אלימלך ברוך
מקום לידה יוון
מחנות אושוויץ, בירקנאו, גטו ורשה
מספר אסיר 111157
00:00:01
מראיין: שיחה עם ברוך אלימלך ב-27 לאוגוסט 85 במשרדי 'ארגון ניצולי מחנות השמדה', לוינסקי 68 בתל אביב. השאלה הראשונה שאני רוצה להתחיל איתה בסיפור שלך זה מה הדבר שאתה הכי הרבה זוכר בתור ילד מסלוניקי ?
ברוך: בתור ילד בסלוניקי אני זוכר שהייתי בבית הספר, ובגיל 8 עד כיתה ג' הייתי בבית הספר. אחר כך לא הלכתי לבית הספר היות שלא אהבתי. אתה מבין ללמוד יותר. רציתי תמיד ללכת לעבוד. ובגיל 10 אני הלכתי לעבוד ה הבן ה[....] אחיו של אבא שלי היה עובד כמנהל בבית חרושת לטבק בסלוניקי והוא לקח אותי בשביל ללכת לדואר, להגיש קפה וכל מיני דברים כילד קטן ומאז אני המשכתי לעבוד שמה עד שהלכתי לצבא.
מראיין: כן. איפה הייתם גרים?
ברוך: ברֶזִ'י וָוארְדָר .
מראיין: מה זה ?
ברוך: שכונת ברֶזִ'י וָוארְדָר.
מראיין: מה זה, מה זה היה ברֶזִ'י וָוארְדָר?
ברוך: רֶזִ'י וָוארְדָר זה היה שכונה של היהודים.
מראיין: איפה, במרכז סלוניקי?
00:01:29
ברוך: אפשר להגיד שמרכז סלוניקי.
מראיין: כן?
ברוך: כן. היה כמה שכונות שהיו גרים היהודים כמו ברֶזִ'י וָוארְדָר, כמו 151 שיש עד היום, שהיו מלאים. היה גם כן ב-6 , היה ב'ברון הירש' . שכונות כאלה.
מראיין: שכונות יהודיות. מלא יהודים.
ברוך: יהודיות. כן. ואנחנו היינו גרים ברֶזִ'י וָוארְדָר. בגיל 21, זאת אומרת אני כבר התגייסתי בצבא. הייתי בצבא בערך שנתיים בצבא היווני. זה היה ב-1937 וכשהשתחררתי לא עבר הרבה זמן עוד הפעם התחילו שמה מלחמות עם אה זה עם האיטלקים זה היה. אז הלכתי למלחמה, ושחזרתי מהמלחמה אני התחתנתי. ב-42 נולד לי ילד, וב-43 באו הגרמנים ולקחו במסות, שנתיים שלוש [דיבור לא ברור].
מראיין: כן.
ברוך: ומאז אני לא ראיתי לא את אשתי ולא את האימא שלי, אבא שלי היות שנסענו יחד.
מראיין: כן.
ברוך: לא ראיתי אותם.
מראיין: אתה אחרי המלחמה חזרת לסלוניקי?
ברוך: כן.
מראיין: תספר לי מה מצאת שם? מה ראית?
ברוך: אחרי המלחמה איזה מלחמה?
מראיין: אחרי אחרי מלחמת העולם.
ברוך: כשאני באתי לסלוניקי הלכתי
מראיין: מתי זה היה? באיזה שנה?
ברוך: זה היה ב-45 סוף 45 . חזרתי מגרמניה והלכתי לראות אם נשאר משהו אצלי בבית או אם חזרו מישהו מהמשפחה וזה אז לא ראיתי אף אחד. אחרי איזה חודש ימים אז אמרתי אין לי מה לעשות מפה, נסעתי, נכנסתי ב'הכשרה' באתונה והגעתי להנה . זה היה ב-46 .
ברוך: איפה הסתובבת? מה אתה קיבלת הלם כשראית את סלוניקי?
ברוך: לא לא רציתי להישאר שם. כשראיתי שאין לי אף אחד מהחברים שלי, מהמשפחה שלי וזה אז אמרתי זה לא המקום שלי פה וברחתי, הלכתי לאתונה. מאתונה רציתי לנסוע לזה ונכנסתי בזה ב'הכשרה'. ב'הכשרה' היינו בפֶּטִיסִיָה , באתונה, עד שבאנו להנה, כאן .
מראיין: מה ההבדל מסלוניקי אחרי המלחמה לסלוניקי לפני המלחמה? מה אתה ראית בעיניים שלך?
ברוך: לפני המלחמה היה לנו טוב בסלוניקי. זאת אומרת, לי היה טוב היות שאני כבר התחלתי כילד קטן לעבוד, אתה מבין? אני כבר ראיתי כסף מילד קטן, התחלתי להרוויח כסף כל הזמן, רצתי אחרי הכסף. אחרי שהייתי גומר את העבודה ב בבית חרושת לטבק הייתי יוצא משמה ובערב הייתי מוכר כמה דברים, אתה מבין? אני הייתי טיפוס כזה שאהבתי לרוץ, לעבוד, לעבוד. לא אהבתי ללמוד. לעבוד! והיה לי הרבה חברים בשכונה, היה לי גם כן, השתתפנו בקבוצות כדורגל ו .
00:05:07
מראיין: מה אבא שלך היה עובד?
ברוך: בנמל. בסלוניקי ,בנמל. אבל בגיל 65 יצא לפנסיה, הוא היה בגיל 68, 3 שנים אני הספקתי שהוא היה בפנסיה. אתה מבין? עד גיל 65 הוא עבד בנמל בסלוניקי. שהוא יצא בנמל לא עבד, כבר היה לו פנסיה.
מראיין: עכשיו אה אם אני אשאל אותך מה היה לך יותר בחיים, כאילו יותר אה הצלחה בלי בית ספר או יותר הצלחה אם אה היית גומר את כל המסלול והיית
ברוך: בלי בית ספר היה לי הצלחה.
מראיין: היה לך יותר הצלחה?
ברוך: מדוע? אני אגיד לך את האמת, כילד קטן שנכנסתי ללכת לעבוד, הייתי ילד כזה שאהבתי ללמוד, בעבודה שהייתי נכנס הייתי תופס אחת שניים. אתה מבין? ואני הייתי אחד מהטובים בבית חרושת לטבק שהצלחתי ללמוד את הכל, מה שהיה שמה. איך מעבירים את הטבק, איך עושים את זה ואיך עושים את זה הכל, הכל, הכל אני ידעתי.
מראיין: של מי היה בית החרושת לטבק?
ברוך: של יהודי אחד בשם רפאל סָפּוֹרְטָה אה וֶרְסָנוֹ. רפאל וֶרְסָנוֹ. קודם היה של אברהם נָחְמִיאַס. אברהם נָחְמִיאַס בא פה ב-35 בא זה אברהם נָחְמִיאַס, ואברהם נָחְמִיאַס מכר את המפעל הזה ל רפאל וֶרְסָנוֹ.
מראיין: איפה היה בית חרושת הזה?
ברוך: הבית החרושת הזה היה ברחוב זָפִירָקִיָס 4 , זה אחד, ואחר כך הלכנו ברחוב סִיגגְרוּ . רחוב סִיגגְרוּ אחר כך.
מראיין: מה היית עושה בבית חרושת הזה?
ברוך: אני? הכל. הייתי כמו אה בחור ש ש הייתי אחראי על על הכל הדברים שהיו שמה, בפנים במפעל. היות ששמה הפועלים עבדו רק 6 חודשים, אחרי 6 חודשים לא עבדו יותר במפעלים האלה היות שרק 6 חודשים עבדו בטבק. אני הייתי קבוע שם, אתה מבין? עד שהתגייסתי לצבא ב-37 . וכשחזרתי המשכתי מעט מאד לעבוד כי התחילה המלחמה.
מראיין: אז אתה רוצה להגיד לי שממתי שעזבת בית ספר
ברוך: כל הזמן
מראיין: כל הזמן עבדת במקום הזה.
ברוך: במקום הזה.
מראיין: אתה הכרת את רפאל וֶרְסָנוֹ?
ברוך: בטח, הוא היה
מראיין: תספר לי עליו.
ברוך: רפאל וֶרְסָנוֹ היה אחד מהעשירים ב בסלוניקי. הוא היה גר באיזה וילה ב על יד מגדל אלכסנדר. הוא היה מהמשפחות העשירות. היה בעל הבית של דוד שלי. אני חושב, אני חושב שהבן שלו הוא חזר , אני לא לדעת. הוא נשאר לבד. ככה אני שמעתי.
מראיין: אה איפה הוא היה גר אמרת לי? תספר לי כמה דברים על רפאל.
00:09:24
ברוך: רפאל ורסנו הוא היה גר על יד אִיקוֹסִי פֶּנְטִי מָרְטִיוֹ . אִיקוֹסִי פֶּנְטִי מָרְטִיוֹ היה לו וילה שם. ושמה היה גר גם כן שם היה גר קודם היה גר גם כן ה הבן-אדם שהגיע פה אברהם נָחְמִיאַס, הוא היה השכן שלו, הם היו גרים שם. יצחק צָרְפָתִי זה שהביא את המעבורות בחיפה יצחק צָרְפָתִי. הם היו שכנים שמה, היה להם גם בית כנסת שם.
מראיין: יצחק צָרְפָתִי שהביא את המעבורות בשנות ה-30?
ברוך: כן, כן, כן. צרפתי.
מראיין: עם אבא חוּשִׁי ?
ברוך: עם אבא חוּשִׁי. כן. עם אבא חוּשִׁי. אני חושב שיש עוד אחד בצרפת, יש צרפתי עוד חי, אחד מהאחים במשפחה. הם באו איזה שלושה, ארבעה אחים של צרפתי.
מראיין: כן.
ברוך: אחד אני חושב שעוד חי. זה בצרפת. צרפתי.
מראיין: מה עוד אתה יכול לספר לי על בית חרושת הזה, כי בכל אופן זה חתיכת חיים עשית שם.
ברוך: תראה, בחודשים אה אוקטובר, לא נובמבר, דצמבר, ינואר היו קונים את הטבק. ואחר-כך בחודשים אה מרץ, אפריל, מאי, יוני, אתה מבין, היו עובדים את הטבק, אתה מבין, והיו באים סוחרים מגרמניה, מצרפת, מאיטליה והיו קונים את זה. זאת אומרת שלושה חודשים אם היה קנייה, שלושה חודשים היו מביאים את זה לבית חרושת, זה שישה. אחר כך שישה חודשים היו עובדים את הטבק הזה הפועלים שהיו עובדים, שישה חודשים. ואחר כך שהיה מוכן הכל אז היו מוכרים את זה.
מראיין: כן.
