00:00:00

מראיין: אליקים בכר יואכים ב-7 ליולי 85 במשרדי ארגון הניצולים. אז אנחנו נתחיל עם השאלה הראשונה שאני רוצה לפתוח לגביך: מבחינה פילוסופית איך היית מגדיר את החיים היהודיים בסלוניקי?

יואכים: תראה, מרביתם חיו בעוני רב

מראיין: כן.

יואכים: זה כולל גם את משפחתנו. אבא היה פועל רכבת, שבקושי רב היה יכול לפרנס את ארבע ילדיו.

מראיין: כן.

יואכים: עד שאחי הבכור היה נאלץ להפסיק את לימודיו ולעזור בפרנסת הבית. כאשר הוא למד בכוחות עצמו בערבים. ואז, אני בקושי הצלחתי לגמור עד כיתה שמינית ב'תלמוד תורה' - אם שמעת על בית ספר 'תלמוד תורה' .

מראיין: איך אתה זוכר את החיים בבית?

יואכים: אה חיים מאד-מאד פשוטים ושקטים. אמא הייתה אישה צדקנית שלמרות שהייתה לה הייתה מחלקת ביום שישי ארוחות חמות לכמה איך לכנות אותם? עניים – הייתי אומר

00:01:56

- יותר מאיתנו שלא אשתמש במילה קבצנים.

מראיין: איך אתה עוד זוכר אותה?

יואכים: אני זוכר אותה ש אני זוכר אותה היות והיא הייתה מורה במקצועה, מורה לצרפתית שלא הצליחה אף פעם ביוון לעבוד ב בגלל משפחתה הגדולה נשארנו בחיים רק ארבע היינו בסה"כ שמונה, ארבע מתו , ושזכור לי שהיא הייתה מסמר השכונה. בלי שרה, קשה היה להסתדר. או שכתבה מכתב לשכנה; או שקראה להם סיפורים בספניולית - היות וצרפתית לא הבינו, וכך היו מעריצים אותה הרבה מאד.

מראיין: איזה סיפורים היא הייתה מקריאה? מה שאנחנו היום מכירים כ

יואכים: הספרים האלה של ה של ויקטור הוגו של ה , הסופר הזה לא מזמן ראיתי את הסרט גם כן

מראיין: 'עלובי החיים'

יואכים: 'עלובי החיים'. כן וה כמה ספרים מויקטור הוגו ועוד כמה סופרים צרפתים בתרגום לספניולית. הדיבור שלה היה רק בשבת. בבוקר, תפילת שבת. תפילת שחרית. מעשר עד הצהריים הי הייתה הולכת לשמוע דרשה וכמו כן, אחרי הצהריים הייתה מבלה בבית הכנסת כדי לשמוע פזמונים וכו' כל מיני חזנים.

מראיין: באיזה בית כנסת היא הייתה מתפללת?

יואכים: או זה זה היה לנו בית כנסת ברחוב איך נקרא רחוב זה ? ברֶזִ'י וַארְדַאר . בית הכנסת של רֶזִ'י וַארְדַאר.

מראיין: באיזה רחוב גרתם?

יואכים: דוּרְדוּלַאר 7 אחר כך זה היה שמה בעוד אה זה היה שמה בילדותי אוֹדִיסֶאוּס 35 בהמשך זה גם כן ברז'י וארדאר. זה הכל הכתובות האלה שאני אומר זה בסביבה אחר כך אודיסאוס 35; ובסוף כשלקחו אותנו הגרמנים זה היה ב'סְטַאסִיוֹנִיקָה צִ'יקָה' ב'תחנת הרכבת הקטנה' שקראו - אתה היית ביוון פעם ? – אז אתה יכול לתפוס את העניין. אז זה היה מאיפה שאספו אותנו והזה ב'בארון הירש' זה שהיה מחנה מעבר שמשמה הובילו אותנו לרכבות לפני זה היו שלושה גשרים קטנים ש היה נקרא 'סטסיון ' ה'תחנה קטנה' 'סטאסיוניקה צ'יקה' בספניולית, אז באיזור הזה אנחנו גרנו כאשר עשו לנו [דיבור לא ברור] ולקחו אותנו ל'בארון הירש'.

מראיין: אבל אפשר להגיד שעיקר הזיכרונות שלך מהילדות זה מרחוב דודולאר ?

יואכים: מרחוב דודולאר. בילדותי. כן.

מראיין: כן, מה עוד אתה יכול לספר לי

יואכים: אבא, אבא עבד מאד קשה. כפועל רכבת עבד מאד קשה – יום ולילה. זה לא היה סדר יום קבוע בעבודתו הזאת. פעם היה מתחיל בבוקר וגומר בלילה. פעם היה מתחיל בחצות והיה בא אחרי יומיים שלושה לפי הנסיעה שהיה עושה.

מראיין: אפשר להגיד שאמא שמרה על המסגרת של הבית יותר מאשר אבא?

יואכים: ב-99 אחוז. עם אבא נפגשנו מעט מאד.

00:06:51

מראיין: מה הוא בדיוק עשה בתחנת הרכבת?

יואכים: הוא היה מלווה את הרכבות לחו"ל. אני לא לא בדיוק יודע מה היה תפקידו. זה היה נקרא בצרפתית: 'שֶׁמֶן דֶה פֶר' איך אפשר להגיד את זה בעברית? אה תראה היו באים שהיו צריכים להחליף קרונות ו ו ו עבודות כאלה ש היה קטר. הוא היה נוהג קטר.

מראיין: אתם כילדים זוכרים סיפורים שלו על נסיעות לחוץ-לארץ או כאלה דברים?

יואכים: כן אנחנו זוכרים אנחנו זוכרים שבכל חזרה מנסיעה, אם היה מגיע בזמן שאנחנו ישנו, מצאנו בבוקר מצאנו קוּלוּרִיאַס איך קוראים לזה בעברית עם אה שומשום הכעכים האלה טריים עם שומשום

מראיין: אה בייגלה?

יואכים: בייגלה עם שומשום כאלה. מהריח היית מתעורר אז ידענו שאבא הגיע.

מראיין: איך קוראים לזה בספניולית?

יואכים: איך אומרים את זה קולוריאס

מראיין: קוליריאס?

יואכים: כן. זה שם טורקי כזה. קולוריאס עם שומשום. קוֹן סוּמְסוּם . הרי אלה עם שומשום וטריים זה מריחים משהו יוצא מהכלל. אז שהיה ריחם היה מעיר אותנו משנתנו .

מראיין: כן.

יואכים: אתה רוצה לעזוב את המשפחה ? הייתי נאלץ - בחופשים הגדולים מבית הספר - מכרתי את השׂוּמְשׂוּמִים האלה המשולשים את ה ברחובות וכך כמה פרוטות יום-יום. זה היה כל קיץ.

מראיין: כן. מה עשו יתר האחים?

יואכים: טוב, אח שלי, סיפרתי לך שהוא נאלץ ל אחותי הלכה ללמוד גם כן למדה שש כיתות עממיות והלכה ללמוד להיות תופרת. וכשהשלימה את לימודיה במקצוע הייתה היא התרתמה לעזרת הבית.

מראיין: אתה היית חבר באיזה תנועת נוער באיזה גוף אה ?

יואכים: כן. טוב זה קרה בשלב הרבה הרבה יותר מאוחר. זה כבר היה כשהייתי בן שש-עשרה. חמש-עשרה - שש-עשרה.

מראיין: כן. לפני כן, מה קורה איתך?

יואכים: כאילו שום דבר מיוחד. ככה שהימים והשנים עברו.

מראיין: אתה נולדת ב-1917 שזה בעצם אחד מהתאריכים הקריטיים בחיי הקהילה בסלוניקי.

יואכים: שפרצה 'השריפה הגדולה' . כן אני שמעתי על זה. אני הרבה זיכרונות מזה אני לא זוכר מה שקרה שמעתי אבל קראתי. טוב אנחנו אז גרנו רחוק מהאזור הזה שנשרף. היה הרבה רחוק [דיבור לא ברור] האזור הזה

מראיין: כן. אני מבין. מה עוד אתה יכול להגיד על החיים שלך כילד בסלוניקי?

