אקוניס דריו
מקום לידה יוון
תאריך לידה 02/05/1917
מחנות אושוויץ, בונה-מונוביץ, גלייביץ, דורה מיטלבאו, אלריך, היינקל
מספר אסיר 115887
תאריך שחרור 13/04/1945
00:00:01
מראיין: אקוניס דריו, 8.3.1985, בביתו. דריו, תספר לי קצת על הבית שלך מי היו ההורים מה הם עשו?
דריו: אני אגיד לך. היינו אתה יודע כמו משפחה מחוברים משפחה לא משהו מיוחד
מראיין: עניים?
דריו: לא. לא עניים עניים. ז'תומרת (זאת אומרת) איך קוראים אממממ איך אני אגיד לך? לא עניים עניים אבל לא משהו ככה... אבא שלי בקושי היה מוציא את הפרנסה ואז היה משפחה גדולה שני ידיים אתה יודע כולם ילדים קטנים ואני ראיתי כל זה מה שהיה בבית לא יכולתי לסבול.
מראיין: זאת אומרת אתה מתכוון למצב הכלכלי?
דריו: מצב הכלכלי.
מראיין: כן. ו
דריו: הספקתי ללכת רק שני כיתות בית ספר ככה היה איך קוראים
מראיין: שתי כיתות של בית ספר יסודי?
דריו: עממי.
מראיין: כן. ו
דריו: בגיל בערך תשע, הייתי בערך שמונה וחצי – תשע.
מראיין: רגע, איפה למדת?
דריו: שמה בשכונה בבית ספר יהודי, שמה מה שהיה ככה בית ספר ככה הם קוראים
מראיין: איך קראו לשכונה?
דריו: שמה היו קוראים לו קוליב'ה אבל שמה לא יודע הבית ספר אני זוכר.
00:2:26
דריו: בית ספר קאלאמריה קוראים לו. זה היה קוראים. שמה היה קוראים קוליב'אס. שמה היה
מראיין: רגע, איך קראו לבית הספר?
דריו: בית ספר קאלאמארייה.
מראיין: קאלאמארייה?
דריו: כן.
מראיין: והשכונה נקראה?
דריו: השכונה היו קוראים שמה היה אני אגיד לך היה קוראים שמה.. אנחנו לא היינו גרים שמה. בית ספר היה בתוך היה קוראים לו 'לוס טריס צ'ורוס' זה היה ככה אני זוכר טריס צ'ורוס זה השלושה. צ'ורוס זה אתה יודע זה ה שיש ב צ'ורוס זה האלה ש צינורות שיוצא מים. היה יוצאים בלילה מים וככה קוליב'אס. קוליב'אס זה היה קוראים. זה אני זוכר כולם קוליב'אס. שם קוליב'אס זה היה קוראים שמה. בסוף אני עזבתי את הבית ספר.
מראיין: מסיבות כלכליות?
דריו: כן.
מראיין: ומה עשית?
דריו: אבא שלי דווקא לא רצה.
מראיין: למה הוא התנגד? אתה יודע למה?
דריו: אולי שאני פיקח, רצה שאני אלמד. לא תמיד כולם, אני הייתי ככה הייתי פיקח מכולם וזה הרגיש אני מה עשיתי? היה לי חברים שהיה הולכים, אתה יודע שמה ככה אני מספר דוגרי. פרנסה, לא גנב, לא ככה ו היה לוקחים איזה שק ריק. היו הולכים באיפה המזבלות דברים כאלה, סמרטוטים, ברזל, נחושת דברים כאלה אתה יודע מזה, היינו עושים, הייתי ממלא את השק
מראיין: איך קראו לעבודה הזאת בספניולית ?
דריו: חַאנְדְרָאז'וּן [העד מצחקק]. חַאנְדְרָאז'וּן אתה יודע מה זה חַאנְדְרָאז'וּן בספניולית? היה לי חברים שהיה עושים את זה והיה מרוויחים. ואני התחלתי לעשות זה.
מראיין: מה היה העבודה עצמה?
דריו: היה מישהו שהיה קונה את ה
מראיין: זאת אומרת לאסוף סמרטוטים
דריו: הייתי מוכר. היה מי שסוחרים שגם ככה שהיה קונה אותם. הברזל לחוד. הנחושת לחוד. הכל היו סמרטוט לחוד. כל מיני סמרטוט
מראיין: עם הכסף הזה, היית מביא אותו הביתה
דריו: איך שהייתי מוכר את הזה את הכל ועד הגרוש האחרון כל השכר הייתי נותן לאבא שלי.
מראיין: מה עשו שאר האחים שלך? האחים האחרים?
דריו: אתה רוצה שאני אגיד את המקצוע של כל אחד?
מראיין: אה, טוב תגיד לי. בסדר. בסדר.
דריו: עזבתי את זה את המקצוע הזה.
מראיין: עבדת בזה הרבה זמן או
דריו: עבדתי הרבה זמן. למה זה לא ידעתי. מקצוע זה לדעת אני לא ידעתי מה זה נחושת מה זה כל דבר זה סמרטוט טוב, סמרטו לפעמים הייתי ממלא שק אחד וחצי מהדבר היו זורקים לא היה שווה [מצחקק] גרוש. בשביל זה עזבתי. התחלתי ללכת למכור סומסום. סומסום. היה סומסום. בתוך מחנה צבאי שמה. על ידינו. על יד השכונה שמה היה מחנה צבאי גדול.
מראיין: איך קראו למחנה הזה?
00:07:39
דריו: מחנה צבאי היה קוראים לו בזה מחנה 50. זה ביוונית פֶּנִינְדָה קוֹסְטוֹ סִינְדָאגְמָה . זה מחנה 50. זה על יד הבית שלנו. הייתי נכנס בפנים ככה בתוך המחנה. זה היה אסור, אבל היינו מרוויחים כסף טוב. היה תופסים אותנו היה מרביצים אותנו מכות מוות. בכל זאת היינו עושים. פרנסה זה פרנסה. ילדים קטנים.
מראיין: בן כמה היית אז?
דריו: אז התחלתי בגיל תשע – עשר את כל הזה את כל ה התחלתי בעבודה הזה התחלתי להרוויח כסף. הרווחתי כסף טוב. הכל הייתי עד הגרוש האחרון נותן לאבא. להורים שלי. לאבא שלי. הייתי גם פועל.
מראיין: איפה היית פועל?
דריו: הלכתי לעבוד עם מישהו היה שמה עונה שלא היה מכירה זה בזמן טירונות שהיינו צבא טירונות אחר כך שהיו יוצאים בחוץ חיילים לא היה משהו מיוחד. אחר-כך הלכתי לעבוד עם אחד אינסטלטור. אינסטלטור, ואחד שמרכיב זה אך אומרים תנורים של החורף איך קוראים לזה? ש זה ששמים אה אח התנורים האלה ששמים עצים ופחמים ורוּבּוּת ושיוצא את העשן בחוץ.
מראיין: קמין?
דריו: פה אין בארץ דבר כזה.
מראיין: אח. אח זה נקרא
דריו: לא יודע ארובות זה מתחממת כל החדרים מסביב בסלון במקום גז. תנורי אש. תנור כזה יש או פחמים או עצים. וזה היה העבודה שלו. ככה הייתי עובד ימים [דיבור לא ברור] הייתי עובד איתם ככה. הייתי מרים איתו ככה 100 קילו. 80 קילו כאלה גדולות. הייתי ילד חזק. ילד קטן. זה היה קשה נורא. אבא שלי אמר: אני רוצה שתלמד מקצוע.
מראיין: כן, ו ?
דריו: והיה לו איזה חבר נגר
מראיין: איך קראו לו?
דריו: אברהם קראו לו אמה השם משפחה היו קוראים ב שם לא טוב. שם היה ככה כולם שמות לא טוב היו קוראים לו אברהם קאלאב'אסה ככה היו קוראים לו. למה קאלאב'אסה אתה יודע מה זה קאלאב'אסה? אין קוראים לאבא חיים באקאל או לי דריו פארטאל כל אחד משהו עם שם ש אתה מבין? וככה העיקר עבדתי אצלו בתור נגר. ובנאדם הזה בתור שאני אלמד היה נותן היינו עושים איזה ארגזים איזה מן ארגזים כזה זה כּוֹמוֹ היה מרים אנחנו שמה אז בתוך הזה פ'וֹרְסִיל אתה יודע מה זה פ'ורסיל? בספניולית היה איזה ארגזים כזה יפים מעץ בוק יפה. וככה היה בזה היו שמים את הבגדים כמו לא חליפות את הסדינים את ה כמו ארון ארגז כזה בשביל לשים בגדים. הי קוראים לו פ'ורסיל. פ'ורסיל. זה ארון כזה בשביל כל מיני דברים. אבא יכול להסביר לך מה זה פ'ורסיל אני לא יכול [מצחקק].
מראיין: כן. בסדר.
דריו: לי היה אומר לי תיקח זה שאני אקח אותו על הגב תלך במקום הזה הזה אני הייתי בן 10 הייתי לוקח היה מעמיס לי 60, 70 קילו אני בקושי הייתי שוקל 35 קילו. 30 קילו. היה מעמיס לי היה לקח אותי בתור סבל לא בשביל ללמוד מקצוע. אני שבוע שבועיים אני כבר רק סבלות עושה שמה. ולא מקצוע. טוב ויום אחד נפל לי כזה התגלץ' איך שיצאתי ככה התגלץ' [העד מצחקק] התגלץ' זה והוא מה זה התעצבן התחיל לקלל אותי. היה לו הוא היה גדול אני הייתי קטן. היה לו איזה טבעת כזה מהגדולים נתן אחד בראש עשה לי איזה פה, ככה נפוח. איזה כאבים התחלתי לבכות. מעצבים. ובא פעם שניה לתת עוד מכות אני לקחתי משהו ככה מה מהרצפה איזה פטיש וזרקתי אותו וככה מעצבים זרקתי אותו ושברתי לו את הראש. ברחתי. אחר כך ראיתי מלא דם. ברחתי משמה. וזה היה
00:14:55
הכל. אחר כך לא עזר להם לא עזר לו כלום. מה יכול לעשות לי אני ילד קטן. אני הסברתי לאבא שלי. אבא שלי אמר לי: "תראה, עשית בשכל". הוא ראה אותי את הזה ככה מה זה ככה 60 – 70 קילו מה אני יכול לסחוב? הייתי ילד קטן. בשביל זה, בשביל סבל לקח אותי? בשביל מה הוא רוצה. כבר לא רציתי להיות עוזר זה הכל. המשכתי להיות לעבוד כל מיני עבודות. סומסום מוּמְסוּם . כל מיני זה
מראיין: כן. עכשיו מה עושים האחים האחרים שלך? מה היו האחים האחרים עושים?
דריו: עכשיו?
מראיין: לא. הם, מה הם עשו לפני?