ברוך: אתה מבין? שלושה חודשים היו קונים את זה, היו באים לכפרים, היו נוסעים לכפרים איפה שהיינו מוכרים היו קונים את זה, היו מביאים את זה במפעל, ושלושה חודשים היו מכינים את זה. ואחר כך שלושה חודשים היו לוקחים פועלים שהיו עובדים, אתה מבין, את הטבק הזה. ואחר-כך מוכרים את זה.
מראיין: מישהו פעם סיפר לי שמי שהיה לו עסק של טבק ביוון
ברוך: כן
מראיין: היה נחשב לבן-אדם מבוסס.
ברוך: כן
מראיין: למה?
ברוך: למה שזה היה עבודה שהיה מחזיק, זה היה מפעל מי שהיה שומע שהבן-אדם הזה הוא בעל המפעל
(הפסקה בהקלטה)
מראיין: כן, בוא נמשיך. אז היה מפעל נוסף.
ברוך: כן, כן. ולא הרבה יהודים היו להם מפעלים כאלה. היה גם כן אה זה רֶקָנָטִי, זה רֶקָנָטִי היה אדם אחד בסלוניקי. זה שפתח פה את הזה של הבנק רֶקָנָטִי. זה רֶקָנָטִי.
מראיין: ההורים לא רצו אף פעם שאתה תלך ללמוד? אה
ברוך: לא הם רצו אבל אני לא רציתי.
מראיין: כן.
00:13:07
ברוך: אני לא רציתי.
מראיין: היית עם אה
ברוך: לא רציתי ללמוד, לא אהבתי ללמוד. רציתי תמיד לצאת בחוץ. מכיתה ג', עד כיתה ג'.
מראיין: כן. מה היה עושה אבא? אמרת לי ובוא נחזור על זה.
ברוך: אבא היה עובד בנמל בסלוניקי.
מראיין: בתור מה? מה הוא היה עושה שם?
ברוך: בתור פועל בנמל.
מראיין: איך אתה זוכר אותו את אבא?
ברוך: מה?
מראיין: איך אתה זוכר את אבא?
ברוך: טוב, גם כן היום אני זוכר את אבא.
מראיין: איך? בתור איזה בן אדם? איזה טעם יש לך ממנו?
ברוך: היה בן אדם טוב. הוא היה איש משפחה, לא היה מסתובב, הוא אהב אותנו. לא לא וגם כן את אימא שלי.
מראיין: אימא מה הייתה עושה?
ברוך: בבית.
מראיין: ולא היו בתקופה הזאת נשים יוצאות לעבודה מחוץ לבית.
ברוך: לא. לא. לא.
מראיין: הייתם בית דתי?
ברוך: לא. אבא שלי היה כן. אבא שלי היה גזבר בבית כנסת.
מראיין: ובסך הכל מתפללים שלוש פעמים ביום?
ברוך: לא, לא, לא, זה לא, זה לא. אבל אבא שלי היה כל יום הולך לבית כנסת. אבא שלי כן.
מראיין: כן.
ברוך: אני לא.
מראיין: עכשיו האחיות האחרות היו לומדות? מה הן היו עושות?
ברוך: הן למדו הגדולה ניסתה להיות מורה. להיות מורה. הגדולה. דוֹלִי.
מראיין: כן.
ברוך: ואחר כך התחתנה, היו לה 4-3 ילדים.
מראיין: כן.
ברוך: היתר גם כן התחתנו. לא היו להן ילדים. לא הספיקו עד שזה
מראיין: הן היו צעירות.
ברוך: בגלל המלחמה.
מראיין: כן. ועכשיו כל הזמן הבנתי שאתה בבית חרושת הזה ואחר כך אתה בצבא. מה עשית בצבא?
ברוך: הייתי בצבא, הייתי בסלוניקי בערך איזה שישה חודשים, אחר כך לקחו אותי בחזית בין יוון ליוגוסלביה אז שירתי שמה. היינו בשמירה שמה בחזית.
מראיין: באיזה שנה התגייסת?
ברוך: ב-37
מראיין: מה עשית בהתחלה בצבא?
00:16:44
ברוך: בצבא שמירות. הייתי בשמירה וב . אחרי הזה האימונים שהיה לנו שם, 4-3 חודשים בסלוניקי.
מראיין: כן.
ברוך: זה היה ב.. [דיבור לא ברור]
מראיין: כן.
ברוך: ואחר כך לקחו אותי בזה לחזית בין יוון ליוגוסלביה שמה, הייתי שמה שנה, שנה וחצי בערך. סך הכל עשיתי שנתיים.
מראיין: באלבניה היית? נלחמת?
ברוך: כן, בטח, בטח. בטח.
מראיין: מתי התחילה המלחמה באלבניה?
ברוך: ב-40 , 41 משהו כזה. 41 זה היה.
מראיין: אתם ידעתם למה המלחמה הזאת? מה קורה? מה המצב? הרחתם מה קורה באירופה?
ברוך: בטח, ידענו, אף פעם לא האמנו שהגרמנים קודם כל שהאיטלקים יוצאים למלחמה נגד היוונים. אתה מבין? והם אף פעם לא היו יכולים להיכנס ביוון, האיטלקים אם לא היו עוזרים הגרמנים אחר-כך.
מראיין: כן.
ברוך: האיטלקים לא יכלו לבד להיכנס. כשבאו הגרמנים אז חלק אחד נכנס האיטלקים מקדוניה זה היה הגרמנים ו איך אומרים ובאתונה ובזה זה היה איטלקים.
מראיין: כן.
ברוך: זה היוון היה מחולק לשניים מצד אחד הגרמנים מצד שני זה האיטלקים.
מראיין: כן.
ברוך: זהו, זה היה ב-42 אני חושב שנכנסו. כן.
מראיין: עכשיו, כמה זמן אתה היית באלבניה? כמה זמן נלחמת שם?
אלימלך: כמה זמן? הייתי בערך 5-4 חודשים שם. וחזרתי לסלוניקי.
מראיין: מה מצאת בסלוניקי כשחזרת? ידעו כבר בסלוניקי מה קורה? מה מתבשל?
ברוך: איזה שאלה? בטח, בטח. שחזרתי אז כולם, כל המשפחות אז מחכים את הילדים שלהם שיחזרו מי חזר ומי לא חזר. הרבה יהודים נפלו שמה באלבניה. הרבה.
מראיין: הרבה יהודים היו בצבא היווני בשנים האלה?
ברוך: כן, כן.
מראיין: ומה עשיתם כשחזרתם מהמלחמה מאלבניה, לסלוניקי. מה
ברוך: אז המפעל הזה לא היה קיים היות שבאו הגרמנים ולקחו את הכל. אז אני התחלתי לעבוד בזה ב בפחם. פחם. הייתי מוכר. פחם. הייתי נוסע להביא זה חיטה, הייתי קונה, מוכר, ככה ב'שוק שחור' קצת.
מראיין: וגם פחם אה בצורה עצמאית?
ברוך: כן, בתור עצמאי הייתי עובד.
מראיין: כן.
00:20:24
מראיין: אתה היית כבר נשוי אז?
ברוך: אהה ב-42 ב כן, ב-42 אני התחתנתי. כשחזרתי ליוון אחרי איזה 4-3 חודשים התחתנתי. ובהתחלת 43 כבר היה אצלי היה לי ילד.
מראיין: איך קראו לאשתך?
ברוך: קְלָרָה.
מראיין: והשם הקודם שלה.
ברוך: בְּרָכָה. משפחה זאת אומרת?
מראיין: כן. משפחה.
ברוך: כן.
מראיין: אתה הכרת אותה הרבה זמן לפני מאיפה הכרת אותה?
ברוך: כן. בסלוניקי, והיה לי איתה כמה שנים טובות, הכרתי אותה לפני שהתחתנתי.
מראיין: איפה הייתם גרים?
ברוך: ברֶזִ'י וָוארְדָר.
מראיין: היה לכם בית משלכם או אצל ההורים?
ברוך: לא, אצל ההורים שלי, איפה שאני הייתי גר שמה אני התחתנתי ולקחתי בשביל המשפחה שלי ברֶזִ'י וָוארְדָר דירה אחר.
מראיין: הבנתי. הבנתי. זאת אומרת שאתה היה לך בית משלך.
ברוך: כן.
מראיין: מה היא הייתה עושה, איזו השכלה הייתה לה? מה מאיזו משפחה היא הגיעה?
ברוך: משפחה משהו לא עם אמצעי איך אומרים?
מראיין: כן.
ברוך: היא ככה היא למדה בית ספר, גמרה לא תיכון, גמרה עממי היא גמרה.
מראיין: כן?
ברוך: כן. היה עובדת ב
מראיין: כן.
ברוך: זהו
מראיין: עכשיו, מה המצב הכללי בסלוניקי אה כשמגיעים הגרמנים? באיזו שנה הם מגיעים?
ברוך: הם הגיעו ב-42 כן, בטח, ב-42 באו.
מראיין: מה היה המצב? מה אתם חשבתם?
ברוך: תראה, ב-42 כשבאו הגרמנים המצב של היהודים לא היה כל כך רע. אחר כך לאט-לאט עד שבא זה, הרבי קוֹרֶץ , קוֹרֶץ שבא ביוון התחילו כבר הגרמנים אתה מבין, לעשות צרות לנו.
מראיין: כן. מה היה הסיפור עם הרבי קוֹרֶץ? מה היה איתו?
ברוך: תראה הוא הגרמנים היו מקבלים ממנו איך אומרים, כל מיני כל מיני דברים בנוגע ליהודים. זאת אומרת כמה יהודים היו ביוון, איפה היו גרים, לקחו מה מה זה מהקהילה היהודית שמה כל המסמכים. הוא היה רבי שהוא הם הביאו אותו מחוץ לארץ את הרבי הזה, את קוֹרֶץ הזה. ועד ששמו לנו את ה [דיבור לא ברור] האלה והתחיל
00:24:18
לעשות לנו צרות. יום אחד לקחו את כל היהודים באיזשהו מקום באיזה פלתיאה , אתה מבין, והתחילו כבר הצרות מאז.
מראיין: כן.
ברוך: עד שלאט-לאט לא היו נותנים לנו לצאת מהשכונות לכל היהודים היות שהיה לנו סימנים עד שהתחילו לאט-לאט זה היה בפברואר. בפברואר התחילו את הטרנספורטים לשלוח אותנו לזה. ואת הסיפורים האלה כבר אמרו לכם שנתנו לנו זְלוֹטִים שמה, לקחו את הכסף היווני ושמה תהיו, אם אתם תהיו בתים, ניתן לכם זה הסיפורים האלה שהיום זה כולם יודעים את זה. של הגרמנים.
מראיין: עכשיו, אתה לא ניסית להתנגד, לברוח, לארגן חברים, משהו לעשות?