00:10:46

יואכים: אה כן, זכורים לי דברים ש בגלל האנטישמיות של היוונים. אנחנו גרנו לא רחוק משכונה של היוונים שבין שכונתנו והשכונה שלהם היה מגרש ריק באמצע. וכל אחד רצה לתפוס ולשחק כדורגל. אז כששיחקנו וזה להשלים עם המצב היינו נאלצים לשחק אחד נגד השני. קבוצה אחת נגד השנייה וזה היה נגמר תמיד במלחמה במלחמת אבנים.

מראיין: איזה משחקים זה היה?

יואכים: כדורגל.

מראיין: כן. יש לזה קשר לניצחון של המשחק או בעצם

יואכים: לא. לא. שום ניצחון. זה תראה זה כל סיבה קטנה זה כבר היה מספיק כדי להתחיל ולהרביץ אחד את השני. אתה נתת לי מכה בכוונה או משהו כזה ואם זה היה ניצחון שלנו כמובן - זה היה רע מאד.

מראיין: כן. אתה זוכר מקרים מיוחדים של אנטישמיות שפגעו בך?

יואכים: טוב זה היה הרבה-הרבה יותר מאוחר.

מראיין: כן, אבל לא בשלבים האלה

יואכים: לא בשלבים האלה. לא.

מראיין: מה עוד אתה יכול לספר על אנטישמיות כילד?

יואכים: לא. לא לא היה לי שום דבר חוץ מהקטטות המריבות האלה עם ה

מראיין: איזה עוד אה סיבות היו כדי להתחיל נניח משחק כדורגל

יואכים: אהה כן. יש לי עוד משהו, כן. טוב שהזכרת לי. זה היה בסביבות שנת 34 35 כאשר הדיקטטור מֶטָקְסַס נכנס אה תפס את השלטון. אז הלאומנים האלה - הפַנָאטִים האלה – השלושה E – אם שמעת? 'טְרִיָה אֶפְּסִילוֹן' - אז אלו היו אנטישמים מושבעים והכריזו בפומבי שהם נגד העם היהודי. והתחילו לשרוף שכונות יהודיות, והתחילו בקָמְפּבֶּל שכונת קמפבל שמה שרפו את השכונה והרגו כמה כמה מהיהודים שמה. אז התפשטה שמועה שהם מגיעים גם לשכונה שלנו ב'רג'י וארדאר'. כל הצעירים באותה העת, מאותה השכונה התקבצו בכמה בתי הקפה בסביבה עם מקלות ועם סכינים ועשו להם "קבלת פנים" שלא שלא ישכחו לעולם. שברו להם את הראשים. ומאז לא חזרו יותר לשכונה שלנו.

מראיין: כן. אתם כיהודים הייתם מתגוננים או סובלים אה ?

יואכים: אוהו לא נתנו לא נתנו להם להרים ראש !

מראיין: איזה מערכת חינוכית אתה עברת בתור ילד בבית ספר יסודי ובתיכון, מה למדת?

יואכים: כן, אה אני למדתי למדנו בשלושה בתי ספר. ראשית לכל היה בכיתה ה' שלמדנו מכיתה א' ארבע שפות [דיבור לא ברור]: יוונית - שפת הארץ; עברית – שפת עמנו; ספניולית – שפת אם; ושפה זרה – צרפתית. מכיתה א'. זהו. גמרתי את חמשת הכיתות ברז'י, רז'י וארדאר; את הכיתה השישית גמרתי בבית ספר בשכונת הירש בשכונת 'בארון הירש'. וז' וח' ב'תלמוד תורה' זה היה ב'אגיאה טריאדה' .

00:14:50

מראיין: ובדרך כלל אתה כל הזמן בבתי ספר יהודיים?

יואכים: כל הזמן בבתי ספר יהודיים: 'רז'י וארדאר', 'בארון הירש' ו'תלמוד תורה' ב'אַגִיאַה טְרִיאָדָה' אם שמעת

מראיין: כשאתה אומר שהספניולית הייתה שפת אם, תן לי כמה תיאורים על הספניולית כשפת אם.

יואכים: כל החיים בבית התנהלו בשפה הזאת.

מראיין: כן.

יואכים: לא לא היה קיים ב להשתמש בשפה אחרת בבית בחיים היומיומיים. ונוסף לזה שאבא מיוון, מ טורקיה, סליחה. ואבא ואמא מבולגריה אז השפה השלטת - וגם הם דיברו בספניולית ביניהם בארצם - והשפה השלטת הייתה ספניולית. בבית.

מראיין: וזו הייתה השפה השלטת בכלל בכל העיר?

יואכים: בכל העיר. בין היהודים.

מראיין: כן. אני מבין. אתה, למשל, זוכר ספרים מיוחדים שנכתבו בספניולית?

יואכים: ספרים במיוחד לא. זה היו תרגומים מספרים לועזיים. 'לָה פּוֹרְטָאדֵיירָה דִיל פַּאן', זה איך אפשר להגיד פאן זה לחם

מראיין: כן.

יואכים: איך אפשר להגיד את זה?

מראיין: נושא את הלחמים

יואכים: כן. משהו כזה וגם ה'עלובים ' האלה של ויקטור הוגו היו כמה ספרים שזה תרגומים לספנ

מראיין: כן. מה עם הספרות העממית בספניולית?

יואכים: אה טוב זה הספרות העממית זה היה היו הרבה הרבה-הרבה עיתונים בספניולית שיצאו לאור שמה. אם תשאל אותי את השמות אני לא יכול להיזכר. היו כמה.

מראיין: [דיבור לא ברור]

יואכים: הרבה הרבה הרבה הומוריסטים.

מראיין: כן. למשל? אתה זוכר

יואכים: לא אני לא זוכר. מכיוון שאנחנו הדור שלנו כבר התחיל להזניח את השפה בחוץ. כבר התחלנו יותר להתמסר לזה

מראיין: אז מאיפה מאיפה השורשים של הספניולית? אתה יכול להגיד לי אולי?

יואכים: אני אגיד לך, אנחנו היינו מאלה שניצלו מספרד. מ'גירוש ספרד' ב-1492 והגיעו לסלוניקי. הרי אנחנו מאותם אה מאותם היהודים. זה השורשים שלנו.

מראיין: מה עוד אתה יכול להגיד לי על הספניולית. זו נקודה שמאד מעסיקה אותי ואני משתדל לסחוט כמה שיותר. היום למשל, הילדים שלך יודעים משהו מהשפה הזאת?

יואכים: אף מילה. היות ואישתי כמו שאמרתי, היא מזה היא מצ'כיה. הרי היא מדברת אידיש, כן? ובבית דיברה רק עברית.

מראיין: היום למשל אם אתה לוקח עיתונות בספניולית שכתובה בכתב רש"י אתה מצליח

00:18:34

להשתלט עליה?

יואכים: לא ניסיתי. לא נפל בידיים שלי דבר כזה ככה שאני לא יכול להגיד לך.

מראיין: כן. בסדר. אה איפה היה הלימודים שלך בתיכון? איפה

יואכים: בתיכון זה היה ב'תלמוד תורה'. זה היה ב'תלמוד תורה' זה היה רק שתי כיתות תיכוניות.

מראיין: משהו יצא

יואכים: הכינו במיוחד הכינו אותנו שמה לעוד כן, זה התחלה ללמוד להיות מורה כאשר את ההמשך היינו צריכים לסיים אותם בארץ

מראיין: אני לא מבין , מה זאת אומרת?

יואכים: זה שני שנות לימוד להראות לנו את אה איך המורה כדי ללמוד להיות מורה.

מראיין: כן.

יואכים: והמצליחים ביותר היו שולחים אותם ארצה כדי לסיים את לימודיהם. בכדי לחזור

מראיין: זה היה כדי ללמד בבתי הספר היסודיים או איפה? למשל מי שעשה את המסלול, איפה יכל ללמד?