דריו: אני, תראה ככה אני אחרי שהגעתי לגיל מסוים לגיל 16 - 17 שהגעתי לגיל 17 עבדתי כל מיני עבודות. אה נכנסתי נכנסתי בנמל לעבוד. בנמל סלוניקי . בתוך הספינות, פחם וזה להוציא פחמים דברים כאלו. אתה יודע
מראיין: מה היה, תספר לי בכמה מילים תמיד מדברים על הנמל בסלוניקי. מה זה היה הנמל הזה? אני רוצה פעם אחת לשמוע.
דריו: הנמל הזה?
מראיין: כן. תספר לי בכמה מילים
דריו: תראה, בזמני פה בנמל הזה היה קודם נמל יהודי לא זה איך שהיו מספרים היה כמעט בידיים של היהודים. איך שהיו שמה הותיקים. שהיו ותיקים שאני מצאתי קודם, ביום שישי בצהרים הנמל היה נסגר. אחרי איזה כמה זמן כשהגיעו הפליטים מטורקיה פועלים פליטים מטורקיה כבר עשו מה שהם רוצים. אתה מבין? ואני נכנסתי בדיוק לשמה בגיל 17, כן, נכנסתי. עבדתי שמה בתוך האניות בתוך ה הספינות סחורה וזה פחמים להוציא וזה וזה עד גיל 21. אתה מבין? מה שהיה קודם אני לא יודע מה שהיה קודם זה בזמן ש
מראיין: עכשיו, בין 16 ועד 21 אתה עדיין היית בבית של ההורים או שהיית נשוי?
דריו: לא. אני התחתנתי. ב- 38 אני התחתנתי.
מראיין: בן כמה היית?
דריו: בן 19 או 20. התחתנתי כבר.
מראיין: למי התחתנת?
דריו: התחתנתי לזה אלגרה ביטראן.
מראיין: איפה אתה איפה הייתם גרים?
דריו: יחד עם הזה בחדר אחד יחד עם ההורים שלה.
מראיין: איפה הם גרו?
דריו: ככה בשכונה הזה...בקוליב'אס. זה היה חדר אחד. והם בחדר אחר.
מראיין: מה אתה עשית בתקופה הזאת? בנמל כל הזמן עובד?
דריו: משמה אני הלכתי לצבא. מהנמל לצבא.
מראיין: באיזה גיל? בן עשרים ו ?
דריו: בן 21.
מראיין: עכשיו, בן כמה היית כשנולדו לך הילדים שלך הראשונים?
דריו: הילד הראשון בגיל 21.
מראיין: איך קראו לו?
דריו: הילד הראשון: משה.
מראיין: ואחר כך נולד לך?
דריו: אחרי שחזרתי מהצבא ב בסוף 40 חזרתי מהצבא ואז נולד לי הבן השני.
00:19:40
מראיין: איך קראו לו?
דריו: שיהיה בריא רפאל.
מראיין: רק רגע אני רוצה לרשום את זה. ו אלגרה ומשה והילד השני שלך – רפאל - נשלחו כולם למחנות?
דריו: בידיים שלי. אושוויץ
מראיין: עכשיו, תספר לי קצת אני רוצה לדעת, איך הייתה האווירה לפני שבעצם לוקחים אתכם? איך אתם ידעתם אני רוצה עכשיו בעצם להיכנס לעניין הזה של הטרנספורטים ואיך לוקחים אתכם וכל זה איך הייתה האווירה, זאת אומרת, מה אתם הרגשתם? אתה כבר היית בן-אדם נשוי. בן-אדם עם שני ילדים, עם אישה, איך אתה מרגיש שמשהו הולך כאן לקרות?
דריו: אני לא אני אגיד לך אני הרגשתי שלוקחים אותנו אמרו לנו שה הרב הראשי מסלוניקי, קוֹרֶץ אתם תלכו שמה, תקבלו כל אחד
מראיין: הוא אמר לכם שאתם צריכים לנסוע לאן?
דריו: לפולוניה .
מראיין: בשביל מה לנסוע לפולניה?
דריו: שמה תעבדו. תקבלו גם כן כסף. יהיה לכם טוב. תחיו עם המשפחות שלכם. יהיה לכם דירה כל אחד. כל משפחה יהיה לכם דירה. תעבדו ואני אמ בעצמי אמרתי אם ככה תראה, בין כה אני לא הייתי הכי טיפש מכולם תראה, היו חכמים ממני הרבה, של אנשים מלומדים ולא הבינו שזה מה שיהיה ואני אמרתי, מה יש לי לפחד? מה זה פה ושם? אני לא האמנתי שזה יקרה הדבר כזה לא האמנתי! רק שהגענו שמה ברמפה של אושוויץ כשירדנו מה מהקרונות שמה , אני הייתי לוקח את הבן הגדול שלי - זכרונו לברכה – משה, בידיים, בן חמש, ואישתי לוקחת את הקטן בן 14 חודשים . פתאום בא אחד של ה- אֶס.אֶס , לקח את הבן שלי מהיד וזרק אותו על הידיים של אשתי כמו אחד לא יודע מה ! ואני רציתי כבר אתה יודע מה זה להתקיף אותו. ושם לי את הקנה של הזה פה בבטן. ואז הבנתי כבר את מה שיש פה
מראיין: הבנת אז שאת מה שאמר לך הרב זה שקר?
דריו: זה שקר!
מראיין: אתה האמנת ברב הזה, ברב קורץ?
דריו: לא שהבנתי אמרו חברה' אתם תלכו שמה
מראיין: לפני כן, בתור בן-אדם, אתה נתת בו בו נגיד .
דריו: הרב הראשי של סלוניקי האמנו כולנו. האמנו אותו כולם. מה זה! רב ראשי! אחרי כמה עשרה דקות כבר לקחו את הנשים ואת הילדים
מראיין: טוב , אתה עכשיו עשית קפיצה בזמן. אני עכשיו שנחזור חזרה לסלוניקי איך שאוספים אתכם.
דריו: אההה. כן. אוספים
מראיין: אז אמר לכם הרב קורץ שצריך
דריו: לא רק לנו, לכולם. ככה שמענו. אמר. היינו שמה איפה שאוספים אותנו ב'ברון הירש' .
מראיין: מה זה היה 'הברון הירש' הזה?
דריו: מה?
מראיין: מה זה היה 'הברון הירש' הזה?
דריו: 'הברון הירש'? שמה זה היה שכונה אחד של יהודים על יד תחנה רכבת של סלוניקי. שמה עשו כמו גטו . סגרו את המקום. ושמה היו לוקחים מכל השכונות, כל יומיים ומשמה היו מוציאים את הטרנספורטים מ'ברון הירש' ישר על הרכבת. ומשמה לאושוויץ. שם היה כמו מחנה מעבר. שמה היו לוקחים את כל היהודים. לאט-לאט. משמה היו לוקחים אותם ל משם היו ישר ל
מראיין: מה אתה הרגשת כשאתה היית בתוך 'הברון הירש' הזה? אתה הרגשת שאתה עוזב בית
00:27:43
דריו: לא. לא הרגשתי לא. לא. לא שום דבר. לא לקחתי שום דבר, רק תמיד הייתי הרגשתי שום דבר רק הייתי מה אני אגיד לך? אמרתי, אני לא מפחד משום דבר. איך ייקחו אותי. כי יותר קשה מפה, אני לא חושב שאני יעבוד. פה אני עובד קשה וגם שם אני יעבוד קשה להתפרנס. מה איכפת לי. אבל ככה?!
מראיין: למה עבדת קשה באותה תקופה בסלוניקי, רק בגלל מצב כלכלי
דריו: מצב כלכלי.
מראיין: או גם בגלל המצב של המלחמה?
דריו: לא. מצב כלכלי. מצב כלכלי, בשביל לעזור להורים שלי. אפילו שהתחתנתי גם כן הייתי עוזר להורים שלי.
מראיין: היית צריך, כאילו, לפרנס אותם?
דריו: הייתי מפ אפילו שהייתי נשוי הייתי מפרנס גם להורים שלי.
חווה [אישתו של העד] : הוא מגיל תשע כבר הוא היה מפרנס אותם. הוא עובד איזה עובד.
מראיין: אז זאת אומרת אתה אומר לי שאתה לא הרגשת איזה פחד?
דריו: לא. שום פחד. שום פחד. לא חשבתי שזה יהיה
מראיין: מה הרגישה אישתך, אלגרה?
דריו: גם היא אומללה מסכנה. שום דבר. לא הרגשנו משהו שדבר כזה זה יהיה. לא הרגשנו.
מראיין: בכל זאת אבל אני שואל את עצמי , אבל אתם לא הרגשתם שמשהו אוספים את כל היהודים תאר לעצמך שהיום היו אוספים את כל התושבים של חולון, ואומרים להם: תיסעו מפה ל ל לעכו
דריו: אני אגיד לך משהו, אני לא חשבתי כלום. אני הייתי היינו יחד עם היינו יחד עם ההורים שלי בתוך קרון, ואגוֹן אך קוראים
מראיין: ואגון
דריו: ואגון, סגור. היינו קרוב לשבעים איש ילדים הכל ובדרך אנשים היו מתלוננים. ואבא שלי –זכרונו לברכה – הוא הבין את הכל. מה מחכה לנו. וצעק להם: "חבר'ה, אנחנו עוד פה אנחנו עוד במקום טוב מאד. אלוהים שישמור אותנו מיותר רע" אתה יודע איך אומרים את זה בספניולית איל דייו קי מוס גואדרו פארה מאס [אומר את המשפט בלאדינו] איך אומרים את זה מילה בעברית ? תשבו בשקט. וזה המילה שאני הבנתי אחר כך אחרי - שאבא שלי אמר - כשנכנסנו באושוויץ, כל אחד הלכנו ככה בתור נכנסנו באושוויץ משפחות הלכו נגמר הכל. אנחנו בתוך אושוויץ. כל הצעירים ובא יום אחד אחרי נאמר יום, בא אחד צרפתי. גם כן צרפתי גם כן הוא יהודי, גם כן הוא אסיר לא יודע? יהודי היה נוצרי היה לא יודע "חבר'ה" הוא אמר, "אני אומר לכם אני משהו" זה היה בתוך הבלוק שם "עכשיו אל תחשבו לאף אחד. לא לחשוב לא למשפחה. לא לילדים. לא לאבא. לא לאמא. [העד בוכה] עכשיו, כל אחד תראו את עצמכם וכבר אין בקיצור, אין לכם לא אבא, לא אמא לא הורים ולא מש שום דבר אין לכם. כבר שרפו את כולם". לא האמנו. אחרי יומיים אמרו לנו ככה, זה הלכו כולם. שרפו את כולם. אז זה בא בא לי שיגעון. התחלתי להשתגע. לא הבנתי. עד היום.
מראיין: פחדת?
דריו: לא. לא פחדתי. לא היה לי פחד כמו שעכשיו היום. היום אין לי פחד, רק פחד על הבן שלי שהולך ועד שאני רואה אותו שאם לא יוצא לי לראות אותו הלב שלי ככה . אז לא פחדתי מכלום. אבל בכיתי יום ולילה לא היה לי פחד.
מראיין: כן. עכשיו אני רוצה לשמוע קצת אתם הגעתם, יורדים מהקרון הזה יורדים מהואגון
דריו: לתוך אושוויץ. זה היה
מראיין: מה רואות העיניים שלך? מה אתה רואה בעיניים?
