שלמה : מי שלא היה לו כסף לא היה יכול לשלם, כי זה היה בית ספר פרטי.
מראיין : באיזה ימים זה היה הלימודים האלה אתה זוכר?
שלמה : אני לא זוכר.
מראיין : אתה לא זוכר?
שלמה : אם אני לא טועה זה היה יום שני.
מראיין : זה היה בבוקר או אחרי הצהריים?
שלמה : אחרי הצהריים. היה בא היה בא
מראיין : כמה תלמידים היו לומדים?
שלמה : כמה תלמידים? כמה שהיו היהודים, כולנו יהודים היינו בבית ספר.
מראיין : בערך, היו ממלאים כיתה?
שלמה : כן. כן. 30 - 35.
מראיין : מי היה מלמד את השפה?
שלמה : היה זה יהודי מבוגר שהיה גם שמש באיזה בית כנסת.
מראיין : את השם שלו אתה לא זוכר?
שלמה : מאסטרו המורה יוסף. המורה. הוא כל היום היה עובד, היה אז הג'ורות , הוא היה חופר ובערב הוא היה הולך להתנדב בבית כנסת, זה מעניין.
מראיין : מאוד מעניין.
שלמה : והוא היה מנקה ג'ורות פשוט מאוד.
מראיין : הוא היה מתפרנס מזה?
שלמה : כן, זה הפרנסה שלו.
מראיין : כן.
שלמה : שעה בשבוע היה בא אצלנו לכיתה, מלמד אותנו מה שהוא ידע על ידי תמונות. למשל היו
00:19:29
מגיעים ספרים מהארץ
מראיין : כן.
שלמה : עם כל מיני תמונות כמו בכיתה א'. למשל מצויר סולם ועל-יד הסולם חמור למשל, אופניים, כיסא, שולחן. בלוח: "מה זה"? הוא היה שואל, "זה כיסא" [מדגים], כולם ביחד.
מראיין : בעברית, בעברית הכל?
שלמה : כן. "מה זה"? – "זה סולם", כולם ביחד. עד שהוא היה נכנס נכנס לנו בראש. "מה זה"? – "זה חמור". – "מה זה"? – "זה שולחן". זה השיעור הראשון ואחר כך זה היה: 'בוא הנה', 'מדוע', אז לא ידענו מה זה למה, מדוע היינו אומרים.
אשתו של שלמה: טוב, אני יכולה ללכת? [דיבור צידי].
שלמה : לאיפה? אה אצל רחל, יופי. תרדי, תרדי. [דיבור צידי ככל הנראה לאישתו].
מראיין : להתראות, תודה. כמה זמן החזקת מעמד אצל המורה הזה?
שלמה : אני אומר לך שבסך-הכל ארבע שנים וחצי. כי ארבע כיתות וחצי. ללמוד לקרוא ולכתוב עברית לא למדתי. הספקתי להכיר כמה אותיות ולהיות פה מתרגם מתי שבאתי ארצה בקיבוץ לחבר'ה. מאוד אהבתי ללמוד עברית אבל לא היה אפשרות. מילד קטן היה לי בתוך הנשמה על הארץ.
מראיין : כשהפסקת את הלימודים מה עשית?
שלמה : לעבודה.
מראיין : מה עבדת?
שלמה : עבדתי עם אבי, לעזור לאבי, את אבי. אחר כך אבי עשה אותי עצמאי מגיל 16 כבר, הוא קנה לי חמור קטן ועגלה וקנה לי את כל הציוד
מראיין : סחורה.
שלמה : כן, משקל והכל, והוא נתן לי כסף כדי שיהיה לי בשביל קניות ומכירות, זאת אומרת, איך אומרים
מראיין : איזה סכום התחלתי.
שלמה : סכום איך אומרים סירמי
מראיין : כן.
שלמה : סכום שיהיה לי בשביל לנהל את ה . וזה רק בקיץ. בחורף הייתי אוכל כבר את הכסף חזרה. הייתי הלך בשוק בבוקר עם אבי, בארבע בבוקר, והוא מלמד אותי את כל הטריקים של העסק של השוק, זאת אומרת איך קונים, איך מוכרים, איפה הסחורה הטובה, איך בוחרים את הסחורה הטובה, זה השוק הסיטונאי.
אשתו של שלמה: היא לא בבית? [דיבור צידי].
שלמה : היא לא בבית. [דיבור צידי].
מראיין : כן.
שלמה : זה היה המשכתי איזה שנתיים - שלוש.
מראיין : כן.
שלמה : אחר-כך נכנס לי ג'וק בראש לעבוד בתיאטרון.
מראיין : בתור שחקן?
שלמה : לא.
מראיין : בתור מה?
שלמה : בתור עוזר, או סדרן הרי אני איפה שאני הייתי גר, זאת אומרת איפה שהבית של דודי
00:23:36
אבא יודע את זה וכולם יודעים עליי, והופעתי גם כן בבמה.
מראיין : את זה אני רוצה לשמוע, את זה עוד לא היה לי.
שלמה : כשהחלטתי כשעברנו לבית של דודי זה על יד בית כנסת 'סניורה פאקימה', בית כנסת הגדול ביותר בסלוניקי. תרשום זה כדאי – 'סניורה פאקימה', זה של מוֹדִיָאנוֹ אמא של מוֹדִיָאנוֹ. ממול היה תיאטרון גדול
מראיין : כן.
שלמה : שהיה קוראים שקוראים לו היו קוראים לו: 'מֶגָאס אָלכסָנְדרוֹס' , שם התיאטרון.
מראיין : זה היה תיאטרון יווני ולא יהודי?
שלמה : לא. יווני, בטח.
מראיין : איך זה היה, מגאס ?
שלמה : 'מֶגָאס אָלכסָנְדרוֹס', 'אָלכסָנְדרוֹס הגדול'. 'מֶגָאס אָלכסָנְדרוֹס'.
מראיין : כן.
שלמה : שמה היה מן חצר כזה, שמואל, גדול, למשל שלוש מאות מטר.
מראיין : כן?
שלמה : היה התיאטרון מצד אחד ומהצד השני היה אמבטיות חמות. בצד השני. זה מן מעבר כזה גדול עם שער אתה נכנס בפנים והתיאטרון זה מצד שמאל והאמבטיות החמות מצד ימין.
מראיין : ויש קשר לאמבטיות האלה ולתיאטרון?
שלמה : לא, זה של אותו בעל הבית. וממול בסוף היו מירה-מאר, מירה-מאר זאת אומרת ים בשביל, היו איזה צריפים בתוך המים על העמודים, צריפים ארוכים כאלו, מצד אחד גברים, מצד אחד נשים עם קבינות, קבינות, קבינות, זאת אומרת חדרים, חדרים, חדרים, והיו באים אנשים ומתפשטים שמה ומשלמים כמובן כרטיס. מתפשטים ונכנסים להתרחץ בחוץ, בים. בשביל לשמור את הבגדים, היה מקלחות והיה הכל בסדר, אבל מה היה אסור? נשים לחוד וגברים לחוד. אני הסתדרתי שמה להיות קבינרי , פותח את הקבינות, פותח לאנשים את הקבינות ילד בגיל חמש עשרה או שש עשרה הייתי. הייתי מקבל טיפים.
מראיין : איך קראו לדבר הזה של ה בית מרחץ, מקווה?
שלמה : לא.
מראיין : איזה שם היה לדבר הזה?
שלמה : הים של 'מֶגָאס אָלכסָנְדרוֹס'. ים. זה היה מן כמו סטוֹאה כזאת אבל פתוח, כמו חצר כזה אבל הצריפים היו ארוכים אולי שלושים או ארבעים מטר אורך בתוך המים מעל העמוד על העמודים.
מראיין : כן.
שלמה : והעמודים הם נכנסים בתוך ה זאת אומרת יצקו אותם בתוך המים והצריפים היו באוויר.
מראיין : כן.
שלמה : והמים היה חודר מלמטה. שמה היה לי מפתחות שקיבלתי, זאת אומרת מההנהלה שמה, והיה בא... זאת אומרת לקוח והייתי נותן להם מספר שבע או מספר שמונה, פותח להם וכשהם יוצאים הם נותנים לי טיפ והייתי מרוויח די טוב, בתור ילד יצא לי חמישים או
00:27:49
שישים דרכמות. אז היה דרכמות דרכמות! לכל החברים נותן דרכמות, זה היה, נותן שתיים או נותן חמש או נותן דרכמה, למי לא נותן . זה היה משש בבוקר עד עשר בבוקר, זה היה לחץ שהיו באים כולם לים.
מראיין : כן, ואחר כך?
שלמה : עד שעה עשר, בשעה עשר הייתי יוצא כי הארטיסטים, הארטיסטים,
מראיין : כן, כן, השחקנים.
שלמה : השחקנים של התיאטרון היו מתחילים בשעה עשר בבוקר לעשות חזרות, אבל היה הכל סגור ואף אחד לא זה חזרה בבמות והייתי כל כך מוכר שמה כי כל אחד היה דורש ממני שאני אעשה לו קניות. קניות - מי שרצה פודרה, מי שרצה פרפיום , מי שרצה סיגריות, מי שרצה ארוחת בוקר או משהו, הייתי הולך והייתי מקבל גם משמה טיפים.
מראיין : כן.
שלמה : הכי מעניין, בין שתיים עשרה וחצי לאחד היו לי שלושה סלים קטנים, שים לב, שמוליק
מראיין : כן.
שלמה : סלסלות כאלה קטנות. והייתי מטפס בעצים של התאנים בכל השכונה, גם בבית שלך, בבית של מישהו אחר, ילד, פשוט מאוד, ממלא את הסלסלות עם תאנים ושם עלים סביב סביב, ואני, למשל היום בבית שלך, מילאתי שתי סלים אז עוזב את הבית שלך ולמחרת בבית אחר ובינתיים מתבשלים. הייתי ממלא שניים או שלושה סלסלות כאלה והייתי חוזר לתיאטרון שם. ממול הייתה מסעדה בתוך החצר הזה, זה כאילו כמו, איך אני אגיד לך, כמו שכונה כזאת.
מראיין : כן.
שלמה : הייתי בן בית פותח את הפריג'ידר, את המקרר בעצם, אז לא היו פריג'ידרים, פותח את הדלת ושם את הסלסלות על הקרח, כי בשעה שתיים יש להם הפסקה והארטיסטים יושבים לאכול. אז אני לוקח שלושה או ארבעה צלחות, מהמסעדה, רוחץ את התאנים במים, ואני עובר משולחן לשולחן בין ה . 'שחרחר' שהיו קוראים לו רייקי, והייתי מוכר להם. שופך להם על הצלחת מחכה שהם גומרים לאכול ואז זה היה עשרים דרכמות כל סלסלה, ובעשרים דרכמות היית יכול לקנות ארגז שלם [צוחק]. שלושה סלים כאלה זה שישים דרכמות ועוד 50 מהאמבטיות תעשה חשבון. וחוץ מזה גם מהטיפים שאני עושה להם טובות, קניות ופה ושמה . ככה הייתי מרוויח יותר מאשר בעל משפחה. ובלילה הייתי סדרן, מחלק כיסאות בתיאטרון בערב.
מראיין : אז זהו שאיך אתה היית בתוך, אתה אמרת לי שגם שיחקת בתיאטרון?
שלמה : כן.
מראיין : איך זה היה?
שלמה : לא רק אני, גם החמור של אבי.
מראיין : [מצחקק] תספר לי על זה אני רוצה.
שלמה : זה היה מן הצגה כזאת של בידור, היה בדרן שנהפך בסרט בתור מוכר ירקות, כמו קומיקאי למשל.
מראיין : כן.
שלמה : והשכיר את החמור של אבי עם כל הציוד, עם הסלים ועם כל המשקל והיה נהוג אצלנו כל בעל עסק שמוכר ירקות ברחוב היה לו עוזר, עוזר ילד שמושך לו את החמור למשל.
מראיין : כן.
00:32:58
שלמה : אז בצורה כזאת הופעתי.
מראיין : איך קראו להצגה הזאת?
שלמה : אה רגע אחד אני לא זוכר. לא זוכר. משהו עם שכונה זה היה, שכונה מפוארת או משהו דבר כזה, אני לא זוכר. זה היה במשך שבוע ימים הופעתי, ערב ערב והייתי מקבל 20 דרכמות. אבל מה? הייתי יוצא מדלת אחת, נעצר באמצע, באים לקנות הנשים, זה מן דקורציה כזאת, כי זה בשכונה.