יואכים: אבל זה לא היה נגמר בזה לא היה מסתיים בזה. זה הייתה ההתחלה, ואני מסביר לך שעל ה המוצלחים ביותר אלה שהיו מצליחים, מקבלים את הציונים הטובים ביותר היו נשלחים ארצה כדי לסיים פה את הזה הסמינר.

מראיין: איך קראו למסלול הזה?

יואכים: את הסמינר. הכנה הכנה להיות מורה.

מראיין: בספניולית, איך קראו לזה למשל?

יואכים: אני לא זוכר

מראיין: רגע, אתה רוצה להגיד לי שמי ש שמכיתה ה' אתה מתחיל ללמוד בשביל להיות מורה?

יואכים: לא כיתה ה' מה פתאום. אחר-כך אמרתי לך שבכיתה ו' סיימתי בזה בשכונת 'בארון הירש'

מראיין: כן.

יואכים: שזה היה בית ספר עממי, כן? בזה נגמר את הבית ספר עממי. אם רציתי משמה, כשגמרתי את הכיתה ב'בארון' יכולתי ללכת בגימנסיה בבית ספר יווני – להמשיך - כמו כל תלמיד אחר. אבל לא אני המשכתי אני רציתי להיות מורה ולכן, הלכתי ל'תלמוד תורה' לסיים שתי כיתות שמה – שלא היה איפה - ובהמשך הייתי צריך לסיים פה בארץ. ואני לא הצלחתי בזה.

מראיין: כן.

יואכים: אז אז פרץ המרד היווני אז פרץ ה - כאשר עמדו לשלוח אותי לארץ - פרץ המרד היווני. כשמטאקסס תפס את השלטון, וכל ה [דיבור לא ברור] אז נשארתי תקוע.

מראיין: כך קראו לזה - 'המרד היווני' - זה השם של המרד היווני?

יואכים: כן. המרד היווני של מטאקסס.

מראיין: ולמה נעצרו היציאות?

00:22:01

יואכים: בגלל שזה פאשיסטי זה היה דיקטטורה כבר.

מראיין: הוא חסם את היציאה מהעיר במיוחד לגבי יהודים או בכלל לגבי אה

יואכים: לא יודע אבל לנו כבר לא נתנו כבר לצאת. ליהודים כבר לא נתנו יותר לצאת לארץ.

מראיין: והנוצרים יכלו לצאת למקומות אחרים?

יואכים: אני לא יודע.

מראיין: כן. כשנשארת מה עשית?

יואכים: התחלתי לעבוד מכל הבא ליד. עד שהחלטנו לעלות כחלוצים ארצה.

מראיין: כן.

יואכים: עבדנו ב'הכשרות' כשנה וחצי

מראיין: כן.

יואכים: ובסוף לא הצלחנו להשיג סרטיפיקט הרי הם שלחו סרטיפיקטים בדיוק

מראיין: כן.

יואכים: ואז הגיע תורי לשרת בצבא. והכל נגמר.

מראיין: אני רואה שהייתה לך תחושה ציונית מאד חזקה.

יואכים: מאד חזקה. ואני רציתי שתוסיף לכתוב על דבר שזה מאד מראש אמרנו בנוסף על הזה מה שכתבתי שבין הידידים שהיו באותה חבורה היה גם שִׁמְאוֹר שאול. שמעתם על שִׁמְאוֹר שאול? שהגרמנים תלו אותו בוארשה?

מראיין: אהה סניור

יואכים: שמאור. שמאור. שאול, אתם לפעמים קוראים לו סניור שאול. שמאור קראו לו. שמאור שאול.

מראיין: שמאור?

יואכים: כן. בסוגריים, אבא שלו קרא לו ז'וֹרֶס על שם זה שהרגו אותו הצרפתים. הקומוניסט הצרפתי. הרי אבא שלו היה מאד שמאלני. אם ידוע לך, על ז'ורס קראת פעם? שמעת פעם? הקומוניסט הצרפתי שהרגו אותו? אבא שלו היה קורה לו ז'ורס. כן, ידידי שאול סניור –תכתוב סניור, בשם סניור אתם קוראים לו – הוא הצליח כן לעלות ארצה כחלוץ ובשנת 1938 חזר כדי לקחת את ארוסתו. חזר ליוון כדי לקחת את ארוסתו ארצה , אז, היות ויום גיוסו לצבא התקרב באפריל בראשון לאפריל 38 לא נתנו לו לצאת יותר. נשאר תקוע ביוון ועבר את כל התלאות כמו כל יהודי אחר ביוון. ובהמשך אני אקריא לך מה שכתבתי עליו.

מראיין: מה היו הטיב הקשרים ביניכם?

יואכים: ידידים מאד-מאד קשורים. בילינו יחד

מראיין: מאיפה הכרת אותו?

יואכים: מהשכונה. מהשכונה.

מראיין: כן. אתה אחר-כך נפגשת איתו – יותר מאוחר – במחנות?

יואכים: כמובן.

00:26:08

מראיין: שם היה לו סוף טרגי?

יואכים: כן. תלו אותו. תלו אותו במחנה אושוויץ אחרי בריחה. הוא לא הצליח.

מראיין: כן. איך זה אנחנו מתקרבים אל התקופה של הגירוש של היהודים?

יואכים: כן. כן. כשאנחנו כבר הלכנו לצבא

מראיין: אתה התגייסת יחד עם שמאור?

יואכים: כן. בראשון באפריל 1938.

מראיין: 38 ?

יואכים: כן.

מראיין: ואיפה הייתם? איפה שרתתם?

יואכים: אני נשארתי ביוון כחובש בבית חולים. ב Πέμπτο Νοσοκομείο אתה מבין משהו ביוונית? בית החולים החמישי – זה נקרא, בסלוניקי פֶּמְפְּטוֹ נוֹסוֹקוֹמֵיוֹ.

מראיין: והוא? ושמאור?

יואכים: שמאור היה בזה בחיל רגלים. הוא השתתף במלחמת אלבניה והצליח להישאר בחיים. כמוני.

מראיין: גם אתה השתתפת במלחמה באלבניה?

יואכים: כן. כחובש.

מראיין: איפה עברת הכשרה לחובשות?

יואכים: זה בבית ה בצבא.

מראיין: בצבא. כמה זה היה הקורס הזה?

יואכים: זה היה שישה חודשים. קורס אה

מראיין: מה היה המצב בבית בתקופה של הכיבוש כשאתם כבר נמצאים ב ב בצבא בעצם, זו התחלה של הכיבוש הגרמני?

יואכים: טוב, זה עוד לא. אז אה הספקתי להשתחרר בסוף 39 , אחרי כמה חודשים קיבלתי תפקיד חזרה במלחמה ואני נשלחתי לזהו לאלבניה אל הפלוגה שלנו

מראיין: רגע אני רוצה להבין: כל הזמן היית בצבא סדיר בבית חולים החמישי

יואכים: לא. הספקתי להיות כמה חודשים חופשי. השתחררתי.

מראיין: רגע. רגע. כל השירות הצבאי שלך – לפני המלחמה של האיטלקים - היית בבית החולים החמישי

יואכים: כן. בסלוניקי.

מראיין: כן. השתחררת?

יואכים: השתחררתי כמה חודשים. אחרי כמה חודשים פרצה המלחמה ושלחו אותנו. איך שהתקדמו הצבא שלנו אחרי שגמרנו באלבניה.

מראיין: כן. כמה זמן היית באלבניה?

יואכים: לא הרבה זמן. כמה חודשים עד שגם הגרמנים אה עד שהגרמנים גם כן לקחו חלק

00:29:55

במלחמה הזאת נגדנו, והסיפור נגמר מהר מאד. בתוך כמה ימים.

מראיין: כן. איך אתה היית מתאר את השינוי הזה שהגרמנים פולשים אה כובשים בעצם אה

יואכים: כן זה במשך שנתיים של הכיבוש לא הרגשנו שום דבר מיוחד נגד הגרמנים. הסבל היה כללי בין יהודים ובין גויים יוונים. אז ביום בהיר אחד נת נתנו הוראה - אני לא זוכר את התאריך המדויק: זה היה צריך להיות יום שבת - להתאסף כולנו בכיכר מסוים זה היה נקרא [דיבור לא ברור] – בכיכר מסוים להתאסף כל היהודים

מראיין: 'כיכר החירות' .