דריו: הרבה דברים אני ראיתי בעיניים שלי. מה אני אגיד לך? הייתי רואה יום ולילה רק את ההורים שלי. את הילדים שלי. ורק הייתי בוכה [העד בוכה]. לא היה לי מה לעשות. מה יכולת לעשות? זה היה הגורל שבא לך. עכשיו, היינו רואים את עצמנו לחיות. איך נצא משם? מעבודה לא פחדתי. שמה עוד לא היה עבודה. היה
00:35:44
היה עוד קרנטינה . היה קרנטינה באושוויץ. קודם בקרנטינה אחרי חודש לקחו אותנו במחנה עבודה שמה.
מראיין: במה אתה עבדת?
דריו: אנחנו שמה עבדנו שלושה אחים יחד באותו הקומנדו והיינו איך אומרים עבודה זה ? היינו בונים מפעל איזה גדול. אנחנו היינו עובדים ביציקה קוראים לזה ששמים בעברית ששמים בטון. אח שלי היה עובד במכונה אני ואח שלי שלושה היינו עובדים, אחד היה עובד בחצץ השני – בחול, וככה היינו ממלאים את המכונה והיינו עושים יציקה.
מראיין: איזה אחים עבדו שם, איך קראו לאחים שעבדו איתך שם?
דריו: נחמן, ישראל ואני.
מראיין: הם ניצלו, והם חיים כאן היום?
דריו: כן. אני אומר, לא פחדנו מעבודה. עבדנו קשה מאד ולא היה איכפת לנו רק השאלה שהיה לנו מעט אוכל אבל אנחנו לא פחדנו מהעבודה.
מראיין: תספר לי עוד קצת מאיזה אפיזודות, מה קורה לך שם במקום הזה.
דריו: מה, בבּוּנָה ?
מראיין: לא, אתה עוד באושוויץ אני מבין או שאתה עברת
דריו: לא. לא עברתי. אני מספר זה עכשיו
מראיין: באושוויץ אתה היית רק בקרנטינה?
דריו: בקרנטינה משמה לקחו אותנו לבּוּנָה. בבּוּנָה. עבדתי את העבודה הזה. עבדתי את העבודה הזה הציל ככה היינו בונים עבדנו הייתי עובד ביציקה שלושה אחים בקומנדו אחד. קומנדו 7. באושוויץ היינו רק בקרנטינה שם.
מראיין: היו איתך עוד יוונים מה
דריו: הרבה. כולם יוונים. איפה ב
מראיין: בבּוּנָה?
דריו: מלא. בעבודה זה? - בטח. תביאי לי קצת מים
מראיין: כן. עצרנו בקומנדו 7. כן.
דריו: משמה עבדנו קרוב לשנה.
מראיין: באותו מקום עבדת שנה?
דריו: בערך. אחרי זה נכנסתי גם האח הגדול וגם אני במטבח לרחוץ
מראיין: איך קראו לאח הגדול?
דריו: נחמן.
מראיין: איזה מטבח זה היה? של מי?
דריו: זה מטבח שהיה מבשלים בשביל כל ה כל המחנה גם בשביל החיילים. סגור, מחנה ש זה מטבח בתוך המחנה.
מראיין: זה לחלק אוכל גם לאסירים וגם ל
דריו: היו גם בשביל הזה היו עושים בשביל החיילים. שהיו שומרים אותנו היה עושים שמה וגם בשביל האסירים במטבח היינו איך היו קוראים לנו בגרמנית, אנחנו היינו קומנדו אחד, פועלים בפנים. מבשלים. זה היה מקום אחד עם שני בריכות שהיו רוחצים את החביות היו קוראים בגרמנית קֶסֶל וַאשֶׁה . אנחנו קֶסֶל וַאשֶׁה. אתה יודע מה זה?
מראיין: כן, כן. הבנתי מה שאמרת.
דריו: היינו רוחצים את הזה. ושמה ברוך השם היה אוכל מה זה אוכל. היינו גם עוזרים לאחרים הרבה.
מראיין: זה אתה אומר, זה היה המזל שלך המקום הזה?
דריו: כן. בבּוּנָה. זה כן. בטח, זה המזל שלי, גם בלי אח שלי היו עוד כמה חבר'ה גם יוונים שהיו עובדים שם.
00:40:37
מראיין: מה עוד אתה יכול לספר לי מהמקום הזה? איזה דבר מיוחד?
דריו: העבודה שלנו היה לחפש במקום הזה שהיינו עובדים בו על מנת לחשוב איך לעזור לאחרים. איך לחבות אוכל שיבואו החבר'ה בערב. לתת להם כמה ליטר אוכל. זהו. עד שלקחו אותנו עד שלקחו אותנו טרנספורט משמה.
מראיין: היו עוד יוונים בעבודה הזאתי בקֶסֶל וַאשֶׁה?
דריו: בטח שהיו. בטח שהיו.
מראיין: איך קראו להם?
דריו: זכרונו לברכה, אחד מהם פֶּפּוֹ נחמן. אתה יודע מי זה פֶּפּוֹ נחמן? אבא של מוני של יונה [דיבור לא ברור] הוא היה איתי. היינו זוג, היינו עושים את האוכל. והיה מי עוד היה שמה? היה סמי שואל שהוא בברזיל עכשיו. והיה במטבח סלומון ארוך היה סלומון ארוך אתה יודע שהיה עובד במטבח. סבי כהן - שבתאי כהן סבטיקו שגם כן היה אלברטו מצרפת יווני. בצרפת הוא חי זה. גם כן הוא היה במטבח. זהו. היינו עוד כמה. לא זוכר לא זוכר מי עוד אבל בעיקר אלה, שאני זוכר.
מראיין: כמה זמן היית שם בעבודה הזאת?
דריו: כמעט שנה. שמונה חודשים. תשע חודשים
מראיין: תשעה חודשים?
דריו: לא זוכר בדיוק. עד שלקחו אותנו משמה, לקחו אותנו הגרמנים.
מראיין: איך זה היה שלקחו אותך? איך זה היה שלוקחים אתכם משמה?
דריו: שמה ככה קראו ברמקול ביחד ככה אתה יודע הוציאו כולם ככה עם שמירה חזקה. שמו אותנו, אתה יודע שלוש-שלוש זה ככה כמו חיילים. ברגל.
מראיין: זה היה בוקר? ערב?
דריו: אני חושב שהיה אחרי-צהריים וכל הלילה נסענו עם שלג כזה
מראיין: בערך באיזה תאריך זה היה אתה יכול לזכור?
דריו: זה היה בינואר. אני זוכר שהיה שלג כזה חזזזקקק
דריו: ינואר היה 45 אני חושב, למה אחר כך באפריל אני השתחררתי.
מראיין: זה היה כבר קרוב ל
דריו התחלה 45 זה קרוב לשחרור היה. כן. כן. קרוב לשחרור היה.
מראיין: תספר לי קצת איך לוקחים אתכם משמה מהמקום הזה.
דריו: משמה לקחו אותנו רגלי קרוב ל-75 קילומטר. נחנו באיזה מפעל ריק שהיה איזה שעה עד שיהיה בוקר משמה כל אחד הרבה ברחו פולונים מי שיודע את השפה.
מראיין: רגע, אני לא מבין. לקחו אתכם לאיזה מפעל ריק ו
דריו: מפעל שמה ב [דיבור לא ברור] ישנו שמה, בחוץ ככה בשלג ככה. לא בתוך חדרים. בחוץ ככה ליד איזה מפעל. מפעל שלא עובד של רפים כאלה. על הבוקר עוד הפעם המשכנו ללכת. בדרך היו הרבה נופלים היו הורגים אנשים אלה החיילים למה הרבה אנשים לא יכלו ללכת בלילה בשלג הזה. ובערב הגענו באיזה מחנה גלייביץ שמה היה חושך אבל שמה נכנסו בתוך הבלוקים שמה היו המיטות, כרגיל. ריקות
מראיין: המקום היה דומה לאושוויץ?
דריו: לא. לא היה דומה. זה מחנה ככה היה מחנה של אסירים. נו מחנה עבודה של אסירים זה גלייביץ זה גם מחנה. סגרו עם חוטי ברזל חשמל . העיקר שמה היו ככה כל אחד הלכנו לתפוס מיטות. בחושך. אני עליתי על המיטות של השלושה קומות האלה הלכתי עד קומה
סוף צד קלטת
00:47:41
תחילת צד קלטת
מראיין: כן.
ככה עם תקווה נרדמתי, אבל באמצע שינה תמיד אני רב עם מישהו על ידי שמפריע לי. מה מפריע בתור נרדמתי בבוקר השני קם קמנו כבר התחילו לצעוק "לקום, לקום". מצאת משהו [דיבור צדדי לא קשור לרצף העדות]
מראיין: כן.
דריו: פתאום אני מוצא איזה בחורה על ידי. שם היה המקום הזה היה כמו בית חולים, בית חולים. היה באה איזה בחורה, איזה גופה של איזה בחורה שהיא מתה שם, בלילה אני נרדמתי ישנתי עם הגופה יחד.
מראיין: כן. זאת אומרת שזה יכול להיות שזה היה איזה בית חולים המקום הזה או מה?
חווה: מרפאה.
דריו: מרפאה כזה לא בית חולים, אין פה בית חולים. כאלה אבל שמה לא היו בית חולים, מרפאות היה. גם היה איזה רופא בא מסתכל וזה וזה, שם היה עושים לך את הניתוח והיה איזה חדר קטן היה עושה לך ניתוח איך שעשו לי בבּוּנָה. לא סיפרתי לך בבּוּנָה, לא סיפרתי לך. נזכרתי. בבּוּנָה לי הרגשתי לפני שנכנסתי למטבח הרגשתי לא טוב. התנפח לי פה בדיוק על יד הביצים. ככה בצד.
מראיין: כן, תספר לי מה זה היה המחלה הזאתי.
דריו: זה היה כמו שבר שבר, שבר, שבר היה.
מראיין: כן.
דריו: בסוף אני לא יכולתי לסבול, היה לי חום גבוה. ואני הייתי הולך לעבודה.
מראיין: כן.