ברוך: אני רציתי היות שהיו לי חברים טובים ביוון שהיינו בצבא יחד, באלבניה יחד, עד היום יש לי מכירים טובים בסלוניקי, כשאני עובר שמה
מראיין: כן?
ברוך: שאני הולך שם אני פוגש את כולם. איזה שאלה?
מראיין: היום?
ברוך: היום גם.
מראיין: יפה.
ברוך: הנה עכשיו נסעו 4-3 חבר'ה לסלוניקי מפה, זה פֶּפּוֹ שלי, זה פֶּפּוֹ בָּרוּךְ ואלברט בָּכָר הם נסעו לסלוניקי. יש לי יוונים שמה שהיו איתי בצבא יחד.
מראיין: כן.
ברוך: והם צלצלו לי גם כן משם.
מראיין: כן?
ברוך: בטח, הבחור הזה היווני הזה החבר שלי הוא עשה להם כבוד שם [דיבור לא ברור]
מראיין: יפה.
ברוך: ורציתי לברוח, אבל הבעיה זה שהיה לי עם אבא ואימא, אתה מבין? ההורים לא נתנו לי לצאת ואני אמרתי: אנשים מבוגרים איפה ילכו? אז אני אקח אותם ביחד בפולין. אתה מבין? זהו, לא נתנה לי המשפחה אחרת הייתי בורח. אבל מאוחר. וחוץ מזה הייתי נשוי והיה לי ילד שנולד לי בפברואר. ושחזרתי מגרמניה אני זוכר עד היום קודם כשהייתי בחזית ביוגוסלביה ואלבניה היה קצין אחד שהיה אוהב אותי כשחזרתי מגרמניה לסלוניקי הוא היה מפקד גדוד גדול בסלוניקי אז אני הלכתי לבקר אותו והוא אמר לי: "ברוך עכשיו אל תפחד, קרה מה שקרה לכם, אני אחפש לך משהו שתישאר פה אתנו, עבודה אל תדאג אני כבר אסדר את זה". אבל אני לא יכולתי להישאר שם.
מראיין: הוא ידע בדיוק מה הולכים לעשות אתכם?
ברוך: הוא ידע. מה, הוא ידע, הוא לא ידע את זה אבל כשנודע לו שאחרי המפלה שקיבלנו שמה אז כשחזרנו אז הוא הכיר את כל המשפחה שלי עוד שהוא היה בא בבית שלי כשהייתי בצבא בתור קצין היינו. והוא אמר לי: "אל תדאג, כסף אני אתן לך, אתה תישאר פה, נתחיל לחפש לך איזושהי עבודה טובה וזה". אבל אני לא יכולתי, אני לא אני אמרתי: "זה לא בשבילי פה" ולא יכולתי להחזיק שם.
00:27:36
מראיין: הוא היה גוי?
ברוך: כן, גוי, גוי.
מראיין: איפה הוא היה גר?
ברוך: בצִימִיסְקִי , רחוב צימיסקי.
מראיין: בסלוניקי?
ברוך: בסלוניקי, בסלוניקי. הוא היה תת-אלוף בצבא.
מראיין: איך הולך המצב עד הטרנספורטים? מה אתם עושים?
ברוך: עד הטרנספורטים לקחו אותנו ל'בָּרוֹן הִירְשׁ', מרֶזִ'י וָוארְדָר. זה היה ב-20 ל לא, זה היה ב בהתחלת מארס לקחו אותנו ל'בָּרוֹן הִירְשׁ', נשארנו שם בערך איזה שבועיים ואחרי שבועיים התחיל הטרנספורט ב-23, אני זוכר, במארס , עלינו על הקרונות
מראיין: אתם הייתם הראשונים?
ברוך: לא. הראשונים זה היה התחיל בפברואר . בפברואר התחיל הראשונים. הטרנספורט הראשון זה היה 109, 109, 110, 111 אני הייתי הטרנספורט השלישי או הרביעי.
מראיין: כן.
ברוך: אבל הראשון זה היה 109, זה מתחיל המספר שלנו. 109 זה היה ל'בָּרוֹן הִירְשׁ'.
מראיין: כן. מה קורה ב'בָּרוֹן הִירְשׁ'? מה אתם עושים?
ברוך: ב'בָּרוֹן הִירְשׁ' היינו בערך איזה 10 ימים וכל פעם היינו רואים שמה בפנים, ב בזה ב'בָּרוֹן הִירְשׁ' דברים לא נעימים. היה שמה בערך איזה 10 יהודים שהיו ממונים יחד עבדו כמו שמעת על חָסוֹן ?
מראיין: כן.
ברוך: ועוד כמה חבר'ה שלא היה להם שכל, היו עושים כל מיני דברים שמה. אז עשו את המצב כזה שאנחנו עשו ש שנמאס לנו להישאר שמה, לברוח משם. אתה מבין? והיו שמועות שאנחנו היינו צריכים לנסוע לפולין לעבוד שמה. אתה מבין? ולא רצינו להישאר ב'בָּרוֹן הִירְשׁ' בגלל המצב שהיה שמה רע מאוד. ולי היה ילד בן בן חודשיים, שלושה חודשים. אני מהקרונות רציתי לברוח כשהייתי ב ברכבת אבל אשתי - זיכרונה לברכה - לא נתן לי בגלל הילד.
מראיין: איך הייתה הנסיעה הזאת, מה אתה זוכר מהנסיעה?
ברוך: הנסיעה הייתה גרוע מאוד. היינו חמישה ימים כמו כלבים שמה בפנים הקרונות. אוכל לא היה לנו גם [דיבור לא ברור] אני רציתי לברוח, אשתי אמרה לי: "לא" תפסה אותי גם
מראיין: איך היה אפשר לברוח?
ברוך: היה חלון קטן אבל לא, לא, לא, היא אמרה: "לא, לא". אני הייתי, אשתי והילד ואבא ואימא. עד שהגענו שמה זה היה חמישה ימים וכשהגענו שמה ירדנו מהקרונות לא ראינו יותר את אשתי לקחו עם הילד לצד אחד, את אבא שלי לצד שני, את האימא שלי גם איתם. ואותי לשורה אחרת.
00:31:45
מראיין: כן.
ברוך: גם כן היה לי חבר אחד, זיכרונו לברכה, שהיה שמו יעקב פּוֹלִיקָר, הפּוֹלִיקָר הזה שיש פה באילת בן דוד שלו יעקב בְּרִינְקָשׁ אומר: "תראה ברוך, אתה יודע מה, בוא נלך בשורה של הזקנים, אבא שלי יש לו בנעליים זהב, בוא נברח [דיבור לא ברור]". אמרתי: "תעזוב אותם את הזקנים, אני צריך לראות איפה אנחנו נמצאים, לפחות נראה את הרגליים לראות איפה, נראה איך המקום וזה. תעזוב אותם". הוא רצה לסחוב אותי בשורה אחרת. ואני לא הלכתי ואני החזקתי אותו אבל הוא נפטר אחרי איזה חודש ימים הוא הלך, המסכן.
מראיין: כן.
ברוך: כן.
מראיין: מה קורה איתך?
ברוך: אני תמיד הייתי חי שאני מוכרח לצאת מפה. כל הזמן
מראיין: לא, בהתחלה, מה תפשת איפה זה, מה זה המקום הזה?
ברוך: אה בהתחלה תכף מיד כשראיתי את זה וכשנכנסתי אז ראיתי כבר זה הולכים תכף ומיד לפי הצורה של המחנות, לפני הצורה שלקחו אותנו, אתה מבין, אז כבר הבנתי שפה זה מקום כזה וחוץ מזה, היה אחד, זיכרונו לברכה, סגן-אלוף בצבא פה לאון יחיאל לאון יחיאל הזה הוא כבר הלך היה לו מספר 109 וכשאנחנו נכנסנו הוא אומר: "אתם רואים את הארובה הזה? הנה המשפחות שלכם שם בארובה". אז אנחנו לא האמנו למה שהוא אומר והתחלנו לקלל אותו, אתה מבין? ואחר-כך אחרי כמה ימים אז הבנו שזה נכון מה שהוא אומר, שכל המשפחות הלכו לקרמטוריום . ואז התחלנו אתה מבין את הסיפורים שם. אבל לי היה באמת כזה שאמרתי "אני מוכרח לצאת מפה" והייתי טיפוס כזה כשהייתי חוזר מהעבודה בבלוק בערב, היו שואלים אותי: "ברוך, נו מה העניינים"? - "הכל בסדר חבר'ה, שמעתי חדשות היום, שמעתי את זה אנחנו מוכרחים לצאת מפה, הרוסים באים, הרוסים [דיבור לא ברור] " הייתי מספר להם סיפורים כאלה ב
מראיין: מה היה קורה אם הייתם מצטרפים למבוגרים?
ברוך: היינו הולכים לקרמטוריום. המבוגרים היו משאיות, היו לוקחים אותם במשאיות, היו מביאים אותם לקרמטוריום. ואנחנו זה היה בערך איזה קילומטר וחצי אז נסענו אתה מבין, ברגל בפנים במחנה. ונשים, ילדים וזה היו משאיות, היו מעמיסים את כולם ישר לקרמטוריום.
מראיין: אתה היית בקָרֶנְטִינָה .
ברוך: כן.
מראיין: כמה זמן?
ברוך: הייתי בערך איזה 20-15 יום, בערך.
מראיין: מי היה איתך, איזה אנשים?
ברוך: שחיים היום? שאני זוכר שיצאו מאלה שיש מספר 111 אבל לא באותו הטרנספורט 111 היו מרֶזִ'י וָוארְדָר יש עוד שלושה- ארבע חבר'ה. אבל הנה זה היה איתי אליהו טֶבַע. [דיבור לא ברור] כן?
מראיין: כן.
ברוך: [דיבור לא ברור] אני חושב . מי עוד? לא. לא זוכר. היו כמה חבר'ה, אתה מבין,
00:35:56
ש היו נמצאים פה. אבל, לפי המספרים אפשר לדעת. אני הכרתי ואני הכרתי טוב אני הכרתי כמה חבר'ה, אתה מבין? שהיו מרֶזִ'י וָוארְדָר אבל היו אנשים לא לחמו שהיו שם.
מראיין: כן. אה מה עשו איתך אחרי הקרנטינה, לאן שלחו אותך?
ברוך: כשיצאתי מהקרנטינה לקחו אותי לעבוד בחוץ בעבודות . לא הרבה זמן. לקחו אותי לעבוד שמה בלבנים, לקחו אותי מהמחנה. אחרי איזה שבועיים ראיתי את עצמי שאני לא יוכל , אתה מבין
מראיין: כן.