יואכים: 'כיכר החירות'. כן. זה היה צריך להיות יום שבת. הרי אתה כבר שמעת את העדות הזו הרבה פעמים. ו ומאז התחיל כבר הסבל הנוראי כלפי היהודים.

מראיין: מאיזה בחינה? מה מה בעצם היה שם בשבת הזאת? איך אתה מתאר אותה?

יואכים: אז אה השבת הזאתי ב'כיכר החירות' הזה, זה היה כיכר מאד גדול שנכנסנו משער אחד; רשמו את הפרטים שלנו; וכשיצאנו מהשער האחורית, התחילו ל"הרקיד" אותנו והיינו מוכרחים לזחול כמו כמו בהמות, לקול צחוקם של הסביבה. אז כבר הרגשנו מה שמחכה לנו הלאה. הדבר המצער ביותר בעניין הזה היה בוגדנותו של הרב הראשי שלנו, שליהודים התחשק היה במקום למנות יהודי סלוניקאי כרב הביאו לנו זר מגרמניה. היה רבה האחרון של קהילת סלוניקי וראש היודנראט בעיר. שולח מסלוניקי בטרנספורט האחרון, ומצא את מותו ימים ספורים לאחר השחרור, בסמוך לעיירה טרייביץ בגרמניה – שם גם נקבר. דמותו ותפקידו בזמן השואה טרם הובררו מבחינה מחקרית . הרב מצא את מותו במחנה ברגן בלזן ימים ספורים לפני שחרורו ולא כפי שנטען במקרים רבים – בבירקנאו יוונית, Σέβη Κόρετς (1894 – 1945). שמו, יימח-שמו. הקורץ הזה הוא מכר אותנו. הדבר הראשון שהגרמנים עשו כשכבשו את סלוניקי, תפסו אותו וגירשו אותו מסלוניקי. אני אומר גירשו ולא אומר שבכוונה הביאו אותו למחנה לריכוז, מקום שאז עוד לא נודע לנו על זה. נודע לנו אחרי שנתיים שהוא חזר, כאשר התחילה כאשר קיבצו אותנו בזה בכיכר החירות הזה. אז כאשר הוא חזר סיפר לכולם שאמנם

מראיין: רגע. לפני כן אני רוצה לשאול משהו: מה פתאום ככה הוא הגיע מגרמניה?

יואכים: אז ככה אני לא יודע לכן אני אומר לא מובן לי למה למה המינוי מינו רב בסלוניקי יהודי זהו יהודי רב רב זר מגרמניה ולא יהודי מקומי. זה ככה זה הסיפור את הסיבה אני לא יודע.

מראיין: זה בעצם רב ממוצא אשכנזי [דיבור לא ברור]

יואכים: מוצא אשכנזי. כן. בדיוק. אפשר להגיד את זה ככה. שעלה שעלה ממון רב.

מראיין: כן. אל העיר, עם מי הוא הגיע? הוא בא לבד?

יואכים: עם משפחתו. עם אשתו ועם ילדיו. לא יודע כמה ילדים היו לו. הייתה לו משפחה.

מראיין: איפה הוא היה גר?

יואכים: הוא היה גר אה באיזור יוקרה. זה איזור אה לא יודע בדיוק איפה שזה היה זה איזור זה מטעם הקהילה היהודית הבית, מפואר.

מראיין: כן.

יואכים: ובכן, הוא פגע ביהודי סלוניקי בזה, כאשר חזר מהגלות אחרי שנתיים - בדיעבד נודע לנו שהוא היה במחנה ריכוז ושמה קיבל שטיפת מוח - שיחזור לסלוניקי ושיספר סיפורים ליהודים כדי שנוכל כולנו ללכת כצאן לטבח, בלי להרגיש מה שקורה איתנו. כן, הוא בא

00:35:25

וסיפר סיפורים שאמנם לוקחים אותנו לגרמניה לעבוד, אבל זה כדי להרחיק אותנו מ מיוון כדי לא לעשות מהומות, אבל שמה אנחנו חיים במשפחה - הגברים עובדים ויהיו לנו חיי משפחה. אבל לא לא נורא.

מראיין: איך אתה מסביר את זה? מה פתאום אה ?

יואכים: זה הוא רצה הוא חשב שבזה הוא מציל את העור שלו. אבל כשגירשו את כולם והוא היה עם הטרנספורט האחרון ששוב הגיע למחנה ריכוז, שמה היהודים חיסלו אותו. בבירקנאו .

מראיין: כן.

יואכים: זה הסיפור של הרב קורץ.

מראיין: איפה

יואכים: לו האיש הזה הרב הזה היה בא והיה לו האומץ [....] לא לצ [דיבור לא ברור] לגלות מה שעלול לקרות לנו, היו הרבה ניצולים, היו הרבה בורחים מכיוון שכבר היו הייתה תנועה כזאתי כדי למשוך את הצעירים לכל הפחות פרטיזנים. אבל כשבא הרב ואומר לך, ששום דבר מיוחד לא יקרה לך; אתה תעבוד שמה; אתה יכול להפקיר את המשפחה שלך וללכת לפרטיזנים? בשום אופן לא.

מראיין: זאת פרשה קשה לגביך?

יואכים: קשה. קשה מאד. קשה מאד. מכיוון שבגלל בוגד אחד ויחיד הלכו לשווא הרבה-הרבה צעירים שיכלו להינצל ולברוח עם הפרטיזנים. אם היו יודעים היו נשארים חיים. בזה חיי הפרטיזנים אבל הם היו נלחמים ולא הולכים כ'צאן לטבח' בלי להילחם על החיים. הרי אנחנו אנחנו, משפחתנו כדי לעזור להם להזכיר כן? אבל כשראינו שממילא אנחנו לא יכולים לעזור להם הרבה מאתנו היו בורחים להרים. אם היה מגלה, לא את הכל, קצת הרי הוא ידע

מראיין: איפה מתבצע לגביך הגירוש של המשפחה? או שזה כבר כתוב כאן או שכבר הזכרת?

יואכים: לא. לא. לא. לא הזכרתי את זה עדיין.

מראיין: איך איך מה קורה ב

יואכים: היות ואני חשבתי שיש לך הרבה עדויות מה [דיבור לא ברור] האלה, אני התחלתי

מראיין: בוא, בוא תתאר לי עוד קצת מה קורה בבית לפני הגירוש. הימים הספורים לפני הגירוש.

יואכים: כן. אז לפני הגירוש כבר הגרמנים תכננו, ככה, לקבץ את כל היהודים עד כמה אה שקרוב לשכונת אה 'הבארון הירש', שמשם הובילו אותנו לרכבות. אז ככה שגירשו את כל היהודים, כדי להתקבץ עד כמה שאפשר סביב לשכונה הזאתי 'בארון הירש'. אז המשפחה אני הגעתי יחד עם המשפחה של אחותי שהיו לה שתי בנות

מראיין: בעצם כל המשפחה גרה יחד עם אה

יואכים: לא. המשפחה שלנו המשפחה של אחי הגדול לא. הוא היה נשוי ל במקום יותר רחוק מאתנו. זאת אומרת: גרנו אמא, אני ואחי הקטן ואחותי עם בעלה ושתי הבנות שלה.

מראיין: כן.

00:39:43

יואכים: לעבור לא יכולנו לצאת, מכיוון שהצטרכנו לענוד את המגן דוד ומכרנו אני הייתי טוב לא הזכרתי את זה בשלב מאוחר יותר אני ואחי פתחנו חנות קטנה לתמרוקים, אז מכרנו סחורה כדי להתפרנס. הוצאנו את כל הסחורה מהחנות הבאנו אותה בבית, מכרנו אותה לסוחרים האחרים לאט-לאט כדי להתפרנס לעבור את ה התקופה הרעה עד שגירשו אותנו לזה למחנה 'בארון הירש'.

מראיין: איך הייתה האווירה בבית?

יואכים: עכורה מאד.