דריו: פחדתי ללכת לרופא. בערב היינו הולכים ככה מי שלא הרגיש טוב היה הולך לשם, היה כומו איזה חדר מיון. שם היה רופאים גם כן אסירים יהודים גרמנים וזה כולם יהודים. בסוף אני כן, פחדתי תמיד היו עושים סלקציה , מי שהיה שוכב שמה היו באים רופאים כמו מֶנְגֶלֶה או כמו הרבה רופאים מאושוויץ, ככה באים במקומות האלה והיו עושים סלקציה והיה מוציאים הרבה לקרמטוריום . בשביל זה פחדתי לא רציתי בקיצר להישאר ככה. בסוף אמרתי בקיצור שאני אמות ככה המזל אני הולך לרופא. הלכתי, באתי בערב מהעבודה ישר הלכתי לרופא. טוב, הרופא רואה אותי אומר לי: "מה אתה משוגע"? בגרמנית. "איך אתה הולך"? אמרתי: "אדוני הרופא. מה אני אגיד לך, אתה יודע בעצמך שאני מפחד". – "ככה תמות ברחוב" הוא אמר לי. הוא החזיק אותי שם אותו ערב. הוא שם אותי בבלוק, היה כל בלוק לא יודע איזה מספר של בלוק, בלוק של כירורג היה קוראים שם, איפה היו עושים ניתוחים. בלוק כירורג. אחרי יומיים שהייתי שם ערום, אז הייתי מפחד שלא יבואו שיעשו סלקציה. תמיד הייתי מתפלל לאלוהים שיעשו את הניתוח שאני אצא מהר לעבודה שלא יהיה שמה. אחרי יום יומיים קוראים אותי לניתוח. שמה בדיוק יש חדר קטן, כמו משרד כזה, השכיבו אותי באיזה מיטה כזה, אתה יודע מיטות האלה כשיש חולים כשיש שמים קשרו אותי עם חגורות ערום לגמרי.
מראיין: זה מיטה של עץ? מקרש?
דריו: מיטה ככה, דווקא מיטה של חולים היה מיטה. יש אה יש כאלה מיטות, ככה דווקא עושים בזה, היה ריפוד למעלה, קשרו היה מיוחד, לא היה משהו גדול, זה מה שהיה. קשרו אותי, שמו לי פשוט בזה כלורופורם חומר זה לא יודע. זה היה איזה משהו בשביל לישון. שמו אותי משהו, בא פה והתחילו להגיד לה תספור. טוב, התחלתי לספור, אני לא יכול להירדם. אני רואה שעושה לי לא טוב, אני עשיתי ככה עם הראש שלי, והרמתי את הזה של ה חתיכת ברזל, אמרתי לרופא אז "הרופא משהו אני רואה בעיניים". כמו איזה מלאך, יהודי גרמני יקה. אמרתי לרופא, "רופא, ד"ר שניידר", דיברתי ביוונית שניידר "תתחיל לחתוך, אני לא אישן".
מראיין: הוא היה יהודי או גרמני?
00:55:59
דריו: יהודי הוא היה מברלין. איזה רופאים, פרופסורים, כולם אומרים. הכירורג משהו לא נורמלי.
מראיין: כן תמשיך.
דריו: ואמר, פתאום אתה רואה סכינים והיה דם הבלוקאלטעסטער של הבלוק שמה, אחראי של הבלוק היה אחד ספרדי מ מאלה שתפסו אותם ב-35 – 36 , בזמן פרנקו . שלחו אותו, כאילו היה שם
מראיין: אסירים פוליטיים.
דריו: אה?
מראיין: אסירים פוליטיים.
דריו: אסירים פוליטיים בזמן פרנקו שלח אותה שמה. בחור כזה יפה גבוה, קראו אותו בשביל שיעזרו לו להחזיק אותי חוץ מהחגורות. הוא התחיל לדבר איתי בספניולית . בספניולית אני הבנתי אותו הכל. העיקר לקח את הסכין ואני מרגיש איך ש איזה שזה היה כואב לי והייתי נהנה ככה שהיה מוציא לא יודע מה מוגלה היה 100% היה. היה לי טוב אבל היה לי כאבים נורא. איזה חצי שעה ניקו אותי. חצי שעה - שעה לא לא זוכר בדיוק מה, חצי שעה - שעה בערך הניתוח. שמו לי נייר טואלט, זה היה שמה לא היה גזות ומה זה אתה רואה איזה מין נייר טוב, שמו אותי בתוך הפצע פתוח, קשרו אותי באיזה נייר טואלט, ואני רצו לקחת אותי במיטה, ואני אמרתי לא, לא. אני ירדתי תיכף אחרי הניתוח. אני הולך בחוץ. השתגעו כולם. בא זה, הבלוקאלטעסטער הספניולי הזה, הספרדי הזה הוא אומר לי: "מאיפה אתה"? אמרתי: "מסלוניקי". – "כל הסלוניקי אנשים חזקים".
מראיין: כן. אז זה לגבי הניתוח הזה שהיה בבּוּנָה. עכשיו אנחנו היינו בגלייביץ, שאתה נכנס ואתה אומר שיש לידך גופה.
דריו: גופה כן.
מראיין: מה קורה הלאה?
דריו: עזבתי את הגופה שמה ואנחנו יצאנו בחוץ בחצר. מה נעשה את הגופות. אנחנו היינו כמו חיות, מה זה פה היה גופה אחת. מאות גופות היה על ידינו. לקחו אותנו משמה התחלנו רק עוד פעם, לקחו אותנו למחנה דוֹרָה . [דיבורים צדדיים שאינם קשורים לעדות]
מראיין: מה זה היה המחנה דוֹרָה הזה?
דריו: אני לא יודע, אני נשארתי מחנה דוֹרָה שמה לא יודע בכלל מה היה, שמה נשארנו אני נשארתי שם איזה 24 שעות בערך. לקחו אותנו עם עוד כמה חבר'ה מחנה ארליך .
מראיין: מה זה היה מחנה ארליך ?
דריו: מחנה הזה גם [דיבור לא ברור] דווקא זה היה שם טונלים . עכשיו אני, תוך ה
מראיין: זה היה מחנה עבודה?
דריו: זה היה מקום כזה הרים כאלה. היה טונלים, היה לוקחים אבנים, וכל מיני לא יודע אני שמה לא עבדתי בכלל, אבל שמה היה ברדק . רק הלכתי לחפש אוכל שמה. היה היינו עובדים בתוך טוּנֶלִים, בתוך זה זה רק לשבור, לעשות מערות . להוציא את האבנים אתה יודע להעמיס באיזה קרונות קטנות כאלה שהיינו מעמיסים שמים בחוצה, כל מיני כאלה, אתה יודע עבודה פרך כזה. אני עבדתי קצת שמה. ושמה לא היה האוכל, אני התחלתי לצאת וללכת לחפש אוכל. בשבילנו שמה ב , משם התחיל התחלתי לרדת, אני הירידה שלי .
מראיין: מאיזה בחינה?
דריו: מבחינה שהייתי, שמה אני מצאתי איך קוראים איזה מקום, איך קוראים בעברית, היה מקום כזה היה מלא עצים ולמטה היה עובר מים כומו איך קוראים לזה שעובר מים מהר?
מראיין: איזה נחל?
דריו: נחל, היה עובר מים כזה מהגשמים מהשלג וזה. שמה בתוך העצים אני הייתי יושב, שמה היה פתאום
01:02:26
היו זורקים איזה כרוב מה זה היה כרוב פתאום איזה קולורבי, איזה גזר, איזה כרובית. אתה יודע איזה תפוחי אדמה כל מיני זה שהייתי שמה, אני לא יכולתי ללכת למה זה מים הוא יכולת לסחוף אותך, מה אני עשיתי? עשיתי לקחתי איזה מקל ארוך, לקחתי חוטי ברזל. [צלצול בדלת]
בבוקר בחמש. היו מרימים אותנו מהמיטה. כולם. כן, בחוץ באפל-פלאץ , אתה יודע מה זה אפל-פלאץ במגרש שמה. אוספים אותנו כולם בעבודה בשלג. והיינו הולכים לעבודה.
מראיין: לעבודה בחציבה?
דריו: שמה איפה אני הייתי ככה שמה היה ברדק שם אני הייתי הולך ישר שמה "לדוג". יום אחד לא הרגשתי כל כך טוב.
מראיין: כן,
דריו: היה שמה למעלה איזה ערימה צינורות גדולות אתה יודע של כמה אינץ'. צינורות האלה בשביל אינסטלציה גדולות של מים. היה דווקא באותו היום היה שמש כזה, אני נכנסתי, נכנסתי בתוך הצינור הזה הייתי ככה רזה ושמה נרדמתי. [דיבור לא ברור] הרגליים ככה, אבל [דיבור לא ברור] היה חם, נרדמתי שמה. פתאום אחרי לא יודע כמה זמן, מרגיש שסוחבים אותי מהרגליים מוציאים אותי החוצה.
מראיין: בשביל מה השתמשו בצינורות האלה בשביל אה ?
דריו: זה בשביל אינסטלציה אני לא יודע בשביל מים, בשביל זה 100% היה צינורות כזה היה נכנס בן אדם בפנים, לא בן אדם שמן, זאת אומרת אני עכשיו לא יכול להיכנס. הייתי כל כך רזה ש [מגחך]. הוציאו אותי החוצה, התחיל לקלל אותי, התחלתי לקבל מכות מאיזה מקל נתן לי פה ושמה איזה מכות, כמעט גם מזה יצאתי כבר.
מראיין: כן.
דריו: בערב הם הולכים בבלוק שם במחנה, שולחים אותנו במחנה. הלכתי לחפש עוד מים בחושך, לרחוץ את הפנים היו מלוכלכים. חורף, פתאום מצאתי בזבל שמה שני חתיכות שמיכות מסריח. מה עשיתי? לא היה לי, לא היה לי הנעליים האלה של עץ, לקחתי בתור גרביים, עטפתי את הרגליים שלי, היה לי קר. ככה היו ישנים, עם הנעליים הזה, הכל ישנים קומפלט. פתאום אני מרגיש בערך ב-12 בלילה הייתי ישן במיטה אחד יחד פה בריא ושלם, [דיבור לא ברור] פיטשון אבא מכיר אותו גם אני גם כן. אחד מהמבוגרים. מוציאים אותי מהמיטה, אומר לי שמה השְׁטוּבֶּדִינְסט (...) חתיכת פולני מלוכלך: "אתה יווני, אתה גְרֶק מלוכלך", אמר, אמר "אתה גונב את השמיכות"!? היה שמה, היה רוסים שמה, היה גונבים שמיכות היו עושים חתיכות היו עושים ברגליים. היה כבר מלוכלך היו זורקים והיו שמים חדשים, אנחנו לא היינו עושים דבר כזה, אנחנו לא הייתי שם בזבל לא יודע מה קורה. המלוכלך חשב שאני גנבתי את השמיכות, את השמיכות. התחיל מכות כזה, נתן לי 25 בטוסיק, לא הרגשתי הכל עצמות אני הייתי, עם איזה לא עם גומי, עם איזה עץ ששמים בטוריה . הזה
מראיין: כן.
דריו: התחיל להרביץ אותי ולהרביץ, אחר כך שם אותי, זה היה ב-12 בלילה, שם אותי עם איזה כסא ביד , שאני אעשה ככה . שם אותי קצת שמה, והיה אחד שהיה שומר על צרפתים. הייתי קצת, פתאום ראיתי זורק את הכיסא, עוד פעם מכות. התעלפתי. היה הולך, היה שולח זה דלי מים קרים, זוז, עד שתפסתי דלקת ריאות. עד היום יש לי את זה עד היום סובל מזה. קיבלתי גם עד 3 בלילה כמה דלי מים טוב בחורף חזק, מכות כזה. בבוקר התחלתי לאט שמה לא הרגשתי. התחלתי ללכלך את עצמי , לא הרגשתי מה שקורה לי. בבוקר אני מחפשים, מחפשים שחסר אחד, לא רואים שאני שם. פתאום, באו, אומרים: " גְרֶק מהר! בחוץ"! – " קִיבִּינִימָט" – אני אומר לו. אה כבר אני מת. "קיבינימט". באו שתי אנשים ראו אותי כבר סוחבים אותי עם כל הלכלוך וזה . סוחבים אותי, העיקר
01:09:38
זרקו אותי על יד שיהיה שהגרמני ההוא שיספור שזה לא חסר אף אחד, הנה זה, כבר הולך למות.