מראיין : כן. תפאורה.
שלמה : עוצר הירקן וכל אחד בא עם הבידור שלה, היא רוצה בהקפה בלי זאת אומרת לא היה לה כסף [מצחקק]. זה היה בידור כזה. עוד פעם הופעתי עם הפרימדונה בתור ילד, היא לקחה אותי מהיד ועברנו ממקום למקום בכנסייה, נכנסנו ועשינו את ה זה היה לוקח שבוע ימים כל ה במשך שבוע ימים, יום יום, כל ההצגה.
מראיין : היה בסלוניקי גם תיאטרון יהודי?
שלמה : לא, אצלנו לא היה.
מראיין : לא היה אה[...?
שלמה : בכלל.
מראיין : כמה זמן המשכת ככה עם החיים בצורה כזאת?
שלמה : בערך שנתיים עד שלוש.
מראיין : עד איזה גיל זה היה?
שלמה : עד גיל שמונה עשרה, שבע עשרה וחצי, כי בערב לפני ההצגה הייתי הולך להתאמן, הייתי הולך לאגרוף.
מראיין : כן.
שלמה : אלו היו החיים הכי מאושרים שלי. ממול היינו גרים, אמי היתה רואה אותי פעם בשבוע אולי, שמהגדר הייתי עושה לה, ככה [מדגים שמנופף לשלום], כי שם הייתי יושב באמבטיות, זה בים בצריפים האלו. לא רק אני היו כמוני עוד שלושה או ארבעה. ולרחוץ כאן פנים בבוקר במקום לרחוץ פנים זה לקפוץ בים, והרבה פעמים מוצאי שבת היינו יוצאים עם הסירות לדוג ולהשתולל ולשתות ולשיר עם גיטרות ועם כל ה עם העובדים של ה עובדי התיאטרון - סדרנים, הקופאי כולם, איזה עשרה או שתיים עשרה איש.
מראיין : מה קורה בגיל שמונה עשרה והלאה?
שלמה : בגיל שמונה עשרה והלאה זה כבר היה הגרמנים.
מראיין : כן.
שלמה : כבר התחילו.
מראיין : עכשיו אה
שלמה : המלחמה עם ה
מראיין : אלבניה.
שלמה : עם האיטלקים ואלבניה .
מראיין : כן.
שלמה : וחוסר אוכל, חוסר עבודות.
מראיין : כן.
שלמה : אה גיוס.
מראיין : כן.
00:36:36
שלמה : ואחר-כך הגרמנים, והתחלנו אה . נכנסו הגרמנים אחרי כמה ימים לקחו אותי לעבודות. תאכל עוגה שמוליק, אתה לא ממהר, לא? [דיבור בשולי השיחה]
מראיין : לא.
שלמה : אבא . היה לא גר רחוק ממני.
מראיין : אתה הכרת אותו בסלוניקי?
שלמה : בטח. גם אותו וגם את אח שלו.
מראיין : כן?
שלמה : את החנות עם הגחלים .
מראיין : כן. ואפשר שם למצוא משהו היום או שכל הסביבה הזאת נהרסה?
שלמה : שום דבר. שום דבר. כלום. אני הספקתי לרדת לסלוניקי מתי שבאנו ארצה
מראיין : כן.
שלמה : באתי לחפש אולי חזר מישהו, איפה שהבית שלנו. הלכתי בבית, לבית של אבי ולא של הדוד, ואני מצאתי רק חתיכה שטח. הכרתי את המקום כי היה לנו הבית שלנו היה חצר פינתי ומצאתי רק עמוד של שיש שאבי הביא את זה מאיזה [מקום] רחוק שמצאנו, מן גוש כזה ושמנו אותו בפינה בשביל לעגן את הגדר, היה לנו גדר מקרשים כאלה.
מראיין : כן, כ.?
שלמה : אז היו עוברים עגלות לפעמים היו נתקעים שמה בגדר עצים, סוחבים הכל, אבל שמנו את האבן הזו בצורה כזו.
מראיין : כן, כן.
שלמה : וזה מה שמצאתי.
מראיין: ברצינות?
שלמה: מצאתי גדר, גדר תיל כמה חוטים כאלו, וזרעו שמה חצילים, מלפפונים עגבניות. שכנה. ואני נשאר ככה מטורף. אני הכרתי את הבית, אז היה לי כבר אחרי רבע שעה שנחתי קצת ונכנסתי אצל השכנה, גויה, היא ראתה אותי – "סלמוניקו ". נשיקות וזה "ההורים, אתה רואה מה שעשו. מהשכונה למעלה, היו איזה כנסייה שבשכונה בגבעה למעלה ובאו גנבנו את הכל, את הרעפים, את הלבנים, את הגדר, את הדלתות, הכל וזה מה שנשאר". טוב, "של מי זה"? – "זה אני עשיתי כדי ש שלא יישאר ככה, זה האמא שלי, זאת אומרת הצמח הזה זה האמא שלי". אמרתי לה: "וזה אבי, וזה התחלנו " וברחתי משם. זה היה יום חמישי או יום שישי.
מראיין : והחנות של האבא של האבא שלי איפה זה היה, באיזה רחוב?
שלמה : זה היה בערך חמש מאות קילומטר מרחק.
מראיין : כן.
שלמה : מרחק.
מראיין : מה עוד יש שם במקומות האלו?
שלמה : אני לא זוכר, אני לא יודע מה שיש שמה ואני גם לא הייתי שמה בסביבה.
מראיין : לא נסעת לשם?
שלמה : לא, לא, לא, לא.
מראיין : מאז ש ?
שלמה : אני נסעתי עשרה פעמים.
מראיין : אה.
00:40:34
שלמה : לא היה לי מה לעשות שם, כי כל פעם שהלכתי זה בשביל לסדר עניינים, כל מיני קומבינציות. הצלחתי למכור את חתיכת המגרש עם כל מיני חוכמות שלי, והספקתי לעשות סידורים אחרים קצת כסף . לא היה לי זמן ללכת שמה. וכל צעד שהייתי נותן שמה זה כואב לך הלב. לא הבית כנסת הגדול, ולא התיאטרון נשאר ולא שום דבר. בנו שמה בתים מפוארים. שמואל, מה אני אגיד לך?
מראיין : איך אתה זוכר את התקופה של הכיבוש, מה קורה בתקופה של הכיבוש?
שלמה : כמו שאני עכשיו.
מראיין : מה קורה אבל, מה למשל יש בעיר?
שלמה : כולם קיבלו שוק, כשנכנס הצבא הגרמני. זה היה פחד לראות אותם. עם המדים, עם המגפיים
ועם המעילים האלו מעור. עם כל מיני שלטים פה ואיזה פלטה היה להם לגסטפו
וכולם גבוהים. פחד לראות אותם פשוט מאוד. הם נכנסנו ביום הראשון אני זוכר איזה
חמישים או שישים אופנועים.
מראיין : מה עוד אתה זוכר מזה, מה העיניים שלך רואות עכשיו?
שלמה : הם רואות את הפאראדה שעשו, את התהלוכה שעשו במרכז העיר, זאת אומרת ברחוב הראשי. זה היה רחוב ארוך כזה שהיה אולי איזה חמשת אלפים מטר אורך מקצה לקצה של העיר. עם תזמורת של אולי יותר ממאה נגנים, חצוצרות עם ה וכל הכלים שלהם.
מראיין : לאן הלכו, לאן הצעדה הזאת הלכה?
שלמה : לכיוון למעלה, הם באו מהדרום, עלו למערב, למזרח.
מראיין : מה היה במזרח העיר, מה היה במזרח?
שלמה : במזרח העיר היה כבר את כל הקרמה של היוונים, זאת אומרת של המגורים, כל העשירים וכל ה
מראיין : אבל היה שם איזה כיכר, היה איזה משהו?
שלמה : לא, לא, לא, סתם הם עברו, זה לכיוון התחנה הסופית של הטראם ומשמה היינו היית יכול להגיע לשדה התעופה. עברו איזה חמישים או שישים אופנועים.
מראיין : הטראם זה רכבת אה
שלמה : רכבת של עיר
מראיין : חשמלית?
שלמה : חשמלי עם ה אבל לא תחתית. נוסעים על האבנים האלה .
מראיין : כן.
שלמה : ומתי שעשו את הפאראדה , זאת אומרת, הם נכנסו והיו בערך חמישים או שישים אופנועים עם מכונות ירייה, ועם הכובעים האלה עם התלבושות ועם ה . פחד לראות אותם. אפילו בסרטים זה אי אפשר היה לראות את זה. והיו מתקדמים באיטי, במהירות איטי, אולי חמישה או שישה קילומטר לשעה ואחריהם התזמורת, אולי מאה נגנים, ואחר-כך זה היה איזה קילומטר של חיילים, חיל רגלי. חיל רגלי. אני זוכר עוד דבר שעשו כבשו מן חצרות כאלו וחילקו לעצמם מן צריפים, זאת אומרת אוהלים כאלה זמניים וזה היה שבוע או שבועיים ואחר-כך התחילו לפלוש בבתים. עד שהסתדרו, ואחר כך התחילו לפלוש בבתים של היהודים כבר, בתים של עשירים, וזו הייתה ההתחלה עד שהתחילו לעשות "סדר".
00:46:22
מראיין : אתה זוכר מה למשל היה אצלך בבית ביום שהם הגיעו?
שלמה : כולם סגורים בבית
מראיין : על מה דיברתם, מה חשבתם, מה ידעתם ומה לא ידעתם?
שלמה : לא ידענו שום דבר, מה היה לנו? יהודים, לא ידענו אם מתעסקים עם היהודים. ידענו שזה הצבא הגרמני נכנסו. גרמניה. אבל מי ידע מה גרמניה ומי ידע מה זה פולניה? אני בכל זאת, בתור נער, בתור ילד לא ידעתי מה שמתרחש בחוץ. ידעתי שזה משותפים לאיטלקים והם באו להציל את ה לעזור לאיטלקים. שלאיטלקים היה להם בעיה באלבניה.
סוף צד קלטת
00:47:48
התחלת צד קלטת
מראיין : כן.
שלמה : אולי האיטלקים היה להם בעיה עם הכיבוש של יוון, לכבוש את יוון.
מראיין : כן.
שלמה : הם נלחמו כמה חודשים בתוך יוון ולא יכלו.
מראיין : מה הסימנים העיקריים של הכיבוש ובנקודות עיקריות, מה הם עושים עד השלב שמגרשים אתכם למחנות?
שלמה : בהתחלה זה היה קודם כל לרכז את היהודים. כל יהודי צריך להופיע בוועד הקהילה, זאת אומרת בקהילה היהודית. מגיל שמונה עשרה עד גיל ארבעים וחמש או חמישים, אני לא זוכר, או חמישים וחמש, זה היה הכרחי.
מראיין : אחר כך ה'טלאי הצהוב' ?
שלמה : אחרי זה קיבלנו
אשתו של העד : אחר כך העוצר היה.
שלמה : מה?
אשתו של העד: העוצר היה אחר כך.
שלמה : לא, לא, זה אחר כך התחיל העוצר, העוצר התחיל אחר כך. קודם כל להתרשם .
מראיין : כן.
שלמה : מגיל חמישים וחמש אה מגיל שמונה עשרה עד גיל חמישים וחמש כל אחד היה מוכרח להתרשם . אחר כך יצאה הוראה שכל יהודי צריך ללבוש את המגן דוד הזה הצהוב . אחרי זמן קצר נתנו הוראה עוצר ליהודים, שאסור לצאת מרחק של קילומטר מהמקום המגורים.
מראיין : ביום, בלילה וכל הזמן?
שלמה : רק ביום.
מראיין : רק ביום?
שלמה : רק ביום, בלילה צריכים להיות כולם בבית. אחרי זמן קצר יצא עוד חוק, מגיל שמונה עשר בינתיים התחיל הרעב. אין עבודות, אין אוכל, אין קניות, אין כסף. וכל משפחה עם הילדים מרובות ילדים והיה סובל. כי מה שהיה בבית נגמר. אז התחלנו למכור את הבגדים שלנו, את הרהיטים שלנו, לגויים. הדברים וה קודם כל עם דברי הזהב, כן, תכשיטים, עד שנגמר ואכלנו את הכל זה כבר אז התחלנו עם הבגדים, עם הרהוט, עם הדלתות של הבית, עם החלונות של הבית לגויים, וכשאין כבר מה למכור התחלנו עם הרעפים, חמישה - חמישה רעפים התחלנו למכור איפה שלא מפריע . וככה, וככה, וככה והיינו מתקדמים, זאת אומרת העוני היה
00:51:46
עושה את זה.