מראיין: אתה לא אתה מסוגל לשחזר איזה שיחה בין ההורים?

יואכים: כן. הייתה לי איזו שיחה מאד נוקבת עם גיסי. הרי הגיס שלי היה יושב-ראש של סוחרי הפחם היו לו הרבה הרבה השפעה

מראיין: מה היה השם שלו?

יואכים: גבריאל כהן. הוא היה יושב-ראש סוחרי הפחם. יהודי מפולפל מאד. מאד פיקח. אז השיחה הזאת הנוקבת בינינו זה היה: "גבי", אני אומר לו, "השפעתך גדולה בין הגו על הסוחרים הגויים, תעשה משהו, תוציא את המשפחה. יתנו לך עזרה". הוא היה יהודי גאה מאד ולא רצה להשפיל את עצמו. הוא חשב שזה השפלה לבקש עזרה מחברו. ופעם, בהיותנו במחנה ריכוז בבירקנאו, הזכרתי לו את העניין, הרים ידיים ואמר: "אין מה לעשות על חלב שנשפך".

מראיין: כן. מתי מתבצע הגירוש שלכם?

יואכים: זה בחודש מארס 1943. מדובר ב-14 או 15 זה היה הטרנספורט השמיני.

מראיין: מתי את כל פרשת האימים הזאת אתה הגדרת כוויכוח על האלוהים וה והגוויות?

יואכים: אני לא זוכר. אחרי שהגענו למחנה. זכור לי, אחרי היום הראשון במחנה.

מראיין: כן.

יואכים: הגענו לבירקנאו, בלילה, אחרי נסיעה של כמה ימים ברכבת עברנו מחירות לחושך, למרות שתחנת הרכבת של בירקנאו היה מואר כמו יום. הפרוצדורה הזאת של קליטתנו במחנה הייתה מלאה עינויים גופניים ונפשיים במיוחד. כשהובילו אותנו לבלוק כבר היה אור בחוץ. משום מה קראו לבלוק הזה: קרנטינה בלוק. מה שאני זוכר שבדקו אם אנחנו לא נגועים באיזה באיזה מחלות. מה שאני זוכר מאותו יום ראשון במחנה ההוא, שלא טעמנו מהאוכל שהביאו לנו בחביות. אז התנפלו הוותיקים שבמחנה על החביות כמו חיות טרף. המראה הזה זעזע אותנו עד עומק ליבנו. אחרי שליקקו טוב-טוב שליקקו טוב-טוב את החביות אמרו לנו בלגלוג מה: "בעוד כמה ימים גם אתם תתנהגו ככה. אתם רואים את העשן הזה העולה לשמים, אלה הם היקירים שלכם ששורפים אותם עכשיו".

ההלם היה גדול מאד. לא יאומן. הרבה זמן לא הוצאנו הגה מהפה. אז מישהו פרץ בצעקות: "איפה אתה אלוהים אם אתה קיים"?! הבְּלוֹק-אֶלטֶעסְטֶע שמע את הצעקה הוא הבין את משמעותה. יהודי פולני שחי בצרפת והבין את השפה שלנו. פנה אלינו ואמר: "אתם הישנים באצטבות אלה – זה מיטות כביכול שהיו לנו שמה - בבלוק - בהישמע שריקה שלי, תקפצו מהמיטות

00:45:43

ותסתדרו בשלשות בחוץ. משאיות ייקחו אותכם למבצע מסוים כאשר תחזרו, אז נשוחח אם קיים אלוהים או לא".

לא עצמנו עין עד ששמענו את השריקה. קפצנו מהמיטות והסתדרנו בשלשות כפי שביקש. אז הגיעו שתי משאיות עם חיילי אס.אס ובצעקות ובמכות העלו אותנו למכוניות. הגענו למקום מואר מאד, שם היה צריף שחור גדול. כשפתחו את הצריף, נעשה לנו חושך בעיניים. הצריף היה מלא גוויות. שוב בצעקות ומכות העמסנו אותן למשאיות. היות ואני הייתי מנוסה ומחוסן בעבודות כגון אלה כחובש במלחמת אלבניה, אמרתי לאחי הקטן שגם הוא היה שם איתי - "אני אתפוס מהראש ואתה מהרגליים ותחשוב שמעמיסים שקי תפוחי אדמה".

כל הבלוק כמובן לא ישן. גם הבלוק-אלטעסטע חיכה לנו. הוא קיבל את פנינו החיוורות, חלק היו נראים כמו מתים מרוב פחד. אז הוא שאל אותנו בקול רם - "נוּ, יש או אין"? למחרת בבוקר קמו כמה מהחבר'ה עם פנים נפוחות ועוד עם הלם עמוק, לקחו אותם מאיתנו ולא ראינו אותם יותר. זהו הפרק הראשון.

מראיין: כן, אז תמשיך.

יואכים: הפרק השני: טְרָנְזִיט בְּלוֹק והלחם.

מראיין: כן, אני הייתי מציע שזה יהיה בלי פרקים סיום צד קלטת

00:47:28

התחלת צד קלטת

מראיין: המשך שיחה עם אליקים בכר יואכים. כן.

יואכים: הנאצים היו יסודיים ואוהבי סדר, אפילו ברצח עם. מהקרנטינה בלוק, העבירו אותנו לטרנזיט בלוק. היות והרעב התחיל כבר להציק לנו, הנה הטרנזיט בלוק נתן לי חומר למחשבה: איך "לארגן" עוד מנת לחם. לפי דעתי – בלי סיכונים רבים. הדיירים בבלוק הזה היו מתחלפים כל פעם שהיה מגיע טרנספורט חדש, ככה שאפשר היה להתגנב לשמה ולקבל עוד מנת לחם. ואמנם, ככה עשיתי אחרי שהעבירו אותנו לבלוק הקבוע שלנו. זה הצליח לי כמה ימים עד לאותו היום הבלתי נשכח. עמדתי בתור – כמו כולם – קיבלתי את מנת הלחם עם התוספת, ונכנסתי לבלוק עד שהחלוקה תגמר, ואז אפשר היה לצאת. הלחם נגמר, ובחוץ עוד נשארו רבים שעוד לא קיבלו את לחמם. הבלוק-אלטעסטע הבין מה שקורה, נתן הוראה לסגור את הדלתות של הבלוק ושכל אחד יתפוס את מיטתו. אז אמרתי בליבי: "אלי" – זה שמי הקצר מאליקים – "זה הסוף שלך". העונש שהיה מאות מלקות בישבן ולא היה שום סיכוי לצאת חי משמה. אובד עצות, רועד וחיוור מפחד, לא ידעתי מה לעשות. אז הופיע כאילו מלאך משמים ואומר לי: "תפוס מהר את המיטה מלמעלה, פה לא ישן אף אחד". נשמתי לרווחה. ניצלתי. רבים נתפסו ושילמו מחיר יקר מאד.

בחוץ, התחוללה טרגדיה אחרת. אחי הקטן חיכה לי תמיד בחוץ, שהייתי יוצא והייתי מתחלק איתו במנת הלחם. כאשר ראה מה אירע, התחיל לבכות, וגם הוא חשב שלא יראה יותר

00:49:31

את אחיו. במחנה, כידוע, הפסקנו להיות בני-אדם. בעיני הנאצים נחשבנו לחיות, אפילו לברך את חברך לשלום, ללחוץ את ידו – היה אסור. אם נתפסת בקלקלתך – שילמת בעבור זה ביוקר רב. יום אחד, לקחו אותנו לעבוד בגינון במחנה של נשים. תוך כדי העבודה, ראיתי מרחוק מכירה ונפנפתי לה עם היד לשלום. כפי שאמרתי, זה היה חטא גדול. למזלי הרע האס.אס. השומר הבחין בדבר. בו במקום חטפתי מכות בקת הרובה שלו ורשם גם את המספר שלי. זה היה תעודת הזהות שלנו – המספר בזרוע. בערב, אחרי הספירה , התחילו להקריא מספרים ולצאת מהשורה. כמובן, גם את מספרי קראו. הצטרפתי לכל החבורה הזאת, עבור החטא הגדול שעשיתי - לברך מכירה לשלום. לקחו אותי לבית הסוהר של המחנה הנקרא סְקָה. עד היום – לא יודע מה הפירוש של המילה הזאת. קבלת הפנים שמה היה, 50 מלקות בישבן ומכות אגרוף בפרצוף. כמה שהחיים במחנה היו קשים, שמה, ב'סקה' – היו שבעתיים יותר קשים. בבוקר קיבלנו 'שִׁיסֶל' – זה הקערה – קפה שחור, מים שחורים. יצאנו לעבודה בשירה - היינו מוכרחים לשיר – מלווים עם הרבה שומרים עם כלביהם. עבדנו קשה מאד בייבוש בִּיצוֹת. לכל שני אסירים הייתה קרונית שממלאים אותה באדמה, אחר-כך מורידים אותה דרך מסילה כמה מטרים ושופכים את תוכנה לבִּיצָה.