מראיין: כן תמשיך, אני רושם. תמשיך.
דריו: אז זה, הולך למות. העיקר, התחיל ללכת לעבודה כולם, אותי עזבו שמה. אתה מבין?
מראיין: כן.
דריו: באו שתי אנשים. אחד כזה ש דְרָגָה קוראים אתה יודע מה זה דְרָגָה? כמו איך קוראים לזה ששמים את החולה. שסוחבים אותו שתיים
מראיין: אלונקה. אלונקה.
דריו: לונקה . אבל איזה לונקה ? איזה שמה היו עושים, כמה שני עצים ככה וכמה עצים ככה, אתה מבין, עצים ושמים חצי גוף פה, חצי גוף בחוץ, היה נכנס רק את הרבע גוף היה נכנס בתוך האלונקה הזה בשביל זרקו אותי כמו כמו כלב שמה.
מראיין: כן.
דריו: והם שמעתי שאמרו: "את זה תיקחו אותו לטוֹד צִימֶר ". אתה יודע מה זה טוֹד צִימֶר?
מראיין: לא.
דריו: זה חדר מתים. חדר מתים היה שמה היה שמה לא אנשים, לא היו מתים, מי שהיה נכנס שמה לא היה יוצא חי. כבר בן אדם זה יום-יומיים מוכרח למות. למה שמה לא היה קרמטוריום יותר, לא היה את זה, אבל היה זורקים אותו שם, וזה היה זורקים איזה, היה זורקים באיזה תעלה שמה שהיה מלא סיד, אותה היה שמים כמה מאות והיו שורפים אותם. העיקר, לקחו אותי שמה.
מראיין: לתוך החדר הזה?
דריו: אומרים לי: " גְרֶק לך תתרחץ". אני לא יכול לזוז. העיקר הייתי היה לי איזה בבגדים של עבודה עוד, מלוכלך. "תתפשט"! התפשטתי. היה שמה בפנים בתוך הזה חדר הבלוק הזה שהיה ככה בכניסה לא שמתי לב מה יהיה; מה לא אכפת לי מה זה בפנים; כבר אני לא בן אדם. נכנסתי בפנים, פתאום אני רואה, אני פותח את הבית שמה יש מקלחות-מקלחות. אני התפשטתי. היה חם. אני מרגיש חם. התפשטתי. נכנסתי, פתחתי את המים חמים. אני תופס מקירות , לא יכול לעמוד ברגליים. נופל. נופל. נופל נופל המים. נופל. נופל. נופל. והמים שורף בפנים ואני לא רוצה לזוז. אחר-כך ישבתי ברצפה, הייתי אתה יודע, תסלח לי כל כך מלוכלך בזה שנדבק הכל הלכלוך ישבתי איזה חצי שעה מים שם. יהיה בגוף שלי, אחר כך התחלתי לאט ככה, לאט-לאט בלי כוח. ככה עם האצבעות להוציא את הקצת לכלוך מהגוף שלי, לאט-לאט, לאט-לאט. שמה הייתי עושה ככה והמים שהיה יורד בלי סוף היה יוצא כל הלכלוך, לא סבון בלי שום דבר. עד שנרדמתי שמה, בתוך המים נרדמתי, כל כך עייף, אבל הרגשתי טוב ככה חם לי.
מראיין: כן.
דריו: בסוף, בערך הייתי שלוש רבע שעה, בא אחראי של הבלוק צעק עלי: "מה אתה עושה עוד שמה, מה ". העיקר אני בורח מפה, יוצא מפה, הולך לשני, לא רוצה לזוז. העיקר ערום איך שהיינו, והלך נתן לי מקום לישון על יד עוד אחד, שתיים במיטה אחד. עוד אחד, אני רואה אותו יותר גרוע ממני. אחד פולני נוצרי. התחלתי לדבר, התחלנו לדבר גרמנית, הוא בקושי מדבר. אני רעב. מזל שלי שאני רעב. זה הכל המזל, למזלי. שאני אני לא שהייתי מצב כזה לא היה לי תאבון, היה לי תאבון, אחרים לא היה להם תיאבון והיו מתים. ישבתי עם הפולני הזה, והתחלתי להיות חברים. לא היה לי ברירה. פתאום מביאים לנו אוכל, אוכל זה חדר מתים זה טוב. הייתי רעב. אומר זה בחדר מתים: "תראה, אתה יום יומיים, אתה גם אתה תמות". אני אמות ניראה. שבסוף אני לא מת. [דיבור לא ברור] התחלתי לעשות ביזנס בפנים שמה בחדר מתים התחלתי לעשות ביזנס.
מראיין: כן.
דריו: אמרתי לפולני, פולני אני רואה שכבר העיניים שלו 99% כבר הולך, אני אומר לו: " פָּאנִייֶה ,
01:16:48
תביא את החְלֶבָּה , בְּרוֹט (...) לחם". ולמחרת מרגרינה. טוב, פה ושמה, הוא כבר הולך למות ולא רוצה לתת לי את הלחם שלו. עכשיו אני בלילה, שמתי את היד, גנבתי, היה לו 3 מנות לחם. גנבתי לו את הלחם. לא היה לי ברירה. היו מביאים לנו כל יום מנה אוכל בערב.
מראיין: כן.
דריו: התחלנו גם לחם לקבל שם. הפולני מת המסכן. אני לא אמרתי שהוא מת, הייתי ישן איתו יחד איתו. למה? הייתי מקבל את המנה שלו אוכל שלו הלחם, מה אכפת לי שהוא מת? הייתי ישן איתו, ישנתי איתו, עד שאחרי יומיים, אחד ממזר - היה צרפתי שמה [דיבור לא ברור] האלה, אמר לי: " גְרֶק , מתי הוא מת"? – "אני יודע? עכשיו היה חי". – "לא נכון, אתה יושן עם המת כבר כמה ימים". – "מה אכפת לך? מה אתה יושן? אני יושן". – "אתה גונב לו את האוכל". – "מה אכפת לך"!? קיבלתי עוד מנה כזו "טובה" מכות. גם שם.
מראיין: כן.
דריו: בסוף, הביאו עוד אחד. וכולם שהיו מביאים אותו הביזנס הייתי עושה איתם. וכולם היו מתים. עד היום אני חייב להם את המרגרינה ואת המנות אוכל הזה, למה להם לא היה להם תאבון לאכול, עד היום אני חייב להם את האוכל. [דיבור לא ברור] שהייתי שמה יותר מחודש.
מראיין: היית אומר שאתה אפילו חייב את החיים שלך לאנשים האלה?
דריו: אני חייב רק לאלוהים. לפי דעתי, תראה אף אחד כל אחד, לא היה מוכן לתת לך שום דבר. אתה רעב, אני לא חייב שום את החיים שלי לחב בשביל האלה, אני אגיד לך אני הייתי גונב להם את האוכל שלהם. למה הם לא היו יכולים לאכול, ככה לא הייתי אני לוקח, היה מישהו אחר לוקח. אתה מבין? הם לא היה להם תיאבון בכלל לאכול היו כבר בלי הכרה בלי שום דבר, הם היו מקבלים את המנה שלהם, אתה מבין? אני ההזדמנות שלי שמצאתי דבר כזה, אלוהים נתן להם לישון ככה האנשים האלה שאני קצת יתרומם. וחוץ מזה
מראיין: כן.
דריו: וחוץ מזה שהיו נותנים שמה מי שהיה להם דיזנטריה כזה היו נותנים כל יום כפית פחם כזה. פחם בשביל אנשים לא היו היו נגעלים. אני לא. אני הייתי לוקח 2 -3 כפיות ביום. הייתי רב "אני לא לקחתי, אני לא לקחתי". בשביל רציתי לאכול, לא אכפת לי שזה פחם מה שיש, העיקר שיש. היה לי תאבון לאכול אפילו שהייתי במצב כזה. אתה מבין? אחרי כמה ימים לא היה לי דיזנטריה לא היה לי שום דבר מהפחם הזה. אתה יכולת, תסלח לי, לא יכולת לצאת כבר יותר. למה הייתי לוקח פחם היה טוב הפחם הזה זה נגד דיזנטריה. בסוף בא אחד אומר לי: "תראה גְרֶק אתה חי". בטח שאני חי. "אתה מחר, בבלוק השני". מה זה בלוק השני? בלוק השני זה היה כמו בלוק [דיבור לא ברור] . בלוק [דיבור לא ברור] זה כמו בית הבראה. אחד בלוק כמו שהולכים לבית הבראה כמה זמן ומשמה לעבודה. העיקר לקחו אותי שמה, יומיים. אחרי יומיים אני שומע באמצע הלילה רעש כזה. איזה רעש בדיוק על יד במגרש, עשו רעש על הבוקר, אני ככה מהחלון מסתכל. מה זה? פתאום אני רואה כמה חבר'ה שלנו יוונים. "פֶּפּוֹ"! – "דריו". רואה אותי ככה: " אדיו דריו . לא ידעו שאני שמה. "מה קרה"? – "באים אמריקאים כבר לוקחים אותנו כבר מפה. תחזיק, תחזיק מעמד דריו עוד מעט אנחנו משתחררים. עוד כמה ימים אנחנו משתחררים".
מראיין: הם נותנים לך עידוד, ככה להחזיק מעמד.
דריו: כן. מהחלון. פתאום הם קיבלו איזה כל אחד 3 - 4 סיגריות כאלה חצי סיגריות וחצי קרטון. כל אחד, נתנו גם לי אלה החבר'ה נתנו לי איזה 2 - 3 סיגריות. אני עם הסיגריות האלה עשיתי "ביזנס" בפנים, מכרתי אותם ולקחתי לחם. [דיבור לא ברור] הם הלכו, אני נשארתי שמה, כל החולים נשארו שם כבר מחכים אמריקאים שיבואו. חבר'ה אמרו כבר, אנחנו משוחררים, הגרמנים הלכו, את החזקים לקחו ואת החולים, עזבו, עזבנו שמה. פתאום באו, גרמנים באו עוד הפעם. לקחו אותנו על ארבע ,
01:23:30
לתוך הקרונות עוד 8 ימים בתוך הרכבת, בתוך הקרונות, לקחו אותנו בתוך גרמניה. נתנו לנו בתוך שעה וחצי לחם כל אחד. היה איזה 70 איש בכל קרון. בסוף, בדרך תקפו אותנו פעמיים מטוסים אמריקאים אנגלים - לא יודע מה היה - חשבו שזה צבא גרמני. ואני שם הייתי גם כן גונב את הזה של הצרפתים. היחיד יווני שהייתי ויהודי, כולם היו רוסים ואוקראיני רוסים ופולנים וצרפתים, כולם נוצרים.