ברוך: אני נשארתי בפנים במחנה, אתה מבין, כשהיינו יוצאים היו נניח קומנדו קומנדו , או 50 איש בקומנדו אחד. אז יום אחד אני לא נכנסתי בקומנדו, היה 49, מה עשה הקאפו? לקח מישהו, שם את זה ובערב כשהוא חזר הוא חיפש אותי, הוא אמר לי "איפה היית? איפה היית"? מכות, על המכות קיבלתי שמה, אתה מבין? למחרת עוד הפעם לא הלכתי, נשארתי במחנה. מה היה במחנה? היו גרמנים, היו כל מיני אנשים. הייתי לוקח את אחת אם הייתי רואה גרמני הייתי עושה את עצמי כאילו אני עובד במקום. אז ככה נשארתי שמה בערך שבוע ימים. אחרי שבוע ימים אני הייתי הולך על יד המחסנים של הלחם ושל המטבח שמה והיו לוקחים אותי ככה סתם, לעבוד שמה והייתי עובד שמה והייתי לוקח קצת לחם פה, קצת מרגרינה לפי הרשימה אני לא הייתי מקבל את הקופסא של לחם בערב היות שלא הייתי רשום בזה בקומנדו. אז אני עבדתי שמה בערך איזה שלושה שלוש שבועות או חודש ימים, ככה בלי קומנדו בלי שום דבר, עד שלקחו אותי במטבח לעבוד רָסְמִי , לקחו אותי במטבח והייתי עד הסוף בערך
מראיין: איך קראו לקומנדו הזה, הלבנים הזה, מה היה שם שלא
ברוך: הקומנדו של הלבנים בוורשה זה היה מֶרקלֶר, בוורשה זה היה מרקלר הקומנדו הזה.
מראיין: כן .
ברוך: בזה, בבירקנאו לא היה לא היה קומנדו, לא היה שם. אבל בוורשה, בגטו וורשה זה היה מרקלר.
מראיין: ומה הייתה העבודה? לסחוב לבנים או מה?
ברוך: לא. בבירקנאו? [דיבור לא ברור] איזה ארגז אחד היינו שמים חול או זבל או לבנים והם היו ליפול שמה למחרת בחזרה ואה .
מראיין: סתם.
ברוך: פשוט מאוד שרצו לגמור אותנו. אז אני כשאני ברחתי מהקומנדו הזה קיבלתי מה שקיבלתי יומיים, שלושה ימים קיבלתי מכות כאלה, אתה מבין, אני אמרתי אני לא אמות, שייתנו מה שהם רוצים מכות אני לא אמות. היה לי [דיבור לא ברור] כזה. עד שנכנסתי במטבח. במטבח, שנכנסתי לעבוד אז הייתי בערך איזה 5-4 חודשים בבירקנאו עבדתי במטבח. ושם, אתה יודע, מי שעבד במטבח היה במצב כזה, אתה מבין, חזק ו ו והיה לי אוכל הרבה, הייתי עוזר גם כן לחבר'ה שלנו. ויום אחד
מראיין: אתה לא פחדת, כשבקומנדו הזה של הלבנים שלושה שבועות לא פחדת שיעלו עליך? שיתפסו אותך?
ברוך: תפסו אותי.
מראיין: איך תפסו אותך?
00:39:31
ברוך: ככה בפנים במחנה בערב היו עושים אָנְטרֶטֶן זאת אומרת מסדר.
מראיין: מסדר.
אלימלך: אז היו תמיד תופסים אותי: "איפה היית, איפה היית"? והייתי מקבל מכות.
מראיין: ועד שתפסו אותך פחדת?
ברוך: לא. לא. תפסו אותי אמרו: "איפה היית? איפה היית"? אנחנו לא ידענו אנחנו לא ידענו את השפה, והרביצו אותי, אתה מבין, עד שהוציאו לי דם מהפה. ובסוף היו לוקחים אותי, היו זורקים אותי מתחת הבונקרים בשביל למחרת בבוקר היה עגלות שמה, היו שמים בעגלה ובקרמטוריום. אז אני שעה, שעתיים, שלוש הייתי גם כן בלי הכרה. כשהייתי רואה שעבר 4-3 שעות היה לי קצת כוח הייתי עולה למעלה, למעלה, הייתי ישן אז לא היו לוקחים אותי לקרמטוריום. אז ככה עברתי 4-3 ימים עד שבסוף הם אמרו: "תעזוב אותו". עזבו אותי, אז אני הייתי מסתובב מ מ מהמטבח, במחסנים של הלחם עם את אחד, הייתי רואה שבא גרמני הייתי רואה שבא קאפו הייתי עושה את עצמי כאילו אני עובד במקום והם לא היו יודעים. ונשארתי במטבח הזה, נכנסתי קבוע לעבוד, עבדתי בערך איזה חמישה חודשים עד הסוף שלקחו אותי טרנספורט לוורשה. מבירקנאו לוורשה.
מראיין: כן. רגע. מה היה במטבח הזה, מה הייתם עושים שם?
ברוך: היו מכינים את האוכל שהיו באים, שעה 12 היו באים מהקומנדו כדי לקחת, כל אחד ואחד היה לוקח את החבית של האוכל של הזוּפָּה , אז אני הייתי עוזר להם להוציא אותם מהמטבח החוצה את החביות האלה של הזוּפָּה . והייתי עובד שמה. אחר-כך בניקיון. כל הזמן הייתי במטבח בערך איזה 5-4 חודשים. כל מנהל שהיה שמה במטבח הייתי עובר. עד שהגיע יום אחד הוראה לקחת את כולם לוורשה ועשו אָנְטרֶטֶן ועשו סלקציה
מראיין: אמרת לי מקודם שכשעבדת במטבח היית עוזר לחברים. איך היית עוזר להם?
ברוך: תראה, הייתי יוצא מהמטבח, הייתי לוקח נניח סלק, קבנוס, חסות, אתה מבין, חתיכות והייתי יוצא בחוץ, הייתי רואה יווני, אתה מבין, והייתי זורק ככה, קצת זה העזרה. כשהיו באים בבלוק, אתה מבין, אני הייתי מלא של דברים מהמטבח אז הייתי נותן להם. קצת לחם, קצת זה, קצת זה, מה שיכולתי הייתי נותן להם. מָרְמֶלָדָה, אתה מבין, הייתי לוקח מהמטבח.
מראיין: היה קשר מיוחד ליווניים בינם לבין עצמם? או הם היו כמו כולם?
ברוך: זאת אומרת היה בטח שהיה קשר.
מראיין: כאילו דאגו יותר אה
ברוך: כן.
מראיין: יווני ידאג ליווני?
ברוך: כן, כן. בוא אני אגיד לך את האמת, בהתחלה סבלנו נורא, בהתחלה התחלה כשנכנסנו, לא ידענו את השפה והפולנים היהודים היו הורגים אותנו, אתה מבין? הם היו עושים משהו והיה בא היה גרמני אחד היה אומר: "מי עשה את זה"? הם היו אומרים: "הנה, זה עשה" אנחנו לא ידענו את השפה אז היינו מקבלים מכות. אתה מבין?
מראיין: ואתה תפסת את השפה פתאום? איך איך
00:42:53
ברוך: בטח תפסתי. תראה, אחרי חודש וחצי, חודשיים כמה מילים אנחנו תפסנו בפולנית, בגרמנית, אתה מבין? בהתחלה לא ידענו שום דבר. היו אומרים לנו: "תביא את האת" אנחנו לא ידענו מה זה את, מה זה מה זה , אתה מבין?
מראיין: איך זה היה שנסעת לוורשה?
ברוך: אחרי
מראיין: באיזה חודש זה היה?
ברוך: איזה חודש זה היה? זה היה בחודש זה היה בחודש ב ב בחודש ינואר, פברואר, משהו כזה. נסענו מבירקנאו לאושוויץ. היינו באושוויץ יומיים ואחר-כך העבירו אותנו לגטו וורשה. כשהגענו לגטו וורשה זה לא היה כמו במחנה של בירקנאו. בגטו וורשה זה היה משהו אחר, לא היה קרמטוריום. לא היה פחד ממה שהיה בבירקנאו. ושמה התחלנו לעבוד, אז הייתה מלחמה לפני שאנחנו הגענו הייתה מלחמה עם היהודים, היהודים נגד הגרמנים בגטו וורשה . אחרי חודשיים, שלושה חודשים ששרפו את כל הגטו שם, לא היה בפנים שום דבר. ואנחנו התחלנו לעבוד בבתים האלה. עוד היה בבונקרים של הבתים האלה הרבה יהודים פולנים, אתה מבין?
מראיין: כן.
ברוך: שנלחמו שמה ונשארו בבונקרים, אתה מבין? חלק מהם יצאו חי עד הסוף כשבאו הפרטיזנים וחלק מהם מתו שם. ושמה בגטו וורשה התחלנו לעבוד , אתה מבין? עבדנו שם. הייתי 5-4 חודשים בוורשה, אתה מבין? עד שבאו הפרטיזנים שחררו אותנו מהמחנות.
מראיין: למה דווקא לקחו לשמה את היוונים?
ברוך: למה לקחו את היוונים לגטו וורשה? היות ו שהיוונים היו במצב כזה של הבריאות של היוונים הייתה חזק, ושמה רצו פועלים חזקים בגטו וורשה, אתה מבין? אחר כך הביאו מעדות אחרות אבל לא במצב כזה, מצב רע מאוד ולא נשארו אף אחד מכל העדות האחרות. כמו איטלקים הביאו, הולנדים הביאו, הונגרים הביאו. אנחנו היינו במצב של עבודה.
מראיין: מי היה איתך בגטו וורשה?
ברוך: בגטו וורשה אני הייתי יחד עם האחים אָרְדִיטִי. האחים ארדיטי
מראיין: זה ש מפה?
ברוך: לא אחד, שניהם, סמי ויעקב ארדיטי. ויעקב מלאך מבאר שבע היה איתי. ואחד היה בזה יצחק פָּרֶנְטֶה.
סוף צד קלטת
00:46:37
התחלת צד קלטת
מראיין: כן. מי היה אז אמרת לי היה יעקב מלאך
ברוך: יעקב מלאך, יעקב ארדיטי, סמי ארדיטי ויצחק פרנטה. אני הייתי יחד איתם. היה הרבה גם כן בגטו וורשה. הרבה יוונים היה. אבל מה בזמן שבאו הפרטיזנים ושחררו אותנו אז אנחנו היינו את החמישה יחד. בצבא באָרְמִיָה קְרָיוֹבָה בצבא ה
00:47:05
מראיין: לפני זה, עוד קצת תספר לי, מה עוד הייתם עושים שם? איך היה לכם סדר יום?
ברוך: בוורשה? אני הייתי עובד בזה בקומנדו של הזה של הלבנים בחברת מֶרְקלֶר. מֶרְקלֶר. עבדתי שמה כמעט כל הזמן עד הסוף. לא, אחר כך נכנסתי בזה באספקת תפוח אדמה וכל מיני דברים בשביל המטבח.