בארוחת צהרים קיבלנו מרק עם כמה תפוחי אדמה חצי רקובים. אחרי מנוחה של שעה, שוב לעבודת פרך עד הערב, שקיבלנו את מנת הלחם וקצת מרגרינה או מה שהיה, נקרא סָלָמִי, או קצת ריבה מרוח על הלחם. וזה היה זה היה סעודת מלכים עבורנו.

אז יום אחד, תוך כדי עבודה, בזמן ששפכנו את תוכן הקרוניות בביצה, לא יודע איך זה קרה, הקרונית שלנו נפלה בתוך הביצה. אוי לנו ! קללות וגידופים. מנפחים אותנו ממכות. וזו לא הכל. תפסו אותנו בבגד - אותי ואת בן הזוג שלי - והשליכו אותנו לביצה כדי שנחלץ במו ידינו את הקרונית. אוי לנו, איך יכולנו לעשות את זה בכוחות שלנו? ככה, בעמל רב ועם עזרה של אסירים רבים אחרים – עלה הדבר בידינו.

ככה יום רדף יום בגיהינום הזה. נאמ נאמר לנו, שהמקום הזה, יהודי – לא יצא חי משם. לא עבר יום, לא עברה שעה שלא חטפנו איזה [דיבור לא ברור] אחד האסירים הגויים, הגרמנים. הפושעים. ההומואים שהיה מהם שם. ככה קרה שיום אחד, אחרי שחילקו את המרק של התפוחי אדמה, ראיתי ששוב עומדים בתור כדי לקבל עוד כמה תפוחי אדמה. לתומי חשבתי שגם אני יכול לקבל תוספת. נתנו לי לעמוד בתור. כשהגיע תורי, הגשתי – כמו כולם - את ה'שִׁיסֶל' שלי. אז קיבלתי מכות רצח בכל הגוף. את הפר את הפרצוף שלי מחקו – ללא הכר – לקול צחוקם של הפושעים האלה.

באותם הימים הגיע לבירקנאו אחי הגדול. יחד עם אחי הקטן באו "לבקרני" ב'סְקָה' דרך האחראים שהיו בצריף הזה. הם פנו אלי ושאלו, אם אני מכיר אחד בשם - אליקים? כל כך נפוח הייתי, שאפילו אחי לא הכירו אותי. אז גיליתי להם שזה אני שהם מחפשים. שלושתנו פרצנו בבכי על מר גורלנו, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותם, היות ובאחד

00:53:55

הסלקציות לקחו אותם לקרמטוריום.

מרד גטו וארשה הסתיים אחרי שחיסלו את כל היהודים הגיבורים האלה, שלא הסכימו שיובילו אותם 'לצאן לטבח' – כמונו. נלחמו בעוז ובגבורה ביודעין שאף אחד לא יצא חי משמה. נקמו נקמו בהם [בגרמנים], רצחו רבים מהם ואז היה קרן אור זעיר בתוך החושך הגדול שבו היו חיים.

הנאצים – כפי שידוע – הם יסודיים בכל פעולה שלהם התחילו ללקט אסירים שלא דיברו לא פולנית ולא גרמנית כדי לשלחם לגטו וארשה, כדי לאסוף כל דבר ערך למען הרייך השלישי. ככה זה קרה שגם לי הֵרָע מזלי – כּיְוָוני – להישלח לגטו וארשה וניצלתי מהתופת הזה הנקרא 'סְקָה'.

לוארשה הגענו ברכ ברכבת עד התחנה. כדי להגיע למחנה, הלכנו ברגל וטיפסנו על ההריסות. הכל היה הרוס. לא נשאר בית שלם על תילו. וזאת העבודה שחיכתה לנו למיין כל דבר ערך ולשלוח אותו לגרמניה. בחלקי נפל לעבוד בניקוי לֶבֵנִים, לסדר אותם בערימות, להעמיס אותם בעגלות. קבוצה אחרת העמיסו אותם ברכבות וישר - לגרמניה. בגטו, החיים יחסית היו – לרבים מאתנו – יותר קלים. שם התגלגלו הרבה כספים וזהב, אפילו יהלומים, שהרבה מצאו בהריסות וקנו מהפולנים האזרחים שעבדו איתנו כעגלונים דברי אוכל שאפשר היה לקנות מהם – כל מה שהיה נמצא באותם הימים בוארשה. עד שמגפת הטִיפוּס פגעה במחנה ו [דיבור לא ברור] רבים מאתנו. מחוסר תנאים סניטריים – היות והמחנה היה חדש והמקלחות טרם הוקמו – התמלאנו כינים וכתוצאה מזה פרצה המגפה. המחנה נסגר. אין יוצא ואין בא. קרנטינה מוחלטת. היו שמועות שעומדים לשרוף את המחנה עם כל יושביה . אבל לא. היה להם עוד צורך בנו, כדי להמשיך ולעבוד ולהוציא מההריסות עוד כמה שאפשר יותר. למרות כל הסבל מהעבודה הקשה והאוכל הזעום שקיבלנו נשאר בנו עוד שמץ של הומור. בערבים, עם הפת לחם בידינו, ישבנו על המיטות – היות ומקום ישיבה אחר לא היה קיים – חיסלנו אחת-שתיים את הלחם והתחלנו במיון הכינים השורצים בנו. כל אחד היה צועק לשני - "כמה כינים או [דיבור לא ברור] עוד חיסלת"? וזה נהפך למי [דיבור לא ברור] מָקָבְרִי. עד שנבנו המקלחות וקיבלנו בגדים נקיים מדי פעם.

במחנות ההשמדה קשה מאד היה לברוח, מעטים ניסו ונתפסו ושילמו בחייהם, אבל אנחנו ב'אֲפֶּלפְּלָאץ' זה היה ב שילמנו בהרבה שעות המתנה בקור, בגשם, בשלג ולפעמים כל הלילה עד שמצאו את הבורח ומחסלים אותו. ככה קרה גם לבחור יווני חסון, גיבור משכמו ומעלה, ומי שהיה ידידי שִׁמְאור סניור שאול. הוא היה הממונה במחסן הבגדים של האסירים. פעם בשבוע היה נוסע, בליווי שומר, העירה – למכבסה – למסור כביסה מלוכלכת ולקבל נקייה. אז הוא תכנן בריחה בעזרת הפרטיזנים שבמכבסה. הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים, עד לאותו הרגע שאמור היה להגיע מכונית ולאסוף אותו. השומרים שליוו אותו – היות שהאמינו שהוא לא יכול להימלט – נתנו לו קצת חופש והיה יכול לטייל פה ושם . באותו היום, נפל בגורלו המר, שומר שלא עזב אותו לרגע. אז באין לו ברירה, לקח אותו לדרך צדדית והתנפל עליו כדי לחטוף את הרובה. אז הגיחו מאי-שם שני חיילים – עוברי

00:58:23

אורח – ראו על המתרחש, ירו בו ופצעו אותו ברגל ו והביאו אותו למחנה. אשפזו אותו עד שהפצע הגליד. ואז ביום ראשון, בהיר אחד, בזמן של ארוחת הצהריים, הביאו אותו כבול באזיקים ותלו אותו בנוכחות כולנו – שיראו וייראו.