מראיין: כן.
דריו: בסוף, מרגיש בא אחד שמה אחד רופא אמר: " גְרֶק וְייֶה אִיסִי, אָסְייֶה-ווּ ווּ לֶה אָה לָה " - תשב על ידי ,אמר. "אתה גנב אתה לא תזוז ממני". לשבת על השמיכות כזה. בקיצור אני רואה שכבר פתחו את הדלתות, אני רואה שמה מה שיש, בקושי יש שם 10 או 15 איש קמו, כולם מלא כדורים. אני אומר עוד היום בעיניים שלי תופס את הראש של זה של רופא אמר [דיבור לא ברור] , תראה פה הוא מת, אני תופס את הראש שלו, נשאר את הראש ביד שלי. אתה יודע מה זה? לא הראש, נפל את הראש ככה וככה וקצת ככה היה מחזיק עור כזה היה מחזיק את הראש. ואני סגרתי אותו בחזרה את הראש. ואני כמו טיפש התחלתי ככה, התחלתי להסתכל איך הראש ככה, התחלתי להסתכל מה יש בתוך הזה. בתוך הגוף שלו. [דיבור לא ברור] את הראש, מחכים למשיח עכשיו. פתחו את הדלתות
מראיין: של מי היו המטוסים?
דריו: אמריקאים אנגלים הרוסים לא יודע מה. העיקר מי שהיה יורד מהקרון היה הגרמנים היו כבר בחוץ היו יורים הגרמנים ל . הרגו הרבה. הרגו הרבה.
חווה: הוא נשאר לו טראומה מהראש הזה. כל פעם הוא מספר לי, "משעשע" אותי בסיפור הזה.
דריו: לא מספר לה
חווה: ממש טראומה נשאר לו ואני הסתכלתי עוד בפנים מה הראש של . נורא.
דריו: העיקר, התחילו התחילו כבר להוציא פתאום בא אחד הכיר אותי, אחד ממזר מהגרמנים, אמר גם כן אסיר, אמר: " גְרֶק בוא תיקח את המתים בחוץ". – "אני יותר מת מהם" אני אמרתי לו. מה יהיה לי כוח? אני אין לי כח לזוז. טוב עזבו אותי ככה, לקחו את כל המתים ואני רציתי לרדת מהבחור לרדת בחור לרדת מהקרון, ללכת לחפש אוכל. מתים מלא וקור, ואני רק הראש שלי אוכל. פתאום, אני הולך על 4, הולך קצת במידה, מתעייף יושב. פתאום אני רואה חייל רוסי אבל הוא היה אסיר. חייל רוסי 2.20 גובה כמו זה שיש בכדורסל. מסכן לא היה בסדר, לא היה נורמלי כבר תפס לו איך אומרים, מהכל זה שראה הכל בלי רגליים, אנשים היו בחצי גוף, ככה אתה יודע, היה חיילים איטלקי שמה בזה היו פם פם פם פם [מדמה קולות ירי] אתה יודע, כזה, מה שהיה. אני לא שם לב, מה שהיה אחד קופץ חצי בן אדם פה, רגליים שמה, ראש שמה, אני מחפש רק איפה יש לחם. איפה יש אוכל. זה היה לי בראש שלי. פתאום אני רואה את הרוסי, את הרוסי הזה, זה היה בידור, בשבילי בידור, לא יודע בשבילו לא. הייתי במצב כזה, לא יודע אחרים שהיה עושה דבר שאני עשיתי. את האומץ היה לי במצב שהייתי, את האומץ היה לי, לא יודע מישהו אחר שהיה עושה את זה, שאני הייתי עוזר את עצמי, כבר לא עזרתי את עצמי, הייתי אני, אני לא אמות. אני הולך שם שאני רואה הרוסי יש לו פה משהו בולט, בולט משהו זה סימן של לחם, בתוך החולצה משהו בולט, יש לי את המעיל. העיקר, אני ירדתי שהוא הלך " רוּסְקִי גָאוָורִיט. רוּסְקִי גָאוָורִיט" [עושה קולות של יללת בכי]. הכנסתי את היד שמה אני רואה לחם. הוא אומר "אויי", מסכן לא היה נורמלי כבר, "אוייי חְלֶבָּה. חְלֶבָּה. חְלֶבָּה ". אני חְלֶבָּה. חְלֶבָּה. חְלֶבָּה כבר בגוף שלי כבר . לקחתי לו לחם כזה, סחבתי אותו. והמסכן הוא בא אחרי: " חְלֶבָּה. חְלֶבָּה" . תראה מה זה האוכל של בן אדם, אפילו במצב כזה, האוכל היה אוכל. ברגע בשנייה האחרונה של בן אדם היה עם האוכל באו ככה, מת עם הזה בפה, עם האוכל, רק אוכל היה צריך. זה היה כל כך היה חסר לנו. העיקר גנבתי לו גם את האוכל. בקיצור לקחו אותנו .
01:29:49
מראיין: כן.
דריו: לקחו אותנו במחנה הזה משמה, בחֶנְקֶן . [דיבור לא ברור] שמה הביאו אלה פלטפורמות האלה, אתה לא יודע איזה פלטפורמות. אתה יודע מה זה פלטפורמות?
מראיין: פלטפורמה זה מין משטחים כאלה.
דריו: משטחים כאלה זה כומו שיש בנמל או בשדה תעופה ששמים סחורה בפנים בא טרקטור לוקח [דיבור לא ברור] , אתה מבין, זה פלטפורמות גלגלים, שבא פלטפורמות טרקטורים כאלה שמו אותנו ככה על הפלטפורמות האלה והביאו אותנו בתוך המחנה חנקן הזה. מיטות נקיות, הכל בסדר 100% עשו ידעו שכבר רצו כבר, ידעו שהאמריקאים הם מתקרבים אה
מראיין: שם עזבו אותכם הגרמנים,
דריו: הגרמנים אלה שהיו איתנו תמיד.
מראיין: כן.
דריו: זה מזלנו לא היה אנשי אס.אס. יותר איתנו כנראה. זה היה היה וורמאכט כאלה לא היה, לא היה אנשים אס.אס. למזלנו. לקחו אותם למחנה חנקן ושמה הכניסו אותנו בתוך הבלוקים. ושמה התחלנו לטפל פה-שמה. מה לעשות, אנחנו עוד בתוך המחנה. מה, אחד בא אחד אומר: "חבר'ה, אתה יודע מה, תעשו סבלנות, תחזיקו את עצמכם. עד ארבעה חמישה ימים אתם, כולם אנחנו כולם משוחררים". ובאמת ככה היה. אבל מה היה לפני זה
מראיין: כן.
דריו: כשהייתי שמה ב התחילו לחלק לחם. לפני שחילקו לחם, התחילו לחלק איזה תפוחי אדמה. והיה שמה חולים כולם חולים. היה אחד קיבל כל אחד שלושה-ארבעה תפוחי אדמה כאלו. ואני וחילקו לנו גם כן איזה ז'קטים עם שלייקס ככה. חליפה לבושים ככה היינו [דיבור לא ברור] אני אמרתי תחליף לי היילק הזה כואב לי איזה ביד כזה פה. בא זרקו לי ושמתי אותו העיקר הלכתי קיבלתי מכות מזה. אמרתי לא צריך, מה אני הולך לחפש בחורה עם זה? מה אני טיפש? אבל מה היה כואב לי פה לא יכולתי לישון. הוצאתי את זה. היה משהו פה. מה יש בפנים? אני לא יודע, טוב. בסוף, אני מחפש שמה, פותח רוצה להוציא מה שיש ככה שלא יכאב לי, אני מחפש דולרים בפנים. היה דולרים בתוך המקום הזה. היה איזה חמש שש חתיכות של מאה דולרים. איזה חמש שש מאות, אלף דולר היה. לא חמש מאות דולר, 500 או 600 דולר היה. העיקר, היה אחד שמה, תפוחי אדמה, אמרתי אולי אני אתן 100 דולרים יתן לי את התפוחי אדמה, שאתה לא יכול לאכול. הוא אומר: "רק 100 דולר, שם חתיכת תפוח, השני ולקחתי גם אני אחד אכלתי. אחרי שאכלתי תפוחי אדמה שלי, זה שהיה לו את התפוח כבר הולך למות. בא האחראי, רואה שהוא מת, אמר: "מי לקח את התפוחי אדמה"? " הגְרֶק [דיבור לא ברור] . אדוני איך שהייתי למעלה סחב אותי בצורה כזו, מה זה מכות נתן לי, אלוהיםםם [מושך את המילה] ואני הייתי בצורה כזה, התחלתי קצת להרגיש בן אדם, פתאום גמר עלי הזה. זה הוא גמר אותי. הוא גמר איתי כבר מהמכות. וכמה יומיים שלוש.
סוף צד קלטת
01:34:40
תחילת צד קלטת
מראיין: שיחה עם אקוניס דריו המשך מקסטה מספר 21. כן.
דריו: טוב, העיקר, עזב אותי למטה. אני לא הרגשתי לא ראש, לא גוף ולא זה. מה אלוהים אמרתי, מה עשיתי לך? מה עשיתי? למה אתה מרביץ לי? לפני השחרור? עוד כמה ימים אנחנו משתחררים.
מראיין: מי זה היה בעצם שמצא אותך?
דריו: זה אחד אחראי גם כן היה אסיר גרמני. אסיר גרמני אחד קרימינל . היה אחראי שם אצל אה .
מראיין: כן.
01:35:25
דריו: בסוף אמרתי לו: "אלוהים שהוא ישלם לך, לי אין כח, שהיה לי כח הייתי גומר אותך. הייתי גומר אותך". אין לי כוח לזוז. לא יכולתי לזוז. טוב, אני שוכב שמה, ביום השני, הוא בא בעצמו, מחלק לכל אחד לחם אחד וחבילה מרגרינה. לחם כזה וחבילה מרגרינה. הוא בעצמו. פתחו את המחסנים. איך שאני ראיתי זה, נפתח לי את העיניים. הוא בא אצלי: " גרק " , נותן לי. עכשיו אני מס אני עכשיו כבר להתחנן לא רוצה, קודם קח, אחר כך אלוהים גדול, אמרתי. אלוהים גדול, תיקח את הלחם. עכשיו מה אני לא רוצה? מה אין דבר כזה לא רוצה. מה זה לקחתי את הלחם והמרגרינה כאילו שהביא לי רק אתה יודע ממש אבל היה איזה כפיות ואיזה סכין, והתחלתי: עוד חתיכה, עוד חתיכה, עוד חתיכה, גמרתי חצי לחם וחצי פרוסה מרגרינה. נחתי קצת. עוד חתיכה גמרתי את הלחם. תפסתי עוד הפעם כאב בטן. להקיא מלמטה מלמעלה, מלמטה למעלה . לא לי לבד להרבה שאכלו הרבה. הכל אתה יודע מה זה כבר הקיבה ריקה, התחלנו לאכול שמה, פתאום מלחם כזה וחבילה מרגרינה, התחלנו כבר להקיאה מלמטה, מלמטה, מלמטה, למעלה. כבר אמרתי עכשיו אני אמות. עכשיו אז לא היה לי אפילו תאבון יותר לאכול. אז באמת הרגשתי את עצמי כבר אני הולך למות.