מראיין: שבאתם לשם היה מחנה מסודר?
ברוך: לא, עוד לא היה מסודר.
מראיין: אז איפה הייתם למשל ישנים? מי היה נותן לכם לאכול?
ברוך: תראה, היה צריפים כאלה שלא היו מוכנים. אתה מבין? אני באתי בטרנספורט השני. בטרנספורט הראשון זה היה חודש ימים לפני והם הכינו בשבילנו גם כן צריפים ומשהו אבל עוד לא היה
מראיין: גם יוונים.
ברוך: גם יוונים, כן. עם הטרנספורט הראשון. אני הייתי בטרנספורט השני. ולאט-לאט עשו אה את המחנה מסודר שמה ו וזהו. אחר-כך זה עוד כל מיני עבודות אבל המשכנו 6 חודשים, אתה מבין? אפילו פחות מזה לא הייתי 6 חודשים. פחות מ-6 חודשים. היו הרבה יוונים, כמעט כולם במחנה היה כמעט כולם יוונים.
מראיין: היה מישהו שהיה לו תפקידים מיוחדים? היה מועדף?
ברוך: כן, היה לאון יחיאל.
מראיין: מה הוא היה עושה שמה?
ברוך: הוא היה כמו קאפו.
מראיין: מה זה תפקיד של קאפו?
ברוך: תפקיד של קאפ שהוא היה אחראי, אתה מבין, על בלוק אחד של 100 איש למשל. הוא היה אחראי. אבל היה בערך איזה 40-20 אה קומנדו של עבודות וכל אחד היה עובד ב בקומנדו אחר, אתה מבין?
מראיין: לאון יחיאל הזה ואתה הייתם חברים טובים?
ברוך: לא.
מראיין: למה?
ברוך: לא הכרתי אותו ביוון.
מראיין: כן. זה נכון שבארץ שנאו אותו באופן מיוחד?
ברוך: אני כבר אה [דיבור לא ברור]
מראיין: מה היה איתו?
ברוך: תראה יחיאל הוא היה בצבא, אתה מבין? ואני הכרתי אותו פה, הכרתי אותו בצבא. וכל פעם היה בא אצלי, אתה מבין, בא: "ותעשה לי טובה אני מכיר קצין אחד שאני רוצה לעזור לאותו אחד, תחתום פה על שטרות, תחתום שם על שטרות, תחתום פה" . אני הייתי חותם ככה סתם, לא ידעתי מה אני עושה. ומה שהייתי חותם הייתי חותם עם החותמת של הקבוצה, אתה מבין, בשטרות, בנק דיסקונט [דיבור לא ברור]. ו אחרי כמה שנים, אתה מבין, אז אני ראיתי שהוא עזב את הצבא, הוא יצא מהצבא והוא הלך לעבוד ב'קרייזלר אילין' בחיפה. ופתאום, בא לי מהבנק שחזר שטר, לא שילם שטר, לא שילם שני שטרות, לא שילם את זה אז אני מצלצל לאשתו אני אומר: "מרי, מה עם לאון? איפה
00:50:17
הוא"? היא אומרת: "הוא בחיפה ". אמרתי לה: "תגידי לו שכך וכך העניין, אני חביבי אין לי". אז אני נכנסתי בדירה במודיעין ברמת גן ולא היה לי כסף ונתתי שליש מהכסף מזומן. אחר כך התחייבתי לשלם כל חודש לקבלן, באו שניים, שלושה חבר'ה שהם מכובדים גם כן התקשרו למשטרה. אז היא אומרת: "תן לי ברוך, הוא ישלם הכל". אז לא היה לי אז אז פתאום אומרת: "בסדר, בסדר". כל פעם הייתי מצלצל לאשתי לאשתו, למרי הזאת בנוגע לכסף שהוא היה חייב לי. אז פתאום נעלם, הוא ברח. הוא ברח והוא נתן שיק שלי לקצין אחד, רופא אחד שהיה במשרד הביטחון בקריה. הוא מצלצל לי, אומר: "אדוני, יש לי שיק שאתה צריך לשלם לי וזה". אמרתי: "של מי השיק"? - "של אדון יחיאל". ואני נתתי לו שיק, שהוא יכבד את השיק. פתאום בא הגיס שלו אצלי עם השיק הזה, הוא אמר: "תראה ברוך כך וכך העניין". אמרתי לו: "אתה יודע מה? מה אתם רוצים? שאני אשלם את השיק? אני אשלם את השיק. אז אתה תהיה אחראי על השיק הזה"? הוא אומר: "לא, אני לא מתערב בזה". - "אז אם אתה לא מתערב אז מה באת"?. אז צלצלתי לקצין לבית ואמרתי לו: "תשמע חביבי, הוא רמאי גדול, הוא ברח לחוץ לארץ ואני לא רוצה לתת". אז אני קמתי הלכתי למשרד הביטחון בקריה, אני הייתי אז במשרד הביטחון הייתי עובד כל העבודות של משרד הביטחון בזמן שהיה לי את הקבוצה עם המנופים שמנופים בכל המקומות בארץ. אז אני הולך לקצין הביטחון, הוא אומר לי: "תשמע, באתי פה להגיד לך שהבן אדם הזה לאון יחיאל היה אצלכם קצין, סגן-אלוף [דיבור לא ברור] שתדעו שהוא בחוץ לארץ ובאתי להגיד לך שלא יהיה משהו ". אז הוא אומר: "אתה יודע מה אנחנו לא יודעים את הכל". – "הוא לא יודע שום דבר, הוא היה מתעסק ב קונה ומוכר אז בסדר, תודה רבה". ואחר-כך צילמתי, עשיתי תאונה, הלכתי למשטרה [דיבור לא ברור] בחור אחד שהביאו לו כסף בא מארצות הברית אז הוא אומר הוא מנוול גדול הוא לקח מפה וזה וזה 6-7 חברה שלנו עד היום חייב כסף, עד היום. מה אני עשיתי? כשהוא בא, אתה מבין, תפסו אותו, הלכתי אצלו בבית הסוהר אמרתי לו: "תשמע חביבי, יש עוד כסף לשלם לי, אם אין לך כסף לשלם שתדע שאני אגמור אותך". הוא אומר לי: "ברוך תעשה לי טובה, נצא מפה, נצא משמה, נצא מפה". אז הוא יצא והוא היה אצלי הוא אומר לי: "ברוך אין לי". אז התחיל המשפטים והלכתי אצל העורך דין עשיתי לו משפט, בינתיים הלכתי לדיסקונט בנק, הלכתי אצל אה הכהן מההנהלה של דיסקונט אמרתי: "תשמע אני חייב פה איזה, לא יודע משהו, כמה שטרות נשאר. אני בן אדם שאני אשלם את כל הכסף אבל אל תדרשו ממני את כל הכסף שאני אשלם. אני אשלם כל חודש 100 לירות, זה מה שיש לי. אתם רוצים בבקשה, אתם לא רוצים בסדר גם". ושילמתי את כל הכסף. בינתיים המשפטים משפטים. כבר לקחתי את הדירה שלו, אתה מבין? וכשהוא היה במצב לא טוב בא העורך דין הציע אומר: "בוא נגמור את הדירה חצי חצי". אני עשיתי חשבון שמה שהיה, מה ששילמתי ומה עוד, אמרתי: "תמכור את הדירה". ומכר את הדירה לפני 6-5 שנים מכרנו את הדירה והוא לקח את החצי ואני לקחתי את הכסף. זאת אומרת אני יצאתי מזה אבל יש הרבה חבר'ה פה ש
מראיין: אז מה הוא היה עושה שם בגטו וורשה? הוא היה
ברוך: הוא היה בְּלוֹקאֶלטֶעסטֶע הוא היה
מראיין: מרביץ לאנשים? מה הוא היה עושה?
00:54:35
ברוך: תראה, הוא היה מנוול גדול. הוא לא התנהג יפה לכמה חבר'ה שלנו, אתה מבין? יוונים זאת אומרת. לא היה מתנהג יפה. מצד אחד מצד אחד הוא גם כן היה בן אדם טוב, מה זה נקרא טוב? הוא היה שולח לבית חולים, אתה מבין, שהיה לנו שמה בגטו וורשה היה בית חולים כאלה, הוא היה שולח לפעמים קצת אוכל ליוונים.
מראיין: אבל באופן כללי הוא לא היה עוזר? לא היה באופן כללי הוא לא היה עוזר?
ברוך: תראה, בזה במחנות שהיינו לא היו צריכים בן אדם להיות כל כך טוב, אתה מבין? ותאמין לי אם היו רואים הגרמנים דבר כזה אז היו לוקחים אותו והיו זורקים. אבל ככה הוא היה פוחד, הוא גם כן לא היה מתנהג יפה. גם ככה זה.
מראיין: אפשר להגיד שנשאר לך ממנו טעם מר מהאיש הזה?
ברוך: לא, לא יכולתי לסבול אותו. לא. לא התנהג יפה לגמרי.
מראיין: כן.
ברוך: הוא היה גם כן בחוץ כנראה הוא התחיל להתעסק עם נשים, אתה מבין, והוא ירד [דיבור לא ברור]. כשהוא התחיל להתעסק בנשים אז כמובן זה היה הסוף שלו. לא היה לו כסף, היה ריבית שהוא היה משלם, אתה מבין, בהתחלה ריבית, ריבית, ריבית עד שהגיע למצב כזה שגמר.
מראיין: כן. איך הצטרפת לפרטיזנים בוורשה?
ברוך: תראה בפרטיזנים לי היו קשרים בגטו וורשה, אמרתי לך ש כשבאו הרוסים כשהתחילו הרוסים, ההתקפה של הרוסים לבוא, אתה מבין, בוורשה הגרמנים התחילו לברוח ו
מראיין: מתי זה היה? באיזה חודש?
ברוך: באיזה חודש זה היה? זה היה באוקטובר , משהו כזה. באוקטובר, נובמבר זה כבר התחיל הגרמנים ראו שהרוסים כבר מגיעים בוורשה, בגטו וורשה, אתה מבין, אז הם התחילו לברוח. בגטו וורשה היינו 4400 איש, 4000 לקחו אותם הגרמנים טרנספורט, אתה מבין, מהגטו ו-400 איש נשארנו שמה בשביל להעמיס את כל הציוד שהיה להם, אתה מבין, במחסנים.
מראיין: כן.