מהסבל הגופני והנפשי איבדנו כבר צלם אנוש. לא היו קיימים יותר יחסי משפחה ולא היה יחסי חברה. כל אחד דאג לעצמו בדיוק כמו ג'וּק בג'ונגל. איבדנו את התאריך. שכחנו את החגים. אבל, היו כמה דתיים פַנַאטִייִם שעוד המשיכו להאמין ב בשוכן במרומים שיציל אותם. פתאום שומעים – מפה לאוזן – שהיום ערב כיפור. תוך כד תוך כדי עבודה הם התפללו בשביל ה בשביל אה הם התפללו. בשביל האחרים, שכל מטרתם היה "לארגן" עוד מנת לחם הייתה זאת הזדמנות פז לגנוב את לחמם של המתפללים שהיו שקועים בתפילה ולא הרגישו שלחמם נגנב. כאשר גמרו את תפילתם והחבורה התיישבה לאכול את פיתם אוֹי יה הלחם נעלם. זעקות עד לב השמיים. בכי קורע לב. אין מי שיעזור.

ככה הימים הלכו ועברו, ואז התפשטה שמועה שהרוסים נמצאים כ-40 קילומטר מווארשה. זאת הפעם הראשונה שמרגישים קצת שמחה בלב. אחרי שאיבדנו כל תקווה שנצא חיים גיהינום הזה.

ערב אחד, בזמן המסדר, הופיעו כמה קצינים גבוהים והתחילו והתחילו למיין את כל אלה הנראים בריאים ב ב בינינו. והבלוק-אלטעסטע רשם את מספרם. גם אותי הוציאו החוצה, אז ביקשתי מהבלוק-אלטעסטע, בלחש, לֵאוֹן יֶחִיאֶל שמו, "אל תרשום את מספרי". משום מה, הייתה לי הרגשה לא נשאר בחיים.

מראיין: והוא לא רשם אותך?

יואכים: הוא לא רשם אותי. לא רשם. אני עוד מזכיר את זה. הגרמנים בבריחתם, סחבו אותם לכל מיני עבודות

עד הרי טִירוֹל

ובסוף חיסלו את כולם. דרך אגב, לאון יחיאל זה שהציל את חיי ללא יודעין, הרבה יוונים ביקשו את חייו

אחרי השחרור בגלל היחס הרע כלפיהם. אבל, במשפט חברים שהיה באיטליה הוחלט למח למחול לו

מפני שבני רחמנים אנחנו. זה בנוגע ל

הרוסים מתקרבים לווארשה, כבר התחילו שיבושים בעבודה. לא מוצ לא מוציאים אותנו בחוץ. שמועות מתפשטות שעומדים לחסל אותנו. יום-יום רואים פחות ופחות אֶס.אֶסמַאנִים במחנה. משהו רציני מאד מתרחש. הנה הרגע הגיע, מרכזים את כולנו בחצר. יוצאים החוצה כמה מאות אסירים, ביניהם גם גיסי – בעל אחותי

מראיין: גבריאל כהן

יואכים: גבריאל כהן. השאירו אותם במחנה כדי לפרק את הכל. מחלקים לנו מנת לחם ולדרך – ברגל. הולכים ביום, ובלילה יושנים בשדות, תחת כיפת השמים. בצעדה הזאת, מי שמפגר, חוטף כדור בראש וחסל. אין סוף להליכה. רעבים וצמאים. תשושים לחלוטין. ממשיכים הלאה. באחד הלילות, בזמן מנוחה, בקרבת המקום שישבנו היה צינור בטון גדול.

01:02:29

אז, אחד מאיתנו, יעקב אַבּוּאַב שמו, החליט להתחבות בתוכו ולהינצל. אבל גם ממנו לא נודע כלום. עד עצם היום הזה. הצימאון הציק לנו יותר מהרעב. היות והיה קיץ חם מאד. אז, בייאושנו, התחלנו לחפור באדמה בציפורנינו, באבנים ובמקלות ופתאום אתה שומע צעקות - "מים. מים. מצאנו הרבה מים" זה היה עמוק ביותר. שתינו מהמים הדלוחים הללו. פתאום נפתחו ארובות השמיים ומבול ניתח עלינו. רטובים עד לעצמות ורועדים מקור התחבקנו חבורות-חבורות כדי להרגיש קצת חמימות. תשושים וחצי-מתים הגענו לתחנת הרכבת. הכניסו אותנו לקרונות כמו סרדינים בקופסא. בקושי היה אפשר לנשום. רבים קפצו מפתח ה הקרון הפתוח ואיבדו את עצמם לדעת. סוף פסוק.

אלה שנשארנו בחיים הגענו למחנה דכאו שבגרמניה. להפתעתנו, קיבלו את פנינו שם בתה חם. במרק חם. מקלחת חמה. בגדים נקיים. אחר-כך שוב, אוכל מלכים. בקיצור, עברנו מגיהינום לגן-עדן.

כבר הזכרתי יותר מפעם, הגרמנים הם עם יסודי ודייקן, הם היו זקוקים לנו, ובדיע היו זקוקים לנו לבצע עוד עבודות פרך. לחסל את שארית הפליטה אם יש להם זמן. אנחנו באדמה אנחנו באדמת גרמניה הארורה. אחרי כמה ימים מנוחה אחר ימי מנוחה שוב יוצאים לדרך ברגל. ובשדה פתוח, ריק, התחלנו לעבוד ולהקים מחנה חדש. בנינו את וַאלְדלָאגֶר . כאשר המחנה היה כבר מוכן לקלוט אלפי אסירים התמלא המחנה מהם, ואז התחילה המשי המשימה שלמענה הועברנו לשמה.

חילקו אותנו לשתי קבוצות. חוץ מקוֹמָנְדוֹס קטנים לעבודות היום-יומית של המחנה. קבוצה אחת יצאה לעבודה ביום והקבוצה השנייה – שבה הייתי גם אני – עבדנו במשמרת לילה. בנות 12 שעות. הביאו אותנו במבנה ענק עם קונסטרוקציות ברזל שופכים בו טונות הרבה טונות בטון תפקידנו היה עם מקלות ארוכים ביד לדחוס את הבטון בתוך הקונסטרוקציות האלה. מה טיבו של הפרויקט הזה – לא ידענו. אחרי המלחמה נודע לי שזה היה מיועד לאפסן את פצצות האטום. אם שמעת על ה על המבנה הזה זה היה לא רחוק ממינכן ב [דיבור לא ברור יתכן - בואלדלאגר]

מראיין: אני לא לא

יואכים: מבנה עצום ששפכנו שמה טונות וטונות של בטון והיה הזדמן לי לקרוא על זה בעיתון שזה היה מיועד לאפסן פצצות אטום. העבודה הזאת היא הייתה קשה מאד ומפרכת. אחרי 12 שעות עבודה בלילה, חזרנו למחנה כמ כמעט באפיסת כוחות. לילה אחד תפסו אותי לעבוד על יד מערבל בטון ענק שעבודתי הייתה לפתוח את שקי המלט שאחרים היו סוחבים על גבם, ולשפוך אותם לתוך המערבל. זה היה גיהינום עלי אדמות. קצב העבודה היה רצחני היו ובעלי מלאכה גרמניים פיקחו על עבודתנו. אפילו לרוקן את שלפוחית השתן – לא הרשו לנו. ואז כל-כך נדנדתי למפקח שסוף-סוף נתן לי ללכת ולהשתין. אבל הזהיר אותי: אם תחזור מה הוא יהרוג אותי. לקח את מספרי ונתן לי רשות ללכת. עיוור כמעט – מאבקת המלט – לא ראיתי לאן אני הולך – והנה אני בּוּם, אני נופל בבור שופכין פתוח ששם עשו צרכיהם כולם. בעמל רב חילצו אותי משמה והעבירו אותי במקום שכל החולים רוכזו – כדי לקחת