מראיין : כן.
שלמה : בינתיים יצא חוק, מגיל שמונה עשרה עד חמישים וחמש להיות במפגש באיזה איך אומרים אה פלת'יאה ?
מראיין : משמונה עשרה עד חמישים וחמש?
שלמה : עד חמישים וחמש.
מראיין : כן.
שלמה : למשל בכיכר כיכר דיזינגוף, ושמה כל אחד היה בא עם תעודת הזהות רושמים ומחלקים אותנו.
מראיין : לעבודות?
שלמה : לעבודות שונות של מרחק של חמישים - שישים קילומטר מהעיר, והיינו עובדים בעבודות שונות: כבישים, חפירות, בפסי רכבת, בסבלות, כל מיני עבודות.
מראיין : בתקופה הזאת של העוני אתה זוכר למשל איזה משפט או של האבא או אמא, מה הם חושבים, אתה מצליח לזכור איזה דבר שהם אומרים?
שלמה : אני זוכר שאני לא התייצבתי במיוחד. אני ברחתי. ברחתי לכפרים. באיזה כפר של עשרים וחמישה קילומטר מהעיר, ונכנסתי אצל איזה איכר וביקשתי שאני רוצה לאכול ואם יש לו עבודה בשבילי, הוא קיבל אותי לעבודה שמה והייתי חורש בשדות. הוא ידע שבעיר יש רעב.
מראיין : והצלחת להביא כסף למשפחה?
שלמה : כסף לא.
מראיין : לא, אוכל?
שלמה : תירס.
מראיין : תירס?
שלמה : הייתי מקבל שלושה קילו תירס לשבוע והייתי אוכל וישן שמה.
מראיין : איך קראו לאיכר הזה?
שלמה : דימיטריס.
מראיין : אתה זוכר את השם המלא?
שלמה : זה היה דימיטריס קָאלוֹיָאנִיס, שם כזה, קָאלוֹיָאנִיס. חוץ מהתפקיד שלי הייתי מחפש לעזור לאחרים, לאיכרים שמה, והייתי מקבל מכל אחד משהו, איזה צלחת חיטה או איזה צלחת של תירס, או משהו, והיה לי שקית, שק כזה, שקית, והייתי שופך כל הזמן שמה. יום ראשון היה יום מנוחה, הייתי יוצא השכם בבוקר מהכפר או ברגל, או לטפס על איזה עגלה של איכר שיורד העירה, עד שאני מגיע בבית, עם פחד של ביקורת בדרכים, שלא יעצרו אותי. הייתי מגיע בבית והייתי רואה את הסבל של המשפחה. זרוקים . והאחים שלי אח שלי ואחיות שלי רעבים, כאילו שבא משיח. מיד הייתי מביא להם את זה, וחלק הייתי גונב גם כן משמה בלילה, להציל את המשפחה. שלוש קילו ממנו ועוד שניים או שלושה קילו שהייתי אוסף מהאיכרים שמה, ובאמצע הלילה הייתי נכנס והייתי פותח איזה שק שהיה להם הרבה, איך אומרים אה
מראיין : שקים?
שלמה : שקים, הייתי קצת גונב משמה וקצת מפה, הייתי מארגן איזה עשר-אחד עשרה או שתיים עשרה קילו והייתי מביא להם וזה היה כאילו שבא המשיח. זה מה שאני אהבתי, לתת. את העזרה שלי למשפחה שלי שהם גידלו אותי ושהם עשו אותי עד גיל שמונה עשרה, זה מה
00:57:21
שיכולתי לתת להם ברגע הקריטי הזה. עזרתי הרבה. ואתה יודע, אחר-כך התחילו כבר להרים
מראיין : כן.
שלמה : אותי בחרו בשביל עבודות בתוך יוון בערך שלושים או חמישים קילומטר מאתונה. לא רק אני כמובן איזה שמונים או תשעים יהודים.
מראיין : איפה עבדתם?
שלמה : עבדנו באיזה דרך
מראיין : זה היה ליד אתונה?
שלמה : לפני אתונה, בין סלוניקי לאתונה, חמישים קילומטר בערך לפני אתונה. זה היה מן תחנת רכבת, צדדית, זה היה קוראים את זה אָסוֹפּוֹס .
מראיין : האזור נקרא אָסוֹפּוֹס?
שלמה : האזור נקרא אָסוֹפּוֹס על יד עיר ת'יבאס .
מראיין : איך אתה כותב את זה, ב - ט'?
שלמה : ת'י. ת'יבאס, בעברית זה ת'יבאס.
מראיין : כן.
שלמה : ושמה הקימו לנו אוהלים. הורידו אותנו מהקרון, הקמנו אוהלים שמה.
מראיין : וכמה זמן עבדת שם?
שלמה : איזה חודשיים.
מראיין : במה?
שלמה : אני במקרה שמה זה היה התפקיד זה לחתוך הר בשביל לעשות, אה מספריים בשביל הפסי רכבת. זה היה פס אחד ורצו לעשות, איך קוראים לזה , איך אומרים בעברית?
מראיין : הצטלבות?
שלמה : הצטלבות שיכולים לעבור שתי רכבות, זה עבודה של שישה חודשים. זה עבודה פיזית עם מוקשים, דינמיטים.
מראיין : כן.
שלמה : ועם עגלות, ועם אתים, ומקושים, ועם אה
מראיין : אתה ידעת בתקופה הזאת מה קורה עם המשפחה?
שלמה : לא. אני ידעתי שלקחו אותם. לקחו אותם להביא אותם לפולין. לפי מה שהסבירו לנו ואמרו
לנו, זאת אומרת הרב הראשי , ראבינו .
מראיין : כן.
שלמה : שמעבירים את כל היהודים מסלוניקי לפולין. כל אחד יקבל צריף, כל משפחה זאת אומרת, תקבל צריף וכל אחד יעבוד במקצוע שלו בשביל הצבא הגרמני. מי שנגר אז נגר
מראיין : כשגמרתם את ה
שלמה : מי ש . כן. מי שנגר יעבוד בנגרות, מי שמסגר יעבוד במסגרות, מי שסבל בסבלות. ואנחנו כשבאנו באסופוס העבודה הזו העריכו שנגמור את זה במשך חמישה עד שישה חודשים הכי מאוחר.
מראיין : כן.
שלמה : אנחנו הרצנו את עצמנו לגמור יותר מהר את העבודה, את התפקיד שלנו, בשביל לבוא ולהיפגש עם המשפחות. עבודה שהיא הייתה צריכה להימשך מחמישה חודשים עד שישה
01:02:06
חודשים מיהרנו אנחנו בעצמנו, בלי להכריח אותנו, רצינו לגמור ולהתפטר להחזיר אותנו עם ההורים, להיפגש עם ההורים. כל כך חמימות היה לנו היהודים מסלוניקי במשפחה.
מראיין : כמה זמן אחרי שחזרת לסלוניקי שלחו אותך למחנות?
שלמה : משמה החזירו אותנו בסלוניקי ב'ברון הירש' . 'ברון הירש' זה היה התחנת הרכבת, זה היה גם כן שכונה של יהודים שפינו אותם הראשונים בשביל שיהיה מקום להכניס כל שכונה ושכונה, התחילו להרים שכונה – שכונה .
מראיין : עכשיו, אתם כשאתם עבדתם באסופוס, במקום הזה, אתם ידעתם שאם אתם חוזרים לסלוניקי אתם פוגשים את ההורים ואם
שלמה : לא, לא.
מראיין : רציתם לפגוש את ההורים?
שלמה : בטח, אבל אנחנו ידענו שהם בפולין. ידענו שהם בפולין, העבירו אותם כבר.
מראיין : כן.
שלמה : לקחו.
מראיין : כן. אז, אני רוצה רגע להבין, ואתם חשבתם לפגוש את ההורים בפולין?
שלמה : כן, בטח.
מראיין : זאת אומרת ידעתם שאתם חוזרים לסלוניקי ונוסעים?
שלמה : כן.
מראיין : כי סלוניקי זה כאילו תחנת ביניים.
שלמה : תחנת ביניים.
מראיין : שמשם הלאה.
שלמה : אחרי יום או יומיים בא טרנספורט ומתחילים להעביר אותנו.
מראיין : וזה ידעתם כל הזמן?
שלמה : כן, כל הזמן ידענו את זה.
מראיין : מי אמר לכם את זה?
שלמה : מיהרנו, זה הייתה הפוליטיקה ככה.
מראיין : כן.
שלמה : כולנו ידענו את זה.
מראיין : מי דאג להגיד לכם את זה?
שלמה : הרב אמר לנו.
מראיין : כן.
שלמה : הגרמנים היו אומרים לנו.
מראיין : כן.
שלמה : ובינינו אנחנו ידענו, כל אחד היה מוציא את ה
מראיין : שמועות.
שלמה : את השמועות שלו.
מראיין : כן.
שלמה : ואנחנו, תתאר, שאנחנו מיהרנו לגמור את העבודה כמה שיותר מהר
מראיין : כן.
שלמה : בשביל לבוא על יד ההורים, על יד המשפחה, לעזור או לעשות משהו. זה היה חמימות כזאת, היהודים מסביב היה עם כזה
01:04:42
מראיין : כן.
שלמה : תתאר, שסביב-סביב לאסופוס היו הרים גבוהים כאלה, אנחנו היינו בעומק ומלא פרטיזנים. אני, שמה, הייתי מאוד מאוד פיקח והסתדרתי תמיד, היה לי עוד חבר דניאל כהן והיינו עושים הופעות של מתאגרפים והגרמנים השמנים היו מתאספים בערב, היינו עושים להם הצגות כאלה ובידור כזה. ושמה דניאל נהיה טבח, אני קיבלתי תפקיד לתת סוֹלֶר בקומפרסור .
מראיין : כן.
שלמה : היה קומפרסור בשביל לעשות חורים, בשביל מוקשים בתוך ה בשביל לפוצץ את ההרים. והיה לי יום אחד בשבוע, יום אחד פעם בשבוע ויש לנו פעם לילה, שבוע אחד לילה ושבוע אחד יום, היה לי מקרה מה היה תפקידי? היו חביות של נפט עם איזה משאבה כזו שאתה ממלא פחים, והייתי מסתכל על השעון של הקומפרסור, של הטנק מתי, לפני שיגמר הייתי ממלא עוד פעם כי זה היה עובד, והיה לי מקרה כזה שהייתי ממלא את הפח, ובלילה, אתה יודע, אפילו הייתי נרדם. הייתי בא לשפוך את הפח, והפח איננו, במקום מלא הוא היה ריק. נודע בסוף שזה הפרטיזנים היו באים ולוקחים. עד שיום אחד לילה אחד החלטתי להיות ער וראיתי רעש כזה, מישהו מוריד את ה זה, בא השני גם ופתאום [העד לוחש. לא ברור] אל תוציא מילה [העד לוחש. לא ברור] אם אתה רוצה להישאר בחיים [העד לוחש. לא ברור] וזהו. וכל פעם הייתי מכין להם והם מביאים לי לחם, צימוקים, זיתים, סיגריות, מה שהיה להם מיותר. עד שיום אחד בא אחד מהאלה אמר לי: "תדע שמביאים אותכם לפולין לשחיטה, לשריפה. תעברו למקום אחר ותבואו למעלה תבואו למעלה אנחנו חופשי, יש לנו נשק". אנחנו רצינו להיות "מה הוא משוגע" אני אמרתי. לך תתאר, תאמין מה שהוא אומר. הם ידעו הכל. היה לי אפשרות היה לנו להרבה חבר'ה לברוח. לא שפחדנו אבל היה לנו חמימות משפחתית, לפגוש את ההורים, את המשפחה.
מראיין : כן. אז אני מבין שאתה חוזר לסלוניקי ותכף אה
שלמה : ותכף כי באנו בתחנת הרכבת ב'ברון הירש' ושמה זה היה מפגש, שמה היה גטו כבר. היה באה הרכבת מכניסים אותנו בתוך הרכבת.
מראיין : כן.
שלמה : זהו. ממשיכים הלאה והלאה והלאה. במשך אה משחזרנו מאסופוס נשארנו איזה או שבוע או עשרה ימים עד שארגנו את הטרנספורט, את המשלחת, את המשלוח.