ברוך: אז בבוקר היינו הולכים להעמיס ובערב היו מחזירים אותנו במחנה עוד הפעם. ויום אחד בשעה תשע בבוקר רואים שבאים בלוק של גדוד של פרטיזנים באים עם הטוֹמִיגָאנִים ואמרו לנו: "מה אתם עושים פה? מה אתם עושים שמה"? אז ראו שאנחנו אסירים אצל הגרמנים אז פתאום: "תשברו את החלונות". שברנו את החלונות וברחנו והלכנו כולנו איתם. תכף ומיד שאנחנו איתם נתנו לנו בגדים, יצאנו איתם והיינו כל הזמן, בהתחלה היינו עם אה עם אה 'אָרְמִיָה קְרָיוֹבָה' זה היה פשיסט עם הפולנים, אתה מבין, הצבא הפשיסטי עם הפולנים. אחר כך כשנודע לנו שזה הפשיסטים אז הלכנו לקָארדֶה . קָארדֶה זה היה הקומוניסטים, אתה מבין?
מראיין: ואיזה פרטיזנים אלה היו? זה פרטיזנים ?
ברוך: הצבא הפולני
00:58:38
מראיין: של הפולנים.
ברוך: של הפולנים, בטח של הפולנים. עכשיו הבעיה ככה, אחרי שהיינו בערך איזה חודשיים, חודשיים וחצי פרטיזנים עם הפולנים ביחד, היה באנגליה, היה גנרל אחד שהשם שלו זה היה, שאני זוכר מִיקוֹלִינְסקִי, גנרל מִיקוֹלִינְסקִי . הוא אמר שהרוסים לא צריכים להיכנס בוורשה, אנחנו הפולנים נשחרר את וורשה. לפולנים לא היה ציוד, אתה מבין, בשביל לשחרר את וורשה. הגרמנים כששמעו שהפולנים רוצים לשחרר את וורשה, הם היו בערך איזה 70-60 קילומטר בחוץ מוורשה התחילו לחזור עוד הפעם הגרמנים בוורשה ותפסו אותנו עוד הפעם. אתה מבין, היות שהם היה בוִיסְטוּלָה , בוורשה יש וִיסְטוּלָה כמו היה פה מחלק בין וורשה ללובלין .
מראיין: כן.
ברוך: למקום הזה אז אנחנו כשראינו שבאו עוד הפעם הגרמנים, אנחנו היינו בבגדים אזרחיים, אתה מבין, ועשינו את עצמנו שאנחנו גויים, אם אנחנו, היו יודעים שיהודים היו הורגים במקום, גם כן הפולנים, היו יודעים שאנחנו יהודים. גם כן הפולנים לא ידעו שאנחנו היהודים. אז התחילו עוד פעם טרנספורט לקחת את כולם, את כל האזרחים להעביר אותם לבירקנאו בשביל הקרמטוריום, היו מעמיסים. לקחו אותנו בשורה אחת בשביל להביא אותנו ברכבת בשביל עוד הפעם על הקרונות ולהעביר אותנו חזרה בבירקנאו. אנחנו ידענו מה זה בירקנאו ואנחנו הבנו אז את הגרמנים שהיו מדברים. אז היינו בערך איזה 30 חבר'ה יוונים, היה לנו בשורה אחת גדולה, לא הייתה שמירה הרבה של גרמנים, לא היו הרבה גרמנים. היה גרמני אחד בהתחלה של השורה ואחד. אז אנחנו אמרו "חבר'ה לאט-לאט אנחנו צריכים לברוח מפה היות שאתם יודעים איפה לוקחים אותנו". כן. אז בדרך שניים מפה היו בורחים, שלושה משם ואני ברחתי עם החמישה חבר'ה האלה אני ו והאחים ארדיטי ופרנטה זה ברחנו. ברחנו משמה ונסענו נסענו בערך איזה 30 קילומטר מוורשה בחוץ ל לכיוון לִיצְמָאנְשְׁטָאט . אז בדרך היינו, בלילה ישנים באיזה בית, היינו נרדמים משהו. ולמחרת עוד הפעם. עד שהגענו באיזשהו מקום ראינו פולני אחד אומר: "מה אתם עוד איפה אתם הולכים"? הוא אומר: "תראה בזה ב ב בפרדס הזה יש יהודים, שם בבונקר אחד". אז אנחנו אמרנו: "איזה יהודים"? - "יהודים פולנים". אמרנו: "בסדר, תלך אתה" עזבנו אותו, נלך לאט-לאט. יעקב מלאך מבאר שבע ידע קצת היידיש, יידיש . אז הולכים בפרדס פתאום יוצא בן אדם אחד, עם שערות ככה יהודי אומר: "מה אתם? נוֹזוֹטְרוֹ [דיבור לא ברור]" אומר: "בוא הנה חבר'ה" נכנסנו בפנים בפרדס ועשינו בונקר אחד, אתה מבין, בצורה כזו שיוצאים למעלה בבונקר, סידרנו לנו. ונכנסנו בבונקר והיינו שמה עד שהרוסים באו ונשארנו שמה איזה חודשיים וחצי היינו בבונקר הזה מתחת אדמה, את החמישה חבר'ה. בערב היינו יוצאים קצת לגנוב תפוח אדמה וזה . ושמה בבונקר בא פולני אחד מהכפר שידע שאנחנו שמה הוא אומר: "חבר'ה שתדעו פה יש בית אחד ובבית
01:02:27
הזה יש יהודי ואני רוצה שתלכו ליהודי, יכול להיות שהיהודי הזה יעזור לכם". אז יעקב ארדיטי ויצחק פרנטה אלה בכוונה מכל החמישה הבאנו אותם עד הבית, אנחנו מחכים בחוץ איתם שלא יקרה להם משהו. נכנסו שמה, הוא אומר: "מי אתם, מי אתם פה"? היהודי הזה הוא ידע צרפתית וג'קו ארדיטי ידע טוב את הצרפתית ונדברו שמה, הוא אומר: "תראו חבר'ה אל תגידו שאני איפה אתם נמצאים ככה"? נתן לו כסף לג'קו ארדיטי. הוא התחיל לעזור אותנו הבן אדם. עד הסוף. ויום אחד בזמן שהיה התקפה של הרוסים שבאו, אתה מבין, עברו תחת זה שלנו. הוא בא שמה בבונקר הוא ידע והוא אמר: "חבר'ה אתם חופשיים, הרוסים כבר באו". לקח אותנו אצלו בבית ונתן לנו שתייה משהו והתחיל כל הזמן לנגן בפסנתר, היהודי הזה עם אשתו יחד. אני מהשתייה שהוא נתן השתכרתי שמה, התחיל לצעוק שמה. ויצאתי בחוץ אמרתי: "אני לא רוצה יותר להישאר כאן". - "מה, בסוף לאן אתה הולך"? - "אני הולך נגד היוונים" צעקות שם ובסוף עזבנו את היהודי הזה. למחרת בבוקר אני התחלתי דרך וורשה
מראיין: רגע.
(ההקלטה הופסקה)
ברוך: והיהודי הזה הוא בא פה בארץ והיה לו עניין ב'מכתשים' בבאר שבע. לא יודע מה שהיה מדוע כשהוא בא פה, זה היה פה לפני 8 שנים לפני שנפטר היה יעקב ארדיטי היה אצלו, הוא ביקר אצלו. אתה מבין?
מראיין: כן.
ברוך: והוא שמע שאנחנו במצב בסדר פה וזה וזה סְקִיבִיצְסקִי.
מראיין: אבל יש פה איזה שאלה, איך אתם הסכמתם ללכת באיזה מקום ואתם לא ידעתם מיהו, מה יכול לחכות לכם אצלו בבית ששלחתם את ג'קו ארדיטי
ברוך: תראה, אחרי שאנחנו עברנו הרבה דברים, אני לא סיפרתי לך, זה סיפור שלם, פעם נשב אז אני אז כשברחנו לוורשה הדרך לעשות 40 קילומטר ברגל זה היה קשה נורא. היינו הולכים, היינו רואים שלושה בתים, פתאום, הרי רצינו ללכת, היינו שואלים "אל תלכו שמה זה אנ.ק.וו.ד זה ", היינו בורחים. היינו נכנסים בפרדס אחד, פתאום היינו רואים 6-5 גרמנים עם הס עם הטומיגאנים וזה ואני הייתי עושה את עצמי כאילו אני משוגע, הייתי מדבר בפולנית ברעש כזה, הייתי עולה עליהם, אני מאיים עליהם היו נותנים לי לעבור. הייתי עושה כל מיני קונצים, אתה מבין, בשביל לעבור. 40 קילומטר היינו ישנים ב ברחובות, ב בזה ב בדרך, בזה זה היינו ישנים שמה, אתה מבין? למחרת היינו קמים עוד הפעם ללכת איזה חמישה . עברנו הרבה בשביל להגיע. ובסוף מה הפחד שלנו? אנחנו היינו הרוגים כבר, אמרנו: "בואו נלך לראות מה העניינים". שניים נכנסו ושלושה בחוץ. וערב אחד אם אתה רוצה לדעת, הלכנו לקנות עצים בשביל לעשות את הבונקרים, פתאום אנחנו רואים כלבים וזה, וואוהו וואו יצאו עם ה ווואוהו וואו אנחנו נכנסנו. לקחנו כל אחד ואחד שקית והיינו בפרדס ככה והיינו מחכים את הגרמנים שנכנסו בזה, בפרדס והיינו הורגים אותם. אתה מבין, ככה וככה אנחנו היינו עובדים, אתה מבין? היינו איך אומרים, אנשים לגמרי אחרת. אנשים לא מ מהר, אתה מבין? הלב שלנו זה היה פלדה אז. לא היינו פוחדים מאף אחד, וככה אנחנו נכנסנו בבית הזה. ואם אתה רוצה שבבית הזה הזה ה היהודי הזה, הוא היה אלוף בצבא הגרמני, הוא היה
01:06:52
אלוף בצבא הגרמני, היה עם תלבושת של קצין גרמני, אתה מבין? כולם ידעו שהוא גרמני, לא יהודי. אבל הוא סיפר לנו את כל הסיפור הזה.
מראיין: עכשיו למה אחרי שאתה אה שם שתית את הכוסית החלטת גמרנו?
ברוך: פתאום הייתי כמו שיכור, לא ידעתי מה שאני עושה.
מראיין: כן.