01:07:09

אותם – אחרי גמר העבודה – לבית-החולים שבמחנה. הרגשתי כאבים עזים ביד. ממכת הנפילה. הייתי מסריח כולי מצואה ושתן. במצב איום ונורא הגעתי לבית-החולים אחרי שקיבלתי מקלחת ובגדים נקיים, בדק אותי הרופא. הכל מה שהיה יכול לעשות הוא לקשור את ידי הפגוע סביב לגוף, וביקש ממני לא להזיז את היד כמה ימים. כעבור כמה ימים הרגשתי שאין לי שבר. אבל, רציתי לנצל את המצב לשהות עד כמה שאפשר יותר. באחד הביקורים שאל אותי הרופא - "נו, מה שלומך"? ואני עניתי לו שיש לי כאבים שהכאבים לא מפסיקים ושייתן לי משהו להרגעה. במקום זה הוא נתן הוראה לסניטר שמחר בבוקר שישאיר אותי בצום, היות והוא רוצה לבדוק את היד בהרדמה כללית. בהזדמנות קודמת כבר הזכרתי שאני הייתי חובש בצבא היווני ככה שיכולתי לשחק את התפקיד של מי שסובל הרבה. ככה זה היה גם הפעם. אחרי שהתעוררתי מההרדמה התחלתי לצעוק כאילו מכאבים. ואז הרופא לא שיחרר אותי והמשיך והמשכתי לנוח עוד כמה ימים. אל אַלְיָה וקוֹץ בָּה - כשבית-החולים היה מלא, היו מרוקנים את אלו שהיו לוקחים את מרביתם לקרמטוריום. ואז הופיע שוב מלאך הגואל בדמות דוִד פִּיצ'וֹן. הגיטריסט. הוא עם קולו הנעים והגיטרה הנעים בשירה את החולים בבית-החולים וגם את השומרים. וזה, הודות לו, הצלחתי להישאר עוד הרבה ימים שם אתו. בזמן הסלקציה, ידענו איך להתחמק מהם. כך עבר הזמן בשקט ובשלווה עד שהתחילו ההפצצות בערים בקרבת מקום.

הפצצות את הכל חוץ מה המחנות. השמחה הייתה גדולה למרות שלא ידענו מה יהיה הסוף שלנו. הנה, הגיעו שמועות שהפציצו את התחנת-הרכבת, ושם נמצאים הרבה מצרכי מזון פזורים בכל השטח. האסירים חוזרים שמה, אחרי יום עבודה ומביאים מכל טוב. ואז החלטנו עם דוד להשתחרר מבית-החולים ולצאת לעבודה כדי שנוכל גם אנחנו "לארגן" משהו לאכול. למחרת בבוקר, כשהגעתי למקום, התחלתי לעבוד בקרונות מפוצצים שהיו מביאים שקי סוכר. כשראיתי את "הזהב הלבן" הזה, בלי לחשוב הרבה, טמנתי את ראשי בתוך השק והתחלתי לאכול וללקק עד בחילה.

למרות שהייתה פקודה לא להבריח מצרכים למחנה – הנתפס היה נורה למוות – לא שמנו לב לזה. קשרתי את המכנסיים קשרתי את המכנסיים לרגליים ומיליתי ומילאתי אותם סוכר. רק כשהגענו למחנה ראינו שעושים ביקורת בכניסה. אי אפשר להבריח את הסחורה. חבל מאד. נאלצנו לפתוח את הקשרים ולשפוך את התוכן היקר מפז. כדי להישרד. מי יודע? אולי בכל-זאת נצא מהגיהינום הזה.

ההפצצות מהאוויר גברו והלכו. בזמן האזעקות השומרים התערבבו בינינו היות והיו בטוחים שלא יפציצו את המחנה. את מגוריהם כן. וככה באמת היה קורה. ההפצצות נפלו בּוּל במגוריהם ואצלנו – לא נפלו. מרגישים באוויר שהסוף הולך וקרב. יום בהיר אחד מרכזים אותנו בחצר המחנה. מקבל כל אחד חצי לחם עם מרגרינה. דוחפים אותנו בתוך קרונות סוסים ושוב לדרך. נוסעים בלי סוף. הקרונות היו אטומים. המתח היה גדול. הגרמנים בורחים. הלחם אזל. מים לשתות מים האסירים נופלים כמו זבובים. מדי פעם עוצרת הרכבת אוספת את הגוויות לקרונות פתוחים ואז רווח לנו יותר. לנשארים. זה

01:11:57

כמו העז של העני שבא לרבי לעצה, מה לעשות שהוא גר בחדר אחד עם הרבה ילדים ואין מקום לישון? אז הרבי אומר לו - "להכניס גם את העז בפנים". – "אבל הכיצד, רבי, יהיה יותר נוח עם העז עכש . עם העז"? – "עכשיו תוציא אותו" – אמר לו הרבי ושאל אותו - "נו, צדקתי"? – "נו, צדקת רבי, עכשיו זה יותר טוב".

פתאום מטוסים התחילו להפציץ את השיירה שלנו, זה היה בזמן חלוקת מרק באחד התחנות של אנשי 'הצלב האדום'. ההפצצה תפסה אותנו בדיוק כשהתחילו לחלק את המרק בקרון שלנו. מחלקי המרק חלקם נהרגו, חלקם הצליחו לברוח. לנו – לא עשה רושם. כאילו שום דבר לא קורה. רצינו רק 'שִׁיסֶל' מרק. ממלאים את ה'שיסל' ושותים. ממלאים ושותים. נשאר לנו הרבה מה לאכול היות ורבים מאד כבר נהרגו או נפצעו. אז, עם סיכון גדול, בתושייה, עלו כמה אסירים על הגגות של הקרונות עם בגדי הפסים. וכהרף עין ההפצצה מפסיקה. כבר ניצלנו הפעם מכדורים אמריקאים.

הגרמנים, הנבלות האלה, דבקים במטרה. אוספ אוספים את כל אלה שנשארנו בחיים ושוב נועלים אותנו. הרכבת זזה באיטיות מרגיזה כמעט זוחלת. כנראה, שלא היה חומר להסקה של הקטר. עד שנעצרה כליל. פותחים את הדלתות ברעש גדול. הופיע מפקד השיירה, השומרים האחרים ברחו כולם, והודיע לנו שהמלחמה תמה ואנחנו חופשים. לא היה גבול לשמחתנו. מתחבקים ובוכים. נו, מה לעשות הלאה? התחלנו לרוץ כמו מטורפים לחפש משהו לאכול. חפרנו באדמה בציפורניים בשוחות שהיו מכניסים תפוחי אדמה, ואכלנו אותם עם הקליפות לא מבושלים. מלא אדמה ובוץ והיו טעימים מאד לחך. שומעים יריות. חיילים יורים עלינו. זאת הייתה קבוצת חיילים שחנו בקרבת מקום שחשבו שהתמרדנו וברחנו. אז התחילו לקצור בנו. שוב רבים נהרגו.

את שארית הפליטה סגרו בקרונות. תוך כדי מכות רצח עם קת הרובה שלהם. אז גם אני חטפתי מכה חזקה מעל הגבה, ככה שהעין התנפחה מיד. חצי [דיבור לא ברור] הכניסו אותי לקרון. הרכבת לא זזה יותר. עד השכם בבוקר למחרת ראשון למאי , הגיעו האמריקאים ושחררו אותנו.

כל אלה שנשארו ללא פגע שרפו, הרגו שרו אכלו מכל טוב שחיילים אמריקאים אכלו, נתנו להם. אני שכבתי בקרון כמעט מת. איבדתי הרבה דם ממכת קת הרובה שחטפתי מעל הגבה. אז היה לי עוד כוח לעשות את תחבושת לוחצת ולהינצל משטף דם. לקחו אותי לבית החולים ולאט-לאט בדיאטה מבוקרת, חזרתי לאיתני. כאשר, הרבה מאד אחרים מתו מדיזנטריה היות והתנפלו על האוכל ללא הגבלה.

הרבה פעמים שואלים הרבה פעמים אני שואל את עצמי - למה זכיתי אני להישאר בחיים מכל המשפחה? לא יודע את התשובה עד היום.

מראיין: סוף שיחה עם אליקים יואכים בכר ב-7 ביולי 85 .