מראיין: כן.
דריו: טוב, אחר כך, מחכים. מחכים. אני, אחרי יומיים קמתי לאט-לאט ללכת להתרחץ את הפנים, הולך שמה באיזה מקום שמה איך אומרים וֵשֶׁרַיי איפה מתרחצים במק בחדר מקלחת, [דיבור לא ברור]. יש מלא בראשים ויש גם. בדיוק פה זה יש מיטות ישנים, אנשים ונכנס ויש אחד שומר בדלת לא נותן לי להיכנס. אני אמרתי לו: "מה אתה רוצה? אני רוצה ללכת להתרחץ הפנים". - :אסור לשתות"! אמר לי בגרמנית. גם הוא אחד רוסי פולני היה שמו אותו ככה לשמור שמה. למה? שמו אותו בכוונה שלא נשתה, נשתה מים שמה, המים לא טוב, יותר גרוע, כבר התחיל למות הרבה, מהאוכל מהזה, כל אחד התחיל למות הרבה. ואני מרגיש לא יודע מה לא יודע. אלוהים, התחלתי אני לקלל אותו ביוונית. פתאום, בצד ימין קם אחד מהמיטה, הנה בתמונה, הוא פה בתמונה, אני אראה לך אותו פה [מציג למראיין תמונה]. בתמונה, אני אראה אותו. אומר לי ביוונית: "אתה יווני"? – "כן". אמר: "בוא הנה בחייך אני לא יכול, אני לא יודע מילה גרמנית. תפסו אותי לפני כמה חודשים". הוא היה נוצרי " בקָלַמָטָה ואני חולה יש לי מופסי מופסי " - זה ביוונית כמו שחפת מוציא דם מהפה. זה מופסי זה ביוונית, שחפת. "ועכשיו אני מרגיש טוב אבל מה, רוצה משהו לא יכול להסביר מה". הוא אומר, "תעזור אותי, אתה בסדר, תישאר איתי. תהיה איתי. תישן יש מיטה על ידי". ונהיינו חברים בקיצור. אחרי יומיים השתחררנו. יומיים באמת השתחררנו. שמענו את התותחים וזה פה-ושמה. אני בינתיים החליפו לנו חדר חדרים אני יודע מה. אתה יודע מה זה, לא יכולתי לצאת סלח לי מהמיטה היינו עושים ככה היינו מחרבנים הכל למטה. כולם, כולם, לא יכולנו לזוז. היו מתים שמה בליכלוך. העיקר, יצאנו החליפו לנו חדר אחרת. שמו לנו מקום איזה מקומות בשביל לשבת שמה, בשביל לעשות את הזה טוב, אני יושב שמה בכניסה של הדלת למטה
מראיין: כן, אני שומע.
דריו: שומע? ככה למטה פתאום, אני שומע בדלת בּוּם. ככה בצורה כזה מכה כזה, והדלת עף . פתאום הולך מישהו נכנס, עם הקלצ'ניקוב כזה ביד, אני שהייתי כזה מה עשיתי? תיכף כשראיתי אותו חשבתי אחד גרמני נכנס בשביל לעשות איך אומרים "ניקיון אחרון" . כמה שיש.
מראיין: כן.
דריו: בשבילהם היה בשביל כיף. מיטות היה כל כך נמוך כזה, אתה יודע, איך אני הייתי כל כך רזה נכנסתי בתוך המיטה. שלא יראו אותי. פתאום, אני מציץ ככה, מתחיל כולם ראו את הכובע ואת הרוסים, יש רק בישראל יש דרגה כזה, אתה יודע, לא מחסנית כמו
מראיין: אני יודע
דריו: גלגלים כאלה אומר: "רוּסְקִי גָוַוארִיט. רוּסְקִי גָוַוארִיט , כבר
01:42:57
נכנס הרוסי הראשון.
[צלצול בדלת]
דריו: ראיתי את הרוסי שנכנס, אמרתי שאני חופשי. התחלתי לבכות. ההורים שלי בעיניים, הילדים שלי בעיניים. בסוף בסוף אמרתי מה יעזור? אולי אני אמצא אותם. אולי הם חיים. צריך קודם כל שאני לחזק שאני אחפש אמצא אותם, לחפש אותם. טוב, יצאתי משמה, הייתי עם הבחור הזה יום יומיים שמה. אמר לי הבחור אהה אומר לי: "מאיפה אתה"? – "מסלוניקי". – "איך קוראים לך"? אמרתי קוֹסְטָאס, לא אמרתי שאני דריו, אמרתי שאני יווני. שם משפחה מי יודע רוצה מישהו שיעזור לי, אולי הוא גם אנטישמי, לא יעזוב אותי שמה. אבל לא היה ככה. בן אדם רוצה גם הוא עזר, לא היה לא היה טיפוס כזה. אבל אני חשדתי תמיד שאני עד רגע האחרון לא היה לי אמונה באף אחד. תמיד אמרתי להם קוֹסְטָאס, קוראים לי קוֹסְטָאס אנאסטאסייריס ככה וככה. והתחיל אמר: "קוֹסְטָאס אתה יודע מה, יאללה בוא תעשה את הסְטָאוְורוֹ אתה יודע מה זה סטאוורו? תעשה את הצלב. שום צלב, בינתיים היו לוחמים הגרמנים והרוסים שם. על הבתים וזה היה עוד מלחמה ב באוויר היה להם קרב אוויר ביניהם עוד. "יאללה בוא נצא". הוא הלך, חיפש לי זוג נעליים אזרחיים 38, 37, היה לי גדול ברגליים. כל כך לא היה לי הרגל שלי פה שאתה רואה פה היה כבר כזה רזה כמו היד שלי. הוא הלך הביא כמה קילו סוכר, שני לחמים וזה וזה נתן לי לחם אחד. קילו סוכר, והיתר הוא קיבל. קח קצת אוכל. התחלנו לצאת מהמחנה, למה כבר היה מסריח הכל שם. בכביש, לך לחפש איזה מקום שבית חולים מה שיש לא זה לא כמו אמריקאים שלקחו שמו אותם
מראיין: איך קראו לאיש הזה, אתה יודע?
דריו: כן. חְרִיסטוֹס, הוא מת כבר מסכן. חְרִיסטוֹס היה קוראים לו לא זוכר את השם משפחה. הנה יש לי תמונה אותו פה [מראה למראיין] אני אראה לך אותו פה.
מראיין: רגע והחְרִיסטוֹס הזה היה, מה הוא היה לפני?
דריו: מקלמטה היה. מקלמטה. אותו תפסו בטעות שמה ב ככה שעבר משמה, היו תופסים אה
מראיין: הוא היה יהודי? לא?.
דריו: לא. נוצרי. כמה חודשים לפני השחרור של יוון שם תפסו אותו שם. הוא היה חופשי שם.
מראיין: כן.
דריו: הוא היה 65 או 66 זה היה יותר גדול ממני ב-10 שנים. העיקר, עד שיצאנו מהמחנה ישבתי אולי 10 - 12 פעמים ברצפה. לא יכולתי ללכת. עצרנו בכביש הראשי. ואני עושה ככה: אלוהים אני חופשי, לא מאמין שאני חופשי. לא מאמין. מתפלל לאלוהים שייתן לי כוח שאני יכול ללכת. שאני לא אמות עכשיו כשאני חופשי. הלכנו קצת, ראינו איזה מחנה אזרחים. מחנה של אזרחים שם [דיבור לא ברור] . נכנסנו בפנים. מצאנו איזה יוונים שמה, איזה 6-5 יוונים שמה, שתיים נשואים. התחתנו שמה, הם היו אנשים שהלכו שמה לעבוד מתנדבים. לא מתנדבים, ככה אומרים, הלכו לעבוד שמה [דיבור לא ברור] . לא היה עבודה, הלכו שמה מקבלים כסף. היה למחנה, העיקר אלה עזרו לנו הרבה. אנשים התחילו לקח אותי מפה, לקחו אותנו באיזה וילות. יצאנו משמה באיזה כפר קרוב, עוברים באיזה עגלה, סחבו אותי. היו עושים לי מרק - עם היווני הזה - מרקים פה ושם, אחרי חודש ימים עשו ממני בן אדם. תראה מה זה בן אדם. התחלתי להרגיש את עצמי שאני בן אדם. ממש כמו אלוהים שלח אותי , מישהו, איזה מלאך מהשמיים שאיתה שברגע האחרון היה היווני הזה. היינו שמה בליברוק [לא ברור לאיזה מקום העד מתכוון], איך קוראים את המקום הזה. ליברוק כן, היה הכל וילות, שם היה שדה תעופה. שמה נגמר המלחמה ב-7 לי במאי. ב-7 למאי נגמר המלחמה. אני עוד הייתי קצת, הייתי קצת ככה . הייתי שמה נהיה מחנה צבאי בכפר הזה, זה כפר הכל וילות. קוטג'ים ווילות. רק אנחנו היוונים היינו שם, ביחד עם ה'צבא האדום' . התחילו לטפל אותי , ככה לא משהו מיוחד, אבל היווני היה מביא לי חלב וזה פה- ושמה הכל בסדר.