ברוך: שאלתי את החבר'ה את זה שיודע ש שרק הוא נשאר ואני יצאתי בחוץ שיכור הייתי "אני לא רוצה, אני רוצה ללכת נגד גרמנים נגד גרמנים וגרמנים" ויצאתי משם וכולם באו אחריי. עזבנו את הבית הזה. אני לא יכול "שלום. שלום " ומיד מיד אתה מבין עשיתי איזה 40-35 קילומטר עד שהגעתי לוורשה. כשהגעתי בוורשה לחפש את החבר'ה האלה שהיינו 36 ואנחנו 5, לראות אותם עובדים. פתאום אני שומע שבבית הסוהר נמצא יהודי אחד בשם יצחק אָרוּך. יצחק אָרוּך הזה הוא היה מבוגר והוא היה ב ב בקהילה יהודית היה בן אדם מפורסם. איפה זה בבית הסוהר? אני הולך לבית הסוהר. אני אחד ויעקב ארדיטי השני ויצחק טוּבִיָה הוא בארצות הברית עכשיו. אני הולך עכשיו לבית הסוהר אני אומר לקצין: "פה יש יהודי אחד בשם יצחק אָרוּך"? - "כן, מה אתה רוצה"? - "אני רוצה לראות אותו". - "אתה לא יכול לראות". - "אני רוצה לראות. אני רוצה לראות" בסוף מביאים את היצחק אָרוּך הזה מאיזשהו מקום. אני נכנס: "מה קרה? ברוך [דיבור לא ברור] מלא כסף ואני אביא" הוא אומר לי: "במקום אחד, תראה מה שתעשה". אני הולך אצל הקצין אמרתי לו: "אתה יודע מה? תן ליהודי הזה לצאת, אנחנו נכנסים שלושה במקום אחד לבית הסוהר והוא יחזור בעוד שעתיים, הוא רוצה ללכת לאיזה מקום". הקצין אמר: "בסדר, שלושה במקום אחד". נכנסנו שלושה בבית הסוהר והוא הלך. אז הוא הלך הוא לא חזר. לא חזר. השניים האלה סמי ארדיטי וטוּבִיָה אמרו: "מה עשית לנו ברוך"? - "מה אתם רוצים? גם אני אתכם. אני פה". והיינו שמה בערך איזה 4-3 ימים. בזמן הזה לקחו אותנו מבית הסוהר הזה, לבית הסוהר אחר. כשיוצאים בחוץ פתאום אני רואה בן אדם אחד
מראיין: רגע, אז אני רוצה להבין. עזבתם את הבית הזה של סְקִיבִיצְסקִי הזה.
ברוך: כן.
מראיין: איפה הלכתם?
ברוך: הנה, חזרנו לוורשה.
מראיין: סתם מסתובבים ככה?
ברוך: לא. חזרה לוורשה לחפש את החבר'ה שהיה.
מראיין: אהה. ושמה שמעת ש
ברוך: שיש יהודי אחד בבית הסוהר.
מראיין: ומי זה היה זה שאמר לך עליו?
ברוך: יצחק אָרוּך הזה היה בבית הסוהר.
מראיין: אבל מי אמר לך שהוא שמה?
ברוך: אמרו שאלנו שמה.
מראיין: אהה אתם חיפשתם יוונים?
ברוך: כן. זה זה סיפור גדול, אתה מבין? משמה נכנסנו, משמה יצאנו ובאו יהודים מהנ.ק.וו.ד
01:09:53
עם הרוסים ראו שאנחנו יהודים, לקחו בלובלין לבית סוהר אחר. ואמרו אחר-כך באו ושחררו אותנו משמה, פתאום לקחו ג'קו ארדיטי בבית הסוהר למקום אחר. זה היה סיפור גדול, אתה מבין? עד שאנחנו היינו בלובלין ו ובאו הביאו אותנו איזה 6-5 חודשים. עד שבאה ההוראה, אתה מבין, לשחרר אותנו. ואיך שחררו אותנו? עלינו על הרכבת, בערך שבועיים עשינו בשביל להגיע ליוון ברכבת עם הרוסים. אנחנו אמרנו לרוסים שאנחנו לא רוצים ללכת ביוון. רוצים להישאר פה בגלל שלא יחשבו שאנחנו נגד. תראה, זה היה משהו אחר, זה זה היה סיפור גדול. אני רוצה שגם כן תיקח עדות מיעקב [דיבור לא ברור]
מראיין: הוא רשום.
ברוך: מה?
מראיין: הוא רשום אצלי.
ברוך: הוא בעניין הזה גם, אתה מבין, עם הפרטיזנים.
מראיין: מה היה אחר-כך?
ברוך: אחר-כך חזרנו בזה ביוון, תפסו אותנו
מראיין: מאיפה חזרתם ביוון?
ברוך: מאיפה? ברוסיה.
מראיין: הגעתם עד רוסיה.
ברוך: במיוון לגטו וורשה שהיינו בלובלין, בלובלין לקחו אותנו ברוסיה.
מראיין: מי לקח אתכם ללובלין?
ברוך: הרוסים. הרוסים היו שמה לקחו למחנה לובלין. מלובלין העבירו אותנו בזה ב למחנה ב על יד מִינְסק ברוסיה. היות ששמה היו כל האסירים מכל המקומות: איטלקים, צרפתים, רומנים
מראיין: מה עשיתם בלובלין?
ברוך: בלובלין שמו אותנו היהודים הקוֹמוּנִיטֶט היהודית באיזה בית. משמה באה ההוראה לנסוע כולנו לרוסיה. ולקחו אותנו ברוסיה על-יד מינסק.
מראיין: כמה זמן הייתם בבית הזה?
ברוך: במחנה הזה, בלובלין היינו בערך איזה חודש. חודש. היה מכל העדות שמה בבית הזה. ואחר כך באה ההוראה להביא אותנו במחנה, באיזשהו מחנה ברוסיה על-יד מינסק, היינו שמה איזה שלושה חודשים.
מראיין: מה עשיתם שם?
ברוך: עוד היה המשך של המלחמה, עוד לא נגמרה המלחמה, אתה מבין? אנחנו מה עשינו? ישבנו. במחנה.
מראיין: עם ג'קו ארדיטי ויעקב מלאך?
ברוך: כולם הזמן ביחד היינו.
מראיין: כל ה
ברוך: עד שבאה ההוראה אחר כך, כל אחד ואחד, כשגמר המלחמה צריך לנסוע במקומות שלהם אז אנחנו אמרנו שאנחנו
מראיין: איך היה היחס של הרוסים אליכם?
ברוך: בסדר, בסדר גמור.
01:13:19
מראיין: דאגו לכם לאוכל, לבגדים?
ברוך: [דיבור לא ברור] וחוץ מזה שמה אנחנו ברוסיה לא ראינו אף חייל יהודי. כולם קצינים, כולם קצינים. היה לנו עניינים שמה במחנה, אתה מבין? והיו תופסים אותנו ומביאים אותנו אצל הקצין, הקצין יהודי אוּכְטֶה מוּכְטֶה יאללה אתה מבין? אף חייל רוסי הולכים שם, כולם קצינים יהודים, כולם קצינים. זאת אומרת איך שלא יהיה היינו גונבים משהו בשביל לצאת לחיות. אז היהודים היו עוזרים לנו. כמעט כולם יהודים.
מראיין: איך נסעתם משם ליוון?
ברוך: בחזרה עם רכבת. עם רכבת. עשינו דרך איזה עשרה ימים, שבועיים עד שחזרנו ביוון בסלוניקי. וכשבאנו לסלוניקי תפסו אותנו בתור קומוניסטים. היות שהיה לנו, המעיל שהיה לי זה היה עם פטיש וזה , סמל של הקומוניסטים אז אמרו שאתה קומוניסט. אני לא קומוניסט, אני הייתי פה בצבא, זה בצבא וזה בצבא. עשו חקירה ואחר כך שחררו אותנו. אתה מבין, בסלוניקי.
מראיין: כן.
ברוך: שחררו אותנו אז שזה היה הייתי בסלוניקי שבועיים וברחתי משם.
מראיין: מה עשית שם שבועיים?
ברוך: שום דבר. הייתי מסתובב, הייתי לראות איפה יש מכירים, איפה מכירים, לא ראיתי אף אחד. הלכתי לחפש תמונות שלי, של אשתי, של המשפחה, לא ראיתי שום דבר. הלכתי אצל יווני אחד שאני נתתי את כל הדברים שהיה לי לפני שנסעתי, נתתי את כל הדברים מהבית שלי. שחזרתי אמר לי שהיוונים באו לקחת הכל.
מראיין: איך זה היה שחזרת לאתונה? למה הגעת למה החלטת לבוא לאתונה?
ברוך: באתונה הם הראו לנו מהג'וינט שהיה שמה 'הכשרה' בשביל ארץ-ישראל. ונכנסנו ב'הכשרה' היינו שם בפטיסיה. ב'הכשרה' בפטיסיה היינו כולנו שמה עד שבא התור והביאו אותנו כאן.
מראיין: עכשיו לסיכום, למרות שאנחנו עשינו את זה די מהר. איך אתה היית מסביר את החיים שלך? מה בעצם עבר עליך? איזה מן דבר, איזה מן חלום רע? מה זה היה הדבר? איך אתה רואה את זה היום 40 שנה אחרי?
ברוך: אני אגיד לך את האמת, אני בחיים שלי אני ראיתי הרבה דברים ואני מהר מאוד אני שכחתי, אבל לא שכחתי לגמרי. פעם היינו יושבים ומדברים ומתחילים לדבר על העבר אתה מבין? אבל היות שבאתי פה, אתה מבין, היה מלחמה גדולה בשבילנו היות שבאנו בלי מכנסיים כאן, דאגנו לעצמנו קודם, אני לא רציתי להתחתן, בהתחלה, בגלל שאמרתי אין לי שום דבר, ארבע-חמש שנים אני לחמתי פה. ואחרי שראיתי שאין לי למה להתחתן [דיבור לא ברור] והיה לי מלחמה שלמה פה. אני התחלתי פה עם 'הפלישות' . 200 חדרים אני לקחתי בשביל 'הפלישות'. 200 חדרים. כל אלה שגרים, שהיו גרים
מראיין: איך היו 'הפלישות' האלה?
ברוך: אני הייתי
מראיין: מה הייתם [דיבור לא ברור] שמה?
ברוך: אני, וזיכרונו לברכה היה בחור אחד שמו יהודה נחום, יהודה [דיבור לא ברור], אני הייתי הולך ביום עם מפתחות, הייתי הולך לבתים והיינו נכנסים. הייתי אומר לו: "תשמע אם יש דברים אנחנו לא ניגע. אם זה ריק אז אנחנו נביא פה אנשים".
01:17:47
ברוך: היינו רואים שזה ריק, הייתי לוקח את הכתובת. למחרת הייתי הולך בבית העולים שם היה מישהו מהסוכנות [דיבור לא ברור] והוא נסע לארגנטינה הבחור הזה. היינו מוכרחים לנטוש מיטות ובערב, אתה מבין, הייתי מביא את הכל ברחוב לישון שמה בברזילאי הייתי לוקח אוטו, הייתי שם את הכל, 4-3 חבר'ה היינו הולכים עם המשפחות שהיינו רואים שבאו, הייתי מכניס אותם, הייתי מכניס אותם והייתי עוזב. היה מקרים לפעמים שהיה באה משטרה בלילה אצלי בבית והיו באים אצלי, הייתי גר ברחוב מזרחי א' 30 "זהו" היו אומרים. היו תופסים אותי במשטרה והיו מביאים אותי במשטרה. היו מביאים את הבחור שהייתי עושה את 'הפלישה'. היו אומרים: "אתה מכיר אותו"? - "לא". אף פעם לא האשימו אותי. אתה מבין, זה היה בזמן המנדט , בזמן האנגלים. "אתה מכיר אותו"? - "לא". זה קרה לי 6-5 פעמים שבאו ותפסו אותי. כשראו שהוא-הוא היחידי שעושה את 'הפלישות'. היה לי רשימה.