מראיין : כן. מה היה בנסיעה הזאת?
שלמה : בנסיעה הזאת זה היה לנו, כל אחד היה לו קצת אוכל וקצת אוכל קיבלנו מהם, כל אחד חצי לחם ואיזה קופסת שימורים. ולכמה חבר'ה היה כסף וגם לי וקנינו את זה בתוך הגטו הזה, מי קנה זיתים, מי קנה גבינות, מי קנה עוד לחם ומי קנה סיגריות, בקיצור בזבזנו את כל הכסף.
מראיין : רגע, אתה אמרת לי קודם שאתה היית בטרנספורט האחרון?
שלמה : אני האחרון.
מראיין : איך היה המצב
שלמה : מסלוניקי.
מראיין : כן, איך היה המצב של 'ברון הירש', הכל היה כבר ריק?
שלמה : הכל ריק, מתי שאנחנו נכנסנו
01:10:47
מראיין : הכל שממה, כמה אתם הייתם בטרנספורט הזה?
שלמה : אולי אה זה לא רק האסופוס
מראיין : כן.
שלמה : היינו מכמה מקומות.
מראיין : בערך כמה?
שלמה : היה בת'יבאס, היה ביאנוקלדי, היה בקריה , ארבע מקומות. ארבע או חמישה מקומות שבכל מקום היה מאה או מאה חמישים. תלוי הגודל של העבודות. אנחנו היינו מאה שבעים איש באסופוס. במקום אחר היה שלוש מאות. במקום אחר היה מאתיים ובמקום אחר היה חמישים למשל. אז כל הסביבה הזו, למשל נחמקו, אתה מכיר את נחמקו?
מראיין : אולי בפנים
שלמה : אתה מכיר בטח, נחמקו, סלומון גרשון, מולארה. זה הטרנספורט האחרון, דניאל כהן,
מראיין : היו כאלה שעבדו באסופוס כמו שאתה עבדת?
שלמה : כן.
מראיין : איפה עוד?
שלמה : היו בת'יבאס.
מראיין : כן.
שלמה : היו בקריה, בביאנוקלדי, זה מה שאני זוכר. ארבעה מקומות או חמש מקומות.
מראיין : כן, יופי.
שלמה : ואת כל האנשים האלו ריכזו אותנו, את כולם ב'ברון הירש', בתחנת הרכבת בגטו הזה ועשו
מהם משלחת אחד האחרון. בעד זה היה המספר הזה, הגדול , תסתכל לאבא יש לו מספר קטן. לאבא.
מראיין : מאה ותשע עשרה, או מאה וארבע עשרה.
שלמה : כן, אני מאה שלושים ושש.
מראיין : כן.
שלמה : ומאה שלושים ושבע
מראיין : כמה ימים נלקחה הנסיעה הזאת?
שלמה : הנסיעה זה היה בערך ארבעה או חמישה ימים אם אני זוכר. או שלושה ימים, אני לא זוכר בדיוק. דרך בולגריה, יוגוסלביה. ו פתחו,
מראיין : אתה זכרת שאתם עוברים, איך ידעת שאתם עוברים למשל לנקודה לנקודה לנקודה לנקודה?
שלמה : ראינו אנשים זרים, הופעות אחרות.
מראיין : הייתם שואלים אנשים מה המקום הזה?
שלמה : כן.
מראיין : כן.
שלמה : כן היינו שואלים, לפעמים הרכבת היתה עוצרת בשביל לתת מעבר למישהו אחר
מראיין : כן.
שלמה : או לקבל מים
מראיין : אז הייתם שואלים
שלמה : כן.
01:13:54
מראיין : את האנשים מה המקום הזה?
שלמה : אנחנו היינו סגורים ורק מדרך החלון
מראיין : אה, כן.
שלמה : זה קרונות של
מראיין : של בהמות.
שלמה : של בהמות.
מראיין : כן.
שלמה : של תובלה, רק יש חלון קטן. או שהיו מורידים אחד מכל הקרון למלות כמה דלי מים למשל שיהיה לנו בדרך.
מראיין : כן.
שלמה : והיו זורקים אה האנשים, גם כן לחם או לפעמים .
מראיין : איך הייתה, איזה שם היום היית נותן למקום שהגעת אליו?
שלמה : מה זאת אומרת, בבִּירקֶנאוּ ?
מראיין : כן.
שלמה : גיהינן. גיהינן
מראיין : מה ראית, בסוף מה ראית?
שלמה : כשהגענו למקום אנחנו לא ידענו איפה אנחנו נמצאים זה היה לפנות ערב. פתאום פתחו לנו את הדלתות של הקרון והתחלנו לראות אנשים עם פיג'מה, והגרמנים התחילו עם כלבים, מקלות ועם מכות להוריד אותנו: "מהר, מהר, מהר, מהר, מהר". וזהו. ירדנו ונעמדנו כולנו בשורה והתחלנו לקבל הפרדה. להפריד לפי המצב רוח של הגרמני הקצין או הרופא, מי היה. חלק קטן שהיה לנו שהיו פצועים מעבודות, או שעם הראש שבור עם תחבושות, או שהיה רואה אותו רזה, או שמבוגר - שם אותו בצד; ואת הכי טובים בתוך הזה בתוך המשאיות ונסענו בערך פחות מקילומטר. פתאום אנחנו רואים ממול, זה היה חושך כבר וראינו אורות, צריפים. אוו שמחה. והתחלנו לשמוח שהנה אנחנו עוד מעט אנחנו ניפגש עם המשפחות. וכל התקופה הזאת של לרדת מהקרון עד שעלינו למשאיות שברו לנו את העצמות ונישכו אותנו הכלבים. וזאת הפעם הראשונה שראינו את אנשי הפיג'מה כמו בבית החולים למשוגעים, בית משוגעים ולא ידענו מה שנעשה. ושם את האורות שראינו מרחוק ואת הצריפים
מראיין : כן.
שלמה : ושמחנו שאנחנו נפגשים עם המשפחות, עוד כמה רגעים ניפגש עם ה יקבלו אותנו ההורים שלנו. אז הגענו לתוך המחנה הזה שוב פעם עם מכות, ועם שוט, ועם לרדת מהר, מהר, מהר, הכניסו אותנו למן מבנה כזה מטרומים . נתנו לנו הוראה להתפשט כולנו, ערומים לגמרי, ולזרוק את הבגדים שלנו על הערמות. הייתה ערמה של מעילים, ערמה של מכנסיים, ערמה אחרת של נעליים, ערמה אחרת של משקפיים, כל מיני ועם שאלות אם היה לנו זהב, שעונים, כל הדברי הערך האלו לשים את זה באיזה מין ארגז כזה. כל אחד התחיל וכל זה עם מכות עם צעקות, עם איומים של טומי-גאן או של אה זה . וכל אחד ממלא את תפקידו, מתפשט ומוריד מעצמו את מה שהיה לו. והשאירו אותנו משמונה נגיד, מי יודע איזה שעה זה היה? עד נדמה לי לפנות ערב במבנה כזה שכולו בטון. רצפת בטון. פתאום העבירו אותנו מאיפה שהתפשטנו, היה מן פתח כזה למקלחת שמה והכניסו אותנו לשמה והשאירו אותנו על חמש בבוקר, כאילו שאנחנו
01:19:25
נעשה מקלחת. וקר לנו ואנחנו קופאים זה שם היה פולין. וכולנו באיזה פינה מחובקים שנתחמם אחד עם השני. לפנות בוקר, אני זוכר כמו שהיה פתאום הופיעו, על ידי שמירה, שומרים אותנו, פתאום הופיעו איזה ארבעה או חמישה וותיקים שהיו כבר עם ה עם התלבושות, יהודים גם כן, עם איזה צינורות ארוכות של גומי ומתחילים להשפריץ לנו מים קרים ככה כאילו שעשינו מקלחת. אחר כך נתנו לנו רק לרוץ מפה ועד החדרון, זה בתוך המחנה, ולעמוד שמה בתור, הם מחכים לנו האחרים שם. והם התחילו לגלח אותנו, לספר אותנו. לפנים, מתחת לידיים, בראש . קיבלנו את זה ואחר כך ממול היו אנשים מיוחדים שעושים לנו את המספר לפי השם, לפי התור לא לפי השם. ובינתיים התחיל להיות שמונה או שמונה וחצי בבוקר והכניסו אותנו בתור, על יד איזה צריף קיבלנו את הבגדים, קיבלנו את הנעליים והמעיל, היה, וקרש, וקיבלנו סמרטוטים בשביל הגרביים, במקום גרביים. אם זה מפריע לך תגיד לי. אתה רוצה פה לשבת? [דיבור צדדי למראיין]. וזה היה מחנה קָרנְטִינָה , כמובן זה היה.
מראיין : כן.
שלמה : אחרי שקיבלנו את המספר ריכזו אותנו בכיכר . כולם לעמוד בשורה של חמש-חמש. והתחילו לעשות לנו תרגילים, תרגילי הצדעה. תרגילי הצדעה זה, קיבלנו גם כובע והנה זה הכובע, אל תראה אותי פה [מציג למראיין צילום] אני במלא , פה זה בתוך בלגיה .
מראיין : כן.
שלמה : הצטלמתי.
מראיין : כן.
שלמה : זה אחרי השחרור. הכובע הזה זה היה מוּצֶה קוראים לזה,
מוּצֶה. התחילו לאמן אותנו איך להצדיע על ידי הקאפוס , על ידי הקצינים, על ידי האס.אס. או חייל או מישהו וככה היו נותנים הוראות - "מוּצֶה אָבּ! מוּצֶה אָאוּף" . זאת אומרת להוציא את הכובע ולשים את הכובע. עד שלמדנו את השפה, בינתיים אנחנו לא ידענו את השפה הגרמנית, ולא יידיש ולא שום שפה אחרת, אז היה רצח של מכות. עד שנכנס לנו בראש. על ידי השבויים גם כן, גם כן גרמנים שבויים קרימינליים שהיו בבתי סוהר בתוך גרמניה של מאסר עולם, כל הקרימינלים האלו הוציאו אותם מה במקום לגייס אותם בצבא אז הכניסו אותם למחנות ריכוז לנהל את העסק בתוך המחנה. ותתאר באיזה ידיים אתה, אם אתה יכול לתאר באיזה ידיים כולם קרימינלים. או רוצחים, או גנבים, או מאפיוניסטים, כל מיני לכלוך. אתה צריך לראות אותם עם כל הקעקועים האלה, צלב ליד החור של הישבן, לא היה לנו צריפים שלא היה להם ואלה היו זוועה, זוועה. היה לו דם לרצוח אותך עם מקל של מקוש. תאכל, תאכל משהו שמוליק. [דיבור צדדי למראיין].
מראיין : כן.
שלמה : עד שלמדנו את ההצדעה ואחר-כך נתנו לנו הוראה. הודיעו לנו שבשעה עשר יבוא הלאגרקומנדנט . לאגרקומנדנט זה מפקד הבסיס . אס.אס., אם היית רואה אותו היית מקבל, איך אומרים, התקפת לב מלראות אותו רק. גובה אולי, שתי מטר וחצי של גבר עם כל ה היה לו מעיל עור עם כובע עור, הוא בא עם אוטו פתוח ונהג. הוא ישב מאחורה. פתאום הוא ירד וכולנו כבר, הגיע הקאפו, הקאפו זה היה גם גבר שבוי גרמני.
01:26:24
מראיין : כן.
שלמה : הוא נתן הוראה להצדיע: "מוּצֶה, אָבּ"! . וכולם עושים. ירד הנהג שלו, ועם חייל אס.אס. פתח לו את הדלת, הוא בא עם שוט. קטנצ'יק כזה כמו שמשחק, כמו הופעה שלהם. שואל את הקאפו: "כמה חתיכות יש"? וי פילה שטוק האסט דו . כמה חתיכות? הוא אמר לו כמה וכמה. מאין הגיעו? [העד לוחש. לא ברור] זה יוונים. מיוון. "אוהו שטארקר לוייטה" . אנשים חזקים. בא, עובר מתלהב. [העד לוחש. לא ברור] הוא חזר בחזרה והוא שואל הוא אומר לקאפו: תשאל אותם אם יש ביניהם ספורטאים.
מראיין : כן.