01:49:44
עד שהתחלתי להרגיש בן אדם. ויום אחד אומר לי היווני הזה, החבר שלי זה "קוסטאס בוא, אני רוצה לראות אותך איזה אַבָּדַאי היית, איזה גיבור היית אתה בסלוניקי". התחלנו לעשות התאבקות. עשינו התאבקות לקח אותי פוף, מה אתם מצפים, זה היה אחרי כמה שבועיים כשהרגשתי טוב. אחרי חודש, חודש וכמה, "נו, איך אתה מרגיש"? אומר לי. "לנסות"? – "אני חושב שלא כדאי לך", אני אמרתי לו, "לא כדאי לך". הנה תראה [מציג למראיין תמונה], פה תראה, זה בתמונה, כזה [דיבור לא ברור] לקחתי אותי ככה, הרמתי אותו כמו שק של תפוחי אדמה כזה באוויר, וזרקתי אותו למטה היה מת, לקחתי אותו התחלתי לשחק אותו באוויר. "מספיק. מספיק קוסטאס" הוא אומר לי. "מספיק. אתה עכשיו, בלי עין הרע ". ובאמת, מאז קיבלתי אומץ, אמרתי אחרי כמה חודשים - "אתה יודע מה? אני רוצה ללכת לראות, לחפש את האחים שלי, למה היינו כל הזמן יחד, לחפש, לשאול מה עם הילדים? זה באמת ששרפו אותם? את ההורים"? ובסוף נכנסנו עזבנו את המקום אהה, היינו שמה פתאום ערב אחד, דופקים בדלת שמה בוילה היינו חיים יחד עם חריסטו הזה חריסטו היה מבשל איזה מרק עם איזה אוכל משהו [דיבור לא ברור] אני אומר ממש מאלוהים שלח לי את הבן אדם. פתאום בא, דופקים בדלת פתאום אישה פותחים ערב היה, ערב כזה, אישה עם שני ילדים. אמר לי חריסטו הזה - "קוסטאס, מה היא רוצה"? אולי היא גרה פה, לא יודע. אני הייתי מדבר טוב גרמנית. אמרתי, "מה את רוצה גברת"? אמרה לי, "זה בית שלי". אני אמרתי, "תלכי קיבינימט. גם הבית שלי לקחו הגרמנים, עכשיו אני לוקח את הבית שלך. תיקח את הילדים ותסתלקי". בעוד שניה אני רואה אותה עם שני ילדים, כמו הילדים שלי בעיניים שלי. שני גם כן ילדים. "תסתלקי מפה". פה-ושמה, הוא אמר, "תעזוב אותה, מה זה מסכנה, מה היא אשמה"? פה-ושמה שום דבר זאת פה לא יכנס פה. אותו הערב הלכה לישון אצל שכנה, הייתה איזה שכנה אז שהיא חזרה. לא נתתי לה להיכנס בפנים. ביום השני, היא התחילה לבכות, פה-ושמה אני הלכתי לא יודע איפה הלכתי, פתאום אני רואה אותה בפנים, זה החבר שלי חריסטו הכניס אותה בפנים. אמר תלך למעלה שמה קוטג' כזה שני חדרים למעלה. היו ישנים בסלון בחדר שינה גדולה, ישנו שמה עם הילדים. לאט-לאט נכנס המשפחה. ואנחנו אנחנו יוונים, לא כמו הפולנים הזה יש לנו קצת כזה רחמנות בלב. מה הילדים האלה האשמים, אני אומר, למה גם הם ייצאו כמו חרא הגדולים האלה. טוב. התחילו לאכול יחד. יום אחד, אני הייתי בשביל תיאבון הייתי לוקח היה תמיד איזה ראש של שום, הייתי מנקה כמה חתיכות שום, צהריים. הייתי אוהב לאכול קצת שום. זה היה בשביל לפתוח את האפטיט שלי, את התיאבון. היא קיבלה כל כך הרבה אומץ, היא לא יודע שאני יהודי, לא יודע שום דבר, אבל אני אומר את האנטישמי יש להם בתוך הלב שלהם. אני יודע, בשביל זה אמרתי אין לי אמונה אצל המלוכלכות הזה. ויום אחד שישבנו לאכול פתאום הוא הביא את הזה, את המרק הזה חם-חם, אתה יודע מביאים לכל אחד עם הכפית עם הצלחות. פתאום הוא אומר לי בגרמנית - "מה איתך קוסטאס, אתה כל יום אתה אוכל שום".
מראיין: היא אמרה לך.
דריו: היא. אמרתי זה בשביל האפטיט . אמרה: "רק היהודים המסריחים אוכלים את השום". מה אתה אומר על זה? רק אתה זה בגרמנית: "נוּר דִי שְׁטִינְקֶנדֶן יוּדֶן אֶסֶן קְנוֹבְּלָאוּךְ" "רק היהודים המלוכלכים אוכלים את הזה , את השום". אני לא היה ככה, התחלתי לא שום דבר מילה איך שהיה את הזה של מרק, שמתי לה בראש חם-חם, על כל השערות ככה. צעקות ומרק חם-חם. התעלפה. באו אנשים לקחו אותה תיכף ומיד [דיבור לא ברור] לקחו אותה. שרפתי אותה לגמרי. לא ראיתי אותה יותר. אחר-כך באו לקחו גם את הילדים משמה. אחר-כך באו [דיבור לא ברור] התלונן של הקומנדנט, בינתיים כולנו היו חברים של הקומנדנט וכולם היו חברים שלי. ולקחו אותי שמה אצל הקומנדנט בשביל להכניס אותי לבית סוהר. אני נכנסתי בדלת אחד, יצאתי בדלת השני, חזרתי הביתה כבר. נשארתי שמה. לא יכולתי להיות יותר שמה, נסעתי לברלין. נסענו לברלין שמה מה היה לנו אופניים, כל אחד אופניים, עגלות גררים. שמנו את המזוודות שמה, נסענו 28 ק"מ. בתוך ברלין. שמה, הכל הרוס, הכל מפוצץ הכל זה לא היה לנו בערב איפה לישון. מזל מצאתי מקום בבית יפה לישון. בתוך לב ברלין.
01:57:17
באלכסנדרפלאץ שמה על יד ברלין המזרחית, איפה הרוסים מצאתי גם מקום. ישנתי שמה איזה חודש ימים - 3 שבועות. לקחו אותנו ב רוסנוואלד [זיהוי שם המקום אינו וודאי] מקום אחד. הרוסים, זה על ה [דיבור לא ברור] . באמת משמה הייתי הולך ובא. משמה לקחו אותנו הביתה. לקחו אותנו דרך פולוניה עוד הפעם. גם בלילה הייתי [הקלטה נקטעה]
מראיין: [המראיין משלים תקציר של הקטע שנקטע] מפולניה נסע דרך צ'כוסלובקיה, בודפשט, בוקרשט, סופיה, משם לסלוניקי, בסלוניקי היה במחנה פבלו מלה , קיבל תעודות זיהוי והיה ב'הכשרה' . נכון?
דריו: לא. היינו חופשי. אחר כך היינו ב'הכשרה'.
מראיין: איפה הייתה 'הכשרה'?
דריו: הכשרה היה, תראה היה איזה 'הכשרה' קטנה בסלוניקי, ואחר-כך זה באתונה.
מראיין: איך קראו למקום באתונה?
דריו: פטיסיה .
מראיין: כמה זמן היית שם ב'הכשרה'?
דריו: שם היינו בפטיסיה גרנו איזה 6 חודשים, אחר-כך היינו בסוּנְיוֹ באתונה, אחרי אתונה סוּנְיוֹ קוראים שמה זה. מקום ידוע. שם היינו גרים חודש עם אבא יחד היינו
חווה: כמה סוכר? רק אחד? [דיבור צדדי]
דריו: בסוּנְיוֹ היינו בכל, גם בפטיסיה היינו. ובסוּנְיוֹ היינו ב'הכשרה' קרוב לחודש, לא זוכר.
מראיין: היית גם בפטיסיה וגם בסוּנְיוֹ?
דריו: הייתי חצי שנה בפטיסיה זמן. בסוּנְיוֹ היה קרוב לים בשבילי. היינו, אתה רואה, בסוּנְיוֹ זה כבר מקום ליד הים, לא היינו הרבה שמה.
חווה: קצת קצפת? [דיבור צדדי]
מראיין: כן מעט תודה. [דיבור צדדי]
דריו: בסוּנְיוֹ כבר הגיע הזמן, כל הזמן שהיינו שמה אתה יודע גם בחורים צעירים, היינו מסתובבים משחקים כדורגל, האצבע שמה שברתי אותו, לא יכולתי לא היה רופאים שירפאו אותי, ככה הייתי בדיוק ששברתי את האצבע אחרי יום עלינו בספינה שמה עם 40 חום.
מראיין: ומשם 'חביבה רייך' ולארץ.
דריו: 'חביבה רייך' הגענו לארץ תפסו אותנו האנגלים. [דיבור לא ברור] תפסו אותנו אנגלים הכניסו אותנו כבר בעתלית . 10 ימים בעתלית והביתה. אחר-כך התחילו
מראיין: התחילה ההיסטוריה בארץ.
דריו: היסטוריה בהתחלה. זה אני אומר לך מה שאני סיפרתי לך זה אולי 60% לא הכל לא יכול להיזכר. חווה תוציאי את זה מפה [דיבור צדדי]. יש 30%, לא יודע 60%, 65% אי-אפשר להיזכר הכל. הבנתי, אני לא יודע, אני עברתי ימים כאלה בסוף, זה מזלי שהיה בסוף, יש אנשים ש , יש אחד אלברטיקו – אתה מכיר אותו גם - הוא מנהל בכספת שמה בדיסקונט במרכז.
מראיין: גטניו.
דריו: בן אדם גדול - גטניו, אתה מכיר אותו. הוא רואה אותי, לא מאמין שאני חי, היינו יחד. הוא ראה
מראיין: הוא גם כן הגיע ב- 46 ?
דריו: יחד היינו. הוא ראה אותי בארליך הזה, בזמן האחרון שהייתי במצב כזה, בחדר מתים. אחרי החדר מתים. כשהוציאו אותי. הוא ראה אותי בצורה כזה, הוא אומר: "אני לא מאמין לך שאתה חי". למה אני לא יכולתי לספר למה, לא שלא נזכרתי, יש הרבה אבל אי-אפשר לזכור הכל. כולם אומרים לי מצאו את האח שלי הגדול בצד האמריקאי, הרבה יוונים, אני השתחררתי. ושאלו הוא אומר לי: "דריו"? אמרו לאחים שלי "תשכח מדריו, דריו במצב כזה לא חושב". ומי נתן את זה איזה בחורה אחד, הייתה בחורה אחד מצד הרוסי שמה, שני בחורות, אחד מסלוניקי אחד מקָסְטוֹרִיָה ב [שם של מקום לא ברור] במקום הזה.
02:02:40
ערומות בואי בואי איתי. היה לי מזוודה, היה בגדים של בחורות, של נשים, מרוב שאני מחפש את אשתי. איפה עד שאני אחפש את אשתי אני אקנה להם חדשים. יאללה תלבשו, תלבשו, תיקחו נעליים וזה, נתתי להם הכל. נתתי להם והם הלכו בצד האמריקאי, אז יכולים ללכת בצד האמריקאי מאיפה שהם . "כן" אמר "אני פגשתי אחד דריו שחור", אז היו לי 2 שיניים פה "שיער", אמר, עם שני שיניים זהב" . כשאח שלי אמר, עם שיניים זהב זהב "אח שלי חי" אמר.אז הוא הבין בסדר גמור. נתן לה דיבור לא ברור] אמר ככה-וככה.
מראיין: את האחים את נחמן ואת איזידור פגשת כאן?
דריו: בסלוניקי. הם היו פה, כשאני
מראיין: רגע, הם גם כן עלו אתכם? באותו באותה אנייה הם באו?
דריו: לא. נחמן בא. נחמן בא. איזי הוא בא באנייה עם ג'אקו רזון
מראיין: יותר מאוחר.
דריו: בא אחרי. אחרינו. למה הם היו עם נשים בהריון לא נתנו לבוא. אתה מבין? נחמן בא איתי.
חווה: תשתה מותק. שמוליק. את הדלקת נרות פיספסתי [דיבור צדדי]
דריו: את יכולה להדליק את הנרות לא עכשיו תדליקי את הנרות [דיבור צדדי]
מראיין: אנחנו כבר גומרים אם זה תלוי בזה.
חווה: לא. לא.
מראיין: אנחנו כבר בסוף.
דריו: לא. לא מפריע לנו. בחייך. רק שנדליק את הנרות. אני לא
מראיין: סוף שיחה עם אקוניס דריו.
תגיות הקשורות לעד