מראיין: ומפתחות מאיפה היה לך?
ברוך: היה לי מפתחות היה לי מפתחות. הייתי פותח כמו כלום כמו כלום. והיה לפעמים שהייתי פותח שהייתי פותח דירה ושהיו מלא דברים פתחתי סוגר לא הייתי נוגע שום דבר. אתה מבין? 200 וכמה חדרים, אני הכנסתי [דיבור לא ברור]. גם כן [דיבור לא ברור], עזר לי. אתה מבין? ופה ושם.
מראיין: והוא כבר הכיר את האנשים לפני? הוא כבר ידע
ברוך: לא, חלק הוא איתם גם כן בסלוניקי, אני הכרתי גם כן מסלוניקי. אני יודע שהוא היה עובד בזה.
מראיין: בן כמה הוא הגיע לפה?
ברוך: הוא בא בן 17-16.
מראיין: הוא הגיע לפני, הוא לא היה במלחמה.
ברוך: נו בטח, הוא הגיע ב-33 עם משפחה אחרת. והוא עזר לנו הרבה. זאת אומרת גם לאחרים, הוא עזר לנו, הוא עשה להם מחנה בשכונת שפירא עם אוהלים, עם כל מיני דברים, אתה מבין
מראיין: כן.
ברוך: הוא עזר לנו.
מראיין: איך אתה מסביר את זה? מאיפה הוא התמצא בכל הדברים האלה?
ברוך: הוא היה במפלגה, הוא היה איש מפלגה.
מראיין: במפלגת, איזה מפלגה?
ברוך: מפא"י .
מראיין: אה.
ברוך: כן. אתה מבין?
מראיין: כן.
ברוך: הוא היה במפלגה וב'סוכנות' .
מראיין: כן.
ברוך: הוא עבד פה כמה שנים אתה מבין
מראיין: כן.
01:20:13
ברוך: בזמן המאורעות.
מראיין: כן.
ברוך: הוא היה ב'הגנה' .
מראיין: כן.
ברוך: וכשאנחנו באנו אז חלק שלנו, של החבר'ה שלנו הכניסו בהגנה הם אמרו לי למשל שבאתי הכניסו ב'הגנה'.
מראיין: תכף הצטרפת.
ברוך: אני אגיד לך את האמת, בהתחלה של המלחמה אני הייתי נכנס במאורעות שהיו פה בהתחלה בזמן המנדט [דיבור לא ברור] מה שראינו בוורשה, בגטו וורשה היה היה ברור קצת נשק בשבילי לזרוק פצצות. היו לוקחים רחוב אחד, מרחוב מספר 1 עד הסוף כל יום. מספר 1, 2, 3, שלוש בתים 4, 5, 6. החבר'ה היו אומרים לי: "ברוך בוא נברח". - "מה זה נברח? יש לנו עוד זמן". יש לנו שלושה בתים פה היינו על הגג מכינים את הפצצות. היה לנו לב כזה שלא היינו פוחדים, אתה מבין? מה שהיה לנו בגטו וורשה, פה זה היה צחוק המלחמות שלנו, צחוק, בחיי שזה היה צחוק.
מראיין: כן.
ברוך: אתה מבין? ופה אני התגייסתי בחיל-האוויר שאני עשיתי בחיל האוויר לא עשה אף אחד. בצבא בחיל אוויר. היה לי מנוף אחד שקנינו אז ב-47 שארגנתי את הקבוצה, קבוצת 'אמירים', הייתי מפרק את האווירונים בתל נוף עם קבוצה מצ'כיה הייתי איתם יחד. ואז היה המפקד שלנו, היה עזר ויצמן בחיל האוויר.
מראיין: יש עוד משהו שאתה רוצה להזכיר? מישהו שאתה רוצה להזכיר במיוחד? איזה דבר מעניין?
ברוך: אה יש אבל זה זה לא, זה לא נעים לי, אתה מבין? היחידי שהוא עזר לנו פה, אתה מבין, זה היה [דיבור לא ברור] צרפתי בכל המקומות הוא היה גם נכנס, בכל המקומות. מה שרצינו, מה ש מה שרצינו לעשות הוא היחידי שהיה עוזר לנו. לא לי, אלא אפשר להגיד לכל החבר'ה. ולא היה בן אדם שהיה הולך אצלו והיה מבקש משהו שלא היה זה אתה מבין? אין, אין, אין מישהו אחר שלנו שלא, שלא עזר בכסף, בסחורות בכל אי-אפשר להגיד. היחידי שיצא אתנו גבר זה היה הוא.
מראיין: בסדר, אין בעיה, אני ארשום את זה. עכשיו, אתה היית בארגון הזה מהיום שהקימו אותו או
ברוך: תראה מתי שבאתי פה, אתה מבין, קודם כל דאגתי דאגתי לעשות משהו בשביל שיהיו לי חיים לגמרי אחרים. וטוב לדעת[....] לא היה לי טוב, אתה מבין, אז הייתי בן אדם כזה שנכנס באיזשהו מקום בלי לדעת מה שהם עושים, הייתי תופס את זה אחד, שניים. כשנכנסתי בקבוצת 'אמירים' הזה שאני נמצא עד היום, אתה מבין, היינו חמישה שותפים, ארבעה וותיקים. וכשנכנסתי בקבוצה הזאת קנינו מנוף אחד מבן אדם כזה . ושקניתי את המנוף תכף ומיד היה בן אדם שהוא היה בקיא והייתי הולך על ידו איך הוא מרכיב, איך הוא עושה וזה , למחרת בבוקר הוא התחיל לעבוד, אני הלכתי למעלה. אחרי שבועיים אני כבר הייתי מנופאי, בלי לדעת. בחיי. והיחידי שעבד מנוף פה בהתחלה זה היה ברוך. כל הקבוצות האלה שהיו פה מהוותיקים, עוד היו עם החבלים. לנו, לקבוצה שלנו, לחמישה אנשים שהיינו קנינו מנוף.
01:24:25
מראיין: כן.
ברוך: ואלה שהוותיקים מפה נשארו עם החבלים. וקנינו מנוף עם כבל, משאית עם כבל. כולם השתגעו. וכבר התחלתי, התחלתי. ואחר כך עזבתי את כל החבר'ה, אתה מבין, עם הציוד הזה כבר התחלתי לקנות מנופים. נסעתי לבלגיה, להולנד. התחלתי ועשיתי את הקבוצה בומבה כזה שהמתחרה שלי זה היה ציוד מכני מ'סולל ובונה' . מה זה, קבוצות לא היה אף אחד. כל הקבוצות האלה שאתה רואה היום כולם עבדו אצלי. כל אלה קלדרונים, שמלדרונים כולם עבדו אצלי.
מראיין: מה יש גם ליד שפירא יש איזה שמה איזה קבוצה, מגרש כזה.
ברוך: זה נתן אולי סוּסְטִיאֶל קבוצת [דיבור לא ברור] שום דבר, זה זה קטנים כולם.
מראיין: כן.
ברוך: היום דָרִיוֹ, שמריו, הבנים של נתן סוּסְטִיאֶל יצאו ויש להם מנוף אחד פה . יש שום דבר לא היה להם, היחידי זה היה, הגעתי ל-15 מנופים, אתה מבין? היחידי שהוא מתחרה של 'אמירים' זה היה ציוד מכני מ'סולל בונה' חיים. אני הייתי עובד מראש פינה עד אילת במשרד הביטחון. כל העבודות של משרד הביטחון, בצבא, פה, שם.
מראיין: כן.
ברוך: אני הייתי עושה 800-700 קילומטר ליום.
מראיין: מה אתה אומר?
ברוך: בחיי. מה זה, כולם יודעים.
מראיין: וכוח ?
ברוך: כן. כוח. תמיד הייתי ככה. הייתי לרוץ. לרוץ. לרוץ. כל פעם שִעבוד בבנק, שִעבוד בבנק, זה, הייתי מביא, כל פעם. אבל מה, בדיסקונט על אלימלך חתמה על מיליונים בחיי.
מראיין: כן.
ברוך: עשיתי איתם עסק, אתה יודע, סידרו לי. עזרו לי. בכל מקום. במחלקת עבודות ציבוריות. אני אמרתי שבנינו את הכור בדימונה, כשבנינו שמה את הכור, הייתה חתיכה אחת של 20 טון בשביל להרים, זה היה קטע קטע זה שאתה רואה לפעמים
מראיין: כן.
ברוך: רצו להרים את ה-20 טון האלה, והצרפתים הביאו פה 4 עמודים עמודים, 4 עמודים ולקחו 100 אלף, 100 אלף לירות, אז 100 אלף לירות זה היה הרבה. אני פונה למשרד העבודה במע"צ, מחלקת עבודות ציבוריות, זה שהיה נותן את הרישיון יבוא בשביל להביא מנופים, אני הלכתי שם אמרתי לו: "שלום אדוני". - "שלום, מה יש"? אמרתי: "תראה, אני רוצה שתעזור לי פה. יש פה דבר כזה, אני עובד במשרד הביטחון ויש חתיכה אחת של 20 טון והצרפתים הביאו 4 עמודים פה הם הביאו [דיבור לא ברור] והם מחברים מאה אלף לירות כל זה מה שאני אוכל לעשות וזה ב-10 אלפים לירות". -"איך"? - "מה זאת אומרת איך? תן רישיון יבוא, אני אביא מנוף של 90 טון מארצות הברית ואז יש מנוף [דיבור לא ברור] הלכו לך כמה מאות. 10 אלפים לירות בשבילי זה רווח טוב. אתם מרוויחים פה 90 אלף בשביל מה לתת לצרפתים"? - "זה בסדר". העביר את זה את ההצעה לירושלים, קראו אותי בירושלים אמרו לי מה, מי, מו, הבאתי את הקטלוגים שמה, זה
01:27:36
המנוף שאני רוצה להביא. אחת, שתיים נתנו לי כסף גם כן למסחר ותעשייה, באנו למסחר ותעשייה בכולבו שלום. נתנו את כל הכסף. אני לקחתי את המנוף ואז נתתי את המנוף למשרד הביטחון. זאת אומרת בכסף נתתי אבל היה עולה להם נניח 20% מהמחירים שהיו משלמים. ואז השם שלי יצא
מראיין: כן.
ברוך: אתה מבין?
מראיין: טוב.
ברוך: אז גמרתי אני חושב.
מראיין: כן.
תגיות הקשורות לעד