שלמה : הקאפו שואל בגרמנית. מי ידע לענות, מי ידע גרמנית? אפילו אם ידענו, אם היה מישהו שיודע הוא היה מפחד לענות כי הוא לא יודע למה זה יצא לו. בסופו של דבר אף אחד לא ענה. כל אחד התחלנו לעשות את עצמנו שאנחנו לא מבינים. הוא נותן צעקה: האם יש בינינו מתרגם? אז יצא איש מבוגר משלנו, ואמר שהוא יודע הרבה שפות, תתאר שהוא היה סוכן אניות, פקיד בסוכן אניות. דוד סרגוסי זיכרונו לברכה. איזה בן אדם!!!
מראיין : זה שנפטר?
שלמה : לא, לא.
מראיין : לא?
שלמה : זה סרגוסי אחר. זה היה איש מבוגר. מאוד מאוד מלומד, צרפתית, גרמנית, אנגלית, טורקית, מה שרצית לדעת שפה הוא היה פרפקט. הוא הרים את היד, והקצין נותן צעקה, כי הוא היה בתוך השורה: "קוֹם הֵר" . "בוא הנה אתה"! בא אדון דוד יצא מהשורה ונעמד על ידו כמו חייל טוב ומוציא את הראש את הכובע ומצדיע לו והוא אומר והקצין שואל אותו: שישאל אותנו אם יש בינינו, בין כל החבר'ה מתאגרפים וספורטאים אחרים. אז אדון דוד זיכרונו-לברכה הוא מסביר לנו בספניולית : "איז'יקוס, איי אינטרי מוזוטרוס ספורטאיס קומו בוקסיריס פ'ילי באניס? . וכל אחד מה זה? למה זה? מזה יצא לו? קי אליב'אנטי לה מאנו . וכל אחד הייתי מפורסם בתוך סלוניקי, וכל אחד: "סלמוניקו, סלמוניקו, סלמוניקו" הייתי אלוף סלוניקי. – "וָאס אִיסְט לוֹס הִיר" . הוא נתן צעקה ככה. איז'יקוס איי אינטרי מוזוטרוס ספורטאיס קומו בוקסיריס? ? ואני, מרים את היד. הקצין היה שני מטר וחצי ממני: "קוֹם הֵר" . אני יוצא מהשורה. מסתכל אותי ככה בסיבוב: "ואס וירסט דו"? אני מסתכל על המתרגם, הזקן אומר לו "הוא מתאגרף". – "אחח שַׁייִסֶע"! . אנחנו הספקנו להיות עם הגרמנים כמה חודשים וחלק מאתנו הבינו כמה מילים. והתחילו: "גוּט, גוּט, גוּט, גוּט" . לטובתי, יעני הוא טוב, הוא טוב, הוא טוב.
מראיין : כן.
שלמה : הקומנדנט רואה שכולם, כל האנשים האלה אומרים לו "הוא טוב, הוא טוב", אז הוא מסתכל. מסתכל. מסתכל. והוא לא אז הוא שואל אותי הזקן, הוא אומר, אני לא יודע מה שאמר לו הזקן, הזקן אמר לו, הוא שאל אותי – "איזה משקל אתה"? אמרתי לו את המשקל ואני לקחתי את אליפות יוון ואז הוא התחיל כבר להיות יותר רגוע, להבטיח לעצמו
01:32:30
מראיין : כן.
שלמה : והגרמני הקצין שואל את המתרגם, את דוד שישאל אותי אם אני רוצה להתאגרף. הזקן
אומר לי ואמרתי לו: "כן, אם יש מתאגרף במקרה עם כפפות אני מוכן".
מראיין : כן.
שלמה : הוא מיד נתן הוראה, "טלפון שבור" איך שאומרים מפה לפה, כי המחנה היה אולי קילומטר וחצי מרובע, כל המחנה קרנטינה. כשהופיע המתאגרף זה כשהופיע המתאגרף, כל אחד שהוא שומע שהוא נמצא במחנה אז מוכרח למצוא שמולי שיופיע בכיכר, שמולי בכיכר, שמולי בכיכר, עד שמולי שומע. אז שמולי לא מוכרח לרוץ מיד. פתאום בא שמולי. הוא אומר שאל אותו אם הוא רוצה לשחק אתי. מתברר שזה יהודי פולני שהוא כבר היה וותיק שמה. ומה התברר? שהיו עוד כמה מתאגרפים שמה. והוא היה חובב אגרוף הקומנדנט, הוא היה אגרופן וותיק.
מראיין : כן.
שלמה : והוא היה תמיד בוחר מכל טרנספורט שהיה מגיע, או מהולנד, או מבלגיה, או מצרפת, מפולין, מכל אירופה שהיו מגיעים אז הוא היה בוחר את מתאגרפים, או מתאבקים. מתאבק?
מראיין : מתאבק.
שלמה : כן.
סוף צד קלטת
01:35:14
התחלת צד קלטת
מראיין: אז אתה התאגרפת עם ה
שלמה : קוראים לו חיימיק, חיים, בפולין זה חיימיק. פתאום בא חיימיק, עולה לפה, הוא שואל אם אני רוצה לצאת, עשיתי את הראש ככה. הראש שלי, נמוך כזה, בגובה שלי, תבוא, זהו. אמרתי לו, עשיתי לו כמו אחרי הלילה, איזה לילה עברנו. אי אפשר לשכוח את הלילה הזה. אז בינתיים קיבלנו איזה ליטר של מים חמים, של איזה תה לבוקר. אחרי המספר, אחרי הכול, אני שכחתי להגיד לך ואיזה לילה עברנו. בקיצור, עשיתי ככה, אתה רואה, במשך 40 בלי כפפות.
מראיין: והוא הגיע עם כפפות?
שלמה: לא, מה זה עם כפפות, הוא לא ידע מה קרה לו.
מראיין: כן.
שלמה: הוא נתן הוראה להביא כפפות, הביאו כפפות. פתאום אני רואה הקומנדנט מוציא את הכובע שלו, לוקח את הדברים שלו והחייל לוקח לו את הדברים, לוקח לו את הכובע, מניח את זה על האוטו, פה ושמה. נתן הוראה לעשות מעגל. כמו רינג. הוא נעמד באמצע כמו שופט. אז התחילה ההצגה. אני הוצאתי את החולצה ונשארתי עם המכנסיים הארוכות . הוצאתי את הכפכפים שהיו לי ואני יחף. הלבישו לי את הכפפות. הוא ידע את החוקים מצוין. הוא היה ותיק. אז הוא נתן הוראות, תסתכל פה, תסתכל שם, כל החוכמות של ההצגה הזו והתחלנו. אז מתחילים. ווייי אלוהים יעזור. איך אני גמרתי, תקשיב ומתחיל פה, שם להיות. אני שוקל את הכול הבן זוג שלי, מיהו, מהו, פחדתי לחטוף. בקיצור עשיתי קצת הצגות, פה ושמה, בינתיים יש לי אוהדים, כל החבר'ה שלי במעגל: "תן לו, תן לו". הכול בסדר. אז אני מרגיש יותר טוב. בקיצור פה ושמה, מביא אותו בחצר, נותן לו שתי מכות טובות איזה מכות, מָיינֶה גוֹט מכות, מה זה.
מראיין: כן.
שלמה: עכשיו אני מסתכל עליו עם חצי עין, לראות אם הוא מבסוט ממני, לא מבסוט ממני. בלי שהוא ירגיש שאני
01:39:36
מסתכל עליו.
מראיין: כן.
שלמה: בקיצור, הגיע הזמן של שתי דקות, הוא הפסיק אותנו. והוא לא מוציא את העיניים ממני. הוא מסתכל
בהתלהבות כזאת, מאוד מאד זריז. עכשיו אני קצת יותר רגוע, עכשיו אני עושה חשבון שאני צריך עכשיו להראות את מה שאני יודע, זה חיים ומוות עכשיו. אז נגמרה הפסקה, מתחיל לעשות לו "בלט" , אצלי זה בטוח הבן זוג, לוקח אותו.
מראיין: איך שהוא גדול תיקח אותו?
שלמה: במיליון אחוז. עכשיו אני צריך לעשות, עושה חשבון עם עצמי חופשי שלמה, אתה צריך להראות את כל מה שלמדת. פישין איס לה אורה אתה צריך להראות מה למדת. פתחתי חלון והמעגל, פתאום אנחנו פה משחקים ואני עושה, תיק, תיק, תיק. סיבובים, סיבובים, מה קורה פה, לא ה הוא נפל באמצע והוא מסתובב סיבוב, קצת, אותו זמן.
מראיין: באותה נקודה?
שלמה: באותה נקודה, מסתכל על הראש והוא כל הזמן מחכה. הוא מסתובב ככה ואני כל הזמן מחכה. הראש מסתובב עד שהוא, ראיתי שהוא בום, בום, שתי מכות. אז אני עושה את כל המעברים האלו ואני מסתכל על הקומנדנט. הוא מבסוט. הפלתי אותו.
מראיין: אחר כך אתה אומר שה
שלמה: לא גמרתי עם זה, עכשיו אני ברוגז עם הזקן, דוד סרגוסי. זכרונו לברכה ככה בואינו , אני עושה את כל ההצגות האלה, שאני יכול להראות לו את כל מה שאני יודע. הזקן מסביר לקומנדנט. הוא נותן הוראה פתאום צ'כי אחד, נוצרי, שהיה עובד בכיבוי אש. פתאום מופיע אחד שני מטר גובה. שני מטר, כאלה כולם. בקיצור חיימי היהודי לקח שני סיבובים במקום שלוש, אמרתי לו: זהו. את הצ'כי הורדתי אותו בשתי מכות. איך שהוא ישב, גמור. שלוש – ארבע מכות נתתי לו, הוא התיישב למטה. זה החיים שלי, ולא רק את החיים שלי כמה עשרות של חבר'ה יוונים.
מראיין: הרי היית תשעה חודשים בבירקנאו והיית ככה כל הזמן ככה מתאגרף?
שלמה: כן.
מראיין: אתה פגשת שם את יעקב רזון גם?
שלמה: לא, את רזון פגשתי אותו בבּוּנָה . עשר ק"מ מבירקנאו.
מראיין: אבל הוא גם מתעסק באגרוף?
שלמה: כן, בטח.
מראיין: אתה ידעת שהוא שם? אף אחד לא ידע?
שלמה: לא.
מראיין: זאת אומרת שאפשר להניח, להוציא מסקנה שתשעה חודשים אתה עשית את אותו דבר?
שלמה: תשעה חודשים.
מראיין: לא היית בשום קומנדו?
שלמה: אני לא עבדנו בחוץ, רק קיבלנו תפקיד להיות סדרנים בתוך המחנה. בינתיים אני הוצאתי עוד כמה חבר'ה, הקומנדנט נתן הוראה לקבל מכל צריף נתן הוראה לאחראי שיבוא ה'גְרֶק' היווני, כל אחד תיתן לו מנה לחם. ולי תיתן אחד אוכל. מי יכול לאכול את זה במחנה. כל החבר'ה שלי ויורד לי האוכל לראות את החבר/ה שבעים. הוא אמר יום אחד לך, יום אחד לאחרים, לאחר, וכך זה היה.
מראיין: אפשר להגיד שלא עברת את אותו מסלול כמו שהאחרים עברו?
שלמה: לא, חס וחלילה, לי היה יותר טוב, מאשר בבית שלי. באמת. אני מספר וזה ומתרגש. זה היה אני נשארתי שמה קרוב לתשעה חודשים. את היתר אחרי שבוע הרימו אותם לוורשווה .
01:45:21
עשו משלחת משלוח לורשה. בין המשלוח הזה כי היו עוד מחנות עבודה צמודים, כי היו עוד יהודים מיוון, הקודמים שבאו. בין כל הטרנספורטים האלו הכינו טרנספורט אחד מכל המחנות האלה. בין כל האנשים האלו היה [העד לוחש. לא ברור] שם, שלא הספקתי לראות, הוא ראה אותי, אני לא ראיתי אותו.
מראיין: מאיפה אתה קיבלת את האינפורמציה הזאת?
שלמה: אני אסביר לך. פה זה המחנה שלנו, שמוליק, צמוד, יש עוד מחנה של צוענים . הלאה זה כולו המרחק של 300-200, 400 מטר. עוד מחנה של נוצרים, עוד מחנה של נשים, כל מחנה של כל מיני ארצות. אז מכל הקבוצה, מפה קבוצה, מפה קבוצה עשו כמות כמות של אנשים והתחילו להעביר אותנו לפסי רכבת, איפה שהורידו אותנו. ומשמה הביא אותנו לוורשווה . בין כל השורות האלו שרואים, רואים כזה, דרך הגדר שלנו היה על הכביש המוביל לרכבת. אז הם אמרו, אני במקרה שהייתי – איך אומרים - סדרן, אני מוציא כמה חבר'ה איתי. אחד שהיה מנואל אשכנזי, עוד אחד היה מואיז בר ציון והוצאתי גם את 'הזקן' , דניאל כהן, הוא חי פה, איזקינו קאפון, בקיצור נהיינו עוד שבע – שמונה חבר'ה ביחד. נהיינו שמה כמו הסדרנים הבסיס של המחנה. מה עשה, מה עשה, עושה את הסדרנות הזה שלא ישתינו בחוץ, שלא ילכלכו, שלא יעשו כל מיני מעשים. כי המחנה שלי "סטירילי" עכשיו.
מראיין: כן.
שלמה: ואז היו, שמעבירים יש טרנספורט, אז נעמדנו על יד הגדרות, זה היה באמצע היום, לא היה שמה שמירה, לא היו חיילים בצריפים למעלה במתקנים ולא היה זרם חשמלי, רק בלילה הם היו מפעילים את הזרם. והתחלנו להכיר אנשים. דויקו, שומוליקו, בואו. למשל היו חמש-חמש בשורה, אני נמצא באמצע ואני אמרתי לשומוליקו שלום. אבי קורא אותי ואני לא עונה לו, לא ידעתי. כל כך הייתי כמו ילד צעיר. פה-שם. שומוליקו קי חיימיקו קי דויקו אביך היה בין החבר'ה אחר כך שהשתחררנו. מהזה שלך שראה אותך ואתה לא ראית אותו. אבי מת שבוע ימים לפני השחרור. כן, שבוע ימים. וככה היה לי הכול טוב. היינו עושים ביזנס. בחוץ מעבר לגדר ביום היו עובדים אזרחים פולנים. עגלונים, כל מיני אנשים שהיו מעבר לגדר. ואנחנו הסדרנים, במשך התקופה הקצרה התחלנו להיות כמו 'בָּלבתים' , היה לנו פרוטקציה, ואני בתור מתאגרף, כל הקאפו שהיו היו נותן לי כבוד. הייתי נכנס באפסנאות חופשי. אפסנאות, מה זאת אומרת אפסנאות? הדברים שלנו, שהתפשטנו יהודים מפולין, יהודים מהולנד, מבלגיה, מצרפת מה הם היו מביאים, היו נותנים לנו אפשרות להביא עשר קילו כל אחד. מה כל אחד יכול היה לקחת? דברים הכי יקרים שלו, הכי טובים, נכון?
מראיין: כן.
שלמה: ושהיית מגיע לשם היית זורק את זה בערימה ושם היינו מארגנים איזה חולצה או איזה מגפיים או איזה נעליים ככה, והיינו מוכרים לפולנים האזרחים שמעבר לגדר.
מראיין: מתי אתה עובר לבונה?
שלמה: לבונה עברתי אחרי
מראיין: ולמה?
שלמה: למה? כי חיסלו שם את הדבר הזה.
מראיין: מתי זה היה?
שלמה: אחרי שמונה חודשים. זה כל כך עבר קשה
מראיין: בשנה? 43?
שלמה: ב- 45
מראיין: 44
01:52:11
שלמה: 44 , כן. 44'. ככה באמצע 44' זה היה. בסדר, מה עשו לא זוכר. שם העבירו אותי...]
מראיין: המחנה בונה מה עשו שם?
שלמה: מחנה בונה זה היה סביב סביב בתי חרושת גדולים. מבחוץ. מחוץ למחנה.
מראיין: גם שם הייתה סביבה ?
שלמה: כן, גם שמה.
מראיין: איך ידעו [דיבור לא ברור]?
שלמה: איך ידעו קודם כל הועברתי לשם על ידי פרוטקציה, כי הקומנדנט, היו צריכים להעביר אותו לרוסיה לחזית רוסיה.
מראיין: אתה זוכר את השם של הקומנדנט הזה? יש לך יכולת לזכור את השם?
שלמה: הרמן וולפה, שם כזה, אני פשוט לא הרמן אני יודע, כי הייתי קורא הֶר הרמן, זה אני זוכר טוב מאוד. הרמן. זה הכול. והוא בחר להעביר אותנו היה צריך להעביר אותו, לחזית הרוסית ומאז כפי שאני הרגשתי, וידענו שהוא עשה לנו פרוטקציה, שלח אותנו במחנה טוב, שהיה לו גם ידיד שם. הקומנדנט משם זה היה גם כן ידיד שלו.
מראיין: גם בבונה אתה היית מתאגרף?
שלמה: כן. בבונה כשהגענו כבר פגשנו הרבה חבר'ה ביניהם את ג'אקו רזון. ג'אקו רזון היה מוכר מאוד כמוני וקצת יותר שמה בבונה, ידוע, פירמה .
מראיין: כן.
שלמה: ומיד הכיר אותי בתור אח שלו.
מראיין: כן?
שלמה: כן, אחי בא. כי הוא כבר היה משחק שם, היה מפורסם, היה ידוע. ואני קצת הייתי דומה לו בצבע, באופי. אז הגיע גם כן יצחק שמה.
מראיין: עם מי שיחקת?
שלמה: אני פעם ראשונה ששיחקתי, זה היה אלוף העולם לשעבר.
מראיין: מי זה?
שלמה: יהודי בשם יונג פרץ תוניסאי, יהודי, שהוא היה חי בצרפת. זה היה שם ידוע. אלוף עולם יונג פרץ.
מראיין: כן.
שלמה: לא יודע אם שמעת עליו.
מראיין: כן, יש לי אפילו ספר עם תמונה שלו.
שלמה: בחייך?
מראיין: כן. מי ניצח בהתמודדות הזאת?
שלמה: זה הייתה הופעה ככה ראווה. כי הוא לא היה במשקל שלי. היה יותר כבד ממני. וחוץ מזה, הבן אדם היה הולך [העד לוחש. לא ברור] מהמכות שהוא קיבל במשחקים. הוא לא היה שומע טוב והיה מן כזה אבוב'אדו . אבל מה, אם היה לובש את הכפפות היה חוזר לחיים. באותה תקופה, אני לא אשכח, מישהו אמר לי אחרי שזהו סלומון מונדייה טרי אטאנסייון . הבנת?
מראיין: כן.
שלמה: "ידידי שלמה, תשמור על עצמך, כי אתה תהיה איזה יום אלוף העולם". לא הייתי נותן להתקרב. היה מתקרב, היה נופל מתוך התלהבות לראות. איזה יופי, האופי שלו, מהמנה שלו מהאוכל שלו היה מחלק למישהו שהיה רעב. הכי חשוב שכחתי להגיד לך. בבירקנאו, לא יודע איך
מראיין: זה בסדר.
01:58:42
שלמה: תסתדר? פתאום אנחנו יושנים בשתיים – שתיים וחצי לפנות בוקר, שלג בחוץ. פתאום באו להעיר אותי, הבוקסר שיקום. רוצים אותו ב בצריף מספר 10. אנחנו היינו ב-34. כי בא מתאגרף אלוף פולין בשם צ'ורטק. "לקום, הקומנדנט צריך אותך". בסדר. לובש את הפיג'מה, לוקח שמיכה חם-חם משינה. בא בשביל בלוק 10, מי רואה? מקום חדש. אלוהים. כולם פוליטיקאים זה היה להם סבוטאז' ועשו כל מיני אז עשו אצלנו. פתאום אני רואה שלושה קצינים, הקצין שלי עם איזה להקה של צוענים עם אקורדיון והם שרים והם שיכורים והם רוצים לראות אגרוף
מראיין: איך קראו לו לפולני הזה?
שלמה: צ'ורטק, אלוף פולין. מאסטר פולין. זה גם להוסיף לך אחר כך, שלא האמינו אותי שאני הופעתי איתו. היהודים שלנו, [דיבור לא ברור] בידיעות של ספורט. כשאני סיפרתי אלבום כל אלופי העולם, המתאגרפים, אלבום כזה. כל הידועים מהעולם. "אתה הופעת עם צ'ורטק"? אני אומר: "כן". אם אני אראה לך העלייה, הביאו מרחוב שד' רוטשילד. הופעתי באיטליה, ראיינו אותי. אני הופעתי עם צ'ורטק עם פרץ אני עם מייטק. איפה היינו?
מראיין: העירו אותך כדי להתאגרף איתו.
שלמה: כן, בא הקומנדנט אמר לי: "תשחק איתו". – הוא שיכור, כולם שיכורים כל הקצינים שיכורים. הקומנדנט אומר לי הוא רוצה אותך. הוא בא, העיניים שלו כאלה קטנות, בתוך הפנים שלו ארוכות. נותן לו את היד, תשחק. שומוליקו ריאגאלדו מתחילים לתת מכות אחד לשני, קור בחוץ, שלג בחוץ, אני אחרי שינה, לפני שינה זאת אומרת באמצע שינה. היית צריך לראות אותנו עם פנסים, העור פתוח פה. פנס מפה ככה, דם יורד לי מפה, ההוא יותר גרוע ממני. בקיצור הגיע זמן מצב שלא התחברנו אחד לשני וההוא מתחיל לקלל בפולנית, כל מיני מילים. עושה לי כל מיני סימנים לעשות את עצמי יותר אה איזה מכות היה נותן עם יד ערום בלי כפפות. משהו נורא. ועד שהם סגרו פתאום גלו. גלו. גלו [מדמה צליל למכת אגרוף] יותר גרוע ממני. אני חוזר לצריף, לדבר עם החבר'ה, החבר'ה שלי עד תשע – שמונה שם. 'הזקן' סרגוסי, ואשכנזי, ראו את המצב שלי, התחילו לעשות, עשו לי קומפרסים עם מים קרים ואל תשאל. אל תשאל. זה היה קטע שלא יחזור יותר. בקיצור עכשיו אני בבונה.
מראיין: כן, עכשיו, כמה זמן נשארת בבונה?
שלמה: עד הסוף.
מראיין: גם כן כל הזמן אתה בתפקיד של סדרן?
שלמה: לא, בבונה אני כבר נכנסתי במטבח, נהייתי טבח. אתה יודע מה זה "שר האוכל" שמה? הייתי "שר האוכל".
מראיין: מה?
שלמה: "שר האוכל" נהייתי. הכול בידיים שלי. יום יום 25 חבר'ה שלנו, אתה יכול לשמוע מהם, להתעניין עליי בכל מה שעשיתי להם. הכול בידיים שלי היה. טבח ראשי נהייתי. אתה יודע מה זה להיות יהודי במטבח? עם כל הנוצרים, הפולנים או צ'כים או אוסטרים וגרמנים? עם כל הפרוטקציה הסתדרתי גם להיכנס למטבח. יום יום הייתי גונב. מבריח 25 ליטר בחבית כזאת קטנה עם מכסה הרמטי, צבאי. מחביא את זה בין החביות הריקות ובערב היו באים החבר'ה מהעבודה מחוץ למחנה, שהיו עובדים בעבודות שונות ומקבלים. יודעים ומחליטים ביניהם. תמיד הייתי קשור עם אחרים, אפילו שהיה לי הכול טוב, שהייתי ישן בשמיכות של פוך, מה שלא ראיתי בבית של אבי, אלה היו שמיכות פוך שמה. ממשפחות שבאים מפולין, מבלגיה, מהולנד, מצרפת, מצ'כוסלובקיה, כל ה הדברים הכי טובים. אז היו מביאים, הפרומיננטים כמו הקאפוס וכל הטבחים, כתבנים כל מיני היו ביניהם. בצריף שלי הרבה מאד ארבע-מאות, חמש-מאות אבא יודע את זה.
מראיין: מתי עזבת את בונה ולאן?
02:07:13
שלמה: זה היה בסוף, משמה העבירו אותנו לבאביץ כשכבר היה שמועות שהרוסים מתקדמים. אז הוריקו את המחנה. ריכזו אותנו בגְלַייבִיץ . גלייביץ זה התחנת רכבת מרכזית של אושוויץ הלכנו ברגל יום ולילה עד שהגענו לשם, זה קרוב לגבול הגרמני.
מראיין: אתה חששת לעבור מבונה ממקום שאתה מכיר למקום אחר?
שלמה: כן. לא היה לנו ברירה, בטח, מה אתה חושב? עברנו מגלייביץ העמיסו אותנו בקרונות
מראיין: מה עשיתם בגלייביץ?
שלמה: גלייביץ היה כמו מחנה בפסי הרכבת, לפני הרכבת. היינו מרימים קרונות ושולחים את זה לגרמניה. לתוך גרמניה להחזיר אותנו חזרה איפה ש
מראיין: אבל זה היה גם מחנה עבודה?
שלמה: לא, זה היה רכבת, זה היה מן עיירה כזאת.
מראיין: לגביך זה היה מן תחנת מעבר?
שלמה: לא. לא ידענו. כי לקחו אותנו ברגל יום ולילה, הגענו לשם ושם ריכזו אותנו באמצע השדה. על יד הקרונות.
מראיין: כמה זמן היית שם, לילה?
שלמה: היינו יום ולילה אני חושב, מה שאני זוכר, חילקו לנו חצי לחם וקופסא בשר מסוס. אז הכניסו 150 בתוך קרון. כמו סרדינים. בעמידה. אין לשבת.
מראיין: קרון פתוח?
שלמה: קרון פתוח ללא גג. וזה היה המזל שנשארנו בחיים. 12 ימים ו- 11 לילות. מעבירים אותנו ממקום למקום, שם עושים את הצרכים שלנו. אין שתייה, אין שום דבר, היה לנו מזל שהקרונות היו פתוחים.
מראיין: שלג?
שלמה: והתחלנו לקרוע את החולצה ולעשות חורים ולקשור בווסטים שהיה לנו במזרון ולתפוס שלג. [דיבור לא ברור] ריח שם זוועה. כל יום וכל לילה היו מתים ארבעה, חמישה, שישה, עשרה, מקור. אז היינו לוקחים אותם, אחד מהרגליים, אחד מהידיים, היי הופ- היי הופ, זורקים את זה בדרכים בשביל שיהיה לנו מקום לשבת. מעיפים אותם. זה הייתה בהתחלה עד שהתפנה מקום, היתר היינו משאירים אותם בתוך הקרון, לוקחים אותם בתור כרית. שמוליק, בתור כרית. כאילו במקום כרית. עד שקיבלנו הרכבת נעצרה אחרי 11 לילות ו- 12 ימים. זה היה תחנת רכבת ברגן בלזן , לא ידענו מבֶּרְגֶן בֶּלְזֶן אז. חלק מאיתנו, מהטרנספורט הזה, היינו 1,000 אולי 1,500 מכל המחנה מבונה, חלק לקחו אותם בדרך אחרת באיזה מחנה, אלריך , אני לא הייתי שמה. זה כמה חבר'ה שסיפרו לי. וחלק העבירו אותנו במחנה דורה
מראיין: מה עשית שם?
שלמה: זה היה אוברשלזיה נורדהאוזן , מחנה דורה, זה היה מין טונֵל כזה. בגודל של תל אביב.
מראיין: דורה זה ליד ברגן בלזן?
שלמה: לא. התחנה רכבת זה קוראים ברגן.
מראיין: זהו לא שייך לברגן בלזן?
שלמה: לא, והסיבוב הזה כל הסיבוב הזה קוראים לזה נוֹרְדהָאוּזֶן. נוֹרְדהָאוּזֶן. בתוך הסביבה הזו של נוֹרְד-הָאוּזֶן בוא נגיד כמו רמת גן. היה מחנה שקוראים לו דורה. במחנה דורה היו בונים את הטורפדות , את הטילים האלו שהיו מעיפים, פוֹר הַייִנץ ופוֹר צְוַוי . וי-1 ו-וי-2. אז מקָלֶה היו מעיפים על לונדון. צרפת ולונדון. במחנה הזה היו יותר מ- 20 אלף אסירים. עובדים במשמרות, שלוש משמרות. בוקר, אחרי הצהריים, ולילה. ומתחלפים. במה ש
מראיין: במה, בהרכבה של ה ?
02:14:45
שלמה: מביאים שם כל מיני עבודות. מזכירות, סבלות, בטון, מכונאות, מי שידע לעבוד במכונאות. זה היה עיר שלם. תתאר שהם עשו פסי רכבת בפנים עם 40-30 קרונות, להעמיס ולפרק . כל מיני ציוד הוא לוקח כמובן, מנופים יפים, הכול.
מראיין: כן. כמה זמן עבדת שם?
שלמה: אני בכלל לא עבדתי שמה. שוב הסתדרתי בתור מתאגרף במחנה דורה על ידי קאפו אחד. אחראי קאפו, זאת אומרת, בלוקאלטעסטער קוראים לזה, אחראי של הצריף. גם כן היה אלוף באגרוף, הופעתי שמה פעם – פעמיים ואז הוא לקח אותי להיות סדרן בצריף. בניקיון, לשמור שיהיה הכול בסדר, שיהיה ניקיון. הייתי שם איזה חודשיים, בינתיים ג'אקו רזון שלחו אותו לעבודה בטוּנֵל . שם אני הייתי בצריף מחלק אוכל, מקבל מה אספקה לחלק לעובדים שעובדים ביום, שעובדים בלילה, הייתה המנה שלהם. בינתיים אני הייתי מארגן בשביל עצמי, בשביל החבר'ה שלי. ג'אקו רזון, כמו זכרונו לברכה פפו פסארה, כמו קאבליקה כמה חבר'ה שהיינו ביחד, שחזרנו ביחד באותו הקרון. היו איזה 10 - 12 חבר'ה שהייתי מארגן להם אוכל. עד שיום אחד הם ברחו כמה רוסים, חיילים רוסים שהיו איתם בתוך ה שביל. ברחו מהטוניל ותפסו אותם. ביום ראשון בבוקר הוציאו אותם לתלייה, הוציאו 50. 10 ברחו והוציאו 50 לתלייה. זה מעניין אותך?
מראיין: כן.
שלמה: וריכזו אותנו בכיכר, ראינו תלייה – עמוד תלייה לעשרה מקומות. הוציאו את כל ה- 50 ביחד, עם מקל פה, קשור, אבן קשורה אחורה והעלו עשר ו- 40 מחכים. הביאו עוד 10, נשארו 30 ואחר כך עוד אחרי שלושה – ארבעה ימים באה הוראה לפנות את הזה כי מתקדמים הרוסים או הגרמנים או האמריקאים או האנגלים. אז העבירו אותנו לאיזה 30 ק"מ משמה זה היה ברגן בלזן.
מראיין: כן, וכאן אתה כבר מתקרב לשחרור?
שלמה: כן.
מראיין: זה היה בסביבות אה ?
שלמה: ב-15 לאפריל אה זה היה התחלת אפריל . 5, 6 או 7 אני לא יודע. אחרי שבוע ימים, אז הרגשנו שהתחילו לברוח, החיילים והקצינים התחילו להסתלק, במקומם שמו חיילים רומנים ומבוגרים לשמור אותנו שלא לברוח. חיילי אס.אס. גם כן, הונגרים ורומנים, שהם היו לטובתם . אז התחילה השמחה. מרוב השמחה הרבה אנשים שמעו זה היה מחנה צבאי גרמני, עם הצבא הגרמני ריק. אז עשו את זה בשבילנו, עשו את זה היה מקום ריק והכניסו אותנו לשמה. מהשמחה הרבה אנשים היו עולים קומה שנייה, קומה שלישית לקראת הצרפתים: "ויוה לה פראנס" , זורקים את עצמם ומתים. עשרות. מתים כמו זבובים שם. לא היה אוכל, איזה שבוע – שבועיים לא היה מה לאכול ובמשך הזמן של הטרנספורט שמעבירים אותנו עם הקרונות עשרות, עשרות של אנשים היו זורקים את עצמם בין הקרונות. בשביל לגמור מהסבל. היו הורגים את עצמם. עשרות, לא אחד ולא שתיים. הרבה היו קופצים בנסיעה. מי שנשאר בחיים או מי שנשאר אינווליד . או שמצליחים לירות בו, פוגעים בו או שהוא שובר את הידיים, את הרגליים ואת הראש שלו. אז היו שמועות שכבר, הרגשנו שכבר כל הצבא הם אינם. ואחרי למחרת ראינו את הטנקים הזה הבריטים, הצבא הבריטי. נכנסו בתוך המחנה והתחילה השמחה כבר.
מראיין: אתה ראית בטלוויזיה פעם שהקרינו את הקטע של השחרור בברגן בלזן?
שלמה: בטח.
מראיין: שזה היה?
שלמה: כן. אז התחילו לפנות את הגופות מהרצפה, עשו חפירה עם בולדוזרים כאלה. טרקטורים כאלה.
סוף צד קלטת
02:22:44
התחלת צד קלטת
שלמה: אז כבר הגיע השחרור ועכשיו התחלנו, היינו כבר חופשיים. ביקשו מאיתנו מי שהיה יכול להישאר ב היה לו את הכוחות ונשאר כמוני כמו אחרים. הצבא הבריטי ביקשו מאיתנו לתת עזרה ולהמשיך עוד לתפקד כמה שאפשר במטבח או בזה . מה שנשאר, כבר לא נשאר שום דבר. עוד צלחות וכאלו, שיהיה משהו בשביל שלא יראו את האנשים האלה וכמה שנוכל לקחת. וכמה שיכולנו לעזור. אני עזרתי קצת. בקושי יכולנו לעמוד ברגליים. עד שהתחיל לבוא אספקה שלהם. בינתיים, כמה חבר'ה שהיינו יכולים לצאת העירה, הייתה עיירה שמה. יצאנו התחלנו לארגן בגדים לעצמנו. אוכל. איזה כבש לשחוט אותו. איזה חזיר. מה שמצאנו. לשדוד בבתים לגנוב, להרוג ויכלנו לעשות. בפחד, כי הצבא הבריטי זה לא שלנו. אחרי יומיים נודע לנו שישנו על ידינו עוד מחנה של נשים. רק נשים. אז החלטנו אני, ג'אקו רזון, פפו פסארה – זכרונו לברכה – סמי שואל, קאבליקה כמה חבר'ה, הגענו ללכת שמה, לחפש בנות שלנו, אחיות ו אני יודע, אמא, הדודה לחפש משהו. הגענו ליד השער של המחנה, פתאום רואים שמירה חיילים בריטים. לא נותנים להכנס לאף אחד. ישבנו והתחלנו לבקש מהם, תעשו טובה, ג'וני, שוועסטר, מאמא . מגרש אותנו. חזרנו בחזרה. בינתיים היה לנו איזה סנדלר, שמעון. הוא בארה"ב היום. אני וג'אקו רזון קיבלנו אולי יכולנו לנסות להביא כפפות של בוץ. תביאו לי עוד, אני אעשה לכם. בקיצור, רבנו, אני רב, פה, שם, מצאנו איזה חתיכה עור גדול, הבאנו לו. הבאנו מחט, הבאנו לו חוט, הבאנו כל מה שהיה, זוג כפפות, חנטריש, יעני כאילו שזה לא. זה היה בשלב ה [דיבור לא ברור]. עכשיו ג'אקו, בוא ניקח את הכפפות ונלך שם לבחורות. אולי נעשה להם איזה הצגה לחיילים שיתנו לנו להיכנס. והצלחנו. באנו לשם עם הכפפות ואני לוקח את הכפפות, שמואל, וזה היה על יד החייל. "היי ג'וני Come on box" עושה לו בוא. היי, ג'ימי, נותן צעקה. כי הם היו ישנים, היה להם מקום לינה.
מראיין: כן.
שלמה: השומרים. כולל מישהו אחר ג'ימי [עושה חיקויים של הצעקות שצעקו לעבר החיילים הבריטים. קשה להבין מה ממלמל] בריטים, חיילים. פתאום בא אחד ג'ימי ערום, כן, מקלל. כנס. אבל אני לא יודע בשביל מה הוא קרא, קאם אין , הוא היה מתאגרף. תראה מה זה מזל, שזה הולך הולך. ג'ימי Come on, אני עושה לו. בקיצור, הולכים, פה, פה, פה, בינתיים התאספו כל החיילים, היו הרבה חיילים בריטים ששומרים מסביב, אלה שהיו במנוחה היו נחים. התחיל סמי שואל שיהיה בריא שנמצא בברזיל, מכיר את השם הזה? ברוך השם.
מראיין: השם שמעתי.
שלמה: התחיל את הכול, מתחילים לאסוף סיגריות מהחיילים. בקיצור, נהיינו ידידים, ביקשנו אישור, הבריחו אותנו שני חבר'ה. אני, ג'אקו רזון ופפו פסארה אני חושב שהיה איתנו. אז התחלנו לחפש בין צריף לצריף, לראות את הזוועה שם, שוכבות הנשים, מסכנות, רחמנות. ברצפה, מסריחות. איזה כאב היה, כאב לב כמו שלא נראה עוד כמוהו. אז שאלנו אם יש פה איזה בחורות מיוון, אמרו לנו בצריף השני. עכשיו אשתי עם עוד כמה בנות שלה. במצב שלא נדע, שמוליק. אז נתנו מה שהיה לנו. נתנו. יצאנו באותו יום עצמו, יצאנו העירה והתחלנו לארגן להם מהבתים. להוציא את הגרמניות בחוץ, לארגן בגדים ובדים, נעליים וגרביים כל מיני ועד שלאט לאט זה הכול בקיצור מה שסיפרתי שמוליק. הייתה עיירה לא רחוק מברגן בלזן הזה, שבע – שמונה, עשרה ק"מ מרחק, שקוראים לה צלה . אז שמה התחלנו לארגן את עצמנו. נכנסנו, פלשנו שם לאיזה בר שהיה עזוב שמה, ושמה הגענו כל היוונים, ארגנו לעצמנו מקום לינה והכל והתחלנו להשתולל.
מראיין: מי טיפל בכם, איזה גוף מוסמך?
שלמה: הבריטים.
מראיין: הבריטים.
שלמה: אחר כך אונרר"א , התחלנו לקבל מנות, התחלנו לקבל בגדים, שמיכות, פחות או יותר וכבר לא חיכינו
02:30:47
להם, ידענו להסתדר בעצמנו.
מראיין: ומי דאג להחזיר אתכם ליוון?
שלמה: משמה קיבלנו את ההודעה שמעבירים אותנו לכל אחד במדינה שלו. היו צרפתים, היו בלגים, היו הולנדים, היו מכל הארצות, צ'כים, איטלקים בינינו. וקיבלנו הודעה שכל עם הולך במדינה שלו. רשמו רשמו אותנו, משמה העבירו אותנו עם משאיות לבלגיה, זה אז לא היה רחוק, בבריסל אולי שלושת רבעי יום נסיעה. הגענו לבריסל, ריכזו אותנו בבית ספר יהודי. ישבנו שמה איזה שבועיים בערך בתוך בריסל, עם עזרה של הקהילה היהודית. גם שם עשיתי התחרות בוקס גם כן. זה מעניין?
מראיין: כן.
שלמה: הגענו לבלגיה, ריכזו אותנו באיזה מקום, כמו בית ספר של יהודים, אני הייתי לפני שנתיים שמה הלכתי לבקר. כסף לא היה לנו, אבל אוכל היינו מקבלים מנה. אוכל חם ופה ושמה והיינו יוצאים העירה. היינו יוצאים העירה ואנחנו הלכנו, פה-שמה, בשלטים, היה משה כהן, דוד לוי, שמות של יהודים בעלי חנויות. אז היינו נכנסים שם שלושה-ארבעה חבר'ה, אנחנו ממחנה ריכוז, או עם התלבושת שלנו. מי שהיה לו, כמוני, היה לי - אתה ראית את התמונה - והיינו מקבלים כסף מהם, נדבה יעני. יוצאים משם, נכנסים בחנות השנייה, היינו מקבלים כסף. בינתיים החלק של הבחורות אני הכרתי את אישתי, מישהו אחר לקח לו אישה אחרת. היו 10 או 12 בחורות, כל אחד לקח. מי שהספיק "לחטוף". והיינו מקבלים כסף מהחנויות, מהיהודים העשירים האלו. יום אחד אמרנו עולים העירה שבע – שמונה חבר'ה, פתאום אנחנו רואים ברחוב הצדדי, זה רחוב ארוך מן יריד כזה, שמואל. יריד, באמצע הרחוב, כל שנה מופיע את זה. רואים כל מיני משחקים, קרוסלות, כובעים קטנים, כל מיני משחקים ויריות. יריד קטן כמו בגני התערוכה. פתאום אני מסתכל ממול, יש איזה אוהל גדול כמו בקרקס, מרחוק אני רואה ופתאום אני רואה שניים – שלושה אנשים ערומים, רק עם מכנסי ספורט ומתאגרפים שם, עושים כל מיני יש שלט שכתוב מי שיכול לנצח אחד מהם את האגרופים הוא מקבל 500 פרנק. ואנחנו מטיילים שמה. היה זה אחד מאיתנו, לא זוכר מי זה היה, ידע קצת לקרוא צרפתית. קי מילדאס פ'ולאנו? בוקסיר? 500 פ'ראנקוס . כסף טוב. טוב, בוא ניכנס, נראה מה המצב. כסף יש לנו. פה-ושם, מוציאים כרטיס. נכנסים בפנים, יש מקומות ישיבה וישבו. מי שהספיק לתפוס מקום, לא היו יותר נשאר בעמידה. אנחנו היינו בעמידה. פתאום רואים איזה שבע – שמונה מתאגרפים על הבמה, עם כל מיני צורות. פתאום אחד יוצא עם המיקרופון, הוא מדבר בצרפתית ובבלגית . מי שרוצה להופיע עכשיו שיבוא לבמה. מה יכול להיות? הרבה הרבה עשיתי חשבון הייתי כל כך בטוח, שמואל, שלא חשבתי על שום דבר. אני יודע, ג'אקו רזון רודף אחריי, רודפים אחריי, היינו כמה חבר'ה אחריי. פתאום מסתובב ג'אקו רזון, מסובב את הראש, שאני הורדתי את הראש. אה דייו חאדרוזו, ב'אס אה ב'יר חאדרוזו
מראיין: מה זה חאדרוזו?
שלמה: חאדרוזו זה שיט , כאילו הוא אומר לחבר'ה תראו מה שיעשו לו עכשיו. היו אלה פרופסיונלים הם היו ספרדים. בקיצור זורקים לי כפפה, תפסתי כפפה אבל אני לא מלובש בקיצור, אני מוציא את המכנסיים, יש לי מכנסיים לבנות עם פתח קדימה. בקיצור, פה-שמה, נשארתי עם גרביים צמר שהיו לי ש עבות לבנות שתפסתי משמה מאנשים מהקהל
מראיין: עברתם [דיבור לא ברור]?
שלמה: חיפשתי שם אנשים מהקהל איזה סיכה. בקיצור עליתי למעלה. מישהו עם מי, אתה רוצה לשחק? עכשיו, מצד אחד הוא פחות או יותר בגובה שלי, בון יוצא איתו בחוץ. יש לנו את כפפות, כל אחד תפס את הפינה שלו. בא אחד מהם הכמו שופט. מסתכל עליו הצגות, הכול הצגות. אני לא, רצינו להרוויח כסף.
02:38:48
טוב, פה-ושמה, אני נותן את שלי, אני רואה ששום דבר, היו לו שתי מכות טובות. הוא מכה, מה זה. בקיצור, נגמר ראונד אחד, ואני רואה, בזמן ההפסקה שלי אני רואה את ג'אקו רזון מירה קומו ג'וגה . בקיצור מה עושה, מרים את היד. בקיצור מה עושים? מרים את היד. בקיצור, זרקו אותנו וניצחנו בסיבוב השני. ג'אקו רזון, כמו שור. ממש כמו שור היה בא ג'אקו, היה בריא. "ויין ויין" לוקח אחד, בקיצור שמואל, שתי מכות. טוב, בינתיים זכרונו לברכה, פפו פסארה, סמי שואל פפו שיבי, קאבליקה אנשים שם עשו רישום קטן, לא יודע, יושבים במרפסת, התחיל לעשות כסף אנשים . טוב, נגמר ההצגה, רוצים את הכסף, 500 ו-500 ל - 1,000 פרנק, זה לבלות חודש ימים בבלגיה. בקיצור, קורא לנו המנהל בתוך הזה לעשות חשבון. הם מתחילים, ג'אקו ידע צרפתית היה הם מתחילים, תשמעו חבר'ה, אתם בעלי מקצוע, אתם זה מקצוע שמחפשים את הפראיירים שיבואו ואתם יודעים מה, מאיפה תביאו מחנות ריכוז אני שמעתי מקודם שאתם ממחנות ריכוז אני מוכן להחתים אתכם בחוזה, במשכורת קבועה, כך וכך. אני מסתכל על ג'אקו, יאללה ג'אקו. דישאמי ייו קירו איר אה לה פאליסטינה .
מראיין: כשהגעתם לפה מה אתם חשבתם לעשות?
שלמה: מה?
מראיין: כשהגעתם לפה מה היה המחשבה?
שלמה: הגענו בסלוניקי, החזירו אותנו עם האווירונים הצבאיים ישר. קבלת פנים, ישר נתנו לנו כוסית עארק. זה היה קבלת הפנים. ולישון. ישנו באתונה באיזה בית ספר על הרצפה, על השמיכה שנתנו לנו. אחר כך נסענו לסלוניקי. העבירו אותנו לסלוניקי ומיד הוריד אותנו על יד ה הכיכר, איך אומרים את ה . שם הייתה רשימה מי חזר, מי צריך לעשות, מי שנשאר בחיים. מי שקיבלו אינפורמציה שנשאר בחיים מהמחנות למשל, עם כל אלה שהשתחררו אנשים. הייתה רשימה.
מראיין: ואז משם אתה חוזר ל ?
שלמה: משם הביאו לנו מקום לינה.
מראיין: כן.
שלמה: בבית ספר, במקומות שהיו מחלקים אוכל לעניים.
מראיין: ואז קרה מה שסיפרת לי, שהלכת לבית ומצאת?
שלמה: כן, זה בסוף התקופה הזאת.
מראיין: מסלוניקי אחרי כמה זמן הגעת לארץ?
שלמה: אחרי חודש – חודש וחצי.
מראיין: עכשיו, בתור אה שאלה ככה מסקרנת, איך אתה רואה היום את החיים שלך?
שלמה: החיים שלי ברוך השם.
מראיין: לאור הטראומה, לאור מה שעברת?
שלמה: זה דבר שעבר, אי אפשר לשכוח את זה, בחיים אי אפשר לשכוח את זה. אבל הרגע הכי טוב אנחנו כשנפגשים עם החבר'ה והשיחה שלנו כמו שאתה יודע מההורים שלך.
מראיין: כן.
שלמה: השיחה הכי מעניינת זה איך היה, מה היה, מה עשינו כל אחד, מי עשה, מה עשה, איך הסתדרנו. לא היה חסר לנו, זהו. משתדלים להעביר את זה, אבל זה קשה. ברגע הכי שמח, ברגע הכי זה כואב לנו ומשתדלים ברוך השם שהבאנו פרי, שעשינו שוב פעם את הפחות או יותר את המשפחה, שיהיו בריאים הילדים, הנכדים וזה מה שחלק מאיתנו, חלק גדול-גדול, אנחנו איך אומרים, מנחמים על עצמנו עם העובדה שברוך השם נשארנו בחיים וגידלנו משפחה. משפחות.. אבל ברוך השם, כמו שאמרתי. משתדלים תמיד אני
02:45:46
משתדל מצידי לעשות טובות, כי מקטנות היה לי בתור אדם לעזור . במחנות וכל מה שסיפרתי, אני לא דאגתי לעצמי. כמה שדאגתי לידידים, חברים. לא רק לשלנו, היוונים. גם זרים. אם הייתה לי אפשרות, היה בא לי איזה פולני יהודי וצ'כי או הולנדי, צרפתי בא, יורד, ידענו, היו עושים אוכל מיוחד בשבילנו. מוצאים את הבשר הכי טוב. את החתיכה המרגרינה יותר, תפוח אדמה, היינו אוכלים בעצמנו לצוות של המטבח, לטבחים. לא היה לשמור לי את האוכל, כל מה שהיה היה עם מישהו אחר שסובל. מישהו שהיה שוקל שנכנס במחנה ב- 80 קילו במשך חודש ימים נהיה 40 קילו. משך חודש ימים 40 קילו. 35, תתאר. זה דבר שאי-אפשר לשכוח, בגלל זה כמה שאפשר לעשות טובות, לעזור. לא קשור עם כסף, מילה טובה, עם כוח או מה אני אגיד לך? איך שאפשרות בטובות, במילים, בכסף אפילו, אם יש לי את האפשרות, אז זה מה שנשאר.
מראיין: טוב. סוף שיחה עם שלמה ארוך ב-3 לאוקטובר 85 .
תגיות הקשורות לעד
